 |
|
שער העשרים וחמשה - שער לשון הרע
|
לשון הרע מהו? המספר בגנותו של חברו אף-על-פי שאומר אמת ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ערכין טו, ב): כל המספר לשון הרע, כאלו כפר בעיקר, שנאמר: "אשר אמרו ללשננו נגביר, שפתינו אתנו, מי אדון לנו" (תהילים יב, ה). ולכך לשון הרע הוא חטא, כי הוא עושה רעה גדולה לחבירו, שהוא מבאיש ריחו בעיני העם ושאר הפסדות, ואין רווח לבעל הלשון. ובודאי הרגיל בלשון הרע, פורק עול שמים מעליו, כי הוא חוטא בלי הנאה, והוא רע יותר מגנב ונואף, שהם רודפים אחר הנאתם, ואין פריקת עול כמו לשון הרע (שוחר טוב קכ). ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ששקולה לשון הרע כנגד עבודה-זרה וגלוי-עריות ושפיכת-דמים (ערכין שם). ודבר זה תמה מאוד ששקולה לשון הרע כנגד אלו העבירות, ועל כל אחת מהן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד, א). ואמרו: חמורה עבודה-זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה (חולין ה, א). ואמרו עוד: מומר לעבודה-זרה - מומר לכל התורה כולה (חולין ד, ב). ויש ליתן טעם בדבר, כי בעל הלשון שונה באיוולתו עשר פעמים ויותר, בכל יום מכלים ומבייש בני-אדם, מלבד מה שמזיק למי שאומר עליו; ואפילו עבירה קלה, כשאדם עובר עליה כמה פעמים, היא נעשית גדולה, כי אפילו שער אחד, שהוא רך וחלש מאוד, כשתקבץ הרבה שערות יחד תעשה מהם חבל חזק. ומה שאמרו ששקולה לשון הרע נגד אותן שלוש עבירות, הפירוש - שעובר על אותן שלוש עבירות פעם אחת מחמת רוב היצר, ולא כנגד המשומד היוצא מן הכלל לעבר עליהם בכל עת. ועוד, בעל לשון הרע קשה לו לעשות תשובה, כיון שהוא רגיל בכך לימד לשונו לדבר רע. ועוד, החטא קל בעיניו, כי אמר: לא לשונו רק דיבור בעלמא, ואינו נותן לב לשוב לרוב הנזק שיעשה; ואפילו אם ישוב - אין תשובתו שלמה, כי אינו מכיר גודל החטא אשר עשה. והוא צריך מחילה מאותן שדיבר עליהם, והוא אינו זוכר מי הם כולם. ועוד, יש שדבר עליו ועשה לו רעה והזיק לו לאותו אדם, ושכח מה דבר עליו, כי לשון הרע מכוסה ומכה בסתר, הוא בכאן ומכה אחד בלשונו שרחוק ממנו (ערכין טו, ב), וזה החוטא מתבייש ממנו להודיע שגמלו רעה. ופעמים ידבר על פגם משפחה, ויזיק לדורות הבאים אחריו, ואין לו מחילה לזה, כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: המדבר בפגם משפחה, אין לו מחילה עולמית (ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז). ועוד, מי שהוא רגיל בלשון הרע פעמים ידבר דברים כלפי מעלה, דכתיב: "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ" (תהילים עג, ט), ואין בכל עבירות שיש עונש עליהם כמו מי שמטיח דברים כלפי מעלה, כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ערכין טו, א): עשרה ניסיונות נסו אבותינו, ובכולם לא נחתם גזר-דינם אלא על לשון הרע, שנאמר: "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם" (במדבר יד, כח), ואומר: "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצף וישבע" (דברים א, לד). ואין התורה מגנה על בעלי לשון הרע. דואג האדומי, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגנה עליו תורתו (סוטה כא, א). ומה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סוטה שם): עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו, כג) - על העובר דרך מקרה אמרו, ולא