|
התוכן: השכל תפקידי השכל מהות השכל מקום השכל - הלב השכל מסייע לעבודת ה' גבולות השכל היחס שכל-קבלה המאבק עם היצר המושגים "יצר" ו"תאווה" המאבק בין השכל ליצר התאווה הנכנע לאלוהים היצר הרגש המעבר משכל לרגש פניה רגשית לקורא סיכום הספר "חובות הלבבות" כיישום השיטה החינוכית של ר' בחיי מטרת הספר מבנה הספר סדר הספר - סדר התהליך החינוכי מבנה הספר - יישום של התיאוריה החינוכית א. הנחות יסוד והגדרת התלמיד (שער הייחוד ושער הבחינה) ב. חינוך באמצעות השכל: עבודת ה' ובטחון ג. שלב רגשי: יחוד המעשה לאלוהים וכניעה ד. ביסוס השלב הרגשי: תשובה וחשבון הנפש ה. המטרה החינוכית: פרישות מהעולם ודבקות בה' (אהבה) תקציר: הקורא אליו מכוון הספר "חובות הלבבות" אמון על ציות לחוקי התורה. הוא מקיים מצוות מכוחה של משמעת ואימון, ור' בחיי רוצה לזעזע את הקורא הזה, ולדחפו להכרות גבוהות ועליונות מזה של ציות וקבלת דין מכוחו של הרגל. הדרך בה פונה ר' בחיי אל הקורא היא דרך הניתוח השכלי. ההכרה השכלית אינה המפגש היחיד בין מחנך לחניכו, אף אינה המטרה הסופית של עובד האלוקים לדעת ר' בחיי, אבל הכרה זו היא נקודת פתיחה יחידה לשנות את התייחסותו של אדם שגדל על ציות לחוקי התורה מבלי להיכנס להכרה מעמיקה של "חובות הלב". מקומו המרכזי של השכל הוא הסיבה להדגשה היתירה שר' בחיי מדגיש את הצורך בחקירה הגיונית, ובאמון הרב שהוא נותן לשכל - כל עוד אינו לקוי. במקביל נעמוד גם על היחס שבין הציות לצו השכל, לבין הציות לצווי התורה-הקבלה. |
|
תפקידי השכל |
"אך רב טוב האלוקים עלינו בשכל ובהכרה, אשר בהם ייחדנו משאר בעלי החיים, אין תועלתם לנו נעלמת ממנו בהנהגת גופנו והסדרת תנועותינו, מבלעדי מי שקדם ממנו, לפגע שארע את מוחו. אך המידות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאוד
- מהן, שבו נדע שיש לנו בורא חכם, קיים, אחד, קדמון יכול, לא יכילהו זמן ולא מקום, נעלה ממדות הברואים... גם מהן, שאנחנו מבינים בו החכמה והיכולת, והרחמים המקויימים בעולם, וחיוב עבודתו לאשר יאות לו... ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלוהים הנאמנה הנתונה למשה נביאו... ומפני שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון ומדקדק עליו בוראו יתעלה... וממעלות השכל, שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים והמושכלים, ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים מן הנראות... ובו יבדיל בין האמת והשקר, ובין היתר והחסר, והטוב והרע והמשובח והמגונה (הבחינה ה). |
|
לפי קביעה וו, השכל הוא עליון משלשת מקורות הדעת שהוזכרו ע"י ר' בחיי: (שכל, כתוב וקבלה). השכל הוא זה שמאמת את התורה; השכל הוא המכשיר בעזרתו משיג האדם את "כל מושגיו המוחשים והמושכלים". השכל הוא גם המקום בו מתנקזת כל האינפורמציה הנקלטת על ידי החושים. כל אחד מן החושים מסוגל להעביר אינפורמציה בתחום החוש. השכל הוא המסיק מסקנות על פי החושים כולם. דוגמה: |
"אבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד, השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה, והשיג בחוש שמעו צליל אבן, והשיג בחוש מישושו קרירותה וקישויה. ואחר עמדו החושים הגשמיים, ולא השיגו מעניין האבן יותר מזה. ואחר כך השיג השכל כי יש לאבן משליך... כי מה שדרכו שיושג בחושים הגשמיים, ימנע מהשכל להשיגו בבלעדיהם, כל שכן שימנע מהחושים הגשמיים מה שדרכו שיושג בשכל בלבד". (הייחוד י).
