שער הארבעה-עשר - שער הקנאה

הקנאה היא ענף מן הכעס
ואין אדם נמלט ממנה, כי אנחנו רואים אשר כל בני-אדם נמשכים איש אחר רעהו, כי כאשר הוא רואה שחבירו קונה קניין מענייני העולם - הן ממיני מאכלים, הן ממיני בגדים - אם בונה בית או מאסף ממון, אז הוא טורח להשיג כמוהו, כי הוא חושב: חברי יש לו זה, גם לי יהיה כן. ודבר זה רמז שלמה המלך: "וראיתי אל כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד).

מי שהמידה הזאת מתגברת עליו, הוא מגונה מאוד, כי הקנאה מביאה לידי חמוד, כי כשאדם אינו נותן על לבו מה שיש בידי אחרים, אז אינו חומד. והתורה אמרה: "לא תחמד אשת רעך וגם' וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד), ואדם אשר החמדה עליו קרוב לעבור על עשרת הדברות.
משל, כי מעשה באדם אחד שהיה לו שכן, והיה כותל מפסיק ביניהם. והיה הרשע חומד את אשתו וקצת מחפציו. יום אחד היה שומע שהיה האיש אומר לאשתו: רוצה אני לעלות לסחורה, וכן עשה.
מה עשה הרשע? הלך בליל שבת ושבר הכותל שביניהם - הרי עבר על "זכור ושמור".
ואנס את האישה - הרי עבר על "לא תחמד".
ושכב עמה- הרי עבר על "לא תנאף".
ואחר-כך כשהתחיל לגזול את הממון צעקה האישה, ועמד עליה והרגה - הרי עבר על "לא תרצח".
וכשגזל וגנב מה שחמד, הרי עבר על "לא תגזל", "לא תגנב" ו"לא תחמד".
עמדו אביו ואמו והוכיחוהו, עמד עליהם והכם - הרי עבר על מצוות "כבד את אביך ואת אמך".
ואחר-כך הובא לפני בית-דין והעיד הוא עם חברו בלייעל שאלו החפצים משכון שלו היו, שמשכן לו בעל האישה, וחזר והאמינם לו, ולא יכל להוציאם מידו עד עכשיו ששברו הליסטים את הכותל שביניהם והרגו האישה, וכששמע האיש, נכנס גם הוא ולקח עבוטו - הרי עבר על "לא תענה".
ובכל מקום שהיה בא היה נשבע שלא פשע כלל - הרי עבר על "לא תשא".
לסוף נגלה רעתו ונתפרסם פשיעתו, ומחמת הבושה יצא לתרבות רעה וכפר באלוהים חיים - הרי עבר על "אנכי ה' אלוהיך".
לסוף היה אדוק בעבודה-זרה ומשתחווה לו - הרי עבר על "לא יהיה לך אלוהים אחרים" ו"לא תשתחוה להם ולא תעבדם".
וכל זה גורם לו החמוד. נמצא שהחומד קרוב לעבר על כל התורה.

אך יש דרך אחרת להשכיל ולהבין איך הקנאה והחמידה מקולקלות מאוד, והוא על דרך שאמר שלמה עליו השלום: "בני אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז). כשאדם מקנא בחוטאים ורואה עושרם והצלחתם, ורואה צדיקים מתדלדלים ומתייסרים בייסורים, ומתוך כך תגעל נפשו ביראת האלוהים ומשפטיו וחוקיו, וימאס לומדי תורה ומקיימיה, כעניין שנאמר: "חזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם מה נדברנו עליך. אמרתם שווא עבד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עשי רשעה, גם בחנו אלוהים וימלטו" (מלאכי ג, יג-טו). וזה הדרך מביא הוללות בדעת בני-אדם, וישוב לבם אחורנית בראותם רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, ומתוך כך הולכים בשרירות לבם ואומרים: פלוני ופלוני עושים כך וכך, והם עשירים; וכן נעשה גם אנחנו, ומה שיקרה להם יקרה גם לנו. וכל זה - מחמת קנאה, שמקנא ברשעים וחומד עושרם ושלותם, ולפיכך פורקים מעליהם עול המצוות. אבל הצדיקים אינם מקנאים ברשעים, ואינן חומדים ממונם ולא שלותם, כי יחשבו שעושרם שמור להם לרעתם, ושלותם - להאבידם מרוב טוב הצפון לצדיקים. ויחשבו, שעוני הצדיקים ודוחקם - כדי לצרפם וללבנם ולהגדיל מעלותם לעולם הבא. ואין ספק, מי שחושב כך לא יחמוד ולא יקנא, אלא ישמח בראותו שלוות הרשעים, ויאמר: אם למכעיסיו כך, לעושי רצונו לא כל-שכן שיתן ויחזור ויתן.

