 |
|
שער העשרים וארבעה - שער החניפות
|
החניפות נחלקת לתשעה חלקים: האחד - שהיה לו להוכיחו על חטאיו, ולא די שאינו מוכיחו, אלא אומר לו "לא חטאת", ומחזיק יד מרעים, ויש לזה החנף עונש שלא קנא על האמת. ועוד, שזה החונף נותן מכשול לפני החוטא, כשאומר לא חטאת לא ישוב מרעתו ויוסיף עוד לחטא, מלבד העונש שנענש על נזק וצער בני-אדם, שהזיק וצער החוטא, ולא ישלם להם ולא יפיסם מחמת החניפות שלזה המצדיק רשע, ונאמר: "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם" (משלי יז, טו). ואם עון זה החוטא גלוי לרבים, וזה מחניף לו ברבים ואומר לו: זך וישר אתה, אז חלל השם יתברך ובזה דת ודין. וחייב אדם למסור עצמו לסכנה ולא ישים עצמו בעון זה. ואמרו רבותינו עליהם השלום על אגריפס, שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, טו), זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אחינו אתה! באותה שעה נתחיבו שונאי ישראל כליה על שהחניפו לאגריפס (סוטה מא). גם היושב על הדין אל יפחד מאיש, כמו שנאמר: "לא תגורו מפני אי'ש" (דברים א, יז). ובחניפות כזה יש בו עונש שקר וחניפות. השני - המשבח רשע בפני בני-אדם, בפניו או שלא בפניו. ואף-על-פי שלא יצדיק אותו על מעשיו הרעים, אלא אמר בסתם: איש טוב הוא! - על זה נאמר: "עזבי תורה יהללו רשע" (משלי כח, ד), כי זה המשבח לולי שעזב התורה לא הלל לזה שעובר עליה ועל דבריה. גם לא ימליץ על הרשע בפני בני-אדם לומר: [הלוא] הוא עושה טובה זאת לכן תחמלו עליו. ומי שעושה כך, זהו רע מאוד, כי השומעים סבורים שהוא צדיק ויתנו לו כבוד, ויש מכשול גדול בכבוד הרשעים, כי כשיש כבוד לחכמים הצדיקים והם עליונים, אז כל העם ישמעו לעצתם; ועוד, שאחרים יקנאו במעשיהם הטובים, ויוסיפו לקח ותרבה הדעת, ומתוך שלא לשמוע בא לשמוע; ועוד, יש הרבה בני-אדם בראותם הדור התורה יכירו מעלתה ותבוא מחשבה בלבם וילמדו לשם הקדוש-ברוך-הוא בלב שלם. ועוד יש טעם טוב בכבוד החכמים הצדיקים, כי יסוד נפש האדם הוא להיות בו עבודתו ויראתו ותורתו של הקדוש-ברוך-הוא, ועבור זה כל העולם מכבדים הצדיקים, נמצא המכבד הצדיקים, כביכול מעמיד ומקים כוונת הקדוש-ברוך-הוא בבריאת העולם, והבוזה לתלמיד-חכם וליראי-שמים בזה יבטל כוונת הקדוש-ברוך-הוא, והוא כמו שאומר: אין עבודתו עיקר! על-כן יכבדו עובדי הקדוש-ברוך-הוא לכבוד הקדוש-ברוך-הוא, להודיע כי עבודתו לבדה היא עיקר. אבל בכבוד הרשעים יש חילול התורה והעבודה, וזהו עבירה המכלה עצם ובשר. ועוד, רבים נמשכים אחריהם ועושים כמעשיהם ומקבלים פורענות. וכיוצא בזה אמרו: אוי לרשע ואוי לשכנו (נגעים פי"ב מ"ו). ועוד, בכבוד הרשעים מושפל כבוד הצדיקים, ואין כבוד לצדיקים אלא לאחר השפלת הרשעים. ועתה אחרי שיש מכשול לעולם בכבוד הרשעים, יזהר שלא יספר טובה מרשעים. גם לא יזכירם לטובה, שנאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז), וכתיב: "תועבת צדיקים איש עול" (שם כט, כז). ואם אינו רוצה לספר רשעו, גם טובתו לא יספר. השלישי - חנף המשבח רשע בפניו, ואומר לו: כמה איש נחמד ואדם טוב אתה! אך אינו מספר בשבחו ברבים, שלא יהיה לרבים למוקש. גם זה החנף גדול עונו, דכתיב: "בפה חנף ישחת רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו" (משלי יא, ט); כי כשישבחנו יאמין לו, ויחשוב שהוא טוב, וירום לבו ויתגאה, ולא ישוב. כי כל מי