|
|
שימוש נכון בשכל יוליך את האדם מיד למסקנה הנכונה. עליונותו של השכל על התורה אינה מצמצמת את עצמתה של אמיתת התורה. להפך: כוחו של השכל מצטרף כולו כדי להוכיח את אמיתת התורה. ואם יש מישהו שאינו מבין מהן חובותיו לבוראו, הרי "כשהוא מבחין ומתבונן בעניין הזה [טובות האלוהים] ומודה באמת... הלא ייעור הישן ויקיץ המתעלם ויבחין הכסיל וישכיל המשכיל ברור חיוב קבלת עבודת האלוהים"
מהות השכל תפיסה שונה במקצת את מהותו של השכל תופס י' היינמן. בהשוותו את גישתו של רס"ג לזו של ר' בחיי לעניין השכל, טוען היינמן כי לדעת רס"ג כל המרבה בחכמה ובמדע הרי זה משובח, ואילו ר' בחיי, לעומתו, |
"מגביל מאוד את רשות השכל ואת יכולתו לעמוד על ענייני הדת. הוא יודע שבמידה שנדמה בנפשנו לדעת את ה' בדרך ההגיון, לאמיתו של דבר נתרחק ממנו, ש'לא יראהו האדם וחי'" (טעמי המצוות בספרות ישראל א, ירושלים תש"ד, עמוד 57).
|
|
כראיה לעמדה זו מציין היינמן מראה- מקום: שער הייחוד פרק י. אמנם, עיון בפרק יראה כי במקום זה מדבר ר' בחיי על היכולת להכיר את עצמות ה' בדרך השכל - ועל דבר זה הוא טוען כי הוא בלתי אפשרי.
י' היינמן מגדיר את השכל במשנתו של ר' בחיי: |
"השכל, שר' בחיי מעריצו, אינו זה של רס"ג המסדר גם את עניינינו הכלכליים... ולא השכל המדעי של תלמידי אריסטו, אלא קודם כל "השכל המעשי" במובנו של קנט. ביתר דיוק: קול מצפוננו, שאהבת המוסר והדבקות באלוהים נעוצות בו. הגיוניים, ובמידת מה מדעיים הם האמצעים ש"שכל" זה משתמש בהם, אבל כוונתו בדברו אלינו אינה אלא דתית מוסרית" (שם עמוד 57).
|
|
כפי שראינו, מטרת השכל היא להבין את חובות האדם לאלוהים - זוהי אמנם המטרה החינוכית-דתית-מוסרית ב"חובות הלבבות". מקום השכל - הלב "והראיה שההשבה אל הלב הוא עיון השכל, הוא מה שאמר הכתוב 'ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה'... 'ואתה שלמה בני דע את א' אביך ועבדהו בלב שלם'" (הייחוד ג). ובדומה לזה ההגדרה של הייחוד כ"לב ולשון שווים בייחוד הבורא", כאשר הלב הוא הבנה "בדרכי הראיות... מדרך העיון", וכאשר אדם הגיע להבנת אמיתותו של עניין, יגיע למצב של "השוואת הלב והלשון" (הייחוד ג). וכך עוד הקביעה כי "מי שאינו יודע את אדוניו, לא יעבדהו בלבו". (יחוד המעשה ד). ובדומה לזה מפרש "טוב הלבנון" את המשפט "וכאשר יראה בעין לבבו" - "כלומר, בראיית השכל" (עבודת האלוהים ה) דומה שבגלל אי-בהירות במונח "לב" צמצם תשבי את מקומו של השכל במשנתו של ר' בחיי. |
"בתיאור החובות האינטלקטואליות, נשמעות אצלו נעימות לוואי רגשיות, כגון הביטוי "מחשבת הלב". כלומר: בדברי ר' בחיי השכל אינו הכוח העיוני הספקולטיבי ממש" (י' תשבי, מבחר ספרות המוסר, ת"א תשל"א, עמוד 116).