על הפורק עול אזהרת עבירה. אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שוחר טוב לט, א): כנסת-ישראל אהובה בקולה, שנאמר: "השמיעני את קולך, כי קולך ערב" (שה"ש ב, יד), ושנואה בקולה, שנאמר: "נתנה עלי בקולה על-כן שנאתיה" (ירמיה יב, ח); אמור מעתה: "מות וחיים ביד לשון, ואהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא). פירוש: אוהב הלשון, אדם החפץ לדבר תמיד, עצה הגונה ונכונה אצלו שיאכל פריה - פירוש, שלא ידבר דברים בטלים, רק ידבר בדברי-תורה והבאת שלום, וללמד לרבים לעשות טובה, ולהורות להם הטוב ולהרחיקם מן הרע, ולקנות האמת, כי אין קץ למצוות שיוכל לעשות בלשון, וזה: מות וחיים ביד לשון. כת מספרי לשון הרע נחלקת לששה חלקים: ודע, כאשר יודה השומע על לשון הרע אז הוא כמו מספר, כי כל השומעים שהוא מודה, יאמרו: כיון שהוא מודה, אם-כן אמת הוא הדבר; ואפילו אם לא יודה, אלא שומע ומראה עצמו כמקשיב אל הדברים ומאמין בדברים בפני בני-אדם, בזה יאמינו גם אחרים, והוא מסייע למספר לשון הרע, כי אם היה גוער במספר לשון הרע, היה מונע עצמו מלספר לו יותר, אבל עתה שהוא מקשיב ומראה לו פנים, אז גורם לו לדבר יותר. והזהירנו במצוות לא-תעשה: "לא תשא שמע שווא" (שמות כג, א), שלא נאמין סיפור לשון הרע בלבבנו, להחזיק במחשבותינו שהדברים אמת, ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו. השני - כשאמר לשון הרע שהוא אמת. אם יזכור לו בינו ובינו מעשה אבותיו הרעים, עובר על מה שכתוב בתורה: "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז) - באונאת דברים הכתוב מדבר (ב"מ נח, ב). השלישי - אם יכלים אותו בפני אחרים על מעשה אבותיו, על זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (אבות פ"ג מי"א): כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. הרביעי - אם הוא מודיע תועבות אבותיו בפני בני-אדם שלא בפניו, לביישו בעיני בני-אדם, על זה אמרו: כת מספרי לשון הרע אין מקבלים פני השכינה (סוטה מב, א). החמישי - אם הוא בעל-תשובה ומספר עליו עונות ראשונים, בזה יש לו עונש גדול (ב"מ נח, ב), כי השב מעונותיו - עונות שלו נעשים כזכויות (ירושלמי פאה פ"א ה"א), וזה מביישו בעבירות שהם זכויות. ועוד, הוא נותן מכשול לפניו, כי מחשב בלבו: כמו שמביישני, גם אני אביישנו, ויכנס עמו במחלקת, ומתוך כך יתקלקל בתשובתו, ויחזור לעניין הראשון. ועוד, אחרים השומעים הבושת של זה ימנעו ולא יעשו תשובה, נמצא שזה נועל דלתי התשובה. ודע, שאם יראה איש שחברו עבר על דבר תורה בסתר, והוא גילה לרבים, יש לו חטא בזה, כי אולי החוטא שב מדרכו הרעה, ולא היה לו לגלות אלא לחכם צנוע, שלא יבישנו, רק הרחק ירחיק מחברתו עד שיודע כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד-חכם איש ירא-חטא, ראוי לחשב עליו בברור שעשה תשובה, ואם תקפו יצרם פעם אחת - נתחרט אחר-כן. המספר לשון הרע נענש מן הנזק שהזיק לחברו, ועוד יש עונש ששמח בקלון חברו, וכתיב: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וכמוח שאוהב בכבוד עצמו כן יאהב בכבוד חברו, וכתיב: "שמח לאיד לא ינקה" (משלי יז, ה). יש צד שיהיה עון גדול על המספר לשון הרע שהוא אמת, יותר מן המספר על דרך שהוא שקר, כי כשאדם מספר דברים כנים על חברו, יאמינו לו ויהיה לבושת בעיניהם אחר שנתחרט ועשה תשובה על חטאתו, אבל לשון הרע על דרך שקר יבינו כל