שאינו צדיק, כשמשבחים אותו, יאמר בלבו: אמנם ידעתי כי כן הוא! וזה נשחת בחניפותו של זה. אבל הצדיק, אם משבח אותו אדם, לא יתגאה בזה, עבור שאמרו רבותינו עליהם השלום: אפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק, הוי בעיניך כרשע (נדה ל, ב). ואמרו: (אבות דר"נ כט, א): אם יש לך רעים, מקצתם משבחים אותך ומקצתם מייסרים ומוכיחים אותך - אהב המוכיחים ולא את המשבחים, כי אלו לחיי עולם יביאוך, ואלו ברעתך ישמחו כי ישבחוך. ונאמר: "ופה חלק יעשה מדחה" (משלי כו, כח) - המשיל פה חלק לדרך חלקלקות, כמו שנאמר: "ומלאך ה' דוחה, יהי דרכם חשך וחלקלקת" (תהילים לה, ה-ו), כי ידחה האדם ויפל, שפה חלק הוא מלא חטא וחנף, ועל זה נאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדלות" (שם יב, ד). קלל פה חלק בשביל שמשחית רעהו, וקלל לשון הקשה שהוא הפוך החלק, והוא לשון הרע. ויש חנפים שמחניפים לבעלי זרוע כדי שיאהבו אותם וינשאו ויגדלו אותם - על זה אמרו רבותינו: כל המחניף לחברו לשם כבוד, לסופו נפטר בקלון (אבות דר"נ כט, ד). הרביעי - המתחבר לרשע, אף-על-פי שאינו מחניף לו ואינו משבחו, אלא שהוא מקרבו ומתחבר עמו, יש לו עונש, לא די שאינו מוכיחו, אלא שמקרבו, ויש לו עונש בזה, ועוד מוסיף עונש על הקריבות שהוא מקרבו, שנאמר: "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך" (דברי-הימים-ב כ, לז). והצדיקים מואסים הרשעים. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא שהוא מינו (ב,ק צב, ב); וכן אדם המתחבר לרעהו הדומה לו. ואמרו (מגילה כח, א): אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" (מ"ב ג, יד). וכל המסתכל בדמות אדם רשע - עיניו כהות לעת זקנתו, כיצחק אבינו עליו השלום, שכהו עיניו מפני שהסתכל בעשו, אף-על-פי שלא היה מכירו במעשיו. ויש מכשול גדול בחיבור הרשעים: האחד - מפני שהוא אוהב שונאו של יוצר הכל, ואין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונאו. השני - שלומד ממעשיו. השלישי - שגם אחרים יתחברו אתו ויאמינו לו, והוא גוזל אותם, וגם הם ילמדו ממעשיו; ואפילו אם לא ילמדו ממנו, הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו, היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע, לסוף הרשע מושל עליו, וזהו רע על כולם, כי כיון שהוא מושל עליו לא יניחנו לעשות טוב. הרביעי - שזה צריך להניח מחמת יראה לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא עם ירא-שמים, כי ריש-לקיש עם מי שהיה מדבר בשוק היו מאמינים לו סחורה בלא עדים (יומא ט, ב), כי היו יודעים בודאי כיון שדבר עמו בשוק שהוא נאמן. הרי הדבור הוי כמו חניפות. החמישי - איש שהוא נאמן בעיני כל העם וכולם שומעים לו, והוא מעמיד קרובו להיות פרנס אם רב, ואומר עליו: הנהגתיו שהוא חכם - ואינו כן, וכן העם סומכים עליו; וכן אומר על מי שאינו מכירו שהוא נאמן, והעם מפקידים בידו פיקדונות, ומכחש. ואמרו החכמים זיכרונם לברכה (סנהדרין ז, ב): כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאלו נוטע אשרה בישראל; ובמקום שיש תלמידי-חכמים, כאלו נוטע אשרה אצל מזבח, ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לפרוע מן המעמיד. השישי - מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ואינו נותן לב על מעשה החטאים - זה הדבר קרוב לחניפות, כי