|
[משך חיי האדם] |
את מספר ימיך אמלא57,
|
| ואמר לאדון הנבראים: |
הן קרבו ימיך למות58,
|
| ואמר לאחד החסידים: |
כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך59.
|
|
ואומר אני, כי יש שהוא מוסיף על אותו הזמן וגורע, ואין אותו הזמן לדעתי בלתי ידוע לפניו שהוא ישאיר את הנפש בגוף, כי ידיעתו אינה שונה מאמיתת הדבר, אלא אותה הקצבה לדעתי הסובלת את התוספת והגירעון היא משך זמן הכוחות אשר ניתנו בגוף שיתקיים.
והוא, שמתחילת בריאתו אין ספק שהוא בנהו בכוחות מוגבלים, אם רבים ואם מעטים, ומשך קיום אותן הכוחות הוא הנקרא קץ חיי האדם, ויכול הוא להוסיף בהן60 ויתקיימו עם השבעים שלשים אחרות, ויכול להחלישן ולהרפותן, [רי] ויתפרקו בארבעים, על פי הביאור הזה אנו סבורים התוספת והגרעון. ומה שיושג לעבד מן החיים אחרי התוספת או הגירעון, הוא אשר ידוע לפני בוראו שהוא יהיה באמת. ופירוש הדבר, שידוע לפניו כי יסוד כוח הגוף בנה אותו על שבעים, ושהוא יוסיף עליהן שלשים או יגרע מהן שלשים. ומאין אני מחייב שיש תוספת או גירעון? - ממה שנאמר: |
יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה61,
|
| ונאמר באחד הצדיקים: |
והספתי על ימיך חמש עשרה שנה62,
|
|
ואמר בהרבה מן הגמולות "למען יאריכון ימיך"63 וכל הדומה לכך.
ואמר במקצת הרשעים: |
וה' הכה כל בכור בארץ מצרים64,
ויהיו המתים במגפה65, |
|
וכדומה לכך. ואלו היו מתים לפי כוח קץ ימיהם, לא הייתה זו מגפה בגלל חטאיהם, ומאומה לא נסתלק בפעולתו של פנחס.
וכבר עשה הנביא את המגפה זולת קץ ימי חייו שנאמר: |
כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה66.
|
| ואומר אני שלא כל צדיק מוסיפים על ימיו, ולא כל רשע גורעים, אלא לפי רצון הבורא ולפי הצדק67, ואותם הצדיקים שלא הוסיפו להם, הרי גמול העולם הבא לפניהם, ומי שלא נכרת מן הרשעים הרי עונש האחרית לפניהם, כאומרו: |
כי עת לכל חפץ, ועל כל המעשה שם68.
|
|
הערות: 57. שמות כג כה וראה ראש השנה יא א, מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחודש לחודש. וראה פירוש רס"ג לתורה, מהדורתי, דברים א לז. 58. דברים לא יד. 59. שמואל כ ז יב, ועל דוד מדובר שם. 60. ב, מוסיף: ולאמצם. 61. משלי י כז. וכתב רבנו בפירושו שם: אין דבר זה החלטה שכל צדיק מוסיפין על ימיו וכל רשע מקצרין מהן, אלא הוא לפי הרצון, יש שירצה ה' להוסיף לאיזה צדיק על ימיו כמו שהוסיף לחזקיהו, ויש שרוצה לקטע מימי הרשע כמו שעשה במגפת זמרי וקרח וזולתם. אלא שאם לא הוסיף לצדיק בעולם הזה, ולא גרע לרשע, ימצאו שכרם מושלם לעולם הבא. וכבר ידעת כי בבית ראשון בגלל צדקת הכוהנים לא שמשו בו אלא שמונה עשר כוהנים, ובשני בגלל רשעם שמשו בו למעלה משלוש מאות כוהנים (יומא ט א). 62. מלכים ב כ, ו. ועל חזקיה מדובר שם. 63. שמות כ יא. דברים ה טז. ו ב. כה טו. 64. שמות יב כט. 65. במדבר כה ט. 66. שמואל א כו, י. 67. בכל כ"י "אלצאלח" ונראה שצ"ל "אלצלאח" ואם כן יש לתרגם: הצדקות. 68. קהלת ג יז, וכ"ה בפירוש שם מהדורתי עמ' רח. וברי"ת "ועת לכל חפץ" וטעות הוא, וכבר העיר עליו הרש"ה. |
|
[מלאך המוות] ואומר, שהאבות מסרו לנו כי המלאך אשר הבורא שולח אותו להפריד ביניהם מתגלה לאדם [ריא] בצורת אש ירוקה69 מלאה עיניים של אש כחולה70, ובידו סיף שלוף מכוון כנגדו, וכאשר רואהו כך נחרד מפניו, ורוחו נפרדת מגופו71. וכאשר התבוננתי בכתובים מצאתי את המצב בו כפי שמסרו לנו, כאומרו בזמן המגפה: |
וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עמד בין הארץ ובין השמים
וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם72, |
| וכאשר התפלל והקריב נאמר אחר כך: |
ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה73.