|
|
השכל מסייע לעבודת ה' |
"ההערה השכלית היא הזכרת האלוהים את האדם באמצעות שכלו, לדעת אותו ולהכיר סימני חכמתו" (עבודת האלוהים ה).
|
| מצד אחד - השגחה של האלוהים בכך שניתן לאדם שכל, מצד שני, השכל מכיר את האלוהים. ומי מקבל הערה זו? |
"והיה זה מאת האלוהים למי ששם התורה אור לנתיבתו, כשהוא מגיע אל תכלית שכלו וברור הכרתו, ויהיה נכסף להגיע לרצון האל ולעלות במעלות החסידים" (שם).
|
| מי ששם את התורה אור לנתיבתו, דהיינו: מקבל את מרות התורה מראש - סופו שהוא יגיע לאימותה בעזרת שכלו. הרעיון חוזר גם בשער חשבון הנפש. לאחר שאדם מרגיל עצמו במעשה העבודה, עד שתשוב לו למנהג, ואם אחר כך יוסיף וישתדל להוסיף על מה שיש ביכולתו, |
"וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכולתו מן הידיעה והמעשה... ימציא לו הבורא בקשותיו, ויפתח לו שערי ידיעותיו, ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכולתו" (הייחוד ז).
|
|
סמכותו של השכל מחייבת להשתמש בו בדרכי ההוכחה הדרושים לעבודת ה' - |
"מפני שנתחייב לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא, התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד". (הייחוד ז).
|
| ועוד: |
"כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה [הייחוד] והדומה לו מן העניינים המושכלים, בדרך הראיה השכלית, חייב לחקור אליו כפי השגתו וכוח הכרתו... והמתעלם מחקור, הרי זה מגונה, ונחשב למקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו, ובדרך רפואתו סמך על רופא שמרפא אותו... והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא, לדעת אם הוא מתעסק בעניינו על דרך נכונה" (הייחוד ג).
|
| ושוב, |
"וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבים לעיין במה שנוכל להשיג בירורו בדעתנו"(שם).
|
|
יש לציין, כי בשער הייחוד מצויה הדגשה יתירה של הצורך והיכולת לאימות האמונה בדרכי הראיה השכלית. שער זה הוא בסיס הגיוני לכל מה שיבוא אחריו: הוכחה למציאות ה' ולבריאת העולם היא בסיס להכרת הטוב, שהיא היא הגורם לקיום מצוות וקבלת עול מלכות שמים. בשלב זה ההסתמכות היא כולה על ההגיון והניתוח ההגיוני. ההוכחה לקיום הבורא בנויה בדרך לוגית - ולא על פי קבלת האבות, כפי שעושה זאת, למשל, ריה"ל. ההוכחה בנויה כמעשה מקשה: שלוש הנחות ושלוש מסקנות. ההנחות: |
(א) דבר אינו עושה את עצמו.
