 |
|
שער העשרים וששה - שער התשובה
|
התשובה אמר רבי לוי: גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב): "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (יומא פו, א). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כשעלה משה לרקיע הראשון, מצא כתות של מלאכים. פתחו לפניו ספר-תורה, וקראו מעשה יום ראשון, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה. עלה לשניה, ומצא חבילות של מלאכים, וקורין מעשה יום שני, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה ושל ישראל. עלה לשלישי, ומצא מלאכים וגדודים קורין במעשה יום שלישי, פסקו והתחילו לספר בשבחה של ירושלים. עלה לרביעי, מצא אראלים קורין במעשה יום רביעי, ופסקו והתחילו לספר בשבחו של משיח. עלה לחמישי, מצא מחנות מחנות קורין במעשה יום חמישי, ופסקו והתחילו לספר בעצבונה של גיהנם. עלה לשישי, ומצא שם מלאכים, והיו קורין במעשה יום ששי, ופסקו והתחילו לספר במעשה גן-עדן, ומבקשים לפני הקדוש-ברוך-הוא ליתן חלקם של ישראל בגן-עדן. עלה לשביעי, ומצא אופנים ושרפים, גלגלים ומלאכי רחמים, מלאכי חסד וצדקה ומלאכי רתת וזיע. מיד אחז בכסא-הכבוד. התחילו לקרות במעשה יום שביעי: "ויכולו", ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תשובה. ללמדך, שתשובה מגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע יד, ב). אמר רבי עקיבא (פסחים נד, א): שבעה דברים קדמו לעולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן-עדן וגיהנם, וכסא-הכבוד, ובית-המקדש, ושמו של משיח. ולמה אלו שבעה? דע לך, שעיקר בריאת העולם הוא בשביל האדם, כי אין צורך בעולם התחתון אלא באדם, והוא מושל בכל עולם התחתון, בבהמות וחיות ועופות ודגים ושרצים. ומאחר שעיקר הבריאה בשביל האדם, אם כן הוצרך להקדים התורה, שהיא קיום העולם, דכתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה). וכיון שהקדים התורה, הוצרך כמו-כן להקדים התשובה, כי כיון שיש בתורה עשה ולא תעשה ועונשים המפורשים בתורה, הוצרך על-כל-פנים להקדים תשובה, שאם יחטא האדם שיהיה לו זמן לשוב, שאם לא כן, לא היה העולם קיים דור אחד, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), כי מיד שהדור חוטא, הוא ראוי לכלותו ולהשמידו. ולכך נכתב מעשה סדום בתורה, להודיע לחוטאים שהם ראויים להיות כלים, הם וכל אשר להם, וגם הארץ הייתה ראויה להתהפך כמו סדום, אלא שהקדוש-ברוך-הוא הקדים תשובה וממתין דור אחר דור. וכיון שהקדים תורה ותשובה, הוצרך להקדים כמו-כן גן-עדן וגיהנם וכסא-הכבוד, שהם מקומות לשלם לאיש כמעשיו. וכיון שהקדים כל אלו, הוצרך להקדים בית המקדש ושמו של משיח, כי בימים ההמה תמלא הארץ דעה, ולא יהיה יצר הרע בבני-אדם, וכולם ידעו שעיקר בריאת העולם בשביל עבודת הבורא יתעלה. לכן הקדים אלו השבעה לעולם. "ועלו מושעים בהר ציון" (עובדיה א, כא). וזהו: "ובא לציון גואל, ולשבי פשע ביעקב" (ישעיה נט, כ). אמן וכן יהי רצון. עבור שבעה דברים יקדים האדם לשוב בבחרותו כשהוא בגודל כוחו: והיום קצר (אבות ב, טו), כי העולם הזה יום קצר מאוד, "כצל ימינו על הארץ" (דה"א כט, טו), ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה צו, ב): לא כצל כותל ולא כצל אילן, אלא כצל עוף הפורח באוויר. והפועלים עצלים - זהו האדם שיש בו מידת העצלות. ועתה התבונן, אדם שמחויב לילך מהלך יום עשר פרסאות ויותר, והדרך מלא מכשולים מטיט ואבנים, ויש ליסטים ורוצחים באותו הדרך, והוא צריך ללכת על-כל-פנים, כי כן צווה לו המלך, ולא יוכל לדחותו - כמה צריך האדם להקדים בבקר ולחגור מותניו בזריזות וללכת במהירות. לכן יש להשכים ולהקדים לעבודת הבורא יתעלה. ואפילו כשיעשה כל יכולתו, ישיג רק מעט מן המעלות. |
כמו שאמרו רבותינו (אבות דר"נ טז, ד) על מה שכתוב: "כי הוא ידע יצרנו" (תהילים קג, יד): משל למלך, שנתן שדה לעבדיו, ואמר להם לעבדו ולשמרו ולהביא ממנו שלושים כור בכל שנה. והם טרחו בה ועבדו אותה היטב, והביאו לפני המלך חמשה כורין. אמר להם: מה זאת עשיתם? אמרו לו: אדוננו המלך, השדה שנתת לנו היא זיבורית, ואנחנו בכל כוחנו עבדנוה, ולא עשתה יותר מזה השיעור.