|
| ולמדתי לכך שגוית המלאכים מאש ירוקה, שנאמר: |
ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים74.
|
| ושכולם מלאים עיניים, שנאמר: |
וכל בשרם וגביהם וידיהם וכנפיהם והאופנים מלאים עינים סביב75.
|
|
ושאור76 העינים כחולה, כי אלו הייתה ירוקה כמו הגויה לא היו ניכרות עיניים, אבל יוכרו בשנוי מראיהם. ומראה הכחלות היה עין החשמל האמור בכתוב. וכבר ידעת כי מראה האש הגדולה כמעט היו אבותינו מתים מחמתה, כאומרו: |
ועתה למה נמות77,
|
|
כל שכן אם הייתה מכוונת כנגד האדם עם חרב שלופה.
וכבר ידעת כי המלך דוד עליו השלום כאשר ראה אותו המלאך, ואף על פי שלא היה מכוון כנגדו להדיא78 פחד וחל ורעד, כאומרו: |
כי נבעת מפני חרב מלאך ה'79,
|
| ולא חדל מאותו היום [ריב] להיות רועד עד שמת כאומרו: |
ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו80,
|
|
כל שכן מי שהוא מכוון כנגדם.
[מדוע אין רואים את הנפש בעת המוות?] אנו אומרים בגלל בהירותה, ושהיא דומה לאוויר בקלותו. כמו שאין אנו רואים את הגלגלים מחמת זכות גופן ובהירותן. וכפי שדרכי להמשיל, אלו לקח אדם עשר עששיות של זכוכית נקיה, ונתנן זו בתוך זו, והניח בתוכן נר, כי אז מי שיראה אותן מרחוק לא ירגיש שהוא בתוך עשר עששיות, בגלל חדירת האור בגופן וחדירת הראייה לאור, וזה ברור. [מצב הנפש לאחר המוות] ואשיב במה שהזכרתי לעיל81 שהיא משתמרת עד עת הגמול, כאומרו: |
ונצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו82.
|
|
ויהיה מקום שמירת הזכות83 שבהן למעלה, והדעוכות בתחתיות, וכפי שהקדמתי במה שנאמר כזוהר הרקיע84. ומה שנאמר: |
העולה היא למעלה85,
|
| וכמו שאמרו הראשונים: |
נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד, ושל רשעים משוטטת בעולם86,
|
|
זהו וכדומה לו ההבדל ביניהן.
ובתחילת זמן הפירוד תישאר זמן מסוים בלתי נחה במנוחתה, עד אשר יבלה הגוף, ועניין דבר זה עד שיתפרדו חלקיו. ובמשך זמן זה יקשה עליה מה שתדע ממה שעובר על הגוף מן התולעת והרימה וכדומה לכך, כמו שיקשה על האדם ידיעתו שהבית שהיה גר בו נחרב וצומחים בו קוץ ושמיר. וצער זה יהיה לנפש פחות או יותר כפי שהיא ראויה לו, כשם שעל ביתו שבעולם השפל יהיה פחות או יותר יקשה עליו לפי הראוי לו87. ועל כך אומרים [ריג] קדמוננו: |
קשה רמה למת כמחט לבשר החי88,
|
| והסמיכו את זה למה שאמר הכתוב: |
אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל89,
|
|
וזה מה שאני יודע ממה שנקרא דין הקבר או חבוט הקבר90.
[תחיית המתים] וזה, עם מה שביארנו במה שקדם בדברינו, מתברר גם מדברי החכם, כי אחר שאמר: |
והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה92
|
| השמיענו כי תכלית ענינה אל הגמול, שהרי אמר אחר כך: |
סוף דבר הכל נשמע וגו' כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט93.
|
| והנה אמרו 'את כל מעשה' רוצה לומר הגוף והנפש יחד, ואמרו 'על כל נעלם' רוצה לומר מה שנעלם מאתנו94 מן הכהיון והשחרות לנפש גלוי לפניו, שאז יביא אותה מן השמים ואת הגוף מן הארץ ויגמלם כאומרו: |
יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו95.
|
|
ישתבח החכם ויתברך, ונשאל מלפניו לנחותינו על הטוב.