הם החוטאים חושבים: כיון שאינם מוחים בידינו ואינן מקנטרים אותנו, כל מעשינו הם טובים. ונצטווינו לבער הרע מקרבנו, שנאמר: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת נד, ב): מי שיש בידו למחות על אנשי ביתו ואינו מוחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו ואינו מוחה, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו ואינו מוחה, נתפס על כל העולם כולו, שנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז) - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: איש בעון אחיו. ואמרינן: מלמד שכולן ערבים זה בזה (סנהדרין כז, ב). השביעי - הרואה את אנשי מקומו עם קשי-עורף, ואומר בלבו: אולי לא יקשיבו אם אוכיחם, ועל-כן הוא מונע מלהוכיחם - גם זאת חטא, ועונו ישא, כי לא נסה להזהיר ולהוכיח אולי ישובו, ועל זה נענשו צדיקים גמורים בחורבן הראשון. אבל אם הדבר גלוי וידוע לכל, ונבחן ונחקר כי החוטא שונא מוסר, ולא ישמע למוכיחיו, על זה נאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח). ואמרו: כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב). ואמרו: מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין (שבת קמח, ב). השמיני - השומע מדברי לשון הרע או נבלה, או יושב בסוד משחקים ובוזי תורה ומצוות, ויודע שהם קשי-עורף ולא יקבלו תוכחה, על-כן הוא שותק - גם זה ייענש, כי היה לו לענוש אותם, שלא יאמרו כי הוא כמותם שהוא מודה בדבריהם, כי הוא חייב לגעור בהם לתת גדולה לתורה ולמצוות, ולקנא לכבוד הצדיק שהרשיעו. וזה הוא נענש כששומע דבריהם הרעים תמיד והוא אינו יכול לענותם תמיד. ודבר זה מפורש בדברי שלמה עליו השלום: "אל תקנא באנשי רעה, ואל תתאו להיות אתם. כי שד יהגה לבם, ועמל שפתיהם תדברנה" (משלי כד, א-ב) - רוצה לומר, שתישא חטאתם כי תשמע דבריהם תמיד ותהיה כמחריש. התשיעי - המכבד הרשעים מחמת דרך שלום. אמנם לא ידבר טוב ברשע ולא יתנהג בכבודו על דרך שיחשבו בני-אדם שהוא נכבד בעיניו לחלוק לו כבוד, אלא כדרך בני-אדם המכבדים העשירים בעבור כי צלחה דרכם, ולא מפני חין ערכם. ואף בזה יש חטא ואשמה, כי לא הותר לכבד הרשעים אלא מחמת מורא, שירא שיזיק לו הרשע ויגרום לו הפסד בזמן שיד הרשעים תקיפה, על-כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני-אדם בעלי זרוע, אך לא ישבחנו ולא ידבר עליו טוב בפני בני-אדם. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סוטה מא, ב): מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ויש רשעים שאין מחניפים להם. מנין? ממרדכי, שאמרו לו: תחניף להמן, והוא השיב להם: "לא תדרש שלמם וטבתם" (דברים כג, ז). והיו אומרים לו: שנו רבותינו: מחניפים להם מפני דרכי שלום. אפילו הכי לא רצה להחניף לרשע כזה. ויחניף אדם לאשתו, משום שלום בית ויש חניפות רעה מאוד אמר רבי שמעון בן חלפתא: מיום שגברה אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחברו "מעשי גדולים ממעשיך". אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה, מביא חרון-אף לעולם, שנאמר: "וחנפי לב ישימו אף" (איוב לו, יג); ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת, שנאמר: "לא ישועו כי אסרם" (שם); ואפילו עוברים שבמעי אמן מקללים אותו, והוא נופל בגיהנם. וכל המחניף לרשע, נופל בידו; ואם