|
|
כך האדם, אפילו כשיעבד בכל כוחו - עבודתו קטנה. ואם יאמר: אמתין עד שאהיה פנוי ועד שארוויח די סיפוקי - הנה טרדות העולם אינן פוסקות, וכדברי רבותינו זיכרונם לברכה: "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (אבות פ"ב מ"ד). השני - אם יאחר תשובתו עד שיכניס ויאסוף הון, אז יחמוד ויכסוף יותר, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (קהלת רבה א, יג): אין אדם יוצא מזה העולם וחצי תאוותו בידו, יש בידו מנה - מתאווה לעשות מאתים, השיגה ידו למאתיים - מתאווה לעשות ארבע מאות. וכן אמר הכתוב: "אהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט). השלישי - הזמן מתמעט והמלאכה מרובה, מלאכת התורה ותיקון הנפש והשגות המעלות כמו היראה. הרביעי - כשיתאחר לתקן נפשו, אז היצר הולך ומתגבר, ומתקשה הלב, וכבר הורגל בעבירות, וכל העבירות הן בעיניו כהיתר, ולא יוכל לטהר עצמו. החמישי - מי שאינו רוצה להקדים לשוב, אולי לא יאריך ימים וימות טרם ישוב, על-כן הזהיר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט, ח). השישי - כשיתאחר לשוב יהיו עונותיו ישנים, וישכח, ולא ידאג להם כאשר בתחילה. השביעי - כשהוא בא לימים ויחלש כח היצר, לא יקבל שכר על התשובה כאלו עשה תשובה בימי בחרותו כשהיה בחוזק כוחו. ובעבור אלו שבעה דברים יקדים אדם את עצמו לתקן נפשו לפני מלך עליון. [שבעה דברים בבסיס התשובה] הראשון - שידע מעשיו ויכירם כולם, אם אדם שלא הורגל לקיים המצוות מנעוריו ועשה כל ימיו עבירות, וכמה בני-אדם סבורים שאין אדם נקרא בעל-תשובה אלא-אם-כן בא על אשת איש או על גויה, או יוצא לתרבות רעה, וכיוצא באלו מעבירות גדולות, אבל בשאר עבירות אין יודעים לשוב עליהם; וזה אינו כן, כי על כל מה שהזהירו רבותינו עליו, הוא יותר חמור מדברי-תורה, כי כל העובר על דברי חכמים - חייב מיתה (ברכות ד, ב), וכל מי שעובר על דברי-תורה או על דברי חכמים צריך לשוב. ועתה שמע בני, כי רוב העולם אין נזהרים מדברים בטלים ומלהסתכל בנשים ומלדבר עימהם שלא לצורך. גם לא נזהרים להתפלל בכוונה ומלדבר בבית-הכנסת ומשחוק ומקלות-ראש. גם לא נזהרים בצדקה לתת למי שהגון לו, ולאמץ הלב ולקפוץ היד, ולדבר דברים קשים לעניים. גם לא נזהרים משבועת חינם ולקלל חברו או עצמו בשם, והזכרת שם שמים לבטלה או במקום שאינו טהור או בידים שאינן נקיות, וביטול תלמוד-תורה כנגד כולם. גם לא נזהרים מקנאה ושנאה ולשון הרע וגאווה וכעס ומכל המידות האמורות בספר הזה. גם לא נזהרים בענייני קיום המצוות התלויים במעשה, כגון נטילת-ידים, ומענייני נזיקין בין אדם לחברו, ומקיום שבת כדין. ורבים נכשלים בזה, כי דבר פשוט הוא מאוד - מי שאינו בקי במצוות נכשל בהרבה מקומות. וכהנה עושה אדם עבירות כל ימיו ולא מרגיש. לכן צריך זה השב לידע העבירות שעשה. ואיך יכול האדם לדעת? ילמד המצוות, ויבין בכל מצווה ומצווה מה חסר ממנה שלא קיים ובמה עבר. ואם לא ידע במה עבר - איך יתחרט? אלא-אם-כן [ילמד המצוות, ואז] ידע העבירה שיתחרט עליה, כמו שאמר הכתוב: "כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה). השני - אפילו כשהוא יודע עבירות שעשה, לא יתחרט עליהם אם לא ידע בודאי רעת העבירות שעבר, כי אם יחשוב: מה בכך אם נהניתי מן העולם הזה בלא ברכה, או אם ביטלתי מן התורה? אין זה דבר רע כל-כך! מי שחושב כך לא יתחרט ולא ישוב בלב שלם, אלא צריך לחשוב: אין שום דבר רע בכל העולם כמו מי שאינו חושש על מצוות המלך המרומם, קל-וחומר ממלך בשר-ודם: העובר על צוויו, כמה הוא דבר רע. השלישי - צריך החוטא לידע ולהאמין מעומק הלב, שיש