 |
|
שער העשרים ואחד - שער השתיקה
|
השתיקה מהדברים |
ואמר החכם: כשאני מדבר - הוא מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם דבר שאינו הגון, אותו הדבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה; וכשאיני מדבר - אני מושל מלאמרו ומלהסתירו.
|
|
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שני דיקולוגין [סניגורים] היו עומדים לפני אנדרינוס, והיה אחד מלמד על הדבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה. אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדבור שהוא יפה: איך אתה אומר? אמר לו: מרי, אלמלא הדיבור איך המלכים מתמלכים בעולם, ואיך ספינות פורשות לים, איך המתים נגמלים חסד, איך הכלות משתבחות, איך משא ומתן בעולם. מיד אמר לו המלך אנדרינוס: יפה דברת! אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: איך שבחת את השתיקה? מיד בא לדבר. בא אותו שהוא מלמד על הדבור שהוא יפה וסטרו. אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: מורי, אני למדתי משלי על שלי, כי למדתי מן הדבור על הדבור; וזה בא ללמד משלי על שלו, לכן סטרתי אותו. אמר לו: לא כך אמר שלמה! אמר לו: לא אמר שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל" (משלי י, יט) - פירוש, החושך ומונע מלדבר בחברו. אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים עליה השלום, וענני-כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה, מיד נפרעו (במדבר יב). ועל כמה עניינים השכינה מסתלקת מישראל: משום שפיכות-דמים, עבודה-זרה ולשון הרע. מעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה, ונתן לעבדו לשונות לבשל. עשה מהן מבושלים, ועשה קשים ורכים. הכניס לפניהם הקשים, וחזר ונתן לפניהם הרכים. קרא לעבדו ואמר לו: מה ראית לעשות כך, מהם רכים ומהם קשים? אמר לו: להודיעך שהכל מן הלשון, אם אדם רוצה עושה אותו רך או קשה (ראה ויקרא רבה לג, א). |
אמרו לחכם: מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה?
אמר להם: הדבור מצאתי נחלק לארבעה חלקים: אחד - כולו נזק, כגון בני-אדם הרגילים לקלל בני-אדם ולדבר דברי נבלה. השני - נזק מצד אחד, כגון שמשבח אחד לקבל ממנו תועלת, ובאותו השבח שמשבח הוא מכעיס את שונאו, ויזיק למי שמשבח לשונאו. השלישי - לא נזק ולא תועלת, כגון דברים של הבל, איך נבנית חומה פלונית וכך וכך הוציא עליה, וסיפורי מלכים ושרים. הרביעי - שכולו תועלת, כגון התורה ודברים שהם תלויים בה. |
|
אבל יש חכמי התורה המחלקים את הדיבור על חמשה חלקים: האחד - מצווה. השני - נזהר ממנו. השלישי - נמאס. הרביעי - נאהב. החמישי - מותר. מצווה - הינו לדבר בדברי-תורה ויראת-שמים. נזהר ממנו - כגון עדות שקר ונבלות פה ורכילות. נמאס - שאין בו לא עבירה ולא תועלת, כרוב סיפורי העולם, כגון לדבר מזה שנעשה כבר וממנהג מלכים וכמה דברים מענייני העולם. נאהב - הוא הדבור שמשבח מעשים טובים ומגנה מעשים הרעים. לשבח מעשה הצדיקים, כדי שייטיבו מנהגיהם בעיני בני-אדם וילכו בדרכיהם; ולגנות הרעים, עד שיתגנו וימאסו בעיני בני-אדם וימח זכרם, ויתרחקו מהם ולא יתנהגו כמנהגם. המותר - אכילה ושתייה ושאר צרכיו, מי שממעט דבריו בעניין זה הוא משובח. לפי דברי חכמים, רוב דברי העולם אין בו צורך, מלבד דברים שיש איסור גדול לדבר בהם, כגון ליצנות, חניפות ושקר, ומספר לשון הרע. ועל אלו הארבעה יש לכתוב שער לכל אחד בפני עצמו לקמן. בכמה מקומות טובה שתיקה אך אם הוא מסופק בדברי החכמים - ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאוד. שלמה המלך עליו השלום אמר: "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז), פעמים שהדיבור טוב ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר - הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות. ובעבור שהלשון קל מאוד, צריך ליזהר מאוד להכביד הלשון, לשמור אותו שלא ידבר רוב דברים כמשא הכבד, וכבדות של רוב דברים יותר מכבדות של רוב שתיקה. ואם שמע שחברו מדבר - ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע, אולת היא לו וכלמה" (משלי יח, יג). מי שהוא רגיל בשתיקה, ניצול מכמה עבירות |
וכן אמר החכם: אני שומע דבר הרע, ואני שותק.