העולם שהוא שקר ולא יאמינו; אבל לעולם רוב עניני השקר יש בו עונש יותר מן האמת. השישי - המספר לשון הרע על הגבאים, שהם כשרים וגובים באמונה ומחלקים ליראי-שמים. המספרים לשון הרע עליהם, שהם גונבים הצדקה ונושאים פנים ונותנים למי שהם רוצים ולקרוביהן, זהו לשון הרע אין ערך לעונשו, כי גורם שאותם גבאים יסתלקו ויתמנו אחרים רעים במקומן, ונמצא שמונע טוב מן הנותנים צדקה, וגוזל העניים הטובים, כי אותן אחרים הרעים לא יחמלו על הטובים, ונמצא שזה בטל הקדוש-ברוך-הוא, ובייש עבדי הקדוש-ברוך-הוא ובניהם וקרוביהם, כי תחת אשר היה לו לכבדם - לא די שלא כבדם אלא גם הרע להם. ומונע שאר יראי-שמים שלא להיות גבאים, כי יחשבו: למה נעשה דבר שאחר-כך יחשדו אותנו כאשר נחשדו פלוני ופלוני יראי-שמים. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ערכין טו, ב): לשון הרע הורגת שלושה בני-אדם: האומרו, והמקבלו, ואותו שנאמר עליו. והמקבל לשון הרע על חברו, נענש יותר ממי שאומרו. מספרי לשון הרע אסור לדור בשכונתם, כל-שכן לישב אצלם לשמוע דבריהם. עוד יש רעה בלשון הרע, כי המספר לשון הרע על חברו אז הוא מתגאה, ויראה עצמו צדיק בעיניו, כי יחשוב: פלוני עשה כך וכך, ואני לא עשיתי! נמצא שהוא מתגאה ומחזיק טובה לעצמו. ואלו יעשה מצווה והחזיק טובה לעצמו היה רע מאוד, כל-שכן וכל-שכן שעושה עבירה גדולה בלשון הרע ומחזיק טובה לעצמו. ואם אדם מספר לשון הרע על היתומים ועל האלמנות, אז עונשו עוד יותר, כי בלאו הכי הם מצטערים, והוא מצער אותם יותר. מי שאומר לחברו: היכן יש אש? אלא בבית פלוני דשכיח בה בשר ודגים - אפילו זה הוא לשון הרע (ערכין טו, ב). בוא וראה איך צריך אדם ליזהר בלשון הרע! ועוד יש אבק לשון הרע, כגון שאמר: תשתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה שאני יודע בו; וכן כל כיוצא בזה. ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ערכין טז, א): אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. פירוש, אם תספר טובתו בפני שונאו, אז הוא ישיב: איך תשבחהו, והוא עושה כך וכך? ועל זה נאמר: "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים, קללה תחשב לו" (משלי כז, יד). אבל בפני אוהביו - מותר, דתנן (אבות פ"ב מ"ח): חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והוא היה מונה שבחן וכו'. וכן המספר לשון הרע דרך שחוק וקלות-ראש, כלומר, שאינו מדבר בשנאה, הוא שאומר הפסוק: "כמתלהלה הירה זקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני" (משלי כו, יח-יט). וכן המספר לשון הרע דרך רמיזות, והוא שמספר לתומו כאלו אינו יודע שדבר זה לשון הרע, אלא כשמוכיחים בו אומר: איני יודע שאלו מעשיו של פלוני, או שזהו לשון הרע. המספר דברים שגורמים היזק לחברו, הן בגופו והן בממונו, אפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. והאומר דבר לחברו, אסור לגלותו בלא רשותו (יומא ד, ב). כל הנאמר בפני שלושה, אז הוא כמו ידוע לכל, ואם ספר אחד מן השלושה אין בו משום לשון הרע (ערכין טז, א); אבל אם הוא מתכון לגלותו יותר, יש בו משום לשון הרע. ואם האומר הזהיר השומעים שלא יגלו, אפילו אמרו בפני רבים, יש בו משום לשון הרע. מעשה בתלמיד אחד, שגלה דבר שנאמר בבית-המדרש אחר עשרים ושתים שנה, והוציאו אותו מבית-המדרש, ואמרו: זה מגלה סודות (סנהדרין לא, א). ועוד יש עבירה אחת הנקראת