תקנב. לישא אשה בכתובה וקדושין - ספר החינוך
שנצטוינו לקנות אשה באחת משלוש דרכים קודם הנשואין, ודרכים אלו בארו חכמים
(קדושין ב, א), שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה.
ועל זה נאמר
(דברים כב יג) כי יקח איש אשה ובא אליה, כלומר אם ירצה איש לקח לו אשה יקנה אותה תחילה בביאה, ומה שאמר הכתוב
(שם כד ב) ויצאה והיתה, בא עליו הפירוש המקובל, כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה
(מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה
(שם ד ב) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה
(שמות כא יא) ויצאה חינם אין כסף, ובא עליו הפירוש
(שם ג, ב) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו
? אב.
שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה עניין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קדם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקים הישוב ברצון האל שחפץ בו.
ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מוקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה
(שם ג, א) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום. ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה.
מה שאמרו זכרונם לברכה,
שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש "הרי את מקודשת לי בכסף זה או בשוה כסף זה", או "הרי את מאורסת לי" או "הרי את לי לאשה".
וכבר נהגו כל ישראל לומר "הרי את מקודשת לי בדבר זה כדת משה וישראל". ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקידשה, אינן קדושין
(קידושין סה א). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה, שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף. אבל נתנה היא לו שום דבר, ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה - אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא, אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקודשת
(קדושין ו ב).
והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הניר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מאורסת לי" וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת.
והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(שם ה ב), שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קדושין, לפי שעניין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות עניין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען, שהוא קנה אשה, והרי זו מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השורש שכתבנו.
אמר לה הרי את מיוחדת לי, או מיועדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו.
ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה
(שם ו ב), והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון
(שם ח, א). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם ציווה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כורחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כורחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקודשת. והמקדש אשה, שהיא ערוה עליו אינה מקודשת, שאין קדושין תופסין בעריות חוץ מן הנידה, שקדושין תופסין בה בעודה נידה, ואין ראוי לעשות כן. אבל קדושין תופסין באיסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות.
ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה, שאשת איש שקבלה קדושין מאחר שהיא מקודשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דוקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה אחר שהיא מעיזה פניה לומר כן.
ומה שאמרו
(שם נו, ב), שהמקדש אשה באיסורי הנאה, כגון חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן, וכן מכל שאר איסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו באיסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית ביום ארבעה עשר בניסן אינה מקודשת.
והורונו חכמינו שבדורנו, שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה, שתאסר על נפשה כל כסף ושוה כסף בעולם, שיתן לה שום אדם לשם קדושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא.
ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחברת על זה, והיא מסכת קדושין.
והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה, ביטל עשה זה.
וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו המקדש או אחר בעבורו והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצות, דקימא לן בברכת המצות, אף על פי שיצא מוציא, ונוסח הברכה כך היא:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חפה וקדושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין.
זהו נוסח ברכת ארוסין, שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקדושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקדושין תלוי בדעת אחר, דהינו האשה, אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצות.
ואמנם
הרמב''ם זכרונו לברכה כתב
(אישות פ''ג הכ''ג), שאם קידש ולא ברך תחילה, כמו בשאר מצות, שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.
המצווה בכל הספרים