לו גמול ועונש בדינים קשים על העבירות שעשה, ואם לא ידע זה - לא יחוש לשוב. אבל אחר שיברר אצלו העונש, אז ישוב ויתחרט, ויבקש מאת האל המהולל מחילה, כמו שנאמר: "סמר מפחדך בשרי, וממשפטיך יראתי" (תהילים קיט, קכ). הרביעי - צריך שידע החוטא, שכל עבירותיו שעבר כל ימיו, עבירות גדולות וקטנות, וכל המחשבות הרעות ודברים בטלים, וכל ענייניו מקטן ועד גדול, הכל כתובים בספר, ואין שכחה לפני השם יתעלה, דכתיב: "הלא הוא כמוס עמדי, חתום באוצרתי" (דברים לב, לד), ואומר: "ביד כל אדם יחתום" (איוב לז, ז); כי אם יחשוב שיש שכחה לעונותיו, לא יתחרט ולא יבקש ממנו עליהם מחילה, כי רבים חושבים, בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מאחר לפרוע העבירות, שישתכחו ולא יבוא לדון עליהם, כמו שנאמר: "אשר אין נעשה פתגם, מעשה הרעה מהרה, על-כן מלא לב בני-האדם בהם לעשות רע" (קהלת ח, יא). החמישי - שידע באמת שהתשובה היא רפואה שלמה לעבירות, כי החולה שאינו מאמין ברפואה שעושים לו שהיא תרפא אותו, לא יחוש לאכול הרפואה או לשתות המשקה, אבל כשהוא יודע בודאי תועלת הסם והמשקה, אז יתאווה לסבול מרירות הרפואה; כך כשידע בודאי תועלת התשובה, אז יתאווה להגיע אל מעלות התשובה. השישי - צריך לחשב בלבו הטובות שעשה לו הבורא יתברך מעודו ועד היום הזה, והיה לו להודות עבור הטובות, וזה לא עשה, אלא עבר מצוותיו. ויש לו לשקל עונש העבירה כנגד המתיקות, ושכר המצווה כנגד צערה בעולם הזה, כמו שאמרו חכמים: הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות ב, א). השביעי - צריך שידע להתחזק מאוד ולסבול סבל גדול להימנע מן הרע אשר הורגל בו, כי זה דבר פשוט מאוד, עבירה שהורגל בה כל ימיו, שהיא דומה לו להיתר (יומא פו, ב), וקשה לו מאוד לפרוש ממנה. ועל-כן צריך אדם חיזוק גדול וגדרים גדולים לפרוש ממה שהורגל, וצריך הסכמה גדולה בכל לבו ובכל נפשו להימנע. ויסיר ההרגל מלבו כאלו לא הורגל, וירגיל וימאס בלבו הרעות, כמו שנאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב, יג). וכשהחוטא קובע בלבו אלו השבעה עניינים, אז הוא קרוב לדרך התשובה. והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל השם יתעלה. ולעולם אין הנשמה טהורה בטהרה שלמה, שיהיו העונות כלא היו, אלא אחר שיטהר האדם את לבו; כמו בגד המטונף, אם יכבס אותו מעט, אז יעבר הטינוף, אבל רושם וכתם יישאר בו, אבל לפי רוב הכיבוס יתלבן לגמרי. וכן כתיב: "הרב כבסני מעוני" (תהילים נא, ד). לכן תכבס לבך מן העון, דכתיב: "כבסי מרעה לבך ירושלים" (ירמיה ד, יד). ועתה יש לי לכתוב לך עשרים עניינים שהן מעיקרי התשובה: השני - עזיבת החטא: שיעזוב החוטא דרכיו הרעים, ויגמור בכל לבו שלא יוסיף לבוא בדרך הרע ההוא עוד. וזה ראשית התשובה, לעזוב דרכיו ומחשבותיו הרעים, להסכים בלבו ולקבל עליו שלא יוסיף לחטוא, וישיב מחשבתו הרעה אשר חשב, ויכרית מעשיו הרעים מידו. השלישי - היגון: שייאנח במרירות הלב. כי אם אדם הפסיד דינר, קשה לו; ואם אבד עשרו, יתאבל ולבו מר בקרבו; וכן אם יפגעוהו שאר צרות, יצטער מאוד; קל-וחומר שיצטער מי שמרד באדון הגדול והשחית דרכו לפניו, והוא עשה לו חסד, כל-שכן שיצטער בכל רגע. ודע, שמדרגות התשובה ומעלותיה - לפי גודל המרירות והצער על העבירות שעשה, כי הצער בא מטהרת הנשמה העליונה, והקדוש-ברוך-הוא מרחם על האדם בהיות נשמתו שרויה בצער על זה, כי המלך ירחם יותר על ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים, ממה שירחם על הכפריים. לכן כשהנשמה נפרדת מלמעלה ממקום קדוש, כשהיא מצטערת אז יקבלנה מהרה יוצר הכל. הרביעי - יגון וצער במעשה. עד כאן דברנו מצער ויגון בלב, וזה העניין הרביעי הוא צער ויגון במעשה, כמו שנאמר: "וגם עתה נאום ה', שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד" (יואל ב,יב). וצריך להראות סימני צער ויגון במלבושיו, כגון לחגור שק, כמו שנאמר: "ויתכסו שקים האדם והבהמה" (יונה ג, ח); ויסיר בגדיו החמודות ממנו, וימעט תענוגים במיני המאכל והמשתה והטיולים. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ח): הלב והעיניים - שני סרסורי החטא, וכתיב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט). לכן כזאת יכופר עון הסרסורים: עון סרסרות הלב - במרירות וצער, ועוון סרסרות העיניים יתכפר בדמעות, שנאמר: "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך" (תהילים קיט, קלו) - לא אמר "על לא שמרתי", אלא "על לא שמרו", פירוש: אלו העיניים הם היו מרגלים לתור אחר החטא, על-כן הורדתי פלגי מים. וכשיבכה על פשעיו ויתענה, יאמר: דמעותי יכבו חרון אפך, ותשובת מעשי ישיבו אפך ממני, וערך שולחני אשר [לא] ערכתי יחשוב כמזבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים - כאש תוקד על מזבחך, ואת חסרון דמי יכפר כדם על קרנות המזבח, ומעוט חלבי - כחלב אמורים, וקול בכיי - כקול שירים משוררים, וריח רעבון נפשי - כריח הקטרת, וחלשות איברי - כנתחי קרבן, ושברון לבי יקרע הספרים שכתובים בהם עונותיי, ושנוי בגדי החמודות - כבגדי כהונה, ומניעת רחיצה - כקדוש ידים ורגלים, ותשובותיי ישיבוני אליך, כי נחמתי על רע מעללי שעשיתי, ולא אשוב להרע לפניך. החמישי - הדאגה: שידאג מעונש עונותיו, כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין (יומא פו, א), כמו שנאמר: "כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי" (תהילים לח, יט). ומה חלוק יש בין היגון והדאגה? כי היגון - על מה שעבר כבר, והדאגה - על העתיד, שידאג לעולם אולי יקצר בעניין התשובה ולא ישלים חוק התשובה, וידאג שמא יתגבר יצרו עליו, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אל תאמין בעצמך עד יום מותך (אבות ב, ד). השישי - הבושה, כמו שנאמר: "בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" (ירמיה לא, יח). והנה החוטא יתבייש מאוד לעבור עבירה לפני בני-אדם. ואיך לא יבוש לפני הקדוש-ברוך-הוא! וכבר בארנו עניין הבושה בשער הבושה. השביעי - ההכנעה בכל לב והשפלות, כי המכיר את בוראו ידע במה שעבר על דבריו, וישפיל עצמו ויכנע, וכתיב: "זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" (תהילים נא, יט); רוח נשברה היא רוח נמוכה. ההכנעה היא מעקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב האדם אל השם ברוך הוא, שנאמר: "ואל זה אביט אל עני ונכה-רוח" (ישעיה סו, ב), והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה, שיגדיל ויאדיר בעבודת הבורא, ולא יחזיק טובה לעצמו, אלא הכל יהיה בעיניו [כאין וכאפס] כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם יתברך, על-כן ייכנע ויעבד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הטובים. השמיני - ההכנעה במעשה: שיתנהג במענה רך. אם חרף אותו אדם על מעשיו הראשונים - ישתוק, או יאמר: ידעתי כי חטאתי. ולא יעשה מלבושים נאים ותכשיטים, כמו שנאמר: "ועתה הורד עדיך מעליך" (שמות לג, ה); ויהיו תמיד עיניו שחות, כמו שנאמר: "ושח עינים יושע" (איוב כב, כט). וסימני ההכנעה - מענה רך וקול נמוך ושחות העין, ואלו העניינים מכניעים את הלב. התשיעי - שבירת תאווה: ישים אל לבו, כי