אבל מה שיהיה מן השכר והעונש אני אבאר אותו במאמר התשיעי בעזרת הרחום. [ריד] הערות: 69. "צפרא" ירוקה כחלמון ביצה כהה, קרוב לחום. וכך תרגם רבנו פרה אדומה "צפרא" שהוא המראה הטבעי של הפרות. וראה פירושי רס"ג מהדורתי במדבר יט ב הע' 1. וכדלקמן שהוא מראה האש. ותוספת זו כלומר שהוא מאש ירוקה היא של רבנו, ולקמן כתב מנין למד לכך. 70. "זרקא" כולל שלשה גוונים, כחול, תכול, וסגול. ורי"ת כתב "כעין החשמל" ולא אמר כלום. ויתכן שהייתי צריך לתרגם "תכול" בעקבות הרמב"ם שכך תרגם במשנה ברכות פ"א מ"ה תכלת "אזרק". 71. בעבודה זרה כ, ב: אמרו עליו על מלאך המוות שכולו מלא עיניים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. 72. דברי הימים א כא טז. 73. שם כא כז. 74. יחזקאל א יג. 75. שם א יח. 76. "נור" ושמא צ"ל "נאר" ואז יש לתרגם: ושאש. 77. דברים ה כב. 78. לפי ב, להזיקו. 79. דברי הימים א כא ל. ובפרקי ר' אליעזר פרק מג. מה עשה המלאך לקח את חרבו וקנח בטלית של דוד, וראה דוד חרבו של מלאך המוות והיה מרתיע בכל אבריו עד יום מותו, שנאמר ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים, כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. 80. מלכים א א א. 81. בפתיחת מאמר זה, ושם הע' 7. 82. משלי כד יב. 83. "אלצואפי" הזכות והבהירות. 84. דניאל יב ג. 85. קהלת ג כא. 86. שבת קנב ב, ושם איתא: ושל רשעים זוממות והולכות. 87. כך הבינותי אני קטע זה. והכוונה, כשם שבעולם הזה מי שטיפל בביתו וטיפחו יותר, ושם כל מעיניו שיפורו ושיכלולו, תקשה עליו מאוד שמיעת חורבנו והריסתו. כך האדם, מי שהיה מטפל בגופו יותר, וכל מעייניו הם עינוג גופו, יקשה עליו יותר. והצדיקים שדאגתם לבריאות הגוף, אינה מטרה כשל עצמה, אלא אמצעי לעבודת שמים. ולא טרחו הרבה בעינוגו ופינוקו, לא יקשה עליהם פירוקו והתפרדו לחלקיקיו. אבל רי"ת תרגם "כפי שמעלתה בירידה תהיה במעט ורב" וחוששני שלא הבין את העניין. 88. ברכות יח ב. שבת יג ב. קצב א. 89. איוב יד כב. 90. איני יודע היכן בספרותינו העתיקה נזכרו המונחים האלה "דין הקבר" או "חיבוט הקבר". וברור שלא ראה רבנו מסכת חבוט הקבר אשר הדפיס ילינק ב"בית המדרש". ושמא מונח זה היה נדוש בפי רבים בזמן רבנו, לפיכך הוצרך להבהירו. ולדברי רבנו אין מקום להתפלל שיצילנו מחיבוט הקבר, כי האדם יכול להציל את עצמו על ידי פיחות דאגתו לפינוק הגוף והגדלת דביקותו במצות ובמושכלות. 91. אם כוונת רבנו למאמר חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, יבמות סב א. עבודה זרה ה א. נדה יג ב. קשה להלום עליו את המלים עד סוף עמידת העולם, אך שים לב לדעותיו על תחיית המתים וימות המשיח בשני המאמרים דלקמן. 92. קהלת יב ז. 93. שם יב יג. 94. רצוי היה לתרגם "ממונו", ותרגמתי כן כדי למנוע טעות בהבנה. 95. תהלים נ, ד, ובסנהדרין צא ב, יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. |
|