(ב) ההתחלות יש תכלית למספרם - ומכאן שיש להם ראשון. (ג) כל מחובר מחודש. |
|
והמסקנות: כיוון שהעולם מחובר ומורכב, ולא נתחבר בטבעו, כי יש תחרות בין יסודותיו, מכאן שיוצרם זולתם. ולכן: |
לפי הנחה (ג) העולם מחודש,
לפי הנחה (א) יוצרו מחוץ לו, ולפי הנחה (ב) יש לעולם ראשון שאין קדמון לו. (הייחוד ה-ו) |
|
הוכחה נוספת לקיומו של הבורא ניתנת מן הטענה שלא יתכן שהעולם נברא במקרה. לא יתכן שדיו תישפך על נייר ותיצור שיר (הייחוד ו). בשער הבחינה פרק ה' מובאים נימוקים נוספים כהוכחה למציאותו של האלוהים: מבנה גוף האדם מעיד על חכמת האלוהים בבריאת גופו, מבנה תכונות הנפש, כשהן בנויות בדרך שכל תכונה תועיל לאדם - מראה על קיומו של בורא, וכן - העובדה שהחומרים מפוזרים בטבע בדרך שהנחוץ יותר נפוץ יותר. ראיות אלה ורבות אחרות שעל פיהן יש לאדם לבחון את מציאות האלוהים - סובבות סביב ההנחה האחת, כי בחינה שכלית של העולם תוכל להביא את האדם למסקנה כי יש לו בורא אחד, חכם ומנהיג. יצוין כבר כאן, כי ההסתמכות על ההגיון כדרך בטוחה להכרת האלוהים מצויה בשני השערים הראשונים של הספר - שער הייחוד ושער הבחינה. ר' בחיי אינו יכול להתחיל את ספרו בהסתמכות על הכתוב והקבלה, שכן יש צורך בהוכחה כי אמנם סמכותם מחייבת. רק כאשר הביא ר' בחיי את הקורא להכרה כי אמנם קיים בורא לעולם, ואנו חייבים לו תודה ועבודה - רק אז יכול הוא להסיט את מרכז הכובד של טיעוניו מן השכל, ורק אז יכול הוא לערער את סמכותו הבלעדית של השכל, ולהציב בצדו גורם נוסף: התורה הנותנת כוון למחקר השכלי, והסינתזה בין השנים המעלה את שניהם לדרגה גבוהה יותר. גבולות השכל בשערים הראשונים, בהם השכל הוא הגורם העיקרי לחקירה ולמציאת האמת, מופיעה ההסתייגות ברמיזה, בתוספת קלה לדברים שכתב רס"ג. השכל הוא מקור דעת, אבל לא כל שכל, אלא רק "השכל הניצל מכל פגע" (הקדמה. הדברים מבוססים על רס"ג). דהיינו: אפשר אמנם לסמוך על השכל, אבל בתנאי שהוא מהימן, לא פגוע. ובניסוח אחר: "הנמלט מכל פגע" (עבודת האלוהים ח). בדונו בשאלת "ההכרח והצדק" - הסתירה בין ההשגחה על כל מעשי האדם לעומת חופש הבחירה והשכר והעונש, מסיק ר' בחיי כי שכלנו אינו יכול לפתור בעיה זו: |
"מן האמת והנכונה שנודה בסכלות... וממעוט הכרתנו, ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה, ולזה נעלם ממנו, ואילו הייתה לנו בעמדנו על הסוד הזה תקנה, היה הבורא מגלה אותה לנו" (עבודת האלוהים ח).
|
| כאילוסטרציה לקוצר דתנו מביא ר' בחיי דוגמאות מתופעות פיזיות שונות, שבהם אנו משתמשים בכלים בלי להבין את ההגיון שבהפעלתם. והמסקנה: |
"מי שהוא בסכלות, אשר סיפרנו, בדבר שהוא בין ידיו תמיד. אין מן התימה שלא ידע מהלכי הגוזר והצדק ממשפטי הבורא" (שם).
|
|
הנה, השכל שהיה עד כה מקור מוסמך, הופך לפתע להיות כלי בלתי-בטוח, בלתי- מדויק - אפילו את תופעות הטבע הסובב אותנו אין הוא יכול להסביר תמיד. דברים אלה נאמרים בשער השלישי - שער עבודת האלוהים. רב עוד יותר הפקפוק בכוחו של השכל בשער החמישי, שער יחוד המעשה. שם כבר מופיעה הבחנה בין חכמה "כשמנהיגים אותה על דרכה",שהיא היא הרפואה לכל מדווה, לבין חכמה "שנוטים בה מנתיבתה", שהיא היא המדווה שאין לו רפואה. ההבחנה בין סוגי החכמה השונים היא לפי הנחות היסוד של כל חכמה: |
"הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבריאות, ותסמוך על שכלך ותתייחד בעצתך ותתבודד בסברתך" (יחוד המעשה ה).
|
|
פירוש: אם תשתמש נכונה בשכל - יהיה הוא הרפואה לכל מדווה. אבל אם לאו - עלול השכל עצמו להכשילך.