תאווה מקלקלת כל המעשים, ויפרוש מן המותרות אפילו בדבר המותר לו, רק לשבוע נפשו ולקיים גופו, וכן לעניין האישה. כי כל זמן שאדם הולך אחר התאווה, נמשך אחר תולדות הגוף, ויתרחק מדרך הנפש המשכלת, כדכתיב: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו), וכתיב: "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'" (משלי ל, ט). והנה תאווה הנתונה בלב האדם היא שורש כל הפעולות, לכן ימהר לתקן תאווה, וכבר הארכנו לעיל. ויש בשבירת תאווה תועלת גדולה, כי בזה יגלה שלבו טוב וישר, כי הוא מואס הטבע אשר גרם לו החטא. והפורש אפילו מן המותר הוא גדר גדול שלא יגע באסור, כלומר: הן אפילו במותר לא אמלא תאותי, ואיך אשלח ידי באסור! העשירי - להשיב פעלו. כיצד? המסתכל בעריות, יתנהג בשחות עינים; בלשון הרע, יעסוק בתורה (ערכין טו, ב). ובכל איבר ואיבר שחטא, ישתדל לקיים בו מצוות (עיין ילקוט שופטים מב). וכן אמרו החכמים הצדיקים: באיבר שחוטאים בו מתרצים (עיין ילקוט הושע תקכט). ועוד אמרו חכמים: אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדם חבילות של מצוות: רגלים ממהרות לרוץ לעבירה, יהיו ממהרים לרוץ לדבר מצווה; פה שדבר סרה - אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחוכמה; ידים שופכות דם נקי, יפתח ידו לעני; עינים רמות, יהא דכא ושח עינים; לב חורש מחשבות און - בלבו יצפן אמרי תורה (עיין ויק"ר כא, ד). האחד-עשר - חיפוש דרכיו, כמו שנאמר: "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'" (איכה ג, מ). והחיפוש הוא, שיבדוק עצמו מן העבירות שעשה בימיו, ויש בזה תועלת לשלושה דברים: האחד - שיזכור כל הדברים שחטא בהם ויתוודה על כולם, כי הוידוי מעקרי הכפרה. השני - [שיזכור] כמה יש לו עבירות וחטאים, ובזה יוסיף ההכנעה. השלישי - כי אף-על-פי שהוא מקבל עליו לעזוב כל חטא, צריך לידע הדברים שחטא עליהם, כדי לעשות גדר להיזהר מאותן דברים שנכשל בהן, כי צריך האדם יותר שמירה מאותן עבירות שהורגל בהן ושהן קלות בעיניו לעבור עליהן והיצר שולט בהם. והוא כחולה, כשהוא מתחיל להבריא צריך להיזהר מכמה עניינים שלא יחזירוהו לחוליו, כך מי שהוא חולה מן העבירות, כשיתחיל לשוב צריך להיזהר מאוד. השנים-עשר - שיחקור וידע גודל כל אחד מעונותיו, ובאיזה עבירה יש מלקות או מיתת בית-דין או כרת. וכשידע גודל החטא, ימרר לבו בוידוי ויוסיף הכנעה. השלושה-עשר - שיהיו העבירות הקלות דומות בעיניו כחמורות, כגון הסתכלות בנשים ולהרבות עימהם דברים או דברים בטלים או לילך בטל או להזכיר שם שמים לבטלה - כל אלו ועוד רבות כהם בעיני אנשים רבים, ואפילו בעיני גדולי הדור, הם נחשבים קלות, כל אלו יהיו נחשבים לו חמורות מאוד. ויש בזה ארבעה טעמים: האחד - שאין להביט לקטנות העבירה, אלא יביט לגדולת המלך שהזהיר עליה. משל למלך, שצווה לשני עבדיו: לאחד צווה להביא לו לשתות, כי הוא צמא מאוד, לשני צווה לעשות דבר שאינו צריך כל-כך, והזהיר כל אחד בנפשו - בודאי כל מי שעובר חייב מיתה, כי עונשין אותו שגנב דינר אחד כמו שעונשין אותו שגנב אלף, כי כל אחד עובר מצוות המלך, כך על כל התורה הזהיר: "שמר את כל המצווה אשר אנכי מצווה אתכם היום" (דברים כז, א), וכתיב: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (שם שם, כו). השני - כי מי שעובר הקלה הרבה פעמים, אז היא חמורה, כי יצטרפו העונשים על כל פעם ופעם. השלישי - כי כשהוא מורגל בעבירות הם לו כהיתר ולא ישתמר מהם, נחשב עם פורקי עול ומומר לדבר אחד. הרביעי - כי דרך היצר, כשהוא נוצח בדבר קל אז ינצח בדבר חמור. לכן אמרו חכמים: הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה (אבות ב, א), ואמרו עוד, שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה (שם ד, ב). הארבעה-עשר - הוידוי, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה). ויש חובה עליו להזכיר עונותיו ועונות אבותיו. ולמה יתוודה על חטאות אבותיו? משום שהוא נענש כשאוחז מעשה אבותיו בידו, וכן כתיב: "והתודו את עונם ואת עון אבתם" (שם כו, מ). ויזהר מאוד בעת הוידוי, שיגמור בלבו לעזוב דרכיו הרעים, כי אם חוזר עליהם ואינו עוזבם אז הוא כטובל ושרץ בידו (תענית טז, א), כי הוידוי הוא כטבילה, והחטא כשרץ, וזה דבר ברור שאין טבילה מועלת להאוחז השרץ. החמשה-עשר - התפילה: שיתפלל החוטא לשם ברוך הוא, ויבקש מאת השם ברוך הוא שיעזרהו על תשובתו ויפתח לו שערי טהרה. הששה-עשר - תיקון המעוות: שיתקן כל מה שעות, כגון אם גזל לאדם - ישיב הגזלה קודם הוידוי, כדי שיתרצה בוידוי. ואם גזל את האדם ואין לו לפרוע, יתפלל לאלוהים שיתן לו השגת יד שיפרע. השבעה-עשר - לרדוף פעולת החסד והאמת, שנאמר: "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז, ו). ואם החוטא לא שב אל השם יתברך, לא יתכפר עונו בפעלו חסד, כמו שאמר הכתוב: "אשר לא ישא פנים ולא ייקח שחד" (דברים י, יז), ופרשו חכמים (עיין ילקוט שמעוני משלי תקמז): לא ייקח שחד - למחול על המצוות ולהעביר על העונות. וזה הפסוק: "בחסד ואמת יכופר עון" - על בעלי-תשובה דבר, כי יש עבירות שהתשובה ויום-הכיפורים תולין, ויסורין ממרקין. והנה החסד מגן בעד החוטא וישמר עליו מן הייסורין, גם יצילנו מן המות, כמו שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב). ועוד יש עון חילול השם, שהתשובה ויום-הכיפורים תולין, ומיתה ממרקת, כמו שנאמר: "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיה כב, יד). וכשאדם משתדל לאחוז בידו האמת, ויחזיק ידי אנשי אמת וישא ראשם, וישפיל אנשי השקר ויגיעם עד העפר, הנה אלה דרכי קדוש השם. והנה כשיתעורר אדם במידת האמת, אז יסלח לו עון החילול עם התשובה. השמונה-עשר - שיהיו חטאיו נגדו תמיד ולא ישכח אותם, כמו שכתוב: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה). התשעה-עשר - עזיבת החטא, כשבא החטא לידו והוא בחוזק תאוותו. ואמרו חכמים: איזהו בעל-תשובה אשר תשובתו מגעת עד כסא הכבוד? זהו אשר נבחן ויצא נקי באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה (יומא פו, ב). פירוש, כשיזדמן החטא לידו והוא ותקף יצרו, וכבש יצרו בעבור יראת השם ברוך הוא. ואם לא נזדמן בידו בעניין זה, יוסיף בנפשו יראת השם ברוך הוא דבר יום ביומו, ככה יעשה כל הימים, וזה מדרגה עליונה מן התשובה. העשרים - להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר: "שובו והשיבו מכל פשעיכם"(יחזקאל יח, ל), למדנו שזה מעקרי התשובה. ונאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), למדנו שאם לא יוכיחנו יענש על חטאיו. וכן אמר דוד: "אלמדה פשעים דרכיך, וחטאים אליך ישובו" (תהילים נא, טו). ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה - המעכב את הרבים מלעשות מצווה; והמטה את הרבים או חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח; ורואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, כי אם היה מוחה בידו היה פורש, ונמצא שמחטיא אותו, ובכלל זה העון - כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין רבים בין יחידים, ואינו מוחה, אלא מניח אותם בכישלונם; והאומר "אחטא ואשוב", ובכלל זה - האומר "אחטא ויום-הכיפורים מכפר", כי כל המחשב כך תשובתו קשה מאוד, כי לעולם יחטא, כיון שחושב שישוב, אז העבירה קלה בעיניו. ומאותן ארבעה ועשרים דברים מהן חמשה שהן נועלים דרכי התשובה בפני עושיהם, ואלו הן: הפורש מן הצבור כשעושים תשובה, והוא אומר "שלום עלי נפשי!" ואינו מצטער בצער צבור, לכן אינו זוכה בזכות שעושים; והחולק על החכמים, לפי שהמחלוקת גורמת לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה; והמלעיג על המצוות, וכיון שנתבזו בעיניו אינו חושש עליהם לעשות, ואם לא יעשה - במה יזכה? והמבזה רבותיו, ודבר זה גורם לדחפו ולטרדו מן העולם כאותו האיש, ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד שמורה לו דרך האמת; והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך, שהתוכחות גורמות לתשובה, שבזמן שמודיעים לאדם חטאיו ומכלימים אותו - חוזר בתשובה, כמו שנאמר: "זכר אל תשכח וגו' ממרים הייתם וגו'" (דברים ט, ז), ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו'" (שם כט, ג), "עם נבל ולא חכם וגו'" (שם לב, ו). וכן ישעיה הנביא הוכיח את ישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך כל קהל וקהל להעמיד אחד מחכמיהם, זקן וירא-שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לקהל להחזירם בתשובה. וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, ולפיכך יעמוד בחטאיו, שהן טובים בעיניו. ומאותן ארבעה ועשרים דברים יש חמשה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחברו, ואינו יודע חברו שחטא לו שיבקש ממנו מחילה. ואלו הן: המקלל את הרבים, ולא קלל אדם ידוע שיבקש ממנו מחילה; והחולק עם הגנב, כי הוא חושב שאין זה גנבה, כי אני לא גנבתי, ואפילו אם ירצה לשוב ולהחזיר - למי יחזיר, כי הוא אינו יודע ממי גנב הגנב, והוא מחזיק ידי הגנב ומחטיא אותו; והמוצא אבדה ואינו מכריז עליה להחזיר לבעליה, וכשרוצה לעשות תשובה אינו יודע של מי הייתה; והאוכל שור עניים, יתומים ואלמנות - אלו בני-אדם אומללים הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, וזה האוכל אינו יודע של מי הוא שיחזיר לו; ויש אומרים "שוד" בדל"ת, לשון דחק, פירוש שהוא דוחק אלו העניים בחוב שהן חייבים לו עד שמחליטים לו קרקעותיהם או מטלטלים שלהם בפחות משווים, ואינו חושב שיש בזה חטא, כי יאמר שלי אני נוטל! והמקבל שחד להטות דין, ואינו יודע עד היכן מגיע הטיה זו וכמה כוחה כדי שיחזיר הדבר. ועוד, הוא מחזיק יד זה שהטה לו הדין ומחטיא אותו. ומאותן ארבעה ועשרים דברים יש חמישה דברים שהעושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב בני-אדם, ונמצא חוטא והוא אין נראה לו חטא. ואלו הן: האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, כגון אדם שנכנס לבית עני, והוא מזמין לו הרבה, ואינו עושה ברצון לבו, אלא שהוא מתבייש ממנו להזמין מעט, וזה אינו נראה לו חטא בזה, כי הוא חושב שאוכל ברשותו ולא בעל-כורחו; והמשתמש בעבוטו של עני, אפילו אינו אלא קרדום ומחרשה, ואומר בלבו: לא חסרתי מהם והרי לא גזלתי; והמסתכל בעריות, כי המסתכל חושב בלבו: אין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי?! והוא אינו יודע שראות העין עון גדול, שהיא גורמת לגופן של העריות, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט); והמתכבד בקלון חברו, אומר בלבו שלא חטא, לפי שאין חברו עומד אצלו ולא הגיע לו בושת ולא ביישו, אלא שהוא עורך מעשיו הטובים וחכמתו וחריפותו יותר ממעשה חברו וחכמתו וחריפותו, והשומע דבריו יהיה הוא מכובד בעיניו וחברו