אינו נופל בידו, נופל ביד בנו; ואם אינו נופל ביד בנו, נופל ביד בן-בנו (סוטה מא, ב). כל עדה שיש בה חנופה, מאוסה כנדה, שנאמר (איוב טו, לד): "כי עדת חנף גלמוד"; ולבסוף גולה (סוטה מב, א). לכן יתרחק אדם מן החנופה, ולא יחניף לאדם להחזיקו ברשעו, גם אם יש לו לקבל טובות הרבה ממנו. לא יחניף לקרובו ולא לבניו בזמן שאינם הולכים בדרך טובה, כי כמה בני-אדם עומדים ברשעם מחמת שרואים שאין להם בושה עבור דרכיהם המכוערים, ועבור שרואים שמחניפים להם. ואין דבר בעולם הנועל פתחי התשובה כמו החניפות. |
מעשה באדם אחד כשר, שהיה לו בת להשיא, והיו בצדו שני בני-אדם, אשר כל אחד חפץ לישא בתו. והלך האדם הכשר, ובקש מאדם אחד לעשות עמו מריבה, ולקח לבסוף אותם שנים לדון ביניהם, ועשו כך. אחד מהם היה מחניף לאותו אדם כשר כדי שישיאו בתו, והיה מזכה אותו בכל דבריו; ואותו אחר אמר: אין הדין עמך אלא עם חברך. ואז נתן בתו לאותו שהיה מחייב אותו, כי אמר: ודאי הוא אדם טוב, שלא החניף ולא נשא לי פנים (ספר חסידים תתשמב).
|
|
לכן מי שהוא פרנס או דיין או גבאי צדקה, צריך שלא יהא חנף והגרוע שבכל החניפות - המחניף לחברו כדי להחטיאו הרוצה לינצל מן החניפות, יזהר להרחיק עצמו מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך להחניף. גם צריך ליזהר שלא ייהנה מאחרים, כי רוב המחניפים - מחניפים לבני-אדם שסבורים שיהיה להם הנאה מהם. לכן מי שמתרחק מאלו שני דברים - הנאה וכבוד - ניצול מכמה עבירות, כי כמה בני-אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני-אדם, וזה העניין מקלקל כל עבודת האדם, כי כמה בני-אדם עושים מעשים טובים ומתפללים, ויש להם קול ערב, והוא מהרהר בלבו בשעת התפילה: כמה קולי ערב הוא, ובני-אדם נהנים ממני ששומעים אותי. וכן דרכו של יצר הרע, עושה כן לכל המצוות להפיל האדם ברשתו, שלא יהיו מעשיו לשם שמים. וכן לעניין ההנאה - מי שנהנה מחברו, אפילו אם יראהו שעובר כל עבירות שבעולם לא יהא רשאי להוכיחו, כי ירא שלא יהנהו עוד. ועניין ההוא תקלת חכמי הדור הזה, שהם רודפים ליהנות מן העם, על-כן יחניפו להם כדי שיחזקו אותם בחוזקה גדולה. ולא די שאינם מוכיחים אותם על עניינם, אלא מתוך שהם מחניפים להם, הם עצמם אוחזים מעשיהם ונמשכים אחריהם. דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעתו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, איך שהם עושים יעשה גם הוא. לפיכך יש לאדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם. והוא שאמר שלמה עליו השלום: "הולך את חכמים יחכם, ורעה כסילים ירוע" (משלי יג, כ), ואומר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'" (תהילים א, א). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשי המדינה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרכים טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, אם שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגיסות או מפני החולי - ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר: "ישב בדד וידם כי נטל עליו" (איכה ג, כח). ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא-אם-כן נתערב עימהם ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיה ט, א): "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (רמב"ם דעות ו, א). |
