 |
|
שער העשרים ושניים - שער השקר
|
השקר דע, כי כאשר ישקול האדם כסף וזהב במאזנים ומבחין בין קל לכבד, כך ישקול האדם החכם במאזנים להבין השקר והאמת. ויש חלוק בין שקר לשקר כך עניין המחשבה: יש מפולפל ועושה סברות לקיים השקר עד שנראה שהוא אמת, אבל החכם מבין כל אחד להבדיל בין השקר ובין האמת. וזה דבר ידוע לכל, שהשקר והאמת תכופים בלב אחד. יש אדם מזויף, אפילו שיודע בודאי שהדבר שקר הוא נמשך אחריו כל-שכן כשיש ראיות לצדדים לשקר, שדומה להיות אמת, שבודאי ימשך אחר שקרו. אבל יש אדם אמתי, ולא יעשה שקר אלא כשיש סברות לו לשקר, אז הוא נמשך אחר השקר. והחכם יכחיש הסברות של שקר בחכמתו. ויש לך לדעת, שכל אדם נמשך אחר סברותיו ואחר מידותיו: העצל יעשה כל סברותיו אחר העצלות, וכן הכעסן אחר כעסו, וכן הגאה אחר גאוותו, וכן כל המידות שבארנו לפי המידה שיש בו הוא עושה: הפזרן - אחר הפזרנות, הצייקן - אחר הצייקנות, האוהב - לפי אהבתו, השונא - לפי שנאתו. לפיכך אדם שהוא רוצה להיות איש האלוהים אמיתי, צריך להסיר תחילה ממנו כל המידות הגרועות, כדי שלא תמשכהו המידה שיש בו לפי ענינה, ואז יוכל להשיג האמת. ויש בעניין השקר תשעה חלקים: האחד - מחמת השקר, כי השקר אפילו בלא נזק הוא תועבת השם יתברך, שנאמר: "שש הנה שנא ה', ושבע תועבת נפשו. עינים רמות לשון שקר וגו', יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים" (משלי ו, טז-יט). ואומר: "ופי תהפוכות שנאתי" (שם ח, יג). העונש השני - מחמת הנזק שהזיק לחברו. השני - אין בגוף השקר נזק לחברו, אך מתכון להטעות חברו שיאמין בו ויבטח בו, ולא ישמר ממנו, ואז יוכל להרע, כמו שנאמר: "בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו" (ירמיה ט, ז); ואף בעיני בשר-ודם נתעב השקר, שנאמר: "תועבת מלכים עשות רשע וגו', רצון מלכים שפתי צדק" (משלי טז, יב-יג). השלישי - המשקר בחברו לא לגזול ממנו דבר שהוא שלו, אך הוא רואה טובה שעתידה לבוא לחברו והוא מהדר אחר אותה טובה לקחת אליו בשקר וברמאות; או ידבר שקרים לחברו עד שיתן לו מתנה, כגון שמבשר לו בשורות שקר ויתן לו מתנות עבור זה, וכיוצא בזה העניין. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סנהדרין צב, א): המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה-זרה, שנאמר: "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע" (בראשית כז, יב), ונאמר על עבודה-זרה: "הבל המה מעשה תעתועים" (ירמיה י, טו); ולאו דווקא כאלו עובד עבודה-זרה ממש, אלא בדמיון קצת, כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשווא. הרביעי - המשקר בספור דברים, ששמע מקצת ומחליף, ומתכון להחליף, ואין לו שום רווח באותו שקר וגם לא יזיק אותו שקר לחברו. ופעמים שהוא מספר דברים שהוא בודה הכל מלבו. ויש לו עונש, שאוהב שקר בלא תועלת, ועל זה אמר שלמה עליו השלום: "יפיח כזבים עד שקר" (משלי ו, יט). ויש לך לידע, שזאת המידה תביאהו להעיד שקר באחיו מחמת שהוא אוהב שקר. ויש אנשים שמחליפין מקצת דברים ששמעו בלי דעת, כי אינם שמים על לב בעת שהם שומעים הדברים לחקור על אמיתותם - גם זו מידה רעה, ועל זה אמר שלמה עליו השלום: "ואיש שומע לנצח ידבר" (שם כא, כח) - פירוש: מי שנותן לב לשמוע ולהבין תוכן העניין והדברים אשר יספרו עבור שספרו אותם על דרך האמת, שלא ימצא בפיו לשון שקר, אותו האיש לנצח ידבר, כי יתאוו בני-אדם לשמוע דבריו ולא יגערו בו על דבריו. החמישי - האומר לחברו שייטיב לו או שיתן לו מתנה או שיעזור לו, ולא אמר לו על דרך הביטחון שיבטח בו לב חברו, ובשעה שיאמר לו כך היה בלבבו שלא לתת, ועל זה אמרו רבותינו: "שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב" (בבא מציעא מט, א). השישי - המבטיח את חבירו להיטיב לו, והבטיחו כל-כך עד שיבטח בו לב חברו - אין לו לחלל הבטחתו. ואם הוא משקר בזה, יש בו עונש גדול יותר מן הראשון, שלא עשה אלא דבור בעלמא. והאומר לחברו לתת לו מתנה מועטת, אף-על-פי שלא הזכיר לו לשון הבטחה, אמרינן (שם): כל החוזר בדבריו - יש בו משום מחוסרי אמנה, כי לב חברו סומך עליו ובוטח בו אחר שהמתנה מועטת. ואם איש עני הוא, אף-על-פי שהמתנה מרובה, אם חוזר בו רעתו רבה, כי נדר ועבר על "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). וכן מי שהתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, דהוי כמו הבטחה כיון שהוא מתהלל על נדיבותו, ואין נכון שישוב מדבריו מאחר שנתכבד ונתהלל בדבר. השביעי - המתעה חברו לומר כי עשה עמו טובה או דיבר עליו טובה, ולא עשה. ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (חולין צד א): אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי. ויש בזה חטא, כי אנו חייבים לדבר דברי אמת, כי הוא מיסודי הנפש. השמיני - המשתבח במעלות שאינן נמצאות בו, וזהו חטא גדול, ואפילו אם היה אמת, כי כשמהלל נראה מדבריו שלא עשה צדקותיו ונדיבותיו לשם שמים אלא לשם עצמו ולתהילה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מי שמכבדים אותו שהם סוברים שיודע שתי מסכתות והוא לא יודע רק אחת, חייב לומר להם: איני יודע רק אחת (ירושלמי שביעית פ"י ה"ה); כל-שכן שאסור לו לכזב ולהתפאר במעלות שאין בו. התשיעי - המספר בספור דברים ששמע, והחליף בדברים אודות חפצו, ואין הפסד לשום אדם בזה, אך יש לו מעט הנאה בשקרו, אף-על-פי שאינו מרוויח ממון בכך. כגון (יבמות סג, א) רב, שאמר לאשתו: עשי לי טלופחי (עדשים), ועשתה חמצי (חומוס), וכשאמר חמצי עשתה לו טלופחי. הלך חיא בנו והפך הדברים: כשהיה חפץ חמצי אמר לאמו תעשי טלופחי, והיא עשתה חמצי. וזה הבן עשה לכבוד האב, כדי שיהא לו מזומן המאכל שחפץ, ואף-על-פי-כן מחה בידו שלא לעשות עוד, משום "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיה ט, ד). אך אין עונש בזה השקר כעונש המשקרים על לא דבר, כאשר הזכרנו בחלק רביעי. עד כאן תשעה חלקי שקר. ועוד יזהר האדם, אם יבוא חברו אצלו וישאל ממנו דבר שיש בידו, לא יאמר לו "אין לי", אך ידחהו בעניין אשר לא ישקר. ויש פסק בספר חסידים (ס' תכו) אפילו יבוא גוי לבית יהודי ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות ואין דעתו להלוות לזה הגוי, לא יאמר לו "אין לי", אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שקרים. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שאם היו לו מעות לא היה יכול להשמט ממנו בלא שנאה, היה יותר טוב לומר "אין לי" מפני דרכי שלום, אך הכל תלוי בדעתו של אדם איך שנראה לו עניין של הגוי: אם יוכל לומר "יש לי אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בעניין זה יוכל לדחותו בלא שנאה - יעשה. וגדול עונשו של שקרן, אפילו כשהוא אומר אמת אין מאמינים לו (סנהדרין פט, ב), ושקר אין לו רגלים (ריש אותיות דר"ע). ולא יגרום אדם שאחרים ישקרו בשבילו. כיצד? כשאדם רואה ששנים מדברים יחד דבר-סתר שביניהם, לא ילך אצל אחד ויבקש ממנו שיגלה לו העניין, שמא אינו רוצה לגלות לו ומתוך כך יסלק אותו בדברים אחרים, נמצא שמשקר. וכך ידקדק בכל העניינים שלו, שלא ישקר במשא ובמתן שלו, ולא יגרם שאחרים ישקרו. ויזהר שלא יתחבר לשקרנים, וימעט דבריו עמם. וצריך חוכמה גדולה להינצל מן השקר, כי יצר הרע לעולם הוא אורב לאדם להפילו ברשתו. ופעמים שהתירו חכמים לשקר |