רכילות היזהר בני מאוד מלשון הרע, כי בזה אתה מבייש עצמך, כי כל הפוסל - פסול, ואינו מדבר בשבחו של אדם, ודרכו לפסול בני-אדם במומו (קדושין ע, א), כי המום שיש בו הוא מונח כל היום בלבו כיון שהוא מוציאו [בפיו], כי כל אדם נבחן ונכר במעשיו. כיצד? אם תראה אדם שהוא רגיל לשבח נשים ולדבר מהן תמיד - דע לך שהוא אוהב נשים; ואם הוא משבח מאכלים טובים ויין, ובזה רגיל - דע לך שהוא זולל וסובא; וכן בכל דבר. וראיה מהפסוק: "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" (תהילים קיט, צז) - בשביל שאני אוהב את התורה, לעולם אני מדבר בה, כי כל דבר שאדם אוהב בלבו הוא מדבר בו תמיד. בעל הלשון מחפש מומי בני-אדם, והוא דומה לזבובים, שהם ינוחו לעולם על מקום הלכלוך; אם יש באדם שחין, הזבובים מניחים את הגוף וישבו על השחין, וכך הוא בעל לשון הרע, מניח כל הטוב באדם ומדבר מן הרע. |
מעשה באדם אחד, שהלך עם חכם בשדה וראה נבלה אחת.
אמר אותו האדם: כמה מסרחת נבלה זו! אמר החכם: כמה לבנים שניה! החכם הוכיח לאותו אדם ואמר: למה תאמר הגנאי שלו, תאמר השבח, כי לעולם יספר אדם בשבחו של עולם. |
|
אם תראה אדם, אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לדון דבריו ומעשיו לצד חובה ולצד זכות - אם הוא ירא-אלוהים, נתחייב לדונו לכף זכות, על-דרך אמת אפילו אם הדבר נוטה לחובה יותר מלזכות; ואם הוא בינוני, אשר נזהר מן החטא ופעמים ייכשל בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, והמקום יתעלה יכריע אותנו לכף זכות (שבת קכז, ב), והיא מצוות עשה מן התורה, שנאמר: "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו); ואם הדבר נוטה לצד חובה - אם האיש רוב מעשיו לרעה, וידעת כי אין יראת-השם יתעלה בלבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה. אם גילה אדם חטאתך, אל תאמר: כמו שגילה חטאתי גם אני אגלה חטאתו, שנאמר: "לא תקם ולא תטר" (ויקרא יט, יח). וגם לא תתפאר: אף-על-פי שהוא גילה עלי, אני לא אגלה עליו - כי בזה הדבור גילית החצי, וזה הדבר עיקר גדול ביראת-שמים. ואם החוטא אינו ירא-שמים, כמו הפורק עול מעליו ואינו נזהר מעבירה אחת, וכל בני עירו יודעים שהוא [בעל] עבירה, מצווה לספר בגנותו, לגלות חטאיו ולהבאיש לבעלי-עבירות בעיני בני-אדם, בעבור שישמעו העם וימאסו בו וירחיקו עצמן מן העבירות, שנאמר: "תועבת צדיקים איש עול" (משלי כט, כז), ונאמר: "יראת ה' שנאת רע" (שם ח, יג). ואמרו (סנהדרין נב, א): רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע, צדיק בן רשע מותר לקרותו צדיק בן צדיק. ודווקא על דרך זה מותר להכלימו לשם שמים, אבל מי שמתקוטט עמו ומכוון לחרפו להנאתו לבד ולא לשם שמים, אין לו לגלות חטאתו. וכן אם המגלה הזה הוא חוטא, אין לו לגלות פשע של חוטא אחר, כי בודאי אין מגלה מסתריו לטובה, "ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד, כג). אך מעוט פעמים שלשון הרע מצווה עבור אשר הרבה דברים תלויים בלשון, צריך לשמור לשונו מאוד ועל-כן אמר דוד: "נצר לשונך מרע" (תהילים לד, יד). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מעשה באדם אחד, שקרא ברחוב: מי רוצה לקנות סם חיים? באו כל העולם לקנות, והוציא ספר תהילים והראה להם מה שכתוב בו: "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב, נצר לשונך מרע". וכשראה זה רבי ינאי, הכניסו בביתו והאכילהו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: עד עתה לא ידעת זה הפסוק? אמר להם: ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה, וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני (ויקרא רבה טז, ב). לכן אדם שהורגל בלשונו להחניף ולהתלוצץ ולספר לשון הרע ולדבר כזב ודברים בטלים, ועתה הוא רוצה להיכנע ולמנע מזה ולעשות גדר גדול וחזקה מאוד - יעשה גדר, שיתרחק מחבריו הראשונים שהיה רגיל לדבר עימהם ליצנות וחניפות ולשון הרע ושקר, כי אם יתקרב אצלם, לא יוכל למנוע, כי הם יתחילו לדבר עמו כמו שהורגלו, ואז לא יוכל להתאפק מלדבר עימהם כמו שהורגל. וצריך להרגיל עצמו בשתיקה מאוד מאוד, כדי להרגיל עצמו למעט פתיחת פיו, וירבה לישב בחדר לבדו ולעסוק בתורה, ויתחבר עם החסידים שאינם מדברים כי אם מדברי-תורה ויראת-שמים, ובזה העניין ירגיל עצמו ימים רבים, ואז ימצא רפואה למכתו. כתיב: "מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא). |
מעשה היה במלך פרס, שחלה. אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה. אז ענה אחד ואמר לו: אני אביא לך חלב לביאה, אם רצונך, ותנו לי עשר עזים. אמר המלך לעבדו, שיתנו לו. נתנו לו. הלך לגב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך עז אחת ואכלתה. יום שני נתקרב מעט, והשליך לה אחרת. וכן היה עושה בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו.
כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום שהיו כל איבריו מריבים זה עם זה. הרגלים אומרות: אין בכל האיברים דומים לנו, לפי שאם לא הלכנו לא היה יכול להביא מן הלביאה חלב והידיים אומרות: אין כמונו, לפי שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה יכול לעשות שום דבר; העיניים אמרו: אנו למעלה מן הכל. שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה דבר. ענה הלב ואמר: אין כמוני, אם לא נתתי עצה - מה הועלתם כולכם! ענה הלשון ואמר להם: אין כמוני, לפי שאם לא אמרתי את הדבר - מי היה עושה אותו? השיבו לה כל האיברים: איך לא יראת להדמות אלינו, הלוא את סגורה ונתונה במקום חושך ואפלה, ואין בך עצם כאשר לשאר איברים. אמרה להם הלשון: הלוא תראו שאני מלך ושולט עליכם. שמר האיש את הדברים האלה. הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך, הא לך חלב כלבה. קצף המלך ואמר לתלותו. כשהיה הולך להתלות, התחילו האיברים לבכות. אמרה להם הלשון: הלוא אמרתי לכם שאין בכם ממש. ואמרה הלשון: אם אני מצלת אתכם, תודו לי שאני מלך עליכם. מיד אמר הלשון: השיבני אל המלך, אולי אנצל. השיבהו אליו. אמר לו: למה צווית לתלותי? זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שהבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך אם יהיה לך רפואה? ועוד, לביאה - כלבה קרין לה. לקחו ממנו וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה. אמרו לה האיברים: עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. וזהו: "מות וחיים ביד לשון" (שוחר טוב לט ב-ג). |
|
לכך אמר דוד: "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני" (תהילים לט, ב). ראה שהלשון טוב מקורבנות, שנאמר: "אהללה שם אלוהים בשיר ואגדלנו בתורה, ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (שם סט, לא-לב). צריך שתתבונן ותבחין עניין הלשון |