וראיתי להזכיר אחר דברים אלו מה שנחלקו בו אשר נחלקו בעצם הנפש מה הוא96, ואמרו להיכן מובאה. ומצאתי שאותם שאמרו שהיא גוף אווירי או אשי, ורוב אשר אמרו97 שהיא מקרה, כולם סבורים שהיא מתפרקת ונפסדת ונאפסת98. אבל אשר אמרו שהיא מן הרוחניות, ומבוראה לבדו, וממנו ומדבר אחר, ומשני יסודות קדומים - כולם חושבים שהיא תשוב אל מקורה אשר ממנו חוצבה. וכבר ביארתי נפסדות כל הדברים הללו וביטלתים. [נגד אמונת הגלגול] ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה, ומצאתים ארבע טעויות, וראיתי להזכירם ולהשיב עליהם. וראשית כל החזקתם בשיטת הרוחניות ושלוש השיטות האחרות2, או מי שלא יודע3 ממניחי שיטת הגלגול, למדוהו משיטת השניות הרוחניים, וכבר ביארתי וקבעתי מה שיש נגד כולם. והשני התחקותם אחרי מידות רבים מבני אדם ומצאום דומים למדות הבהמות, במה שיש עדין4 כתכונת הכבשים, ותקיף5 כתכונת [רטו] הטורפים, ורע ושפל6 כתכונת הכלב, וקל כקלות העוף, וכל הדומה לכך, והסיקו מן הדברים הללו, שלא באו המידות הללו בבני אדם אלא מפני שיש בהם מרוחות הבהמות. וזה ירחמך האל מורה על עודף סכלותם, שהם חושבים שגוף האדם משנה את הנפש מעצמותה, ועד כדי שעושה אותה נפש אדם אחר שהייתה נפש בהמה7, ואחר כך היא עצמה משנה אותו ממהותו עד שעושה מידותיו כבהמות, ואף על פי שצורתו כאדם, ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת ולא קבעו לה עצמות אמיתית, אלא שסתרו את דבריהם ועשו אותה משנה את הגוף והופכתו, והגוף משנה אותה והופכה, וזהו היציאה מן המושכל8. והשלישי הבאתם את דבריהם על דרך ההוכחה, ואומרים כי הבורא מעשיו צדק, ואינו מייסר טף אלא על עוון שהזידה בו נפשם בזמן שהייתה בגוף אשר לפני גופם. ועל זה יש תשובות רבות: הראשונה שהם התעלמו מאחד סוגי הגמול אשר הזכרנוהו9. ועוד שאנו נשאל אותם על המצב הראשון, כלומר בתחילה כאשר נבראה, האם הטיל עליה ה' משמעת מסוימת או לאו. אם יאמרו לא הטיל עליה, הרי נפלו כל העונשים, מפני שלא היה צווי כלל, ואם יאמרו כן התחייבה, והרי הנפש אז טרם הונחה וטרם הוזהרה10. נמצא שהודו שהוא מחייב את בני אדם על העתיד, לא על העבר דווקא, והרי חזרו למה שאנו אומרים בגמול ועזבו את שיטתם שאין ייסורים אלא על מה שעבר. והרביעי במה שנתלו במה שטעו מן המקרא ראיתי להזכיר מעט מהם. ואומר: מהם מה שאמר [רטז] משה רבנו עליו השלום: |
כי את ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום11,
|
|
אמרו מזה משמע כי רוחות האחרונים הם רוחות הראשונים, ולפיכך הם הנמצאים הם הנעדרים. ולשון הפסוק מבטל מה שדימו, כי בפירוש אמר שהנוכח זולת הנעדר, אלא עניינו שהוא מחייב כל מי שנמסר אליהם מסורת של משה שיקבלוה כמו שקיבלוה הנוכחים שם.
ומהם אמרו: |
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים12,
|
|
אמרו, כיון שאמר 'לא הלך' ולא אמר 'לא ילך' - משמע שהעונש על רע שעשתה בגוף [הראשון]. והם בזה בתכלית הטעות, כי הכתוב לא ציין את האמור במלת 'אשרי' אלא לאחר שלא הלך, ולא ציינו בזה לפני שלא ילך. והרי ביאר הכתוב התשובה עליהם.
ועוד, אילו היה כמו שאמרו, כי אז לא היה הגמול אלא על הטובות הבאות, לא על מה שעבר, שהרי אמר אחריו 'ובתורתו יהגה' ולא אמר 'הגה'. כמו שחייבו את העונש על העבירות שעברו, לא הבאות, ממה שנאמר 'אשרי אשר לא הלך' ולא אמר 'אשר לא ילך'. ומהם: |
תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש13,
|
|
וביארו תתהפך על הנפש, ואמרו שזה משמע שהיא תתהפך בבני אדם ובבהמות תמיד.