בזוי; והחושד בכשרים בלבו, ואומר שאינו חוטא, לפי שהוא אומר: מה עשיתי? והלוא לא עשיתי שום דבר, אלא חשד בעלמא! והוא אינו יודע שהחשד עון גדול, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל-עבירות. ומאותן ארבעה ועשרים דברים יש חמשה מהן, העושה אותן נמשך אחריהן תמיד, וקשים הם לפרוש מהן, לפיכך צריך האדם להיזהר בהם מאוד שמא ידבק בהן, והם כולם רעות עד מאוד. ואלו הן: רכילות, ולשון הרע, ובעל-כעס, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, מפני שהוא לומד ממעשיו, כי כשהוא תמיד אצל הרשע ורואה מעשיו אז הם רשומים בלבו, והוא שאמר שלמה: "ורעה כסילים ירוע" (משלי יג, כ). כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף-על-פי שמעכבים את התשובה מכל-מקום אינן מונעים את התשובה, אלא, אם עשה אדם תשובה מהם הרי הוא בעל-תשובה ויש לו חלק לעולם הבא. העוונות שני מינים הם: והמין השני - שבין אדם לחברו. אותן העבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, יעשה תשובה באותו עניין שעבר, כגון אם לא קיים מצוות עשה, ישתדל לקיים; אם לא עסק בגמילות-חסדים, יטרח מעת התשובה ואילך לגמול חסד; ואם עבר על מצוות לא תעשה, יתן בלבו שלא יעבור מעתה ואילך. כללו של דבר: מי שרוצה להיות מבעלי-התשובה השלמים, צריך לערוך מלחמה גדולה בלבו. ואין העניין כמו שחושבים העולם, כי לא יחשבו בעלי-תשובה אלא מי שעבר עבירות ידועות, כגון מי שבא על כותית או על אשת-איש או שגנב או כיוצא באלו, ואין העניין כן, כי יש גזלנים הרבה שאינן יודעים שהם גזלנים, כגון מי שקורא חברו לדון עמו, ויודע שאינו חייב לו מאומה, אבל הוא מתכון להקניטו ולצערו ולהפסידו שיפזר מעותיו, ואינו מעלה בלבו שזה הדבר הוא גזל. אדם המשביע את חברו שבועה אפילו בדין, יש לו עונש בזה. וכעניין זה אדם עושה בכל יום ובכל שעה חבילות של עבירות. כיצד? אדם חייב להתפלל בכוונה ולברך כל ברכות בכוונה, ויש מעטים בעולם המכונים בכל לבם, וככה יש בכל המצוות עניינים שאפילו גדולי הדור הזה אינן נזהרים בהן, מחמת שאינם שמים על לבם ומחמת שאינן לומדים המצוות והמידות הטובות. לכן מי שנדבה לבו לעשות תשובה שלמה, יהיה רגיל להגות בספר "ארחות צדיקים" הזה, ובו יראה טעותו במה שטעה כל ימיו, ויתבונן על כל דבר ודבר שיקרא אם קיים אותו ואם לאו; ואם יראה שלא קיים, ישתדל ויטריח בכל כוחו כדי לקיימו. וגם יהיה רגיל בספר המצוות להגות בו ולהבין בכל מצווה כמשפטה, ויתן לב על כל מצווה לקיים כמאמרה. וזה העניין הוא הדרך הגדול בדרכי התשובה, לעשות תשובה מכל דבר ודבר בפני עצמו. יש עבירות שבין אדם לחברו, אשר הן קשות מאוד לתקן אך יש תקנה גדולה לתקן הכל הטובה הגדולה שהיטיב הקדוש-ברוך-הוא עם בני-אדם הוא, אשר הכין דרך לפושעים ולחוטאים לנוס מחושך לאור, ואינו סוגר דרך התשובה אף אם הרבו לפשע, שנאמר: "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם" (ירמיה ג, כב). והתשובה מקובלת גם אם ישוב החוטא מרוב צרותיו, וכל-שכן אם ישוב מיראת-שמים, כמו שנאמר: "בצר לך ומצאוך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלוהיך" (דברים ד, ל). והקדוש-ברוך-הוא עוזר לשבים לעשות תשובה, אפילו בדבר שאין כוחו של אדם יכול להשיג יחדש בקרבו רוח טהרה עד שישיג ענייני התשובה, שנאמר: "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקלו" (שם ל, ב). ואומר בסוף העניין: "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (שם פסוק ו) - פירוש, אפילו בדבר שאין בך כח להשיג, הקדוש-ברוך-הוא ימול לבבך ויתן לך כח לעשותו. |