הקנאה היא באה מגריעות הנפש
אם הוא מקנא ביופיו של אדם או בגבורתו או בעשרו - הרי אינו חפץ במה שגזר עליו הבורא יתברך. וזה דומה לעבוד שיש לו תלונות על מעשה אדוניו ואינו מתרצה בעניין אדוניו - אין זה עבד נאמן! וכל-שכן שאין להתרעם על הבורא יתברך, אשר כל מעשיו ישרים ונכוחים, שאין להרהר אחריו.

מן הקנאה תבוא מחלוקת, כמו שתראה בקורח שקנא בכבוד אליצפן בן עוזיאל, מתוך כך נאבד הוא וסיעתו, אפילו יונקי שדים (במדבר רבה יח). הקנאה לבני-אדם כחולי הגוף, והוא מביא שחפת, אמר החכם לבנו: השמר לך מן הקנאה, כי היא ניכרת בך, שפניך משתנים מרוע לב, ולמה ישמח שונאך וינקום בך.

המקנא חומס נפשו, כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר, ומרוב קנאה הטמונה בקרבו, אין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה ולעשות מעשים טובים. כל אדם מוצא טעם ערב במאכלו, חוץ מן המקנא, שאינו טועם טעם טוב במאכלו עד שתסור הטובה מחברו. לכל שנאה יש תקווה שאם ישנא חברו עבור שגזל ממנו, תסור השנאה כשישיב לו אותו דבר. כן כל שנאה התלויה בדבר, אחר שיתקן הדבר ההוא תבטל השנאה, חוץ השנאה מחמת הקנאה.
אמר החכם לבנו: אל תקנא באחיך על אשר יש לו, כי הוא ינעם בחייו, ואתה תשבע דאגה וצער.
ואמר החכם: לא נברא המקנא והחומד אלא לכעס. החכמים הראשונים היו מתפללים "שלא תהא קנאתנו על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו".

למה היו מתפללים על אחרים בזאת המידה יותר ממידות אחרות? אלא כך העניין: כי הרבה בני-אדם גורמים שיתקנאו בהם ויחמדו שדותם, לכך היו מתפללים על אחרים, כי אולי הם גורמים הקנאה לאחרים, והתורה אמרה: "ולפני עיוור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד).

לכן מידה טובה באדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי
לא הוא ולא אשתו ולא בניו, וכן לעניין המאכל ושאר עניינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים. אך מי שהשפיע עליו הבורא יתברך עושר ונכסים, ייהנה מהם לאחרים - לעשירים ולעניים - ויתנהג עימהם בנחת, ויעשה עימהם חסד. וכבר הארכנו בדבר, כמה טובה בזה שיהא נאהב לבריות. וכשהוא נאהב לכל אדם, אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו. אך ראוי לאדם שיעלה אל המעלות הטובות, ויקנאוהו ויחמדו לעשות כמוהו. ומי שנזהר שלא יקנא, אין גופו כלה ואין התולעים שולטים בו, דכתיב: "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל) - פירוש, מי שיש לו קנאה - עצמותיו נרקבים (שבת קנב, ב). לכן יתרחק מן הקנאה ומן החמידה, ולא יחמוד שום דבר ממה שביד אחרים, ולא יאמר: אחמוד בענייני חברי ואתן לו מעות עבור אותו עניין, שאם אין דעתו למכר ענייניו אז אסור לזה להפצירו, כי זה יתבייש להשיב פניו ריקם, אם כן הוא כמו אונס. וכל-שכן אם זה החומד איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילו, שאסור לשאול מחברו מתנה אם אינו יודע שיתן לו בנפש חפצה.
משלו משל: חומד וקנאי פגע בהם מלך אחד.
אמר להם המלך: אחד מכם ישאל דבר ממני וינתן לו, ולחברו בכפליים.
הקנאי לא רצה לשאול תחילה, שהיה מתקנא אם יינתן לחברו בכפלים, והחומד היה מתאווה שניהם.
דחק החומד את הקנאי לשאול.
שאל לנקר לו עין אחת, ולחברו שתים.

כמה רעות תלויות בקנאה
נחש הקדמוני נתקנא באדם הראשון, וגרם מיתה לעולם, ועליו נגזר: "על גחנך תלך ועפר תאכל" (בראשית ג, יד). וכן ראה מה ארע לקין ולקרח ולבלעם ולדואג ולאחיתפל ולגחזי ולאדוניה ולאבשלום ולעוזיהו, שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם - לא די מה שבקשו לא נתן להם, אלא אף מה שבידם נטל מהם. מכל אלה ילמד האדם שיפרוש מן הקנאה ומן החמידה, כי אפילו מה שבידו אינו שלו, כי מחר בא ואיננו, ומה יועיל לו שאינו שלו.