ולא הבינו הפתאים שזה לא נאמר אלא על הארץ, שהרי הקדים לפניו 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רעועים ממנה'. והרי הוא אומר שהיא תתהפך ברשעים בייסורים כטיט החותם, והם דבקים בה כאלו הם לבושה, ואינם יכולים להיעתק ממנה עד שתסתיים גזירת ה' בהם14. ומהם מה שאמר החסיד 'נפשי ישובב'15, דימו כי ההשבה החוזרת הזו מגוף לגוף. ולא הרגישו הסכלים שהוא נחת הנפש ומנוחתה ומרגועה מדאגה [ריז] שהייתה עליה, ואין זה השבה אחר יציאה. וזה בלשון אבותינו פשוט וברור, שהרי הוא אומר על שמשון כאשר צמא והשקהו ה' מים: |
ותשב רוחו ויחי16
|
| והיא טרם יצאה. ואומרים על המצרי שרעב והאכילו דוד עליו השלום: |
ותשב רוחו אליו17.
|
| ואמר בשליח הנאמן: |
ציר נאמן לשלחיו ונפש אדניו ישיב18.
|
| ואמר על התורה: |
תורת ה' תמימה משיבת נפש19.
|
|
והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך20 לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים21. וסוף דבריהם אומרים הרי נאמר: |
מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו22,
|
| ואני אומר מה יש בזה מה שמורה על הגלגול? הלא לא נאמר זה אלא מפני שהרוחות תנוחתן בקצף מעלה ומטה, ובכל מקום שיהיו בשתי הקצוות ואף בארבע רוחותיהן, יבואו כאשר יקראם ה', ועל דרך מה שאמר החסיד: |
תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסף23.
|
|
הערות: 96. כלומר כל אותם אשר הובאו שיטותיהם בתחילת מאמר זה. 97. ברי"ת הושמט ונשתבש כל קטע זה. 98. כלומר לדברי כולם יוצא שאין השארת הנפש. 99. וכתב הגרב"צ עוזיאל זצ"ל בספרו הגיוני עוזיאל ח"א עמ' שעא "דבריו אלה מכוונים נגד ענן וחבריו שנקראים יהודים ומחזיקים בדעה יונית זו". וראה שבילי עולם הודו עמ' 86 ובמה שצוין שם בהערה. והרש"ה בסוף מאמר זה, ור' יצחק בן לטיף בספר רב פעלים, ועוד ועוד, ואין קצה לדברים. וראה גם אבי נצר אלפאראבי בסוף מאמרו "עיון אלמסאיל". 1. "וסואס" ורי"ת תרגם "שגעון". 2. שהנפש מן הבורא לבדו, ממנו ומדבר אחר, משני יסודות קדומים. 3. "יעלם" יוד פתוחה. ונדמה לי שהיה ראוי לקרוא יוד שרוקה "או מי שלא ידוע" כלומר שדעה זו למדוה מבעלי ארבע השיטות הקודמות, או משיטה שלא ידוע בעליה והיא שיטת שני דברים רוחניים. 4. "עפיף" אינו שטוף בתאוותנות ובפרט בתאוות המשגל. ואם כי כך היא תכונת הכבשים, העדפתי לתרגם "עדין" והכוונה בעל מדות מעודנות, ורי"ת תרגם "ענו" ואינו נכון. 5. "ושדיד" וברי"ת "ורע" ושמא נתחלפה לו ב"שריר". 6. "ושריר ומהין" וברי"ת "ורעבתן" ושיבוש הוא. 7. בעוד שבאמת אין שום יחס בין נפש האדם ונפש הבהמה זולת שיתוף השם בלבד, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק הראשון מפרקי הקדמתו לאבות, ראה שם מהדורתי עמ' שעד. 8. כלומר מעבר לכל הגיון. 9. לעיל במאמר החמישי עמ' קעו סוף ד"ה ואומר עוד שאני מצאתי. שם ביאר שהקב"ה מיסר לצדיקים גמורים ולטף כדי לגמול להם טוב לעולם הבא. 10. "לם תוצ'ע בעד ולם תועץ'" והנכון כ"י ק, "לם תטע בעד ולם תעץ" ואז יש לתרגם: לא נשמעה ולא המרתה. וכעין זה תרגם רי"ת. 11. דברים כט יד. וכתב שם הראב"ע: ואינו כטעם האומרים כי רוחות הבאים היו שם. 12. תהלים א א. 13. איוב לח יד. 14. וכן פירש בתרגומו שם. 15. תהלים כג ג. ושם תרגם "בנעמה ירד אליי נפסי" בנעמו ישיב לי נפשי. 16. שופטים טו יט. 17. שמואל א ל יב. 18. משלי כה יג. 19. תהלים יט ח. 20. שלא לשעות אליהם ולא להזכירם וכ"ש להשיב על דבריהם. ולפי כ"י ק, "והייתי חס מלדבר על שפלות שטתם". 21. שלא יתפתו אחר דבריהם. 22. יחזקאל לז ט. 23. איוב יד טו. |