בשער השמיני מופיעה הבחנה ברורה בין חכמה מותרת לחכמה אסורה, חקירה רצויה לעומת חקירה פסולה: |
"יש לחכמה אצלנו גבול ידוע, לא יתכן לעבור אותו. והוא: שכל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלוהים ולשמור מצוותיו ולהראות חכמתו ויכולתו - מותר לנו, וחייבים אנו לחקור עליו... וכל מה שהוא מן החכמה על זולת הדרך אשר זכרנו, אסור לעיין בה ולחקור עליה" (חשבון הנפש ג, החמישה ועשרים).
|
|
נסגר המעגל בהתייחסות ר' בחיי אל השכל: בתחילה העמיד את השכל ואת החקירה כמקור דת יחיד ומוסמך. לאחר שהקורא השתמש בשכלו, הכיר את מציאות הבורא, ואת החובות שיש לו בעבודת הבורא, מכניס ר' בחיי את התורה כמרכיב דומיננטי בתהליך החינוך, וכגורם המגביל את תחומי החקירה. עצמתו של השכל כמקור דת יחיד פוחתת והולכת, ועתה, לקראת סוף התהליך של "חובות הלבבות", אמור הוא להגיע לשווי-משקל בין החקירה השכלית לבין דרישות התורה. השכל אינו עומד בפני עצמו, אלא מכוון על פי הנחות הלקוחות מן התורה. עתה הופך השכל להיות מקור סכנה: 'ש להיזהר מן השכל, שכן באמצעותו אפשר לאבד את הכוון. יש לכוון את השכל על פי התורה. ושוב, שלב זה הוא בסיס לשלב הבא אחריו, בו מתחזק והולך מרכיב אחר בתהליך החינוכי - המרכיב הרגשי, ההזדהות עם הרב ועם היעוד. התכלית היא שילוב של ההכרה השכלית, הבנויה על הנחות התורה, בהזדהות נפשית עם האמיתות התוריות, ועם הדרישות שהתורה מציבה לאדם. שילוב זה הוא התכלית האחרונה, ולכן ככל שהקורא מתקדם יותר, כך יורד משקלו של השכל כגורם בלעדי שאינו מסוגל לטעות. היחס שכל-קבלה תהליך הערעור על סמכות השכל, אותו ראינו בפרק הקודם, חוזר כאשר אנו עוקבים אחרי התפתחות היחס שבין סמכות השכל לסמכות התורה. בתחילת הספר מצוי דיון ראשון ביחס שבין התורה לשכל, או בלשונו: "הקבלה והעיון" (הקדמה). מול גישתו של "אחד מהנחשבים מחכמי התורה" הטוען כי "הקבלה תעמוד במקום העיון", טוען ר' בחיי כי הקבלה מספיקה באחד משני מקרים: 1. "למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ודוחק הבנתו", 2. בדבר שאי אפשר להגיע אליו בדרך השכל, כמו "עילות מצוות השמע". בכל מקרה אחר, אדם שאינו מברר מה שקיבל, בגלל "עצלות וקלות במצוות האל ובתורתו - הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו". לעמדה זו מביא ר' בחיי שתי ראיות. האחת - מהשוואת שני הפסוקים הבאים: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך"; לעומת הפסוק "וידעת היום והשבת אל לבנך כי ה' הוא האלוהים". והטענה: החובה לציית קיימת בתחומים שאי אפשר להגיע אליהם בדרך השכל: נגעים וטהרות; ואילו תחומי אמונה כמו ייחוד, עבודה, ביטחון, כניעה וכדומה - באלה לא נאמר שיש להאמין "על ידי חכמי התורה והסמך", אלא "שתשוב אל דעתך, ותשמש בשכלך, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה". משמע: לאחר שקיבל את הדברים בקבלה, חייב אדם לעמוד עליהם בשכלו. הראיה השניה היא מסדר הדברים בשני פסוקים: "הלא תדעו הלא