שכר גדול יש לאדם הנזהר מן הקנאה ומן החמידה, כי ברוב העבירות אם אדם עובר עליהם ומתבייש ומונע עצמו בשביל הבושה, מונע עצמו מן הגזלה והגנבה כי ירא שמא יתוודע ויתגלה ויפרסמוהו ויתבייש ויפסיד הרבה, אבל הקנאה והחמידה הם בלב, אין אדם מכיר בו אם יחמוד או יקנא, הרי דבר המסור ללב, ועל זה נאמר: "ויראת מאלוהיך" (ויקרא כה, יז).

אף-על-פי שהקנאה היא מידה רעה מאוד, יש מקום שהיא טובה מאוד, והיא מידת עליונים שישים קנאתו על יראת-שמים, כעניין שנאמר: "אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז). ועל דרך זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: קנאת סופרים תרבה חוכמה (ב"ב כא, א), כי אם יראה אדם שלומד, ייתפש קנאה בלבו ויאמר: זה לומד כל היום, גם אני אעשה כן. וכן לעניין כל המצוות יקנא כל אחד בחברו לתפוש מעשה חבריו הטובים. אם יראה רשע ויש בו מידה אחת טובה, יקנאהו על אותה מידה ויעשנה גם הוא. אבל המקנא בחברו שהוא עוסק בתורה ובמעשים טובים, ואינם מקנא בו שיחשוב "זה עושה כך, גם אני אעשה כן", אלא יחשוב בלבו ויקנא בו מפני שיש בו מעלות טובות יותר ממני, מחמת כן הוא נכבד בעיני העולם יותר ממני, ומחשב תחבולות כדי לבטלו ולבלבלו מתורתו וממעשיו הטובים, הרי זאת הקנאה היא רעה גדולה, והוא חוטא ומחטיא, שותפו של ירבעם בן נבט.

לעולם יכבד אדם יראי-שמים ועוסקים במצוות, ויתן להם יד ויסייע להם בגופו ובממונו, ואז יקנאו בו אחרים ויחשבו: אם גם אנחנו עושים כך, יכבדו ויעזרו גם לנו; ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

אמר הקדוש-ברוך-הוא: קנא לי, שאלולי הקנאה אין העולם מתקיים, לפי שאין אדם נוטע כרם ואין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית (שוחר טוב לז,א). כי כל אלו העניינים באים מחמת שאדם מקנא בחברו. אם יבנה בית, גם אחר ישים דעתו לעשות כן. וכן לעניין אשה, כל אחד מקנא בחברו. וכיון שקיום העולם תלוי בקנאה, ישים כל הקנאות לשם שמים: אם יבנה בית - יבנה בו חדר ללמד בו תורה, ושיהא ביתו בית ועד לחכמים ולהכניס בו אורחים ולעשות בו חסד לבני-אדם.

וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שוחר טוב שם): אלולי שקנא אברהם אבינו, לא היה קונה שמים וארץ.
ואימתי קנא? כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התיבה?
אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם.
אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם, והלוא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושים צדקה?
אמר לו: עם בהמות חיות ועופות. לא היינו ישנים, אלא היינו נותנים לפני זה ולפני זה לאכול ולשתות.
ואותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אלולי צדקה שעשו עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים מן התיבה, וכיון שעשו צדקה יצאו; אף אני אעשה צדקה עם בני-אדם, שהם בצלמו של אלוהינו, על אחת כמה וכמה! אותה שעה "ויטע אש"ל" (בראשית כא, לג) - ראשי-תיבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. ועל דרך זה ירבה אדם קנאה.

וכן יקנא בחטאים וברשעים להלחם כנגדם ולהוכיחם
כאשר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו (סנהדרין פא, ב). משה קנא את המצרי, שנאמר: "ויך את המצרי" (שמות ב, יב); וכן מצינו באליהו, דכתיב: "קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים-א יט, י); וכן נאמר: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כה, יא), והשם יתברך נתן לו גמולו על כך, כמו שאמר: "הנני נתן לו את בריתי שלום" (שם פסוק יב); ונאמר: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז). מי שהוא ירא השם יתברך, ימסור נפשו על קדושת השם יתברך, שנאמר: "מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו), ונאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה, ז). וחובה על כל ירא-שמים אשר הוא טהור-לב להעיר קנאה כי יראה והנה יד השרים והסגנים במעל, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ב"ר כו, ה): כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, שנאמר: "ויד השרים והסגנים הייתה במעל הזה ראשונה" (עזרא ט, ב).