אמרו לו: ולמה? אמר להם: אם אשיב ואענה להם למחרפי, אני ירא שאשמע חירופים אחרים יותר קשים מן הראשונים. ואמר: כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק - תשובה גדולה היא לכסיל. ואמר: שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו. ועל זה נאמר: "אל תען כסיל כאולתו" (משלי כו, ד). ועוד, אדם יכול לגלות לו סודות, כיון שאינו רגיל ברוב דברים לא יגלה. ועוד, שאינו רגיל ברכילות. |
|
ועל זה נאמר: "מות וחיים ביד לשון" (שם יח, כא), כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי אדם עומד כאן ומוסר חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עינים ושתי אוזניים ושתי נחירים ופה אחד, לומר שימעט בדבורו.
השתיקה יפה לחכמים, קל-וחומר לטיפשים. סייג לחוכמה - שתיקה (אבות ג, יג). סמא דכלא - משתוקא (מגילה יח, א). ולפעמים שהשתיקה רעה והיזהר בלשונך שתשמר אותו כאישון בת-עין, כי "פי כסיל מחתה לו, ושפתיו מוקש נפשו" (שם יח, ז); וכתיב: "שמר פיו ולשונו, שמר מצרות נפשו" (שם כא, כג); ונאמר: "מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחוכמה" (איוב יג, ה). ואם תשב בתבונה טוב שיאמרו לך "דבר! מה אתה שותק כל-כך?" ממה שתהיה מדבר, ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך "שתוק!" ויזהר שלא לבייש אדם ולא יצטער בדבריו. אם יושב אצל אדם שיש מום בגופו, שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו או באשתו, שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו - יזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם, אפילו אם אינו מדבר עליו אלא מדבר באיש אחר שיש בו פגם זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש. אם אדם עושה דבר של גנאי וחזר בו ועשה תשובה, יהיה נזהר שלא ידבר באותו מעשה לפניו, ולא יאמר לו אפילו דרך שחוק: איך עשית כך ולא נזהרת ממנו, כי היה לך לעשות בעניין אחר. או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר - שותק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה. גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר, ואפילו אם ידעת שלא יחדש לך תשתוק עד שיגמור. שנים שהיו להם מריבה זה עם זה ואחר-כך נתפייסו יחד, אין לשום אחד מהם לדבר ולומר: "אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך", אפילו אין דעתו לחזור למחלוקתו, כי מתוך כך שיאמר לו: "אתה עשית לי כך", אז ישיב לו חברו: "אדרבה, הפשיעה הייתה שלך", ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת; ואפילו אם לא תתעורר המריבה, יבישהו שפשע. יש יושב לפני חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוון לשמוע; ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב: מה אדבר לפניו, כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי, הלוא אינו יודע כנגדי כלום. ויזהר מאוד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (אבות ה, ז): שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחוכמה ובמניין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כעניין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר "לא שמעתי", ומודה על האמת; וחילופיהם בגולם. אמר החכם: מי שמדבר בחוכמה ובהשכל - כמלח בתבשיל. ויש חן לדברי הנבונים כנופך במשבצות זהב. "חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט, טז). וישים דבריו בפיו של חכם ועשיר כדי להשמיע, אבל הוא ישתוק. כללו של דבר: האדם העושה דלת לפתחו, יש לו עת לפתוח ועת לסגור, כך יסגור דלתי פיו, כי יש שני דלתות: השפתיים והשיניים. והיזהר מאוד לפתוח פיך, ושמור לשונך, כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך התיבה ותעשה מסגרת למסגרת, כך תעשה לפיך. ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה כל ימיהם. ובזה העניין תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפילה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת-שמים, כי אי אפשר להיות יראת-שמים בלב המרבה דברים. עתה יש לפרש לך ארבעה שערים על ארבע כתות שאינן מקבלות פני השכינה (סוטה מב, א): כת ליצנים, דכתיב: "משך ידו את לצים" (הושע ז, ה); כת דוברי שקר, דכתיב: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים קא, ז); כת חנפים, דכתיב: "כי לא לפניו חנף יבוא" (איוב יג, טז); כת מספרי לשון הרע, דכתיב: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע" (תהילים ה, ה). ועתה יש להשכילך עסקיהם ולחלק חלקיהם, כי יש תועלת הרבה להבין העניין על בוריו. הליצנות נחלק לחמשה חלקים: פירוש הפסוק כך הוא: זד יהיר לץ - הלצון יש בו שתי מידות רעות: האחת - שהוא זד ועושה העבירה בזדון, שהוא מזיד על חברו בדבר שאין לו בו רווח עושה נזק והפסד גדול לחברו, כי כשהוא נותן דופי ומבאיש ריחו בעיני בני-אדם ומשניאו - זהו תכלית הזדון יותר מן הגוזל וגונב. כי כשהוא גונב או גוזל אינו בזדון הלב, כי אם להנאתו הוא כדי להרבות לו הון, אבל הנותן דופי בבני-אדם אין לו רווח, והוא גריעות הלב; וגם הלץ הוא יהיר, בעל-גאווה, ולכך הוא נותן דופי בבני-אדם. אבל החכם עניו ושפל הוא מכיר מומו לעצמו, ומתוך כך לא יתלוצץ בבני-אדם לתן בהם דופי, כדרכי הליצנים היושבים ואומרים "פלוני עשה כך וכך" ומתלוצצים בו. השני - שלועג על דברי בני-אדם עבור שהוא בוזה להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד, ולועג בעניים, לא שיתן בהם מום, אלא הם נבזים בעיניו. וזה העניין בא מחמת הגאווה, או לפעמים בא מחמת שלוה ורוב תענוג, כמו שנאמר: "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים" (תהילים קכג, ד), וזה ראיה שאותם שאננים הם לועגים. ופעמים ברוב שלותם לועגים בצדיקים, כמו שנאמר: "כולה לעג לי" (ירמיה כ, ז). ונאמר: "לעג לרש חרף עשהו" (משלי יז, ה) - פירוש: מי שלועג לרש עבור שהוא רש, ונראה בעיניו מה שהוא רש הוא מחמת חסרון חכמתו, ומה שהוא עשיר הוא מחמת חכמתו, כמו שנאמר: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז) - זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא יתברך, כי [הלוא הרש] הוא מעשה השם יתברך, כדכתיב: "עשיר ורש נפגשו, עשה כולם ה'" (משלי כב, ב), הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השם יתברך. השלישי - יש לועג לדברים ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק פעולות שיש תקווה ואחרית לפעולתם. והלץ הזה הוא חכם בעיניו, וכל מעשה שהוא לא התחיל נראה לו שטות ולועג עליו. ופעמים תביאהו המידה הזאת לידי מינות להלעיג על המצוות, דכתיב: "זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי" (תהילים קיט, נא). וזה הלועג אינו מקבל תוכחה, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח), ואומר: "יסר לץ לקח לו קלון" (שם שם, ז). ועבור שהוא חכם בעיניו מתלוצץ בפעולת אדם אחר. והיא המידה שאין לה תקווה, שנאמר: "ראית איש חכם בעיניו, תקווה לכסיל ממנו" (שם כו, יב). הרביעי - הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ולדברים בטלים, כמו יושבי קרנות, והם מחפשים בכל יכלתם למצוא ליצנות, כי אין להם מלאכה אחרת כי אם שיושבים ולועגים בבני-אדם ומתלוצצים במעשיהם. ושתי רעות יש בדבר: אחת - שכל המרבה דברים מביא חטא; השנית - שמבטל מדברי-תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי לא שם אל לבו כי בעת הזאת שהוא יושב ומתלוצץ היה יכול ללמד או לעשות מצווה לקנות חיי העולם הבא. החמישי - המתלוצץ על מעשה ועל דברים לא מחמת שהוא בז לאותו מעשה שהוא מתלוצץ, אלא הוא לועג כדרך המשחקים דרך שחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין, שנאמר: "לץ היין המה שכר" (משלי כ, א). ודע, כי לא יהיה מנהג ליצנות קבוע באדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על-כן יקבל עליו עונש לתת עליו ייסורים, מידה כנגד מידה, שנאמר: "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם" (ישעיה כח, כב). החכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ אפילו דרך מקרה ועראי (עבודה-זרה יח, ב), ועל זה הוצרכו להזהיר תלמידיהם, כי רבים נכשלים בליצנות על דרך מקרה. המתלוצץ על עושי מצוות, זה הדבר נוטה למינות, שאינו מאמין במצוות, והרי זה כמי שמתלוצץ על מצוות המלך - כלום חיים יש לו?! ועוד, זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי הם יראים מן הליצנות. אבל בעבודה-זרה יכול להתלוצץ (סנהדרין סג, ב), ויכול להתלוצץ בעושי עבירות כדי למנעם מן העבירה, וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם. |