תשמעו", "בינו שנות דור ודור - שאל אביך ויגדך". בשני פסוקים אלה הידיעה השכלית: "תדעו", "תבינו" קודמת לקבלה: "תשמעו", "שאל אביך". מסקנה: "כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחילה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות". בדברים אלה מצויה העדפה ברורה של החקירה השכלית על פני הקבלה. הקבלה קודמת בזמן להכרה השכלית, מסיבות חינוכיות - אבל "אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה". רק במשפט אחד מגביל ר' בחיי את עצמתו של המחקר השכלי, באומרו "תשמש בשכלך, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה". למרות העדיפות שר' בחיי נותן לשכל, הוא מניח מראש את היסוד לערעור סמכותו המוחלטת. השכל יגיע למסקנה נכונה, רק אם יעמוד על בסיס הקבלה. בשער הייחוד - הבנוי כולו בדרך ההוכחה ההגיונית - מלגלג ר' בחיי למאמין שאינו יודע אמיתת הדבר מצד שכלו, |
"והוא כעיוור נמשך אחרי פיקח. ואפשר שיקבל ממקבל כמותו, והוא כחברת עיוורים, שם כל אחד מהם ידו על שכם חברו, עד שהגיעו אל הפיקח אשר בראש החבורה שמנהיגם, שאם יפשע הפיקח ההוא... יקרה לכל המקרה ההוא, ויתעו מן הדרך" (הייחוד ב).
|
|
בשער "עבודת האלוהים" מופיעה השוואה מפורטת בין היתרונות של הכניעה לאלוהים כשהיא מבוססת על "ההערה הקנויה" - התורה, על פי השכר והעונש - לבין כניעה המבוססת על השכל. לכל אחד מן הכניעות יש שבעה יתרונות על חברו. בבדיקה מעמיקה נראה כי עדיין נותן ר' בחיי את הבכורה לשכל, אבל המסגרת החיצונית בנויה על שוויון שני המקורות: השכל והקבלה. שבעה יתרונות מונה ר' בחיי בהעדפת השכל על התורה: 1. העבודה על פי השכל היא תמיד לשם שמים. 2. השכל אינו מצפה לשכר. 3. השכל אינו רק עבודת האברים, אלא גם עבודת הלב. 4. התורה הנה מבוא לשכל. 5. מצוות השכל, אין תכלית להם. 6. עבודה על פי השכל קשה יותר. 7. בעבודה על פי השכל אין כשלון, בעוד עבודה עפ"י התורה יתכן שאדם ייכשל בה. לתורה שבעה יתרונות אחרים על פני השכל: 1. התורה נותנת את הממוצע שבין דרישות השכל לדרישות היצר. 2. התורה מחייבת מעשים - השכל אינו יכול לחייב מעשים מדויקים כתפילה וצום. 3. התורה מצווה את כולם, והשכל את המבינים בלבד. 4. התורה מחייבת עבודה שונה לפי מידת הטובה שכל פרט מקבל - השכל אינו יכול לכוון מידה זו של תודה. 5. התורה הנה מבוא לשכל, בשביל חלשי הדעת. מי שיקיימה מכוח הציווי, יהיה חסיד, מי שיעלה למדרגת השכל, יגיע לדרגת הנביא. 6. בתורה מצוות שמעיות שאין השכל יכול להגיע אליהן בכוח עצמו. 7. תורה הניתנת בהתגלות, כל בני אדם שווים בה. התמונה לכאורה חד-משמעית: השכל והתורה בדרגת חשיבות שווה, ולכל אחד מהם שבע עדיפויות על רעהו. אולם בבדיקה ניתן לגלות כי למרות הלבוש השווה של שתי הרשימות, מעדיף ר' בחיי את השכל, על אף שהוא מעמידו כשווה להערת התורה. הטענה הרביעית בזכות השכל (התורה רק מבוא לשכל) מופיעה כטענה חמישית בזכות התורה: התורה עדיפה, כי היא מבוא לשכל לאלה שעדיין אינם יכולים להבין. ברור כי הטענה היא בשבח ההכרה השכלית, שהרי אין לומר כי תכלית התורה היא לעסוק רק בחסרי דעת. הטענה כי בתורה יש מצוות שמעיות, ולכן היא עדיפה, כי בשכל אי אפשר להגיע אליהן, מופיעה בטענה השישית בזכות התורה, וגם בטענה הרביעית, המסבירה את הצורך בתורה בגלל החובות המיוחדות לישראל, שאף הן מצוות שמעיות. שתי טענות אלה קרובות לטענה השניה, המסבירה את הצורך בתורה בכך שמצוות כמו צום ותפילה אין השכל יכול להגיע אליהן מעצמו - דהיינו: הן מעין מצוות שמעיות (לגבי פרטי ביצוען). גם הטענה השלישית בזכות התורה - שוויונה לכל, זהה לטענה השביעית, כי ההתגלות שווה לכל בני אדם. לסיכום - אם נשמיט משבע הטענות בזכות העבודה באמצעות התורה, את הטענה החמישית, שהופיעה כראיה לעדיפות השכל, ונאחד את ההערות השניה, הרביעית והשישית, וכן את השלישית והשביעית - נמצא כי למרות הצורה החיצונית של שוויון בחשיבותם של השכל והתורה - עדיין נוטה ר' בחיי להחשיב יותר את ההערה השכלית, שכן מול שבעת היתרונות של השכל, העמיד רק שלושה יתרונות לתורה. אבל, בעוד שבתחילת הספר רק רמז כי השכל צריך ללכת על בסיס ההנחות של התורה, כאן הוא כבר משווה את חשיבותו לחשיבותה של ההערה התוריה. הקורא ממשיך להתקדם בדרך לימודו, והוא השווה את מידת בטחונו בשכלו למידת בטחונו בקבלת התורה. הגיעה השעה לערער עוד יותר את אמונתו בשכלו, ולהביאו לאמונה בתורה בלבד. בשער החמישי פרק ח מופיעה אזהרה: |
"הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבריאות, ותסמוך על שכלך ותתייחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך, ואל תסתור עצמם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה, ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע. ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחילתה, ונעלם ממך אופן ההפסד אשר יהיה ממנה באחריתה... ואמר החכם, אל תשג גבול עולם. ואמר: שמע בני מוסר אביך".
|
|
הנה, אותו מעגל שראינו בהתייחסות אל השכל, חוזר בבדיקת היחס שבין השכל והתורה: הקורא שהחל את דרכו כשהוא סבור כי "הקבלה תעמוד במקום העיון", שוכנע בחשיבות המחקר השכלי, ועדיפותו על המסורת. מששוכנע בכך - חזר ר' בחיי וערער את סמכות השכל, והחזיר את מלוא הסמכות למסורת האבות כדרך ראשית לעבודת האלוהים. אבל שונה היא הצייתנות שאחר ההכרה השכלית, מזו שלפניה: הצייתנות היא עתה על בסיס הכרה שכלית, ולא תוך התעלמות ממנה. התהליך הוא, אפוא, מעגלי: התורה היא בסיס ראשון, כתחילת התהליך החינוכי. על בסיס זה נבנית ההכרה, המאשרת את ההנחות שהונחו על ידי הקבלה. שיאו של השלב הזה הוא שווי-המשקל שבין השכל והתורה - שווי-משקל המקדם את השכל בכך שהוא מכוון אותו לאפיקי מחקר נכונים, ואת התורה, בכך שהוא נותן עומק ורציונל למעשה ולהכרה. כאשר הגיע הקורא לדרגה זו, מופיע גורם נוסף המהווה מרכיב מרכזי בחינוכו: ההזדהות הרגשית, המקיפה את האדם כולו, שכלו הרגליו ורגשותיו, ומוליכה אותו אל תכלית חייו. |
