ספר בראשית פרשת בראשית א. מצות פריה ורביה בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: (בראשית א כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. משורשי מצוה זו כדי שיהיה העולם מיושב (גיטין מא, ב במשנה) , שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב: (ישעיהו מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה, ב) . דיני המצוה מתי חייב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצות הוא פטור בעסקו בזו. ויתר פרטיה - מבוארים ביבמות בפרק ו' (סא, ב וסב, ב) ובברכות (טז, א) . ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז''ל (אבות פ''ה מכ''א) לישא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, (קדושין כט, ב) שמראה בעצמו, שאינו רוצה להשלים חפץ ה’ ליישב עולמו. פרשת נח פרשת נח אין בה מצוה. פרשת לך לך ב. מצות מילה "לך לך" יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה, שנאמר (בראשית יז י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב (ויקרא יב ג) , וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והרבה מצות נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכולן לצורך, כמו שפרשום חכמינו ז''ל (שבת קלב, א קלה, א) . ועניין מצוה זו, הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגוויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו. משורשי מצוה זו לפי שרצה ה’ יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מבדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ ה’ יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם. ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו. דיני המצוה על מי מוטלת מילת הקטנים, וכן מילת העבדים, יליד בית (עבד שנולד בבית ישראל) ומקנת כסף (עבד שנקנה) , והחילוק שביניהם ובאיזה עניין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''ט משבת (קלז, ב) ובפרק ד' מיבמות (עא, א) . ושם בשבת נתבאר כי המל מברך: ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על המילה. ואבי הבן, או בית דין במקום שאין אב, מברכין ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם עונין. כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (י''ד מסי' ר''ס עד רס''ו). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חייבות במילת בניהן (קדושין כט, א) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין, שהוא שלוש עשרה שנה ויום אחד, חייב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קלג, א) , אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחייבין על ביטולה כרת (כריתות ב, א) , כי אם זו ושחיטת הפסח. פרשת וישלח מן פרשת וירא עד כאן אין בו מצוה ג. שלא לאכול גיד הנשה וישלח יעקב יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר: (בראשית לג לב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והאי 'לא יאכלו' - לא נאמר על דרך סיפור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב, נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת ה’ יתברך שלא יאכלוהו. משורשי מצוה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזוכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה (בר''ר עח) ) שהיה שרו של עשו, רצה לעוקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, (בראשית לב כו) ) וציערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם. וכמו שמצינו (שם שם לב) )באב שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו, אמן. דיני מצוה זו מהו הגיד האסור, והחיטוט שאנו חייבים לחטט אחריו, ובאי זו בהמה נוהג, ומי נאמן על ניקורו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מחולין (פט, ב) (י''ד סי' ס''ה). ) ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל גיד אחד, אפילו הוא פחות מכזית, או שאכל כזית מגיד הנשה גדול, לוקה. (עי' חולין צו, א) מכאן עד סוף ספר בראשית אין בו מצוה. נשלם ספר בראשית. ספר שמות פרשת ואלה שמות ופרשת וארא אין בהם מצוה. ד. מצות קידוש החודש לקדש חודשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר (שמות יב ב) החודש הזה לכם ראש חודשים, כלומר כשתראו חידושה של לבנה, תקבעו לכם ראש חודש. או אפילו לא תראוה, מכיוון שהיא ראויה להיראות על פי החשבון המקובל. וכן תכלול מצוה זו מצות עיבור השנה, לפי שיסוד מצות קידוש החודש, כדי שיעשו ישראל מועדי ה’ במועדם. וכמו כן מצוות עיבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצוות העיבור, והוא מה שכתוב (שם יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה. וכן (דברים טז יא) שמור את חודש האביב. ועניין המצווה שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים לפניהם שראו הלבנה בחידושה, וקובעים ראש חודש על פיהם, שאומרים, היום מקודש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפירוש החודש הזה לכם - גדולים וסמוכין כמותכם, (ר''ה כב, א) כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר, מדסמך לו "דברו אל כל עדת בני ישראל", כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החודש, רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בית דין הגדול. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל - והסמיכות ידוע איך עושין אותו - יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ. וכן מצינו (ברכות כג, א) שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע, ועקיבא בן יוסף שהיו בעניין זה. אבל בלתי תנאים אלו, אין רשות לשום אדם מישראל לקבוע חודשים ולעבר שנים. ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושין היום, שאין לנו חכמים סמוכין? דע, שכך קבלנו שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חודשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליה, ועל זה אנו סומכין היום. זה שאמרנו הוא על דעת הרמב''ם ז''ל. והרמב’’ן ז''ל (בספה''מ מ''ע קנג) יחשוב קידוש החודש מצווה אחת, ועיבור שנים מצווה אחת. וראיותיו בספר המצוות שלו. וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העיבור, כלומר שנחשֵב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם: ושמרת את החוקה הזאת למועדה (שמות יג י). וכן שמור את חודש האביב (דברים טז יא). כמו שכתבנו. משורשי מצוה זו כדי שיעשו ישראל מועדי ה’ בזמנם, שהשם יתברך צווה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב, כמו שכתוב שמור את חודש האביב ועשית פסח. וחג הסוכות בזמן האסיף, כמו שכתוב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה. ואילולי עיבור השנים, יבואו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חודשיהם ומועדיהם לימות שנת הלבנה, שהם שנ''ד יום ח' שעות תתע"ו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ''א שעות, ר''ד חלקים, סימן י' כ''א ר''ד. ובישול התבואות והפרות בכוחה של חמה. נמצא שאילולי העיבור, שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבוא הפסח בזמן האביב והסוכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להיעשות בגדולי הדור, לפי שהוא עניין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יוודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למסרו אלא לגדולים וחסידים. דיני המצוה כגון חקירת עדות החודש, ואיום העדים לפעמים, ודין חילול שבת בעדות זו כיצד, ועל מה מעברין את השנה ועל מה אין מעברין אותה, ואי זה חודש היו מעברין והוא אדר, וכמו שדרשו ז''ל: ושמרת את החוקה הזאת למועדה, מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד. ועוד דרשו ז''ל בפסוק זה (סנהדרין י, ב) מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום, תלמוד לומר, מימים ימימה. ועוד דרשו ז''ל (מגילה ה, א) 'לחודשי השנה' - חודשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים. ועוד אמרו בעניין זה (מגילה שם) 'חודש ימים', ימים אתה מחשב לחודש ואי אתה מחשב שעות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת ראש השנה (כה, ב) ובפרק א' של סנהדרין (יא, ב) ובברכות כמו כן. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שגורם קלקול המועדות. ועכשיו, בעוונותינו, שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקובל מרבי הלל, כמו שאמרנו. ה. מצות שחיטת הפסח לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה, או גדי, בבית הבחירה, וזה נקרא קורבן הפסח, שנאמר (שמות יב ו) ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ועניין המצוה הוא שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י''ד בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם, שמצותו לאוכלו על השובע. (פסחים ע, א) משורשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם ה’ יתברך ביציאת מצרים. דיני המצוה כגון זמן שחיטתו ביום אימת, (שם נח, א) ושהוא נשחט בשלוש כיתות בעזרה, (שם סד, א) וכי דוחין שבת עליו, (שם סה, ב) ודיני מנוייו, וקריאת ההלל עליו, ותקיעת חצוצרות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פסחים. (עי' רמב''ם הלכות קורבן פסח א יב). ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה במזיד ולא עשה פסח, חייב כרת. בשוגג אינו מביא קורבן, לפי שזה הוא אחד משלושה חטאים שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת, והן: זה, מגדף ומבטל מילה. ו. מצות אכילת בשר הפסח לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן על פי תנאים שבכתוב, שנאמר (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשחיטתו (מצוה ה) כדי לזכור הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות. דיני המצוה כמה חייב כל אחד לאכול ממנו לכל הפחות, והנמנין עליו איך יתנהגו עד שיאכלוהו, שלא לצאת מן החבורה ושלא ישנו. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים. ונוהגת בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ביטל עשה. וכלל גדול בכל התורה, לכל שאומר שיבטל מצות עשה, שכופין אותו בית דין, אם יש כוח בידם, עד שיקימנה. (כתובות פו, א חולין קלב, ב) ז. שלא לאכול הפסח נא ומבשל שלא לאכול מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות יב - ט) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש. העניין הזה, שלא יאכל אותו קודם גמר בשולו אפילו בצלי, וזהו פירוש 'נא', (פסחים מא, א) שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם, עדיין נקרא 'נא'. אבל כשהוא חי לגמרי, שלא התחיל בו האור כלל, אין בכלל לאו דנא ללקות עליו משום אל תאכלו ממנו נא. אבל אסור מדאורייתא, שכל שאינו צלי אש, אסרה התורה דרך כלל. ופירוש 'בשל' - שבשלו במים או בכל משקה או במי פרות, שנאמר ובשל מבשל, ריבה הכל. משורשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטווינו לאכולו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזיכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד (עי' מורה נבוכים ח''ג פמ''ו) שאכילת הצלי יורה על החיפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה. דיני המצוה כגון אם עשהו צלי קדרה, או סכו במשקים, או במי פירות או במים, או בשמן תרומה מה דינו ויתר הפרטים, מבואר בפסחים (מ ב הל' קורבן פסח פ''ח). ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית והעובר עליו ואכל נא או מבושל לוקה. וכן אם אכל שניהם כאחד לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד לדעת הרמב''ם ז''ל. (שם ה''ד וסהמ''צ שורש ט) והרמב’’ן ז''ל (שם בשורש ט ד''ה המין השלישי) מנה אותן שני לאוין וכתב, שלוקין עליהן על כל אחד ואחד. דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש ''נא ומבשל'' למה לי? שמע מנה, ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. ואמרו ז''ל כי בכל המצות יהיה המניין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים, נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצות, כגון זה דנא ומבושל, וכן אתנן ומחיר ושאור ודבש וזולתם. ואמנם בעניין המלקות יש חילוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד, אין לוקין עליהם אלא מלקות אחד, כגון 'אתנן זונה ומחיר כלב', ו'שאור ודבש', 'משפט גר יתום' וכיוצא בהן כולן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחילה או בסוף, כגון זה הלאו שפרט 'נא ומבשל' - וכולל 'אל תאכלו כי אם צלי אש', וכן בנזיר כולל (במדבר ו ד) 'מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל', ואחר כך פורט 'חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים, באלו וכיוצא בהם לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי ריבוי הפרט שלא היה צריך, יורה על המלקות על כל אחד ואחד כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצות שלו, שאין חשבון הלאוין כחשבון המלקות. וזה שאמרתי שהרמב’’ן ז''ל ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה, דווקא כשהם חלוקים בעניין כמו שכתבנו, כגון 'שאור ודבש', 'אתנן ומחיר'. אבל במקום שהעניין אחד, אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים, לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון (דברים טו יט) 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך', שאין זה אלא צווי אחת להקדיש כל הבכור, והפרט אינו אלא צוואה אחת. וכן (ויקרא כז לב) 'כל מעשר בקר וצאן' שאין זה אלא צווי אחת להפריש לתת מעשר מבהמות אלו. וכן (דברים טז יח) 'שופטים ושוטרים', שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה וצווי אחד הוא. וכן (ויקרא יט לו) 'מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק'. שהכל צווי אחד, שלא נשקר המידות. ח. שלא להותיר מבשר הפסח שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו, שהוא יום חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב י) ולא תותירו ממנו עד בוקר. משורשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו לזכר נסי מצרים. וזה שנצטווינו שלא להותיר ממנו, העניין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום. ועל כן אמר, שאם יוותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב, שבאותו זמן גאלנו ה’ יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה. דין המצוה בפסחים. ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה והותיר, עבר על לאו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שהוא ניתק לעשה (רמב''ם שם י, יא), שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. והלכה היא, לאו שנתק לעשה אין לוקין עליו. ט. מצות השבתת החמץ להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב לו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ופירושו ''הראשון'', קודם לפסח. משורשי מצוה זו כדי שנזכר הנסים במצרים, כמו שכתוב בקורבן פסח. דיני המצוה כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו, (פסחים כא, א) ובאי זה מקום צריך לחפשו, (שם ה, א) ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך, (שם ו, א) ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו, (שם מט, א) והביטול בפה (שם ו, ב) שצריך לעשות נוסף על הביעור. ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (או''ח תל''א - ת''מ). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא השביתו, ביטל עשה ד'תשביתו'. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר: 'שאור לא ימצא בבתיכם'. אבל אין לוקין על לאו זה, אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא, לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו. י. מצות אכילת מצה לאכול לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, (פסחים לה, א) שנאמר (שמות יב יח) 'בערב תאכלו מצות'. ופירושו: ליל חמשה עשר בניסן, בין בזמן שיהיה שם פסח, או בזמן שלא יהיה שם. משורשי מצוה זו מה שכתוב בקורבן הפסח. דיני המצוה כגון שימור הצריך למצות, ועניין לישתן, ובאיזה מים נלושות, ושיעור אכילתן לכל הפחות. ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה, ביטל עשה. וכבר אמרנו, שבית דין כופין על בטול עשה. יא. שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ובארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה, ב) לאו דווקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דווקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לעניין איסורו. (ביצה ז, ב) משורשי המצוה כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בעניין זה, שמתוך חיפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב <>(שמות יב לט) ויאפו את הבצק וגו'. דיני המצוה כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו, או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין עכו''ם אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברים עליו. והפת שעיפשה מה דינה, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חיים ת''מ - תמ''ב) . ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא (רמב''ם חו''מ א, ג) , לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו. יב. שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות יד כ) כל מחמצת לא תאכלו. ופרשו זכרונם לברכה (פסחים מג, א) שעניין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו. ודעת הרמב''ם ז''ל, (סהמ''צ ל, ת קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיוון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול. (חמו''מ פ''א ה''ו). ואם כן לדעתו יבוא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו. כלומר מלקות ולא כרת. והרמב’’ן ז''ל כתב (בסהמ''צ שם) הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז''ל בגמרא (פסחים כח, ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בעניין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס, בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת. כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא. ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס - ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על עירובו בלאו. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו, הרחיקתנו התורה כל כך. דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן, ומה שמם. ויתר פרטיה, בפסחים (מב, א) (א''ח תמ''ו). ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת. לדעת הרמב''ם ז''ל ולדעת הרמב’’ן ז''ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז''ל. יג. שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר: (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, ובא הפירוש עליו, (מכילתא שם) בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תירגם אונקלוס. משורשי מצוה זו כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר, מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה, שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: 'סברא הוא', כלומר ואין צריך ראיה אחרת (פ''ט מהלכות קורבן פסח) ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח. ועובר עליה, והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה. יד. שלא נאכיל מן הפסח לגר ותושב שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר: (שמות יב מה) תושב ושכיר לא יאכל בו. והתושב הוא אדם מן האומות שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות. ושכיר הוא גר שמל ולא טבל, שכן פרשו חכמינו ז''ל. (יבמות עא א). משורשי מצוה זו מה שכתבנו באחרות לזכר יציאת מצרים. ובעבור שקורבן זה לזכר חירותנו ובואנו בברית נאמנה עם ה’ יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים, ולא אלו שעדיין לא באו עמנו בברית שלם. ועניין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש (שם). ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה, והאכיל לאלו, עובר על לאו, ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה. טו. שלא להוציא מבשר הפסח חוצה שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה, (פסחים פה, ב) שנאמר(שמות יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. משורשי מצוה זו מה שכתבנו לזכר נסי מצרים. ומפני שנעשנו בני חורין ואדונים, באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה ולא נוציאהו לחוץ, כדרך מלכי ארץ, שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם, לפי שהוא חידוש אצלם. דיני המצוה כגון זה, מה דינו של בשר כשיוצא חוץ, (פסחים פה, א) וההקף שצריכה החבורה לעשות, ודין מחיצה שנפרצה בין החבורות, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה והוציא מן הבשר לחוץ, עבר על לאו ולוקין עליו, והוא שיעשה בה עקירה מן הבית והנחה לחוץ, כדין הידוע בהוצאה של שבת. טז. שלא לשבור עצם מן הפסח שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו. משורשי המצוה לזכור נסי מצרים כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזע מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשוברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה, כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשב בני לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצוה אותנו ה’ יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו? דע, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע (משלי כב יז), אלמדך להועיל בתורה ובמצות. [האדם נפעל כפי פעולותיו] דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באמנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אמנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים ז''ל (מכות כג, ב) רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו ז''ל על זה (מנחות מג, ב), באומרם כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו, מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות, ונפעל בהן תמיד. לכן אתה ראה גם ראה, מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים, ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו הם, קטני עבה ממותניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל בני, השמר מפניהם, פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצות בעניין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם, נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו. דיני המצוה כגון שובר עצם ממנו אפילו אחר זמן אכילתו, ודין אם יש כזית בשר עליו מה דינו, ודין הסחוסים וגידים הרכים שסופם להתקשות. ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים (פד, א). ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה ושובר עצם בפסח טהור, לוקה. יז. שלא יאכל ערל מן הפסח שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו. והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר עבריין לערלות, ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בתושב ושכיר. דיני המצוה כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחוט ולאכול הפסח. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם). ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה. יח. מצות קידוש בכורות בארץ ישראל לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם, בין בבהמה - הזכרים קודש לשם, שנאמר (שמות יג ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ודווקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו. (בכורות י, א) ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קודש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים, ואינו נותנו לו מיד שיולד, אלא מטפל בו בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום. (שם כו, ב) ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים. ומהם שאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום, ייאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, וכחולין (דכחולין) הוא נחשב, כמו שכתוב (דברים טו כב) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב הרמב’’ן ז''ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור, נפרש עניינם במצות הפדייה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קרח. משורשי מצוה זו שרצה ה’ יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו ה’ יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב''ה, ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכר הנס הגדול שעשה לנו ה’ יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם. דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאוכלו, ועניין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפים ישראלים או שתף גוי, ובאי זה עניין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, ועניין יוצא דופן, טמטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות (יט,א מא,א) (י''ד ש''ו עד ש''כ). ונוהגת מצוה של קידוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו ז''ל (תמורה כא, ב) מדכתיב (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות בין ישראלים, בין כהנים ולוים (בכורות יג, א). ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו, ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם, וזאת מן המצות שחייבה בסיבת דבר. יט. שלא לאכול חמץ בפסח שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שמות לג ג) ולא יאכל חמץ. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיני המצוה כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (לה, א ב) (או''ח מסי' תמ''ו עד תס''ח). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה. כ. שלא יראה לנו חמץ בפסח שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני עניינים, אבל הם בעניין אחד, כמו שאמרו ז''ל (ביצה ז, ב) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ. משורשי המצוה מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיניה מבוארים בפסחים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקודם הפסח מביתו, אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו. כא. מצות סיפור יציאת מצרים לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט''ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכבר פרשו חכמים, (מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל ט''ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו, (פסחים קטז, א) אלא אפילו עם כל בריה. ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב. משורשי מצוה זו מה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם. דיני המצוה כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בעניין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות, ושיעורן, ומזיגתן, וסידורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין, (מג, א) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש, ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור, ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בינתיים הפסקה, כמו שנפרש. ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי 'המוציא' ו'לאכול מצה'. ונוטלין חזרת ומברכין 'לאכול מרור', ואוכלין ממנו בטבול בחרוסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מוכח בגמרא, (פסחים קג, ב) דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני עניינים, שיעקור האדם דעתו מן העניין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז''ל משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעודתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב (תהלים קיט קג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין, שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן. ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקידוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים (א''ח תס''ט - תפ''ב) ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, ביטל עשה. כב. מצות פדיון פטר חמור לפדות ולד חמר זכר שנולד ראשון, שנאמר (שמות יג יג) וכל פטר חמור תפדה בשה. וענינה הוא שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור שהוא לה', מן הטעם שכתבנו למעלה. והוא, ברוך הוא, נתנו לכהן. ולפיכך פודהו הישראל ממנו, כי ה’ יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה, פודהו בדמי שה. ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רז''ל (בכורות יא, א) עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובינונית בשלושה זוזין. וזמן הפדיון, עד שלושים יום, והשה חולין ביד כהן, והחמור ביד ישראל. משורשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם, כמו שכתוב. דיני המצוה כגון שותפות הנכרי או מקבל חמור ממנו להיטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, ועניין ספק אם ביכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (ה, ב יא, א יב, א) (יו''ד סימן שכ''א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים. והעובר על זה ביטל עשה. כג. מצות עריפת פטר חמור לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר (שמות יג יג) ואם לא תפדה וערפתו. ענינה, שהורג וולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר ה' שלא ייהנה בו, מכיוון שלא פדהו, ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה. משורשי מצוה זו מה שכתוב בפדיה. דיני המצוה מה שאמרו (בכורות יג, א) דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קודם פדיון -ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר. ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות (שם בי''ד) . ונוהגת בכל כמו הפדייה. ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת. פרשת בשלח ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת. כד. שלא נלך בשבת חוץ לתחום שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים שנאמר (שמות טז כט) אל יצא איש ממקמו ביום השביעי. ובא הפירוש עליו (רמב''ם שבת כז א ב) ש'מקומו' נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלוש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין. והמיל אלפים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כנינווה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר. [דאורייתא – 24,000 אמה; דרבנן – 2000 אמה] משורשי מצוה זו שנזכר ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת (שם כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק, רק דרך טיול ועונג. ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב. דיני המצוה כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, (עירובין סא, ב) וכן מי שיצא חוץ לתחום, לרצונו או לאנסו, או ברשות בית דין, (שם נב, ב) ואם הוקף במחיצה בשבת מה דינו, (שם מב, א) ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושירים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנין ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכמרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלוש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה מה דינן עם העיר? (שם נה, ב) ועיר ארוכה, מרובעת, עגולה, עשויה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה, (שם א) ובאי זה חבל מודדין, וכמה שיעורו של חבל, (שם נג, ב) והגיע לגיא או להר או לכותל כיצד מודד בה, ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחומין. ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא ערובין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלוש פרסאות לוקה, וכן אם הלך אפילו אמה אחת יותר חוץ לאלפים אמה סמוך לעיר, לוקה מכת מרדות דרבנן. והרמב’’ן ז''ל כתב, (בסהמ''צ ל''ת שכא) כי מה שאמר הרמב''ם ז''ל בספר המצות שלו, דאיסור תחומין דאורייתא הוא ביותר מאלפים אמה, וכן מה שאמר בחבורו הגדול, (שבת כז, א) שחזר מזה וכתב שהשיעור של תורה הוא שלוש פרסאות, כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאורייתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו, שהיא גמרת בבל, שאנו סומכין עליה בכל דברינו. והרבה הרב ראיותיו על זה במצות שי''ג (צ''ל שכא) מן הלאוין. והוא יפרש אל יצא איש, כמו אל יוציא. כמו שיש במסכת ערובין (טז, ב) מאן דמשמע לה הכי. פרשת יתרו פרשת יתרו יש בה ג' מצות עשה, וי''ד מצות לא תעשה. כה. מצות האמנה במציאות השם להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוה ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופירושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת 'אנכי' תורה על המציאות. ואשר אמר 'אשר הוצאתיך' וכו' לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת עניין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב. שורש מצוה זו אין צריך באור ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. ועניין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכוח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר. דיני מצוה זו כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו, שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כוח ושכל להשיג ולהגיד גודלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כוח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו. כו. שלא נאמין באלוה בלתי ה' לבדו שלא נאמין אלהים זולתי ה’ יתברך לבדו, שנאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירושו, לא תאמין אלוה אחר זולתי. וכתב הרמב’’ן ז''ל לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשייה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תיפול בלשון עשייה אחרים. ויפה דקדק ז''ל (קהלת י יב) דברי פי חכם חן. וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז''ל (ספרי במדבר טו כב) כל המודה בעבודה זרה, כאלו כפר בכל התורה כולה. ואחד המקבל באלה לשום דבר זולתי ה’ לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות, שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה, עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך. שורש מצוה זו נגלה וידוע פרטיה, כגון מה שאמרו שאם קיבל באלה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקב''ה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה; ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדהו דרך ביזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסורות בכל האלהות, עד היכן מתפשט איסורן, כעניין מה שאמרו ז''ל (ע''ז נא, א) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא. וכן מה שאסרו ז''ל (שבת קמט, א) לקרות בספרי עבודה זרה המחוברים בעניני עבודותיה, או בדברים (בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואיסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דיבור, חייב, (ב''ב קכט ב) שלא נאמר בזה תוך כדי דיבור כדיבור, והוא הדין בעניין קידושין. והעובדה מאהבה, שחיבב אותה צורה לרוב יופיה, או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלה, וכן העושה לה כיבודים, כגון חיבוק, נישוק, סך, מלביש, מנעיל מהו דין איסורו. ודיני ביטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק בין עבודה זרה דישראל לעבודה זרה דעובד גלולים בעניין ביטולה, ואיסורי הנאה של עבודה זרה עד היכן, והחילוק שבין תלוש הנעבד למחובר מעיקרו, ומאימתי היא נעשית עבודה זרה. ודין משמשי עבודה זרה, ואם ביטל היא מה יהא במשמשיה, (ע''ז נב, ב) ותקרובת שלה מה דינו (שם כט, ב), ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה. (ב, א י, ב) ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ועבד עבודה זרה כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה חייב להביא חטאת קבועה. וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן. (סנהדרין נו, א) אבל מכל מקום, חילוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בעניין המצות המוטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה. לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חילוק אחר, כי האומות בעברם על כל אחת ממצותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חז''ל (שם נז, א) אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קורבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עוונו. כז. שלא לעשות פסל שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשייה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב''ם ז''ל. ודעת הרמב’’ן ז''ל שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באיסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשיית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חייב בדבר אלא מלקות. והוא ז''ל כתב, שכל פסוק זה דלא יהיה לך, נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו בין שיקבלנו לאלוה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסורות, או בעבודתו המיוחדת לו. אבל המניעה בעשיית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא יט ד) דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמב''ם ז''ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצווה - משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור. שורש מצוה זו ידוע, שהוא להרחיק האלילים. דיני המצוה כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מותרת. וחילוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (מג, ב) (י''ד קל''ט ק''מ קמ''א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד, לוקה. כח. שלא להשתחות לעבודה זרה שלא להשתחות לעבודה זרה, ועבודה זרה היא כל שיעבוד זולתי האל ברוך הוא, שנאמר (שמות כ ה) לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין פירוש הכתוב לא תשתחוה על מנת לעבוד שנלמד ממנו שהשתחואה לבד, שלא לכוונת עבודה, שלא יהא אסור, שהרי במקום אחר נאמר בתורה (שם לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, שאסרה ההשתחואה לבד בשום צד. ואמנם סמך אליה 'ולא תעבדם' - לומר שהשתחוואה היא אחת מדרכי העבודה. ולמדנו מכאן עם סיוע כתובים אחרים, שארבע עבודות הן שהקפידה התורה בהן בכל עבודה זרה שבעולם, ואפילו אין דרך עבודתה בכך חייבין עליהן, ואחת מהן השתחואה. שורש מצוה זו ידוע. דיני המצוה כגון מה היא השתחואה, אם בפשוט ידים ורגלים, או משעה שיכבוש פניו בקרקע (הוריות ד, א) והרחקת העניין, כגון מה שאמרו, שאם ישב לו קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני עבודה זרה שאין רשאי לשוח וליטולם מפני שנראה כמשתחווה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (שם יב, א) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשתחווה לשום עבודה זרה בעולם, או זבח וקטר ונסך, או זרק במזיד חייב כרת, ובעדים נסקל, ובשוגג חייב חטאת. ובאור משפטי העונש בפרק ז' מסנהדרין. כט. שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להיעבד שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואע''פ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיוון שעבדה במה שדרכה להעבד חייב. ואע''פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות ז ה) ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה. שורשה ידוע. דיניה כגון מי שעבדה דרך עבודתה לכוונת ביזיון, מה דינו, (סנהדרין סד, א) ושאר פרטיה במסכת עבודה זרה ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ומבואר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין. שתי מצות אלה שמנה הרמב''ם ז''ל, שהן השתחואה לעבודה זרה וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה, יכללם הרמב’’ן ז''ל בלאו דלא יהיה לך וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כז) נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון ז''ל. ל. שלא לישבע לשוא שלא נשבע לבטלה, שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ועניין הבטלה בארבעה צדדין. כגון (שבועות כט, א) שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה. הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו. הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחייבנו ה’ ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא. הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כוח לעשותו, כגון שלא יישן שלושה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה. משורשי מצוה זו לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחייב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן (ראוי) [בכדי] לקבוע העניין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, ועונש מלקות על המיקל ועובר עליה. ומזה השורש בעצמו הוא עניין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו, שהיא נקראת שבועת ביטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר (ויקרא מט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמור דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים, כאומר בלבו שאין אמת. תאלמנה שפתיו. וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא. ובעניין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מותר, יהא אסור עליו כקורבן שאסר ה’ יתברך. ואמרו ז''ל, (נדרים יד, א) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר ולא בעניין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקורבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, (שם יג א) אבל אם יאמר כבשר חזיר, אין זה נדר, שהתורה אמרה (במדבר ל ג) כי ידר נדר, כלומר, כי ידר בדבר הנדור. וכן מי שיאסר דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קורבן שאסר לנו ה’ יתברך, כעניין זה הוא, שהוא כאלו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קורבן שאסר לנו ה’ יתברך וזה העניין שיש בנו כוח לאסור המותר, לפי שהתורה לימדתנו בכך, מדכתיב כי לאסור אסר לא יחל דברו. ועניין זה דומה להקדש, שמצאנו בתורה, שיש כוח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדש את ביתו קודש, וכמו כן יש לו כוח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם ז''ל (נדרים טו, א) לעולם בלשון הנדרים, הרי עלי או פי לדיבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכוח יש לו לקשר עצמו באיסור אותו דבר, כמו שיש לו כוח בנכסיו לאסרם. וזהו הדין והטעם בעצמו, שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תיפול השבועה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קורבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום. וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו אפילו יכפל הדבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאלו נאסר בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו אסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת. וזהו העניין בעצמו שהשבועה (שם טז, א) אינה חלה על דבר מצוה, והנדר חל אפילו על דבר מצוה, שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתחייב באותו עניין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור, ועל אותו דבר ממש לא נתחייב הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וזהו שאמרו ז''ל (ר''ן נדרים ח, א ד''ה והלא מושבע) שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו. ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה, ויבוא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה? תשובתך, שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו דלא יחל ועשה דכל היצא מפיו יעשה. ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו (שבועותכ, א) המתפיס בשבועה פטור, ובנדרים חייב, כיצד? שמע שנדר חברו, ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דיבור, הרי זה אסור, לפי שכונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר, כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאלו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז''ל, שיהא זה האחרון בכלל הפעולות זה, באמרו אף אני כמוך, עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעולות עצמו. כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר, והוא יקים ויורה שחפץ באותו הפעולות, כגון שאמר לו אדם אחר משביעך אני, והוא יענה אמן. כללו של דבר: לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו, או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל, אבל מכח הפעולות, אדם אחר אינו נפעל, מכיוון שגופו צריך הפעולות, מה שאין כן בנדר. או אפשר לומר, כי מחומר הנדר, שהוא חמור מן השבועה, שהרי דימו אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפס במהרה יותר מן השבועה, ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שעניינה הוא, שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון, בכל עת שאפשר לנו לטעון בעניין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפורש במקומו בשבועות (כו, א) ונדרים (כ, ב). ואולם לא הורשנו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו. וכי הוא מכיר כי הביטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חצרנית שיהיה בלבו, חלילה. ואחר הודאת פיו על זה, ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר, שאלו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם ז''ל (ברכות לב, א) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר אלו היית יודע דבר פלוני לא היית נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם אומר התירוני משבועתי בלא טענה, אין כוח באדם להתירו. ומכוח זה העניין אמרו ז''ל (נדרים סד, א), שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא ניחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה, אלא שרוצה עכשיו בהיתר. כיצד? נשבע שלא ייהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר או טבח והוא אומר רצוני קיימת, שלא הייתי חפץ ליהנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר, או טבח, אין מתירין לו עד שיאמר, אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר, מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם, ומי יתן שלא נשבעתי. בעניין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאלו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום, לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן (שבועות כו, א) האדם בשבועה, פרט לאנוס. ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים, קשה להתירו דמכיון דסלק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים, אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו (גיטין לו, א) שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה. ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לבטול מצוה, או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה, לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאלו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאלו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אונס ושגגה. ולפיכך אמרו ז''ל (נדרים טז, ב) אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. ואל תחשב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאילו היה יודע בו מתחילה, לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מוטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות ה’ יתברך התיר, כמו שדרשו ז''ל (ברכות לב, ב) בויחל משה (שמות לב יא) כביכול שהתירו מן השבועה, ועל עניין זרבבל בן שאלתיאל, שאמרו ז''ל (סנהדרין לח, א) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שינוי רצון אתו. כי יש להשיבך, והדין דין אמת, שכל מה שבא בכתובים כיוצא בעניינים אלה הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להישבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב האדם לגדל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, ייפול על עניין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק עונשו וגזרתו עליו, כאלו יש שבועה בדבר. וכן לעניין הטובה, אם זכה האדם לרב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי ה’ יתברך נשבע להטיב לו. ועל זה וכיוצא בו אמרו ז''ל כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקיומו, רק במה שהם מחזיקים ומקימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז''ל היתר על שבועת ה’ יתברך. רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך, לישבע שלא למחול לעולם. ועל הדרך הזה אמרו ז''ל כי משה התרו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשם יתברך, שהוא שומע תפילה, סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו ז''ל, שידרשו עניין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא, כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזור, שאינו ניתן לכפרה כלומר, וראוי לישבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו, ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב. ואם רב עונם מנשוא, לפי דעתנו. והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו (בראש השנה יח, א) גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם, דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם, שיצטרך האל לשאול היתר עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש, שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה, לפנות לך הדרך במקומות רבים. ומה שאמרתי לך, שכנו חכמינו זכרונם לברכה, לשון היתר בשבועת ה’ יתברך, לא תמצא זה לעולם, אלא במקום שכינו לו השבועה לחייב בריה, אבל במקום שכנו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם התר, כי רב חסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאלו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב. כעניין שנאמר (תהלים קלב יא) נשבע ה’ לדוד, וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממידותיו היקרות ברוך הוא. דיני המצוה כגון כינויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה, (נדרים ב, א) שהן כשבועה. ופירוש כינויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם, לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה, (שם י, א) שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור (שבועות לו, א) אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן (נזיר ג, ב) ימין ושמאל, ודין (שבועות כו, ב) פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין, כגון שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן, ויהיה (נדרים כז, ב) בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם, וכגון זה דווקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו הותר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר. ויתר רובי פרטיה, בשבועות ובנדרים (י''ד רל''ו) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של אבן, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כוח אדם יכל לעשותו, במזיד לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר העניין חייבתו התורה (שבועות כז, ב) מלקות. ובשוגג פטור בזו מקורבן, אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת ביטוי, חייבה התורה קורבן לשוגג, כמו שנכתוב (מצוה קכג) בעזרת השם. לא. מצות קידוש שבת בדברים לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכר קדושה וגדולה. ובפירוש אמרו לנו חכמינו (פסחים קי, א) שדברים אלו מצווים אנו לאמרן על היין, שכן בא הפירוש 'זכרהו - על היין'. והעניין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית, אבל לא פחות מזה. והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב ושלושה חלקי מים. ומברכין עליו קידוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום. ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה. משורשי מצוה זו כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדולת היום ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה (ברכות לה, ב) שהוא סועד ומשמח. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השורש אמרו בגמרא ז''ל (פסחים קו, ב) שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחייבו להבדיל ביין על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב. ובאמת, כי רוב העולם יתאוו אל השתייה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת. ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו בהדחת הכוס, ושלא לטעום כלום עד שיקדש, ושיקדש במקום סעודה - כל זה ענפי שורש התעוררות שאמרתי. דיני המצוה כגון נוסח הקידוש וההבדלה, אי זהו, ואי זה יין ראוי לקדש עליו, ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין בשכר, והאוכל בערב שבת וקידש עליו שבת (שם ק, א) או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קידוש ימים טובים והבדלתן. ודיני הברכה (ברכות מג, א) שאנו חייבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חייבים לברך על הבשמים, ואי זו בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראוין - ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים ובמקומות מברכות ושבת (א''ח רס''ב, רע''א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה, שהנשים חייבות בקידוש והבדלה. והעובר עליה ולא קידש השבת בדברים, ביטל מצות עשה, ואם קידשו בדברים בלא יין או בלא פת, דיעבד יצא ידי תורה. לב. שלא לעשות מלאכה בשבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין העניין שווה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים. ומלשון הרמב''ם זכרונו לברכה (שבת כ א) משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו. דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד, א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו. והרמב’’ן זכרונו לברכה (סהמ''צ שורש יד) יתפוש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבוא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן 'כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם, ב): 'אתה ובהמתך' - לכתוב קרא 'לא תעשה כל מלאכה ובהמתך', "אתה" למה לי? הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחויב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחויב, אלא שמוזהר עליה בלאו, כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי עונשו מפורש (שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת. ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא, דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין (יז, ב) בלאו ד'אל יצא איש ממקומו', דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו 'אל יוציא' - דהוה ליה מעתה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת עניינו. וכיון שכן הוא, אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן. משורשי מצוה זו [אמונת חידוש העולם] שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו עניינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמור, שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים, שהיינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי. ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת. דיני המצוה כגון מה הן הדברים הנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן, כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז''ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז''ל (יומא פה א, ב) מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משובח. והטעם לפי שסיבת עשיית המצוה הוא האדם, וקיום הסיבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם פג, א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דווי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו. (ע''ז כח, א). ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב (א''ח סי שכח). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. [אין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה] כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה יג, ב). לג. מצות כיבוד אב ואם לכבד האב והאם, שנאמר (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו'. ובא הפירוש (קדושין לא, ב) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. משורשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטונתו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא. דיני המצוה כגון כבוד זה מנכסי מי חייב לעשותו, אם משל אב או משל עצמו. והלכה: (שם לב א) משל אב אם יש לו נכסים לאב, ואם לאו יחזר הבן אפילו על הפתחים ויאכיל אביו. וכיבוד אב ואם אי זה קודם, ועד היכן כיבוד אב, ואם מחל על כבודו אם יהיה מחול. ואם יראנו עובר על דברי תורה באיזה לשון ימנעהו, ואם יצווהו אביו לעבר על דברי תורה שלא יאמינהו בזה, וכי חייב לכבדו בחייו ובמותו, וכיצד הוא הכבוד במותו. ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין וקצת מהן במקומות אחרים מהגמרא (יו''ד סימן ר''ס). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ובנקבות כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים, ואם יש כוח בבית דין כופין אותו כמו שכתבנו למעלה (במצוה ו) שבביטול עשה כופין בית דין. לד. שלא להרוג נקי שלא להרוג נפש, שנאמר (שמות כ יג) לא תרצח. שורש מצוה זו ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי ה’ יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי ליישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות שהן המיישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים, כגון המינים והמלשינים, אינן מיישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי יא י) באבוד רשעים רינה, לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחריבוהו בכל כוחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז''ל באבוד הרשעים (בבא מציעא פג, ב): קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסילוק הקוצים ממנו. מדיני המצוה מה שאמרו ז''ל (סנהדרין פח א) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחולי בידי שמים - נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות (ח''ה תכה). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ורצח במזיד, ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסיף (שם עא, ב); בשוגג - למטה נכתוב דינו בעזרת ה’ בסדר אלה מסעי (מצוה תט). לה. שלא לגלות ערוות אשת איש שלא לבוא על אשת איש, שנאמר (שמות כ יב) לא תנאף. ובא הפירוש שלשון ניאוף סתם משמע באשת איש, כמו שאמרו ז''ל אין ניאוף אלא באשת איש. ונכפל זה הלאו בסדר אחרי מות שכתוב שם בפירוש (ויקרא יח כ) ואל אשת עמיתך וכו'. משורשי מצוה זו כדי שיתיישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עולמו עושין פרותיהן כל אחד ואחד למינהו, ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף, שתהיה סיבה לבטל כמה ממצות האל עלינו, שצונו בכבוד האבות ולא יוכרו לבנים עם הנאוף. ועוד יהיה כישלון במה שנצטוינו גם כן שלא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל ייעקר בסיבת הניאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי סיבה לאיבוד נפשות, כי ידוע הרבה בטבע בני אדם שמקנאין על ניאוף בת זוגם עם אחרים, ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה. דיני המצוה כגון הרחקת העניין שלא להתייחד עמהן, ומשפט הנואף והנואפת גם כן שגם היא באיסור ובדין. ויתר פרטיה מבוארים במסכת סנהדרין ובמקומות בגמרא. ושם בסנהדרין (נא, א) מתבאר שהנואף עם אשת איש גמורה שניהם בחנק. והנואף עם נערה מאורסה שניהם בסקילה, ועם בת כהן היא תשרף והוא יחנק. ואיסור אשת איש הוא מן המצות שהן על כל בני העולם בכלל, בין ישראל בין גוי. אבל יש חילוק קצת בעניין, שאין אישות לגוי אלא על ידי בעילה, וישראל קונה אותה בקידושין (שם נז, ב). לו. שלא לגנוב נפש מישראל שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר (שמות כ יג) לא תגנב, ובא הפירוש שבגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו, א) שורש המצווה נגלה הוא. דיני המצוה כגון מה שאמרו אין חילוק בין גדול לקטן ובין איש לאשה, ד'נפש' - מכל מקום משמע. ודין האב הגונב בנו או הרב את תלמידו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''א מסנהדרין. ואיסורה נוהגת בכל מקום בזכרים ונקבות והעובר עליה וגנב נפש, חייב חנק, והוא שמכר אותו נפש, שכן בא הפירוש שאין החיוב חל עליו עד שימכור, שכתוב אחר מגלה עליו, דכתיב: וגונב איש ומכרו מות יומת (שמות כא טז) לז. שלא להעיד בשקר שלא להעיד עדות שקר, שנאמר (שמות כ יג) לא תענה ברעך עד שקר, ונכפלה במקום אחר בלאו אחר עד שוא. שורש מצוה זו נגלה כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סיבה לחורבן הישוב. דיני המצוה כגון ממי מקבלין עדות וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעידין לכל אדם מרוב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחילוקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחילוק שבין דרישה לבדיקה, והחילוק שבין עדות בשטר לבעל פה. ויתר רובי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמ' סנהדרין (יח א, לב א, מב א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחברו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול עונשו לעשות לו כאשר חשב לעשות לחברו, ויש בו מלקות (מכות ב, א) כמו כן. ושם בסנהדרין גם כן מתבאר. לח. שלא לחמוד שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז''ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמוד וגו' ולקחת לך, שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחברו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים, כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפירוש האמיתי לרבותינו ז''ל. משורשי מצוה זו לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאווה רעה, לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנוס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (עיין הלכות גזילה ואבידה פ' א' ה' י''א). דיני המצוה איך ראוי להתרחק הרבה מן המידה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפיזור ובמדרשות (ח''ה סוף סימן שנט). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה, אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להישבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להישבון נתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות המלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה ליטול נקמתו ממנו. לט. שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזולתם, ואפילו לנוי. שנאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי, ודרשו ז''ל (ר''ה כד ב) לא תעשון אותי, כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה, דהינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו. והכונה בכתוב מצד השכל שנתן בו. ומה שאמר 'בצלמנו' - על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כולו הוא בו ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה מנבראיו חלילה. ולאו דלא תעשה לך פסל, שלא נעשה שום צורה שתעבד. וזה הלאו מיוחד לצורת אדם, שלא נעשה אותו כלל אפילו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה. דיני המצוה כגון העושה צורת אדם חסר אבר אחד או יותר מה דינו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מעבודה זרה (מג א). ובמסכת סנהדרין (ז ב) אמרו שהלאו הזה כולל עניינים אחרים. אמנם עיקר הלאו, במה שזכרנו, וכן אמרו במכילתא. (י''ד קמא סעיף ז). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפילו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות. מ. שלא לבנות אבני גזית שלא נבנה מזבח אבנים שיגע בהן ברזל. שנאמר (שמות כ כב) לא תבנה אתהן גזית, פירוש גזית הוא כשפוסלין מן האבן בכלי ברזל. ואם נבנה באבני גזית, פסול. משורשי מצוה זו שנקבע בנפשותינו מיום עשותו שבסיבתו תבוא לנו מחילת העון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכור זה הדבר נצטוינו שלא לעשות בו דבר בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם. [האדם נפעל כפי פעולותיו] וכבר הקדמתי לך בתחילה כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ומחשבותיו הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעולות כפי כונת הדברים. והסכל המבהיל השומע דברים אלה לא ידע ולא יבין. דיני המצוה כגון מהיכן היו מביאין אותן האבנים שבונין בהן המזבח, שאמרו ז''ל (מדות ג ד) כי מן בתולת קרקע או מן הים הגדול היו מביאין אותן, ודין אם נגע ברזל באבן אחר שנבנית במזבח אם פוסלת הכל או היא לבדה פסלה. ומה שאמרו ז''ל כשמלבנין את המזבח פעמים בשנה, שלא ילבנוהו בכלי שיהא בו ברזל כדי שלא יגע הברזל באבן. ויתר פרטיה מבוארים במסכת מידות. (ה' בית הבחירה פ''א). ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות והעובר עליה, ובנה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש, לוקה. מא. שלא לפסוע על המזבח שלא לעלות על המזבח במדרגות כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו, שנאמר (שמות כ כג) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. אלא כשהוא עולה שם מהלך בנחת וביראה, עקב בצד גודל, וכן נאמר במכלתא (יתרו שם). משורשי מצוה זו מה שכתבנו במצוה הקודמת לה, לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו, ועל כן הוזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום עניין. והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל העניין לתת ציור בלבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה הלב נפעל, כמו שכתבתי. דיני המצוה כיצד עושין הכבש כדי שלא יבואו לעבור עליו בלאו זה, וצורתו וכל עניינו, מבוארים בפרק שלושה ממידות. (רמב''ם בית הבחירה ב יג) ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות והעובר עליה ופסע פסיעה גסה על המזבח עד שנגלה ערותו - במזיד לוקה, וענוים ישכנו ארץ (תהלים לז יא). פרשת משפטים פרשת משפטים יש בה שלושה ועשרים מצות עשה ושלושים מצות לא תעשה. מב. מצות דין עבד עברי לדון בדין עבד עברי כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (שמות כא ב) כי תקנה עבד עברי וגו'. כלומר שנעשה לו הדברים שנצטווינו בהן, כגון (קדושין יד, יז) לשלחו בשביעית, או בתוך שש אם פגע בו יובל, או בגירעון כסף, או במיתת אדון שלא הניח בן זכר. ולנרצע גם כן כדינו הכתוב בו, הכל כמו שלמדונו רבותינו ז''ל מתוך הכתוב, כמו שמפורש בפרק ראשון מקדושין (שם). משורשי מצוה זו שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר עם קדוש מלא ומעוטר בכל מידות טובות ומעלות, כי מתוך כך תחול הברכה עליהם, והחסד והרחמים מן המידות המשבחות שבעולם, ועל כן הזהירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמול לו חסד, כאשר כתוב בפרשה, וכמו שידענו גם כן בקבלה. (ספרא בהר). דיני המצוה כגון החילוקין שבין מוכר עצמו למכרוהו בית דין, והדברים שהוא נקנה בהם, ושהוא יוצא בהן לחרות, ושאר דיניו, מבוארין שם בקדושין. (טז א) (י''ד רסג) ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנקבות שאין האשה קונה עבד עברי. ודווקא בזמן שישראל שרוין על אדמתן, שכן בא הפירוש המקובל (ערכין כט א) שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומפורש הוא (שם לב ב) שדין היובל אינו אלא בארץ. והעובר עליה ולא עשה לעבד מה שכתוב בו, ביטל עשה, וגם מלמד נפשו להיות אכזרי, וכמעט שמעיד על עצמו שאינו מבני ישראל כי הם רחמנים בני רחמנים (שבת צז א, יבמות עט א). מג. מצות יעוד של אמה העבריה ליעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה, שישאנה לו לאשה או יתננה לבנו לאשה, שנאמר (שמות כא ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה. ואמרו ז''ל (רש''י שם) כאן רמז לך שמצוה ביעוד. ובפירוש אמרו ז''ל (בכורות יט א) מצות יעוד קודמת למצות פדייה. משורשי מצוה זו שרחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למוכרה, וצוה את הקונה אותה לישא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות, ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר, גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממידותיו המעולות. דיני המצוה כגון עד מתי הבת נמכרת, ושאינה נמכרת על ידי אדון, כלומר ואפילו עבר ומכרה, אין המכירה כלום. ושהאב יכול למכרה כמה פעמים. הדברים שהיא נקנית בהן, ושהיא יוצאת בהן לחרות, ובכמה יציאות היא יתרה על העבד, ודיני הבוגרת, וזמן האילונית. ויתר פרטיה מבוארים בראשון של קדושין (יד ב) ונוהגת בזמן שהיובל נוהג דוקא (גיטין סה, א) והעובר עליה ולא יעדה לא לו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה, לא קיים מצוה זו, אבל אין לכופו לפי הדומה על קיום מצוה זו, שהרי כתוב שם בפירוש (שם יא) ואם שלוש אלה לא יעשה לה, מכלל שהתורה הניחה הדבר ברצונו. ואם נשאה לאשה, או השיאה לבנו כמו שכתבנו, עשה כראוי ותבוא עליו ברכה, ובנים טובים וכשרים ראוים לצאת מזיווגם. מד. מצות פדיון אמה העבריה לפדות אמה העבריה, שנאמר (שמות כא ח) והפדה. וזו מצות עשה, כלומר שיסייע האדון הקונה אותה בפדיונה ויתן לה מקום לשוב לבית אביה. כמו שאמרו ז''ל (קדושין יד ב) שמגרע פדיונה ותצא, כלומר שאם לקחה בששים דינרים לשש שנים, ועבדה שלוש וקמצה שלושים דנרים, שיקחם וישלחנה, ולא יטעון עליה שתשלים שנות עבודתה על כל פנים, או שיאמר מעותי היו בטלות אצלה, תוסיף לי רווח אם תרצה לצאת, שאין זה אלא רע לב, ולבני ישראל שהם בני מלכים רחמנים בני רחמנים, ראוי להם לעשות חסד עם הבריות, אף כי לאשר עבדום, ואפילו יום אחד. משורשי המצוה מה שכתבנו ביעוד, ופרטיה גם כן שם בקדושין. מה. שלא ימכור אמה עבריה הקונה אותה מיד האב שכל מי שיקנה אמה עבריה לא ימכרנה לאדם אחר לעולם, שנאמר (שמות כא ח) לעם נכרי לא ימשל למכרה וגו', ופירושו כתרגומו, לגבר אחרן. ולהרחיק הדבר נאמר בלשון זה, כלומר שדומה לעניה הקטנה אם מוכרה לאדם אחר שנית כאלו ימכרנה לעם נכרי. משורשי המצוה שרצה האל לזכותנו וצונו להתנהג במידת החמלה האהובה לפניו. דיני המצוה כתוב למעלה במצות יעוד (מצוה מג, ה' עבדים פ''ד). מו. שלא לגרוע שאר כסות ועונה שכל קונה אמה העבריה ויעדה, שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה. ופירוש (כתובות מז ב) שאר - מזון, וכסות - כמשמעו, ועונה - דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל, שלא לגרוע להן דבר מאלה. קל וחומר הדברים: אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שמות כא ט) כמשפט הבנות יעשה לה, אמרו במכילתא שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו ז''ל (כתובות נו א) המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה מה דינו. ומה שאמרו (שם סא ב) שהאשה עולה עם הבעל ואינה יורדת. ולפיכך מחשבין מזונותיה וכסותה לפי מעלתו, ועניין חילוק העונות שהוא לפי כובד אומנות האיש, עד שאמרו ז''ל (שם סב ב) שעונת הספן פעמיים בשנה, והגמל פעם בחודש, ותלמיד חכם פעם אחת בשבוע, וראוי לו שתהיה ליל שבת. ויתר פרטיה מבוארים בסדר נשים בפיזור. ונוהגת מצוה זו לעניין בת חורין בכל מקום ובכל זמן בזכרים והעובר עליה וגרע לאשתו אחת משלוש אלה מרצונו, על צד שיכוון להכאיבה, עבר על לאו, והוא כעובר על אזהרת מלך, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה. מז. מצות בית דין להרוג בחנק המחוייב שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה בחנק, שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת מות יומת. וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפירוש אמרו ז''ל (סנהדרין נב ב) כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק. למדנו לחייבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר (שם יא) "אין כסף מכה איש ומת ומת מות יומת" מכילתא. שורש מצוה זו נגלה לכל, כי (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, שאלולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן צונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק. והדבר נאות גם לדעתנו כי (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה, כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כוחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזימה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת, תבוא בהן פעמים שריפה, פעמים סקילה. דיני המצוה כיצד כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פ''ז מ''ג) שמשקיעין את המחוייב בזבל עד ארכובותיו וכורכין סודר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ושאר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין (נב ב) (הלכות רוצח פרק א). ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ. ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה, ביטל עשה זה, ועונשו גדול שאלמלא (אבות ג, ב) מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו. הרמב’’ן ז''ל (סהמ''צ שורש יד) לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין, שהן סקילה שריפה הרג וחנק, שימנה הרמב''ם ז''ל לארבע מצות, לא ימנה הוא אותן, ואמר כי בפסוק של (דברים יז ז) ובערת הרע מקרבך, ציוותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבנינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחר כן חילוק המשפטים לפי העונשים, אין זה נחשב למצוה, שאינו כי אם ביאור עניין, והחכם יבור לו הישר בעיניו. מח. שלא להכות אב ואם שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר (שמות כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת. ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה, שיאמר אל תכו האבות, אלא שכתב עונש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאול בעניין כזה ולומר: עונש שמענו, אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מוזהרין (מכות ט א) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחייב מלקות (דברים כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף. וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו, חוץ מפסח ומילה. ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף, אחר שלא מצאנוה במקום אחר. ותהיה עיקר האזהרה לישראל, ובכללה נלמד למכה אב ואם. ועניין חיוב המיתה במכה, אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פה ב) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם ניתן לחיוב ממון. משורשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל, ועשה להם כמה טובות, (משלי כט ד) ומלך במשפט יעמיד ארץ. דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אוזנו וחרשו שחייב מיתה, שאי אפשר שלא תצא טיפת דם בפנים, והעושה בו חבורה לרפואה שפטור, ולכתחילה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחבורה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (רמב''ם ממרים ה יד) שחייב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדושה שאין חייב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפורסמים, שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קודם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח בית דין לייסר אביו חוץ ממסית. ויתר פרטיה בסוף סנהדרין. (י''ד רמ''א) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס והעובר עליה והיכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה - מיתתו בחנק, ובלא חבורה חייב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות לו ב) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם. מט. מצות דיני קנסות שנצטוינו בדין חובל בחברו לעונשו כמו שכתוב בתורה בפרשת (שמות כא יח) וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא הכתוב (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו. ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו, בכדי מה שציער הוא את חברו, כמו שבאה הקבלה בו (ב''ק פ''ג ב) ואפילו לא הכהו, אלא שביישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתבייש כפי השיעור ההוא. [הדינין שנקראין דיני קנסות] ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם, או שור בשור, ובהמה באדם, ואדם בבהמה. אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל (שם פד א) שורש מצוה זו ובכללה כל מה שבא בתורה בעניין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר מושכל הוא, שאם אין משפט לא יתיישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט. דיני המצוה כגון החובל בחברו שחייב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש, ודין ישן שבייש או שביישוהו, ואם מת מתוך בושתו מה דינו עם יורשיו, ומבייש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם, (שם פו ב) ומבייש גר ועבד, (שם פז א) והמבייש בדברים, (שם צא א) והחילוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם (רמב''ם חובל ומזיק ג ה) ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרוק. ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל (פג, ב פד ב), ושם מתברר שיש חילוק בדיני קנסות בין מלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס דבהא עבדינן שליחותיהו, למלתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס. אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס, דבהני לא עבדינן שליחותיהו. וכתב רבנו אלפסי זכרונו לברכה (ריש פרק החובל) מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפייס לבעל דיניה, וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר בין אפיס ליה מריה דדינא בין לא אפיס. (ח''ה מת''כ עד תכ''ד) ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון ולענוש החובל – בזכרים כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות, שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שבישו או נתבישו. וגם שם (כתובות סה ב) מתברר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים. נ. מצות בית דין להרוג בסיף המחייב שנצטוינו להרוג העוברים על קצת מצות התורה בסיף, וזה הדין נקרא לרבותינו הרג, והיא מיתה קלה, ומכל מקום חנק קלה יותר ממנה. (סנהדרין מט ב) ואחד מן המומתין במיתה זו המכה עבדו אפילו כנעני, והוא שמת תחת ידו, שנאמר (שמות כא כ) נקום ינקם, ובא הפירוש (שם נב ב) שיהרג מכהו בסיף. כבר כתבתי למעלה (מצוה מו) שהרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה ארבע מיתות בית דין לארבע מצות כמו הרמב''ם זכרונו לברכה. משורשי מצוה זו שרצה האל לעקור מתוך אומתו הקדושה רוע הלב והאכזריות הגדולה, ועל כן צותה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך, שיכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה. אף על פי שהעבד קנין כספו, ואיבד את ממונו במותו, אף על פי כן ייהרג, אחר שהגביר כעסו על נפשו כל כך. ודין ראוי וכשר הוא (תהלים יט י) משפטי ה’ אמת צדקו יחדו. דיני המצוה כגון דין יום או יומים, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא (צא א) (ה' סנהדרין פ' י''ד) והעובר עליה ולא עשה בו דין אם יש כוח בידו ביטל עשה, ועונשו גדול, שגורם תקלות לבני אדם. נא. מצות בית דין לדון נזקי בהמה לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם, כמו שכתוב בפרשת (שמות כא כא) וכי יגח, בין שהזיק ממון, כמו שכתוב בפרשת (שם לה) כי יגוף. ועיקר פירושו של יגוף - ידחף. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשניו או אפילו הזיק בקרניו - כולן בכלל לשון נגיפה משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן (ב''ק ב, ב). וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח והמית דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום, בין בנגיחה בין בשאר דברים. ולאו דוקא שור, אלא (ב''ק נד, ב) אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייבין, אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצות הבאות לנו על דבר המשפט שורש אחד להן, ודבר מושכל הוא, ואיני צריך לחזר אותו בכל אחת ואחת. דיני המצוה כגון איזהו המועד והתם והחילוק שביניהן, ודברים שהבהמה מועדת להן בתחילה ושאינה מועדת בהן עד שנראה אותה מורגלת בהן. והרגל זה באיזה עניין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאיזה עניין תניח ההרגל שתחזור לתמותה, וחמישה מיני חיות המועדות מתחילתן, וחילוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא אבות בנזיקין ומה שנקרא תולדות, והחילוק שביניהן באחת, ודיני השמירות שאדם חייב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחייב או יפטר בהן. ויתר רובי פרטיה מבוארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא (ח''ה שצא). ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות כבר אמרנו (במצוה מט) שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל, אבל המזיק חייב לשלם (ב''מ צא, א) בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הנזק (ב''ק טו, ב) אין מוציאין מידו בשום מקום. נב. שלא לאכול בשר שור הנסקל שלא נאכל בשר שור הנסקל, אפילו נשחט כראוי. מכיון שנגמר דינו, בשרו אסור. כן מפורש במכילתא (משפטים שם) שנאמר (שמות כא יח) ולא יאכל את בשרו. ולאו דוקא שור, אלא אף כל המזיקין: בהמה חיה ועוף, אלא שדבר ברגיל. משורשי המצוה כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו, מרוחק ונמאס עם אלקים ועם אנשים, ואפילו שוגג, כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד. ובתיתנו דעתנו על דבר זה, יביאנו להיזהר הרבה בכל מעשינו, עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם. מדיני המצוה מה שבארו זכרונם לברכה (ב''ק מא א) שבין תם בין מועד נסקל על כל בריה שממית, בין איש או אשה או קטן או עבד, ושאין גומרין דינו (סנהדרין עט ב) אלא בפני בעליו אם יש לו בעלים, וכן אמרו (שם מד א) שיש צדדין הרבה שהשור ממית ואינו נסקל. ויתר פרטיה מבוארים בקמא (הלכות מאכלות אסורות פ''ד). ונוהגת מצות איסור בשרו בזכרים ונקבות ובארץ ישראל דוקא נוהג דין שור הנסקל, על פי סמוכין, ובבית דין של עשרים ושלושה. והעובר עליה ואכל כזית מבשרו במזיד, לוקה. נג. מצות בית דין לדון בנזקי הבור לדון בדיני הפותח בור במקום שהוא כישלון לבני אדם, שנאמר (שמות כא לג) כי יפתח איש בור, כמו שכתוב בפרשה. ולאו דוקא בור אלא אפילו שיח ומערה (ב''ק נ, ב) ולא נאמר בור אלא ללמד שיהא בו כדי להמית, דהיינו עשרה טפחים. שורשיה כבר נכתב. דיניה כגון מה שאמרו (שם נג ב) שור ולא אדם, חמור ולא כלים. חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו, שחייב. הפקיר בורו גם כן, פטור, לפי שברשותו חפר. מה שאין כן בחופר ברשות הרבים שאינו חופר ברשות מתחילה, ולפיכך חייב בו בכל צד, וכן החופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ממש ולא הפקיר בורו, ואין שום דבר מפסיק בין הבור לרשות הרבים, כגון אלו החופרין לאושין - פירוש יסודות לכותליהן - פטור. ומפני כן פטור, אף על פי שאי אפשר לרבים להשמר, אחר שהוא סמוך לדרך כל כך, שאי אפשר ליישוב הארץ בלתי שיעשו כל אחד יסודות לבתיהם. ודין המגלה בור אף על פי שלא חפרו, שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק מט ב) שחייב, דמכל מקום בעל התקלה הוא, וחילוק הדינין הבאים בעניין הגלוי לפי כיסויו של בור בחולשו וחוזקו, ודין (שם נא א) בור של שותפין בעניין הכיסוי, ודין בור שחפרוהו שנים זה אחר זה על מי מהן חיובו, ודיני (שם לא א) חיוב שיש לו לאדם בהרחקת הנזק כדי שלא יבוא הנזק לידי אדם במימיו וקוציו ובזכוכיותיו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי וחמישי מקמא ובתרא [שם תי] ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ולא בנקבות שהן אינן דנות. אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הוזקו. נד. מצות בית דין לדון גנב בתשלומין או במיתה. לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה (שמות כא לז) כי יגנב איש וגו'. ועניין הגנבה הוא הלוקח דבר ממון חברו, מביתו או מכיסו, בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכן כל כיוצא בזה (ח''מ שמח). שורש מצות המשפט ידוע. דיניה כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ודין להרוג הגנב הבא במחתרת או למוכרו בגנבתו, ודין הגנבה שהשביחה בבית הגנב מאליה או מחמת הוצאה, ודין גנבה שהוקרה, שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים כשעת העמדה בדין. ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קודם יאוש. ודין גנב שגנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחת, מה דינו לעניין התשלומין. ומאיזה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכור בגנבתו שצריך שיהיו דמיו כדמי הגנבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו, ודין איסור קנית גנבה מיד הגנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מקמא, (סב, ב) ובפרק שמיני מסנהדרין, ובשלישי ממציעא (לג ב) ובמקומות מעטים מכתובות (לא, א) וקידושין (יח, א) ושבועות (מט, א) (ה, גניבה פ''א). ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחייבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואם אין סמוכין, אין להם כוח לחייב אלא להחזיר הגנבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו, אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג. נה. מצות בית דין לדון בנזקי הבער לדון בנזקי שן ורגל. כלומר: מי שהזיק לחברו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חברו ואכלה שם, או הפסידה יונקותיו בעוברה שם ברגליה, שיש עלינו לחייבו בתשלומין מן העידית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר (שמות כב ד) כי יבער איש שדה וגו', ופירשו זכרונם לברכה (ב''ק ב, ב) דהינו שן, ומה שכתוב אחר כן ושלח את בעירה וכו', פרשו זכרונם לברכה דהינו רגל, ונאמר על שניהם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. שורש מצות המשפט ידוע. דיניה כגון מה הם המקומות שחייבין שם על השן והרגל, ומה הן שאין חייבין עליהן, וחילוק הדין באוכלת מה שראוי לה לאכול למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית. ויתר פרטיה, בגיטין ובקמא. והתם אמרו פרק החובל (פד, ב) כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל, דמועדין מתחלתן נינהו (חה''מ מ שצ''ט עד תו). ונוהגת בזכרים, שעליהן לעשות הדין. ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הוזקו, ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב, ביטל עשה. עניינים נו. מצות בית דין לדון בנזקי האש לדון ולחייב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש וגו'. פירוש (ב''ק כב, ב) 'תצא', משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחייב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חייב לשמור אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים. שורשה ידוע כמו שאמרנו. דיניה כגון שיעור ההרחקה שמרחיקין בעירה מן המצר, שהוא לפי גובהה של דליקה, (שם סא, ב) ודין (שם נט, ב) השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פיקח, ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד ליבה, וליבה וליבתו הרוח, ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה, ודין (שם סב, ב) גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנווני מה דינו, או בנר חנוכה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני וששי מן קמא (ה' נזקי ממון פ' י''ד). ונוהגת בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב, ביטל עשה. נז. מצות בית דין לדון בדין שומר חינם לדון בדין שומר חינם, שנאמר (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו', ובא הפירוש (ב''מ צד, ב) שפרשה זו נאמרה בשומר חינם, ולפיכך פטר בו את הגנבה. ופירוש 'חינם' - הוא שלא קבל הנפקד שום שכר על שמירת הפקדון. השורש ידוע דיניה כגון (שם קח, א) הטוען טענת גנב בפיקדון ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו מה דינו, ודין (שבועות מט א) טוען טענת אבידה, ודין טוען טענת פיקדון מה דינו, ודין טוען וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, ודין (ב''ק קו, ב) טוען טענת גנב בפיקדון של קטן. ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי מן קמא ושלישי ממציעא, ושמיני משבועות [ח''ה רצא] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ובית דין העובר עליה, ביטל עשה. נח. מצות בית דין לדון בדין טוען ונטען שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר: שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר (שמות כב ח) על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה. ובא הפירוש (ב''ק קו, ב) על לשון זה של 'כי הוא זה', שאין נשבעין מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה. אבל אם יאמר 'לא היו דברים מעולם', או 'החזרתי הכל', במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קז, א) דכי כתיב כי הוא זה, אמלווה הוא דכתיב, כלומר על טענת מלווה, שהיא 'פרעתיך' או 'לא היו דברים מעולם'. אבל על טענת שומרים, שהיא טענת אונס או גניבה, אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס, חייב לישבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה. שורש הדינין ידוע. דיניה כגון מודה במקצת שנשבע מדאורייתא. פירוש, (שבועות לט, ב) מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין כסף, דפחות מכן אינו נשבע דאורייתא, אלא אם כן עד מעיד כנגדו שנשבע אפילו כשכופר בפחות משתי מעין. אבל בפחות מפרוטה אינו נשבע לעולם, אלא אם כן טענו כלים, שבכלים אפילו טענו שני מחטין, והודה באחת וכפר באחת - נשבע. וכשנשבע בהודאת מקצת כשטענו בדבר שבמידה או מנין או משקל, ודין כופר בכל, והודאה ממין הטענה, והודאת בעל דין, ודיני שומרים, ומחוייב שבועה דאורייתא או דרבנן, ודיני נשבע ונפטר, ונשבע ונוטל, ודין חשוד על השבועה, והפוכי השבועה, ובאיזו עבירה נעשה חשוד, ואי זו תשובה יוציאנו מן החשד, ומי שלא נודע שהוא חשוד וזכה בממון בשבועתו ואחר כך באו עדים שחשוד היה שחייב להחזיר הממון. ומחוייב (ב''ב לד, א) שבועה שאינו יכול לישבע מה דינו, ודיני (כתובות יב, א) מגו, ודיני (ב''ק קיח, א) ברי ושמא, ודיני (שבועות מה, א) גלגול שבועה בין ברי על ברי או על שמא. ואפילו שמא על שמא, בכל עניין שבועה מגלגלין, ובכל עניין שבועה יש גלגול בין דאורייתא או דרבנן, ואפילו שהיא תקנת אחרונים. ודיני (שם לא, ב) הטענות שאנו דנים הנתבע כמשיב אבידה, והדברים שאין נשבעין עליהם דין תורה, ופרות שהגיעו לכתפים אם דינן כקרקע לעניין שבועה, והאומר לחברו שטר בידך וזכות יש לי בו, אם כופין אותו להוציאו, ודין הבא ליפרע שלא בפני המלוה, ודין מלוה על המשכון ואבד המשכון אם חולקין זה על זה במנין מעות המלוה, ודין המלוה בישוב ורצה לפרעו במדבר, ודין לווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כולו, ודין לוה מודה בשטר שכתבו וטוען שפרעו אם צריך לקימו המלוה, ודין (כתובות פה, א) שטר שלוה בו ופרעו, ודין שולח מנה ביד שליח למי שנתחייב לו ובא לחזור בו, ודין טענת פרוע בשטר שביד שליש, ודין (שם קי, ב) שטר שאין בו מקום או זמן אם כשר, ודין (ב''מ טו, ב) אחריות טעות סופר בכל השטרות חוץ משטרי מתנה, ודין משעבד מטלטלין שלו, והעושה (גיטין מא, א) שדהו או עבדו אפותיקי סתם או מפורש, ודין (שם מח, ב) טריפת שבח ופרות בין בנגזל בין בבעל חוב, ודין מי שאבד שטרו או נמחק, ודין מי נותן שכר כתיבת השטר, ודין (ב''מ לה, א) שומא דהדרא לעולם, אלא אם כן זבנה אורתה או יהבה במתנה, ודין הדברים שאין שבועה בהן אלא חרם סתם, ושאין (שבועות לח, ב) נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והדינין היוצאין מהן עם הגדולים, ושאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, וקטן אפילו בפניו כאלו אינו, והסומא שהוא כבריא לכל דבר חוץ מעדות, ודין (שם מד, ב) חנוני על פנקסו, ומעמד (גיטין יג, ב) שלושתן קונה והיא הלכתא בלא טעמא וכל התלוי בזה העניין. ודיני (ב''ק ע, א) מרשה עם מי שהרשה עליו ועם מי שהרשהו, ולשון ההרשאה שהוא דון וזכה ואפיק לנפשך, ודין (שבועות מא, ב) האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ודיני (ב''מ יז, א) מי שהוחזק כפרן, ודין (ב''מ שם) מי שאומר לו בית דין צא תן לו ואמר פרעתי, או חייב אתה ליתן לו, ודין האומר אל תפרעני אלא בעדים, או בפני פלוני ופלוני ואם הלכו למדינת הים מה יהיה עליו, ודין (שבועות מב, ב) המאמין המלוה בשטר כשני עדים אם יועילו לו עדי פרעון, ודין (סנהדרין כט, א) באי זה עניין יכול אדם לומר משטה הייתי בך או אין אדם יכול לומר, ודין המוציא מחברו, והדברים שיש להן חזקה שנקרא התובען מוציא, ודיני (ב''ב כח, א) חזקות, ודיני גביות באיזה עניין יורדין לנכסיו, ודיני (שם קעו, ב) ערבות, ודיני (שם לח, ב) מחאות, ודין האנשים שאין מחזיקין עליהן ולא הם על אחר, וכל דיני (ב''מ קח, א) מצרנות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בקמא, ועיקר בפרק שלישי, ובמציעא, ועיקר בפרק ראשון, ושמיני דבתרא, ובשבועות בפרק חמישי ושישי ושביעי, ובהרבה מקומות בגמרא בפזור קצת מן הדינין. ונוהגת מצוה זו שאנו חייבין לדון, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות, אבל מכל מקום הן בתורת דינין לתשלומין ולכל דבר, אלא שיש חילוק קצת בטענות הנשואות בעניינים ידועים, כמו שמפורש במקומות שזכרנו. וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כוח בידו - ביטל עשה, ועונשו גדול מאוד, שגורם חורבן לארץ, שאין הארץ מתישבת אלא בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות א, יח) על שלושה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין. וזאת אחת מן המצות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה. עניינים נט. מצות בית דין לדון בדין נושא שכר ושוכר לדון בדין נושא שכר והשוכר. ופירוש 'נושא שכר' - שומר פיקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ו'שוכר' הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלוקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפיקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וגו'. שורש הדינין ידוע. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ צג, א) שנשבעין על האונסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אונס, ומפני השכר שנוטלין על זה חייבין לשלם, מה שאין כן בשומר חינם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני (שם עה, ב) שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין (ב''ק צח, ב) האומן שקלקל, ומראה (שם צט, ב) דינר לחנוני ונמצא רע, ודין (ב''מ ד, א) שוכר בבעלים שפטור, ודין (שם מב, א) תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ודיני (שם לו, ב) שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, ועניין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד (שם). ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ כט, ב) שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה (שכירות ב ה) שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה. ויש חולקין (דעת הראב''ד שם) עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות. ונוהגת בזכרים בכל מקום ובכל זמן ואם עבר עליה ולא דן, אם ראוי לכך ביטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, ריבתה התורה צווי בשומרים בפרט, לפי שהן עניינים רגילין בישובי בני אדם. ס. מצות בית דין לדון בדין השואל לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה. והשאילה היא בלא שכר כלל, אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו. ואחר כך אם נפל מחלוקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין שנאמר על זה, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב יג) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו'. ובדין השואל חייבה התורה אפילו האונסין, לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה, ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות, שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אונס. ועל עניין שאילה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם, ישמור הוא את שלו. ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים, מכיון שהיו שם בשעת שאילה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין, ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וצותה התורה דרך כלל, דכל שהבעלים שם בשעת שאילה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ צה, ב) שאם היה עמו בשעת שאילה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה, פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה, ולא היה עמו בשעת שאילה - חייב, כי בתחלת המעשה העניין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור. דיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב''מ צו, ב) שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה, וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה, שפטור. ואם שינה מן הדרך שצווהו הבעלים, אפילו מתה מחמת המלאכה שחייב. ואם (שם פג, א) הוליכה במקום שהרואים מצויים, חייב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה. וכשמשלם מי שחייב לשלם, שמין (שם צז, א) לו תשלומין כמו בנזקין. ושחייב השואל במזונותיה משמשכה (כתובות לד, ב) עד סוף השאלה. ודין הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה. ודין האומר לחברו השאילני דבר פלוני בטובתך (ב''מ קג, א) שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם, לכמה זמן משמע. והחילוק שיש בדברים רבים בעניין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו (שם צז, א) ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושותפין ששאלו זה מזה או מאחר, ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל. ויתר פרטיה, מבוארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני [ח''ה ש''מ עד שמ''ו]. ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, ביטל עשה. סא. מצות בית דין לדון בדין מפתה לדון בדין מפתה, כלומר מי שפיתה בתולה, שנדון אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר (שמות כב טו) וכי יפתה איש בתולה וגו'. ועניין הפיתוי הוא, שאומר לה דברים של שקר או של אמת עד שתתרצה אליו. (עי' רמב’’ן עה''ת שם) שורש הדין ידוע ואל תתמה כאן בהיות כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד) נמכרת לבועל בחמשים כסף, בין עשירה, בין עניה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד, אבל מצד אחר חייב השוכב אותה לתת בושת ופגם לפי יחוסה וחשיבותה, וכל מצות ה’ יתברך אמונה. דיני המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה, כל שבעיר, בחזקת פיתוי עד שיעידו עדים שהוא אונס, וכל שבשדה בחזקת אונס. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות לט, א) שנשואי מפתה תלויים ברצון האב והבת והמפתה. ואם כנסה, אין שם קנס. ודין כהן גדול שפיתה או אנס, ודין קנס בנבעלה כדרכה. וזמן הקנס אינו אלא משלוש שנים עד שתבגר, ומה שכתב 'לאביה' - דוקא לאביה, אבל אין לה אב, אין דין קנס עליה, דפיתוי מדעתה הוא, מה שאין כן באונס, וכמו שנכתוב במקומו בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס ועשר הן. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שלישי ורביעי מכתובות (ה' נערה בתולה א) ונוהגת בכל מקום שיש בית דין סמוכין שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. והעובר עליה ולא עשה דין זה, ביטל עשה. סב. שלא להחיות מכשפה שלא נחיה מכשפה אלא נמיתה, שנאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, ולאו דוקא מכשפה, אלא כל מי שעושה כישוף, אלא שדיבר ברגיל, שהנשים כשפניות (סנהדרין סז, א) יותר מן האנשים. משורשי המצוה שידוע כי עניין הכישוף דבר רע עד מאוד, וגורם כמה תקלות לבני אדם, איני צריך להאריך בו שידועים הדברים. ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה, לפי שהוא בא כנגד חפץ השם, שהוא חפץ בישובו, ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהוטבע בתחילת הבריאה, וזה בא לשנות הכל. ועניין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציווה כל אחד לפעול פועלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית (א יב) למינהו על הנבראים. וגם על כל אחד ואחד המשיל כוח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו גדל. ומלבד פעולתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת. בהתערב מין מהם עם מין אחר, ובמלאכת התערובת יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל (שבת סז ב) כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי. כלומר אין לאוסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערובת והתחבולות האסורות לעשות, עניין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכוח אותו התערובת עולה כל כך, שמבטל מפעולתו לפי שעה כוח המזל הממונה על שני המינים. והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברוא מין שלישי, נמצא שביטלה ההרכבה כוח שניהם, ועל כן נמנענו מלהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות. ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משורשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז ב, חולין ז ב) למה נקרא שמם 'כשפים' שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכוח הממונים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו 'פמליא של מעלה', ולא אמרו 'גזרת מעלה', לפי שה' ברוך הוא גזרו ורצה מתחילת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגולה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכוח הפמליא נכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני המלך, וכוח זכותו יעלה על כוח הממונים, לא יירא מהמעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת (פא, סנהדרין סז ב) שאמר החכם אל המכשפה. וידיעת חילוק עניינים אלה, אי זה תערובת הותר לנו ואין בו צד כישוף, ואי זהו שיש בו צד כישוף ואיסור בחכמת הכישוף, ידוע. ואל תחשוב כי מלאכת הכישוף והשדים דבר אחד, שהרי בפירוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) בלטיהם זה מעשה שדים, בלהטיהם זה מעשה כשפים. משמע מזה שעניין הכישוף אפשר להעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשין בהן למלאכת הכישוף נקראין מלאכי חבלה, כן פרש רש''י זכרונו לברכה לפי שעניין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל. ובפרטי דיני הכישוף, בלאו דמכשף נאריך בו יותר בעזרת השם, כי שם מקומו, שאין כאן אלא אזהרת הדין, כלומר שלא נמחל להם, אבל נמיתם. (ה, סנהדרין פ''טו). ונוהגת מצוה זו, לעשות דין במכשפים בזכרים כי להם יאות ונתן לעשות משפט, אבל לא לנקבות. ודוקא בארץ ישראל ובסמוכין ובבית דין של עשרים ושלושה. ובית דין העובר עליה, אם יש בו כוח לעשות משפט - עבר על לאו זה, מלבד שביטל מצות עשה שהוא לעשות דין במחוייבין דרך כלל, ואין בזה מלקות לפי שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם (מכות טז א). סג. שלא להונות הגר בדברים שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האומות שנתגייר ונכנס בדתנו, שאסור לנו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר (שמות כא ב) וגר לא תונה. ואף על פי שאנו מוזהרים בזה בישראל, וזה כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו דכתיב (ויקרא יט לג) ''לא תונו'' פעם אחרת, לפי שעניין ההונאה אליו קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעים עלבונו. ועוד טעם אחר בו, שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מכעס הבזיונות. ואמרו בספרא (קדושים ח) שלא תאמר לו "אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה". משורשי המצוה מלבד מה שכתבנו, כדי לכוף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכוחנו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך, ויש כוח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים, כאלו הוא כאחד ממנו, ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסולסלת ומעוטרת המידות הראויה לקבלת הטוב, וישלם בנו חפץ ה’ יתברך שחפץ להטיב. דיני המצוה כגון רוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה עליו, והודיעונו להזהירנו עוד בדבר שבעשרים ואחד מקומות הזהירה התורה עליו (ב''מ, לט ב, ע''ש). וכתבו גם כן לחיזוק המצוה, שבאותו לשון שנצטוינו באהבת המקום, נצטוינו באהבת הגר, שבאהבת המקום כתיב ואהבת את ה’ ובגר כתיב ואהבתם את הגר. והרבה דברים כאלו במדרשים ובקצת מקומות בגמרא. (ח''ה סימן ש''ז) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה וביזהו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. סד. שלא להונות הגר בממון שנמנענו שלא להונות הגר בממון, שאם יהיה לנו עמו משא ומתן שלא להונות אותו, שנאמר (שמות כב כ) ולא תלחצנו. ואמרו במכלתא לא תלחצנו בממונו. וזה הלאו נוסף על הלאו שיכללהו עם ישראל כולם, שהם בלאו דאונאת ממון, ונזהרו עליו בדברים ובממון מן הטעם שכתבנו כל משפטיה במצוה הקודמת לזו. ובלאו דאונאת ממון בישראל נכתוב קצת פרטי ההונאה בעזרת ה’ (שם). סה. שלא לענות יתום ואלמנה שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה. משורשי המצוה מה שכתבתי בסמוך בעניין הגר, לפי שאלו הן תשי כוח, שאין להם מי שיטען טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קיים, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מידת חסד ורחמים בנפשנו, ונהיה ישרים בכל מעשינו, כאלו יש כנגדנו טוען בכוח הטענה בהפכנו, ונחוס ונחמול עליהם, ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קים. מדיני המצוה מה שאמרו (רמב''ם דעות ו י) שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שבועות מה א) שהבא לפרוע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקויים - לא ייפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ב''ב כג א) שאם יש להם ריב עם שום אדם, שבית דין חייבים לטעון בשבילם כנגד התובע אותם, וטועניין לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכול אביהם לטעון. ואם יש להם מעות - שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות, ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר, ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן, בעניין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום איסור ריבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם, שיפקח עיניו על נכסיהם אם לא הניח להם אביהם שום אפוטרופוס. ועוד אמרו בהן (גיטין נב א) שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש, ויותר מהקדש באחת. כיצד? יתומים שמכרו פרות ומשכן מהם הלוקח, ולא נתן להם הדמים עדיין, והוקרו בינתים, חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו "ונתן הכסף וקם לו". הוזלו הפרות, אין הלוקחים יכולין לחזור בהן, שלא יהא כוח הדיוט חמור מכוחם. וכן אם לקחו הם פרות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו, אין המוכר יכול לחזור, שלא יהא כוח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכוחם. ואם הוזלו היו יכולין לחזור, אבל מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור, כדי שימצאו מי שימכור להם פרות בהקפה. נתנו הם דמים למוכר בשביל פרות ולא משכו הפרות, והוזלו הפרות, חוזרין בהן. וזו האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה "מי שפרע" להדיוט, לא רצו חכמים להטיל פחיתות מידה בשביל מעט רווח לגבי הקדש, אבל לגבי יתומים, די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולין לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין "מי שפרע", בדין הוא שיחזרו בהם. נתנו היתומים דמים ולא משכו הפרות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם, חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכר יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באונס. ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטען המוכר דבר זה. תשובתך כי כל זה אי אפשר לעשות להם, שאינו בדין שניתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זמנין אדינא דאורייתא זמנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמרו עליהם בגמרא (ב''מ ע א) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. לקחו היתומים דמים על פרותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו, יכולין הלוקחין לחזור בהן מן הדין ומקבלים "מי שפרע", שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחין המעות זכו בפרות ולא יוכלו לחזור הלוקחין, יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פרותיהם. ואולי יצטרכו למעות לפי שעה, ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה אפשר ותקנו להם. ולעולם אין היתומים מקבלין 'מי שפרע' בכל שיעשה האפוטרופוס, ולא האפוטרופוס גם כן לפי שמכוחם הוא חוזר בו. וכן הדין בעלמא לעניין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו, ששניהם אין מקבלין מי שפרע. ומכל מקום אמרו בהם שמותר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר (שמות כב כב) שמע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לעניין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים. ויתר פרטיה מבוארים במקומות מפוזרים בגמרא ובמדרשות (ה' דעות פ''ו). ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שחייבין בני אדם לנהוג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובד עליה והכעיסן או הקניטן, או רדה בהם, או איבד ממונם. וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין העינוי דבר מסויים כדי להלקות עליו, כי לעולם יוכל המענה רשע לטעון בשקר כי מן הדין עינם, או לטובתם. ה’ יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי עונשו מפורש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מידה כנגד מידה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, (סוטה ח, ב) שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם נקבה היא המענה, תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה. ודרשו, זכרונם לברכה, "והיה כי צעק יצעק אלי", בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום - אלי, "ושמעתי כי חנון אני". והרמב’’ן זכרונו לברכה (ל''ת רנו) ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה. (מצוה ז). סו. מצות הלוואה לעני להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברווח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא כל 'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צוואה (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. שורש המצוה שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו. ובהטיב ה’ יתברך לטובים, ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שורש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבושת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכעניין זה שאמרנו כדי לזכותנו, השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי ציווה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא (במסכת בבא בתרא י, א). דיני המצוה כגון איזה עני קודם במצוה זו, והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, א) שהאדם מרוחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשוקץ עד שקרוב להיות מיאוסו כמיאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרוחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבואר במקומות מכתובות ובתרא (שם ט, ב) ובמקומות רבים מן הגמרא. (ח''ה צז). סז. שלא נתבע חוב מעני שאין לו במה לפרוע שנמנענו מלתבוע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרוע חובו לפי שאין לו, שנאמר (שמות כב כד) לא תהיה לו כנושה. ודע כי זאת המניעה תכלול גם כן שלא להלוות בריבית לישראל. משורשי המצוה לקבוע לנו מידת החסד והחמלה, וכשיהיו קבועות בנו, אז נהיה ראויים לקבלת הטובה וישלם חפץ ה’ בנו שחפץ בעולם הזה ובעולם הבא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ מה, ב) מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו, שנאמר לא תהיה לו כנושה. ומה שאמרו גם כן במכילתא לא תהיה לו כנושה שלא יראה לו בכל זמן. ודברים אחרים הנאמרים בעניין זה, במציעא (עה, ב) ובמקומות בגמרא (ח''ד צז). ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ותבע הלואתו מחברו, ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך. סח. שלא נשית יד בין לווה למלווה בריבית שלא נתעסק במלוות ריבית בין הלווה והמלווה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד אליהם ולא נכתוב ביניהם שטר שיש בו הזכרת ריבית, שנאמר (שמות כב כד) לא תשימון עליו נשך. ובא הפירוש במציעא (עה, ב) שהלאו הזה נאמר על המתעסקים בעניין, כגון ערב ועדים וסופר. ושם נאמר גם כן שהמלוה נכלל עמהם בלאו זה, מלבד הלאוין האחרים שמיוחדין בו. וכלל העניין שאמר אביי שם, שהמלווה עובר על ששה לאוין, והלווה בשנים, והמתעסקין באחד. משורשי המצוה כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציווה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים - ימנעו בני אדם ממנו. ויתר פרטיה במציעא (י''ד קס). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונעשה סופר או ערב או עד במלוה, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, שאפילו המלוה אינו במלקות, שהרי ניתן להשבון, ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו במלקות. סט. שלא לקלל הדין שלא לקלל הדיינים, שנאמר (כב כז) אלהים לא תקלל, ופירושו דיינים. כמו (שם ח) אשר ירשיעון אלהים. והוציאו הכתוב בלשון אלהים, כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם, כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי, אזהרה לברכת ה’ מדכתיב אלהים לא תקלל. ומה שכתוב במקום אחר (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה’ מות יומת, זהו העונש. אבל האזהרה היא מכאן, כי לא יספיק לנו אזכרת העונש במצוה בלי אזהרה. [אזהרה לפני עונש] וזהו שאמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין נד, א) תמיד: עונש שמענו, אזהרה מנין. והעניין הוא מפני כן שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה, ולא יבוא בזה כנגד חפץ ה’ ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו, או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו. ואין הכונה על המצות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אומרם זכרונם לברכה (יומא פא, א) בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא לנו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו. משורשי המצוה להסיר מעל הדיינין יראת הנדון וקללתו כדי שיוציאו הדין לאמיתו. ועוד הזהיר על זה גם כן במקום אחר בתורה. ועוד נמצא תועלת אחרת במצוה, כי בקללת הדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יזהירו על קללתו, אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: "היזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו - יעשו", ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ. מדיני המצוה בדיניין, מה שאמרו חיוב הלאו שאין אלא המקלל הדיין בשם משמות ה’ כגון יה או שדי ואלהים וכיוצא בהן, או בכנוי כגון חנון או קנא וכיוצא בהן. אבל בלא שם וכינוי, כגון ארור פלוני, או אל יהי ברוך, אין בו חיוב לאו אבל אסור הוא. ומה שפרשו זכרונם לברכה גם כן בעניין זה שהחיוב (רמב''ם סנהדרין כו, ג) אינו במקללו בלשון הקודש דוקא, אלא אפילו בכל לשון, וכי צריך עדים והתראה בזה ככל חייבי לאוין. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין (פ''ו מהלכות סנהדדין) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקילל הדיין בשם או בכינוי, לוקה שתי מלקיות, לפי שהוא ככל אחד מישראל הכשרים שהם בכלל איסור זה, וכמו שנכתוב בסדר קדושים תהיו (מצוה רלא), ואחד מפני שהוא דיין. ע. לאו דברכת השם משורשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו ה’ לטובה, ובו נעשה אדם, והוא הדיבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה, ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתינו. וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה ממנו, יבוא כנגד חפצו ברוך הוא. מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את ה’ המיוחד שהוא (יו''ד ה''א וי''ו ה''א) או של (אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד) כדעת קצת מפרשים (רמב''ם ע''ז ב ז) ומה שאמרו (סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי: "יכה יוסי את יוסי", נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כולם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף ה’ בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת ה’ מפי ישראל חייב לקרוע. אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע, ולא קרעו (סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משומד היה. וכל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין פרק ז. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך ה’ בעניין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. (בטור בחו''ה סי' תכה). עא. שלא לקלל הנשיא שלא לקלל את הנשיא, שנאמר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאור. ובא הפירוש (רמב''ם סנהדרין כו א) שהנשיא זה המלך. ואמנם זה הלאו כולל גם כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה, שנקרא נשיא גם כן, לפי שכונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות בין ממשלת התורה. משורשי המצוה לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, ולא יסכימו כולם לעולם לדעה אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות. ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם, אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רבה ופעם ההפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור. ומאחר שהממונה לראש סיבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת, או גדול במלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו, וכל שכן בפני עדים, כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו, לפי שההרגל הרע שהאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו, הוא סוף מעשהו, והמחלוקת כבר עליו, אמרנו ההפסד הנמצא בשבילו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, ב) שאין חייב עליו אלא המקללו בשם או בכינוי. ושהמקללו לוקה שלוש מלקיות, משום אלהים לא תקלל, ומשום ונשיא בעמך לא תאור, ומשום לא תקלל חרש (ויקרא יט יד) שהוא לאו כולל כל ישראל. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין (שם). ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ובכל מקום שנהיה עם מלכנו או עם ראש סנהדרי גדולה. והעובר עליה וקיללו בשם או בכינוי, לוקה שלוש מלקיות. ואם בן הנשיא קיללו לוקה ארבע, שלוש שאמרנו, ואחד משום מקלל אביו. עב. שלא להקדים חוקי התבואות שלא נקדים חוקי התבואות קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר. ובאור עניין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה, היא טבל, ופירוש טבל היא תבואה שלא הורמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחילה תרומה גדולה, ומן התורה (קידושין כט ב) אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני. ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חייבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים (תרומות ג י) מזה מה שראוי לאחר ולא נאחר מה שראוי להקדים, שנאמר (שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר ממלאתך ודמעך לא תאחר מה שראוי להקדימו. משורשי המצוה כי בהעשות הדברים על סדרן לא יבוא בהן הערבוב והטעות, וכשאינן נעשים כן יהיה הטעות נמצא בהן תמיד. ובהיות התרומות והמעשרות דבר גדול בקיום הדת, כמו שנפרש בעזרת ה’ בסדר ראה ושופטים, צונו ה’ יתברך להזהר בהם הרבה שלא לבוא בחשבונן לידי טעות לעולם. ובשמענו טוב מזה מן המקבלים, נקבל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תרומות שם) שאם עבר והקדים בעניין זה מה שאין ראוי להקדים, מה שעשה עשוי, ולא נתחייבנו לחזור ולערב הכל ויפרישם פעם שניה. וכן מה שדרשו במסכת תרומה (שם ז) ובמכילתא "מלאתך", אלו הביכורים הניטלים מן המלאי, כלומר קודם שניטל מן הדבר כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר מלא לגמרי. "ודמעך", זו תרומה. "לא תאחר", שלא תקדים תרומה לבכורים וכולי. ויתר פרטיה במסכת תרומות [פ''ג מה' תרומה] ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שישראל שם כדעת הרמב''ם ז''ל (הל' תרומות א כו) שכתב שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו, דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה (עי' תמורה ד א) שאין בזה הלאו מלקות. עג. שלא לאכול טריפה שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר (שמות כב ז) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בעניין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך. אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסייעת בכך, הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (חולין נז ב) שזמן זה הוא שנה אחת. ועוד יש להבין לכל מבין, כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דב, אלא שתאסור כל בהמה המוכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהן ממיתות, וכמו שבא במשנה (חולין מב א) זה הכלל כל שאין כמוה חיה - טרפה. וזה שאמר הכתוב 'בשדה' - לאו דוקא, אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרף. וכן הוא במכילתא דיבר הכתוב בהווה. וגם כן נצטרך לכתוב בשדה, כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים. כי דברי התורה נדרשין לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחילת העיון הוא ללמוד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל בשר טרפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד (חולין סח א) על כל בשר שיצא חוץ ממחיצתו שאסור ונעשה כטרפה, כגון בשר קודשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, וכן העובר שיצא חוץ למעי אמו. ומשמעותו של מקרא יבוא כן, כאלו אמר ובשר בשדה טרפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו, שזהו לשון שדה, שאין לו מחיצות, טרפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחיצתן דינן כטרפה, ומי שאכל מהן כזית, לוקה. משורשי מצוה זו [הקשר גוף-נפש] לפי שהגוף כלי לנפש, ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת, כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל. נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכון לאחוז בו הכלים, יעשם האמן טובים. ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה עניין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני, איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים. על כן לא נתגלה טעמן, להועיל לנו מן המכשול הזה. וידוע הדבר מדרכי הרפואה, שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטרפות מורה חולי בבהמה. ואל תקשה עליך לומר מה הפסד יוכל להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחייב להודות כי ברגע הראשון התחיל ההפסד, אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מעוטו. ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קימא, בגדר כזה יתחייב להיות, שאם תתן דבריך לשעורין לא יתקים דבר בידך לעולם. דיני המצוה כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והם (חולין מג א) שמונה אבות: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה. והדרוסה היא הטרפות החמורה מכולן, לפי שהוא מפורש בתורה. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שחיטה ה ג) שכל ספק הבא לנו עליו, אסור. ובשאר הטרפיות יש בהן ספקן מותרין. וכל אחד ואחד מאלו האבות יש לו כמה וכמה תולדות, כמו שבא פרטן בגמרא. וחשבון כלל הטרפיות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם שבעים ושתים, עם טרפות אחת שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים בדורות הראשונים והסכימו עליהם בתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכל אלו המכות שמנו ואמרו שהן טרפות, אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (דברים יז יא) על פי התורה. וכל אחת מן שבעים ושתים הטרפיות שאמרנו, מפורש בארוכה עם כל תנאיו במסכת חולין. וכל טרפיות אלו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזור אחריהן ולבדוק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף, מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רוב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדוק טרם שנאכל הבשר, מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והיא טרפות הריאה, שמצויין בה רירין הנקראים סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קרום הריאה וינקבוהו. לפיכך צריך אדם לראות לעולם באיזה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בעניין שאפשר כי בתנועתם ינקבו הריאה, טרפה, שאנו אומרים כל העומד לנקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה, וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החולי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לנקב, התחלת חולי המביא לידי מות הוא, אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין. ואלו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא עם הפירושים הטובים: כל מקום בעולם שהאמה סרוכה, טרפה ואינה ניתרת בבדיקה, זולתי בעניין אחד אם סרוכה לדופן ויש מכה בדופן והסירכא כולה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תבדק. ויש מתירין בלא בדיקה. ויש מוציאין (רש''י חולין מו ב) מכלל זה אם סרוכה לאונה שבצדה מחתוך לחתוך, וכן מנהגנו היום להתיר. כל מקום בעולם שהענוניתא דורדא שהיא מצד ימין סרוכה, טרפה. ואונות הריאה הן חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלוש מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלויה ברגליה כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסירכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסירכא יוצאת מגב האונות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסירכא יוצאת ביניהן מחתוך האונה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האונות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן בכל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האונות סרוכות שם או סמוכות, דנין אותו לאיסור. והרמב''ם זכרונו לברכה (שחיטה יא ז) הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנונית החזה ודן להיתר, ולא כן אנו נוהגים. סירכא התלויה בכל מקום בין באונות בין באמה, כשרה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה היתר. נמצאו האונות שלא כסדר זה או חסרות מחשבון זה, טרפה. והעינוניתא דורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתרות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאלו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה, אוסרת. ויש מתירין (רמב''ם שחיטה ח ד) כשהיא קטנה יותר מעלה הדס. ויתר רובי פרטי מצוה זו, מבוארים בפרק שלישי מחולין. ובפרק זה עצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האיסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו (י''ד ה' טרפות). ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל (מד לא) בכהנים לבד שכתוב עליהן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים (מנחות מה א) שמפני כן נכפלה בהן, לפי שהכתוב צום לאכול חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבלה, ואולי תחשב מתוך כך שיתר להן אפילו בחולין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד, יצאו לגמרי בכל עניין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפירוש להודיענו שלא התרו רק במליקה לבד בקורבן. אבל בחולין, נשארים הם באיסורן כמו ישראלים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפירוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פירוש עניין זה כבר בארוהו בספר המצות בעיקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב''ם זכרונו לברכה והרמב’’ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פירושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך העניין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות. עד. שלא לשמע טענות בעל דין שלא בפני בעל דין חברו שלא ישמע הדיין טענות האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא. והטעם, לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצוה הדין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא שאזהרה זו של לא תשא וגו', על זה נאמרה. ועוד אמרו שם, שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן (שם ז) מדבר שקר תרחק. ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע, ומקבלו, ומעיד עדות שקר. שורש המצוה ידוע כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהיפך מידותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהיפך מידותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מידותיו, והיפך מידת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והיפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה (איוב כ כט) חלק אדם רשע מאלהים. ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק". והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבירור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מידות בהקדוש ברוך הוא, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ז''ל שיחסו אליו ברוך הוא שם מידות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגודלו וייחודו מצד עצמו, אין ליחס אליו מידות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכולתו ומידותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל ב) שכל דיין שיודע בדין שהוא מרומה, שחייב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחין חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין. ויתר רובי הפרטים, מבוארים בסנהדרין ובמדרשים כמו כן (פכ''ה מה' סנהדרין) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו. מכל מקום בכלל לאו זה הן, שלא יטענו טענותם לדיין שלא בפני בעל הדין. וכן מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. עה. שלא יעיד בעל עברה שלא נקבל עדות איש חוטא ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר, שנאמר (שמות כג א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ובא הפירוש (סנהדרין כז א) אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, כלומר בעל חמס, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהם פסולין לעדות, שנאמר כי יקום עד חמס באיש (דברים יט טז) שורשי מצוה זו נגלה שכל מי שעל עצמו לא חס ולא יחוס על מעשיו הרעים, לא יחוס על אחרים, ועל כן אין ראוי להאמינו בדבר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם עדות ט א) שעשרה הן הפסולין לעדות מן התורה, ואלו הן: נשים, ועבדים, וקטנים, חרשים, שוטים, סומים, רשעים, ואנשים הבזויין ביותר, וקרובים, ונוגעין בעדות, הרי אלו עשרה. וטמטום (רמב''ם שם ג) ואנדרוגינוס בכלל נשים, ומי שחציו עבד בכלל עבדים. הנכפה בעת כפיתו בכלל שוטה. וגם שלא בעת כפיתו, צריך הדיין להתישב בדבר אם דעתו מבלבלת מצד החולי. וכן הפתאים ביותר שאינם מבינים דברים הסותרין זה את זה, וכן אנשים מבוהלים ונחפזים בדעתן ומשתגעין ביותר, כל אלו בכלל שוטים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כד ב) איזהו הנקרא רשע שפסול מן התורה, ואיזהו רשע שפסול מדבריהם, כגון העובר על גזל של דבריהם, שהוא פסול מדבריהם, ומכללם הוא משחק בקוביא שאין לו אומנות אלא הוא, ומפריחי יונים בישוב, ומגדלי בהמה דקה. והחילוק שהוא בין פסול מדאורייתא לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה אמרו זכרונם לברכה (שם כו ב) העיד, עדותו בטלה אפילו קודם שהכריזו עליו, והפסול מדרבנן עדותו קימת עד שיכריזו עליו. ואיזו תשובה מחזירו לכשרותו, והוא כמו שאמר רב אידי בפרק זה בורר (שם כה א) דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אינו יוצא מחזקתו עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או יוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו, וכמו כן נאמר בחשוד על עברה אחרת לפי הדומה. ויתר פרטיה, מבוארים שם בסנהדרין [פ''א שם]. ונוהגת מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים שאינן דנות שיצטרכו לקבל עדות. והעובר עליה וקבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ואפילו עשה בו מעשה בכל דבר שבממון, לפי שנתן להשבון אין לוקין עליו. עו. שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות בשביל אחד שלא ילך הדיין אחר דעת הרוב בדיני נפשות כשיהיה התוספת איש אחד לבד. וביאור זה כי כשתהיה מחלוקת בין הדיינים בדין אדם אחד, ויאמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שאינו חייב, והיו המחייבין יותר על המזכין אחד, שלא יעשה הדין בחוטא כדברי המחייבין, שנאמר (שמות כג ב) לא תהיה אחרי רבים לרעת, כלומר לא תלך אחר הרוב שיזדמן לחתוך משפט מות. וזהו לשון הכתוב שאמר לרעות, כלומר לחיוב מיתה, וזהו כשיהיה רוב מצומצם, כלומר שההכרע אינו אלא מחמת איש אחד. אבל כשיהיה ההכרע בשנים, אפילו לרעת מטין על פיהם. ובמכילתא: הטיתך לטובה על פי עד אחד, ולרעות על פי שנים. משורשי מצוה זו לפי שנצטוינו להתדמות במעשינו למידות ה’ ברוך הוא, וממידותיו שהוא רב חסד, כלומר שעושה עם בני אדם לפנים משורת הדין, וגם אנחנו נצטוינו בכך שיהיה הזכות בדיני נפשות יותר על החיוב, לפי שהוא דבר שאין לו תשלומין. ומשפטי המצוה בפרק רביעי מסנהדרין, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה של אחרי רבים להטת. והעובר עליה וחייב ברוב המוכרע באחד, עבר על מצות מלך, ועונשו גדול מאוד, שגורם לאבוד נפש שלא כדין. עז. שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות שלא ילך אחד מן הדינים אחר דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו. ואם הוא דין התלוי בגזרת הכתוב או מצד גזרה שוה או הקש - שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינים, ולא על הרוב. שנאמר (שמות כג ב) ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך. או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא לא תענה על ריב לנטת, שלא תאמר 'די לי שאהיה כרב פלוני', אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן? תלמוד לומר אחרי רבים להטות. ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד (סנהדרין לד א) זכות בדיני נפשות, לא יחזור וילמד חובה, כמו שאמר לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיה דבריך להטות אותו לחובה. וכמו כן נכלל בו 'אין פותחין בדיני נפשות לחובה'. ויבוא הפירוש כן: לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחילת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה, שאם כן לא יהיה שום אדם נדון לעולם. וכמו כן שמענו מזה הלאו, שאין (שם לוב) מתחילין בדיני נפשות מן הגדול, אלא שלמטה הימנו יגיד תחילה דעתו, וזהו לא תענה על ריב כמו על רב, כי בלא יו''ד הוא נכתב, כלומר לא תענה על גדול, אלא הוא יענה אליך, שאתה תדבר תחלה. והעניין הוא כדי שלא יסמכו על דברי הגדול. כל אלה הדברים למדנו מ'לא תענה על רב לנטת'. ועניין זה מכוח חכמת התורה, שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, וזהו שאמרו זכרונם לברכה שבעים פנים יש לתורה. ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה, יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה, ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות, ומסר להם הפירוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו. ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מילותיה גזורות ומחייבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גודל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה, שאמרו עליה שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם. משורשי מצוה זו כמו שאמרנו תחילה, שלא ילך אחד מן הדיינין אחר חבריו, אלא יבין הדברים מעצמו. הטעם מפני שאפשר שמתוך כך יבוא הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם. הבן הדבר כי כן הוא, ולא רצה ה’ יתברך למסור דין נפש לדעת אחד. אבל בדין ממון שנתן להישבון, אין חוששין לכל זה, ואפילו לשלושה מוסרין אותו לכתחילה על סמך דאי אפשר דליכא בהו חד דגמיר. ושאר הדברים שנלמדו ממנו, כגון מלמד זכות שלא ילמד חובה, ושאין פותחין לחובה, ואין מתחילין מן הגדול, כל זה לחמלת ה’ יתברך על בריותיו כאדם החומל על בניו, דרך משל, כמו שכתוב (דברים יד א) בנים אתם לה’ אלהיכם וגו'. [לעתים מחילה על חטא הורסת את האחרים] . והגע עצמך על דרך משל, אם יוליד איש מאה, ובנה להם עיר והושיבם שם, וראה שלא יתקימו בישוב אלא אם כן יגזור עליהם שכל המכה רעהו יענש בממונו, ואם ימיתהו יומת, וקם האחד ועבר על גזרתו. אם ימחל לו - הרי הישוב בטל, שלא תשאר מורא על הנשארים, מה יש לו לעשות ואל יראה במות בנו השני, יחזור על כל פנים בכל צד שיוכל לפטרו מן הדין. אם יוכל מוטב, ואם אי אפשר בשום צד יצוה להמיתו, כדי לקיים ישוב האחרים, וכן הדבר הזה והבינהו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יז א) שאם פתחו כולם לחובה שפטור, ואם המזכין והמחייבים שוים שמוסיפים עליהם, ועד כמה מוסיפין. ואם אומר אחד איני יודע מה יהא בכך. ומה שאמרו שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, דווקא בשעת משא ומתן נאמר, אבל בגמר דין חוזר להימנות עם המחייבין. ואם פתח אחד ואמר יש לי ללמד חובה ונשתתק או מת, שהוא כמי שאינו יודע, והמזכה ומת רואין אותו בגמר דין כאלו הוא במקומו. ותלמיד הבא ללמד חובה משתקין אותו, ואם אמר ללמד זכות מעלין אותו עם סנהדרין, ואם יש ממש בדבריו שומעין לו, ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום דרך מוסר. והנדון בעצמו שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו, והוא שיש ממש בדבריו. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין [פ''א שם] ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנשים. שאינן דנות, כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ואל יקשה עליך מה שכתוב בדבורה הנביאה (שופטים ד ד) והיא שפטה את ישראל, שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה, אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאין ונותנין עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה והיא שפטה את ישראל וכו', או נאמר שקבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם לדון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים, דכל (כתובות נו א) תנאי שבממון קים. [האישה כשופטת] . ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות, הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי (סנהדרין ג ט) שכן נמצא שם מפורש. אבל לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון. ואמרו כי מקרא מלא הוא, שנאמר 'והיא שפטה'. ומה שאמרו בסנהדרין (לד ב) דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון, ונשים ודאי אינן כשרות להעיד כדמוכח שם, אפשר שיאמרו לפי דעתם זה לפי שאין למדין מן הכללות (עירובין כז א). והנראה מן הדברים ומן הסברא שאינן בתורת דין, כדאיתא בירושלמי וכדמשמע לפי גמרין דרך פשיטות. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בלבד. שאין דנין דיני נפשות אלא שם. והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו, וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולימד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחילה, עברו על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. עח. מצות הטייה אחרי רבים לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון, על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות. ובביאור אמרו זכרונם לברכה (חולין יא א) רובא דאורייתא. ובחירת רוב זה, לפי הדומה, הוא בששתי הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה, ואפילו כיוצאי מצרים. אבל בהשוית החכמה בקרוב, הודיעתנו התורה שרבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששתי כתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר, אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם. והטעם לפי שהם היו בחשבון מחוייב מן התורה, והוא כאלו צותה התורה בפירוש אחר רוב של אלה תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים. משורשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאלו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהיפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. [חובה לציית לרוב, גם אם לעתים יטעו] אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצוותם, אנו משלימין מצוות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו העניין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות (ב א) שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקורבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם. דיני המצוה כגון החילוקים שיש ברוב זה בין דיני ממונות לדיני נפשות, שבדיני נפשות צריך שיהא הרוב יותר ניכר, וכמה אנשים צריכים לדיני נפשות מחמת שאנו מצווין לעשות כדברי הרוב, ואין ראוי להמית איש אחד בשני דיינים שהם רוב כנגד אחד. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לז א) שצריכין גם כן אלו העושים רוב בדיני נפשות להיות סמוכין, והסמיכה עדות להם שהם חכמים ונבונים ושלמים שראויים לעשות כל דבר על ידם. ולא נמית אנשים על פי אנשים חסרי חכמה פן יטעו בדין, ולמיתה אין תשלומין. ושבדיני נפשות המלמדים זכות אין חוזרין ומלמדין חובה, ובדיני ממונות אינו כן, ושפותחין בזכות בדיני נפשות, והנה נסתלק הפותח בכך מכת המחייבת, ושהכל מלמדין זכות, בין רב בין תלמיד. ויתר פרטיה, מבוארים בסוף סנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר עליה ולא נטה אחריהם, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו. עט. שלא לרחם על עני בדין שלא יחמול הדין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר (שמות כג ג) ודל לא תהדר בריבו. ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר (ויקרא יט טו) לא תשא פני דל. ולשון ספרא שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר לא תשא פני דל. ושורש המצווה ידוע, שהשכל מעיד בהשוית הדין, שדבר ראוי וכשר הוא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשוה הדין לחמלתו על הדל, עבר על מצות מלך, ואין בה מלקות, שאין בה מעשה. פ. מצות פרוק משא להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר (שמות כג ה) כי תראה חמור שנאך וגו'. השונא זה, פירושו ישראל. ואף על פי שכתוב (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, דהינו ישראל, אמרו חכמים (פסחים קיג ב) שעניין זה הוא כגון שראהו עובר עבירה ביחיד, והתרה בו ולא חזר, שזה מותר לשנאתו. ומה שאמר 'חמור', לאו דוקא חמור, אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, כלומר עזרהו, מלשון (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלים. שהוא מלשון חזק. משורשי המצוה ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו (על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו. דיני המצוה כגון אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עבירה, אלא שאין לבו שלם עמו. ופירוש 'כי תראה' - מאימתי הוא החיוב, ושיערו חכמים שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, וזהו ריס. אבל רחוק מזה השיעור, אין חייב להטות הדרך אליו. והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה. ודין (שם ל ב) זקן או נכבד ואינה לפי כבודו, שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין (שם לב א) פריקה בחינם וטעינה בשכר, ושמדדה (שם לג א) עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלוויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא [ח''ה סי' פד]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר עליה, ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת האכזריות שהוא מידה מכוערת. וכל (שבת ק נא ב) שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות. פא. שלא להטות משפט רשע שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא רשע בעל עבירות, שנאמר (שמות כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו, ופירושו שהוא אביון במצות, שאין במשמע שיהא אביון בממון, שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזול ממנו בעוניו, אלא נצטוינו שאף על פי שהוא רשע, לא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, כי המשפט ברשעים לאלהים הוא ולא לך. וכן הוא במכלתא, רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שמא תאמר וכו'. שורש השווית הדין בכל אדם, דבר מושכל הוא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות שאינן דנות. ועובר עליה והטה הדין על הרשע עבר על מצות מלך. פב. שלא לחתוך הדין באומד הדעת שלא יהרגו בית דין הנדון כי אם בעדים מעידין על אותו עניין שהוא נהרג עליו, שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות. ועל זה נאמר (שמות כג ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, כלומר הזהר עד מאוד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה. וכן הוא מפורש במכלתא שאמרו שם ראוהו רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו אם הרגת אותו תיהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה, נפטר זה. וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאלו התורה התירה להקים גבולי העונש באפשרות הקרוב, יצא מן העניין לפעמים להקים גבולי העונש באפשרות רחוק, עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רוחב גדול. ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא. ולפיכך סגר יתעלה זה השער וציווה אותנו על זה, וכל פקודי ה’ יתברך ישרים (תהלים יט, ט). ועוד נכלל בכלל לאו זה מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבירה אחת, כגון שהאחד מעיד שעשה מלאכה בשבת, והאחד מעיד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותן, שנאמר 'ונקי וצדיק אל תהרג'. וכן אמרו זכרונם לברכה (מכילתא), היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה, ואחד ללבנה, שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג. שורש המצווה, נגלה הוא כמו שאמרנו. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות וב) שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעבירה אחת עד שיראו שניהם כאחד. ועוד שיהיו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחד מחלון אחר, ואין יכולים לראות זה את זה, ושהמתרה מצרפן אם רואה שניהם. ויתר פרטיה בסנהדרין. ונוהגת בארץ ישראל בזכרים לפי שבהם המשפט, כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכוונת, כמו שאמרנו, עבר על מצוות מלך, ועונשו גדול מאוד שגורם להרוג נפשות שלא כדין. והרמב’’ן זכרונו לברכה (סהמ''צ ל''ת ר''צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לעניין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחייב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין (לג ב) תנו רבנן, מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג, כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק. הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל עניינים אלה מן השורש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון, שמא עשה תשובה וניחם על רעתו שעשה ויהיה ממישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו. פג. שלא ליקח שוחד שלא יקח הדין שוחד מבעלי הדין, אפילו לדון דין אמת, שנאמר (שמות כג ח) ושוחד לא תקח. ונכפל הלאו בתורה בזה העניין במקום אחר (דברים טז יט) וכן אמרו בספרי לא תקח שוחד, אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב. משורשי המצוה שנאסר עלינו לקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמיתו. כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר, ודבר ברור הוא, אין צריך מופת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהנותן והמקבל עוברין בלאו. הנותן משום 'ולפני עור' (ויקרא יט יד), והמקבלו שהוא בכלל ארור. וחייב להחזירו. ושאסור לדיין להגדיל מעלתו לכוונה כדי להרבות שכר לסופריו, ושאפילו שוחד דברים אסור ליקח, אלא יראה עצמו כאלו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים. כללו של דבר, אסור לדיין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו. אבל אם הדיין הוא בעל מלאכה, התירו לו חכמים לשאול מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסוק בדינם, והוא שיהא הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה. ויתר פרטיה בסנהדרין [פכ''ג שם]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון. פד. מצות שמיטת קרקעות להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו בה 'שנת השמיטה', ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר (שמות כג יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך. ולשון מכילתא: והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלול כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו (ויקרא כה ה) 'ואת ענבי נזירך לא תבצר', כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על עניין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם, והוא מלמד לכולן שזה מן המידות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו, שהיא להפקיר כל פרותיה, והמצוה האחרת שצונו האל, לשבות בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד כא) 'בחריש ובקציר תשבת' - קשר אחד להן. משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי (שמות כ יא) ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם העניין מבין עינינו תמיד. והוא כעניין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצווה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך. כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה, ולא מיעוט הביטחון. מדיני המצוה מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן הזיבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושיעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מוע''ק ג ב) שהחיוב להימנע מעבודת הארץ שלושים יום קודם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני. ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואיסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופרות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן 'לאוכלה'. ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם, חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים. ויתר רובי פרטיה כולן מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת שביעית. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה (ויקרא כה ב) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב ולא כזיב בכלל, אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה. כי הם קידשו המקומות שהחזיקו בהם לעולם. והמקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית, שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מותרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה. סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה 'כבוש יחיד', והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבין במעשר, אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ. והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית, או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, ביטל עשה. ומכל מקום מותר לאסוף מהן מעט מעט לבית לאכול, ובלבד שתהא יד הכל שווה בהן, כאלו אין לקרקע בעלים ידועים. פה. מצות שביתה בשבת לשבות ממלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כג יב) וביום השביעי תשבת. כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד י''ב פעמים. פו. שלא לישבע בעבודת אלילים שלא נשבע בשם עבודה זרה ואפילו לעובדיה, ולא נשביע לגוי בה, שנאמר (שמות כג יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ובכלל ההזכרה שמענו בין נשבע בין משביע, ויש מפרשין שעיקר לאו זה אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום אידו ומרויחו, דאזיל ומודה, וקא עבר על לא תזכירו, כלומר שלא יזכרוה אחרים על דרך האסורה להם, דהינו על דעת לעובדם, שהוא אסור אף להם מן התורה, שבני נח מוזהרים על עבודה זרה. ועוד הוסיפו זכרונם לברכה הרחקה, ואמרו בסנהדרין (סג ב) שלא יאמר אדם לחברו 'שמור לי בצד עבודה זרה פלונית'. משורשי המצוה להרחיק כל עניין עבודה זרה בין במעשה בין בדיבור, עד שלא יעלה זכרה בלבבנו לעולם. והשגיחו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו שבארבעים וארבעה מקומות הזהירתנו התורה עליה לרוב מיאוסה, צא וחשב. מדיני המצוה מה שאמרו שאפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא בדרך שבועה אסור, ושכל עבודה זרה הכתובה בספרי הקודש מותר להזכיר שמה, כגון פעור (במדבר כג כח) ובל ונבו (ישעיה מו א) וכיוצא בהן, ושאסור לגרום לאחרים שיידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה. אבל אינו לוקה אלא הנודר והמקים בשמה, דהינו הנשבע בעצמו ולא המשביע, ואף על פי שהמשביע כמו כן בכלל הלאו הוא, לפי דעת הרמב''ם ז''ל. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ונשבע בדבר מכל הנבראים שיאמינו בם הכופרים הסכלים על צד הגדולה, חייב מלקות. כן כתב הרב זכרונו לברכה. ואף על פי שאין בו מעשה בזה, מרוב חומר עבודה זרה הוא. פז. שלא להדיח בני ישראל אחר העבודת אלילים שלא יקרא אדם בני אדם לעבוד עבודה זרה ויזרז אותם על כך, ואף על פי שזה הקורא לא יעבדנה ולא יעשה לה פעולה מן הפעולות רק הקריאה לבד, וזהו הנקרא מדיח. וכן אמרו בסנהדרין (סג ב) לא ישמע על פיך, אזהרה למדיח, וכן אמרו במכלתא. שורש המצוה ידוע. דיניה בפרק עשירי מסנהדרין. ומי שלא הדיח בעניין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית, ובסדר ראה אנכי נכתוב אזהרת מסית בעזרת השם. אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח. וזה שאתה מוצא כל הרחקות אלו בעבודה זרה, וגודל העונש בה עד שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות בתורה, ושתכַנֶה התורה לשם ברוך הוא קנַא על עובדיה. אל יעלה בלבך שקנאת האל והרחקות אלו נכתבו זולתי מצד העובדים, כי ה’ ברוך הוא וברוך שמו בין שיעבדו אותו בני אדם, או יעבדו מלאך או גלגל או כוכב או אחד מכל ברואיו, אין שום צד תוספת וגרוע נופל בזה בכבודו ברוך הוא, כי תכלית הכבוד וההוד לא נוסף ולא נגרע בשביל דבר, אף כי שמעשיו אנחנו פעולותיו אנשי הגופות. אך תדע באמת כי כל עניינים אלה נאמרים על צד המקבלים, יאמר כי בעת שהאדם מוציא עצמו לגמרי, ומתפשט מאמונת ה’ ברוך הוא, ומוליך גופו ומתפיס מחשבותיו אחרי ההבל, לא יהיה ראוי כלל להניח בו שום ברכה ושום טובה, אבל יהיה ראוי להניח עליו כל מה שהוא הפך הברכה, והוא הקללה והמארה והחלאים וכל רעות, כי הוא נתרחק תכלית הריחוק מכל גבולי הטוב, ועל כן לא תשיגהו כי אם רע מכל צדדיו. ועל הדרך המשל יאמר עליו כאילו ה’ יתברך שהוא אדון הטוב נעשה לו לאויב, ועצר ממנו כל הטובות, וכאלו הוא מקנא בו בהניחו עבודתו ועובד את אחרים. ואולם האל ברוך הוא לא יחייב לכל נברא ולא יקנא בבן אדם, כי בידו להחזירם כולם עם כל שאר העולם כולו לתוהו ובוהו בהנחת חפצו בביטול, כאשר בראם בהנחת חפצו בבריאה. אבל יכנה שמו ברוך הוא בקנא, על דרך מעשה בני אדם. לפי שאין ביניהם שנאה גדולה כמי שמקנא באיש על שום דבר, או מקנא באשתו בזנותה עם אחרים. ועל כן נכתבו בתורה דמיונות אלו אצלו ברוך הוא, כדי שיכנס לאוזן השומע. ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. אבל דין העובר עליה, בין איש ואשה שהם בסקילה, אינן אלא במקום הראוי למשפט שהיא הארץ הנבחרת. פח. מצות חגיגה ברגלים לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלוש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות, כדי שנחוג שם, שנאמר (שמות כג יב) שלוש רגלים תחוג לי בשנה. ועניין החגיגה הוא שנעלה שם בקורבן, ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמיים בתורה, ואמרו זכרונם לברכה במסכת חגיגה (י ב), שלוש מצות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה, שמחה. משורשי מצוה זו לפי שאינו בדין לבא בידים ריקניות לפניו ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו כמו שכתוב (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבותינו אנחנו רואים כאלו נעמוד לפניו. והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם. ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקורבן בעת ההיא, כי בפעולת הקורבן נתכן לקבלת הטובה, ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם. מדיני המצוה שאמרו זכרונם לברכה (פאה רפ''א) שקרבנות אלו אין להן שיעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף, תור או גוזל, ושחייב לעלות לירושלים על כל פנים בקורבן בידו או בכסף שיקנה בו קורבן בירושלים, אבל בשוה כסף אינו פטור. ואם לא הקריב קרבנו ביום ראשון, שיש לו תשלומין (חגיגה ט א) כל שבעה, ובלבד שיהיה הוא שם ביום ראשון. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חגיגה ונוהגת בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות ולא כל (שם ב א) הזכרים, שחיגר וסומא אפילו באחת מעיניו, וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו - כולם פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינוס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חייבים, ואפילו יש להם אמנות מכוער כגון (שם ד א) מקמץ ומצרף ועבדן, מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני ה’ יתברך, והם מקובלין לפניו כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום, ולא האומנות, כל זמן שעושין אותו בנאמנות. והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג, ולא הביא קורבן, ביטל עשה, וגם עבר על לאו, שנאמר על זה (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם. פט. שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד החמץ ברשותנו שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד שיהיה חמץ ברשותנו עד חצי היום, כמו שדרשו זכרונם לברכה (פסחים ה א) "אך" [אך ביום הראשון תשביתו] - חלק, שנאמר (שמות כג יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי, ובא הפירוש בו לא תשחט שה הפסח ויהיה עדיין חמץ קיים ברשותך. ונכפלה זאת המניעה בלשון אחר בתורה. וגם כן שמענו בכלל הפירוש, שלא (שם יג ב) יהיה חמץ אצל השוחט אותו ולא אצל הזורק דמו ולא אצל המקטיר חלבו ולא אצל אחד מבני חבורה הנמנין עליו (שם סג ב). משורשי המצוה לפי שקביעות זמן בכל העניינים הוא קיום עשיתן, ידוע הדבר אצל כל אדם. ועל כן בדבר הפסח, שהוא דבר גדול אצלנו בקיום הדת, כמו שכתבנו למעלה (במצוה כא), ציווה האל ברוך הוא שנעשה עניינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר מדבריו, ולא תבוא מצוה ממצות עניין המועד הזה בגבול חברתה. ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחילה, ואחר כך להתחיל בקורבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב. ועוד אם שמענו טוב מזה נחזיק בו. מדיני המצוה מה שאמרו (שם סא א) שזמן שחיטתו אחר חצות, ואם שחטו קודם חצות שפסול, ואף על פי שאחר חצות הוא זמנו, אינו נשחט לכתחילה אלא אחר תמיד של בין הערבים אחר שמקטירין קטורת של בין הערבים, גם לאחר שמיטיב את הנרות. ויתר פרטיה בפסחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האמורין או אפילו אחד מכל בני החבורה הנמנין באכילתו - לוקה, והפסח כשר מכל מקום. צ. שלא להניח אמורי הפסח ליפסל בלינה שלא להניח אמורים של פסח עד הבוקר שלא יקריבו אותן והן נפסלין בשהיה זו, ונקראין נותר, שנאמר (שמות כג יח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, והוא הדין לשאר אמורין ולשאר קרבנות. ולשון מכלתא לא ילין חלב, בא הכתוב ללמד על החלבים שנפסלין בלינה. וכבר נכפלה זאת המניעה במקום אחר, שנאמר (שמות לד כה) ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. משורשי המצוה כי כבוד הקורבן להקריבו בזמנו הקבוע אליו, והמעביר המועד נראה כמתיאש ומשליך הדבר אחרי גוו, ואיננו מתעורר ומתפיס כונותיו אל העבודה יפה, ומפני כן נפסלין בכך. מדיני המצוה מה שאמרו (פסחים סד ב) שמצוה להקטיר אמורי כל זבח וזבח בפני עצמו. ומה שאמרו (מנחות עב א) שמצות הקטורתן אחר שחיטה סמוך, ואם לא הקטירן כן מקטירן כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. ודוקא כשחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שחלבי שבת קרבין ביום טוב, אבל אם חל ארבעה עשר בניסן בחול, אין מקטירן בלילה, שאין מקטירין חלבי חול ביום טוב, דיום טוב עשה ולא תעשה, ודוחה לאו דלא ילין. ויתר פרטיה בפסחים ונוהגת בזמן הבית בזכרים כהנים. והעובר ולא הקריבן, אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה. צא. מצות הבאת בכורים להביא בכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורמון, זיתים ותמרים, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו'. ובא הפירוש שלא נאמר אלא על שבעה פרות אלו. ולפי הדומה, כי בדרך זו למדו זכרונם לברכה לומר כך, כי אחר שלא הוזכרו כל פרות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום, וצונו ברוך הוא להביא מארצנו בכורי פרות סתם, באמת יש לדון כי על הפרות שהודיענו בתורה, שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, על אותם צונו. ואפשר כי יש לרבותינו ז''ל עוד הכרח הכתוב בעניין, או שמא דברי קבלה הם. וכן היה דרכם להביא אותן: הסמוכין לירושלים מביאין אותן רכים, והרחוקין מיבשין אותן. משורשי המצוה כדי להעלות דבר ה’ יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבואו, נהיה ראוים לברכה ויתברכו פרותינו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ב) שהן אסורין לזר כתרומה משנכנסו לירושלים, ומאיזה פרות מביאין מהם בכורים מדרבנן, ושנתנין הבכורים לאנשי משמר, ושטעונין כלי והוא לכהן אם הוא של עץ, ושלא יביאם אדם בערבוב אלא דרך נוי, כגון שֶמשִים הוצין או עלין בסל בין כל מין ומין, ומקיף אשכלות ענבים לסל של תאנים על שפתו, ומביאין בידיהן תורים ובני יונה לכבוד הבכורים ונותנין אותם לכהנים, וכיצד היו מעלין אותן, והשמחה שהיו עושין עליהן המביאים אותם והיוצאים לקראתם, והמזמורים שהיו קוראין סמוך לעיר, פרטיה מבוארים במסכת בכורים (פ''ג) ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובפרות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפרות חוצה לארץ. והעובר עליה, ביטל עשה. צב. שלא לבשל בשר בחלב שלא נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר (שמות כג יט) לא תבשל גדי בחלב אמו. ובא הפירוש (חולין קיג, א), דלאו דוקא גדי, אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע, שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאו בלשון 'גדי', לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב 'גדי', והוצרך לפרש 'גדי עזים', הא למדת, שבמקום שנאמר 'גדי' סתם - לאו דוקא גדי עזים, אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע. משורשי מצוה זו לפי הדומה שהוא כעניין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת העניין שאמרנו שם. ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה, לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת, אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותה התערובת, ולהרחקת אותו עניין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר, שאם אולי נעשה התערובת, לבל נאכלהו ולא נהנה בו, להרחיק העניין. ואפילו (פסחים כה א) אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל איסורי המאכלות. וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערובת, וכעניין שאמרנו בכישוף. זה נאמר מתוך הדחק, ועדיין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בעניין טעם אחר (מורה נבוכים ג מ''ח). אמר, כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערובת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערובת. וכל זה איננו שוה לי. דיני המצוה נכתב בעזרת ה’ בקצור כמנהגנו במצות איסור האכילה וההנאה בסדר כי תשא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובשל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה. צג. שלא לכרות ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודת אלילים שלא נכרות ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתנו אל העם הרע הכופרים, שהם שבעה עממים שבתורה, שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והם החתי והאמרי וכו', שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום, ונניח אותם לעבוד עבודה זרה. משורשי מצוה זו לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממין היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם. ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם. וכמו שכתוב עליהם בתורה (דברים ז ב) החרם תחרימם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן (מצוה תכה). ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סיבת היות בעולם האומות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות. ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא לכרות ברית לכל עובדי עבודה זרה. אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי עבודה זרה, ששאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם, אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו השבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והעניין, לפי שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להורגו בלא סכנה ולא הרגו - עובר בלאו. וזה שאמרנו עובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם, דוקא עובדי עבודה זרה מן האומות, אבל ישראל עובד עבודה זרה, כגון המינין והמשומדין והאפיקורוסין, מצוה עלינו להורגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר. מדיני המצוה מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזור בתשובה. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין [י''ד סי' קצא] צד. שלא לשכן עובדי אלילים בארצנו שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי. משורשי המצוה מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמד מכפירתם. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז סד ב) שאלו רצו להניח עבודה זרה, אף על פי שעבדוה מתחלתן שמותרים לשכון בארצנו, וזהו הנקרא 'גר תושב', כלומר שהוא גר לעניין שהותר לישב בארצנו. כמו שאמרו זכרונם לברכה אי זהו גר תושב? זה שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה. ואם לא הניח עבודה זרה, אין צריך לומר שאין מוכרין לו קרקע שישכון בארצנו, אלא (שם כא א) אפילו להשכיר לו בית אסור, כל זמן שישכור לדירה, לפי שמכניס שם עבודה זרה. אבל לסחורתו מותר, ובלבד שלא ישכיר לשלושה בני אדם, לפי ששלושה דבר קביעות הוא, ואין ראוי לקבעם. וחילוק הדינים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש בעניין זה בין בתים לשדות וכרמים, ובין סוריא לארץ ישראל. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ועבודה זרה. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ. והעובר עליה ומכר להם קרקע, או השכירו להם במקום שאינו רשאי, עבר על מצות מלך. ואינו לוקה, לפי שאפשר למכור להם קרקע או להשכיר בלא עשיית מעשה. פרשת תרומה פרשת תרומה יש בה שתי מצות עשה, ולא תעשה אחת. צה. מצות בנין בית הבחירה לבנות בית לשם ה’, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העלייה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם. משורשי מצוה זו מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן ה’ כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי, לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפנים, והלוים אחי הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערוך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה’. [הקושי בהסברת המקדש וקדשיו] ידוע הדבר ומפורסם בינינו העם מקבלי המצות, כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שורשים גדולים ורבים, ולכל שורש ושורש ענפים, כל אחד ישא אשכול גדול של פרות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסיבה עומק חכמתה עד שאין כוח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כולה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת, יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי עם דעתי, גודל ערכה ורוב עומקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמוך במה שלמדוני רבותי, (ע''ז יט א) לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאבה. דע בני, כי כל אשר יגיע אצל ה’ בעשות בני אדם כל מצותיו, איננו רק שחפץ ה’ להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקים מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ ה’ בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י יב יג) ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך וגו' עד לטוב לך. כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו, רק שרצה בטובו הגדול להטיב לך. וכמו שכתוב אחריו הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. כלומר ואינו צריך למצותיך, רק מאהבתו אותך לזכותך. ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסיבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם ה’ יתברך לב לדעת ולהכיר במידותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ ה’ יתברך לרוב חשקם אותו, ואל התועלת המעותדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלושה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כולם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות. ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בעניין מצותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפילות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו. חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם, יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני. ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא. ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סיבת שריית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדושת המקום בחרבנו לקדושתו בישובו. והנחת הטעם הזה בעניין הבית תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט עניין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל 'חטאתי לא אוסיף עוד', אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים, ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקורבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת. וכעין זה הטעם מצאתי להרמב’’ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א ט) בשם אחרים, וזה לשונו. כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ה’ יתברך כי כאשר יחטא יביא קורבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בעניין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפירושיו פרשת ויקרא. ועוד נוסיף דברים על צד הפשט ונאמר כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם, כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקורבן הבהמות, מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות, אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל, ולשורפו שם, ולהשכיח זיכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל, שהיא קיימת לעולם. וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שיישמר מן החטא. ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג). ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קורבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקורבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר. ובקורבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון, נאמר בפשט העניין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה הישארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה, שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית ה’ יתברך באפר שנשאר שם בעת השריפה, לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי, הנושא כל העוונות, יראו רמז כי החוטא שעוונותיו מרובים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואישם לא תכבה, כמעשה השעיר בנושאו ריבוי עוונות כל ישראל יושלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית ה’ לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא פ''ו ה''ג) כי בשעה שישראל מרוצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי יג כד) ואוהבו שחרו מוסר. ובעניין חילוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים, ויתר פרטיה רבים, אם נאמר לפי הפשט, שהיה כן להיות מחשבת העובד מכוונת אל העבודה הרבה, כי החלוקין יכריחו כיוון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקבלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה הענינים. ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב - מעט אוכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים, שאמרו בקורבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקורבן מצורע (ויקרא רבה פט''ז), הוא עשה מעשה פטיט יקריב ציפורים (ערכין טז, ב). ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בעניין הנידה (נידה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים, רק להודיע כי עניין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עיקרים גדולים וחזקים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים קיב ב) שקודם שנבנה הבית בירושלים היו מקריבין קרבנות בשאר מקומות, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד. ואלו הם הדברים שהם עיקר בבנין הבית: עושין בו קודש וקודש קודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלושתן נקראין היכל (מדות פ''ד מ''ו) ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו (זבחים פח א) שכל כלי הקודש שנקבו או נסדקו, שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד, שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין: עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהם כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה כגון בנין הבית כיצד, ותבניתו וכל מידותיו, ובנין המזבח ומשפטיו, מבוארים במסכת מידות. וכן תבנית המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות (כח א צז א) ויומא (לג ב). ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה. צו. שלא להוציא בדי הארון ממנו שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר (שמות כד טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ומבואר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא. שאין פירוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן. אלא כן הוא העניין: כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב (שמות יט טו) היו נכונים לשלושת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני (שם לד ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצוואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסיבת דבר אחר, כגון עכשו בעוונותינו שאין לנו ארון, 'מצוה הנוהגת לדורות' נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חייבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים, אם נצטרך להביאו ממקום למקום, בסיבת מלחמה או מאיזה סיבה שתבוא. משורשי המצוה לפי שהארון משכן התורה, והוא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול מידם, ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם, ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחייבת לרמז עניינים גדולים עליונים כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן. ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה. שלושת מצות סדר זה, אינן נוהגות היום. צז. מצות סידור לחם הפנים ולבונה להשים בבית המקדש לפני ה’ לחם תמיד, שנאמר (שמות כה ל) ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. משורשי המצוה שצונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקיים עליו מצות ה’ יתברך, יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון ה’ יתברך בו הוא מתברך. ולפי כל עניין ועניין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעיין הברכה נובע עליו. וכן מצאתי להרמב’’ן זכרונו לברכה. וכעניין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר''ר טז א) הביאו לפני עומר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה בשנה הבאה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי לזכור עקדת יצחק. ועל הלחם הזה בעצמו אמרו (מגילה כו ב) כי מפני שהוא תשמיש המצוה, ובו נעשה רצון האל, היתה הברכה דבקה בו ביותר. וכל אחד מן הכהנים שמגיע לו ממנו כְפוֹל - היה שבע. ואלה הדברים, כגון שולחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות, בכולן נצטוינו מצד המקבלים. וכעניין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשב שבסידור לחם בבית על שולחן, שנניחנו שלם ונקחנו שלם, תקבל שום הנאה למעלה. חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד. רק שציוונו בכך לחפצו ברוך הוא, שנתברך ממנו מרוב מידת טובו. גם הלבונה הבאה עם הלחם, שנכתוב בה אשה לה’, ואמרו מן המפרשים (רש''י ויקרא כד ז) שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה שנקטורת בכל שבת כשמסלקין הלחם. אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה. וקיום מצות האל בלחם ובלבונה אחד הוא, כי כמו שצוה האל ברוך הוא להסדיר הלחם לפניו ונעשה רצונו וסדרוהו, כן נעשה רצונו בלבונה שצוה להקטיר והקטירוה, קצב אחד לכל. אבל כל אלה העניינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתוב עליו שכולו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו. אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה’, כלומר שנכנס כולו במצותו, לא אכל ממנו אדם ולא נהנה בו הנאה גופנית כלל. ועל שהריח אינו מן ההנאות של הגוף רק מהנאת הנפש, כי הגוף לא יקבל רק הנאת המשוש, יכנו לעולם עניין הריח אל ה’ ברוך הוא, אף על פי שהוא ברוך הוא וברוך שמו איננו לרוב מעלתו וגודלו בגדר עניינים אלה כלל, לפי שאינו גוף ולא כוח בגוף, ידוע הוא אצל כל מבין. וכבר פרשו זכרונם לברכה בכל מקום שנאמר (ויקרא א ט) ריח ניחוח לה’, שאמרתי ונעשה רצוני, וכן (בראשית ח כא) וירח ה’ את ריח הניחוח בדרך הזה. זהו שנראה לנו בעניין סידור הלחם בבית השם. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב (מורה נבוכים ח''ג פמ''ה) וזה לשונו: אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סיבה, ואיני יודע לאיזה דבר אייחס אותו עד היום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שבכל אחת מן המערכות היו נותנין כלי שיש בו קומץ לבונה, שנאמר (ויקרא כד ז) ונתת על המערכת. כלומר, על כל אחת מהן לבונה זכה (ויקרא כד ז). וכלי זה נקרא 'בזך'. ואמרו זכרונם לברכה ששני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה, ומיום שבת ליום שבת מוציאין את הלחם ומסדרין לחם אחר מיד. וזה שמוציאין הוא שחולקין שתי המשמרות, הנכנסת והיוצאת עם כהן גדול, ואוכלין אותו. וכיצד מסדרין אותו? שארבעה נכנסין בלחם ובבזיכין, וארבעה מקדימין לפניהם ליטול הלחם מעל השולחן. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות צט ב) שהיו מכוונין בהנחתו להיות טפחו של זה בצד טפחו של זה, לקים מה שנאמר 'לפני תמיד'. וצורת הלחם ועניין הנחתו כיצד היה כדי שיהא האויר שולט בו, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחד עשר ממנחות (צד, א) [פרק ה' מהלכות תמידין]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים הכהנים, כי להם העבודה, ולא לנשים. פרשת תצוה פרשת תצוה יש בה ארבע מצות עשה ושלוש מצות לא תעשה. צח. מצות עריכת נרות במקדש להטיב נרות תמיד לפני ה’ יתברך, שנאמר (שמות כז כא) יערך אתו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני ה’ יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא (יומא יד ב). משורשי המצוה שצונו ה’ יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל עניין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו (במצוה טז) כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת כי יש למקבלים בעניינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתוב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים. דיני המצוה כגון מה שאמרו הדלקת הנרות דוחה שבת, כקורבנות שקבוע להם זמן, שנאמר בו 'תמיד', ושניתן (מנחות פט א) לכל נר ונר חצי לוג שמן, שנאמר 'מערב עד בקר', ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום. ומעניין מצות ההטבה הוא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבוקר ובין הערבים. והדשון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר. ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי - אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני ממנחות (פו א) וממקומות מתמיד. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תמידין ומוספין פ''ג). במצוה זו, שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו. אבל דעת מפרשים אחרים (רש''י שמות ל ז) היא שההטבה היא הדישון והקינוח ותיקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (מט ב נ, א) [פ''ג מהלכות תמידין ומוספין] ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, ביטל עשה. צט. מצות לבישת בגדי כהנים שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד, ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו. משורשי המצוה היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה. שכשיסתכל בכל מקום שבגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף, שיהיה לזיכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל עניינו היה צריך גם זה. ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה ב) שנתחייבו להיות אורך הכתונת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך (יומא עב ב) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת (רמב''ם מהל' כל מקדש פ''ח הי''ט) ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במותניו ארכו שלושים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גובהו ברוב ההקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בעניין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה. וכבר כתבנו (במצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל יי'. דיני המצוה כגון ביאור המלבושים שהם שלושת מינין: בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן, כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט. הכתונת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממותנים ועד ירכיים, כלומר, עד הירכיים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו, אלא שהם היו מקיפין בו הרבה היקפין, מה שאין אנו עושין כן באזור. וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים, וחוטן כפול ששה, והאבנט לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט. ומותר ללובשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה. ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן, כתנת ומכנסים ואבנט כשם השלושה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט. ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב, ושמן: חושן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמונה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרוכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר ועובד בהן לעולם, שנאמר 'והניחם שם'. וכל זמן שיעבוד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן - עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה מ'וחגרת להם אבנט והיתה להם כהונה' (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם, ויחשבו כזר העובד, שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מיומא וסוכה [פ''י מה' כלי המקדש] ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה ועובר עליה ועבד מחוסר בגדים או יותר, חייב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו. ק. שלא יזח החושן מעל האפוד שלא נסיר החושן מעל האפוד. ועניין חושן ואפוד כבר זכרנום למעלה, שהם שנים משמונה בגדי כהן גדול, והחושן היה נתון כנגד לבו של כהן לפניו, והאפוד מאחריו מכוון כנגד החושן שלפניו. והיה באפוד ממעשה האפוד בעצמו כמין שתי ידות יוצאות ממנו שחוגר עצמו הכהן בהן והוא נקרא חשב האפוד. ואותו חשב האפוד אחר שחגר עצמו בו, ונתן החושן על לבו, היה עומד תחת החושן. וצוה הכתוב לקשור טבעות שהיו קבועות בחושן עם טבעות שהיו קבועות באפוד בפתיל תכלת, כדי שיהיה נתון החושן על החשב דרך קביעות והדר, שאם לא יקשר אותם באותן טבעות, יהיה החושן נד ונבדל מחשב האפוד ונוקש על לוח לבו של כהן, ועל זה נאמר (שמות כח כח) ולא יזח החושן מעל האפוד. כלומר, מעל חשב האפוד, ותרגומו לא יתפרק. והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה מלאו זה. משורשי המצוה שרצה ה’ יתברך לטובתנו לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש, ולהיות כל אשר בו מכוון וקבוע על מכונו, בין עניין כליו שיהיו בתכלית השלמות, בין עניין כלי המשרתים, כגון מלבושים אלה שהן מלובשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות לא יחסר שום נוי בכל הדברים. ובאמת כי מנוי העניין הוא, שלא יהיה החושן נע ונד על לוח לבו אלא יעמוד שם קבוע כמין חומר. ועד ששמענו טוב מזה - נחזיק בזה. דיני המצוה כגון מעשה החושן והאפוד וסדר לבישתן, ויתר פרטיה מבוארים במידות. ונוהגת מצוה זו שלא נסיר החושן מעל האפוד, בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר, שאחד איש או אשה שפרק חבורם - לוקה. קא. שלא לקרוע המעיל של כהנים שלא להכרית פי המעיל של כהן גדול, שנאמר (שמות כח לב) לא יקרע. משורשי המצוה לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו ועניין השחתה, ואף כי בפי הבגד, נתרחקנו מן הדבר והזהרנו עליו בלאו, כדי שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד, שיירא מלקרעו ומלהשחית בו דבר. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. כלומר שכל מי שקרעו, בין איש בין אשה, או אפילו הכריתו במספרים במזיד לוקה. קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם שנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ועניין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן, ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם. וכלל הדבר, שכל בשר קורבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה, חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום. ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין. ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קודשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה. ואולם אין אכילת קודשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה 'כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים', ואכילת קודשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן. משורשי המצוה היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתינו וכונתינו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד, למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקורבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שייאכל במקום קדוש. וכן שלא ישהו אכילתו הרבה, כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בעניין גדולה וחשיבות. דיני המצוה במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו, ביטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו. והרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה ה’ יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה. קג. מצות הקטרת קטורת שנצטוו הכהנים להקטיר קטורת סמים פעמים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו וכו'. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשייתה, והמצוה שנעשית בה בכל יום, נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשייתה אינה אלא להקטיר בה. ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה, שנאמר בסדר כי תשא (שמות ל לד) קח לך סמים וגו' על עשייתה, וכאן כתוב והקטיר עליו אהרן וגו', אף על פי כן ראיתי למחשבי המצות שחושבין הכל מצוה אחת, ואין בזה מחלוקת ביניהם כלל. אבל יחלקו בה בעניין אחר: כי הרמב''ם זכרונו לברכה ימנה קטורת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (בסוף ספר המצוות) שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו. משורשי מצוה זו גם כן להגדיל כבוד הבית, ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדולה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי עניין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה. וריח הקטורת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה בפרק 'אמר להם הממונה' כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים. מדיני המצוה מה שאמרו בבריתא בכריתות, שפיטום הקטורת היתה אחד עשר סממנין, ארבעה מהן מפורשין בתורה, והשבעה קבלה. ומה שאמרו שהקטורת נעשית בין על ידי כהן גדול או הדיוט. ואמרו שאם לא הקטיר בבוקר מקטיר בין הערבים כל השיעור של יום אחד, שהוא משקל מאה דינרין, ומשקל הדינר ידוע. ובכל יום היה מקטיר חציין בבוקר וחציין בערב, אחר תמיד של בין הערבים קודם הטבת הנרות כולן, אחר הטבת חמש פתילות מהן, כי לא היה מדליקן רצופין. וכך היו עושין עניין זה: כהן שזכה להקטיר הקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וטני שמו, ופורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', ומקטיר כדרך שמפורש שם בגמרא שמשליך הקטורת בנחת על הגחלים אשר במחתת הזהב ומשתחוה ויוצא. ויתר פרטיה, וכיצד היא נעשית, ומה שהיו אומרים בשחיקת הסממנים היטב הדק היטב, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הקול יפה לסממנין בעוד ששוחקין אותם, הכל בכריתות ובתמיד [פרק ג מהלכות תמידין ומוספין] ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והמקטיר כדינו קיים עשה זה. קד. שלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב שלא להקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטורת שבכל יום, זולתי הזאת הדמים מיום הכפורים ליום הכפורים, שנאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו. כבר כתבנו למעלה תשובה לשואל על צד הפשט, על עניין מצות בנין בית הקדוש לאל ברוך הוא, ועניין היות שם כלים יקרים לעבודה ושולחן ומנורה. ואחרי זאת אין ליגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב קטורת זרה, שאם כן יחייבנו לחפש למה ציווה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה. ואל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן המחשבה לעולם. ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקבלים שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר שאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים, נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין, ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן. ואולם אחר שנצטוינו בהן, באה הצוואה עליהן לעשות במצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגירוע במכון בשלמות קלקול, וכל מצותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקבלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים. ונוהגת מצוה זו שלא להקריב במזבח הזהב כי אם קטורת, בזמן הבית בכהנים. והעובר על זה, והקריב או זרק בו כי אם דבר הראוי להקריב בו כמו שאמרנו, חייב מלקות. פרשת כי תשא פרשת כי תשא ארבע מצות עשה וחמש מצות לא תעשה קה. מצות נתינת מחצית השקל בשנה שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל, שהוא משקל עשרה גרה כסף, בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל, יג) זה יתנו כל העובר על הפקדים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין (שקלים פ''ד) לקנות תמידין ומוספין וכל קורבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. משורשי המצוה שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם, שתהיה יד כולם שווה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובעניינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועלית הזכרון - הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה (מצוה צז). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ''א מ''א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים, ושאפילו דל שבדלים חייב בו, ואם אין לו שואל מאחרים או מוכר כסותו שעליו ונותנו, שנאמר (שמות ל טו) והדל לא ימעיט. ואינו נותן בפעמים הרבה אלא הכל בפעם אחת, והוא משקל שמונים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה, והכל חייבין לתנם, (שקלים שם) כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררין, אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגוים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שקלים פ''א מ''ו) שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש, שהיה מטבע באותו זמן, ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות, שמוסיף על משקל שקלו זה מעט, ואותו המעט נקרא 'קלבון'. ואותו המעט הוא שכר השולחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה קבוע בשביל פרוטות. ולפיכך שנים שהביאו שקל שלם, בין שניהם חייבין בקלבון, שאילו רצו להחליפו צריכים היו לתת הקלבון לשולחני, וכמו כן יתנוהו לגזבר, לפי שבחצי שקל חייבם הכתוב, ולכן חייבים בו או בערכו בכוון. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ''ב מ''א) במי שאבד שקלו בדרך מה דינו. ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שקלים [פ''א מה' שקלים] ונוהגת בזמן הבית שחייבים לתת אותה כל ישראל בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית, אין חייב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו ביטל עשה, ועונשו גדול מאוד, שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשו בעוונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל (מגילה כט א) לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא, עד 'ולקחת את כסף הכפרים', בשבת שהוא לפני ראש חודש אדר לעולם. קו. מצות קידוש ידים ורגלים בשעת עבודה לרחוץ הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר (שמות ל יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'. משורשי המצוה היסוד הקבוע שאמרנו, להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבוקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחילה אלא להגדלת כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו שם, צריך לרחוץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כ ב) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחילה לרחוץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור (שם כב ב) ואם קידש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצריכין כן בעניין נטילת ידים בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין. ויסוד הדבר הוא: מפני שמצאנו כלי לנטילה בקודש, מכל מקום בקדושה הוא דמיעט רחמנא 'ממנו - ולא בתוכו', אבל בחולין אין לנו מיעוט. ואף על פי שנטילת החולין משום סרך הקודשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין קך א) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחולין משום סרך זה, ולהניח מיעוטו ד'ממנו' שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) שהנטילה מדכתיב (ויקרא טו יא) וידיו לא שטף וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצות של הרמב’’ן זכרונו לברכה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כא ב) כמה מים צריך להיות בכיור, אין פחות משיעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקידוש, בין מי מעין או מי מקוה. ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קידוש: מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קידוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעומד הן, שנאמר (דברים יח ה) לעמוד לשרת. וכל זה למעלת הבית. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני מזבחים (יט, ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה בלבד. והעובר עליה ולא קידש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו, וחזר ועבד בלא קידוש, חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט. קז. מצות משיחת כהן גדול ומלכי בית דוד בשמן המשחה לעשות שמן המשחה, על העניין שצותה התורה לעשותו. שנאמר (שמות ל כה) ועשית אותו שמן משחת קודש וגו'. שיהיה מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שכתוב (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן מושחין בו קצת המלכים. וכן גם משחו בו הכלים של בית המקדש, ולא יצטרכו למשוח לעתיד, אלא בעבודה יתקדשו, וזהו שכתוב (שמות ל לא) יהיה זה לי לדורותיכם, כן אמרו זכרונם לברכה בספרי. משורשי המצוה שרצה האל ברוך הוא שנעשה פעולה בנפשותינו ביום שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה תורֶה בנו גדולה ושבח, וזהו משיחת השמן, לפי שעניין המשיחה בשמן הטוב לא יעשוהו רק למלכים והשרים הגדולים. וגם מיסוד המצוה להיותו מוכן בבית לעת הצורך למעלת המקום. כי ידוע על דרך משל כי ממעלת בעל הבית הנכבד, להיות מוכן בבית כל הצריך בה, ולא תתעכב שם מלאכה עד הכן הצריך אליה. דיני המצוה כגון מעשה השמן כיצד נעשה, מר וקינמון קידה חמש מאות שקל מכל אחד, אלא שהקינמון נשקל בין שתי פעמים להרבות בו שתי הכרעות, וקנה בושם חמשים ומאתים שקל, וכולם נמצאים באיי הודו. ושמן זית שיעור הין, שהוא שנים עשר לוג, ואחר זה שיתבשל הכל כדי צרכו חוזר הכל למידת השמן שהוא שנים עשר לוג, וסימן יהיה ''זה'' בגימטריא י''ב הוי. ויתר פרטיה בפרק ראשון מכריתות. (ה ב) ונוהגת בזמן הבית. והיא ממצות המוטלות על הצבור כמו בנין הבית וכליה. קח. שלא יסוך זר בשמן המשחה שלא למשוח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד. שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך. ונתבאר בכתוב שמי שמשח בו במזיד, חייב כרת, שנאמר (שם לג) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת. ואם נמשח בו בשוגג, חייב חטאת קבועה. כלומר, שאין חילוק בו בין הדל והעשיר אלא דבר קבוע הוא לכל. משורשי מצוה זו גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאוד ויתאוו אליו, כי גדל ערך הדברים בלב רוב בני אדם לפי מיעוט המצאם אצלם. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב הכרת והקורבן אינו עד שיסוך ממנו שיעור כזית, ושלא חייבנו הכתוב אלא על אותו שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו שנס נעשה בו שיספיק לעולם. ומה שאמרו זכרונם לברכה שאין מושחין בו לדורות כל הכהנים המתחנכים לעבודה, אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד, וכל שאר מלכים אינם נמשחין בזה השמן אלא בשמן אפרסמון, והחילוק שיש במעשה משיחת המלך למעשה משיחת הכהן. ומה שאמרו זכרונם לברכה שאין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן יש עליו מחלוקת, ועל כן נמשח שלמה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מכריתות [הלכות כלי המקדש א-ב] ונוהגת מצוה זו של איסור משיחת השמן בכל מקום שימצא ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וסך ממנו כזית, במזיד - חייב כרת, בשוגג - חייב חטאת קבועה. קט. שלא לעשות במתכונת שמן המשחה שלא לעשות שמן המשחה, שנאמר (שמות ל לב) ובמתכנתו לא תעשו. משורשי המצוה מה שכתבנו באיסור משיחתו (במצוה הקודמת). עניין המצוה, שאמרו זכרונם לברכה כי מעולם לא נעשה ממנו אלא אותו שעשה משה במדבר, ואמרו שנס נעשה בו שכולו קיים לעתיד לבוא, ומה שהוציאו ממנו למשיחת המשכן וכליו, הברכה השלימה. ושאין חייבין על עשייתו אלא כשעשאוהו בסכום סממניו, וזהו לשון 'במתכנתו' מלשון חשבון כלומר, בחשבון סממניו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מכריתות. ונוהגת מצוה זו של איסור עשיית השמן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנו במזיד - חייב כרת; בשוגג - חייב חטאת קבועה. קי. שלא לעשות במתכונת הקטורת שלא לעשות קטורת כדמות קטורת, כלומר שתהיה הרכבתו על עניין אותם המשקלים ויכוון להקטיר לעצמו בה, שנאמר (שמות ל לז) במתכונתה לא תעשו לכם. ונאמר עליה (שם לח) איש אשר יעשה כמוה להריח בה. כלומר, שיתכון בעשיתה להקטיר עצמו. משורשי המצוה מה שכתוב (במצוה קח) באיסור משיחת השמן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה א) שהעושה אותה להתלמד או למוכרה לצבור פטור, והעושה אפילו קצת ממנה, כל זמן שנעשה אותו קצת לפי משקלת הקטורת - שחייב. ומה שאמרו (שם ו א) שהקטורת היתה נעשית בזמן הבית בכל שנה ושנה, ואם חיסר העושה אותה אחת מסממניה חייב מיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק ראשון מכריתות [ה' כלי המקדש פי''ב] ונוהגת מצוה זו של איסור עשייתה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנה לפי משקלה להריח בה, במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת קבועה. אבל המריח בה לבד ולא עשאה, אינו חייב כרת אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש. קיא. שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודת אלילים שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר (שמות לד יב טו) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו. משורשי המצוה להרחיק ולסלק כל עניין עבודה זרה וכל דבר המיוחס אליה מבין עינינו ומחשבתינו. וביסוד ריחוק העבודה זרה, כתבנו למעלה (מצוה כו ו-פו) מה שידענו בו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז נא ב) שכל דבר שעשו ממנו תקרובת לעבודה זרה אסור, אפילו מים ומלח. כלומר, שאף על פי שמים ומלח הם דברים קלים, ואפשר לומר בהם שאינם לתקרובת ולא הניחום לפני עבודה זרה לכוונת כבוד כלל, אף על פי כן אסור. וכן אסרו זכרונם לברכה (שם כט ב) לרוב ריחוק כל יין של גוי אף על פי שלא ידענו בו שנסכוהו לעבודה זרה, והוא נקרא להם 'סתם יינם'. אלא שחילקו זכרונם לברכה (שם עד א) בין הנסך הידוע לסתם יינם, שהידוע איסורו במשהו מן התורה, ולוקין עליו, מדכתיב (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ובסתם יינם שאין איסורו אלא מדבריהם, אין בחיוב שתייתו אלא מכת מרדות, ובשותה ממנו רביעית. אבל בפחות מרביעית אין בו מכת מרדות. ומכל מקום אסור הוא מדבריהם אפילו במשהו בהנאה. ובשאר דברים שבעולם חוץ מיין, לא החמירו זכרונם לברכה לאסור כל הנמצא בידם בסתם מפני חשש תקרובת עבודה זרה או חשש עבודה זרה עצמה, זולתי בדברים שבהם ניכר שהם עשאום לכך, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז מא א) בעניין צלמים: שסתם הצלמים לעבודה זרה יעשום, ולפיכך אסרו אותם. ואפילו המוצא אותם מושלכים אינו רשאי ליטלם כי אם בתנאים ידועים, כמו שפרשו הם זכרונם לברכה (שם מא א). וכן נראה בודאי בכל דבר שהישראל חושב שנעשה בו תקרובת, שאסור לו ללוקחו מהם. ועוד עשו הרחקות רבות בעניין היין, לפי שהיה עיקר שמחת הזבח להם, ועוד שהתורה הזכירה איסורו בפירוש, כמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם. ועל כן החמירו זכרונם לברכה בו ואמרו להרחקת העניין, שאפילו יין של ישראל מיד שיגע בו גוי יהא אסור אפילו בהנאה. ואל יקשה עליך איך יוכל הגוי לאסור יין של ישראל, והא קימא לן (חולין מ ב) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? מפני שלא נאמר זה אלא כגון משתחוה לבהמת חברו, שלא עשה מעשה בגוף הדבר. אבל כל זמן שיעשה מעשה בגוף הדבר, ואפילו מעשה מועט כי האי דנגיעה, יש לו כוח לאסור דבר שאינו שלו מדרבנן שהחמירו בדבר. אבל לא מדאורייתא עד שיעשה מעשה גדול, כגון שחיטת בהמה שהוא מעשה גדול. וכן אם ניסך היין לפני העבודה זרה ממש, גם זה הוא מעשה גדול. אבל בנגיעה ביין שלא בפני עבודה זרה, מעשה מועט הוא. ומכיון שהוא מועט, ואין האיסור אלא מדרבנן, התירו זכרונם לברכה (ע''ז נט ב) ליטול תשלום מה שאסר מיד האוסר. ואף על פי שבגוף הדבר החמירו לאוסרו בהנאה, בתשלומין לא החמירו, לפי שאין התשלומין אלא כעין תשלומי נזק, ואינו נהנה מדבר האסור אלא שלוקח תשלומי נזקו מיד האוסר. וכן החמירו זכרונם לברכה הרבה בריחוק יין שנתנסך ממש לעבודה זרה, או בכל דבר שהוא מעבודה זרה, יותר מכל איסורין שבתורה, שאין לך דבר שאסור בהנאה בכל התורה שנתערב בהיתר ואיננו ניכר, שלא יהא תקנה בהנאתו, ואפילו לח בלח, עם מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בגמרא (שם עד א) שימכר כולו לגוים חוץ מדמי האיסור שבו, והוא שיהא מן הדברים שאינן נקחין מן הגוי, כדי שלא יכשל בהן שום אדם מישראל שיקחנו מן הגוי. אבל ביין נסך גמור ובכל דברי עבודה זרה אין להם תקנה ב'ימכר כולו לגוי' וכו', וכל שכן שאין להם תקנה ב'יוליך הנאה לים המלח'. ומיהו דווקא כשנתערב יין נסך ממש, ואפילו טיפה ממנו בקנקן מחזיק כמה סאין הוא דין זה שאין תקנה להנאתו לעולם. אבל אם נתערב ממנו חבית אחת בחביות אחרות של יין כשר, כיון שלא נתערב גוף האיסור ממש, אלא כל אחד בפני עצמו הוא עומד, יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל, שימכר כולו לגוים וכו'. וכן בסתם יינן יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל ואפילו נתערב ממש, כדין שאר איסורין, כיון שאינו יין נסך גמור. [סיכום דיני ביטול איסורים] ועוד יש לך לדעת שכל איסורין שבתורה שאוסרין תערובתן בהנאה, אין אוסרין אותן אלא אם כן יש מן האיסור שנתערב בהיתר בכדי נתינת טעם בהיתר, זולתי אם יהיה אותו איסור דבר חשוב. כי כל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא בה, אוסרין בכל שהן, אבל כל שאינו דבר חשוב אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן יהיה בו בכדי נתינת טעם כמו שאמרנו, (ע''ז עג א) חוץ מיין נסך וכל עניני עבודה זרה, שאוסרין במשהו בהנאה כל שנתערב עמהם. אין שום דבר אחר בעולם יוצא מכלל זה, חוץ מכלאי הכרם, (וערלה) וחמץ בפסח לדעת קצת מפרשין, שהן אוסרין בהנאה תערובתן באחד ומאתים, בין במינן בין שלא במינן. ועולה באחד ומאה. ולעניין התקנה שיש להם, כבר אמרנו כי לכל האיסורין יש תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל, חוץ מכל איסורי עבודה זרה, שנתרבה גוף האיסור ממש, שאין לו שום תקנה לעולם, וזהו מחומר עבודה זרה. והפוך והפוך בגמרא, כי כל זה תמצא בה מבואר עם הפירושים הטובים. ושמור הדברים, כי בהרבה מקומות בתלמוד תצטרך אליהן, ועל כן הארכתי בהן שלא כמנהגי בקונטרסין אלו. ועוד הרחיקונו זכרונם לברכה (שם סב א) מאיסור יין נסך לומר, שאפילו שכר של יין נסך יהא אסור בהנאה. גם הפליגו בריחוקו לומר שאפילו הנשכר לשבור חביות יין נסך, אם יהיה שכרו אסור מפני שהוא רוצה בקיומו זמן מועט, כלומר, שרוצה שיהיה קיים היין בחביות עד שישברם הוא, כדי שירויח שכרו על השבירה, כי הם זכרונם לברכה רצו לעקור ממחשבתנו שלא נהיה חפצים בקיומו אפילו רגע אחד, לרוב מיאוסנו בכל מיני עבודה זרה. והיתה התשובה: ישבור ותבוא עליו ברכה, שממעט את התיפלה. ויתר פרטיה הרבים, כגון מי שעושה יין נסך לאוסרו אפילו בהנאה, ומי אוסרו בשתיה דוקא, ומאימתי נעשה יין נסך, ודיני מגעו של גוי בכוונה ושלא בכוונה, וכוחו וכוח כוחו וסיוע ישראל עמו, ואי זו שמירה תספיק לנו בייננו בביתו של גוי או בביתנו אם יש שם גוי, או בקרון והניח שם גוי, כגון הנכנס והיוצא, שמותר היין, ודיני האיסור שיש לנו בכלי יינן, ודיני הכשרן, ורובי הפרטים שבאו לנו גם כן בכלי בשוליהן, והוא העניין הנקרא געולי גוים, ודיני ריחוקנו שלא לשקץ נפשנו גם כן בענינין הנגררים אחר דברים אלו המאוסים, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז, ב) שלא לאכול ולשתות בכלים מאוסים, כגון כלי השתן והצואה וקרנא דאמנא לפי שיש בדבר שיקוץ הנפש. ויתר פרטיה אלו, מבוארים בפרקים האחרונים של עבודה זרה וקצת מהן בחולין. ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כל שהוא, או שתה אפילו טיפת יין נסך גמור, במזיד לוקה. שאין דין דברים אלו כדין שאר דיני איסורי מאכלות שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר, ואפילו כל שהוא. בזאת המניעה של יין נסך הרמב''ם זכרונו לברכה (בספר המצוות) והרמב’’ן (בהשגותיו) זכרונו לברכה, שניהם יודו שיש בזה לאו ושהוא נמנה בחשבון הלאוין. אמנם נחלקו בו בעניין זה, (ספר המצוות ל''ת קצ''ד) כי הרמב''ם זכרונו לברכה יוציא איסור יין נסך מן המקרא שכתוב בפרשת האזינו שנאמר (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם, ואיסור שאר תקרבת עבודה זרה מ'לא ידבק בידך מאומה מן החרם', ומ'לא תביא תועבה' (דברים ז כו). והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, כי מפסוק זה של ד'השמר לך' נלמד איסור כל תקרובת עבודה זרה ויין נסך בכלל. ואני כתבתי זה המקרא כדעתו, שלא כמנהגי בכל הספר, כי כולם כתבתים כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל בכאן ראיתי שהפסוק הזה נאה מאוד לדרוש ממנו העניין. ועוד שיש בו אזהרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) 'כל מקום שנאמר בו השמר פן ואל', אינו אלא לא תעשה, ובפסוק 'ישתו יין נסיכם' אין שם אזהרה. וגם ראיתי גדולים ממחשבי המצות שכתבו כן. קיב. מצות שביתת הארץ בשנת השמיטה לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ובא הפירוש, שעל שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ. ונכפלה המצוה הזו באמרו במקום אחר (ויקרא כה ה) שנת שבתון יהיה לארץ. וכן ושבתה הארץ שבת לה' (שם ב). וכבר כתבתי (לעיל מצוה פד) כל ענינה מושלם למעלה בסדר אם כסף תלוה את עמי, במצות והשביעית תשמטנה ונטשתה. שבאה לצוות על הפקר פרות שנה זו לכל, ואף על פי שכאן היה מקומו. קיג. שלא לאכול בשר בחלב שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר (שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה הכתוב בא לאסר האכילה וההנאה בבשר בחלב. ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפירוש איסורו ב'לא תאכל', והוציאו בלשון 'בישול'? שהתשובה בזה, מפני שנתחדשה איסור אכילתו מאיסור שאר אכילת אסורין, ששאר איסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו. ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו, שאין לו הנאה בו, מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים. (כה א) להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה, למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום אין לוקין עליו (חולין קח א) אלא דרך בשול, כלשון שהוציא הכתוב איסורו. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם קטו ב) שזה שנכתוב בתורה איסור הבישול שלוש פעמים, שהוא ללמד איסור אכילה ואיסור בשול ואיסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאיסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר 'לא תאכל', 'לא תאכלו' - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכעניין שכתוב (שמות כה יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שיכָנה ההנאה לאכילה. ואם תתפוש עלי, אם כן למה נכתבו שלושה לאוין, דשנָים יספיקו לפי זה שאמרתי? יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר 'לא תבשל', שילמד על איסור בישול, ובמקום אחר 'לא תאכל', שיכלל איסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צורך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשו שלא הוזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למדים ההנאה אלא עם הלאו השלישי. ואין לך לשאול עוד, ולמה לא כתב רחמנא 'לא תאכל' באחד מהם ויספיק בשנים? שכבר הודעתיך כי לעניין נצטרך, שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו. למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול, אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם. משורשי המצוה כתבנו (מצוה צב) באיסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכולנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קיג א) שאין איסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמאה ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא. ונסמכו בזו במה שכתוב שלוש פעמים בתורה גדי שהוא לשון מעוט, שהיה לו לכותב בשר, ובא הפירוש על זה (חולין קיג א) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלושה אלה מותר לבשלם בחלב ומותרין בהנאה, אבל באכילה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים. שאסרו בהם שלא להעלותם על השולחן כלל. ולפי דעת קצת המפרשים חייבו בהם גם כן שהייה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעיקר האיסור דהינו בשר בהמה. אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה. ועוד החמירו בעניין זה (שם קח א) גם שיש איסור מחודש בזה יותר משאר איסורי מאכלות לפי קצת מן הפירושים, שבעניין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב, אנו רואין שניהם כחתיכת איסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכולה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (חולין קע) חתיכה עצמה נעשית נבלה. והטעם, מפני שתערובתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר איסורין אינו כן, שאיסור שנתערב בחתיכת היתר ואין בחתיכה ששים לבטל האיסור, ואחר כך נפלה לקדרה, אין משערין אלא בשיעור האיסור שנפל בה והיא בעצמה תסייע לעלות האיסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה, ונמצא ההיתר שבה כמו שאר ההיתר שבקדרה ומסייע להעלות האיסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא ניכרת, אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים. ואמרו זכרונם לברכה (תמורה לג א) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל איסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן (חולין קיג ב) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מותר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו (שם קט ב). וחלב הנמצא בקיבת הבהמה יש בו שני היתרין: אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מותר לכתחלה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מותר, שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים. המבשל שליל בחלב חייב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים פטור. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מחולין (קג ב). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו, אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה, אין לוקין עליו. ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה. פרשת ויקהל פרשת ויקהל יש בה מצות לא תעשה אחת. והיא. קיד. שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת שלא יעשו הדינין דינים בשבת, כלומר, שמי שנתחייב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפירוש עליו בזה (יבמות ו ב) שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ויש לנו לדרוש ממנו דבר זה, שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, והבערה לצורך מלאכה היא, אלא ללמד עניין בפני עצמו נכתב, ופרשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו. וזה לשון המכלתא (ר''פ ויקהל) לא תבערו אש - שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד: מה שריפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה, יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד גם כן 'הבערה לחלק יצאת' (יבמות ו ב). כלומר, שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד, שיהיה חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה. ובגמרא דבני מערבא אמרו (ירושלמי סנהדרין פ''ד ה''ו) בכל מושבותיכם, רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת. משורשי המצוה שרצה ה’ יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט. כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו, כמו שכתבתי למעלה (מצוה לא, לב). וזה גם כן מכבודו של יום הוא. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט. וחייבים להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה, כגון ששרפוהו הם בידיהם, אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה. פרשת אלה פקודי אין בה מצוה ספר ויקרא פרשת ויקרא פרשת ויקרא יש בה אחת עשרה מצות עשה וחמש מצות לא תעשה. קטו. מצות מעשה העולה לעשות העולה כמשפטה, שנאמר (ויקרא א ג) אם עולה קרבנו וגו' כמו שכתוב בפרשה. משורשי המצוה מה שכתבתי (מצוה צה) במצות הבית על עניין הקרבנות סדר ויקחו לי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופרשו זכרונם לברכה (חולין יא א) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח. וצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים מקטירים הכל, שנאמר (שם ט) והקטיר הכהן את הכל. פִרשוֹ לא יעלו, שנאמר (דברים יב כז) ועשית עלותיך הבשר והדם. וסדר הנתוח כיצד היה (עי' תמיד פ''ד) והדחת בני המעים כיצד, ובכמה בני אדם מוליכין את האברים למזבח, שאמרו זכרונם לברכה (יומא כו, ב) כי הכבש בששה, והשור בארבעה ועשרים בעולות צבור, ועולות (יומא שם במשנה) יחיד בפחות. ועניין עולת העוף כיצד נעשית. ויתר פרטיה מבוארים בזבחים (סד ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ולא עשאה כסדר הזה, ביטל עשה. קטז. מצות קורבן מנחה לעשות מלאכת המנחה על העניין הנזכר בתורה בפרשיותיה, שנאמר (ויקרא ב א) ונפש כי תקריב קורבן מנחה. וכתיב (שם ה) ואם מנחה על המחבת, וכתיב עוד (שם ז) ואם מנחת מרחשת. ועניין המנחות הוא קורבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקורבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משורש בהמי. והקורבן במה שהוא שאינו בעל חיים, אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר, שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרוף ממונו ולכלותו, באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה, מפני שענינה מעט מקורבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא מנחה. [סיכום דיני מנחות] ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קורבן אחר. שלוש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם (מנחות סח ב) עומר בפסח, שתי הלחם בעצרת, לחם הפנים בכל שבת, ושלושתן נקראות מנחה. ותשע של יחיד ואלו הן א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו. ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה טו). ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך. ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין. ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה. ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה. ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה. מנחות אלו, מהן סולת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כולן, ואחד מהם חמץ, והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח. ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל, ועליהם נאמר שם (ויקרא ב יב) קורבן ראשית תקריבו אתם לה’, כלומר באלו לא אסרתי לכם החמץ, ומכל מקום אל המזבח לא היו עולים מכיון שהיה בהן חמץ, וכמו שנאמר בהן ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. כל השאר היה מצה. וסדר הבאתן כך היא (סוטה יד ב) אדם מביא סולת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של מתכת ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקומץ כולו במזבח והשאר נאכל לכהנים. זהו סדר הנאכלות וסדר הנשרפות והמלאכות שנעשות במנחות על ידי זרים והנעשות בהן על ידי כהנים. ויתר פרטיה מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת מנחות (מו א, נז א) ונוהגת עשיית המנחות בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ושינה מעשה המנחה המפורש בה, ביטל עשה. קיז. שלא להקריב שאור או דבש שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’. ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ. והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע. וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפרות המתוקין. ובכלל 'לא תקטירו' הוא גם כן שלא לתת ממנו בפיטום הקטורת, וכמו שהפטמים אומרים: יפה היה הדבש לקטורת אלא שאסרתו התורה. שורשי מצוה זו נעלמים מאוד למצוא אפילו רמז קטן מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שכוונתי באלו הטעמים שאני כותב, להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכונה. ואומר: ענייני הקורבן כולם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז). ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה’ ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ''ה מ''כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהייאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה. ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים, אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה. ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה. ובעניין הרחקת הדבש, נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו, ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוון אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר חרפה לנו. ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש: לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו. לרמוז כי תועבת ה’ כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו: ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת העולם: שיתף מידת הרחמים במידת הדין ובראו, עד כאן. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל המנחות (מנחות נב ב) הקרבות לגבי המזבח באות מצה כמו שאמרנו. וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אף על פי שהם מותרין לאכול אותם בכל מאכל ובדבש, אין אוכלים אותן חמץ. שנאמר (שם ו י) לא תאפה חמץ חלקם. ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה - לוקה. ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. כיצד? לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר לא תעשה חמץ לא תאפה חמץ, לחייב על מעשה יחידי, שבעשייתה חמץ חייב מלקות. ואין לותתין (רש''י פסחים לו א) חיטים של מנחות שמא יחמיצו. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (מנחות נה א) שהמנחות הנאפות היו נלושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזים הן. ושאור ודבש אסורין בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו. כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חייב אלא אם כן הקטירן עם הקורבן או לשם הקורבן. ואחד המקטיר עצמן או תערובתן (מנחות נח א) לוקה. אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים (זבחים עו ב) פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה מבוארים במסכת מנחות (נב ב נח ב). הרמב''ם זכרונו לברכה חשב איסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר, שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד, אינו לוקה אלא אחת. וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו, לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו, שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים. והרב רבנו משה בר נחמן זכרונו לברכה חלק עליו, לחשוב שאור ודבש שני לאוין, ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מייחד לאו בפירוש, שנאמר לא תאפה חמץ. ואם כן לאו דדבש אף על גב דאיכא שאור בהדיה (בתריה) יש לנו לומר הדבש נדרש אותו לחודה, ונמצא לאו בכל אחד. ויתר ראיותיהם בספרם. ונוהגת בזמן הבית בכהנים בזכרים, כי להם העבודה. קיח. שלא להקריב קורבן בלא מלח שלא להשבית מלח מעל הקורבן או המנחה, כלומר שלא יקריבו הכהנים שום קורבן או שום מנחה אלא אם כן ישימו בהן מלח, שנאמר (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, וכתוב גם כן על כל קרבנך תקריב מלח. משורשי המצוה כתבתי למעלה בראש הסדר. מדיני המצוה אמרו זכרונם לברכה (מנחות כא א) שמצוה למלוח הבשר יפה כעין מלוח הבשר לצלי שמולחו משני צדדים. ובדיעבד, אפילו מלח כל שהוא כשר. ומלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל צבור, כמו העצים. ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנות, וכל זה מהגדלת הבית דבמקום עשירות ליכא עניות. ובשלושה מקומות היו נותנין המלח: בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין האברים, ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה והמנחות הנשרפות ועולת העוף. ויתר פרטיה מבוארין בפרק שביעי מזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם להשלים צרכי הקורבן. וכהן העובר עליה והקריב קורבן או מנחה בלא מלח כלל, ביטל עשה וגם עובר על לאו זה ולוקה, שהרי מעשה יש כאן כשהוא מקריב הבשר התפל, שהוזהר עליו שלא להקריבו בלא מלח. קיט. מצות מליחת הקורבן להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקורבן וכן בקמח המנחות, שנאמר (ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מלח. כבר אמרנו במצות בנין הבית (מצוה צה), כי משורשי מצות הקורבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו. ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטוה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מן השורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלמה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקורבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כ א) כי כל הקרבנות נמלחין קודם שיעלו למזבח. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא. ואם עבר והקריב בלא מלח, הקורבן כשר ונרצה, חוץ מן המנחה, שהמלח מעכבה. שנאמר בה בפירוש ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. ויתר פרטיה מבוארים בספרא ובמקומות ממנחות (יח א, כא ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ועובר על זה והקריב מנחה או קורבן בלא מלח ביטל עשה, ועוד שהוא עובר על לאו, דכתיב ולא תשבית מלח וגו'. קכ. מצות קורבן בית דין אם טעו בהוראה שיקריבו סנהדרי גדולה קורבן אם טעו והורו שלא כהלכה בעבירות חמורות שחייבין עליהם כרת, ועשו הקהל או רובן על פיהן, שנאמר (ויקרא ד יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו'. כבר כתבתי למעלה (מצוה צה) כי מכוונות הקורבן להכנעת נפש המתאוה ולהגדיל נפש השכלית. ועל כן בהגיע אל הגדולים טעות בדבר, ידוע כי בחולשת השכל אירע להם, וראויים לחזקו על כל פנים, ועל כן יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו, ויעשו מעשה הקורבן, וישיבו אל לבם בכוח הפעולה גריעות הנפש הבהמית הטועה וחשיבות השכלית המיישרת והזכה, ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו בכל הוראותם לעולם. מדיני המצוה (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ד ב) שיש טעות בהוראות בית דין חייבין להביא הקורבן, ולא העושה על פיהם, ויש שהעושה חייב ולא הם. ואלו מן התנאים הצריכים בדבר שיהיו בית דין חייבין ולא העושים על פיהם: שיהיו המורים של שבעים ואחד. ויהיה ראש הישיבה עמהם בשעה שהורו. ויהיו כולם ראוים להוראה, שנאמר (במדבר טו כד) 'אם מעיני העדה' - עד שיהיו להם לעינים, כלומר ראוין להוראה. ויטעו רובם בדבר זה שהורו בו. ויורו בפירוש שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות. ויעשו כל הקהל או רובם על פיהם. ויהיו העושין שוגגין על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בית דין כדת הורו, ולא שידעו אותן עושין שטעו ועשו אף על פי כן. ועוד שיורו לבטל מקצת ולקיים קצתה (הוריות ג ב), אבל לא לעקור כל מצוה אחת, שנאמר (ויקרא ד יג) ונעלם דבר, ולא כל הגוף. וזהו (גרסת) גזרת הכתוב. ואפשר כי טעם העניין ששגגת עקירת כל גוף המצוה אין לחוש שלא תתגלה במהרה. וכשיודע להם החטאת, שידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, ולא שיספקו על אי זה דבר ארעה להם השגגה, ואף על פי שידעו כי בודאי שגגו באחת. ואף שהודיעום החוטאים ואמרו להם בזו שגגתם, כיון שהם אינם זוכרים אותו דבר בכוון, פטורין, שנאמר (שם יד) ונודעה החטאת. כלומר, להם ולא שיודיעום אחרים. כל אלה התנאים צריכין להיות בדבר שיתחייבו הבית דין בקורבן ולא העושים על פיהם. ואמרו שיתחייבו הבית דין קורבן, רוצה לומר שיביאו קורבן שבטי ישראל כנגדם, כמו שמבואר בהוריות (ה, ב). ואם בהוראת עבודה זרה שגגו, מביאים שנים עשר שבטים שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת. ואם בהוראת שאר כריתות שחייבים על שגגתם חטאת, מביאים שנים עשר פרים. ואם חסר אחת, העושה על פיהם חייב חטאת קבועה, והן פטורין, שלא חייבה התורה בית דין בקורבן זה אלא כשהם בשלמותם, לפי שיש בזה הוראה לחטאת כל העם שישגו ראשיהם והם בשלמותם. ויתר רובי הצדדין שהיחיד חייב והם פטורין, או הם חייבין והוא פטור, וחילוק הקורבנות שביניהם, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ט א) כל המצות שבתורה, שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, היחיד מביא כשבה או שעירה והנשיא שעיר, וכהן משוח ובית דין מביאין פר, והוא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, (שם יא ב). ויתר פרטיה מבוארין במסכת הוריות, ובמקומות מזבחים [הלכות שגגות פי''ד] ונוהגת בזמן הבית שיש לנו סנהדרין גדולה. קכא. מצות קורבן חטאת ליחיד ששגג במצות לא תעשה שחייבין עליה כרת שיקריב כל שוגג בחטא מהחטאים הגדולים הידועים קורבן חטאת. שנאמר (ויקרא ד כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. וזאת היא הנקראת חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם קורבן בהמה ולא יעלה וירד לפי עושר המקריב ועוניו. והחטאים שיתחייבו עליהם חטאת (יבמות ט ב) הם לעולם אותן שחייבין על זדונם כרת, ובתנאי שתהיה מצות לא תעשה ויהיה בה מעשה (מכות יג ב). כבר אמרנו כי משורשי הקורבן להשפיל הנפש החוטאת, כחטאת כאשם תורה אחת להם (ויקרא ז ו). אינני צריך להחזירו על כל אחד ואחד. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) שאין חיוב השוגג להביא חטאת אלא על עבירה שחייבים על זדונה כרת. ויש בתורה שלושה חטאים שאף על פי שיש בזדונן כרת, אין בשגגתן חטאת. ואלו הן: מגדף, ומבטל מילה, וחדל מעשות הפסח. ונתנו טעם בכל אחד ומפורש במקומו. כל שאר העבירות שזדונן כרת, שגגתן חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל את הקודש, וטמא שנכנס למקדש, שאף על פי שזדונן כרת אין מביאין חטאת קבועה אלא קורבן עולה ויורד, שהוא עוף או קמח, כמו שמפורש בכתוב (ויקרא ה ו יג). נמצאת למד, שכל העבירות שבתורה שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלוש וארבעים הם. וחשב, כי כן תמצאם, ורובם בעריות. וכן מעניין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב א) שאין חיוב הקורבן עד שיהא שוגג מתחילה ועד סוף. וחילוקי הידיעות שאפשר שיהיו לשוגג בשגגתו, רבות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בהוריות (יא א) ובכריתות (ב א), ובמקומות משבת (ע ב) ושבועות (יט א) וזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב חטאת קבועה על שגגתו, ביטל עשה. קכב. מצות עדות להגיד העדות בפני הדיינים, בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע - אם לא יגיד ונשא עונו. בכל עניין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב''ק נה ב). ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה. שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חייב האדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור. משורשי המצוה לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש. דיני המצוה כגון החילוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש, שלא כל האדם חייב לבוא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול, והבית דין פחות ממנו, שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות. וכהן גדול גם כן אינו חייב להעיד, אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לעניין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם פ''ג ה''ד) שעיקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו'. אלא שחכמים, מפני תיקון העולם, שימצאו בני אדם ללוות, תיקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב’’ן זכרונו לברכה הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה, ויארך העניין אם באתי לכתוב כולו. וכלל הדבר, כי הרמב’’ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאורייתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום. ומדיני המצוה גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח ב) כל אדם שהגיד עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם, אין יכול לחזור ולסתור דבר מכל מה שהגיד בפניהם, ולומר שמוטעה או שוגג היה, או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם, ושוב אין העדים יכולים לחזור בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות, שהן כתיבת אותם האנשים החתומים. וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך. או (שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך. אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקיימין ממנו. ומפורש בגמרא (שם כ א) שאין מקיימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלוש שנים אכילה גלויה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתובות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זייף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקיים השטר. ושבעדות זה נאמן אדם בגודלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשיו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות (מצוה עה) אל תשת רשע עד. וכן מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים (סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ''א] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות, או באיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, כי בכוח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכיחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חייב להביא קורבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בעניין, כמו שמפורש במקומו בשבועות. (ל א) והוא אחד משלושה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד. (כריתות ט א). קכג. מצות קורבן עולה ויורד להקריב קורבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים, והם, טומאת מקדש, כלומר, אדם שהוא טמא באב הטומאה, ונכנס למקדש בשגגה, וטומאת קודשיו, גם כן שהוא טמא ואכל בשר קודש בשגגה. ושבועת ביטוי, כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת ביטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות, כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד. על אלו החטאים חייב אדם להביא קורבן עולה ויורד. כלומר, לפי עושרו ועוניו של אדם, כמו שמפורש בכתוב, שנאמר (ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף העניין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחייב בקורבן בין בשוגג בין במזיד. וכתיב בטומאת מקדש וקודשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. ונעלם ממנו וגו'. ונאמר על הכל בסוף העניין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפורש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באוכלו בשר קודש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפירוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קודש או נכנס במקדש, שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’ וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר יט כ) כי את מקדש ה’ טמא ונכרתה. ואחר שנכתוב כרת בזדונן, יש קורבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת ביטוי (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו', והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה (בם) בקורבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה יא) ואם לא תשיג ידו וגו'. משורשי המצוה כבר אמרנו (מצוה צה) כי עניין הקורבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכוח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועוניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על עניין טומאת מקדש וקודשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שעניין הטהרה קשה מאוד על כל אדם לשומרו עד שיש לו להיזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה, ויאריך העניין אם באתי לכתוב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין. ומן השורש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בעניינים אלה, הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת העניין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע, כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הרחוק. והעניין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם: דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כוחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קורבן לקבוע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו. מדיני המצוה שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה, כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם, לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סיבה לגזול את הבריות כשמבקש לימודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז ב) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה, והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לעניין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא ב) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קורבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחייב, והצדדין שאינו מתחייב בו אלא קורבן אחד אפילו על כמה שבועות, או קורבן אחד על כל שבועה ושבועה, וכן בעניין קורבן טומאת מקדש וטומאת קודשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטומאה והקודש או מקדש תחילה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא, ובא לידו בשר קודש, ויודע שהוא בשר קודש, או בא ליכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטומאה ומן הקודש בתחילה ואחר כך יש העלמה ששכח טומאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקודש או המקדש וחשבן לחולין, ואכל מן הקודש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קודש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בעניין זה מביא קורבן. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב א) ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתים. וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא, ונכנס למקדש או אכל בשר קודש ואחר כך נודע לו שנטמא, בעניין זה הוא פטור מקורבן. ודין זה אינו כשאר חייבי כריתות שבתורה, שבשאר הכריתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחילה לא ידע חייב קורבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן 'והוא ידע', הא למדת שצריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חייבי כריתות כתיב (שם ד כז כח) בעשותה אחת ממצות ה’ אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף, אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה. ומעניין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קורבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחילה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קורבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחילה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין עליו. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקורבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חילוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבוארים בכרתות ושבועות. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקורבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, ביטל עשה. קכד. שלא להבדיל בחטאת העוף שלא יפריד הכהן מן העוף הבא לקורבן, והוא הנקרא חטאת העוף, הראש מן הגוף כשימלוק אותו, שנאמר (ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. ופירוש מליקה הוא שנועץ הכהן ציפורניו ממול עורפו דהיינו עצם הנקרא עצם המפרקת, וחותך העצם בציפורניו עד שמגיע לסימנין, וחותך גם הסימנין בציפורנו או רובו של אחד מהם, וזאת היא שחיטתו של חטאת העוף. וצריך הכהן שלא יחתוך הכל לגמרי, עד שיהא נפרד הראש מן הגוף. ועל זה נאמר "ולא יבדיל". כבר אמרנו במצות בנין הבית, שאין בנו יכולת וגם לא לאשר קטנו עבה ממותננו למצוא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתנו זאת להודיע בעניין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט, וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) מה שידעתי ושמעתי. ועניין המליקה והאזהרה שלא יבדיל, גם זה מפרטי הקורבן הוא. ואך אמנה אשר לא יחוש להוציא כל רוחו, יוכל להשיב כי אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קורבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צורכו של עני, ועל כן אינו צריך קורבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול עורפו, כי הוא המוכן אל ידו ולא יצטרך להפוך הצוואר אל צד הסימנין. ועוד יש רמז בעניין המליקה שהיא ממול העורף בתורים ובני יונה, שנמשלו ישראל בהן, שלא נהיה קשי עורף. ועניין איסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי להידור הקורבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו, הוא יותר מהודר, וראוי לנו להדר קרבנו של עני בכל כוחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו לפחות תואר קורבנו. וכל זה מן היסוד אשר בנינו תחילה כי משורשי הקורבנות לקנות בנפשנו מידות טובות ומעלות, ולהכשיר פעולותינו בכוח הדמיונות שאנחנו עסוקים בהם. כי מהיות האדם בעל חומר, לא יצייר ויקבע הדברים ציור חזק בנפשו כי אם על ידי הפעולות. ועד ששמענו טעם אחר נחזיק בזה. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים סד ב) כיצד אוחז הכהן חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגלי העוף בין שתי אצבעותיו, ושתי גפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רחב שתי אצבעותיו ומולק. וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שינה ואחז, מכל מקום כשרה. וכל המקום מן המזבח כשר למליקה. פירוש: גם זה נאמר שהוא למהר עניינו של עני, ולפיכך אין לו מקום מיוחד. ויתר פרטיה מבוארים בזבחים (סג א, ע ב) [הלכות מעשה הקרבנות פ''ו]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים ובכל אדם. שכל מי שהבדיל בחטאת עוף, לוקה. קכה. שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) לא ישים עליה שמן. ואף על פי שבשאר מנחות היו נותנין שמן. ומפני כן אמרתי חוטא עני, כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם, כי אם קורבן בהמה, כמו שמפורש בתורה. משורשי המצוה לפי שהשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקים הוא צף על כולן, והוא דבר חשוב מאוד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהונה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עבירה בידו. ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן, כי ה’ ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חייבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח. וזה יספיק לנו גם על הלבונה. מדיני המצוה מה שפירשו זכרונם לברכה (מנחות עו ב) שמנחת חוטא היתה עישרון אחד לא פחות ולא יותר. וכל המנחות (שם נט א) הקרבות לגבי מזבח טעוונות שמן ולבונה ולוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה לכל מנחה, בין שהיתה עישרון אחד או אפילו ששים עישרון. אבל יותר מששים אין מביאין מנחה אחת, חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שאין בהן שמן ולבונה, שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ויתר פרטיה מבוארים במנחות. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, כי להם העבודה. וכהן העובר עליה, ונתן שמן במנחה זו של חוטא עני לוקה. קכו. שלא לתת לבונה במנחת חוטא שלא לתת לבונה במנחה זו שאמרנו של חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) ולא יתן עליה לבונה. ולשון המשנה (מנחות נט ב) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, לפי שהן שני לאוין בלי ספק. כל העניין הלבונה כעניין השמן שכתבנו, (מצוה קכה) אין להאריך בו. קכז. מצות תוספת חומש לאוכל מן ההקדש או מועל בו לשלם כל הנהנה מן ההקדש, אחד קודשי מזבח ואחד קודשי הבית ואף בחרמי כהנים וכן בקודשים קלים, או אוכל קודש בשגגה, כלומר התרומה, כל מה שאכל או נהנה ממנו בתוספת חומש, ויביא קורבן על שגגתו איל בשני סלעים או יותר, והוא הנקרא אשם מעילות, והוא אחד מחמש אשמות ודאות הידועים, שנאמר (ויקרא ה טו) נפש כי תמעול מעל וגו', והביא את אשמו וגו'. ונאמר (שם טז) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו. משורשי המצוה לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקודש. וכבר כתבנו למעלה (מצוה צה קא) תועלת היראה וההגדלה בקודש אל בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין נד ב) שהמועל אחר המועל, אם הראשון בשגגה האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחייב בתשלומין ובקורבן. ואם הראשון במזיד, שאינו בתורת קורבן, האחרון בתורת מעילה. ואין (מעילה יט ב) מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. והנוטל פרוטה מן ההקדש על מנת שהיא שלו לא מעל, עד שיוציאנה בחפציו. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלים כמו שאמרנו. ודיני המעילה בין בקודשי מזבח בין בקודשי בדק הבית. ושיעור (שם יח א) מעילה בשוה פרוטה. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא באלו, הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל. ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והיתה להם שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה. נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מתשלומין וקורבן. ותשלומי הקרן והבאת הקורבן מעכבין הכפרה ולא החומש, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב. ואחר שהוסיף המוסיף החומש, אם נהנה בחומש, אחר כך מוסיף חומש על חומש, דכתחילת הקדש הוא חשוב. והחומש הוא אחד מארבעה על הקרן עד שיהא הוא וחומשו חמישה. ויתר פרטיה מבוארים במעילה ובתמורה. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל או נהנה בעשיית מעשה מן ההקדש בשוה פרוטה, במזיד לוקה ומשלם מה שחסר מן ההקדש הקרן לבד, כי המזיד אינו בתוספת חומש. ואזהרה של מעילה להלקותו מדכתיב (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר ראה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש ומביא קורבן כמו שכתבנו. קכח. מצות קורבן אשם תלוי להקריב קורבן מי שנסתפק לו אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה (כריתות כה א). ויתחדש עליו הספק בעניין זה. כמו שתאמר על דרך משל, שהיו לפניו שתי חתיכות: אחת חלב ואחת שומן כשר, ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת, ודואג בנפשו שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן, זה הקורבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי. ומלת 'תלוי' נאמרת על כל דבר שראוי לבוא אחריו עניין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקודם, כגון שאם יוודע אל החוטא שחלב אכל, הרי נגלה לו שהראשון לא הספיק לו וצריך להביא עוד קורבן אחר, הנקרא חטאת קבועה לתשלום כפרתו. ואם נודע אליו שההיתר אכל, הרי נגלה לו שהראשון הספיק לו ואינו צריך עוד לקורבן אחר אחריו. זהו פירוש תליתו. וצווי קורבן זה מדכתיב ואם נפש כי תחטא, ועשתה אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם ונשא עונו, והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. (ויקרא יז יח) כלומר על היותו 'לא ידע' אם שגג או לא שגג. וזה העניין יקראו אותו חכמים 'לא הודע'. משורשי המצוה שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעיין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קורבן כשלא נזהר יפה במעשיו, עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך, שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל. כשיודע אליו החטא - מיד צריך לקורבן שלם, כמו שהיה חייב אם לא הקריב הראשון. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות יח א) שאין חיוב קורבן זה לעולם עד שיהא שם איסור קבוע, כגון שיהיו לפניו שתי חתיכות ובודאי אחת מהן חלב, שהרי יש כאן איסור קבוע, ואכל אחת מהן. וכן נמי אם אכל בודאי חלב, אבל הוא מסופק אם היה כזית שלם או לא, (שם יז א) גם זה הוא איסור קבוע. אבל היתה לפניו אחת, וספק אם היתה חלב או שומן, ואכלה, פטור מן הקורבן, שאין כאן איסור קבוע דשמא אין כאן איסור כלל. ומן הטעם הזה אמרו (כתובות כב ב) שהבא על ספק מגורשת חייב בקורבן, שהרי יש כאן איסור קבוע שנעמידנה בקביעותה שתהיה נשואה. אבל הבא על ספק מקודשת, פטור מן הקורבן, שאין כאן איסור קבוע והרי זה כחתיכה אחת וספק אם הוא חלב או שומן שפטור מקורבן כמו שאמרנו. ויתר פרטיה מבוארים בכריתות [הלכות שגגות פרק ח']. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קורבן זה אם אירע לו ספק המחייב בו, ביטל עשה. קכט. מצות קורבן אשם ודאי להקריב קורבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקורבן נקרא אשם ודאי, והוא קורבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב ב). ויש מן החטאים אלו שקורבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד. ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפיקדון שהופקד לו, או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות. כללו של דבר: כל שאלו הודה לו ויהיה חייב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכוחם, וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב וניחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קורבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החומש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל. שנאמר (ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. ואמר רבי עקיבא (ספרא ויקרא כב ד) מה תלמוד לומר מעל בה’? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו וגו'. וכתיב בתריה (שם ה כג כה) והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, והשיב את הגזלה וגו', ושילם אתו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו', וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הוזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי, והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון 'מעילה', לפי שהוא דבר רע מאוד, וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז). ועוד חייבה התורה גם כן קורבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חייבה התורה גם כן בקורבן זה למצורע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן עניין שגגה וזדון. ועוד חייבה תורה גם כן בקורבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו', והביא את אשמו איל אשם (ויקרא יט כ כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. נמצאו בין כולם האשמות ודאות חמשה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (זבחים פ''ה מ''ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצורע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלושה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצורע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו. [סיכום דיני שפחה חרופה] ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פירוש 'חרופה' - מיועדת, כלומר מקודשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (ו א) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר, שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה 'והפדה לא נפדתה', כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה לעבד עברי או לישראל אחר, בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחייב להביא קורבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קורבן כפרה למי שבא עליה, לפי שאין קדושיה קידושין גמורים כמו אם היתה בת חורין. שאילו בבת חורין מקודשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין, מחמת חצי שפחות שבה עדיין, ולפיכך מספיק קורבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקלה התורה בביאתה לפטור בקורבן גם המזיד, מה שאין דרך בשאר זדונות לפוטרן בקורבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה, קלה היא בעיני כל אדם, והכישלון קרוב מאוד עליה, לפי שאין לב ההמון חושב ביאתה לחטא גדול. ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקורבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי. ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחייב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקורת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה "בקראי תהא", כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של "קרייה" לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו, כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא ה’ וכו'. משורשי המצוה לבל יחשוב אדם שאף על פי שעניין איסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה, וידמה בלבבו לאמור לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכופר עוונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם, ויהיה זה פתח לעוברי עבירה. לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חומש צריך קורבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בעניין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא, ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקורבן והקרן מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב. דיני המצוה כגון באיזה עניין יתחייב בשבועה זו שיהיה חייב עליה אשם זה, ובאי זה עניין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחייב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחייב אלא אשם אחד. ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ''ט] ונוהגת מצות חיוב קורבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין עונשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהיכה חברו ונתחייב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך. קל. מצות השבת גזל שנצטוינו להשיב את הגזלה בעין. כלומר: שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו, שחייב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא בפרק הגוזל בתרא (ב''ק קב א) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר 'אשר גזל'? יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזלה ברשותו של גוזל, חייב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ממנה (ב''ק סו ב). ואי זהו שנוי הפוטר מהשיב את הגזלה, כעין זה השנוי שאינו יכול לחזור אחר כך לברייתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו, או הגוזל מטווה ועשה ממנו בגד, וכל כיוצא בזה. אבל הגוזל לוחות עץ, אף על פי שבנה מהן תיבה, אין זה שינוי שאינו חוזר לברייתו, שהרי אפשר לפרק אותם והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חייב להחזיר אותם בעין, וכן כל כיוצא בזה. שורש המצווה ידוע. דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) כמה תהיה הגזלה שיתחייב הגוזל להשיבה? כל גזלה שוה פרוטה. אבל פחות מכאן, אף על פי שעבר על איסור תורה, אינה בתורת הישבון. וכמו שנכתוב בארוכה על לאו דלא תגזול (מצוה כ כט), לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קה א) שהגוזל שלוש אגדות ששוות בשעת גזלה שלוש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות, אף על פי שהחזיר השתים, חייב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזלה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזלה יש כאן, השב גזלה אין כאן. ודיני יאוש ושנוי רשות רבים וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזלה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתיאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא כג א) כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר 'וי ליה לחסרוניה'. כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה (ב''ק קיא ב) שחייבין להחזירה לנגזל כמות שהיא. אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. ובא הפירוש: אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית, יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה. אבל חכמים תקנו (ב''ק צד ב) מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים, יהיה שלו, וכשיבוא להחזירה יחשב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזלה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כוח ביד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד צווי התורה, כמו שידוע שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קודם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שינוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזלה ליד לוקח, או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזלה זו יאוש ושנוי רשות, קנאה הלוקח לגופה של גזלה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפורסם, תהיה שלו לגמרי, ואינו חייב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן. ואם הוא גזלן מפורסם, חייב להשיב הלוקח דמי הגזלה לנגזל, והוא יעשה דין עם הגזלן. ודיני הגזלה עד היכן הוא חייב לטרוח ולהשיבה אל בעליה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קג א) הגוזל מחבירו שוה פרוטה שחייב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרובה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן. ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה (גיטין נה א). ודין גזל בישוב ורצה להחזיר במדבר (ב''ק קיח א). ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינן. ודין שבח הבא מחמת יוקר שאינו מן התקנה, אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גיזות וולדות, אבל שבח היקר לא. ודין תוקף עבד חברו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ויתר פרטיה, מבוארין בפרקים האחרונים מן קמא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגזל ולא השיב, ביטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעות ואינו מתקנו טרם מותו (יומא פה ב). פרשת צו פרשת צו יש בה תשע מצות עשה ותשע מצות לא תעשה. קלא. מצות הרמת הדשן שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח, וזהו שנקרא תרומת הדשן, שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד וגו', והרים את הדשן. משורשי מצוה זו מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו מן הטעם שאמרנו שם. ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כג ב) שהרמת הדשן היא עבודה מעבודות הכהונה. ובגדי הכהונה שהיו תורמין בהן הדשן, היו פחותין מן הכלים שמשמש בהן שאר עבודות, שנאמר (שם ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ואף על פי שפסוק זה נאמר בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, מכל מקום גם בתרומת הדשן, דהינו כשמסלק אותה מעל המזבח ומורידה לרצפה שאצל המזבח, יש לנו ללמד גם כן שאין ראוי לעשות אותה מלאכה באותן בגדים שהוא משמש. ונאמר בזה על דרך משל (שבת קיד א) בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו. ואימתי תורמין הדשן בכל יום? משיעלה עמוד השחר, ובמועדים משליש האחרון של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה. וכיצד תורמין אותה, מי שזכה ובא גורלו להסירה, טובל ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו, והיו אומרים לו אחיו הכהנים היזהר, שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה. ושל כסף היתה, נתונה במקצועות בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח מפנה את הגחלים הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש, ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים במקום מראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. וחתיתה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ואחר שיורד זה שתרם, רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות והצנורות ועולין לראש המזבח וגורפין את הדשן מכל צדי המזבח, ועושין ממנו ערמה על גבי תפוח, והוא מקום מן המזבח שנקרא כן. וכשאותו תפוח היה גדול מורידין ממנו קצת למטה בכלי גדול מחזיק לתך שנקרא פסכתר, ועומד שם עד שמוציאין אותו כולו מחוץ למחנה. ויתר פרטיה במסכת תמיד ויומא (כא כד ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה ועובר עליה ולא הסירה כמצותה ביטל עשה. קלב. מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח. ובא הפירוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבוקר ובין הערבים, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (יומא כא ב) אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך לאמור מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקורבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקורבן היו נותנים אש למזבח במצוה זו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שם מה א) שלוש מערכות של אש מן הכתובים, כמו שנכתוב בדינין של מצוה זו. משורשי המצוה הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מלואים ושל גדעון (שופטים ו כא) ומנוח (שם יג כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית. ועדין אנו צריכין לומר מהו עניין המצוה להדליק אש על המזבח, מלבד האש הצריך שם לקורבן. ונראה על צד הפשט שהוא כעניין מה שכתבנו במצות לחם הפנים (מצוה צז), שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו. ועל זה הדרך אמרנו שהברכה מצויה בכל לחם חול, מתוך עסקנו במצוה בלחם קודש, כאלו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום, שיתברך האדם בעניין האש שבו. ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש, והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. ועניין הברכה הוא שלמות. כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדאי, והוא הקדחת. ובני אהרן הוסיפו באש מבלי שנצטוו, ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבוא עונשם או תנוח ברכת ה’ עליהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאף על פי שהאש ירדה מן השמים בימי משה, מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר (ויקרא א ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו'. ובבוקר היו עורכים עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר. ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומעוט 'עצים' - שנים. וכן מוסיפין גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר 'וערכו', ושל שחר כהן אחד. ושלוש מערכות של אש היו עושים במזבח בכל יום. הראשונה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש, שנאמר אש תמיד תוקד וכו' ושלושה כתובים בעניין שהם מורים על שלוש מערכות אלה, כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה (שם מה ב) על מוקדה זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שניה של קטורת, והאש על המזבח תוקד בו זה מערכה שלישית של קיום האש. ויתר פרטיה מבוארים בפרק רביעי מיומא ושני מתמיד. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, בטלו מצות עשה זו. קלג. שלא לכבות אש מעל המזבח שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. משורשי מצות האש כתבתי למעלה במצות עשה דאש תוקד, ושורש הצווי באש להבעירה ושלא לכבותה אחד הוא, ואין צורך להחזירו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא מו ב) שאפילו הוריד האש מעל המזבח וכיבהו לוקה. אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה, אף על פי שכיבה אותה בראש המזבח פטור, שהרי נתקה מן המזבח, ואין אני קורא בו אש המזבח. ולא הוזהרנו אלא על כיבוי אש המזבח, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואמרינן בספרא (צו ב ז) לא תכבה מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה. ויתר פרטיה, בפרק עשירי מזבחים (צא ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות אפילו ישראלים ועובר עליה וכיבה אפילו גחלת אחת מאש המזבח לוקה. קלד. מצות אכילת שיירי מנחות שנצטוו הכהנים לאכול שיירי מנחות, כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר (ויקרא ו ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וכו'. ולשון ספרא (צו ב ט) מצות תאכל - מצוה, יבמה יבוא עליה - מצוה, כלומר ששניהם מצות עשה, לא רשות. משורשי מצוה זו כתבנו למעלה (מצוה קב) במצות 'ואכלו אתם אשר כפר בהם' ב'ואתה תצוה', שכבוד הוא לקורבן שיאכלוהו משרתי ה’ יתברך בעצמם, ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נמצא שמנחת חנוך וחבתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה - נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכהנת מנחתה נקמצת ושיריה נאכלין, דכהן דוקא אמרינן, ולא כהנת. ויתר פרטיה מבוארים במנחות. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה שנאמר (שם יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה. עבר ולא אכלה - ביטל עשה זה. קלה. שלא לעשות שיירי מנחות חמץ שלא לבשל שירי מנחות חמץ, והוא חלק המנחות אשר לכהנים, שנאמר (ויקרא ו י) במנחה לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, והוא כאלו אמר חלקם שהוא שירי המנחה, לא יאפה חמץ. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה במשנה (מנחות נה א) וחייבים על אפיתה חמץ. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שהמחמץ אחר המחמץ חייב, והמחמץ מנחה פסולה פטור, שנאמר (שם ב יא) אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ, הכשרה לשם ולא הפסולה. חמצה בראש המזבח אינו לוקה, שנאמר אשר תקריבו לה’ לא תאפה חמץ, וזו כבר קרבה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ה' ממנחות. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות. אפילו עבר ישראל אחד ואפאה חמץ חייב מלקות, ואין צריך לומר כהן. קלו. מצות קורבן מנחה של כהן גדול בכל יום שנצטוינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים בבוקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה’ וגו', והיא הנקראת חביתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח. משורשי המצוה לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, כי הוא הנושא תפילה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קורבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום נתחייב הוא גם כן להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקורבן, כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכונתו אצל ה’ ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם, ואין ספק שאין דומה התעוררות האדם כשמקריב קרבנו המיוחד לו, לכשהוא מקריב קורבן שהוא משותף עמו, וזה דבר ידוע ומנוסה בכל אדם, כי למה שמיוחד לו לבדו מתעורר יותר, אין להאריך בזה. מדיני המצוה מה שאמרו. כיצד (מנחות נ ב) עשית חבתי כהן גדול? מביא עשרון שלם של קמח וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, שאף על פי שמנחת העשרון קרבה לחצאין, כלומר חציה בבוקר וחציה בערב, אינה מתקדשת לחצאין, כלומר שכולה מביאה ביחד. ומביא עמה שלושה לוגין שמן, ובולל הסולת בשמן, וחולט אותה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצא שהם שתים עשרה חלות, ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה? מחלק השלושה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט, ואחר כך קולה אותה על המחבת עם השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה, ואחר כך חולק כל חלה לשתים, כדי שיקריב החצי בבוקר והחצי בערב, ולוקח החצאין וכופל כל אחד מהם לשנים, ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים. ומקריב החצאין עם חצי קמץ לבונה בבוקר, והחצי הנשאר עם חצי קמץ לבונה בערב. והוא כליל לאשים. ונוהגת בזמן הבית בכהן גדול. ומנחת הבוקר והערב מצות עשה אחת, אין חולק בזה, כי גם הרמב’’ן זכרונו לברכה, שמנה שני תמידין שתי מצות, מודה בזה. קלז. שלא לאכול מנחת כהן שלא לאכול ממנחת כהן שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. משורשי המצוה היסוד שאמרנו תחילה כי כוונת הקורבן לעורר לב המקריב אותו, ואם יאכל הכהן מנחתו לא יתעורר לבו עליה יפה, שהיא דומה בעיניו כאופה פת לצדכו ואוכלו, ואף כי יאכלו חבריו שלו והוא שלהן, יעלה הכל לחשבון אחד, לכן ציווה שתהיה כליל לא תאכל לשום אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כולו לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כולה, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ולמדנו מעתה שמנחת חנוך וחבתין וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה כולן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה קלד) בסדר זה. ועניין הקמיצה היא, שנוטל הכהן מן הקמח בקומצו, כלומר בראשי אצבעותיו, כדרך שקומץ כל אדם, שפושט פס ידו וקומץ בראשי אצבעותיו, כלומר שאצבעותיו דבקים עם הכף ואינם מחזיקים מן הקמח הרבה. ואם הוסיף בקומץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, פסול. ויתר פרטי המצוה במנחות. ונוהג איסור אכילת מנחת כהן בזכרים ונקבות בזמן הבית. ועובר על זה ואכל ממנה כזית לוקה. ולשון ספרא (צו ה ד) כליל תהיה לא תאכל, כל שהוא בכליל תהיה, ליתן לא תעשה על אכילתו. קלח. מצות מעשה החטאת שנצטוינו שיעשו הכהנים קורבן החטאת על העניין הנזכר בכתוב איזה חטאת שיהיה של בהמה או עוף, שנאמר (ויקרא ו יח) זאת תורת החטאת. כבר אמרנו למעלה (מצוה צה) כי בפרטי הקרבנות, כלומר בסדר שחיטתן באיזה מקום ועניין הקרבתן והזאתן ומקום וזמן אכילתן או שרפתן בקצת מהן, אין לנו לייגע מחשבותינו אחר שורשי עניינים אלה שאין להם חקר, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין. אחד מעיר חכם מקובל יהיה שיזכה לדעת קצת ראשי דברים מן העניין, ודי לנו אחרי כתבנו מה שעלה במחשבתנו מן הטעם על דרך הפשט בקרבנות דרך כלל. ובזה אני פוטר עצמי בקורבן החטאת וכל כיוצא בו מכתוב בהן שורש כמנהגי בשאר, כי בכלל פרטי הקורבן הם, שהכלל הוא הקרבת הקורבן, והפרטים הם תורת הקרבתו כיצד. והנה הרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשב תורת החטאת והאשם והעולה והשלמים מחשבון המצות מיסוד זה שאמרתי, לפי שעיקר הצווי יבוא על חיוב הקרבת הקורבן, וסדר עשיתו אחר כן אינו בדין שיחשב מצוה בפני עצמה, כי על כל פנים יצטרך הכתוב ללמד אותנו מעשה כל אחד מהם אחר שחייבנו בהם, וזה לשונו: כל מעשה הקרבנות מצוה אחת ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם, והיא מצות עשה אחת, שנאמר (במדבר יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם, ופירושו תעבדו בכל עבודת הכהונה כי היא עבודה ומתנה לי ומתנה לכם, שיש לכם בה שכר כאשר תקחו משולחן גבוה יתברך, עד כאן. ועם כל זה, מדרך חשבון הרמב''ם זכרונו לברכה אשר נתפשט במצות לא נטה, והדבר אשר יקשה, נתלה הקושי בנו ולא בו, כי הוא באמת סיבתנו בעסק זה, ומידו זכינו לו, ינוח הצדיק על משכבו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהחטאות באין מחמשה מינים, מכבשים ועזים ובקר, בין גדולים בין קטנים. וקטנות וגדולות שלהם נפרש עניינם בשלמים (לקמן מצוה קמא) בעזרת השם. ובאין גם כן בין מן זכר או נקבה, ומן התורים או מן בני היונה. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קכד) קצת דינין בחטאת העוף. ויש מן החטאות שהיו באין על הצבור כולן, ויש שהן באין על היחיד, ומהן מן הצבור ומן היחיד שהיו נשרפות כולן על מזבח החיצון, ומהן שהיו נאכלות כולן חוץ מן האמורין שבהן שהיו נשרפין על מזבח החיצון, שאין עושין בפנימי כל השנה אלא הקטורת, כמו שאמרנו למעלה (מצוה קד). ואלו הן האמורין של שור או של עז: החלב שעל הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקיבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד הנקרא פוליגא''ר בלעז, ונוטל מן הכבד מעט מן היותרת. והאמורין של מין כבש הם אלו בעצמן, ומוסף עליהן מין הכבש שנוטלין עוד ממנו האליה תמימה עם חליות שבשדרה עד מקום הכליות, שנאמר (ויקרא ג ט) לעמת העצה יסירנה, כלומר מלעומת מקום הכליות, וכינו המקום ההוא כן, מפני שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא א) שהכליות יועצות. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה במעשה חטאת הנאכלת בשחיטה וזריקה, ויתר כל עניניו, וכן במעשה החטאת הנשרפת גם כן, ואם יעשה בהם שום מעשה של הפסד מה דינם, ויתר פרטיה - כולם בזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן העובר ולא עשה החטאת כמשפט, ביטל עשה זה. קלט. שלא לאכול מבשר חטאות הנעשין בפנים שלא יאכלו הכהנים מבשר החטאות הנעשות בפנים. כלומר מאותן חטאות שהיו מזין מדמן במזבח הפנימי שהיה בהיכל. שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף. ולשון ספרא (צו ה ד) באש תשרף, כל שהוא טעון שריפה - לעבור עליו בלא תעשה על אכילתו, וכל החטאות שדמן טעון הזיה בפנים, כלומר במזבח שהיה בהיכל, היו נשרפין, ידוע הדבר ומפורש בכתובים. וכל החטאות שלא היו מזין מדמן אלא במזבח שבחוץ, היו נאכלים. ועל זה נאמר מקרא זה שכל חטאת שדינה בשריפה, לא יאכלו ממנה. ופרטי החטאות איזה מהן נשרף ואיזה נאכל, מפורש בכתוב. ומה שאינו מבואר יפה במקרא, פרשו לנו חכמינו זכרונם לברכה בזבחים (פא ב). כבר אמרנו (מצוה קלח) כי בפרטי הקרבנות אין לנו בהם עסק וגם זה מפרטיהם הוא אם נאכל אם לא נאכל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמכיון שנכנס דם חטאת הנאכלת באהל מועד פסול, ולמדו לומר כן מזה המקרא שאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לא תאכל. ודוקא שנכנס דרך שער ההיכל, כמו שכתוב 'יובא' - כלומר דרך ביאה. אבל הכניסו בפשפש או דרך חלון או גג, אינו נפסל, דלאו דרך ביאה הוא. והוא הדין לחטאות הנשרפות, שמזין דמן במזבח הפנימי, שאם הכניס דמן לפנים מן הפרכת דזהו קודש הקודשים שפסולין, שגם בהן אני קורא וכל חטאת אשר יובא מדמה פנימה שמקום זה פנימה למקומן הוא. ויתר פרטיה בזבחים. (פב ב) ונוהג איסור אכילת חטאת פנים בכהנים. והוא הדין לכל אדם, שדרך כלל נאמר 'לא תאכל'. והעובר ואכל ממנה כזית לוקה. קמ. מצות מעשה האשם שנצטוינו שיעשו הכהנים מלאכת קורבן האשם על העניין הנזכר בכתוב, שנאמר (ויקרא ז א) וזאת תורת האשם וגו', כמו שכתוב בפרשה. הלא אמרתי לך (מצוה קלח), שאין לנו לכתוב שורש במלאכות אלו לפי שהן כעין פרטי הקורבן, ואין לחזר אחר טעמן כי סתומין הדברים וחתומים. דיני האשם זכרנו קצתם למעלה בפרשת ויקרא (מצוה קכט), ועדיין נודיע שהאשם אינו בא לעולם אלא מזכרי כבשים בלבד. יש אשם בא מגדולי המין, ויש מן הקטנים. מעשהו בשחיטה וזריקה ומליחה והאמורין והתנופה באשמות שוה, חוץ מאשם מצורע, שיש שינוי קצת בקבלת דמו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן העובר עליה ולא הקריב האשם כמשפטו, ביטל עשה. קמא. מצות מעשה זבח השלמים שנצטוו הכהנים שיעשו מעשה השלמים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא ג א) ואם זבח שלמים קרבנו וגו', ואמר עוד בהשלמת המלאכה (שם ז יא יב) וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ובארבעה שמות נכללים עניני הקרבנות כולן, והם עולה, חטאת ואשם ושלמים, שכל קורבן שיקריבו צבור או יחיד מאחד מאלה יהיה לעולם. כבר כתבתי פעמים שאין לכתוב שורשים באלו המלאכות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות קז ב) שהשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים. וקטנים נקראים מבן שמונת ימים עד שנה תמימה מיום ליום. נתעברה השנה נתעברה לו, כלומר ויהיה קטן עד תשלום העיבור. וגדול נקרא בבקר משנה עד שלוש שנים, ובצאן משנה עד שתי שנים שלמות, יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. וארבעה מינין הם השלמים האחד שלמי צבור, והשלושה שלמי יחיד. שלמי צבור נקראים קודשי קודשים, ואין לצבור שלמים כי אם קורבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, אותן שני כבשים הם הנקראים זבחי שלמי צבור, ונאכלים לכהנים חוץ מן האמורין כחטאת וכאשם. המלאכות שלהן, כגון שחיטה זריקה הפשט ונתוח ומליחה והקטורת אמורין, מפורש במנחות (כ א). ושלמי היחיד נקראים קודשים קלים. ומקום שחיטתן ומעשה הזריקה והפשט וניתוח ותנופה והפרשת אמורין, מפורש במנחות (סא א). והשלושה מינין אלו של שלמי יחיד, שוין הן במלאכות אלו. אבל יש לך לדעת עניין החילוק שביניהם בקצת עניניהן דרך כלל. דע כי משלושה מינין של שלמי יחיד: האחד הוא קורבן השלמים הבא בלא לחם עמו, והם שלמי חגיגה ושמחה, ואלו הם הנקראים שלמים. והשני, שלמים הבאים עם הלחם הידוע, והוא הבא בנדר או בנדבה, ואלו השלמים נקראים תודה, והלחם הבא עמו נקרא לחם תודה. והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו והם באים גם כן עם לחם, ואלו השלמים נקראים איל נזיר. ובארו זכרונם לברכה שם בגמרא (חולין קלד ב) חזה ושוק מהן הנאכלין לכהנים כמה שעורן, והזרוע בשלה מן איל נזיר הנאכל לכהנים מלבד חזה ושוק גם כן כמה שעורו, ובאיזה מקום מן הבית מבשלין אותו. ודיני הלחם הבא עם שני מינין מן השלמים והם תודה ואיל נזיר מכמה עשרונים הוא, ואי זה מהן בא חמץ ואיזה בא מצה לבד. והבא חמץ ומצה איך יחלק, וכיצד מחמצן, וחשבון החלות הבאות מצה כמה מהן מאפה תנור ורקיקין ומרבכות הכל בזבחים. ועניין אותן הבאות מצה בתודה היתה כן: מעשרה עשרונים של קמח היו עושין שלושים חלות, העשרה מהן היו נעשות מאפה תנור, כלומר שלא היה נעשה בהן דבר רק שהיו משימין בעיסתן בשעת לישה שמינית לוג שמן, שכן הוא הלכה למשה מסיני, ואופין אותן. והעשרה מהן נקראות רקיקין, ואין חילוק בין העשרה של רקיקין לעשרה של מאפה תנור, אלא שבעשרה של מאפה תנור היו מערבין בהן שמינית לוג של שמן בשעת לישה, והעשרה של רקיקין היו מושחין אותן בשמינית הלוג שמן אחר אפיתן בתנור, והעשרה מהן היו מרובכות, ופירוש רביכה הוא שחולטין החלה במים רותחין ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה בשמן כדרך שקולין בני אדם הספגנין באלפס, ומרבץ בשמנן של עשר הרבוכות כי השמן שקלו בו היה רביעית לוג, כשיעור כל השמן של העשרים חלות. וגם שיעור זה של שמן הרבוכות הלכה למשה מסיני. וזה שאמרנו הוא פירוש מרבכת בכל מקום בתורה. ושם מתבאר (מנחות עז ב) כמה חלק יש לכהן בחלות, והשאר נאכל לבעלים. ויתר כל פרטיה שם במסכת זבחים. ונוהגת מצות השלמים בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם חיוב העבודה. והעובר עליה ושינה את סדרן בצדדין ידועין בגמרא ביטל עשה, מלבד שיש צדדין שהקורבן פסול. קמב. שלא להותיר מבשר קורבן התודה שלא להותיר שום דבר מקורבן התודה עד הבוקר. כלומר למחרת יום זביחתו. שנאמר (ויקרא ז טו) בקורבן תודה לא יניח ממנו עד בקר. וממנו למדנו לשאר קודשים גם כן, שכל מה שישאר מהם אחר זמן אכילתו, שהוא נותר וחייב לשורפו לפי שהוא ניתק לעשה שישרפנו, כמו שכתבנו למעלה, (מצוה קמג) בסדר זה, ושם כתבנו רמז משורשיו וקצת דיניו כמנהגנו. קמג. מצות שריפת נותר הקדשים שנצטוינו לשרוף הנותר, והוא בשר הקודשים שנשאר אחר עבור זמן אכילתן המוגבל להן. שנאמר (ויקרא ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. וזאת השריפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכלתא גבי פסח (שמות יב י) ולא תותירו ממנו וכו', והנותר באש תשרפו וכו'. בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שריפת נותר עשה הוא. ודין הפיגול והנותר שווה בזה, שיש מצות עשה גם כן בשריפתו, שמצינו הכתוב מוציא הפיגול בלשון נותר. משורשי המצוה לפי שטבע כל בשר להפסל בשהייה ולבוא לידי חסרון, ועל כן להגדלת דבר הקורבן כמו שאמרנו למעלה (מצוה קב) נצטוינו לשורפו מיד ולבערו מן העולם, לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפירוד וזרייה לרוח, או לכל דבר אחר. גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת לא אדם ולא בהמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים פב ב) שבכלל הנותר והפיגול הם כל פסולי המקודשין שכולן נשרפין גם כן. וקורבן שנפסל או נתפגל בודאי מיד נשרף, ואם ספק, תעובר צורתו ואחר כך נשרף, וכל בשר הנמצא בעזרה, אברים - עולות. פירוש נדין אותן שהן עולות. ואם נמצא חתיכות - חטאות. והנמצא בירושלים - שלמים. ונפקא מינה לעניין שאם עבר אחד ואכל מהן, מביא על כל אחד כפרתו כפי חזקה זו. ועל הכל אמרו זכרונם לברכה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא. ואין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר ביום השלישי באש ישרף. ואף על פי שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שני, אין שורפין אותם אלא ביום. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים וסוף תמורה [הלכות פסולי המוקדשין פי''ט] ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. כי להם העבודה. וכהן שעבר ולא שרף הנותר - ביטל עשה, ועבר על לאו דלא תותירו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה. קמד. שלא לאכול פיגול שלא לאכול הפיגול. ופיגול הוא קורבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא, כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קורבן אחר זמן המוגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המוגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה. ואולם אזהרתו, כלומר הלאו המפורש על זה, מלבד העונש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים (שמות כט לד) לא יאכל כי קודש הוא. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקודשים ואין ראוי לאכלו, כמו הנותר והפיגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה שנכללו באזהרות (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה. שדרשו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בעונש האוכלו שכן בא לנו הפירוש עליו. וזה שאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה (זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פיגול הוא. כוף אזנך לשמוע: במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חייב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר (שם יט ח) ואוכליו עונו ישא, כי את קודש ה’ חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת. משורשי מצוה זו היסוד אשר בנינו תחילה שאמרנו כי עניני הקורבן להכשיר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עיקר סיבתו של דבר המחשבות היה ראוי להיפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים מג א) שאין חיוב כרת אלא לאוכל מן הקורבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקורבן, אין חייבין עליו כרת משום פיגול. כיצד? האוכל כזית מן הדם מקורבן שנתפגל, אין חייב עליו כרת משום פיגול, שהרי הדם החלק המתיר הקורבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מותרין לקרב ולא קודם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת, לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקורבן או אפילו מן האמורין, חייב כרת משום פיגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה, לחייב האוכל בכל השאר, ולפיכך חייב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם, אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו. וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חייב משום פיגול, אבל האוכל כזית מן הקומץ שלה או מן הלבונה, שהן המתירין, אין חייבין עליו כרת. ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואלו הן הדברים שאין מחייבין עליהן משום פיגול לעולם: הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כולן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חייבין משום פיגול עליו. ולוג שמן של מצורע גם כן אין חייבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים. וכן מעניין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פיגול עובר בלאו, שנאמר (שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו (שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשוב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלוש מאות ששים וחמשה לאוין, לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים (ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה (בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקודשים. וכמו שנכתוב בעזרת ה’ (מצוה רפז). וגם העניין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי ה’ ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קורבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפיגול וגם נותר הדומה לו, מבוארים במקומות רבים מסדר קודשים. ונוהג איסור אכילת הפיגול בזמן הבית בזכרים ונקבות אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים (מצוה קח קכא) שקורבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע. קמה. שלא לאכול בשר קדשים שנטמא שלא נאכל בשר קודשים שנטמא, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין אדם טמא שאסור לאכול בשר טהור, וכמו שנכתוב (מצוה קסז) בלאו בפני עצמו בעזרת השם. ובפרק שני דפסחים (כד ב) אמרו טומאת הגוף בכרת טומאת בשר בלאו. משורשי מצוה הזו מה שכתבנו למעלה שנצטוינו להגדיל עניני הקורבן בכל עניין, ובודאי ממעלתו שלא לאוכלו כי אם בטהרה ובגוף נקי. ובדבר הגדלתו מה תועלת לנו בו - כבר כתבנו טעמו (מצוה קג). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יד ב) שאסור לטמא הקודשים או לסבב להם טומאה, אבל המטמאן אינו לוקה, אלא טהור האוכלן טמאים הוא שלוקה, מדכתיב לא יאכל. ואף על פי שכתוב זה במלואים, הוא הדין לשאר הקרבנות כולן. ואפילו האוכל כזית מלבונת המנחה שנטומאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה. שגם היא חלק מחלקי הקורבן. ואין החיוב אלא בטומאת אב הטומאה או ולד הטומאה של תורה, אבל מפני טומאה של דבריהם אינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות. ויתר רובי פרטיה בפרק שלושה עשר מזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית במזיד מבשר קודש שנטמא, לוקה. קמו. מצות שריפת בשר קדש שנטמא שנצטוינו לשרוף קודשים שנטמאו, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. משורשי המצוה מה שכתבנו בנותר (מצוה קמג). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים ח ו) שאם נטמא בפנים שורפין אותו בפנים, נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ. ובין שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה שורפין אותו. ונותר של קודשים קלים שורפין אותו הבעלים בבתיהם, וכל עצמות הקודשים שאין בהן מח אינן טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח. והעניין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד, אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח לפי שהם באזהרת (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו, תשאר בהם ברוב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכולן שיהיו טעונין שריפה. ואלו הן הנשרפין: בשר קודש שנטמא או נותר או קורבן שנפסל, וכן המנחה שנטומאת או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא (אחר) [קדם] שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. הרי אלו ישרפו. ואגב גררא נכתוב הנקברין, ואלו הן: קודשים שמתו בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית, וקודשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפרי מצורע, ושער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה ויתר פרטי המצוה מבוארים בפסחים וסוף תמורה. (שם לב לד) ונוהגת שריפת הקודשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים כיצד? קודשים שטעונין שריפה במקדש שריפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר, כגון קודשים קלים הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו ביטל עשה זה. קמז. שלא נאכל חלב שלא נאכל חלב בהמה טהורה, שנאמר (ויקרא ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. כבר כתבתי באיסור טרפה בסדר משפטים (מצוה עג) כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כושר פעולותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים במהות גופו להעמידו על יושרו ובריו וכוחו. וידוע הדבר ומפורסם בין בני אדם כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחולי, כי בשר הגוף היה ונפסד בכל יום ויום, ולפי המזונות הטובים יתהוה בהפך. ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו, אנחנו עמו אשר בחר, והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו לחות רעות. וזה הכלל שיש לי לפי הפשט בכל איסור המאכלות, כמו שאמרנו למעלה. וידוע כי החלב דבק ומוליד לחות רעות. מדיני המצוה כגון מה שפרשו לנו זכרונם לברכה (כריתות ד ב) שאין איסור חלב אלא בשלוש בהמות שבכתוב: שור וכשב ועז, ואותן שלוש בין כשרות או טרפות ונבלות, חייב על חלבן, אבל שאר מיני בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה, חלבה כבשרה. וכן עובר הנקרא שליל הנמצא במעי שלוש בהמות הנזכרות אין בו גם כן איסור חלב, ולפיכך אמרו (חולין עד א) השוחט את הבהמה ומצא בה שליל, כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי. ואם שלמו לו חודשיו ומצאו חי, אף על פי שלא הפריס על גבי קרקע ואינו טעון שחיטה חלבו אסור, וחייבין עליו כרת, והרי דינו כשאר הבהמות בעניין חלבו. ולפיכך יש לנו להוציא ממנו כל החוטין וכל הקרומות האסורין. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה בשליל שכלו לו חודשיו שיש חיוב כרת בחלבו. אבל רובי המפרשים חולקים בזה, ואמרו דחלבו מותר, ודברי הגמרא (שם צב ב) מכרעת כמותן, דהא אשכחן רבי מאיר ורבי יהודה דפליגי בחלבו, ורבי יהודה דקימא לן כותיה הוא דשרי ליה. ועוד לימדונו זכרונם לברכה (שם עה א) בדין שליל, שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. שאם נטרפה אמו, שוחטה והשליל מותר, דלאו ירך אמו הוא. ומה שאמרו שם (עמוד ב') שאם הפריס על גבי קרקע דבעי שחיטה, מפני מראית העין לבד הוא דבעינן למשחטיה, ולפיכך לא מפסיל בשהיה ודרסה ושאר מיני טרפות. ושלושה חלבים הם בבהמה שהן בחיוב כרת: שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים. ופירוש שלושתן בבאור רחב במקומו בגמרא (שם צג א). ובכלל אמרו זכרונם לברכה בחולין חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסלים אמר רחמנא (ויקרא ג ד), ולא שבתוך הכסלים. ועוד יש בבהמה מלבד אלו השלושה, חוטין וקרומות שאסורין משום חלב. ואמרו זכרונם לברכה (שם פט ב), שהטבחים הבקיאים בניקור החלב, נאמנין על הדבר כל זמן שלא יצאו מחזקת בקיאותן וכשרותן. וחלב הלב וחלב המעיים והן הדקים המלופפים מותרין, והרי הוא כשומן, חוץ מראש המעים הסמוך לקיבה, שהוא תחילת בני מעיים שצריך האדם לגרור החלב שעליו. וממנו אמרו ז''ל בגמרא (שם צג א) ריש מעיא באמתא בעיא. ויש מן הגאונים שאמרו (רמב''ם שם טו) שזה המעי הוא המעי שיוצא בו הרעי. שהוא סוף המעים. ויתר פרטי המצוה וכל ענייניה, מבוארים בפרק שביעי מחולין [י''ד סימן ס''ד]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל כזית חלב במזיד לוקה. בשוגג מביא חטאת קבועה. קמח. שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, (כריתות כ ב) שנאמר (ויקרא ז כו) וכל דם לא תאכלו. ונאמר במקום אחר (שם ג יז) לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה. (חולין עא א) ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה. כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמז). ואפשר לומר בדם עוד, כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחר הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא יז יא) בטעם הדם. כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה. וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא א) שדם דגים וחגבים, שקצים ורמשים, ודם האדם אין חייבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מותרין, שמותר לאכול דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא ניכר לכל שהוא דם דגים. וכמו שאמרו בגמרא (שם ע' ב) שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור, לפי שהוא כחלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו, שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא. ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו (שם כב א) דם שבין השיניים מוצצו ובולעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת. וכן דם ביצים מותר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא, ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות (חולין סד ב, ד''ה והוא) וכדמשמע בפשטא דבריתא בכריתות (כא א). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שרקמה, וסמכו הדבר לקרא דשרץ השורץ (שם יא מב). ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום. אבל כל שאין בו ספק רקום, לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסור כל הביצה. והדם האסור מן התורה, יש שאיסורו בכרת ויש ממנו בלאו. דם הנפש הוא בכרת, שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם נפש, שנאמר (ויקרא יז יא) כי נפש הבשר בדם הוא. ומה שאינו דם הנפש אלא דם האברים אין איסורו אלא בלאו, שעליו נאמר סתם וכל דם לא תאכלו. ולפיכך ביארו זכרונם לברכה ואמרו (שם כב א) שחייבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ודם הקזה כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חייבין עליו. ודוקא מקלח, להוציא השותת בתחילת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חייבין עליו כרת. וכן דם התמצית. כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע. וכן דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם שמתכנס ללב בשעת שחיטה, אין חייבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית. דם הבלוע בשאר הבשר שנקרא גם כן דם האברים, כל זמן שלא פרש מותר לאכול הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו, כל זמן שלא פרש מן הבשר. ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאכול בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה שלא יהיה על פניו דם בעין. אבל כל זמן שפרש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ חייבין עליו בלאו כמו בדם האברים שמנינו למעלה שהן בלאו. ולפיכך הרוצה לאכול בשר מבושל בקדירה, חייבוהו חכמים להוציא ממנו הדם, שלא יהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבשול. ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח, שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע, וכוחו רב ונכנס בבשר, ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כוח בו להוציא הדם מתוך העובי. וכן הדבר ידוע ומנוסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשיעור שנתנו חכמים למליחה, ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום. ואחר שהדבר כן בברור ונראה לעין, מותר לתת כל בשר שנמלח כשעורו בקדירה, בין שיהיו המים רותחים או פושרים וצוננים, לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשיעור לכל דבר כאילו נתמצה ממנו כל דם האסור. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם, אין לו תורת דם אלא כמוהל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא (חולין קיב א) רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו. ויש בבהמה קצת אברים של ריבוי דם שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכוח האש טרם שיבשלום בקדרה, ולא רצו לסמוך בהם במליחה לבד. והם המוח והכבד, צולים אותם מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלם בפני עצמן או עם בשר אחר. ומנהגן של ישראל תורה היא. עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מותר, ובלבד שלא יכון אדם לעשות כן לכתחילה, כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באיסורין, אוסרין עליו הכל כמו בתחילה, ואני קורא עליו (קהלת י ח) ופרץ גדר ישכנו נחש. וסדר מליחה כך היא, מדיח הבשר יפה מדם שעליו, ואחר כך מניח עליו מלח בינוני לא עבה ביותר, כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר, ומניחו במלחו כדי הלוך מיל, ואפילו לבשר שור עבה, די בכך. ואחר שיעמוד במלחו שיעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה או בכלי מנוקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלוש או יותר, עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהה הבשר במלחו יותר מן השיעור הראוי למליחה, אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מוהל הבשר, והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצונו לומר כל זמן שלא יפלט הבשר שום דבר, לא דם ולא ציר. וכמה יהיה שהוי זה שנחזיק הבשר שיפלט עדיין ציר, אמרו הרבנים שהוא עד שתים עשרה שעות. נשתהא יותר מכן במלחו, אסור לאוכלו עד שיקלף פני הבשר כולו. ומיהו בקליפה סגי, לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאיסור הנוגע בצלי קיימא לן קליפה בשאין שם איסור מפעפע, ודם אינו מפעפע. ואם לא רצה לקלף הבשר מותר לאכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כוח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כוח האש חזק מן המלח להוציאו. ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי, מותר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדירה, כמו שאמרנו. ויתר רובי דיני מליחה, כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהם מה דינם, והמלח עצמו שמלחו בו מה דינו, ויתר רובי פרטי המליחה, מבוארים בחולין פרק כל הבשר [י''ד סימן ס''ט]. ובפרק חמישי מכריתות יתבאר גם כן דיני הדם וחילוקי דם הנפש ודם האברים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם אכל כזית מדם האברים: במזיד לוקה, בשוגג פטור. פרשת שמיני פרשת שמיני יש בה שש מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה. קמט. שלא ייכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער שלא ייכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים, כלומר שלא יגדלו שערותיהם, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו. ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל הנביא באר ואמר (מד כ) ופרע לא ישלחו, וכמו כן במצורע (ויקרא יג מה) וראשו יהיה פרוע, ואמרו בספרא (תזריע ה יב) יגדל פרע. וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול. ואמר (שם כא י) את ראשו לא יפרע. ואולם נכפלה כדי שלא נחשוב מה שנאמר לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת בלבד, וכשיעשו זה שלא על צד האבל שתחשב שיהיה מותר, על כן נתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה הוא שיצוהו ה’ יתברך להסתפר. משורשי המצוה הוא הגדלת הבית, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה צה) שנצטוינו להגדילו בכל כוחנו מן הטעם שאמרנו. ועל כן ראוי לנו שלא נבוא שם מגודלי שער כדרך האבלים, וכעין מה שנאמר במגילת אסתר (ד ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כלומר אין ראוי לבוא אל בית מלכות רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבנין, כי כל עניני הבית ומעשיו לחזק ולצייר בלב העושים מעשה הכשר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כיעור וכל חטא. ועל כן בהיות כוונת הבית בזה, ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדולה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתנו על חשיבות המקום וגדלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם, ונהיה ראויים לקבלת הטוב. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) שאיסור גידול פרע בכהנים הדיוטים אינו אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאין כהן הדיוט נכנס למקדש אינו באיסור גידול פרע כלל. אבל כהן גדול לפי שהוא תמיד במקדש אסור בגידול פרע לעולם, כאלו תאמר שאם יהיה לו דרך אונס לעמוד חוץ למקדש קצת ימים, מן החיוב עליו אף על פי כן שלא יגדל פרע. וכמה הוא גידול פרע? שלושים יום, כנזירות, שסתם נזירות, אינו פחות משלושים יום. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שיגדל שערו שלושים יום, ועבד שם, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו. ודברי התורה נוטריקון הם: כלומר, הא אם יפרעו ראשיהם – ימותו. ומכל מקום אין עבודתו פסולה. ומי שנכנס לשם ולא עבד הוא באזהרה, כלומר שעבר על לאו, ולוקה, אבל אינו במיתה אלא אם כן עבד, שכן בא לנו הפירוש. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב כי פרוע הראש שלא יכנס למקדש מעלה היא מדבריהם ולא מדאורייתא, וראיותיו בספרו. ואמר שלא בא הכתוב לאסור אלא קריבה לעבודה, והוא בכלל לאו דבעל מום שעבד. וכתב עוד שאף חכמים לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שתים ושלושים אמה כמו ששנינו (מדות פ''א מ''ד) המזבח שתים ושלושים אמה, בין האולם ולמזבח שתים ועשרים - לא אסרו. קנ. שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים, שנאמר (ויקרא י ו) ובגדיכם לא תפרמו, פירוש אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה מניעה זאת בכהן גדול, שנאמר עליו (שם כב י) ובגדיו לא יפרום. וכפל המניעה בו מפני תוספת דבר שבו, שאינו רשאי לקרוע על מת שימות, ואפילו שלא בשעת עבודה. ואמרו בספרא (אמור ב ג) ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו, כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהם. הא כיצד? כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלן. משורשי המצוה כתוב בפריעת הראש הקודם לזה (מצוה קמט). ודין פרועי ראש וקרועי בגדים, שוים בכל דיניהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא שם) שחיוב קריעה זו הוא שתהיה כמו קריעה שקורעין על המתים, ומן הדומה שהיא טפח, שכן אמרו במועד קטן (כב ב) שאין קריעה פחותה מטפח. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ונכנס למקדש מן המזבח ולפנים קרוע בגדים ועבד חייב מיתה בידי שמים, ואם לא עבד הרי הוא באזהרה ולוקה. וזהו לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (ביאת מקדש א ט''ו). אבל לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, אין מלקות בנכנס למקדש קרוע בגדים, שאין אסור הכניסה בלא עבודה אלא מעלה מדבריהם. אבל אם עבד והוא קרוע בגדים לוקה, לפי מה שכתב בשם בעל הלכות. קנא. שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה מניעה זו כמו כן בכהן גדול ואמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא: 'ומפתח אהל מועד', יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה? תלמוד לומר 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הוי אומר בשעת העבודה. 'כי שמן משחת ה’ עליכם' - אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה, שאם יצאו בשעת העבודה חייבים מיתה. מנין לכל הכהנים שבדורות? שנאמר 'כי שמן משחת ה’ עליכם'. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה (ל''ת קסה) דע שיש בכהן הגדול תוספת, שהוא לא ילך אחד המיטה, וזהו נגלה בלשון הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, וכך נתבאר בפרק שני מסנהדרין (יח א) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא. ולמדנו מזה שמותר לו לעבוד ביום שימות לו מת וכך אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (פד א) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שעבד [שלא יצא] חלל. כלומר כהן הדיוט, שאין העבודה מותרת לו והוא אונן, הוא מזהר על זה. כלומר שלא יעבוד אונן. וכך נתבאר בסוף הוריות (יב ב) זה העיקר, שכהן הדיוט אונן לא יעבוד, וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו הנה ולא יחלל, שמוהו שלילות, לא מניעה. לומר שלא תהיה עבודתו חולין, ואף על פי שהוא אונן. ומן הנראה מדברי הרמב’’ן זכרונו לברכה, כי הוא סובר כי "לא יחלל" אינו שלילות, אבל הוא מניעה לכהן גדול שנצטוה שלא יצא מן המקדש מפני מתו ולא יחלל עבודת ה’ יתברך, כי חילול יהיה לעבודה שיניחנה המשרת הגדול בשביל שום דבר בעולם. והוא יפרש כל עניין זה בדרך אחרת, כמו שכתב בפירוש החומש (שם כא יב). משורשי המצוה היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה, ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה’, אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר, ועל כן הוזהרו על זה במיתה. דיני המצוה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכהן הדיוט אף על פי שאינו רשאי לצאת מן המקדש בשעת עבודה, כמו שנאמר (שם י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, מכל מקום אם מת לו מת שהוא ראוי להתאבל עליו אינו עובד, לפי שהוא אונן, ואונן אסור בעבודה. ואף על פי שאינו עובד, הוזהר שלא לצאת משם, עד שתגמר העבודה שהיה הוא עסוק בה, מן הטעם שאמרנו לכבוד הדבר, שלא יהא דומה כעוסק בדברי עראי. ויתר עליו כהן גדול שהוא חייב שלא יצא מן המקדש וגם שלא להניח עבודתו כלל בשביל אנינות, שנאמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו'. ובא הפירוש בזה המקרא כלומר שלא יצא אלא יעבוד עבודתו שהוא עוסק בה, ולא תהא עבודתו מחללת בשביל אנינותו. ויתר פרטיה מבוארים בזבחים [הל' ביאת מקדש פ''ב] ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עבר ויצא בשעת עבודה לוקה. קנב. שלא להיכנס שתויי יין במקדש, וכן שלא יורה שתוי שלא להיכנס שתוי במקדש. וכן שלא להורות. כלומר שלא נדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שיכור, שנאמר (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד. ולשון התלמוד (עירובין סד א) שתה רביעית אל יורה. ולשון ספרא (שמיני א ב) יין אל תשת אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים? תלמוד לומר ושכר. אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה, ועל שאר המשכרין בלאו. ושם נאמר מנין שאין חייב אלא בשעת העבודה? תלמוד לומר אתה ובניך ולא תמותו. אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה. שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היקר כמו עניני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין הרי זה אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים (סנהדרין כב ב) שנאמר ולא תמותו. וכן אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל לכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכר או פרוע ראש דרך נוול, כלומר, ששערות ראשו גדולים ביותר, או קרוע בגדים. ואף על פי שאינו באזהרה, איסור יש בדבר, והאיסור אינו אלא מפני כבוד הבית. ולפיכך ישראל מותר לכנס שם בשערות ראשו מגודלות יותר משלושים יום, שאין זה נוול אצל בני אדם. ואף על פי שהכהנים הוזהרו בזה לגודל קדושתן וקרבתן בבית הקדוש שראוי שלא יהא בהם דבר יתר כלל, רק שיהו כולם יפים ומום אין בם, אין שאר כל אדם בגדר שלהם, רק שלא יכנסו שם בשערות גדולים ביותר, כמו שאמרנו. ושיעור היין שישתה האדם ויהא אסור ליכנס למקדש או להורות, הוא רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה, ושישתה אותו חי ובבת אחת, ובתנאי שעברו על היין ארבעים יום משנעשה. חסר אחד מאלו פטור אבל אסור, ואינו מחלל עבודה בכך. שתה יותר מרביעית מן היין, אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט, חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שיכור משאר המשכרים, אסור להכנס למקדש. ואם נכנס ועבד והוא שיכור משאר המשכרים, אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה, ואין מתחללת אלא בשיכור מן היין. וכשם שאסור לכהן לבוא למקדש מפני השיכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו שתה דבש תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו, אל יורה, שנאמר בפרשה יין ושכר אל תשת, ולהורות את בני ישראל. ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שיודו בו הצדוקין מותר. כגון שהורה שהשרץ טמא והדם אסור וכיוצא, בהן. ומותר לשיכור לקרות בתורה. ואפילו הלכות ומדרשות. והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד, שלמודו הוראה היא. שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט או הלך כדי מיל, כבר עבר היין ומותר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג, אם ישן שינה מעט או הלך בדרך, מוסיפין בשיכרותו, אלא ישהה לפי השיכרות עד שלא ישאר משיכרותו שום דבר בעולם. אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן (תענית טו ב). ואפילו שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן אותו היום - אסורין, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייען. ואנשי משמר של אותו יום אסורין לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו. כהן שיודע מאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם בעבודת היום, אסור לו לשתות כל אותו היום. היה יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו, אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד, לפי שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו. ונוהג איסור ביאת מקדש בשיכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות. ומניעת ההוריה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלימוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו. ועובר עליה ונכנס שתוי יין מבין האולם ולמזבח ולפנים - חייב מלקות. ואם עבד עבודה - חייב מיתה בידי שמים. ואם שתה משאר המשכרין ועבד - חייב מלקות לבד, לא מיתה. וכן כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן בין ישראל, עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר המשכרין. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב כי מעלה היא מדבריהם שלא להכנס למקדש שתוי יין. ואין מן התורה אלא שלא יעבד שתוי. קנג. מצות בדיקת סימני בהמה וחיה שנצטוינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם. והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר (ויקרא יא ב ג) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו'. ולשון ספרא 'אותה תאכלו' - אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה. כלומר ונלמד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה. ונאמר במקום אחר (שם כ כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו' וכתוב עוד (שם יא מז) להבדיל בין הטמא וכו'. משורשי מצות איסור המאכלות כתבנו באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמג) מה שידענו, והוא השורש המספיק כפי הפשט בכולן. ועניין הצווי לבדוק סימניהם הולך אחר טעם איסורן, שכל מה שבא לנו איסור עליו ראוי ומחייב עלינו לבדקו יפה. והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב''ם זכרונו לברכה בכאן, שחשב המקרא הזה למצוות עשה, מפני שיעדתי בראש דברי לכתוב המצוות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בעניין זה בסברת הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה. כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות, על כל פנים יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האיסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים, שיחשב הרמב''ם זכרונו לברכה לשלושה, והרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשבם. מדיני המצוה שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שיניים בלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה, היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל. וכל שמפרסת פרסה, היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. ועשרה מינים הם בין בהמות וחיות המותרין, שלושה בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפורשין בכתוב (דברים יד ה) איל וצבי וכו'. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החֵלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה. ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה. וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אלא מפי השמועה למדנו (חולין נט ב) שהיא ניכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן כרוכות, חדוקות חדורות, כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן, וחדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלה בקרניה, חייב אדם לנהוג איסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה, כגון שהורגל בהם, מותר לו לבטוח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדוק בקרנים על כל פנים. ויתר פרטיה בחולין (שם א) . ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואם עבר עליה ולא בדק, אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין. קנד. שלא לאכול בהמה וחיה טמאה שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא יא ד ז) את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד, הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעיקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו. ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר שאנו אומרים: החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו, קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן. ולשון ספרא (שמיני ג א ב): אותה תאכלו, אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה, אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן! נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחומר בזה העניין מבואר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שייך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה, לוקה מדאורייתא. ופירוש 'מפרסת פרסה' הוא שפרסותיה סדוקות. ופירוש 'שוסעת שסע' כלומר שתהא הפרסה מובדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחויברת למעלה או בהפך - טמאה היא. ופירוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעיים ומשיבה אותו לפיה לכותשו ולטוחנו הדק. משורשי המצוה מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים, שהם כלים לנפשות לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעולתן, ולא ינעלו דלת בפניהם רוע מזג הגופות וטימטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור. ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה, ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל איסור בהמה טמאה לעבור עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו. אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה, ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. (מאכלות אסורות ב ג) אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמותר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מותר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השינים מוצצו ובולעו, והא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו. ושאר פרטי המצוה מבוארים בפרק שלישי מחולין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ''ב] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובrר עליה ואכל כזית בהמה טמאה, או שתה רביעית מחלבה, במזיד - לוקה, ובשוגג - פטור. קנה. מצות בדיקת סימני דגים לבדוק בסימני דגים. כלומר שהרוצה לאכול מן הדגים שיבדוק תחילה בהן יפה הסימנין שנתנה התורה בהן, והן סנפיר וקשקשת, שנאמר (ויקרא יא ט) את זה תאכלו מכל אשר במים וכו'. כבר כתבנו במצוה הקודמת לזו ((מצוה קנג) שהרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשב במנין המצות בדיקת סימנין במנין שהתירה התורה, וכי האמת אתו בזה לפי הנראה לנו. ואף על פי שמצאנו בגמרא (חולין סו ב) בפירוש בקצתן 'זו מצות עשה', הכונה בעניין לחייב במינים הטמאים בעשה ולא תעשה, עם הכלל הידוע לנו 'לאו הבא מכלל עשה - עשה'. וכמו שנכתוב גם כן בעזרת ה’ במצות הלואת הנכרי (מצוה קעג), שחשבה הרמב''ם זכרונו לברכה למצוה (בסהמ''צ עשין קצח), ולא בא הכתוב לפי הדומה רק לחייב בעשה ולא תעשה בהלואת ישראל בריבית. שורש המצווה כתבתיו גם כן למעלה בסימני בהמה, והוא כלל לארבעת המינין. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) שסנפיר הוא מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן, וקשקשת היא אותה קלפה שעליו הדבוקה בכל גופו, ואף על פי שלא נמצא הקשקשת כי אם במקצת גופו, ואפילו אחת לבד, דיו וכשר. ואמרו בתוספתא (חולין פ''ג ה''ט) והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפיריו, אבל בשאר גופו, לא סגי לן בפחות משתים. וכל שנמצא בו קשקשת אפילו אחת במקומות הנזכרים, אין צריך לבדוק אם יש לו סנפיר, כי בודאי יש לו, אבל כשימצא בו סנפיר, צריך לבדוק אם יש בו קשקשת, כי יש דגים טמאים הרבה שיש להם סנפיר. וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים (שם סו א) אף על פי שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל, כגון הסלתנית והאפיין, הרי זה מותר, וכל שיש בו קשקשים בעודו בים, אף על פי שהוא משיר אותן בשעה שעולה מן הים, כגון אקונס ואפונס כספיס אפנסתים ואטונאס הנקרא בירט בלע''ז, הרי זה כשר, שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם, ומן הטעם שכתבנו באיסור המאכלות לפי הפשט. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ולא בדק יפה, כגון שראה סימן אחד לבד בדג וסמך על האחר בלא בדיקה, אף על פי שנמצא אחר כן כשר, ביטל עשה זה. קנו. שלא לאכול דג טמא שלא לאכול דג טמא, שנאמר (ויקרא יא יא) מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. וסימני דגים כשרים כתבנום למעלה במצות עשה (מצוה קנה) שהיא לבדוק בסימני דגים, שחשבנו מן המנין לכבוד הרמב''ם זכרונו לברכה. משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה עג) בעניין איסור המאכלות, שהאל ברוך הוא הרחיק מעמו כל מה שנזק נמצא בו, הן בהמה או עוף או דגים, מן הטעם שאמרנו שם. דיני המצוה כתבנו למעלה גם כן, והם בחולין פרק שלישי [י''ד סי, פ''ג] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מדג טמא במזיד, לוקה. בשוגג, פטור. קנז. שלא לאכול עוף טמא שלא לאכול עוף טמא, שנאמר (ויקרא יא יג) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו'. משורשי המצוה מה שכתבנו במאכלות אסורות (מצוה עג, וקמז). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, כלומר שהן מפורשין בתורה, והן פרסה חלוקה לגמרי, כמו השור והכבש, ומעלה גרה. וסימני העוף לא נאמרו, לפי שהתורה פרשה לנו בשם כל הטמאים שבעולם, וכיון שכן הוא, אין צורך לכתוב סימניהן, כי כל עוף הנמצא בעולם חוץ מהם, הוא כשר. ומכל מקום מפני שכל אותן מינין שהודיעתנו התורה אין כל אדם בקי בהן, הודיעונו חכמים סימנין בהם כדי שיכיר אותן כל אדם, ויוכל לאכול מן העופות אף על פי שאינו מכיר אפילו אחד מכל המינין הטמאים המפורשים בכתוב. נמצא לפי דברינו, שכל המכיר יפה כל המנוין בתורה, שהן עשרים וארבעה מינין, יכול לאכול מכל עוף אחר שימצא, כיון שאמרו שכל עוף שלא נזכר במנין הטמאים בתורה, כשר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם סג ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט הטמאים. כלומר פרט כל הטמאים שבעולם. כן הוא הפירוש לפי דעת רוב הרבנים. כי כל הטמאין שבעולם הוזכרו בתורה. ומי שאינו מכירן אמרו חכמים זכרונם לברכה (שם נט א) שאלו סימניהם: כל עוף הדורס, בידוע שהוא ממיני הטמאים שבתורה. ופירוש 'דורס' - כלומר שנועץ הצפורניים על עוף אחר ומטיל בו ארס כמנהג הנץ ושאר העופות שצדין בהן בני אדם. ויש שאינו דורס והוא גם כן ממיני הטמאים. ואמרו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם סב א) דרך כלל, שכל שיש בגופו שלושה סימנין אלו: שיש לו אצבע יתרה, והוא האצבע הגדול שיוצא יותר משאר האצבעות, וזפק, הוא מקום רחב בסוף הושט, שמקבץ העוף שם המאכל בתחילת האכילה, וקורקבן נקלף, והוא המקום הטוחן בו העוף המאכל הנקרא בלעז ונטראי, ויש לו עור דק בתוך הבשר לפנים, ואותו העור נקלף ממקצת העופות, מכיון שיש לו לעוף שלושה סימנין אלו - בידוע שאינו ממין הטמאים ומותר. שני כללים אלו שכללנו, אחד לאסור ואחד להיתר כל עוף שהן בו, אין צריך שום אדם לשאול עליו לבקי בעופות, אלא יאסר האסור ויתיר המותר מיד, שאין בזה פקפוק. ונמצא לפי כלל זה, שארבעה סימני טהרות הן בעופות, ואלו הן: אינו דורס, ואצבע יתרה, וזפק, וקרקבן נקלף. וכבר כללנו שכל עוף שנמצא חסר אחד מהם, והוא המיוחד שבהן, דהינו אינו דורס, כלומר שיהיה דורס, שהוא טמא לעולם ואינו צריך לבדוק בו דבר אחר. ואין צריך לומר אם חסר מכולן. שאין בו אפילו אחד מסימני טהרה אלו שאסור. שהרי אפילו האחד המיוחד לבד יאסר, כמו שאמרנו, כל שכן אם חסר מכולן. והנשר הוא גם כן שאין בו אחד מכל סימני טהרה. נמצא עוף חסר מן השנים, כלומר שיהיו בו שני סימני טהרה לבד, ויחסרו ממנו השנים האחרים. והאחד מן השנים של טהרה שימצאו בו יהיה שאינו דורס, כל עוף שהוא כן, הוא טהור לאכול לכל מי שמכיר עורב וכל מין עורב. לפי שאין בכל מין הטמאים שיהיה כן, כי אם עורב ומינו שהוא כן, שאינו דורס ויש לו סימן אחד בגופו מסימני טהרה. וסימן זה של טהרה אינו קבוע בכל מין העורב, אלא יש במין העורב שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס, ויש שיש לו זפק ואינו דורס, ויש שקורקבנו נקלף ואינו דורס. כלל הדבר, כי במינו יימצאו שני הסימנים אלו של טהרה ולא במין אחר, כן פרשו קצת מן המפרשים. ויש שאמרו כי לעורב שני סימני טהרה בגופו מלבד שאינו דורס. נמצא עוף חסר השלושה סימני טהרה, ולא ישאר לו כי האחד המיוחד, והוא שאינו דורס, טהור לעולם, לפי שאין בכל העופות הטמאים, שלא יהיה בגופם אחד מכל סימני הטהרה אלא שאינו דורס חוץ מפרס ועזניה שהן כן. והן אינם מצויין בישוב, ומכיון שאינן מצויין בישוב, אין לספק בהן. [אל תהי צדיק הרבה] ויש מן המפרשים שאמרו, כי לרבותינו זכרונם לברכה לא היו מצויין, אבל עכשיו מצויין הן, וקורא אני עליהן (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה. כי הם אמרו דלא שכיחי בישוב, כלומר שמרחיקין הם לעולם ממקומות הישוב, ומכיון שטבעם כן, הארץ לעולם עומדת, והדין שוה בכל זמן. נמצאו בגופו שלושה סימני הטהרה, והם אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף, בידוע שהוא כשר, וגם הרביעי הוא בו. כלומר שאינו דורס, שאין בעולם עוף בשלושה סימנים אלו שיהיה דורס, ואין צריך לבדוק אחריו כלל, אלא שיאכלנו מיד. אבל נמצאו בו שלושה סימני טהרה ויהיה אחד מן השלושה שאינו דורס בזה ודאי יש לספק, כי רוב הטמאים הם כן שיש להם שלושה סימני טהרה כאלו, וצריך כל אדם לשאול על עוף כזה אם אינו מכיר כל (הטמאים) המנויים בתורה. נמצא לפי דברינו: - שכל עוף שיספק עלינו אם טמא או טהור, יהיה על כל פנים בשני צדדים: שיהיו לו שלושה סימני טהרה, והאחד מהם אינו דורס, כמו שאמרנו, שיש לספקו ברוב מיני הטמאים. - או שיהיו לו שני סימני טהרה ואחד מהם אינו דורס, שיש לספקו בעורב ומיניו. אבל כל שאר הצדדין אינו בא לידי הספק אלא נדין אותו או בטהור או בטמא מיד. שית דעתך בדבר כי כן הוא לפי כללנו זה. וכלל זה כתבנו אותו לפי סברת קצת המפרשים, כי הרבה פירושים נתפרשו בעניינים אלו של עופות. וכל העופות המסופקים, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין סד ב) שהן נאכלים במסורת, כלומר שאם קיבלו בני המקום ונהגו בפשיטות לאוכלו בחזקת טהור, שאין לפקפק עליו כלל ואין צריך לבדקו. ויתר פרטיה בפרק שלישי מחולין [י''ד סימן פ''ב]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מעוף טמא במזיד לוקה, בשוגג פטור. קנח. מצות בדיקת סימני חגבים לבדוק בסימני חגבים, והם הסימנים שכתובים בתורה (ויקרא יא כא) 'אשר לו כרעים ממעל לרגליו' וגו', שנאמר 'את זה תאכלו מכל שרץ העוף'. ועניין שורשה כמו בשאר המינים. דיניה פרשו זכרונם לברכה ששמונה מיני חגב טהור הם. ואלו הן: אחד שנקרא חגב, שני שנקרא [ז]רבנית והוא מין חגב, שלישי שנקרא חרגול, רביעי ערצוביא והוא מין חרגול, חמישי ארפה, ששי צפרת כרמים, והוא מין ארבה, שביעי סלעם, שמיני יוחנה ירושלמית, והוא מין סלעם. מי שהוא בקי בודק בהן לפי בקיאותו ובשמותיהן ואוכל, והציד ישראל נאמן עליהם ובעוף. ומי שאינו בקי בהן, בודק בסימנים שנתנה התורה בהן. ושלושה סימנין הן ואלו הן: ארבע כנפים שחופות רוב באורך ורוב הקף גופו, וארבע רגלים, ושתי כרעים לנתר בהן על הארץ. ויש אומרים שצריך לדעת שיהא שמו חגב. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מחולין [י''ד סימן פה] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל ולא בדק יפה, ביטל עשה. קנט. מצות טומאת שמונה שרצים להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החולד והעכבר והצב וגו'. משורשי המצוה הקדמה. לא יסופק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע''ה אמרו זכרונם לברכה (ר''ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. וכן לא יסופק כל מי שיש בו מוח בקדקדו כי ה’ יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כולה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר את בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשוב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשוב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועומק חכמתן וחוזק בינתן ורוב קדושתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן, כי יכסוף להציץ מן החרכים להתענג בזוהר מראיהן וללקט מעליהן לחגור בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם, אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם. ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדולה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל איסור המאכלות והרחקת הטומאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומושג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטומאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם - ונטמתם כתיב, כלומר שמעיינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בעניין הטומאה. ואל תתמה בהתקלקל השכל בעניינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה, הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עיקר המחלה. ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שורשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה. והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שורשי מצות הטומאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחידוש פרה אדומה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם (מצוה קצז) נאריך בעניין בעזרת ה’ לקבל שכר ביגיעה למצוא דברי חפץ. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ''א מ''א) ששמונה שרצים הם נקראים אב הטומאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החילוק שיש בעניין הטומאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים. והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמונה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושיעור טומאת השרץ בכעדשה, שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב). ודין בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון, ודין דמן וגידן וצפרנן ועורן וביצתן. ודין כל שנטמא בהן שאסור לאכול תרומה וקודשים ולכנס למקדש עד שיטבל, ועניין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו (מצוה קעה) בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכול אפילו תרומה עד הערב שמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה. ויתר פרטיה מבוארים בסדר טהרות וברוב מסכת כלים וטהרות [הלכות אבות הטומאה פ''ד]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. לעניין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטומאה עד שיטבל במים כדינו. ומכל מקום, עכשיו שאין לנו בעוונותינו לא מקדש ולא טהרות. אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא, אפילו לדעת, בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי לגע בקדשים עד שיטהר. ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטומאה, כי הנפש מתעלה בטהרה. וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה, שאין לנו לחשב במנין המצות שלו כל דיני הטומאות. ובספר המצות כתב טעם נכון לדבריו, והדעת נוטה אחריו, ומחפצי בקיצור בחיבור זה, לא רציתי לכתוב כל טענותיו. הנה במצות צ''ו בספרו תמצא העניין בארוכה. ובסוף העניין אמר, שהשם מנענו מעשות הדברים בטומאה, ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר הוא הטומאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן. וזהו שאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת איזה דבר הן המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה. קס. מצות עניין טומאת אוכלין שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בעניין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל עניין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם, שנאמר (ויקרא יא לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים. משורשי הטומאה והטהרה, במצוה הקודמת תראה להג הרבה, אין צורך להחזירו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שנאמר בתורה מכל האכל אשר יאכל, פירושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שכל אוכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אוכל לעניין קבלת הטומאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחובר אפילו בשורש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אוכל לקבלת הטומאה, ואפילו נגעו בו כל הטומאות טהור הוא. וכן אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה, עד שיבוא עליו מים, מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגו' (דו''א), ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסומכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחילת המחשבה ולומר, כי העניין לפי שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו, כמו שידוע בדיני הפרות לעניין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח, אינה חלה, וגזל היא ביד הכהן. ועל כן גם בעניין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שתאכלו אותן, היה העניין לומר על כולן דרך כלל, שלא יהיו נקראים אוכל עד שיוכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים. כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פירוש רצון ואונס הנזכר בגמרא בעניין זה, לפי הפירושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה, אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפרות, אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם פ''א מ''ו) שהטומן פרותיו במים מפני הגנבים לא הוכשרו, לפי שאין המים חשובין לבעלים למשקה, שלא נתנום בהם מחמת משקה אלא להטמינם כמו שהיו מטמינין אותם גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומעניין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכשירין פ''ד מ''ג), שהכופה קערה על הכותל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה הוא עושה, מי המטר ראוין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכותל - אינם מכשירין. ודיני ידות האוכלים רבים. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת טהרות ועקצים ומכשירין [הלכות אוכלין ומשקין פ''א] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בעניין זה טומאת האוכלין והכשירן. ומכל מקום עכשיו בחוצה לארץ, שאין לנו בעוונותינו מקדש וקודשים, דיני הטומאות בטלים אצלנו. ומכל מקום אם רצה לנהוג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ, ולהזהר באוכלין לאוכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה בדיני הטומאות, והוא מתישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת. קסא. מצות עניין טומאת נבלה להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. כתב הרמב''ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו: ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטומאות מצות עשה, אין עניינו שנתחייב להיטמא בטומאה זו, ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא, או זה הדבר יטמא על עניין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אומרנו שמי שקרב בכך על עניין כך נטמא, ומי שהיה על עניין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם, כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (ד י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב מה שנתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קודש, ולא יקרב אליו זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על עניין כך. וזכור זה העניין בכל מין ומין ממיני הטומאה, עד כאן לשונו. ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב עניין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבנו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחילה. השורש כתוב למעלה (מצוה קנט). מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטומאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המותרות או האסורות שמתו, כולן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חולין בעזרה וקודשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה. וכל שמתה מאליה, או שארע פסול בשחיטתה, הרי היא נבלה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (לב א) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהרן מידי נבלה, ולפיכך בכל עניין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בסדר טהרות בפזור, וברוב במסכת כלים ובמסכת טהרות [הלכות אוכלים ומשקים פ''א] קסב. שלא לאכול שרץ הארץ שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר (ויקרא יא מא) וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. משורשי מצוה זו עם כל מה שבא באיסור המאכלות, כבר כתבתי למעלה (מצוה קנט) מה שידעתי, אין צורך להחזירו בכל אחת. מדיני המצוה כגון החילוק שחילקו זכרונם לברכה בשמונה שרצים האמורים בתורה משאר שרצים, שהם נחשים ועקרבים חיפושית ונדל וכיוצא בהן, שאמרו, ששמונה שרצים האמורים בתורה, שיעור חיוב אכילתן כשיעור טומאתן שהיא כעדשה, ושיעור האחרים בכזית, וכל השיעורין (עירובין ד א) הלכה למשה מסיני. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חולין [י''ד סימן פד] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מתולעים שבארץ במזיד לוקה. ואם אכל משמונה שרצים, אפילו כעדשה - לוקה, בשוגג - פטור. קסג. שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפרות שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ. והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחובר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיון שנעשה בפרי בעודו [בהיותו] מחובר. שנאמר (ויקרא יא מב) לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ואם יצאו על הארץ, אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי, שורץ על הארץ נקרא גם כן, מכיון שיצא. וכן הוא בספרא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השרץ. להביא את שפירשו על הארץ וחזרו. כלומר אף על פי שהם עכשיו בחורים שלהם, מכיון שיצאו על הארץ - נאסרו, ושרץ הארץ נקראין. בזה הפירוש שאני כותב בכאן, כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קודם לכן, אני מעלים עין ממה שכתב בו הרמב''ם זכרונו לברכה. אף על פי שייעדתי לאחוז דרכו. כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו (ל''ת קעט) שהלאו הזה הוא מכיון שיצאו לאויר או הלכו על שטח הפרי. ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפירוש מצאנו בחולין (סז ב) שנשאר שם עניין זה בתיקו, כמו שבא שם בעי רב יוסף, פרשה לאויר העולם מהו? על גבי תמרה מהו? וגם הרב בעצמו כתב בחיבורו הגדול (מאכלות אסורות ב יד טז) שעניין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פירושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת. וגם כן מצאתי אחר כך שהרמב’’ן זכרונו לברכה יתמה עליו הרבה בשגגה זו. משורשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קנט). דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים שבכליסין והוא מן קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפרות בתוכן אחר שנעקרו, ולא פרשו מתוכן, שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ, והיו מותרין מן הדין, אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת. ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפרות קודם שנעקרו או אחר כן, יבדוק אותם יפה. ואם הם דקים מאוד עד שאינו יכול לבדוק, ישהה אותן שנים עשר חודש, ואחר כך מותרין לאכול לכתחילה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה שכל אותן תולעי הפרות אין מתקימין שנים עשר חודש. פירוש אינו מתקיים כלומר, כיון שעברו עליו שנים עשר חודש, הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה הני תמרי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שריין. ואם פרשו תולעי הפרות באוויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פרשו ורחשו על גב הפרי, אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פרשה התולעת מן הפרי ונפל לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרין. והנמצאים במעי הבהמה אסורין, שמבחוץ הם באים. ואף הנמצאים במוח הבהמה ובתוך בשרה, אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מותר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה ריבתה אותן לאסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין (תולעים) שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מותר בלא שחיטה? מפני שהתורה התירה אותו כדדרשינן בגמרא מ"בבהמה... תאכלו". וכן התירו זכרונם לברכה במים שבכלים שהתליעו, או אפילו בבורות שיחים ומערות, כלומר כל מים מכונסין. ואמרו שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פרשו התולעים למקום אחר. ואפילו פרשו לדופני הכלי או הבור, מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם היתר מפורש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה בימים ובנחלים - את שיש לו אכול ואת שאין לו אל תאכל. אבל בכלים ודומה לכלים, בין שיש לו בין שאין לו, מותר. וכן מדיני המצוה מה שאמרו (שם סז א) דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצותא ואחר כך יפול לכוס. ופירוש 'צבתא' הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא, דינו כשורץ על הארץ. ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של היתר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לעניין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות חשיבא נמי לעניין איסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי בתרומות פרק בצל אמרו, אורי ר' יוסי בר בון בחד עכברא חד לאלף; גמרא דילן עדיפא לן, דאמר "ואפילו באלף לא בטלא". ופירוש בריה - כלומר שום בעלי חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עיקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה, שנקרא בריה, לעניין דלא בטיל לעולם ואפילו באלף, כל דבר שמתחלת ברייתו הוא אסור, והוא שלם כולו כברייתו. לאפוקי חסר אפילו כל שהוא, שאין לו דין בריה, ואין לוקין עליו אלא בכזית. והוא משל בעל החיים כמו גיד הנשה, שיש בו כל זה. לאפוקי כל פרי שאינו בריית בעל חיים, וכל כיוצא בו. ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה, נאמר מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה פ''ג מ''ז) שכל דבר חשוב גם כן לא בטיל, כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב, דלאו דוקא שבעה דברים אלה, אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובים בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה. וזה שאמרנו דבריה לא בטלא, והכונה לומר בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת ברייתה, כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחילת בריתו. אבל בהמה כשרה מתחילתה, דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה, משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. אבל אחר שמתה ודאי ביטול יש לה. ואפילו שור גדול מת, אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותה. דאמר בגמרא (ביצה ג ב) גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכן למנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות למנות דרך חשיבות תמיד, שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בלבם תמיד, לפי שאין ראוי לפי שעה, ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים. ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל, וכולו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא: שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה, ועל כן אמרו בה שלא תבטל, ואף על פי שכולו מתבטל. ודע זה והבינהו. ויש מן המפרשים שאמרו, (יו''ד סי' קא ג) שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבושלת כי אז ראויה להתכבד בה. ויש מהם שאמרו (שם), שאפילו בחיה נאמר. ומן המפרשים גם כן שאמרו, דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה, אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה, אבל אם נפל איסור בתוכה ונתן בה טעם, בטלה הויא, מפני שאין האיסור שבה ראוי להתכבד. ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה שאינה בטלה, שאני בשר בחלב, דתערובתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה. ויתר רובי פרטי עניינים אלה בחולין ובעבודה זרה [י''ד סי' ק''ה] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה, בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל, ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על ידי זכר ונקבה או מכל העיפושין שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כולה, לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחת, אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה. קסד. שלא לאכול משרץ המים שלא לאכול משרץ המים, שנאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ושרץ המים ידוע עניינו, שהוא מבריות דקות השטות במים, והם נקראים שרץ המים. וזה הלאו מיוחד בהם מלבד הלאו המיוחד לדג טמא, שאין אלו בכלל דגים כלל, כי מין אחר בפני עצמו הוא לגמרי. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה במקרא הזה שעל זה בא ללמד. והרמב’’ן זכרונו לברכה חולק עליו בזה, וכתב כי הלאו הזה איננו לאו מיוחד על שום שרץ, אלא שהוא מן הלאוין הכוללים שאין לוקין עליהם, כמו "לא תאכל כל תועבה" הכתוב במשנה תורה (דברים יד ג) בתחלת הפרשיות של איסור בעלי החיים. וכן בכאן אמר בסוף כולן "אל תשקצו את נפשתיכם" בכל מהלכי האדמה שאסרתי. ויכנסו בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ, כי כל האסור והמרוחק נכלל בשיקוץ, כמו "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני" (תהלים כב כה). והאריכו על הלאו הזה שניהם זכרונם לברכה הרבה, וגלגלו בו מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (טז ב) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, וכל אחד יפרש בה הנראה אליו בעניין. ואם באתי לכתוב כל טענותם בדבר כמות שהן, יארך העניין עד שלא יכילנו קלף גדול ואצא מגדר מלאכתי זאת. ואולם לפי דעתי, עיקר מחלוקתם בעניין תלוי אם לוקין באיסור אחד שני מלקיות אם לא, שהרמב''ם זכרונו לברכה כתב בעיקרי המצוות שעשה, וקבע בה מסמרים שלא נלקה לעולם על עבירה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין. כאלו תאמר על דרך משל שיבואו בתורה בחמש מקראות או אפילו במאה לא תאכל חזיר, אם אכלו, לא ילקה לעולם באכילה אחת אלא מלקות אחת. ואף על פי שאותן הלאוין לא יבואו לדרוש מהן שום דבר רק לתוספת לאוין, אף על פי כן לא ילקה לעולם אדם על איסור אחד לבד רק מלקות אחת. ומצד השורש הזה הקבוע אליו היה לו לדחוק בפירוש אותה שמועה דגמרת מכות הרבה, ולפרשה שלא כפירוש כל המפרשים שקדמוהו. והוא בעצמו כתב, שלא ראה פירוש אדם שקדם לו שיפרשה כמוהו. וכלל פירושו בדבר הוא שיחזור לעולם, כי מה שאמרו שאדם לוקה באכילת בריה אחת הרבה לאוין, שיהיה באותה בריה תוספת עניין שיתייחד הלאו באותה תוספת. ולא שילקה לעולם מאיסור אחד לבדו שתי מלקיות, ואפילו נאמרו בתורה אלף לאוין כמו שאמרנו. ולכן יאמר הוא שהבריה שיחייבו עליה חכמים זכרונם לברכה הרבה מלקיות, היא כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתאמר שתהיה תכונתה בעניין שאפשר לקרותה שרץ הארץ, ושרץ העוף כגון שיהיו לה כנפים, ושרץ המים שתשוט גם כן במים עם היותה מתעופפת באויר. כמו שנראה כן לפעמים בקצת מיני השרצים. ועל הדרך הזה, עם קצת דחק שידחק בפירושו, יפרש שמועה זו דגמרת מכות "אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש", וכו'. ויגע למצא בגוף בריה אחת ששה עניינים חלוקים. והרמב’’ן זכרונו לברכה לא נצטרך לכל זה. כי הוא יסבור שיש לנו ללקות על איסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה, ולא יצטרכו לנו לדרשות אחרות, והירבה ראיותיו על זה, ראיות חזקות כראי מוצק לפי הדומה. ופירוש השמועה דגמרא מכות כפירוש הראשונים יפה. ולאו דשרץ המים, דריש ליה הרמב’’ן זכרונו לברכה ממה שכתוב בפרשת איסור דגים "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם". וזה באמת יהיה דבר הלמד מעניינו, שבפרשה זו ידבר באיסור דגים שגדלים במים, ושם ידבר גם כן משרץ המים. שמענה בני, ואם תזכה בחר לך לדעתך, אלו ואלו דברי אלקים חיים הם. משורשי איסור המאכלים כתבנו למעלה (מצוה עג, וקנה). דיניה קצרים וכלל העניין כי כל אותן הבריות קטנות, כמו התולעים והעלוקה וכיוצא בהם שגדלים במים נקראים שרץ המים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה אחת שלמה מהן, ואפילו קטנה ביותר - לוקה, ואם אינה שלמה, אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית. ומכל מקום אסור לאכול מהן דבר תורה אפילו פחות מכזית. שחצי שיעור דאורייתא הוא אסור, אבל אין חיוב מלקות אלא על אכילת השיעור המקבל. קסה. שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העיפוש שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העיפושים, אף על פי שאינן מין ידוע ולא יתהוה מזכר ונקבה, שנאמר (ויקרא יא מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשון ספרא (פר' שמיני יב ד) השרץ הרומש על הארץ - אף על פי שאינו פרה ורבה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה כי בשרץ הנולד מזכר ונקבה נאמר "שורץ", ואשר הוא נעשה מן העיפוש נאמר עליו "רומש". והרמב’’ן זכרונו לברכה הקשה עליו מן המקרא דכתיב, וכתב כי בכולן נאמר רומש ושורץ. השורש ידוע. דיניה קצרים שכל פרטיה יכנסו בכלל אחד, שנאסרו לנו כל שרצי העיפושים שבעולם הרומשים בארץ, חוץ משרצי עיפושי הפרות שנעשו שם אחר שנעקרו, שרצי עיפושי המים שבכלים, הכל כמו שאמרנו למעלה (מצוה קסג). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, ואכל בריה מכל העיפושים שבאשפות ובכל המקומות, אפילו קטנה שבקטנות, מכיון שאכלה והיא שלמה, לוקה עליה, ואם אינה שלמה, שיעורה בכזית כמו שאמרנו. פרשת תזריע פרשת תזריע יש בה חמש מצות עשה ושתי מצות לא תעשה. קסו. מצות עניין טומאת יולדת לטמא היולדת. כלומר האשה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה, וכל שכן לטהרות, שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועים כשתלד נקבה, שנאמר (ויקרא יב ב ה) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו'. משורשי המצוה הקדמה. אין ספק כי חוליי בני אדם יבואו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאיזו סיבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית היושר, ולא קיבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף, וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם, וייחלו. וכבר אמרנו באזהרת טרפה (מצוה עג) ואיסורי מאכלות (מצוה קמז קמח) כי האל ברוך הוא ריחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף, בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה. וכמו כן מן השורש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנידה והזבה ימים מספר, עד שיתנקו מאותו המותר שבהן, שהוא דבר רע ומחליא. וכמו שאמרנו כי כל מותר משורש מחלה הוא. על כן אמרו זכרונם לברכה (רש''י ויקרא שם), שאין אשה רואה דם שלא יהו ראשה ואבריה כבדים עליה, ואין ספק כי באותו המותר מחלה להן ולכל הקרב בהן שום קרבה, וכל שכן בתשמיש המיטה שהוא תכלית הקירבה החומרית. וגם הולד הנולד, בעוד שאותו המותר מתגבר עליה, מעותד לחלאים רעים. ומן השורש הזה שאמרנו מצד המותר, ציוותה התורה להיות טמאה מן הזכר שבעה, ומן הנקבה שבועים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר יורה חום בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נידה כה ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וידוע כי החום מותריו הם מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים. והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועים לנקיון גופה. וכן מצאתי העניין אחרי כתבי זה להרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא יב ד), וזה לשונו בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלחה ברחם האם רבה מאוד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן, ומפני קרירותן, ובידוע כי החולאים הקרים צריכים בנקיונם אריכות זמן יותר מן החמים. עד כאן. ובדומה לזה יהיה העניין גם כן בנידה וזבה, כי הנידה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסיק בשביעי מבעוד יום מדין תורה, והזבה צריכה שבעה נקיים, לפי שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה, וזהו המשך הרקת דמים ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברוב הנשים. ואפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנידה (לא ב) על צד הפשט. רצוני לומר שכוונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצוה, מלבד רוב עיקריה הגדולים והחזקים. וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן, כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המוכשר, ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת הקרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים. וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא תתנול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרנו בנידה. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם, שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו טמאה טומאת לידה, ואפילו הפילה שליא או שפיר מלא מים או דם, הרי זו חוששת ללידה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאים עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נימוק בתוכו, ותשב מספק ימי טומאה של נקבה שהם שבועים, וימי טוהר של זכר שהם שלושים ושלושה יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר. וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעברו עליה ארבעים יום משנתעברה, אבל לא עברו עליה ארבעים יום, אינה חוששת ללידה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללדה, כלומר ולא יהיו לה ימי טוהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטומאת נידה. ואף על פי שילדה לידה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אנו אומרים, מכיון שילדה אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ושמא היה מועט ונאבד, וכל אשה שיש לה ימי לידה לטומאה, יש לה ימי טוהר מדין תורה, וימי הטוהר הם שלושים ושלושה לזכר וששים וששה לנקבה. והעניין הוא כן: דין תורה, שהאשה אחר שילדה מונה שבעה ימים מיום שילדה, ובין שילדה מתחילת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה, מונה אותו היום של לידה יום אחד ומשלים עליו ששת ימים, ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך שלושים ושלושה יום, ואחר ארבעה עשר לנקבה בתוך ששים וששה יום. ועל זה אמרו זכרונם לברכה (נידה לה ב), כי מעין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טהרתו. כלומר שדמי הלדה שטימאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה ממקום אחד הוא והוא מן המקור, שהוא מקום טומאה יוצאות שניהן, אלא שהתורה תתלה העניין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר בזמן השני, וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחייב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו הזמן הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו. ועכשו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה. וכלל העניין שאין האשה עכשיו עולה מטומאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב. זהו כלל גדול, ועד היום נוהגים כן בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה נצלנו מכמה ספקות. ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת, כגון אם תתחייב לישב על טומאת זכר או על טומאת נקבה, שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנידה. ודין המפלת כמין בהמה וחיה ועוף מה דינה, ואם פנים כפני אדם או אין פניהם כפני אדם מה דינה והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות. והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחת וירך אחת. והמפלת זכר וסנדל עמו, והיא הבריה שאינה ניכרת אם זכר או נקבה. ודין האשה שיוצאת מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה. ויתר רובי פרטיה בעניני טומאתה, הכל במסכת נידה. ועניין דיני קרבנות, מפוזרין בהרבה מסכתות. ומהן הרבה בזבחים וערכין וכריתות וקנין ונגעים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן לעניין שהיולדות טמאות. והעובר עליה ובא עליה במזיד בתוך הזמן המוגבל לאסור, או אפילו אחר זמן המוגבל, כל זמן שלא טבלה ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו כמו בנידה, וכעניין שכתוב (ויקרא יב ב) כימי נידת דותה תטמא. וחייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. קסז. שלא יאכל טמא מן הקדשים שלא יאכל טמא מן הקודשים עד שיטבול ויעריב שמשו, ואם הוא טמא שצריך כפרה עד שיביא כפרתו, שנאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע. ולשון ספרא (תזריע א ח) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת, אף האוכל קודשים בטומאה ענוש כרת. ואמרינן במכות (יד ב) בכל קודש לא תגע, אזהרה לאוכל, אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע, וכו' כדאיתא התם. משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקודשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לג ב) שהטומאה שחייבין עליה היא שנטמא בטומאה דאורייתא שחייבין עליה כרת, פירוש על ביאת מקדש וקודשיו כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכג). ומה שאמרו זכרונם לברכה, (זבחים לד א) שאין חייבין על אכילת קודש שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו, כלומר האמורין, וכמו כן הורונו זכרונם לברכה (מעילה י א) שכל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול או נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי - חייבין עליו. ויתר פרטיה בפרק שלושה עשר מזבחים [הלכות פסולי המוקדשין פי''ח] ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית בשר קודש טהור, או בשר קודש טמא בעודנו טמא טומאה דאורייתא, במזיד קודם שיטבל, חייב כרת. בשוגג, מביא קורבן עולה ויורד, כמו שכתוב למעלה. ואם אכל אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו, כמו היולדת שצריכה להביא קורבן. וכן כל הצריך לכפרה - לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר בעניין כרת זה (ויקרא ז כ) וטומאתו עליו, ופרשו זכרונם לברכה עד שתהיה כל טומאתו עליו. ואם היה טמא בטומאה של דבריהם, אינו לוקה. ואין צריך לומר שאין חייב כרת, אלא מכין אותו מכת מרדות. קסח. מצות קורבן יולדת שתקריב היולדת קורבן כשישלמו ימי הטוהר לבן או לבת, והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם היא עניה, תקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, שנאמר (ויקרא יב ו) ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו', והיא מחוסרת כפרה עד שתקריב קרבנה. משורשי המצוה כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. ועוד אמרו זכרונם לברכה (נידה לא ב), שהאשה קופצת ונשבעת בעת ציריה שלא תזקק עוד לאיש, ולפיכך צריכה כפרה, ועל כן יקרא קורבנה חטאת, ונאמר בה (שם ח) וכפר עליה הכהן. מדיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין היולדת מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה אלא למחר, שהוא יום ארבעים ואחד, וכן ביום שמונים ואחד, שנאמר (שם ו) ובמלאת ימי טהרה, כלומר שיהיו שלמים לגמרי. ואם הביאתו בתוך ימי מלאת, (זבחים קיב ב) לא יצאת ידי חובתה. עבר זמן זה ולא הביאה כפרתה, מביאה לאחר זמן, וכל זמן שלא הביאה, אסורה לאכול בקודשים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נגעים פי''ד מ''ג) הביא כפרתו, אוכל בקודשים. וכל מחוסרי כפרה, דינם שוה בזה. וכל מחוייבי קורבן, אין מקריבין קרבנן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה (נדרים לה ב) שאין צריכין דעת בעלים. ויתר פרטיה במסכת נידה [הל' מחוסרי כפרה פ''א] ונוהגת בזמן הבית בנקבות. והעוברת על זה ולא קרבה קרבנה בטלה עשה, והיא מחוסרת כפרה ואסורה לאכול בקודשים, ואוי לה אם תמות קודם שתקריבנו, ותשא עונה על נפשה. קסט. מצות עניין טומאת מצורע לטמא אדם מצורע. כלומר שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו, והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן, ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר (ויקרא יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ומצוה זו כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך הסגר, ומה שצריך עם ההסגר גילוח או אינו צריך גילוח, כלומר תגלחת הנתק, ומלבד זה דינין הרבה. ועניין הצרעת הוא שילבין מקום אחד או הרבה מקומות בעור בשר האדם, ויהיו אותם המקומות לבנים הרבה עד שידמה הלבן שלהם ללבן קרום ביצה ולמעלה ממנו בלבנינות, אבל כל זמן שיהיה כהה למטה ממראה קרום ביצה, אין זה צרעת אלא בוהק הוא, כלומר חולי אחר שאינו ממין הצרעת כלל אלא כמיני הגרב ושאר מיני נגעים הנעשים באדם. וארבע מראות להן של צרעת הם בעור בשר האדם, השתים הן אבות והן שאת ובהרת, והשתים תולדות להן, כלומר שהן למטה בלבן מאלו השתים שנקראות אבות. וזהו אמרם זכרונם לברכה מראות נגעים שתים שהן ארבע, בהרת וספחתה, שאת וספחתה, ופירוש ספחתה כלומר תולדתה, שאין לשון ספחת אלא לשון טפלה. וארבע המראות אלו דימו אותן חכמים אחת לצמר לבן נקי וזהו שאת, ואחת לשלג וזהו בהרת, ואחת לסיד ההיכל והיא תולדת בהרת, ואחת לקרום ביצה והיא תולדת שאת. ארבע מראות אלה הם הטמאים ומצטרפין זה עם זה לטמא. וכל שאין מכיר אותן בחלוקיהן ושמותיהן (שבועות ו א) אינו דן אלא על פי מכיר, וכמו שנאמר למטה בדיני המצוה משורשי המצוה לקבוע בנפשותינו כי השגחת ה’ ברוך הוא פרטית על כל אחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב (איוב לד כא) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב), כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן, שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו (ברכות ה א), ולפעמים יסגר שני הסגרים שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאלו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו ה’ ברוך הוא קצת סימנין שיסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי. וכל עניין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבות בהשגחת האל על כל ברואיו, יבואו בה הרבה פסוקים במקרא והרבה מצות להורות על העניין מהיותו פינה גדולה בתורתנו. שיש כיתות בני אדם יחשבו כי השגחת ה’ יתברך על כל המינין בפרט בין אנשים או כל שאר בעלי חיים. ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת ה’ ברוך הוא על כל ענייני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה, רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפל עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקודם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל. ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר. ואנחנו בעלי הדעת האמיתים לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, שכל מין מן המינים הנבראים בעולם, יתקיים לעולם, לא יכלה ויאבד כלו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר. ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו). וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי העניין כן. ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא, ויראה אליו ניגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו עניין ההסגרין כמו שאמרנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות שם) שאין מראות נגעים אלו שאמרנו מטמאין עד שיראו עמוקין מן העור, ולא שיהיו עמוקים ממש במישוש, אלא שייראו בו בראית העין, כעין מראה החמה שנדמית לרואים עמוקה מן הצל. ומה שאמרו (נגעים פ''ו מ''א) ששיעור הצרעת הוא כגריס הקלקי, כלומר שאם יראו בעור בשר האדם מאותן מראות כשיעור זה נקרא צרעת, אבל פחות מזה השיעור אין זה צרעת. והשיעור הזה הוא מקום מרובע בעור מחזיק שש שערות רוחב ושש אורך שהוא בתשבורת מקום שלושים ושש שערות. היה ברוחבו חמש שערות אפילו אורכו אמה, אין זה צרעת, דרוחב שש שערות בעינן. כל מקום שנאמר בתורה בהרת הוא הדין לארבע המראות. ושלושה סימני טומאה הן, שער לבן, מחית בשר חי, ופשיון. כיצד? מי שנולד בו שאת או ספחת או בהרת ובה שער לבן או מחיית בשר חי, כשיראנו הכהן יאמר לו מיד שטמא מוחלט הוא. לא היה בו שער לבן ולא מחיה, יסגירנו שבעת ימים. ואם פשה הנגע, יחליטנו מיד גם כן, שגם הפשיון הוא סימן טומאה, כמו שאמרנו. לא נולד בו אחד משלושה סימני טומאה בשבוע של הסגר ראשון, יסגירנו בשבוע שני. ואם נולד בו אחד משלושה סימני טומאה אלו, יחליטנו לטמאה ואם לאו, יטהרנו, שאין הסגר לצרעת עור בשר יותר משני שבועות. ואם אחר כך שטהר אותו יולד בו אחד משלושה סימני הטומאה, יטמאנו מיד גם כן, שאותם שלושה סימני טומאה לעולם מטמאין בין בתחילה בין אחר ההסגרין. נגע הצרעת שהיתה לבנה הרבה כמו הצמר הלבן והשלג, ואחר כך כהה, וחזרה כמראה קרום הביצה וסיד ההיכל, אין זה סימן טהרה כלל, אלא הרי היא בטומאתה ממש כמו בתחלה, עד שיכהה למטה מלהן קרום ביצה, ואז הוא נקרא בהק וטהור. ואם תשאל אם כן מהו שנאמר בתורה (ויקרא יג ו) והנה כהה הנגע בעור וטהרו הכהן? תשובתך, שזה נאמר בשכהה הנגע למטה מקרום ביצה, אבל בקרום ביצה ולמעלה ממנו אין זה כהוי שעדין מכלל מראות הטמאים הוא. ומה שנאמר ולא פשה הנגע בעור וטהרו, יורה שכל זמן שלא פשה כלל, ולא נולד בו אחד משאר סימני הטומאה שאמרנו, אף על פי שלא כהה אלא עמד בעיניו, מכיון שלא פשה, טהור הוא. ודיני המקומות שבאדם שאין מתטמאין משום צרעת, ודיני שערי מחיה ופשיון ושער לבן גם כן בכמה מטמא, ודיני נגעי הראש והזקן, ועניינו שהוא נפילת השער שבהם מעיקרו וישאר מקום פנוי וזהו נתק, ואין נתק פחות מכגריס. ודיני כיצד מגלחין אותן, וסימני טומאתו וטהרתו. ודין מה שאמרו שהכל מתטמאין בנגעים ואפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גוים ולא גר תושב. ודין מה שאמרו שהכל כשרים לראות הנגעים, אבל הטומאה והטהרה ביד הכהן. כיצד? כהן שאינו יודע לראות חכם ישראל רואהו ואומר לו לכהן אמור 'טמא' והוא אומר 'טמא', או אמור 'טהור' והוא אומר 'טהור'. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נגעים (פרקים א ד ו) [הלכות טומאת צרעת פ''י]. ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות בכל זמן שיהיו כהנים בקיאין רואין אותן. כן נראה מדברי הרמב''ם זכרונו לברכה. ואף על פי שאי אפשר להביא קורבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קורבן בטהרתו מצרעתו, יביא קורבן. וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע, אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה, ומן האמת שיהיה עונשו שתדבק בו הצרעת לעולם. ולטובים ייטיב ה’ יתברך וירפא. וכבר כתבתי למעלה סדר ביום השמיני בטומאת שמונה שרצים מצוה קנ''ט, שהרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות דיני הטומאות כולן, כגון טומאת נבילות ושרצים ואוכלים ומשקין, נידה ויולדת וזבה וזב ושכבת זרע וצרעת אדם ובית ובגד וטומאת מת וטומאת ימי נידה וטהרתן, והוא כתוב בספר המצות שלו (עשין צו) ראיות ברורות בזה העניין מושכות כל לב שומען. ועם כל זה, מדרך הרמב''ם זכרונו לברכה לא נטה במנין, כאשר יעדתי בתחלת הבנין. קע. שלא לגלח שער הנתק שלא לגלח שער הנתק, שנאמר (ויקרא יג לג) ואת הנתק לא יגלח, כלומר אותו שער שעל מקום הנתק לא יגלח. ולשון ספרא (ויקרא ט ז) מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה, שנאמר ואת הנתק לא יגלח. והעניין שיכיר הכהן סימני הטומאה בשערות. משורשי המצוה לרמז שיסבול כל אדם איזה צער ואי זה עונש שיענישהו ה’ ברוך הוא ולא יבעט בהם. ואל יחשב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, רק יש לו לבקש תחינה מאת האל ברוך הוא שירפא מחץ מכותיו. וזה השורש יספיק גם כן ללאו דלא יקוץ בהרתו שבסדר כי תצא (מצוה תקפד). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה: כיצד מגלחים את הנתק? מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהיה מכיר הפשיון. ומה שאמרו גם כן שהתגלחת כשרה בכל אדם שנאמר "והתגלח" ומן הסתם משמע בכל אדם. ומה שאמרו שאין חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נגעים [הל' טומאת צרעת פ''י] ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם לראות הנגעים. ועובר עליה וגלח את הנתק, לוקה. קעא. הנהגת המצורע וכל מטמאי אדם בפריעה ופרימה שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא יג מה) בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכים להודיע את עצמן. ולשון ספרא (ויקרא יב ט) טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר וטמא טמא יקרא. והקריאה היא שיעשה בגופו עניין שיוכר לבני אדם בו שהוא טמא ויסורו ממנו. משורשי המצוה שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין טז ב) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, ובין אדם לחברו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. וכלל גדול בכל הדברים, במידה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח ב). ופירוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל ה’ יתברך בדוגמת גמול בני אדם, שכל אחד ישלם את חברו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה. ולא כן העניין אצל ה’ ברוך הוא חלילה, כי אין עם ה’ ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד). ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם) אצלו ברוך הוא במידה שאדם מודד בה מודדין לו, הכונה לומר כי לפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך, יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו העניין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו, בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך. וכן אמר הכתוב (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. וכתיב גם כן (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. כלומר שהשם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן הישר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה, ההולך על דרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל, ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה, באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכויתו, אבל הוא הגורם, כי לא נזהר ללכת ביושר. וכמו כן בעל החטא מידת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו [ימשך] ימצא אליו הרע, וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה (ב''ר פנ''א ג) אין דבר רע יורד מלמעלה. וכלל דברינו כי כל המקרה הרע המתחדש באדם, הוא פעולה המתחדשת באדם בהסתרת פני ה’ יתברך מן האיש, כלומר שהשם יתברך מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו, עד שיקבל העונש הראוי לו לפי החטא, ואז יצוה מלאכיו לשומרו כאשר בתחילה. וכמו שכתוב: והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' (דברים לא יז). וכתב חכם אחד: ידענו כי ה’ אחד, והשנוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופדימה ותגלחת ראש וצפרים, כלומר שהמוסגר אינו פורע ופורם. ופירוש פורע גדול השער, ופורם שיקרע בגדיו. והטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים, והטהור מתוך החלט חייב בתגלחת וצפרים, אבל טומאת שניהם שוה לכל דבר. ועניני טומאתן במה וכיצד, ואם אסורין בשאלת שלום, ואם הן מותרין לשנות בעודן בטמאתן, ואם אסורין לספר ולכבס, ואם מותרין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ודין המצורעת כיצד דינה והנהגתה. ויתר פרטיה מבוארים בנגעים. ונוהגת בכל זמן שיהיו לנו כהנים וחכמים שיודעים הנגעים שראויין לטהר ולטמא. ועובר על זה ולא עשה בעצמו כמשפט הזה, ביטל עשה זה. קעב. מצות עניין נגעי בגדים לעשות בנגע בגדים כמשפט הכתוב בפרשה. שנאמר (ויקרא יג מו) והבגד כי יהיה בו נגע וגו'. ומצוה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים איך יטמאו ואיך לא יטמאו, ומה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה ורחיצה וטהרה. משורשי המצוה שרצה האל בטובו הגדול ליסרנו כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח ה). כי זה העניין איננו בטבע, אבל מופת הוא באומה הקדושה, למען ילמדו ויקחו מוסר בהשתנות הכלים המיוחדים לתשמישם, והם הבגדים של צמר ופשתים, כי בהם רוב תשמיש בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הרעה טרם תזרח הצרעת גם בגופם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא תזריע יג א) שאין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד, ושיעור טומאתן כגריס כשיעור באדם. ושלושה סימני טומאה יש בהם (נגעים ג ז) ירקרק, אדמדם, פשיון. פירוש ירקרק ירק שבירקין ככנף הטואס. ואדמדם אדם שבאדמים כמו הזהורית. ודיני הפשיון (שם יא ז) ודין ירק שפשה אדם, או אדם שפשה ירק. ודין כל כלי ראוי להתטמא שאמרו זכרונם לברכה (שם יא) שהוא מטמא בנגעים אף על פי שאינו מטמא במדרס הזב, כמו קלעים של ספינה והפרוכת ושבכית של שבכה ומטפחות סופרים והאבנט ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס וכל כיוצא בהן. ואין צריך לומר שאר הכלים כגון כרים וכסתות. ויתר פרטיה מבוארים בטהרות. והרוב מהן במסכת נגעים [הלכות טומאת צרעת פי''ב]. ונוהגת בבגדי זכרים ונקבות. והעובר עליה ולא התנהג בעניין זה כדין הכתוב בפרשה, ביטל עשה. פרשת מצורע פרשת מצורע יש בה אחת עשרה מצות עשה. קעג. מצות הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים להיות הטהרה מן הצרעת, בין צרעת אדם או בגד או בית, בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהן כל מה שכתוב בעניין שנאמר (ויקרא יב ב) זאת תהיה תורת המצורע וגו' כל הפרשה. ושלושת מינין של טהרה הוזכרו בתורה. ואלו הן מים, וזה המין של מים יכלול טהרת כל טמא, כלומר שאי אפשר לכל טמא לעלות מטומאה כי אם במים. והמין השני מי נידה, והוא המין של הטהרה המיוחד בטומאת מת. והמין השלישי, עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים. וזה המין מיוחד לצרעת. קצת רמז בעניני טהרתו של מצורע בדברים אלו הודיעונו חכמים על צד הפשט. שאמרו זכרונם לברכה (פסיקתא דרב כהנא יד) שהעניין הוא לקבוע בנפשו של מצורע, שאם היה טרם בוא עליו החולי גבה לב כמו הארז על דרך משל שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב. נאמרו בטעם צפרים (ערכין טז ב) הוא עשה מעשה פטיט, כלומר שהרבה דברים בלשון הרע, לפיכך יקריב צפרים שהם מצפצפים תמיד. ובשני התולעת איני יודע, ונזכר שאמרו זכרונם לברכה עליו דבר. ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו ויהיה הרמז מצד השם של תולעת. ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאלו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעלותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי ה’ ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי. מכל מקום כדי לתת אל לבו במחשבה כאלו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן, כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי או אפילו עברו על כלי, לא יתכן העניין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל. כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטבלו בכלי כאילו כל העולם מים כאשר בתחלה, ושהוא נתחדש לשעתו. והשומע ישמע והחדל יחדל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים יד א) כיצד מטהרין את המצורע? מביא מזרק של חרש שהוא חדש, ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותם למי חטאת. ושיעור זה (סוטה טז ב) מדברי סופרים. ומביא שתי צפרים חיות טהורות לשם טהרת המצורע, שנאמר (ויקרא יד ד) ולקח למטהר. ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרש וממצא עד שיהיה הדם ניכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז, ומצותו שיהא ארכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המיטה. ואזוב שאין לו שם לוי לא יהא פחות מטפח. ושני תולעת משקלו שקל, ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת שנפסלו בטעימה. וכל השיעורין הלכה. ולוקח עם שלושתן הצפור החיה. וארפעת מינין אלה מעכבין זה את זה. ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולין, וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על גב ידו של מצורע ומשלח הצפור. וכיצד משלחה? עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לאהלים ולא לעיר אלא למדבר, שנאמר אל מחוץ לעיר אל פני השדה. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים. ואחר כך מגלח הכהן את המצורע. וכיצד מגלחו? מעביר תער על בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה ושאר כל הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר (שם שם ט) את כל שערו. אם כן למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו? לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר בכך מלטמא בביאה ומלטמא במשכב ומושב ויכנס לפנים מן החומה. ומונה שבעת ימים, והוא אסור בשבעת הימים אלו בתשמיש המיטה, שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש המיטה, אבל מצורעת מותרת בתשמיש המיטה. כל שבעת הימים אלו עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע ואינו מטמא במשא, שהרי הוא אומר (שם ט) והיה ביום השביעי וגו' וכבס בגדיו, מלמד שהיה מטמא בגדים. וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע, שכל המטמא אדם מטמא בגדים, ושאינו מטמא אדם אינו מטמא בגדים. (כלים א א) וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שניה כתגלחת ראשונה, ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים, והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקודשים. שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום, ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה. ואלו באנשים וכל השאר אפילו נשים, ואלו בכהנים וכל השאר אפילו על ידי ישראל. ואותו כהן שטמאו מצוה (לטהרו, שנאמר) (שם יג נט) לטהרו או לטמאו. ויתר פרטיה במסכת נגעים. ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים כן פרש הרמב''ם זכרונו לברכה, ועובר עליה ולא עשאה כמשפט, ביטל עשה. קעד. מצות תגלחת מצורע ביום השביעי שיגלח המצורע את כל שערו והיא הטהרה השניה כמו שאמרו זכרונם לברכה בנגעים שנאמר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו', ואמרו זכרונם לברכה (שם ד) שלושה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ולוים צריכים תגלחת כמצורע, וזה היה במדבר. משורשי המצוה קצת מן הטעם שאמרנו למעלה (מצוה קעג) במים כדי שיראה האדם כאלו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמח ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנוקה מכל שער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כוחו, כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כוחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה טז א) כיצד הוא הגלוח? מעביר תער על כל בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה וכל שאר הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר את כל שערו. וכשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גלח שלא בתער או שהניח שתי שערות, לא עשה כלום. ויתר פרטיה במסכת נגעים [הלכות טומאת צרעת פ''י] ואמר הרמב''ם זכרונו לברכה בזו המצוה (עשה קיא) וזהו לשון המעתיק: ואבאר עתה מה הסיבה אצלנו בתגלחת מצורע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר (מצוה שעז), אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת, וזהו שהמצורע אין קשר לתגלחתו עם הבאת הבאת קרבנותיו, ותכלית המגעת מתגלחתו בלתי התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו. וזהו שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ובפרק ששי מנזיר (מד ב) אמרו מה בין נזיר למצורע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה טהר מלטמא בשרץ, כמו שהתבאר בסוף נגעים (יד ג) וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסרי כפורים כמו שנתבאר שם. והוא תכלית תגלחתו טהרתו מלטמא בשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו תשלום כפרתו כשאר מחוסרי כפרה, כלומר זב והזבה ויולדת. וכבר קדם לנו לשון מאמרם (כריתות ח ב) ארבעה מחוסרי כפרה, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המלאכה ההיא בכללה כמו התגלחת והבאת הקורבן יתירו לו שתית היין, ולא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ותגלחת קשורה בקורבן והקורבן תלוי בתגלחת, ובקבוצם תגיע התכלית באחת והוא שיתרו לו הדברים שהיו נמנעים ממנו בימי נזרו. ובפרק ששי מנזירות (מו ב) אמרו, גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. והנה התבאר שהתגלחת היא מתנאי הזבח, והזבח מתנאיה. ובתוספתא (נזיר פ''ב) נתבאר כמו כן שהנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה המלאכה ההיא כלה, והיא תגלחת טהרה כמו שהתבאר בפרק ששי מנזיר (מה א ב) והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד, ויקריב הקרבנות כפי מה שבא בכתוב, ואתה תמצאם בסוף המצות (עשין קיא) יקראו הבאת הקרבנות תגלחת ובבאור אמרו בפירוש המשנה (שם יא ב) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ירצה לומר בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות. והטעם בזה, היותה חלק מהם כמו שבארנו, ובקבוצם יוסר דין הנזירות וישתה הנזיר יין, אמנם תגלחת טומאה היא מדקדוק, פירוש מעניין המצוה ולא מצוה בפני עצמה, כמו שבארנו במה שקדם, עד כאן. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת. והעובר עליה ולא גילח - ביטל עשה, והוא טמא. קעה. מצות טבילה לטמאים שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטומאות שנטמאנו בו, שנאמר (ויקרא יד ט) ורחץ את בשרו. ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה. ומן התורה בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעינות או מן הגשמים הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום, אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה, פסלוהו. וזה השיעור של ארבעים סאה, בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט, לדעת קצת מפרשים אבל במים נובעין, כלומר מים היוצאים ממעינות, אין להם שיעור כלל, אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד, ראוי לטבל בו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ עשה קט) ואין כונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה, שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה. אבל העניין הוא שהודיעתנו התורה שמי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וצותנו לקבל העניין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר, אבל אם ירצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו. תוספת ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטמאתם, כי הטומאה מאוסה, והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה, עד כאן. ולשון ספרא (אחרי מות ה ג) ורחץ את בשרו, יכול גזרת מלך? תלמוד לומר ואחר יבוא אל המחנה, כלומר שאין האדם מצוה להטהר, אבל כשירצה להטהר, מצוה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו. משורשי מצוה הזו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר (מצוה קעג) להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בעניין, שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמי מקוה ראויים להטהר בהם מכל טומאה, כגון נידה וזבה ושאר כל הטומאות של אדם וכלים חוץ מטומאת זב לבד, לפי שהכתוב פרש בו לבד מים חיים לטהרתו, פירוש מים נובעים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ושצריך לטבול גופו מגולה, כלומר שנוגע לשטח המים כולו, כלומר, שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים. ואם טבלו בבגדיהם בדיעבד עלתה להם טבילה, מפני שהמים באין בהן, וגם הנידה בדין זה דיעבד ומותרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהודקים יותר מדאי. וכל חייבי טבילות טבילתן ביום, חוץ מנידה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחלת הלילה עד הערב השמש. ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי, לא עלתה להם טבילה, והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד, עלתה לו טבילה, ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מעוטו, אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה, אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, גזרה מעוטו משום רבו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד, ואם היה דבר החוצץ חופה רובו, אף על פי שאינו מקפיד, לא עלתה לו טבילה, גזרה רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מעוטו ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא. ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאיזה כלי יקראו המים שאובין, שאלו שאבוה בכלי נקוב כמוציא רמון, אין אלו נקראים מים שאובין, שאין עליו תורת כלי מעתה. ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבול בה. ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסול, והחילוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא. ומה שאמרו (שבת יד א) שאין המקוה נפסל לא בשנוי הריח ולא בשנוי הטעם אלא בשנוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה, לכתחילה פוסל את המקוה בשנוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פרות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו, אינם פוסלין, דדוקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלושה לגין מהן פוסלין, אבל לא מי פרות עד שישתנה מראה המים בעבורן (עי' מקואות ז ה). ודיני חציצות רבים. [סיכום דיני טבילת נשים] וסוף הדברים, הכלל הצריך אלינו זהו, מדין תורה היתה צריכה כל אשה לעין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה ודיה, ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה, כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם, ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטוף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד. וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בינתים. ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחילה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה. וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שצריכה האשה לעמוד בשעת טבילה בעניין שתהא נראית כאורגת וכמינקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להזהר גם כן בטבעות שבידה והצמידים אם הם מהודקים ליטלם מידיה בשעת טבילה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושיניה, שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים, צריכין הם להיותם ראויים לביאת מים. ומעשה היה (שם סו ב) באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ, כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן, מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליו ודרכה להעבירו, לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הציפורן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת, חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל ליטול צפורנן בשעת טבילה. ויתר רובי פרטיה של דיני חציצות ודיני מקואות וטבול יום, מבוארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום. ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה עליהם כשירצו להטהר מטמאתן שיטבלו במים כעניין שאמרנו במים ראויין, ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר העניינים שכתבנו. אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להשאר בטומאתן, אלא אם כן בא ליכנס למקדש או לאכול קודשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באוכלו קודש בטומאה והכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קסז). קעו. מצות קורבן מצורע כשיתרפא מצרעתו שיקריב כל מצורע קורבן כשירפא מחוליו, והוא שלוש בהמות: אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לאשם ועוד לוג שמן. ואם הוא עני, כבש אחד לאשם ועישרון סולת ולוג שמן ושתי תורים או שני בני יונה, האחד חטאת והאחד עולה. שנאמר (ויקרא יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת, וכתב בפרשה שאחר זה (שם כא) ואם דל הוא וגו'. וזה המצורע נקרא מחוסר כפרה עד שיקריב זה הקורבן. וארבעה מחוסרי כפרה הן: זה שאמרנו, וזב, וזבה, ויולדת. והעניין שנקראו מחוסרי כפרה הוא לומר, שכל אחד מהם אף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו ביום השביעי, עדיין הוא חסר כפרה זו, ואינו יכול לאכול בקודשים עד שיקריבנה ביום השמיני. ואל יקשה עליך למה אנו מונין קורבן כל אחד מארבע אלה מצוה אחת, ולא נכללו כולן במצוה אחת, שנאמר שיקריבו ארבעה מחוסרי כפרה ואחר כך יהיו מכפרין, כמו שאנו אומרים בטהרת מי מקוה שיטבל כל טמא ואחר כך יטהר, ואין אנו מחלקים בעניני הטומאות לחשב טהרת כל אחת מצוה. כי העניין הוא מפני שקורבנות ארבעה אלה אינם שוים, ונמצא שהדבר שישלים כפרתו של אחד מהם לא ישלים כפרת האחר, ולכן ימנו כל אחד מצוה, מה שאין כן במי מקוה שהטהרה שוה בכולם, כן תירץ הרמב''ם זכרונו לברכה. משורשי עניין הקורבן כתבנו למעלה (מצוה צה) על צד הפשט, כי בו דמיון להשפיל יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש, ולכן המצורע חייב בו, כי הצרעת לא יהיה באדם רק מצד המשכו אחר תאוות הגוף או בדבור או במעשה, וראוי להתיסר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה ב) שכל מחוייבי קורבן אין מקריבים אחרים קרבנן אלא מדעתן, חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכים דעת בעלים. ומפני כן אמרו שאדם מביא קורבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה, ומאכילן בזבחים. ויתר פרטיה מבוארים בהרבה מקומות בגמרא, ועיקר בזבחים בפרק שני, וערכין פרק שני, ובסוף נגעים וקנין [ה' מחוסרי כפרה פ''ד]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבנו בזמנו, ביטל עשה. קעז. מצות עניין טומאת בית שיהיה בו נגע לטמא בית מנוגע. כלומר שנעשה בבית שיהיה בו צרעת כמשפט הכתוב בפרשה, כמו שנאמר (ויקרא יד לה) ובא אשר לו הבית וגו'. כמו שכתוב שם, ושנחזיק מי שנכנס לבית בטמא, כמו שכתוב בפרשה (שם מו) והבא אל הבית יטמא וגו'. ומצוה זו כוללת כל עניני טומאת הבית, איזה צריך הסגר או הריסה בקצת הקירות או בכולן. וזה העניין של צרעת ההווה באבנים שמעתי שאיננו דבר טבעי, אבל הוא עניין מופתי. יבוא לפעמים לבתי ישראל להוכיחם, כי מאהבת ה’ אותם יודיעם מוסרו במה שהוא חוץ לגופם כדי שיחזרו בתשובה טרם יתחייבו לענוש אותם בגופם. וכן היה העניין שאם לא עשה תשובה יתפשט הנגע גם בבגדיו, לא הרגיש עדיין, יתפשט גם בגופו. ועוד אמרו זכרונם לברכה כי בתחילה כשכבשו הארץ הביא ה’ יתברך בקצת בתים נגע צרעת לטובתם, כדי שיהרסו הבית ויתגלה להם מטמון שטמנו שם האמוריים, ואף על פי שהיה אפשר להודיעם זה על ידי נביא מבלי נגע, ידוע הוא שהאל יעשה נסים לבני אדם דרך סתר כמו שכתבנו למעלה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים יד ג) ששיעור נגעי בתים כשני גריסין זה בצד זה, ושלושה סימני טומאה בבית ירקרק אדמדם ופשיון, וכולן מפורשים בכתוב. ושני המראות מצטרפין זה עם זה לשיעור שני גריסין, וכל השיעורין הלכה למשה מסיני. וכשיראה נגע בבית, אפילו חכם שיודע שהוא נגע, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי אלא 'כנגע', כי לכהן ניתן לטמא ולטהר נגעים ולא לאדם אחר. ואין בית אפל מטמא בנגע לפי שאין פותחין בו חלונות לראות בו נגע, שנאמר 'נראה לי', ופרשו רבותינו זכרונם לברכה: לי ולא לאורי. שמא תאמר יראה את הנגע בנר, הראיה בנר אינה שלמה, ולפיכך בית אפל אינו מטמא לעולם בנגע. וכן אין הבית מטמא בנגע עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, שאין קרוי בית בפחות מכן, והתורה אמרה 'בית'. וכן בעינן שיהא לו ארבעה כתלים ובנוי על הארץ באבנים ועצים ועפר. שנאמר את אבניו ואת עציו ואת כל עפר, והלבנים והשיש אינן חשובים כאבנים. וירושלים וחוצה לארץ גם כן אין בהם דין טומאת בתים, שנאמר בבית ארץ אחזתכם. וחוצה לארץ אינה אחוזה, וירושלים גם כן לא נתחלקה לשבטים, ולפיכך אינה בכלל אחוזתכם. ויתר פרטיה בנגעים [הלכות טומאת צרעת פי''ד]. ונוהגת בבית של זכר או נקבה בארץ ובכל זמן שיש כהנים ראויים לדבר. והעובר עליה, ביטל עשה. קעח. מצות עניין טומאת זב להיות טמא ומטמא שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר (ויקרא טו ב ג) איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טומאתו וגו'. ובא הפירוש 'מבשרו' כלומר, זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב, יכול זב מכל מקום יהא טמא? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה, וכו'. ועניין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין ליחה ואין לו ביציאתו תאווה ולא הנאה. ואמרו זכרונם לברכה (נידה לה ב) שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע אינו כן, כי הוא ידמה ללובן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החילוק בהן להכיר בין זה לזה. וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו עניין זה שיצא ממנו זיבה, שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפירוש, שאינו טמא משום ראיית פעם אחת לבד, אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו עניין שתי פעמים, בין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד, ושלא יזוב בפעם אחת ממש. ואין לו שיעור, אלא אפילו כל שהוא. וזהו אמרם זכרונם לברכה (מגילה ח א) מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלוש וקרא טמא, הא כיצד? שתים לטומאה ושלוש לקורבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים, לא יתחייב להביא קורבן בטהרתו עד שלוש. ומכל מקום אם ראה ראיה אחת אורכה כשלוש ראיות שנמצא מתחלתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין, הרי זו נחשבת כשלוש ראיות ומביא קורבן. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאוד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בעניין המאכל והמשתה ובכל שאר ענייני האדם. ואין ספק כי עניין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושיקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ב ב) דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא, והטומאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מידת היושר וההשויה בכל דעתינו ובכל כוחנו. ומזה העניין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך. והמיעוט הזה איננו הוראה להיותו מורגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בעניין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחולי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה - אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי העניין הוא שיש לנו לבדוק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהורגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא טו יא) וזה לשונו: וטעם טומאת הזוב מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים. עד כאן. ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חולי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שנייה, לפי שאין טומאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפירוש האמתי. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען. ופירוש מרכב הוא אותו הלוח שהוא ככלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון (רש''י ויקרא טו ט) שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן, הינו מושב וזה דבר ברור. ויתר פרטים רבים מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת זבים [הלכות מטמאי משכב ומושב פ''ז] ונוהג עניין זה, שבעל זיבה נקרא טמא, בכל מקום ובכל זמן אבל עכשיו בעוונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טומאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בעניין הזיבה שום דבר. ובזמן הבית נוהג להביא עליה קורבן. והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קודש קודם שיטהר, ביטל עשה מלבד שיש עליו עונש, כמו שכתוב למעלה (מצוה קסז). קעט. מצות קורבן זב כשיתרפא מזובו להקריב הזב קורבן אחר שיתרפא מזובו, שנאמר (ויקרא טז יג יד) וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו'. והקורבן ההוא הוא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, והוא נקרא מחוסר כפרה עד שיקריבהו. משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה צה), כי עניין הקורבן לרמז להשפלת יצר הגוף המתאוה ולעלות נפש השכל, ולכן כשנתרפא הזב ראוי לו להכיר רע תאותו, ולהישיר גופו בכל כוחו ובעניין הקורבן יתחיל לקחת מוסר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה ב) שקורבן מחוסר כפרה אינו צריך דעת בעלים, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קעו). ויתר פרטיה מבוארים במקומות שכתבנו למעלה בקורבן מצורע. ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה ולא הקריב קורבן, ביטל עשה, והוא מחוסר כפרה, וחבל על רישיה אי מאית וישא עונו בגופו. קפ. מצות עניין טומאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא להיות שכבת זרע טמא ומטמא, שנאמר (ויקרא טו טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. משורשי המצוה לפי שעניין זה לא יקרה רק מצד מחשבות התאוות הגופניות, הודיעתנו התורה השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עיקר היותו בעולם אינו רק להבין במושכלות ולעבוד בוראו, לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטיתו אל התאוה החומרית, ראוי לעמוד יום אחד בטומאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה מג ב) ששיעורו לנוגע בכעדשה ולרואה הקרי בכל שהוא, ואחד רואה קרי באונס או ברצון טמא, וזרע של קטן אינו מטמא, וזרע אדום אינו מטמא אלא לבן, וכל זרע שאין האדם מרגיש בו לא בתחילה ולא בסוף, אינו טמא, והמהרהר בלילה וראה ששמש בחלום, ועמד ומצא בשרו חם, אף על פי שלא ראה שכבת זרע, טמא. ויתר פרטיה מבוארים במסכת זבים [ה' מחוסרי כפרה פ''א] ונוהגת טומאת שכבת זרע בכל מקום ובכל זמן. אבל עכשיו בעוונותינו, שאין לנו לא מקדש ולא קודשים, אין אנו צריכין להזהר בעניין הטומאה. ואף על פי כן עזרא תקן טבילה לבעלי קריין כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן, ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה עד אחר טבילה. ובזמן הזה פסקו בגמרא (ברכות כב א) דבטלוה חכמים לטבילותא. ואין אדם נמנע מעתה מלהתפלל ולשנות גם להניח תפלין בשביל קרי. ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשעה קבין מים, גם כן בטלו, ועכשו לא יטבלו ולא ידיחו כלל. ואמנם בעל נפש המטהר לקריו גם היום מידה טובה ומשובחת היא לו ותבוא עליו ברכה. ויודע דרך הטהרה ורוב טובה, יחזיק בה. קפא. מצות עניין טומאת נידה שטמאה ומטמאה להיות הנידה טמאה ומטמאה אחרים. שנאמר (ויקרא טו יט) וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. שורש המצוה וקצת פרטיה, נכתב כמנהגנו בלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) בעזרת השם. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא התנהג עמה בטומאה, וכן היא שנהגה בעצמה מנהג טהרה, ביטל עשה זה מלבד העונש שיש בה, כמו שנכתוב למטה בעזרת השם. קפב. מצות עניין טומאת זבה שטמאה ומטמאה להיות הזבה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא טו כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'. רמז שורש המצווה כתבתיו ביולדת (מצוה קסו) כי עניין הריחוק מהן וטומאתן, מפני המחלה שבהן שמזקת הרבה בני אדם, וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עמהן, ההזק יותר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה עב ב) שאחד עשר יום הם שהם בין נידה לנידה. כלומר שהאשה נעשית בהם זבה, כך היא הלכה למשה מסיני. ופירוש הדבר כך הוא שכל אשה בעת שתראה דם בתחילת ראיתה תקרא נידה. ועניין הנידות כך דינו שאם תראה יום אחד דם, או אפילו שבעה ימים רצופים, כל זמן שתפסק הדם ביום השביעי מבעוד יום, טובלת לערב, דהינו הלילה שמחרתו יום שמיני לתחלת ראיתה. ואחר טבילתה טהורה לבעלה. ואחר שבעת ימי הנידות אם תראה דם בתוך אחד עשר יום אחר השבעה, יקרא אותו הדם דם זיבה, ודינו כן, שאם תראה ממנו יום אחד, בין שתראה בתחלת הלילה או בסוף היום, משמרת יום אחד כנגדו וטובלת, וטהורה לבעלה לערב. וטבילתה אפילו ביום משתנץ החמה, וזאת היא זיבה קטנה. וכן אם תראה דם שני ימים ותפסק בשלישי, דינה כמו כן לשמור יום אחד, ובכן יספיק לה אפילו לשני ימים ותטהר. וזאת גם כן תקרא זבה קטנה. ואם תראה דם בתוך אחד עשר יום אלו שלושה ימים רצופים, תקרא זבה גדולה וצריכה לישב שבעה ימים נקיים, ואחר כך טובלת וטהורה לבעלה. ואחר אחד עשר יום אלו אם תראה, חוזרת לתחלת נידות ויש לה שבעה ימים כדין נידה, כמו שאמרנו למעלה. וכן יהיה הדבר לעולם, שאחר הנידות יש לה אחד עשר יום שבהן נעשית זבה. ואחר שעברו אותן האחד עשר יום אינה נעשית זבה לעולם עד שיעברו עליה שבעה ימי נדות. ומפני שכבר טעו בזה אחרים וחשבו שהחשבון הוא שתמנה שבעה ימים של נידות ואחד עשר יום של זיבות, ושבע של נידות, ואחד עשר של זיבות, וכן לעולם, הארכתי בעניין לומר שאינו כן, אלא לעולם אין ימי זיבה אלא אחד עשר יום אחר שבעה של נדות ולא אחר כך לעולם עד שתחזר לתחלת הנידות. רצוני לומר שאם תעמד ולא תראה אחר האחד עשר יום אפילו שנה, אין לה דין זבה עד שיעברו עליה שבעת ימי נדות. ויתר פרטיה במסכת זבים ובמסכת נידה גם כן קצת מדיני זיבה [י''ד סימן קפ''ג]. ובלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) נכתוב בעזרת ה’ מה שנהוג היום בעניינים אלה. והעובר על מצוה זו והוא מקל בעניינים אלו ובעניין טמאתה, ביטל עשה זה, מלבד העונש שהשוכב עמה הוא בכרת, כמו שנכתוב בלאו דנידה בעזרת השם. קפג. מצות קורבן זבה כשתתרפא מזובה שתקריב הזבה קורבן כשתתרפא מזובה, והוא שתי תורים או שני בני יונה, שנאמר (ויקרא טו כח כט) ואם טהרה מזובה וגו'. וביום השמיני תקח לה שתי תורים. שורש מצוה זו וקצת פרטיה כעין מה שכתבנו למעלה בקורבן הזב. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, כי מפני כן נחשב לשתי מצוות שתי קרבנות אלו של זב ושל זבה, ואף על פי שהם קורבן אחד ממש, מה שלא עשינו כן בשאר קרבנות הרבה, שאין אנו חוששין למנות מצוה בפני עצמה כל קורבן וקורבן בשביל חילוק המביאים אותן כל זמן שהקורבן אחד, לפי שטומאתן של אלו אינה שוה כלל, שהאיש מטמא בלובן והאשה מטמאה באדום, ובהפך לא יטמא זה ולא זה. וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותם לשתי מצוות. ואין דומה עניין זה כלל לעניין מצורע ומצורעת שהוא נחשב למצוה אחת, שהצרעת דבר שוה בכולן. והביא ראיה קצת לדבריו ממה שאמרו בכריתות (ח ב) ארבעה מחוסרי כפרה, ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע, הרי שחשבו זב וזבה בשנים, לפי שחלוקים בחולין, ומצורעת ומצורע כאחת לפי שהחולי שוה בשניהם. ונוהגת בזמן הבית. והעוברת ולא תקריב קרבנה כשתתרפא מזובה, ביטלה עשה זו, מלבד שהיא מחוסרת כפרה. פרשת אחרי מות פרשת אחרי מות יש בה עשרים ושמונה מצוות, שתי מצות עשה ועשרים ושש מצות לא תעשה. קפד. שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבוא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קודשי הקודשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, וכן יכנס באזהרה כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה. ויהיה באור עניין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא ראוי להכנס בו, דהיינו בשעת העבודה. ולשון ספרא: 'ואל יבוא בכל עת' - זה יום הכפורים, 'אל הקודש' - לרבות שאר ימות השנה, 'מבית לפרכת' - להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר 'אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות'. הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (כז, ב) על ההיכל בארבעים. משורשי המצוה שיקבעו המשרתים בנפשותם גדולת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכהן גדול אינו נכנס לקודש הקודשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים, וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום. וכל הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, כגון שיכנס אפילו להשתחוות, לוקה. ואינו חייב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קודש הקודשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קמט, קנ) דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואיסור זה דאל יבוא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להיכנס בו חינם. ויתר פרטיה מבוארים במנחות ובספרא [הלכות ביאת מקדש פ''ב]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמוזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדושתן עליהן אפילו כשהן שוממין. וכיון שכן, יש לי למנות איסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום. קפה. מצות עבודת יום הכפורים שיעשה כהן גדול כל מעשה יום הכפורים על סדר הקרבנות והוידויין ושלוח השעיר ושאר העבודה כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא טז ג) בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' כל הפרשה. משורשי המצוה שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו שאלו יתקבצו עוונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלוש או יותר ויתחייב העולם כליה. ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ייעדו וקדשו לכך. ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקבל כוח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כוח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעבירות קלות. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ע, א) שביום הזה היו מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר לחטאת, ונעשה בחוץ, והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה, ושניהם משל כהן גדול. ואיל הבא משל צבור האמור בפרשה זו, הוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד היו מקריבין חטאת והוא הנשרף והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבין ביום הצום - מלבד שעיר המשתלח שהוא אינו קרב - חמש עשרה: שני תמידין ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים כולן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף. ועוד פר בן בקר לחטאת. עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבות ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. ואם היתה שבת, אף מוסף אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום, כגון הקטורת של כל יום והטבת הנרות - הכל בכהן גדול נשוי, שנאמר (שם יא) וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. ויתר כל העבודות וחליפת בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן, וחמש טבילות שהיה טובל ביום זה ועשר פעמים שמקדש ידיו ורגליו, ועניין ההפרשה שמפרישין אותו קודם ליום הצום שבעה ימים, והכבוד שהיו נוהגין בו, והוידויין שהיה אומר, וכל שאר דיני יום זה הכל במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת יומא [הלכות עבודת יוה''כ פ''א]. ונוהגת כל מצוה זו בזמן הבית ועכשיו בעוונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבוד ביום זה בתפילות ובתחנונים, וכמו שכתוב (הושע יד ג) 'ונשלמה פרים שפתינו'. קפו. שלא לשחוט קודשים חוץ לעזרה שלא לזבוח קודשים חוץ לעזרה. וזה יקרא שוחט בחוץ, שנאמר (ויקרא יז ג ד) אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם שפך ונכרת. ואין האזהרה לנו מזה הכתוב, כי הכתוב הזה לא יפרש כי אם העונש, וקיימא לן לא ענש אלא אם כן הזהיר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאזהרה בזה נלמדה בהקש, כדאיתא בגמרא זבחים, שאמרו זכרונם לברכה שם השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העליה. פירוש "עליה" - שריפה באש. והקשו שם, בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת, אזהרה השמר לך פן תעלה עולותיך (דברים יב יג), כדרבי אבין דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה. אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב ואל פתח אהל מועד וגו', אלא אזהרה מנא לן? ואחר יגיעה רבה אמרו שם, כי הכתוב אמר 'שם תעלה' ו'שם תעשה', מקיש עליה לעשיה (כריתות ג, ב) מה עליה ענש והזהיר, אף עשיה ענש והזהיר. פירוש עשיה תכלל הכל בין זביחה בין שריפה. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותם ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם, נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה, על כן מנענו ה’ יתברך מעשות מעשה הקרבנות רק במקום ההוא, כדי שתהא כפרה שלמה לנו. וכלל הדברים כי כל אשר צונו לטוב לנו, כמו שכתב, כי האל חפץ בטובת בריותיו בטובו הגדול, ואמר כי מי שיקריב חוץ לאותו המקום הנבחר דם יחשב לו. והעניין הוא כי ה’ לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא, מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשוחטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו, ולכן ענשו הכתוב בכרת. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים שם) שאם שחט בחוץ אף על פי שהעלה בפנים חייב, לפי שהשחיטה והעליה בכל אחד לאו בפני עצמו. ולאו דעליה בסדר ראה אנכי, (מצוה תלט). ואין אדם חייב אלא על שחיטת קודשים הראוים לקרב על המזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח, הרי זה פטור שנאמר (ויקרא יז ד) לפני משכן ה’ כל שאינו ראוי לבוא אל משכן השם, אין חייבין עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלושה עשר מזבחים [ה' מעשה הקרבנות פרק י''ט]. ונוהג איסור זביחה בחוץ בכל מקום ובכל זמן. שאפילו השוחט בהמה היום לשם קודשים חייב, והכי אמרינן בגמרא במסכת זבחים (קז, ב) במעלה בחוץ בזמן הזה, רבי יוחנן אומר חייב, וכן הלכה. והעובר עליה ושחט קודשים בחוץ במזיד חייב כרת. ואף על פי שלא העלה אותן, מעת ששחטן חייב, וכן אמרו זכרונם לברכה (שם קו ב) חייב על השחיטה וחייב על העליה. ואם עבר ושחט בשוגג, חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. קפז. מצות כיסוי הדם לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר (ויקרא יז יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. משורשי המצוה לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם (מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקורבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן, לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכסוי דם העופות בכולן. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג, ב) שכיסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזומן ובשאינו מזומן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה וכו'. ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה, ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הנתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא, אינו צריך, דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פירושו ואפילו מקצת דמו (שפ פג ב). וצריך המכסה לתן עפר למטה ולמעלה וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו (שם כח, א) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו, כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו. ומי שראה ששחט ולא כסה חייב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו (ויקרא יז יד) ואמר לבני ישראל ודרשו זכרונם לברכה (שם פו, פז א) מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחולין בפרק כסוי הדם [י''ד סי' כ''ח]. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף ביטל עשה. קפח. שלא להתעדן באחת מכל העריות שלא נתעדן באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונידה, ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו. שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, אין לי אלא נידה בבל תקרב ובל תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר (שם כט) ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר 'העושות' ולא 'הקרבות'. ונכפל הלאו באיסור זה באמרו (שם כו) ולא תעשו מכל התועבות, שיכלול כל עניינים אלה שהם תועבת ה’ יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה, ומסיר מעליו השגחת ה’ ברוך הוא. וזהו פירוש תעוב ה’ יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף העניין, כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (יח כז) ואקוץ בם (כ כג). העניין לומר, שהמדה מגונה מאוד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו ה’ יתברך שונא אותו, והכל על עניין שאמרנו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה בכל מקום כדי לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ולשון ספרא (שם ח ח) כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען וגו', יכול לא יבנו בנינים כמותם? תלמוד לומר ובחוקתיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולא בנינותיהם. ושם נאמר: מה היו עושין? האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. משורשי המצווה הרחקת הזימה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השורש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סיבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדיין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתוב בו מה שנדע בעזרת השם. מדיני המצוה מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמותר לו להביט ביופיה, ואפילו בעודה נידה, מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודוקא במקום מגולה שבה התירו להסתכל בעודה נידה, אבל לא במכוסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן, שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו, ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן, כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראיית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאול בשלום אשת איש כלל, ואפילו על ידי בעלה. ורבו פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן בעניין זה. אבל כלל הדבר הוא, שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור, ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכעניין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם (ירמיהו ה ח) איש אל אשת רעהו יצהלו. כלומר, לפי דרכם שנראה כאלו אינם מתכונים לכך, ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של ניאוף, ומגביהים קולם בעניין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי ה’ יראה ללבב. ומכל מקום, לפי הדומה, מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב, א) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאוד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה בני הזהר על זה מאוד. ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ, א) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז, א) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה, למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת עניינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם, יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן. כמו שאמרנו, שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר, אף על המותר יגדור עצמו, כמו שמצינו (קדושין פא, ב) אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי. ואף על פי שמותר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתוב בעזרת השם, לפי שעניין זה קשה מאוד ויצר הרע חזק בו. על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשוב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה, ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) שאם אין כוח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו, שיקרא קריאת שמע או יעסוק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא א), שאם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש וגו'. ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה במצוה זו, שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נידה שמותרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נידה קודם שיבעל. ומותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (ע''ז לו, ב) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפזור [א''ה סימן כא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה, במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה, דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה אמר רבי יוסי ברבי בון היא 'בל תקרב' היא 'בל תגלה', כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ''ז. קפט. שלא לגלות ערות אב שלא יגלה אדם ערות אביו. כלומר, שלא ישכב אותו משכבי אשה. שנאמר (ויקרא יח ז) ערות אביך לא תגלה. וזאת האזהרה נוספת בשוכב את אביו על האזהרה הכוללת משכב זכור בכל אדם, שנאמרה (לקמן מצור רט) במקום אחר, כמו שנאמר (שם כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (נד, א) ערות אביך לא תגלה, אביך ממש. ושאלו שם האי מ'ואת זכר לא תשכב משכב נפקא', והשיב המשיב כדי לחייבו שתים, וכדרב יהודה דאמר רבי יהודה גוי הבא על אביו חייב שתים. ושם בארו ואמרו, מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקורבן. והאי דקאמר גוי, לישנא מעליא נקט, כלומר שלא רצה להזכיר העניין המגונה בישראל כיון שאפשר להעמידו בגוי שאף הן מצוין בעריות, אבל הוא הדין בישראל שחייב שתים באביו. כלומר, שאם שכב אותו בשוגג, חייב להביא שתי חטאות. עניין האזהרה זו נגלה הוא, אין להאריך בשורשה, כי הכיעור הגדול הזה ראוי להרחיקו מבני אדם ולענוש עליו העובר עונש גדול, ולכן יחייבנהו בסקילה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהחיוב הוא בהכנסת העטרה מיד ולא קודם לכן. והוא הדין בכל העריות שהחיוב בהן בהכנסת העטרה מיד, חוץ מן הבא על השפחה שהחיוב בה בגומר ביאתו. ויתר פרטיה, בסוף הסדר נודיע מקומן עם פרטי שאר כל העריות בעזרת ה’. ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אביו, מכיון שהכניס ראש העטרה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, בשוגג מביא שתי חטאות בזמן הבית. אחד משום לאו דאביו ואחד משום לאו דזכר. קצ. שלא לגלות ערות אם שלא יגלה הבן ערות האם, שנאמר (ויקרא יח ז) אמך היא לא תגלה ערותה. בטעם איסור הקרובות כתב הרמב''ם זכרונם לברכה (מו"נ ג מט) שהעניין הוא לפי שהתורה תרחיק המשגל מבני אדם, לבד מה שצריך לפריה ורביה או למצוה, ולכן אסרה לנו התורה הקרובות, לפי שהכשלון ימצא בהן יותר מפני שהן מצויות אצלו תמיד. והרמב’’ן זכרונו לברכה (בפי' עה''ת אחרי יח ו) אמר כי הטעם הזה חלוש מאוד, שיחייב הכתוב כרת על אלה מפני המצאם אצלו תמיד, ויתיר מצד אחר שישא אדם אחד מאה נשים אם ירצה או אלף, ואמר הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו: אבל כפי הסברא כי יש בעניין סוד מיסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העיבור שכבר רמזנו לו, עד כאן. ואני ראיתי להרמב''ם זכרונו לברכה שכתב עוד טעם אחר בעניין, על צד הפשט לדעתי אמר, כי תרחיק התורה שלא יעז פניו האדם לבוא על האשה שראוי לנהוג בה כבוד, וידחק לפרש רובן על הצד הזה, כלומר, מטעם מידת הבושת, הכל כמו שבא בספרו, יארך העניין אם באנו לכתוב הכל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאיסור האם הוא אפילו היתה אנוסת אביו, שהרי מכל מקום אמו היא, וכן מה שאמרו שהבא על אמו שהיא אשת אביו, כלומר, שלא היתה אנוסתו, חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, ואין חילוק בזה בין שבא עליה בחיי אביו או לאחר מותו, דלעולם אשת אביו נקראת, וחייב בה שתים, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה, לגדר איסור זה של אם, אם אמו, כלומר זקנתו, וכן אם זקנתו, עד מעלה מעלה אפילו אלף דור, אם יהיה באפשר לראותן כולן אסורות מדברי סופרים. וכן אסרו לגדר האם אם אביו שהיא זקנתו מצד אב, וכן אם זקנתו עד מעלה מעלה לעולם, וכן אסרו לגדר זה של אם אם אבי אביו בלבד, ואם אבי אמו בלבד. ויש שפרשו, שגם אלו אסורות למעלה לעולם. ואם תשאל למה יתפשט האיסור עד למעלה בראשונות כדעת הראשון יותר מבשתי אלו האחרונות? הטעם לפי שהראשונות תקרבנה אל איסור האם, שהוא עיקר האיסור, שהרי יש בהן זקנה אסורה, דהינו אם האם ואם האב, ועל כן ראוי לגזור בהן אפילו עד למעלה, אבל בשתי אלו האחרונות אין בהן זקנה אסורה, וכיון שאין העניין מתקרב לאמות שהוא עיקר האיסור, ראו זכרונם לברכה, כי די לנו שנגזר בשתי אלו לבד. ודברי פי חכמים חן (קהלת י יב). ואלו שאסורות מדרבנן נקראות שניות, כלומר, שהן שניות לאותן עריות שאסרה התורה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן ועובר על זה ושכב עם אמו, במזיד חייב כרת, ובעדים נסקל. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות לוקה מכת מרדות. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות בעניין השניות, כי ישראל גדרו גדר בעניין השניות, אבל שאר האומות אין אסור עליהן אלא האם לבד. קצא. שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו. שנאמר (ויקרא יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה. משורשי המצוה מה שכתבנו בעניין הקרובות (מצוה קצ). ועוד יש לנו לומר, כי הטעם בזה לפי שיהיה בדבר קלון אצל אביו. וכבר כתבנו במצות כבוד אב (לג) התועלת הנמצא לנו בכבוד האבות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נג, א), שאשת אביו אסורה מן התורה בין מן הארוסין פירוש מן הקדושין, בין מן הנשואין, בין בחיי אביו ואפילו גרשה, בין אחרי מותו. וכן מה שאסרו (יבמות כא, א) לגדר אסור זה, אשת אבי אביו. כלומר אשת זקנו אף על פי שאינה זקנתו. וכן אסרו גם כן אשת אבי זקנו, וכן אשת אבי אם זקנו. וכן עד מעלה מעלה אפילו עד יעקב. ואסרו גם כן לגדר איסור זה אשת אבי אמו בלבד. והטעם, לפי שעיקר איסור זה הוא מצד אבות דהינו אשת אב, על כן החמירו זכרונם לברכה יותר בצד האבות, ואמרו שיהא אסור למעלה עד לעולם. ובצד האם לא גזרו אלא באשת אבי אמו לבד, והוא כעין החילוק שכתבנו למעלה באיסור האם. ויתר פרטיה הם במקומות שנכתוב למטה בסוף הסדר (מצוה ריא). וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין נקראת אשת אביו אלא על ידי בעילה, ובישראל אפילו בקידושין, וכן בעניין השניות שאין איסור שניות באמות כמו שאמרנו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את אשת אביו במזיד חייב כרת, ובעדים ובהתראה נסקל, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות היה לוקה מכת מרדות. קצב. שלא לגלות ערות אחותו בכל צד שהיא אחותו שלא לגלות ערות אחות, בין שהיא אחות מאב לבד לבין שהיא אחות מאם לבד, ובין שהיא אחות מאנוסת אביו ובין שהיא אחות מאם מן הזנות, בכל צדדין אלו נקראת אחות, וחייבין עליה, שנאמר (ויקרא יח ט) ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ. ואם תאמר אם כן מה זה שנאמר בתורה (שם יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה, ולמה היה צריך זה המקרא, והלא משום אחותו חייב עליה? באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, וכמו שנכתוב למטה במקומו (במצוה קצו). ונמצא שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו שחייב שתים, משום ערות אחותו ומשום ערות בת אשת אביו. ואם בא עליה בשוגג חייב להביא שתי חטאות. משורשי איסור הקרובות. כתבנו בערות אם (מצוה קצ) מה שידענו בהם. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מג, ב), דדוקא בת אשת אביו שהיא אחותו, כלומר, שהולידה אביו, היא אסורה עליו, אבל בת אשת אביו שאינה אחותו, כגון שאשת אביו היה [היתה] לה בת מאיש אחר, זו אינה אסורה כלל אלא מותר לו לאדם לישא אותה לכתחלה, ולא גזרינן אטו אחותו שאין כאן מקום לגזרה כלל. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ושכב את אחותו במזיד חייב כרת לבד. כלומר שאין בה מיתת בית דין, אבל בעדים והתראה בית דין מלקין אותן כדין כל חייבי כריתות שלוקין, ובשוגג מביא חטאת קבועה. וזאת מן העדיות שנצטוו עליהם כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בה בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין אסור עליהם אלא אחותם מאם לבד, ובישראל בין מאם בין מאב. וכלל זה יהיה בידך בכל מה שנצטוו האומות שכל זמן שהם תחת ידינו, עלינו לעשות דין בהם בעברם על מצותם. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו) בלאו דלא יהיה שהדין שלהם לעולם היא מיתה בין מזידין בין שוגגין, ושאין צריכין התראה, אבל שני עדים או הודאת פיהם צריכין. ומן הדומה שאף על פי שהם אינם כשרים להעיד על ישראל ראויים היו להעיד זה על זה, וכן הורה זקן (הל' מלכים ט י''ד). קצג. שלא לגלות ערות בת הבן קצג. שלא לגלות ערות בת הבן שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (ויקרא יח י) ערות בת בנך וגו' לא תגלה. ולפי הדומה כי האיסור הוא בין שהבן כשר או אפילו ממזר בנו הוא מכל מקום, ובין שבת הבן גם כן כשרה או אפילו ממזרת. שורש איסור הקרובות, כתבתיהו באיסור ערות אם (מצוה קצ). מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמותכב, א) לגדר איסור זה, והיא בת בת בנו בלבד, וכן בת בן בנו בלבד. ויש אומרים, שאין הפסק לאיסורים אלו לעולם כי כל יוצאי ירכו של אדם אסרו עליו עד סוף כל הדורות. ויתר פרטיה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את בת בנו במזיד ויש עדים חייב שריפה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (עה, א) ואם אין עדים חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה בזמן הבית, ואם שכב את בת בנו וכן כל שאר השניות לוקה מכת מרדות. קצד. שלא לגלות ערות בת הבת שלא לגלות ערות בת הבת. שנאמר (ויקרא יח י) או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה. כל דיניה כדין בת הבן, ושניות לה גם כן בת בת בתו, וכן בן בתו. ויש שאומרין, שאין להם הפסק לעולם. קצה. שלא לגלות ערות הבת שלא לגלות ערות הבת. וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה. ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה, אין צריך לומר שהיא אסורה דקל וחומר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקימא לן אין עונשין מן הדין. משורשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שיכלנו דרך כלל בכל העריות. דיני מצוה זו כלומר, איך למדוה זכרונם לברכה ומאי זה כתוב? בגמרא יבמות הוא, שאמרו שם (ג, א) בתו מאנוסתו עיקר אסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא אמר ליה רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא 'זמה' - 'זמה' כלומר, שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת 'ערותך הנה', ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון 'הנה', כמו שכתוב בסוף הפרשה (ויקרא יח יז) 'שארה הנה', מה להלן מפורש שנאסרה בתה, שהרי בפירוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו, הוא הדין לבתו, אף על פי שלא פרשה הכתוב, דגמרינן לה בגזרה שוה זו. ועוד למדו זכרונם לברכה מכח גזרה שוה זו באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת ובת בתה, למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר. ומאי זה מקום אחר נלמד בו? ממה שכתוב (שם כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עה, ב) מה התם באשה ואמה, דכתיב בהו בהן זמה בשריפה, אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה, דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשריפה. ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשריפה מכח גזרה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמד גם כן כי משפט הבא על בתו ובת בנו ובת בתו בשריפה, לפי שכבר למדנו ממנו איסור על בתו בגזרה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנו דבר אחד, נלמד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו, ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשריפה. ועל כיוצא בזה, יאמרו בגמרא (יבמות עח, ב) דון מינה ומינה כלומר, כשנלמד כתוב אחד מחברו, לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו. ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמד בו ממקום אחר נלמד ממנו. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא כריתות (ה, א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, אחד מגופי תורה היא ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שוה, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר, שבשתי גזרות שוות אלו למדנו אסורה ומשפטה, וכמו שפרשנו. אבל בתו מנשואתו מפורש הוא במקרא מדכתיב (שם יח יז) ערות אשה ובתה ואין חילוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה, מדכתיב 'אשה', דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי לא תקח, וקיחה משמע גם כן דרך אישות, אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו לא כתיב אלא לא תגלה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה: הבט אמרם זכרונם לברכה 'לא למדה הכתוב', ולא אמרו 'ולא למדנוה', לפי שאלה העניינים כולם הם קבלה מהשליח עליו השלום, שמסר הפירוש אל הזקנים, וזה אומרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתוב דבר זה העיקר הקבוע לו, שאין בחשבון תרי''ג המצות אלא מה שמפורש בכתוב, או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפירוש שהוא מן התורה, אבל לא כל מה שנלמד בשלוש עשרה מידות. וכבר סתר הרמב’’ן זכרונו לברכה עניין זה בראיות ברורות. דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) נכתב מקומן עם כל העריות בכלל. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו במזיד ויש עדים - נדון בשריפה, בלא עדים - חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו חייב שתי חטאות, אחת משום בתו, ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנשואי הראשונה, שהרי בפירוש כתב בהן לא תקח, בין במקום האזהרה עליהן בין במקום העונש, ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יבמות צז, א) כי מדין התורה הוא, שאם אנס אדם אשה מותר היה לישא בתה, אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר, ואמרו שמי שנאף אשה אסור לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה ויבוא לידי עברה שיבעל הערוה. ולא עוד, אלא אפילו נטען על אשה, הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כנסה לזו שקרובה לאותה שזנתה עמו אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קדושין יב, ב) בעניין זה, שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה, לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה, או פיתה אותה, הרי זו מותרת לו לישא אותה, שלא נאסרו אלא דרך אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו. קצו. שלא לגלות ערות אחותו מן האב והיא בת אשת אביו שלא לגלות ערות בת אשת אביו כשתהיה אחותו. כלומר שהיא בת אביו, שאלו בת אשת אביו שאינה אחותו כבר אמרנו למעלה (מצוה קצב) שמותר לשא אותה לאשה לכתחלה. אלא פירושו, בת אשת אביו והיא אחותו, שנאמר (ויקרא יח יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה. וכבר כתבתי למעלה בערות אחות, שהלאו הזה בא כדי שישים אחותו מנשואת אביו ערוה בפני עצמה, וכעין מה שאמרנו באמו (מצוה קצ), שאם היא אשת אב חייב בה שתים משום אם ומשום אשת אב. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה ביבמות (כב, ב) תנו רבנן הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, חייב משום אחות ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן אמרי מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך וגו', ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, שמע מנה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו. נמצא שהשוכב עם אחותו שהיא מאנוסת אביו אין בה אלא לאו אחד, והשוכב עם אחותו שהיא מנשואת אביו יתחייב שני לאוין, ובשוגג חייב להביא שתי חטאות. ומשפטי ה’ צדקו, כי אחר שתרחיק התורה קרבת האחות ראוי להחמיר באותה שהיא אחות גמורה, רוצה לומר מן הנשואין, כי היא נקראת אחות אמה. וכעניין זה כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה (אחרי מות יח ט). דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אחותו מנשואת אביו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא שתי חטאות, כמו שאמרנו. קצז. שלא לגלות ערות אחות אב שלא לבוא על אחות האב, שנאמר (ויקרא יח יב) ערות אחות אביך לא תגלה וגו'. משורשי העריות כתבנו מה שידענו (לעיל קצ). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב) שאיסור אחות אב, בין שהיא אחות לאביו מן האב בלבד או מן האם לבד, ובין שהיא אחותו מן הנשואין בין מן הזנות, שכל אחת מאלו מכל מקום אחות אביו נקראת. ואין כאן מקום לשניות. דיני המצוה בסוף הסדר תראה מקומן. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחות אביו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. קצח. ערות אחות אמך לא תגלה שלא לבוא על אחות אם, שנאמר (ויקרא יח יג) ערות אחות אמך לא תגלה וגו'. כל ענינה, כמו אחות אב (מצוה קצז). קצט. ערות אחי אביך לא תגלה שלא לבוא על אחי האב. ומן הדומה שאין הפרש בין שיהיה אחי אביו מן האב או מן האם, בין מן הנשואין בין מן הזנות, שנאמר (ויקרא יח יד) ערות אחי אביך לא תגלה, ואחי אביו נקרא מכל מקום. ואף על פי שהבא על כל זכר חייב משום ואת זכר לא תשכב וגו', זה הלאו הוא נוסף במי שבא על אחי אביו, ואם יהיה שוגג יתחייב על שתי חטאות משום לאו דבא על הזכר, ולאו דבא על אחי אביו, וכמו שאמרו גם כן באביו (במצוה קפט). ובגמרא סנהדרין אמרו זכרונם לברכה (נד, א) הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם אחי אביו שניהם נסקלים, השוכב והנשכב, אם שניהם מזידין ובעדים והתראה, ואם אין עדים שניהם בכרת, ובשוגג חייב האחד שתי חטאות כמו שאמרנו, שהבא על אחי אביו שחייב שתי חטאות, והאחד חטאת אחד. ר. ערות אשת אחי אביך לא תגלה שלא לבוא על אשת אחי האב, וזאת נקראת בכתוב 'דודתו' לפי שהיא אשת דודו, שנאמר (ויקרא יח יד) אל אשתו לא תקרב דודתך היא. ואזהרה זו היא מכיון שנתארסה לדודו, כלומר, שנתקדשה לו, ואין צריך לומר אחר שנשאת לו, ובין בחיי דודו ואפילו גרשה, ובין אחר מיתתו (יבמות צז א). משורשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ). דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב), שאחי אביו נקרא לעניין איסור זה של אשתו כשהוא אחי אביו מצד אב, אבל אחי אביו מצד אם אינו באיסור זה של אל אשתו לא תקרב מדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו אפילו אשת אחי אביו מצד אם, כדי להרחיקנו הרבה שלא לגע לאיסור תורה. וכן אסרו גם כן אשת אחי אמו, בין שהוא אחיה מצד אב לבד או מצד אם לבד, ואף על פי שאשת אחי אמו אינה אסורה כלל דבר תורה, מפני שאסרה התורה אשת אחי אביו מצד אב שנקרא דודו, הוסיפו הם באיסור לגדר כל אחד מאלו הדומים לו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחי אביו מצד אב בחיי דודו במזיד ויש עדים, מיתת שניהם בחנק, שכן הוא הדין הבא על אשת איש בחנק, ואם שכב אותה אחרי מות דודו, במזיד חייב כרת, ואם יש עדים לוקה, בשוגג מביא חטאת קבועה, כמו שידוע לנו דכל שבזדונו כרת בשגגתו חטאת. ואם שכב את אשת אחי אביו מצד אם, או את אשת אחי אמו, בין מצד אב או מצד אם, במזיד מכין אותו מכת מרדות, בשוגג פטור. רא. ערות כלתך לא תגלה שלא לבוא על אשת הבן, שתהיה אשתו מן הארוסין, וכל שכן מן הנשואין, בין בחייו ואפילו גרשה, בין אחר מותו, בכל עניין זה נקראת אשת בנו, ואסורה עליו, שנאמר (ויקרא יח טו) ערות כלתך לא תגלה. ומן הדומה שהחיוב אפילו בבן ממזר, בנו הוא מכל מקום, אבל בן שפחה ונכרית אין זה נקרא בנו לשום דבר. שורש איסור העריות, כתבנוהו (מצוה קצ). מדיני המצוה כגון מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא, ב) לגדר זה כלת בנו, וכן כלת בן בנו עד סוף העולם, ואסרו גם כן כלת בתו בלבד. והטעם כעין מה שאמרנו למעלה, לפי שהאיסור בא בכתוב בכלתו גזרו הם בכל הכלות הבאות מחמת הבן, וגזרו מחמת בתו בלבד, ודי לנו בכך, ואלו נקראות שניות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את כלתו במזיד ויש עדים והתראה בסקילה, ואם אין עדים בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב את כלת בנו או בן בנו עד סוף העולם או כלת בתו, מכין אותו מכת מרדות. רב. ערות אשת אחיך לא תגלה שלא לבוא על אשת אחיו, שנאמר (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה. ואחד אחיו מאביו לבד או מאמו לבד, ובין מן הנשואין ובין מן הזנות אשתו ערוה עליו, שאחיו נקרא מכל מקום. ומכיון שארסה נקראת אשת אח ואסורה, וכל שכן אחר שנשאה, ובין בחיי אחיו ובין אחר מותו היא אסורה עליו משום אשת אח, חוץ מאשת אח שלא הניח בן, שהתורה צותה על זו בפירוש שישאנה האח, וזאת היא מצות יבום כמו שנפרש בעזרת ה’ (מצוה תקצח). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחיו חייב כרת אם היה מזיד, ואם שגג חייב להביא חטאת קבועה. וזה יהיה אחר מות אחיו ונשארו לו בנים, או אחר שגרשה, שאלו בחייו בעודה תחתיו, ידוע הוא שדין השוכב את אשת איש מיתתו בחנק. ואין באיסור אשת אח מקום לאסור שניות. רג. ערות אשה ובתה לא תגלה שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר (ויקרא יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה. ובא הפירוש שאין החיוב אלא כגון שנשא האחת תחלה, ואחר כך כשבא על השניה הוא מתחייב, אבל אם לא נשא אחת מהן לא יתחייב עליהן, לפי שכתוב בהן לשון אישות וקיחה, דמשמע על ידי נשואין. דהכי משמע לן לשון 'קיחה' בכל מקום, לשון נשואין. אבל חכמים גזרו גדר ואמרו, שאם נאף אדם עם אשה אסור לישא בתה כל השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן ולבו גס בה ושמא יבוא לידי עבירה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשה ואת בתה שניהם נשרפין, הוא ואותה ששכב [עמה] אחרונה, שאין לראשונה חטא שהרי בהיתר נשאה, ואם בא על השניה אחר מיתת אשתו הראשונה הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין, שנאמר במקום אחר בסדר קדושים תהיו (כ יד) באש ישרפו אתו ואתהן. ופרש רבי אליעזר בסנהדרין (סו, ב) באש ישרפו אותו ואחת מהן, דהינו האחרונה, כמו שאמרנו. ודוקא כששתיהן קימות, שכן בא הפירוש. אבל כשאין שתיהן קימות אין שם שריפה, אלא שהן בחיוב כרת במזיד, ובשוגג מביא חטאת קבועה. ורבי עקיבא מפרש שם, אותו ושתיהן, וכגון שנשא השתים באיסור, וימצא זה כשנשא הבת ואמה ואם אמה. ושם מתבאר במאי פליגי. רד. ערות אשה ובת בנה שלא לגלות ערות אשה ובת בנה. וכבר אמרנו שאיסור זה הוא לעולם בנשואי הראשונה, שנאמר (ויקרא יח יז) את בת בנה. לא תקח. מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה בת בן בנה, והיא מכלל השניות, כמו שאמרנו, שכל שאסורה מדברי סופרים תקרא שניה. וכן אסרו אם אם אבי אשתו בלבד. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בנה בנשואי הראשונה, שניהם נשרפים בחיי הראשונה, ואם מתה הראשונה שניהם בכרת במזיד, בשוגג מביאים חטאת קבועה. ואם שכב את השניה לוקה מכת מרדות מדרבנן. רה. שלא לגלות ערות אשה ובת בתה שלא לגלות ערות אשה ובת בתה. וכבר אמרנו שאיסור זה בנשואי הראשונה שנאמר (ויקרא יח יז) ואת בת בתה לא תקח וכו'. ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה בת בת בתה בלבד, ואם אם אם אשתו בלבד, ואם אב אם אשתו בלבד. כלל העניין של איסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה, כי התורה תאסר לאדם מלשא שש קרובות של אשתו מלבד האחות, שלוש למעלה, דהינו אמה ושתי זקנותיה, ושלוש למטה דהינו בתה ובת בתה ובת בנה, וחכמים הוסיפו עליהן גם כן לגדר שש אחרות, ארבע למעלה ושתים למטה, כי כן יאות העניין להיות בהכרח, כי שתי הזקנות גוררות ארבע אחרות לגדר להן, אבל בת בנה ובת בתה אי אפשר להן לגדר אלא שתים כמותן, והאם והבת אין להוסיף עליהן לגדר, שהרי יש נשים אסורות מן התורה למטן ולמעלן עין בדבר כי כן הוא בהכרח. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בתה שניהם נשרפים בחיי ראשונה, ואם מתה ראשונה שניהם בכרת במזיד, ובשוגג מביאין חטאת קבועה. ואם שכב את השניות היו מכין אותו מכת מרדות. רו. ערות אשה ואחותה שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר, שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה, ואפילו גרשה לראשונה שנאמר (ויקרא יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה. פירוש ואשה עם אחותה ביחד, לא תקח, לצרר לשון צרה, כלומר שלא תעשה האחת צרה לחברתה. 'בחייה', בא ולמד שאפילו גרשה לראשונה לא ישא אחותה, וזהו לשון בחייה כלומר, כל זמן שהיא בחיים. אבל אחר מות האחת אין ספק שמותר לשא האחרת, והינו מה שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה, גם כן בכלל האיסור, כי בנשואי הראשונה הקפידה תורה (יבמות צז א). משורשי המצוה עניין העריות כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שידענו. ועוד אומר לי לבי בעניין זה שאסר הכתוב לשא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפץ בשלום כל בריותיו, וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחייבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום. מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב) שאחות אשתו נקראת בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה, בין מן הנשואין, בין מן הזנות. ופרשו גם כן, שהאיסור יחול מכיון שיקדשנה, וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר איסור זה אחות זקוקתו, פירוש זקוקתו כגון מי שהיה לו אח ומת ולא הניח בנים, שהוא חייב לשא אשתו מן התורה או לחלוץ לה, כמו שבא המצוה בכתוב בפירוש (מצוה תקצז תקצט) וזאת האשה שהיא זקוקה לאח, כלומר, שהיא ברשות האח לשא אותה אם ירצה, כי מן השמים הקנוה לו, תקרא זקוקתו. ואסרו זכרונם לברכה (שם מא, א) מלשא אחותה, מכיון שהיא זקוקה אליו, אף על פי שלא קדשה ולא עשה בה שום עניין. וכן אסרו עליו (שם מ, א) גם כן לגדר זה אחות חלוצתו, כלומר, אפילו אחר שחלץ לה, אסרו עליו מלשא אחותה, כמו שאסר הכתוב אחות גרושתו, כמו שפרשנו, כן אסרו גם כן אחות חלוצתו, שהחליצה כעין גט היא. ומכל מקום איסור אחות חלוצתו ואפילו אחות זקוקתו קימא לן אלבא דהלכתא דמדרבנן הוא, כי התורה לא אסרה כי אם אחות נשואתו או ארוסתו אבל הזקוקה לו, אף על פי שמן השמים הקנוה לו אין אחותה בכלל איסור תורה, אלא שהם זכרונם לברכה אסרוה לו שלא לגע לאיסורא דאורייתא. ומפני שאיסור זה הוא מדבריהם, כמו שאמרנו, הקלו בעניין קצת לפעמים, עד שאמרו זכרונם לברכה (שם מא, א) כי אחד מן היבמין שקדש אחות יבמתו, שאומרים לו המתן אל תגרשנה ואל תשאנה עד שייבם אחיך או יחלץ ליבמה זו הזקוקה לכולכם. חלץ לה אחיו או יבמה או שמתה היבמה - הרי זה יכנוס ארוסתו. אבל אם מתו האחים כולם מוציא את ארוסתו בגט ויבמתו בחליצה. ואם מתה ארוסתו, בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתם, חזרה היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם. ובמצות יבום נכתב עוד מעט בעניינים אלה (מצוה תקצח), כמנהגנו בעזרת השם, שאין כאן מקומן. ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם האחות, בין על ידי נשואין, בין דרך זנות, בחיי הראשונה במזיד חייב כרת, ואם יש עדים והתראה לוקה, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב עם אחות זקוקתו או אחות חלוצתו היה לוקה מכת מרדות דרבנן. ומכל מקום, אין אשתו דהיינו האחות שנשא ראשונה אסורה עליו מפני נשואי שניה או מפני שזנתה, אלא אשתו מותרת לו, וזאת השנית תלך לה. ואפילו נשאה על ידי חופה וקדושין אינה צריכה ממנו גט, שאין קדושין תופסין בעריות להצריכן גט, אבל מכל מקום מתחייב העושה בהן מעשה הקדושין, שהתורה אמרה לא תקח, ומשמע לשון קדושין, ואף על גב דאם עבר ולקח, כלומר, שקדש, לא מהני ליה כלומר, שאינה לקוחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחייב בכך כמו שאמרנו. וזה הדין אינו באחיות לבד, אלא אף בכל שאר העריות הוא, שאם נשאן בחזקת היתר ונמצאו עריות, שאינן צריכות גט מן הטעם שאמרנו, שאין קידושין תופסין בעריות. וכן אם נשא או עבר ונאף עם אחת מן השש נשים שאמרנו למעלה (מצוה רב) שהן עריות עליו מן התורה מחמת אשתו, אינן אוסרות אשתו עליו אלא ילכו להן בלא גט, ותשאר אשתו מותרת לו, כמו שאמרנו, זולתי באחות ארוסתו שהחמירו חכמים ואסרו אף הראשונה מפני השניה, שאמרו זכרונם לברכה (שם צד, ב) שאם ארס אדם אשה, כלומר, שקדשה ואחר כך נשא אחותה, ששתיהן אסורות עליו וצריכות ממנו גט. ומפני מה אמרו כן ולא אמרו שישא הראשונה והשנית תלך לה בלא גט כמו שכתוב למעלה, לפי שחשו חכמים שמא יאמרו הבריות אחר שלא היה בראשונה אלא קדושין לבד, כי באותן קדושין היה שום תנאי, ועל כן נשא השנית, ובדין נשאה, ולפיכך הצריכו בה גט, ואחר שהצריכו באחרונה גט מפני זה החשש שאמרנו, היו צריכים לאסור גם כן ארוסתו הראשונה, כדי שלא יאמרו הבריות נשא אחות גרושתו. רז. שלא לבוא על אשה נידה שלא לבוא על אשה בעת שהיא נידה, שנאמר (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה. ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נידה היא (נידה עג א). וכל זמן שלא תטבול אף אחר השבעה היא נידה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים. ואמרו זכרונם לברכה, בנין אב לכל טמא, שהוא בטומאה עד שיטבול. וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד, ב) 'תהיה בנדתה' - תהא בנדתה עד שתבוא במים. ועניין הנדות הוא, כי יש בנשים עניין שיזוב דם מהן דרך ערוותן בכל חודש וחודש שני ימים או שלושה או יותר עד שבעה. וצוה הכתוב, דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל שמחרתו יום שמיני, וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה, ואפילו דם טפה כחרדל, מצפה שבעת ימים, ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה. משורשי הנידה כתבתי בפרשת זאת תהיה על עניין זבה (מצוה קסו קפב) מה שידעתי. וכלל העניין כי ה’ יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טומאה וכל לכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה העניין לפי הדומה שהחליאן ה’ יתברך לנשים בחולי זה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה לב, א) שהאשה מטמאה בנידה ואפילו ביום לדתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לעניין זה. אבל הנשים של אומות העולם מן התורה אינן בכלל איסור נדות וזיבות, אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו, ב), שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג''ז, פירוש, נידה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן, חייב עליה מדאורייתא משום זונה, ולוקה עליה. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נידה יט, א) שחמשה מראות דמים הן שטימאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, העניין הוא, לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות, אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאים בכל חכמה, היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים, והנידה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל, ולפיכך עכשו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות, בין שהוא עמוק הרבה או כהה, כלומר, שאינו עמוק – טמא. אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם, הרי זה טהור. ונאמנת (שם כ, ב) אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו. ואם אמרה ירוק או לבן היה - מטהרין לה. וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה שהיו מונות ימי הנידה לנידה, וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה, הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי, טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי איסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה. והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנידה לזבה ומזבה לנידה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותיקן (שם סו, א) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נידה הם לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהן בימי זיבה הם לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נידה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכולן בימי נידה הן, שהלכה היא ימי נידה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלושה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים, מפני שיש לחוש שכל השלושה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה. זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בעניין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (שם סו, א) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקיים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלושה ימים. ואין עניין החומרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לעניין ימי נדות בין דם מועט לדם מרובה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו. אבל החומרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחומרא זו שקבלו על עצמן היא מוזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך, שחכמים ראו חומרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם. ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספר שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן, כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה, שנאמר (ויקרא טו יט) דם יהיה זבה בבשרה. כלומר, שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשיעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד, ראתה שני ימים או שלושה, בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית, אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספור שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלושה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד, אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה, אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כולו טמא, והוחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, כלומר, שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל, בעניין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת. והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר, שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלושה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (שם סח, ב) צריכה האשה בדיקה לכתחילה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחדת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה, וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקודם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחילה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה (שם כח) וספרה לה ואחר תטהר. ומכיון שלא בדקה לא בתחילה ולא בסוף אין כאן ספירה. ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון, או בצמר לבן נקי ורך, או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך. וכולן יהיו לבנים, כדי שיהא ניכר יפה בהן כל מראה אדמימות (נידה יז א). ואלה הבגדים שבודקת פהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת, צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדום - טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קינוח, וכל שכן שאין שינוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים, שלא תפסק טומאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה, וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספר אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין. ודיני שעורי הכתם (שם נח, ב) ובאיזה עניין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, ועניין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (שם סד ב), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נידה (שם סה ב), ודיני הוסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר, אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב (שם לח) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ובא הפירוש, שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מותרין לשמש. ועניין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא, א) בעניין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעבירה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נידה בקערה אחת, ולא יושיט דבר מידו לידה (שם יג א), ולא ידבר עמה דברים של הרגל עברה, וכיוצא בדברים אלו. ועניין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבול בלילה, ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כולן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כולן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפורש העניין בגמרא. ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבול אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנידה במזיד, מכיון שהערה בה חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנידה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבוא ממזר נבאר זה בעזרת ה’ בסדר כי תצא (מצוה תסה). רח. שלא ניתן מזרעו למלך שלא ניתן קצת מבנינו להעבירם לפני עבודה זרה, שהיו עושין בני אדם בזמן מתן תורה, שהיה שמו מולך, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך, כלומר מקצת זרעך. ונכפלה האזהרה במקום אחר, דכתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכך היו עושין, האב מוסרו לכומרים לשם שיקוצם כעין מה שכתוב בקרבנות כשרים, (ויקרא טו יד) ונתנם אל הכהן. ואפשר שהכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המלך, ואחר כך מחזירין אותו לאב, ומבעירין אש גדולה לפני המלך, והאב היה לוקח בנו ומעבירו בלהב האש. וכך אמרו בירושלמי: אינו חייב עד שימסר לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת הרב רש''י זכרונו לברכה (סנהדרין סד, ב) והרמב''ם זכרונו לברכה (עכו''ם ו, ג) שלא היה שורפו, אלא העבודה היתה להעבירו לבד, ומכיון שהעבירו כמו שהיה דרכם להעבירו חייב. ודעת הרמב’’ן זכרונו לברכה (לויקרא יח כא) שהיה מעבירו בלהב עד שנשמתו יוצאת, וראיותיו בפירוש החומש שעשה. רמז משורשי ריחוק עבודה זרה דרך כלל כתבתי למעלה בו מה שידעתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). והעניין הזה של עבודה זרה זו של מלך, לפי שהיתה עבודה רעה ביותר והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן, נתיחדה בה אזהרה מלבד כל האזהרות עבודה זרה הרבה בתורה, וזה נאמר לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל לפי הנראה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא כ ה) לא נצטרך לזה, כי הוא סובר שעניין מחודש יש בעבודה זו של מולך מכל שאר עבודה זרה, שבכל עבודה זרה לא יתחייב העובדה בשלא כדרכה אלא בארבע העבודות הידועות, אבל בעניין זה של מולך יתחייב העושה מעשה זה של מולך בכל עבודה זרה, ולפיכך נתיחדה האזהרה בו. ולפי שהעניין מכוער ביותר, החמירה התורה בו כל כך לחייב העושה כן בכל עבודה זרה, אף על פי שאינו דרכה בכך. זהו הנראה לי מכלל דבריו. וזה העניין שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכולו, אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרוב תרמיתם, לא רצו מתחילה לקבוע החוק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמוע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים, ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חייבה התורה בעניין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סד א) מסר ולא העביר, העביר ולא מסר פטור, ושאינו חייב עד שיעביר מקצת זרעו ויניח מקצתו, כמו שאמרנו. ושחייב בין על זרעו כשר, בין על זרעו פסול, ושחייב על כל יוצאי ירכו, בנים או בנות, בין בנים או בני בנים, עד לעולם, אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה במזיד ויש עדים והתראה, נסקל בזמן שדנין דיני נפשות, ואם אין עדים והתראה חייב כרת, ובשוגג חייב להביא חטאת קבועה. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו), שאיסור עבודה זרה הוא על כל בני העולם כולו בכלל. רט. שלא לבוא על הזכרים שלא לבוא על הזכרים, שנאמר (ויקרא יח יז) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, ונכפל זה הלאו בזה העניין בעצמו במקום אחר דכתיב (דברים כג יח) ולא יהיה קדש מבני ישראל. נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אןנקלוס "ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה", פירוש: שפחה כנענית, אלא דעתו דלא יהיה קדש לא יבוא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות. וראיתי להרמב’’ן זכרונו לברכה (דברים שם) שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום, אבל יאמר כי לאו ד'לא יהיה קדש' יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש 'קדש', והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים, כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר 'מבני ישראל' לומר, שאין אנחנו מזהרים מזה באומות, שאם היה אחד מן האומות קדש, ואפילו בינינו, לא הוזהרנו עליו, לפי שלא הוזהרנו באחרים זולתנו אלא בעניין עבודה זרה בלבד. ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמד לאו לנושא שפחה, אם לא נאמר כדברי המתרגם? ושמא תאמר מדכתיב (שם ז ג) לא תתחתן בם, זה אינו, שהרי מפורש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגרותן, דאלו בגיותן לא שיך בהו לשון חתון, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ במקומו בסדר ואתחנן (מצוה תכ ז). אבל אפשר לומר, שנלמד איסור לשפחה בכלל איסור כל האומות שאינם ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים (קידושין סח, ב), מדכתיב (שם ד) כי יסיר את בנך מאחרי. לרבות כל המסירים. וכמו כן שפחה כנענית. מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצות יש שהיא אינה חייבת בהן, והן אותן שכתוב בהם בפירוש בפרשה (ויקרא יח ב) דבר אל בני ישראל למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפורש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך. נמצא לפי דברינו, כי פירוש המתרגם ארמית, כי יש בשפחה לאו, אלא שאנו למדים אותו ממקום אחר. והרמב’’ן זכרונו לברכה יחשב לאו דלא יהיה קדש, לבל נניח בינינו איש מזומן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו. להרמב''ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב, כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו, וזה לשונו, שכתב בזה העניין: וזהו הדעת האמתית שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין (נד, ב) נתבאר, שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חייב שתים. ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכר עליו בידיעה אחת, אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר בטעם ההוא לא תשכב חדא היא, עד כאן. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא, ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שעניין אותו טרוף נמאס ומכוער הוא מאוד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבודת בוראו לא ראוי להתנול במעשים מכוערים כאלה. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (שם עו, ב), שאסור להשיא אשה לקטן, דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאורייתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלוש עשרה שנה ויום אחד, אבל מכל מקום אם הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה, הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאורייתא ומכין אותו מדרבנן. ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב (יבמות פג ב), על דרך נקבותו פטור מדאורייתא, ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן. ואנדרוגינוס מותר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה שלא למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אמנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור. ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב במקומו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו, מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חייב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חייב כרת במזיד, בשוגג חייב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, בין ישראל או שאר כל האומות. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (איסורי ביאה יד, יח) שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים ישנם בכלל איסור זה של זכור, ונהרגין עליו, אף על פי שאינן בכלל איסור עריות של קרבה, שהם מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן איסור בהמה שוה בכל אדם. רי. שלא לשכב עם בהמה שלא לשכב עם הבהמות, בין שבא האיש על הבהמה או שהביא בהמה עליו הכל בכלל (סנהדרין נד ב), ובכלל הבהמה חיה גם כן, שנאמר (ויקרא יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך. משורשי המצוה שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינין שברא בעולמו עושין פירות למיניהן, וכמו שבא בכתוב בתחלת הבריאה, שכתוב בכל מין ומין 'למינהו'. ומהיות חפצו ברוך הוא בזה, לא תמצא הברכה וגדולה במה שהוא בהפך. כמו שידוע לנו בפרדות שבאות מתערובת שני מינין, שאינן פרות ורבות. וכן כל אילן המורכב משני אילנות, לא יצלח לעשות פרי כמוהו. וכל שכן במין האדם שהוא מבחר מכל המינים, שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע. מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה שאין חילוק בזה בין בהמה גדולה לקטנה, שנאמר 'ובכל בהמה', כלומר אפילו ביום לידתה. ואין חילוק בין הבא עליה כדרכה או שלא כדרכה בכל עניין, כיון שהערה בה, כלומר, כשהכניס ראש העטרה, או שהערת הבהמה בו, שניהן נסקלים, הוא והיא, אם הוא גדול, כלומר שהגיע לכלל עונשין, והוא מזיד. אבל בשוגג אין הבהמה נסקלת. ואם יש לו מתשע שנים ויום אחד ומעלה, הבהמה נסקלת על ידו והוא פטור עד שיגיע לכלל עונשין. ומכל מקום ראוי ליסרו. ואם הוא פחות מתשע שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נכתב מקומן בעזרת השם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, כמו שאמרנו, ואם אין עדים, בכרת. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ריא. שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר (ויקרא יח כג) ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, שזו מצוה בפני עצמה בחשבון המצות, ואינה נכנסת בכלל המצוה שלפניה, לפי שאיסור הזכר לבוא על הבהמה ואיסור האשה שלא תביא הבהמה עליה שני איסורין חלוקין הן, ולולי הלאו שבא עליהן בפירוש, לא היו נלמדים זה מזה. והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה בפרק ראשון מכריתות (ב א) שלושים ושש כריתות יש בתורה, ומנו אותם, ומנו בכללן הבא על הבהמה לאחד, והאשה המביאה הבהמה על עצמה לאחר, עם היותם מונים שם כללי הענינים. שורש מצוה זו עם שלפניה בכלל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נה, א) שהאשה גדולה, כלומר שהגיעה לכלל עונשין שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהביאה בהמה עליה, בין גדולה בין קטנה, כיון שהערת בה, בין כדרכה בין שלא כדרכה שתיהן נסקלות, היא והבהמה. ואם האשה קטנה, כלומר פחותה משתים עשרה שנים ויום אחד, הבהמה נסקלת והיא פטורה וראוי ליסרה. ואם היא פחותה משלוש שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידה. ויתר פרטיה עם פרטי כל העריות הכתובים בסדר זה, בין עניין האיסור שבהן וחלוקיהן בין חלוקי משפטי העוברים, הכל במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות ובמקומות מן יבמות וכתבות וקדושין. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה שאלה העריות שכתבנו בהן שהן בכרת, בא עליהן הכרת בלשון התורה מבואר, וכמו שאמר הכתוב אחר מנינם, "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". וכמו כן כל אשר כתבנו בהן שהעובר עליהן חייב מיתת בית דין, הוא כמו כן לשון התורה. אמנם התחלפה המיתה, ואמרנו בקצתן סקילה ובקצתן חנק ובקצתם שריפה, יש מהן מן הכתוב ויש מהן בקבלה. וכל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן - הגדול חייב והקטן פטור, כמו שאמרנו למעלה. וכן אם היו שניהם גדולים, והאחד ישן, הישן פטור, אף על פי שאפשר שנהנה קצת בעודו ישן. ובכל העריות, וכן בכל שאר העבירות שיבוא עליהם חיוב בית דין, צריך שיהיו שם שני עדים כשרים או יותר מתרין בעובר, ורואין אותו בעיניהם עובר על העבירה. ומכל מקום בעניין איסור העריות הורונו חכמים (מכות ז א) שאין צורך שיראו העדים עניין הניאוף לגמרי, כלומר שיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת, אלא מכיון שיראו אותם כמנאפים, כלומר זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין פ, א) בעניין גם כן, שכל מי שהוחזק בשאר בשר, נהרג על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה על הקרבה אלא חזקה לבד, שבני אדם אומרים, פלוני בן פלונית הוא או אחי פלניתא או אביה, ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על זו החזקה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעוברת עליו והביאה בהמה עליה חייבת סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה היא בכרת, ובשוגג חייבת להביא חטאת קבועה. וכבר אמרנו שבכל שוגג אין הבהמה נסקלת, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה בטעם סקילת הבהמה כדי שלא יאמרו בני אדם זו היא שנכשל בה פלוני, זה לא נאמר אלא במזיד, כי הוא הכשלון הגדול, אבל שוגג קצת אונס יש בו. נמצא לפי דברינו, שאין אסור על הגוים משום ערוה, אלא אם ואשת אב ואחות מאם ואשת איש, כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו (מצוה לה). וזכור ובהמה, והעבדים אינם בכלל איסור עדיות של קרבה, ומותרין אפילו באמם ואחותם, וכמו שכתבנו למעלה לפי שכבר יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו. ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב, ב), שהעבד הכנעני אין לו חייס, כלומר שהרי הוא כבהמה לעניין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב (בראשית כב ה) שבו לכם פה עם החמור. ודרשו זכרונם לברכה עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באיסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שייך לומר בזה אין לו חייס. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שיך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנידה, ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל עונשים שבתורה. ובפירוש דרשו זכרונם לברכה 'ואשה כי תהיה זבה' (ויקרא טו יט) בין ישראלית בין שפחה בין גיורת ומשוחררת. ואמרו זכרונם לברכה (שם כב, א) שאם נתגיר אחד מן האומות, וכן עבד שנשתחרר, הרי הן כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיה להן מתחילה בגיותן או בעבדותן אינן שאר בשר להן כלל, ומותר להן לישא אותן אפילו הן אמם או אחותם, זהו מדין תורה. אבל חכמים אסרו הדבר כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ותקנו הדבר כן שאם היה נשוי כשהוא גוי או עבד לאמו או לאחותו, מפרישין אותן, לפי שאלו היו אסורות אפילו בגיות. אבל אם היה נשוי לשאר העריות, ונתגירו הוא והן, אין מפרישין אותן, לפי שאין כאן חשש שיאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי שאר העריות מותרות היו בגיותן. ומן הטעם הזה לא גזרו זכרונם לברכה בגר אלא בשאר האם אבל לא בשאר האב, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם צז, ב), שגר מותר לשא בתו שנתגירה, וכן אשת אחיו מאביו אבל לא מאמו, וכן מותר באשת בנו, ומותר לו לישא שתי אחיות מן האב אבל לא מן האם. וכן השניות כולן לא גזרו עליהם בגרים. והעבדים שנשתחררו הרי הן כגרים, וכל מה שמותר להן מותר להן והוא הדין באיסור. פרשת קדושים פרשת קדושים יש בה חמישים ואחת מצות שלוש עשרה מצות עשה ושלושים ושמונה מצות לא תעשה. ריב. מצות יראת אב ואם לירא מהאבות. כלומר, שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו, שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו. ולשון ספרא: איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו. משורשי המצוה כתבתי במצות כיבוד האבות בפרשת וישמע יתרו (מצוה לג). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא, א) עד היכן מוראת אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותם, ואף על פי כן צוו חכמים לבל יכה אדם את בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (מצוה רלב), ומנדין על כך. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין שם ב) בחומר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם, שישתדל הבן לנהוג עמהם דרך כבוד לפי דעתם. אבל אם נשתטו ביותר, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי אם יש לו. והממזר חייב בכבוד האבות ומוראם (יבמות כב, ב) אף על פי שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם. והורונו זכרונם לברכה (ב''מ לב, א) בעניין זה, שאם יצוו האבות לעבור על דברי תורה, ואפילו על מצות דרבנן, שאין שומעין להם. ויתר פרטיה, במקומות בגמרא, והרוב בקדושין לפי דעתי (יו''ד סי' ר''מ). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות ועובר עליה והקל ביראתם, ביטל עשה זה, אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ריג. שלא לפנות אחר עבודת אלילים לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראיה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים א יא) אם פונה אתה אחריהם, אתה עושה אותן אלהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה, כלומר להרהר אחרי השגעוונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעלה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה, שתהיה נפתה אחריה ותעבדה. ובפירוש נאמר שם בספרא, שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר: אל תפנה לראותן. והעניין מן הטעם שאמרנו, שהוא סיבה לראות אותה ולטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותם ההבלים. והאדם איננו נברא רק לעסוק בעבודת בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחברו (קמט, א) ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. ונכפל לאו זה, כלומר באיסור המחשבה בעבודה זרה במקום אחר, שנאמר (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו'. כלומר שאם ירבה לבך לחשוב בה, יהיה סיבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ועוד נאמר בזה העניין (שם ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו'. שאין העניין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחן ועניינן כדי לעבדן, וכמו שנאמר במקום אחר (שם יב ל) ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני וגו'. שימנענו הכתוב מלשאול על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סיבה לטעות בה. שורש ריחוק עבודה זרה ידוע לכל אדם. דיני המצוה ופרטיה יתבארו בהרבה מקומות בגמרא בפיזור, שהזהירונו בו זכרונם לברכה (ברכות יב ב) שלא להרהר במחשבת עבודה זרה. ואמרו זכרונם לברכה, שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה, אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור דבר מן התורה. ובפירוש הזהיר הכתוב על זה דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין מ, א) שאין הקדוש ברוך הוא מחשב לישראל מחשבת עבירה כמעשה, חוץ ממחשבת עבודה זרה, שהיא נחשבת לו לאדם כמעשה [הלכות ע''א פ''ב]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שיהא עושה בה מעשה לוקה. ריד. שלא לעשות עבודת אלילים לא לעצמו ולא לזולתו שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה, בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים שנאמר (ויקרא יט ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים א יב) אפילו לאחרים. ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר משום לא תעשו, ומשום לא לכם וגו'. שורש רחוק עבודה זרה ידוע. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז נא, ב) מה בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו'. משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר, שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי או של ישראל, אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. והעושה עבודה זרה, אף על פי שהוא לוקה, שכרו מותר, ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה משנגמרה אפילו קודם שתעבד, מכל מקום אינה אסורה עד שתגמר, ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה. ויתר רובי פרטיה, במסכת עבודה זרה. ונוהגת איסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ועשה עבודה זרה לזולתו, בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת. ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות כמו שאמרנו, ושניהם משום העשיה לבד לכוונת עבודה, ואף על פי שלא עבדה. רטו. שלא לאכול נותר שלא לאכול נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקודשים מקורבן שקרב כמצותו אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במלואים (שמות כט חו) לא יאכל כי קודש הם. ובא הפירוש על זה (מעילה יז, ב) כל שבקודש פסול, ליתן לא תעשה על אכילתו, וזה ירמוז הכתוב באמרו כי קודש הם, זה הנסתר שהוא 'הם', הוא כולל כל מה שנפסל מן הקודשים. ואין לנו ללמוד בכך שנחשב הפיגול והנותר ללאו אחד, כי שני שמות הן, וכמו שכתבתי למעלה באיסור הפיגול בסדר צו (מצוה קמד). ומצינו שבאו בהם שני כתובים לגבי העונש, דכתיב בפיגול בסדר צו (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וגו', וכתיב בתריה והנפש האוכלת עונה תשא. ונשיאות עון זה הוא כרת, כמו שנלמד בגזרה שוה מנותר, וכתיב הכא גבי נותר (שפ יט ו ח) והנותר עד יום השלישי פיגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה’ חלל ונכרתה וגו'. ועל כן, אף על פי שאזהרת שניהם ממקרא אחד, לא נמנע מפני כן לחושבם שני לאוין. וכן אמרו במעילה (יז, ב) הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות וכו' כמו שמפורש שם, שיש דברים שאין מצטרפין בהן ויש שמצטרפין בהן. משורשי המצוה כתבתי באיסור פיגול מה שידעתי. מדיני הנותר מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לה, א) אכל מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המראה או מן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים ומן החרטם, מביצי העוף, מן הנוצה - אינו חייב כרת. וכן בדם (שם מה, ב) אין חייב בו משום נותר, וכן בלבונה והקטורת והעצים, וכמו שכתבנו בפיגול. אבל מן השליל או מן השליא חייב כרת. וכן מה שאמרו (שם א) כי קודשי הגוים, כלומר נדרים ונדבות שמקבלין מהן אין בהן משום נותר ופיגול. ויתר פרטי איסור הנותר וגם הפיגול, יתבארו בהרבה מקומות מסדר קודשים [הלכות פסולי המוקדשין פרק א]. ונוהג איסור זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליו ואכל כזית נותר במזיד חייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה, וכן הדין אם אכל כזית מנותר ופיגול ביחד, דלעניין אכילה מצטרפים הן. רטז. להניח פאה בשדה להניח פאה מן התבואה, שנאמר (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופירוש 'גר' - זה גר צדק, וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני (דברים כו יב) לגר ליתום ולאלמנה. וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט, ב) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. ועניין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שיעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שיעור בדבר (פאה א, ב) והוא חלק אחד מששים. משורשי המצוה כי ה’ ברוך הוא, רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה’ בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי ה’ יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים, אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במידה שאדם מודד, בה מודדין לו. וזה העניין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז, א), שאחד הקוצר או התולש חייב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר 'ובקצרכם' - קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (ב''ק צד, א) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא, א), שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים, אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מותרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלד, ב), שאם אין עניים שיטלו הפאה שמותר לבעל השדה ליטלה, שנאמר לעני ולגר, ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז''ל בחיוב הפאה, בין בפאה של תבואה או של אילן: כל אוכל שגדולו מן הארץ, ונשמר ונלקט כולו כאחד, ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקיטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים, וכל כיוצא באלו שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו - חייב בפאה. אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל; וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר; וכן תאנים אינן חייבין לפי שאין לקיטתן כאחד; וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (עי' שבת סח, א). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפרות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג א). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה ג ה) בפאה, וכן השותפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין (שם ד א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד ואפילו כנגד כמה, לפי שהוא אומר כהלכה, ודין (שם שם ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה, ודין (שם שם ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה. לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו, וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם א, ב) שאדם חייב להוסיף בפאה לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. ויתר רובי פרטיה, במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה. ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ. וכתב הוא זכרונו לברכה (מתנות עניים א, יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כולן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים, והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה ביטל עשה זה, וחייב לתת מן הפירות שיעור הפאה לעניים. ואם אבדו או נשרפו כל הפרות קודם שיתן מהם כלום לעניים, לוקה משום לאו ד'לא תכלה פאת שדך', מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו. אבל כל זמן שיש בידו מן הפרות, נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה הוא לאו הניתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט), כמו שהתבאר בפאה ובמכות. ריז. שלא לכלות הפאה בשדה שלא לקצור כל הזרוע, אבל יעזוב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר (ויקרא יט ט) לא תכלה פאת שדך בקצרך. וזה הלאו ניתק לעשה, שנאמר (שם י) לעני ולגר תעזב אתם וגו' כלומר, שאם עבר וקצר כל השדה, שיתן לעניים מן הקצור שיעור פאה, והוא חלק אחד מששים מדרבנן שחייבונו כן, אבל מן התורה אין לה שעור, כדתנן (פאה א א): אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו'. משורשי המצוה ודיניה וכל עניניה, כתבתי למעלה במצות עשה שבסדר זה (מצוה רטז) מה שידעתי בה. ריח. לעזוב הלקט בשדה לעזוב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אותם. משורשי המצוה כתבתי במצות הפאה (מצוה רטז) מה שידעתי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה): שבולת אחת או שתים לקט, שלוש אינם לקט, כלומר, שאם נפלו שלוש שבלים או יותר ביחד מיד הקוצר, שלושתן לבעל השדה, שאין דין לקט אלה במועט, ודוקא שנפל הלקט מן הקוצר בלא אונס (שם ד, י). אבל הכהו קוץ בידו ונפל, אין זה לקט, וספק לקט – לקט, שנאמר (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו. ודין תבואה הנמצאת בחורי הנמלים, ודין (שם ה, ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה. ולעניין באיזה מקום נוהגת, ומי חייב בה, ועונש העובר עליה, הכל כמו בפאה. ריט. שלא לקחת שיבולים הנופלים בשעת הקציר שלא לקחת שיבולים הנופלות בשעת הקציר, אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט ט) ולקט קצירך לא תלקט, וזה גם כן ניתק לעשה כמו שבארנו בפאה (מצוד ריז). וכל עניין מצוה זו גם כן תמצא לקמן במצוה עשה של לקט (מצוה רכא). רכ. מצות הנחת פאת הכרם להניח פאה בכרם, ופאה זו של כרם הוציאה הכתוב בלשון עוללות. כלומר, שנצטוינו שנשאיר כל העוללות בכרם לפאה, וזהו דכתיב (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אתם. אחר שזכר וכרמך לא תעולל, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה בעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות. והרמב’’ן זכרונו לברכה, לא פרש כן. ובלאו ד'וכרמך לא תעולל' שהוא בסדר זה (מצוה רכא), אכתוב עיקר מחלוקתם בארוכה. ועוד אבאר שם פאה בכל האילנות מנין, וכל עניני המצוה, כמנהגי בעזרת השם. רכא. שלא לכלות פאת הכרם שלא לכלות כל פרות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) וכרמך לא תעולל, וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב (דברים כד כ) לא תפאר אחריך בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית, כי פאת הזיתים נקראים פארות, ופאת הכרם עוללות. ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב’’ן זכרונו לברכה השיג עליו בזה ואמר, כי כולו טעות, ואמר כי לאו ד''וכרמך'' מיוחד דוקא בכרם, והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף, ופירוש כתף פסיגין זה על גבי זה. נטף, תלויות כולן ויורדות. ונמצא לפי זה שעוללות הן הענבים הקטנים הנמצאים בכרמים לפעמים, הנקראין בלע''ז גטימא''ש, וזהו דבר מועט בודאי לפי הנראה בכרמים שלנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (פאה ז, ד) איזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף. ומלבד חיוב זה של עוללות, יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבואר אלא דגמרינן 'אחריך' 'אחריך' מזיתים, וכדאמרינן בגמרא חולין (קלא, א) בפירוש ארבע מתנות שבכרם: הפרט והעוללות השכחה והפאה. שנים שבאילן: השכחה והפאה. וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה (שם כא) לא תעולל אחריך. ואמר רבי לוי: אחריך - זו שכחה, כלומר מה שישאר אחריך, דהינו שכחה. ופאה גמרינן אחריך אחריך (שם כ) מזיתים, דכתיב בזית כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו פאה. וילמד הרמב’’ן ז"ל פאה בכל האילנות מזית, שחייב הכתוב בה פאה בפירוש, ומכרם שלמדנוהו מלשון אחריך. ואמר הוא זכרונו לברכה, כי הרמב''ם ז"ל כתב העניין בתיקון בחיבורו הגדול. ומכלל מחלוקתם זה אין לנו תוספת וגרוע בחשבון הלאוין, שאין המחלוקת אלא שהרמב''ם ז"ל יפרש לא תעולל לפאה, והרמב’’ן ז"ל מפרש אותו לעוללות ממש, וילמד מלשון 'אחריך' פאה בכרם, כמו שכתבנו דגמרינן אחריך אחריך מזיתים. וזה הלאו גם כן ניתק לעשה, שאם עבר וכילה הכל, שחייב לתת העוללות לעניים [מתנות עניים פ''ד]. משורשי המצוה ודיניה כתבתי למעלה בסדר זה במצות פאה בקצת, ושם כתוב באיזה מקום נוהגת היא וכל שאר מתנות עניים, ושפרטי מצות פאה מבוארים במסכת פאה. ועוד יש לנו לכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ז ז) בעוללות. שאם היה הכרם כולו עוללות, כולו הוא לעניים, שנאמר וכרמך לא תעולל, ודרשו זכרונם לברכה אפילו כולה עוללות. ואין העניים זוכים ליקח העוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו, שנאמר כי תבצר כרמך לא תעולל. רכב. מצות הנחת פרט הכרם לעזוב פרט הכרם לעניים, והוא מה שיתפרד ויפול מן הענבים בשעת בצירה, שנאמר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר "ופרט כרמך לא תלקט". ובלאו דלא תלקט (מצוה רכג) שלאחר זה אכתוב כל עניני המצוה בעזרת השם. רכג. שלא ללקט פרט הכרם שלא ללקט פרט הכרם אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) ופרט כרמך לא תלקט. והוא הגרעינים הנושרין בשעת קטיפת הענבים, והוא הדין לשאר האילנות הדומין לכרם, שנתחייבנו שלא ללקט הגרעינין הנושרין. רמז משורשי המצוה כעניין שכתבנו למעלה בפאה (מצוה רטז). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה) איזהו פרט? זה גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה, אבל שלושה גרגרין שנפלו בבת אחת אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם פרט, וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר הרי זה גוזל את העניים (פאהז ה). ויתר פרטיה, במסכת פאה [יו''ד סימן שלב]. ועניין המצוה באיזה מקום נוהגת ובמי, כתוב למעלה במצות פאה (מצוה רטז רכ). רכד. שלא לגנוב שום ממון שלא לגנוב שום ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תגנבו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פו א), שזה אזהרה לגונב ממון. ועניין הגנבה הוא כמו שפרשנו בסדר משפטים (מצוה נד). שורש מצוה זו ידוע כי היא מן המצות שהשכל מחייבם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ סא, ב) שאסור מן התורה לגנוב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למקט, כלומר להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך. וכן אמרו בספרא (קדושים ב א ב) לפי שנאמר בגניבה (שמות כב ג) 'שנים ישלם' - למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר 'לא תגנבו'. לא תגנבו אפילו על מנת למקט, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה. ודין הגונב סלע מכיס חברו או מביתו והחזיר הדבר הגנוב למקומו לדעת בעליו או שלא לדעתו מה דינו, ובאי זה צד מנין פוטרו, והחילוק שיש בעניין זה בין דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמות, למה שאין בו רוח חיים, וכמו שבא בבבא קמא פרק עשירי (קיח, א). ומה שאמרו (שם ב) שאסור לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עברה, וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאין לוקחין מן הרועים צמר, חלב וגדיים, וכן אין לוקחין משומרי עצים או פרות אלא במקומות ידועים, וכן אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים ידועים, ודרך כלל אמרו, וכולם שאמרו 'הטמן!', אסור ליקח מהם. ומה שאמרו (שם קטו, א) כי לגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק, ומחזיר הלוקח ממנו הכלי בלא דמים, והוא יעשה דין עם הגנב, אבל אם אינו מפורסם יש בו תקנת השוק, ומחזיר בעל הגנבה מעותיו ללוקח ונוטל כליו, ואחר כך יעשה הוא דין עם הגנב. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (גניבה א א) וזה לשונו. כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה, שנאמר לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן, עד כאן. ויתר פרטיה, בקמא פרק עשירי ובמקומות אחרים [ח''מ סי' שמח]. ונוהג איסור בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה וגנב - חייב לשלם, כמו שמפורש בכתוב. אם גנב דינר או כסות או חמור או גמל משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר חברו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר חוץ משור ושה, שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר, כמו שבא בכתוב מבואר. וכשמשלם כפל או ארבעה וחמשה בשור ושה, דוקא שהעידו עליו עדים ושילם על פיהם בבית דין. אבל מודה מעצמו פטור עם תשלום הקרן לבד, שנאמר (ויקרא כב יח) אשר ירשעון אלהים ישלם שנים, ודרשו זכרונם לברכה (שם סד ב) פרט למרשיע את עצמו. והוא הדין לכל קנסות, שהמודה בהן פטור. וכבר כתבתי למעלה (מצוה מט) שאין דנין דיני קנסות אלא בארץ. רכה. שלא נכחש על ממון שיש מאחר בידינו שלא נכחש במה שהופקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תכחשו. ובא הפירוש (שבועות לז ב), שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (קדושים ב ג) לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר. למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר ולא תכחשו. גם זאת מן המצות שהשכל מעיד בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ ה ב) שהכופר בפיקדון פסול לעדות, ואף על פי שלא נשבע. ואמרו בגמרא ודוקא דאמרי סהדי דההיא שעתא הוה פיקדון בביתיה. פרטיה מבוארין במקומות ממסכת שבועות (לז, ב) [ח''מ סימן צ''ד]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וכיחש בעמיתו בדבר שבממון עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, אבל אין בו מלקות. רכו. שלא לישבע על כפירת ממון שלא נשבע על ההכחשה, שנאמר (ויקרא יט יא) ולא תשקרו, כלומר שאם כפר איש בפקדון, עבר על לא תכחשו. ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך, עבר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פירוש זה הכתוב שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון. וכמו שבא בספרא (קדושים ב ג) ולא תשקרו. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שם ה כב) ונשבע על שקר, למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תשקרו. ונתבאר במסכת שבועות (כא, ב), שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון, עובר בשני לאוין משום ולא תשבעו בשמי לשקר, ומשום ולא תשקרו איש בעמיתו. משורשי איסור השבועה לשקר, כתבתי בפרשת וישמע יתרו במצות לא תשא (מצוה לב). ודיני מצוה זו בפרק חמישי משבועות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושיקר ונשבע על הכפירה במזיד לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה מחומר השבועה חייבתו התורה מלקות. רכז. שלא לישבע לשקר שלא נשבע לשקר, שנאמר (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר. ופרשו זכרונם לברכה (שבועות כא, א) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי. היא מה שנאמר בתורה (שם ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר. כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם, בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אוכל או לא אוכל, או אזרוק או לא אזרוק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה, אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות, שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר להרע או להיטיב, אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו. לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו, בין להבא בין לשעבר. כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קיימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר העניין במקומו בשבועות (כז, א). ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצוה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שבועות ה, טז) כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי. ויתר רובי פרטי השבועות ועניין היתרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי במצות לא תשא בסדר וישמע יתרו (מצוה לב). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה אם היה מזיד, לוקה, ודוקא בעדים והתראה, כמו שידוע בכל המצות. ואם הוא שוגג, חייב להביא קורבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (שם ב) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קורבן עולה ויורד. וזה שאמרו ''זו היא'', אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקורבן הוא עולה ויורד. רכח. שלא לעשוק שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אונס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמור להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מידה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה, והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשוק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה העניין שאמרנו, נקרא עושק. ובכלל עושק הוא גם כן כל שהוא חייב לחברו ממון מעויין [מוגדר] ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו. דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעויין, והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו, או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעושק והגזלה והגנבה עניין אחד הוא, עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כוונת שלושתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלושה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כולן, והזהיר בכל אחד בפני עצמו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא, א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל, ולמה חילקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין. ופירוש עניין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין: האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו ריחוק גדול, הירבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא בריבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג, ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הירבה להם מצות. והכוונה להם באומרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת. כמו בכאן, שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל, לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין. ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה. וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר. שאין לפרש חלילה שירצה ה’ יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ ה’ ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר, ויזכו בהתרחקם מן העבירה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת - דבש וחלב. שורש המצווה ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייב אותן. דיני המצוה בבבא קמא, ועיקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי [ח''מ סימן שנט]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן והעובר עליו ועשק את חבירו, עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כוח בעלי תשובה. והרב הצרפתי (סמ''ג לרבינו משה מקוצי ל''ת קנו) כתב בחשבון המצות, מכיון דאשכחן דאמר רבא דעושק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעושק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלוקת. ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין, אלא לעבור בגזל בשני לאוין, ובעושק גם כן, ומכיון שעניינן חלוק, נמנה אותם בשני לאוין, כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שעניין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו, אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי''ג מצות. רכט. שלא לגזול שלא לגזול. כלומר, שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו, בכוח ובזרוע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט יג) ולא תגזול. ובא הפירוש עליו, (ב''ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כורחו דרך אונס ובפרסום, כעניין שנאמר (שמואל ב כג כא) ויגזל את החנית מיד המצרי. שורש המצוה ידוע שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלש ממנו, כי בבוא עליו תקיף ממנו יהיה גם הוא נגזל וכו', והוא סיבה לחורבן הישוב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) שאסור דאורייתא לגזול אפילו כל שהוא. אבל לאו דלא תגזל אינו חל אלא בשווה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון. אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו, והוא אסור דאורייתא. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (גזילה ואבידה א, ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגזלו או לעושקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. ובגמרא (ב''ק קיט, א) אמרו זכרונם לברכה, שאפילו אנשים שמותר לאבד גופם, כגון המינין, אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב להם. ואמרו בטעם זה, שמא יצא מהן זרע ראוי, ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגלה במידות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשוך העון. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק צח ב), שהגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר (ויקרא ה כג) הגזלה אשר גזל. ופרשו זכרונם לברכה יחזיר כעין שגזל. ומפני כן אמרו, כי בדין הוא שאפילו גזל מריש, פירוש קורה, ובנאה בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים תקנו: נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קל), איך יש כוח ביד חכמים בזה. ודין הגוזל חברו בישוב, ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו, ודין הגוזל חברו והבליע לו בחשבון, שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות, דקימא לן כרבי יצחק דאמר (ב''ק קיח, ב) אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו. ומניין שלא מדעת פוטר במה שאינו בעל חיים. ודין הגוזל ומת, בין שהאכיל הגזלה לבנים קודם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע, חייבין הבנים לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין לא יהיו חייבן היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתקנו כן, שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תקון העולם. ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם. ומה שאמרו (שם קיט, א) שאסור להנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל. אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל, אף על פי שהוא מועט, מותר ליהנות ממנו, עד שידע בבירור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול. ויתר דיני גזילה ודיני יאוש ושינוי רשות ושאר פרטיהן מבוארים בפרקים תשיעי ועשירי מקמא, וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא (במצוה קל). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא ניתק לעשה דהשבה, שנאמר והשיב את הגזלה וגו'. ואפילו ביטל עשה שבה, כלומר, ששרף את הגזילה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שניתן לתשלומין, שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר, יוסיף החומש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות (טז א). רל. שלא לאחר שכר שכיר שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. וזה הכתוב אמרו זכרונם לברכה (ב''מ קי, ב) שמדבר בשכיר יום, והאריכה התורה זמן פרעונו כל הלילה, שנאמר עד בוקר, ובשכיר לילה למדנו במקום אחר, שזמן פרעונו כל היום, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. ופירשו זכרונם לברכה שזה הכתוב מדבר בשכיר לילה. ולשון המשנה, שכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר לילה גובה כל היום. ואף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, ואין לנו למנות מה שיבוא בתורה לתשלום דין המצוה – מצוה בפני עצמה. ועניין מצוה זו, שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב, זהו יסוד המצוה, ועם שני הלאוין אלו הנזכרים בה, ידענו זמן הפרעון בשכירין. בין שכיר יום בין שכיר לילה, מתי הוא. וזכר זה העיקר בכל המצות, כי עיקר גדול הוא בחשבון המצות. והוא העיקר שהסכימו עליו שני עמודי העולם הרמב''ם זכרונו לברכה והרמב’’ן זכרונו לברכה. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות, יאבד הגוף. ועל כן ציוונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר, באומרו (שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו. ואף על פי שדרשו בו זכרונם לברכה (שם קיב א) בעניין אחר, פשטיה דקרא כמו שכתבנו משמע. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיא, א), שאחד שכר האדם והבהמה והכלים, יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ומשום בל תלין. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה ששכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר חודש שכיר שבת, שכיר שנה שכיר שבוע - יצא ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה שכרו כל הלילה. ודין נתן טליתו לאומן, גמרה והודיעו, כל זמן שהטלית ביד אומן, אינו עובר, נתנה לו ולא פרעו ביום שנתנה לו, עובר, שהקבלנות כשכירות, כן פרשו זכרונם לברכה. ודין שליח ששכר פועלים, מי עובר משום בל תלין: הוא או בעל הבית, שהכל הולך לפי הלשון שאמר לפועלים. ומה שאמרו שאין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו אינו עובר. וכן אם המחה לפועל אצל אחר שיפרע לו השכר וקבל הפועל, פטור השוכר אף על פי שלא פרעו האחר אחר כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קי, ב), שהמשהה שכר שכיר עד אחר זמנו, אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, חייב לתן לו מיד שיתבעהו, וכל זמן שישהה פרעונו אפילו אחר הזמן, עובר עוד על לאו של דבריהם זכרונם לברכה. וסמכו לזה המקרא שכתוב (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'. ודין השכיר שנשבע ונוטל כל זמן שתבע שכרו תוך זמנו, ואפילו היה השכיר קטן, גם הוא נשבע ונוטל, ונתנו זכרונם לברכה (שם קיב ב) טעם בזה, לפי שבעל הבית טרוד בפועליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי ממציעא [ח''מ סימן שלט]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ועיכב שכר שכיר עד אחר הזמן המוגבל, ביטל עשה ועובר על לאו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שנתן להישבון, שהרי חייב הוא לשלם שכרו בכל עת. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קיא, א) בכובש שכר שכיר על דרך האזהרה, שעובר משום בל תעשוק ובל תגזל ובל תלין, ומשום לא תבוא עליו השמש. ואמרו בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין. וזה הדין דגר תושב מפורש במשנה פרק המקבל. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, דהוא הדין לבן נח. רלא. שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה. ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש. ובא הפירוש עליו: מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס. ולשון ספרא (קדושים ב יג) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר. אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כוח לדעת באי זה עניין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כוח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משורשי המצוה שמנענו ה’ מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין עניין זה אמרו זכרונם לברכה (מו''ק יח א) ברית כרותה לשפתים. כלומר, שיש כוח בדברי פי אדם. ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם 'לרוח ממללא', נתן בה כוח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו, ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי העניין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקולל. והרמב''ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס. ועוד האריך בעניין בסיפרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל, עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, א) שאסור לקלל בשום עניין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה, וכיוצא בהן או בכנוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכנוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן, חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין. ומה שאמרו (שם לו, א) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר (דברים ד ט) השמר לך ושמר נפשך מאוד. ומה שאמרו במכלתא לא תקלל חרש באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם: שהכתוב אומר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאר וגו'. אחד דיין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים: בן נשיא שקילל אביו חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר [ח''מ סי' כו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקילל בשם או בכינוי אחד מישראל, במזיד ויש עדים והתראה - לוקה, שזהו אחד משלושה לאוין (תמורה ג א), שאף על פי שאין בהן מעשה, ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות - לוקין עליהן. והשנים האחרים הם: נשבע וממר, שמפורש בגמרא סנהדרין. רלב. שלא להכשיל תם בדרך שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל נישיר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא ישר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשל. ולשון ספרא: לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד, ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב''מ עה ב), במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'. שורש המצוה ידוע כי תקון העולם ויישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, בריש מסכת עבודה זרה (יד א) דאלפני מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן, ומפני כן פרשו שם (ו א), דכי בעיא לן בגמרא טעמא דמתניתין אי משום דאזיל ומודה אי משום לפני עור, דלא הוה מסתפק בטעמא דמתניתין אלא בלשאת ולתת עמהם, דיהיב ליה ישראל לגוי מידי דחזי לתקרובת, ובכי האי גונא אפשר דאיכא ביה משום 'ולפני עור', אבל שאר מתניתין כולה, כגון להלוות ולפורען ולהשאילן, משום דאזיל ומודה הוא אסורא, דמשום לפני עור לכא למימר, דשאלה בעינה הדרא. ולהלוותן ולפורען נמי, זוזי יהבינן להו וזוזי לא חזו לתקרובת, מאי אמרת, דילמא זבין בהו תקרובת, הוה ליה לפני דלפני, ובכי האי גונא לא מפקדינן, כמו שאמרו. וכן כל כיוצא בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם טו ב), שאסור למכור כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן. וכן אסור למוכרו לישראל המוכרן לעכו''ם, וכן לישראל לסטים, ואסור הכל משום ולפני עור. ויתר פרטיה במקומות מהתלמוד בפיזור [הלכות רוצח פי''א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה והשיא את חברו לדעת עצה שאינה הוגנת לו, או סייע אותו בדבר עבירה, כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיוצא בזה, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. רלג. שלא לעוול המשפט שלא יעשה הדין עוול בדין. והעוול יהיה בכל עת שיעבור על מה שצותה לנו התורה בעניין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר (ויקרא יט טו) לא תעשו עוול במשפט. שורש המצווה ידוע, כי במשפט צדק, יתקים ישוב בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קה, א), שהמענה את הדין בכלל מעוול המשפט הוא. ומה שאמרו (אבות א א) הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעול המשפט. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות קט ב) שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו, אם הוא אצלו. ואמרו (אבות ד, ז) באזהרת עניין זה כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון וישוב הדעת הרבה, כדי שלא יטעו בדין. כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך להיות בדין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב קעה, ב) הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהם כמעיין הנובע. והזהירונו גם כן (סנהדרין ח, א) שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה, לדון אותו לאמיתו. ומפני חומר הדין, שיבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו, שזהו משפט של שלום. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר זהו מצוע. ויתר רובי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשווית הדין, ושאר פרטי המצוה, הם בפיזור בסדר נזיקין, והעיקר במסכת סנהדרין [ח''מ סי' יז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. והעובר על זה, ועשה עול במשפט, כלומר, שדן שלא כדין תורה לדעת - עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד, אין לוקין עליו, חוץ מאותן שמנינו למעלה (מצוה רלט). ועוד, שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לג א), שכל הטועה בדבר משנה, לעולם חוזר. והעניין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כונת התורה, בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאלו לא נאמר. ושם יתבאר שיש צדדין, שאם דן הדין בהפך האמת, שדינו דין וחייב לשלם מביתו למי שעיוות לו דינו. ומכל זה לא יתחייב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה, וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שנתן לתשלומין, אין לוקין עליו. [סיכום דיני דיינים שהורו וטעו בדינם] ואם לא שיארך העניין ונצא מגדר מלאכתנו, באנו לפרש בארוכה כל הצדדין שהדין חוזר, והצדדין שאינו חוזר וחייב הבית דין לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם. ומכללא דמלתא לפי הנראה: דכל היכא שדנו בלא קבלה [המתדיינים לא קבלו את הדיינים], ואיכא בעיר גדול מהם, וטעו, ואפילו בשיקול הדעת, דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו ביד. שאילו נשאו ונתנו ביד, אין דינם חוזר, אבל חייבין לשלם. בעניין אחר - אין דינם חוזר. והיכא שדנו ברשות, דלכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון, פטורים מלשלם. והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאיכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון - חייבים לשלם. וכל היכא דאמרי דינם חוזר, אפילו אבד או נאכל הדבר שדנו עליו, פטורים מלשלם, אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, דכיון שכן, מדין מזיקין מיהת חייבים לשלם. הא לאו הכי פטורין. והא דאמרינן לעיל דכל שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פרש לנו מורי ישמרו אל, דלאו דוקא משנה ממש, אלא אף כל שהוא מפורש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה, וטעה בה הדין גם זה טועה בדבר משנה יקרא. ועוד הפריזו על מידותם לומר עוד, שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפורסמים בינינו בחכמה, כטועה בדבר משנה משוינן ליה, אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאע''פ שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם, לא יהיה דן כמוהו, ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהא ראוי לכך. רלד. שלא לכבד גדול בדין שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים, שנאמר (ויקרא יט טו) ולא תהדר פני גדול. ואמרו בספרא (קדושים ד ג) שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא, היאך אביישנו, כלומר שלא אכבד אותו יותר מבעל דינו שאינו גדול כמוהו, לכך נאמר 'ולא תהדר פני גדול'. שורש המצווה ידוע, וכתבתיו בראש הסדר (מצוה רלה). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל, א) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדין, כי בהיותם לפני הבית דין, ראוי להם לעמוד כאלו הם לפני שכינה, כי רוח אלהים שוכן בתוך עדת דיני ישראל, כמו שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (שם ב), שאם רצו להושיב בעלי הדין הרשות בידם, ובמה דברים אמורים? בשעת משא ומתן, אבל בגמר דין, מן החיוב הוא בעמידה, כמו שנאמר (שמות יח יג) ויעמוד העם על משה. אלא שנהגו בכל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד להושיבם מפני המחלוקת. ואפילו העדים, שכתוב בהם (דברים יט יז) 'ועמדו שני האנשים' - נהגו גם כן היום להושיב (רמב''ם סנהדרין כא ה). ויתר פרטיה מבוארים במקומות מסנהדרין ושבועות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. ועובר עליה וכיבד בעל דין אחד יותר מחברו, במזיד - עבר על לאו זה וביטל עשה שכתוב (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך. ומה שהתירו זכרונם לברכה בזה ביתרון החכם על עם הארץ, עם קצת שאר דיני המצוה נכתב לקמן במצוה הבאה בסמוך (מצוה רלה). רלה. מצוה שישפוט בצדק לשפוט בצדק, שנאמר (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך, ובא הפירוש שנצטוו הדיינין להשוות בעלי הריב, כלומר, שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מן האחר. וכן אמרו בספרא (קדושים ד ד) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות ל א): תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בכלל מצוה זו, שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, שהוא מצווה שידין דין תורה בין בעלי הריב אם יש כוח בידו, ואפילו יחיד יכול לדון מדין תורה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ג, א) אחד דן את חבירו דין תורה, שנאמר בצדק תשפט עמיתך. וחכמים הזהירו (אבות ד ח), שלא יהא אדם דן יחידי. ועוד יש בכלל מצוה זו, שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. שורש המצווה נגלה הוא כי בהשויית הדין יתישב העולם, ואם יכבד הדיין את האחד מבעלי הדין על האחר, יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו, ומתוך כך יצא המשפט מעוקל. ובמה שאמרנו שמצוה על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, שזהו בכלל המצוה, כמו כן, גם בזה תועלת, כי החכם והישר, ידין דין אמת. ואם הוא היודע לא ירצה לשפוט, ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים, ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעיקר כל כוונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ששני בעלי דין שהיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני בגדים בלוים, אומרים למכובד הלבישהו כמותך, או לבש כמותו ואחר כך נדין ביניכם, כדי שתהיו שוין. ועכשו בזמננו לא ראינו בית דין שעשה כן. ועוד אמרו זכרונם לברכה (רמב''ם סנהדרין כא ג) שמצוה להושיבם בשוה, ולא האחד למעלה מחברו או האחד בישיבה והאחר בעמידה, רק בתלמיד חכם ועם הארץ שאמרו בהם מושיבין החכם, ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין מקפידין על כך (שם ה''ד). ואמרו זכרונם לברכה (שם ה''ו) שאם באו לפניך הרבה דינין, ויש ביניהן דין יתום ואלמנה, שמצוה להקדימן, שנאמר (ישעיהו א יז) שפטו יתום ריבו אלמנה. כלומר, שבדינם נצטוינו לזרז יותר מבדין אחרים. וכן אמרו זכרונם לברכה (כתובות קה ב), שדין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין אשה קודם לדין איש, לפי שבושת האשה מרובה. וכל זה שאמרנו בכלל 'בצדק תשפט' הוא. ועניינים אלו עם יתר פרטי המצוה, במקומות מפזרים בתלמוד, ומהן הרבה בסנהדרין ושבועות [ח''מ סימן יז]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. שהן חייבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חייבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו, והוא לדון החבר לכף זכות. רלו. שלא לרגל שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והעניין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו 'פלוני מדבר כך וכך', אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפירוש 'רכיל' - רך לזה וקשה לזה. דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך. משורשי המצוה כי ה’ חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות מביא לריב ומצה. פרטי המצוה ורוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שותפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפיזור [ה' דעות פ''ז]. ובפירוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע, שממית האומרו והמקבלו ושנאמר עליו, והמקבלו יותר מכולן. והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב''מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדוקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) 'מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו'. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וריגל על לשונו, עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך. ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות, מלבד רצועה של עגל ושל פרות. [דיני מוסר] ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתיקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם. ואכתוב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בעניין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב''ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלמה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו, אבל מתוך האונס פטור, וכדתניא (שם קיז, א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו, אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו, והראהו, פטור, דכל מראה על ידי אונס פטור, ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אונס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש? יש לומר מי אמרינן ליה ימות?! יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו. ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכוונה אלא בלא כוונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין. ואם לאחר שהראה מתוך האונס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף, ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן. ומשום שהראה נמי אינו חייב, כיון שהראה מתוך האונס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם: ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פירוש מתוך האונס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אונס, חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם: ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי. כלומר: התרה בו. לא הוה צאית. הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה. כלומר: הרגו. והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא, וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן: ממון מוסר אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו. אלמא דגופו מותר לאבדו. מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא. ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמחזק למוסר, נראה שהוא כמותרה ועומד, ומותר להרגו בכל שעה. ודעת הרמב''ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא: כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל, הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמוסר, מצוה להרגו, וכל הקודם להורגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור, הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מוחזק למסור ושיקבל התראה, ולמי שהוא מוחזק למסור, נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מעונשו. אבל המצר לציבור, מותר לציבור למוסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם הי''א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א). רלז. שלא לעמוד על דם רעים שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה, ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמוד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין (עג א) תניא: מנין לרואה את חברו שטובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באים עליו - שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר 'לא תעמד על דם רעך'. ולא מבעיא אצוליה בנפשיה דמחייב, אלא מטרח ומיגר נמי אגירי חייב. ועוד כללו רבותינו ז''ל באזהרה זו שלא לכבוש עדות כדי שלא יאבד חברו ממון. וכן הוא בספרא (סדר קדושים ד ח) מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה, שנאמר ולא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראיתו טובע בנהר וכו'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו, שאתה חייב להצילו בנפשו? שנאמר לא תעמוד וגו'. שורש מצוה זו ידוע כי כמו שיציל האחד את חברו, כן חברו יציל אותו, ויתישב העולם בכך, והאל חפץ ביישובו, כי לשבת יצרה, וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין (עג א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ונמנע מלהציל, ויש יכולת בידו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקיימא לן אין לוקין עליו. רלח. שלא לשנוא אחים שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא: לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (טז ב) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה, וידע שהוא שונאו, אינו עובר על זה הלאו. אמנם הוא עובר על 'לא תקום ולא תטור', ועובר כמו כן על עשה, שנאמר (שם יח) 'ואהבת לרעך כמוך'. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר. שורש המצוה ידוע כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המידה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל. פרטי המצוה ורובי האזהרות שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה עליה שלא להרגיל נפשנו במידה רעה זו, מבוארים בתלמוד בפזור ובמדרשים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים, עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. אבל בשנאת הרשעים, אין בו איסור, אלא מצוה לשנאתם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהם, שנאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט. רלט. מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא: מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''מ לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. וזה מלמד שבתחלת התוכחה שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב. משורשי המצוה לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלים עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב יג כב) ולא דיבר אבשלום עם אמנון. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה גם כן, שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא, או שהוא אלם ורשע ביותר, ומתירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בעניין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בעניינים אלה, ולחשוב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו, ויבטח בשם יתברך, כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא, כי ה’ שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד. ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול. ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה, הוא נתפש על חטאו. וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה א), גם מן הכתוב. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב. ויתר פרטי מצוה זו, נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד [הל' דעות פ''ו]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ולא הוכיח בעניין שאמרנו, ביטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן. רמ. שלא להלבין פני אדם מישראל שלא לבייש אחד מישראל. וזה העוון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) 'מלבין פני חברו ברבים'. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזור והוכיח? שנאמר 'הוכח תוכיח'. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא'. שורש המצוה ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הוזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזור למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בעניין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמור בפרסום שממנו היא הרה, ולולא שמצאה הערבון והודיעה הדבר ברמז היתה נדונת בשריפה ולא הלבינה פניו. ושאר פרטי המצוה במקומות מהגמרא בפיזור ובמדרשות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד שלא מחמת עבירה על העניין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה. וכמה שלוחים למקום להפירע מעוברי רצונו. רמא. שלא לנקום שלא לנקום. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. העניין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה העניין מנענו ה’ יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תיקום. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תיקום. ועל כגון זה הקש כל הדברים. משורשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה’ ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה’ ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה’. תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה ה’ יתברך שלום להם. דיני המצוה קצרים, כבר זכרנו רובן לפי הנראה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקבע בלבו לשנוא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו, עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סיבה לתקלה מרובה. אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה. [סיכום העיקרון לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו] וכלל זה יהיה בידך: בכל מקום שנאמר 'לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה. ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא, אין צורך לשנותו במקום אחר. רמב. שלא לנטור שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח) לא תיטור. ולשון ספרא (קדושים ד יא) עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך, לכך נאמר ולא תיטור. כל עניין מצוה זו כמצות הנקימה הקודמת. רמג. מצות אהבת ישראל לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים ד יב) אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה, כלומר, שהרבה מצות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצות אחרות תלויות בזה. ידוע הדבר לכל בן דעת. שורש המצוה ידוע כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה היה שלום בין הבריות. ודיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג האדם עצמו לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק. ואם יספר עליו דברים, יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): ישראל אשר בך אתפאר. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי העניין שהזיקו, כמו שמפורש במקומו. רמד. שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר (ויקרא יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים. ובבאור אמרו זכרונם לברכה, שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה. משורשי המצוה כי ה’ ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. וראיתו ברוך הוא - ידיעתו והתבוננותו בדברים. כי הוא ברוך הוא לגודל מעלתו, אינו צריך לראיית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קודם מעשה כמו אחר מעשה. אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכוונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכונים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכוחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הוזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק נד ב), דלאו דוקא בהמה לבד הוא באיסור זה, אלא אפילו חיה ועוף, כל שהרביען בשאינן מינן לוקה. ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן, ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו (ב''מ צא ב) שמותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה, אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו (שם צ א) שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי, וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו, הנולד מהן הוא מותר בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות, וכל שהן שני מינין בכלל איסור זה אף על פי שדומין זה לזה, וכל שהן מין אחד, אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי מותרין. אבל אוז הישוב ואוז הבר אינן בהיתר זה, לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים, והמדברי ביציו מבחוץ. וכוי כלאים עם הבהמה וחיה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק. ובעניין איסור זה הכל הולך אחר האם, שאין חוששין לזרע האב כלל, לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו כי מפני שנסתפקו בעניין זה בגמרא אם חוששין לזרע האב או אין חוששין, אזלינן ביה לחומרא לעולם. ולעניין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו, ולעניין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפירוש הטוב בחולין פרק אותו ואת בנו. ושם הזכירו לנו בגמרא סימנים להכיר מן הפרדים שיהיו מאם אחת באזנים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אימן של פרדים שוה, מן אביהם שוה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים [עי''ד סי' רצ''ז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה, ואם העלם זה על זה, או שעזרן בקול, מכין אותו מכת מרדות. רמה. שלא לזרוע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ שלא לזרוע שני מיני זרעים, כגון חיטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר (ויקוא יט יט) שדך לא תזרע כלאים. ובא הפירוש עליו (קידושין לט א) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר (מצוה סב). משורשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים (מצוה סב). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מו''ק בב) שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כולן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחיפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי - על כולן לוקה. והזורען בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא (כלאים ז ח). ומה שאמרו שאין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים, אפילו עומדים לרפואת בני אדם, אין בהן משום כלאי זרעים. וכלאי אילנות, הרי הן בכלל לאו זה של שדך לא תזרע כלאים. ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה, כגון לזרוע זרע אילן עם זרעים, דבר זה מותר אפילו לכתחלה, חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא (מצוה תקמט) בעזרת השם. ואמרו זכרונם לברכה (כלאים ח, א) שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים, אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו, הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכן התירו ליטע יחור של אילן שהרכב כלאים או לזרוע מזרע שנזרע כלאים. והזרעים נחלקים לשלושה חלקים ושלושה שמות, ואלו הן תבואה קטנית וזרעוני גינה. ויש מזרעוני הגינה קצתם שנקראין מיני ירק. ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד, כגון חיטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חילוק יש בהן קצת בשנוי השם, כיצד? שאם נתערב שלא בכונה חיטה עם שעורה חלק אחד ביתר מעשרים ושלושה, אין צריך לבור אותן, בפחות מכן יבור אותן. ואם נתערב באחד מזרעוני גנה, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לעניין זה כמין אחד הוא, ושיעורן בעשרים וארבעה בתבואה. ואמרו זכרונם לברכה (שקלים א א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגינתו ולשדהו ומנקה אותו מהם. וכל שהן שני מינין, אף על פי שדומין בצורתן, אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד, אף על פי שמשונין בצורתן מחמת שינוי המקומות או שינוי עבודת הארץ - הרי הוא כמין אחד. ודיני שיעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים (כלאים ב, י), ושיעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רוח שניהם שלושה טפחים. ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' (מ''א), והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבא (פ''ד ב) שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים לתוכה חמשה זרעונים, ולפי דברינו היה להם לומר תשעה, שמונה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה, שכבר תירצו אותה בירושלמי (שבת ט ב) כי בערוגה שבערוגות היא מתניא. והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בעניין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה, והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם. וכן כל זמן שיראו מובדלים זה מזה, שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר. אף על פי שהן יונקין זה מזה, אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה, שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הרואים להדיא. ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים, מותר לחברו לזרוע בצידה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים. כלומר, שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ועוד למדו זכרונם לברכה (קדושין לט א) שדך - לומר דוקא בארץ הוא שנוהג איסור כלאי זרעים, אבל לא בחוצה לארץ. ואף על גב דלעניין הרכבת אילן, דנפקא ליה גם כן משדך, לא אמרו כן, אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפרק קמא דקדושין, דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תירצו הדבר זכרונם לברכה שם בקדושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם. ויתר פרטיה במסכת כלאים. ונוהג איסור כלאי זרעים, בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מותר לערב הזרעים לכתחילה ולזרען, ואפילו בארץ אין האיסור אלא לישראל, אבל מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקיימן לכשיגדלו בשדהו. וכל זה שאמרנו, דוקא בכלאי זרעים, אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן, נוהגת אפילו בחוצה לארץ. כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. והעובר על זה בין איש או אשה, וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל, חייב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, או ירק באילן או אילן בירק, אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חייב מלקות גם כן. רמו. שלא לאכול ערלה שלא נאכל מפרות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג ג) והן שלוש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר (ויקרא יט כג) שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. משורשי מצוה זו כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב''ם זכרונו לברכה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה א, א) שהנוטע לסיג ולקורות פטור מן הערלה, דעץ מאכל כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פרותיו, אלא שיהיה האילן סייג סביב גינתו, או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסייג או לקורה, וחזר וחשב עליו למאכל, חייב בערלה, כיון שערב בו מחשבת חיוב - חייב. ושומר הפרי חייב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו ב): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא, דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים, והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחייב בערלה, ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז, ב), ויתר פרטיה מבוארין במסכת ערלה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה וזה לשונו. דאיסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. דמשמע דדוקא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בעניין הערלה (קדושין לט, א) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני: ודאה אסור, ספקה מותר, כלומר, שאין עניין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה, יש לנו לאסור אותו מספק, דקימא לן ספק איסור דאורייתא אסור, וכמו כן בארנו עם הפירושים הטובים, שספק הלכה למשה מסיני לחומרא. ובעניין איסור ערלה קבלנו כי בפירוש נאמר למשה, שיהא ספיקה מותר. וכיון שכן הוא, שאין איסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגינתו, ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובעניין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם). ספק לי ואנא אכול כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה. והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפרות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו, חייב מלקות. רמז. מצות נטע רבעי להיות נטע רבעי כולו קודש. פירוש: כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קודש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר (ויקרא יט כג כד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה’. ובא הפירוש שהם לבעלים, ופירוש הלולים הוא, שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי. ובספרי (נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב (במדבר ה י) ואיש את קודשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קודשיו וגו', משך כל הקודשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים. משורשי המצוה שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל ה’ ברוך הוא בתחילת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם ה’ יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכול אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם ציווה ה’ את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית. ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכול במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתוב במצות מעשר שני (מצוה תעג) בעזרת השם. והרמב’’ן זכרונו לברכה (קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפירושיו, כדי לכבד ה’ יתברך מראשית כל תבואתנו, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים לה’. והנה אין הפרי בתוך שלוש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רוב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכולן. והמצוה הזאת דומה לבכורים. ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאוד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חומש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו... אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חומש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו (שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בישולו. ואין פודין אותו במחובר כמו מעשר, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (מעשר שני פ''ט ה''ב). ואחרים פרשו דאפילו במחובר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בוסר שעדיין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים, כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם. והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים. אבל שאר הפרות, פודה אותן קודם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא, שאומר פרות אלו יהיו מחוללין על כסף זה, והרי הן מחוללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי. וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה (מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר''ה ט, ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו שכל שהוא חייב בערלה חייב ברבעי. ובמצות ערלה (מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתוב איזה אילן חייב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי. ויתר כל פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממעשר שני [הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ''ט]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות אבל לא בחוצה לארץ. וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה: כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן. וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו שהורונו היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר. גם אמרו, שמברכין על הפדייה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו ביטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך. רמח. שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין. והאזהרה לנו על זה מדכתיב (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם. שכן אמרו בפירוש בסנהדרין (סג, א) אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה אכילה רעה מיתה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ ל''ת קצ''ה). ואף על פי שזה הלאו הוא לאו שבכללות, כמו שבארנו בעיקר התשיעי, אינו רחוק כי כשיהיה העונש מפורש, כלומר עונש בן סורר ומורה, דהינו משפטו שהוא בסקילה מפורש בכתוב, איני חושש על האזהרה אם היא מן לאו שבכללות, ונתן טעם לדבריו כמו שכתוב בספרו מצות לא תעשה קצ''ה ובעיקר התשיעי. והרמב’’ן זכרונו לברכה (שם), תפש עליו הרבה בכאן. ואולם שניהם מודים, כי זה הלאו דלא תאכלו על הדם וכל כיוצא בו שכולל דברים רבים, כמו שנכתוב כאן, ואין עניינם וטעם איסורן שוה, אלא שהכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד, כי לאו שבכללות הוא נקרא, והלכה היא לאו שבכללות אין לוקין עליו. אבל הרמב''ם זכרונו לברכה יאמר, כי מפני כן יענש הבן מיתה באכילה זו אף על פי שאזהרה מזה הלאו, לפי שהכתוב גילה בפירוש שעונשו בסקילה במקום אחר, והוא באר בהקדמת ספרו שכל מה שיחייב הכתוב בו כרת או מיתת בית דין, הוא מצות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה, שיש בהן כרת והן מצות עשה. ומן הכלל הזה יצא לו לרב, שאזהרת בן סורר ומורה, אף על פי שהיא למודה מלאו שבכללות, דינה כשאר אזהרות, מכיון שהכתוב פרש בו עונש מיתה. והרמב’’ן זכרונו לברכה, לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזיק להיות האזהרה מפורשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרש הכתוב מיתתו מאה פעמים, עדיין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות, ממה שבידינו הלכה רווחת, אין לוקין על לאו שבכללות. ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה, כי כבר העירו בגמרא: מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה? ואמרו בסנהדרין (עא, ב) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: למדנו מלקות במוציא שם רע, דכתיב ביה 'ויסרו אתו', מ'ויסרו' דכתיב בבן סורר, ו'בן' מ'בן', והיה אם בן הכות הרשע. ועוד בזה קושיא לרמב''ם זכרונו לברכה כמו שאמר בעיקר השני, שאין מלקין מכח גזרה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו, כי הבן הסורר יתחייב מיתה על ריבוי האכילה, ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשניה. ובפירוש אמרו בגמרא בסנהדרין (שם, א) שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה, אין עונשין מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו (שם, ב) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלושה, חזר ונתקלקל, נדון בעשרים ושלושה. ועוד כתב הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו. והראוי להעלות מזה, שאכילה ראשונה נמנעת, ועונשה מלקות, והשניה עונשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן. והנה אזכיר לך מן הדברים שפרשו לנו זכרונם לברכה שנכללין בלאו הזה: אמרו זכרונם לברכה שיש בו אזהרה לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה, וכן לאוכל בשר קודשים קודם זריקת הדם, וכמו שאמרו לא תאכלו הבשר ועדין דם במזרק, וכן למדו ממנו, שאין מברין על הרוגי בית דין, וכן סנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום, ושלא יטעם אדם כלום עד שיתפלל (ברכות י ב), וכן אזהרה לבן סורר ומורה כמו שאמרנו. משורשי המצוה לפי שרוב חטאות בני אדם יעשו בסיבת ריבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב (דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן 'שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו' וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב, א) מי גרם לך שתבעטי בי? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים. [המזון – עיסת החומר. המושכל – עיסת הנפש] והעניין הוא, לפי שהמזונות הם עיסת החומר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עיסת הנפש. והנפש והחומר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עיסת החומר תחלש קצת עיסת הנפש. ומזה השורש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק העניין עד תכלית, הוזהרנו על זה בעונש חזק, והוא עונש המיתה. זה הנראה לי בעניין. והוזהר האדם על זה בתחלת תוקף חום בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלושה חודשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון עניין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חייבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ע, א) שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכולם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלגמא אחת וישתה חצי לג מיין זה בבת אחת. ומה שאמרו שאם אכל אכילה זו המכוערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר (דברים כא כ) איננו שמע בקולנו. מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה. ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל משקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השורש שכתבנו למעלה, לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו. ועניין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו, (שם עא, א) וכיצד מכריזין עליו. ומה שאמרו שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר (שם יט) ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גידם או אילם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר 'ותפשו בו' ולא גידמין, 'והוציאו אותו' ולא חיגרין, 'ואמרו' ולא אילמין, 'בננו זה' ולא סומין, 'איננו שמע בקולנו' ולא חרשין. ומפני כל עניינים אלה הצריכים בו, היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו. ומה שאמרו כי בתחילה מלקין אותו, שנאמר 'ויסרו אתו', ופרשו זכרונם לברכה 'ייסור' - זה מלקות. ויתר פרטיה, בפרק שמיני מסנהדרין. ונוהגת בארץ ישראל בלבד שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלושה לכל הפחות; ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות, שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה. והעובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו, נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו. רמט. שלא לנחש שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר (ויקרא יט כו) לא תנחשו. ונכפל במקום אחר, שנאמר (דברים יח י) לא ימצא בך וגו' ומנחש. ואמרו בספרי שופטים: 'מנחש' - כגון האומר נפלה פתי מפי, נפל מקל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי, וימנע מפני כן מעשות שום מעשה. ובספרא אמרו (קדושים ו ב) לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן, עד כאן. וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים כיון ששב מדרכו שהיה הולך, או צבי הפסיקו או עורב צועק עובר על ראשו, או כיון שראה דבר פלוני בתחילת היום לא ירויח היום, או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה. משורשי המצוה לפי שעניינים אלה הם דברי שיגעון וסיכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה’ יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת, על כן כי חפץ ה’ יתברך בטובתנו צונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבנו, כי כל הרעות והטובות מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב (במדבר כג כג), כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. פרטי המצוה בפרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ''ח). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה לוקה, ודוקא בבית דין של עשרים ושלושה, בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתוב לוקה, הכונה היא בארץ הקדושה, שהיא מקום המשפט של עשרים ושלושה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו. רנ. שלא לעונן שלא לעונן, שנאמר (ויקרא יט כו) ולא תעוננו. ופירוש העניין כמו שאמרו בספרא (ו ב) שהוא לשון עונה, כלומר, שלא נקבע עונות לומר, שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה. והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה העניין בסדר שופטים דכתיב שם (דברים יח ב) לא ימצא בך וגו' מעונן. ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה (סנהרין סה, ב), שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'מעונן זה האוחז את העינים'. ועניין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחבר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל עניינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים, ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר, ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בעניינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כישוף ממש, שאלו היה האסור בו משום לאו דמכשף, לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף נתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר מכשפה לא תחיה. וקימא לן (עירובין יז ב) דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו. משורשי המצוה מה שכתבנו בלאו דמנחש בסמוך. ועוד הפסד גדול מאוד נמצא בזה, לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים העניינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע, והיותו אפשר מבלתי היות העניין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות (ס''ו שם). ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות - חייב מלקות, והאיש השואל אל היודע, אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכוון פעולתו אל העת הידוע ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה. רנא. שלא להקיף פאת הראש שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר (ויקרא יט כז) לא תקיפו פאת ראשכם. ופרשו זכרונם לברכה, שהעניין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אזניו ולפדחתו, כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (כ, ב) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו. משורשי המצוה כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל עניין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה, ובאה האזהרה מפורשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם, מפני שהיא למזכרת עוון תמיד אחר שהוא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה, היו צריכין זכרונם לברכה, שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם, והם לא יגלחו כל הראש כלו, למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות (ה, א) שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה. ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במכות (כ, ב), שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסיע, שניהם חייבים, אבל לא סיע, אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שעור. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (הל' ע''ז יב ו) שמענו מזקנינו, שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומותר לגלח הפאה במספרים, שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אזניו, ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער, אסור. ויתר פרטיה בסוף דמכות [יו''ד סימן קפ קפא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, בין גלחו בין נתגלחו פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קדושין לה, ב) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בבל תשחית וגו'. ומכל מקום אסור להן לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצות, בזו חייבים הם בה, הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חומרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום וחייבין בכל; אבל אם עברו אינם לוקין מספק. ובגדר עניין זה אכתוב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצות הנשים, אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכרהו הקורא, וזהו: כל מצות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. וכל מצות עשה שהזמן גרמא - נשים פטורות, חוץ מקידוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן 'חוץ', כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מעטים היוצאין מן הכלל להעלותן על ספר. והעובר על זה וגלח פאה אחת מן הראש חייב מלקות אחת, ואם גלח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת חייב שתי מלקיות. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצות, אף על פי שלוקה שתים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד, שאלו אמר לא תקיפו פאת ראשכם מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו אותם מחייבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותם שתי מצות. אמנם בהיותו מילה אחת ועניין אחד, באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצות הרבה, עד כאן לשונו. רנב. שלא להשחית פאת זקן שלא לגלח פאת הזקן. שנאמר (ויקרא יט כז) ולא תשחית את פאת זקנך. וחמש פאות יש בזקן, ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כולן כאחת ובהתראה אחת, ואלו הן, לחי העליון והתחתון מימין, והעליון והתחתון משמאל הרי ארבעה, ושבלת הזקן, והוא מקום חיבור הלחיים למטה הנקרא בלעז מונטו''ן הרי חמשה. ולשון המשנה (מכות כ, א) ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה ובאה המניעה בזה באלה המילות ולא תשחית את פאת זקנך, ולא אמר ולא תשחית את זקנך ואף על פי שהכל יקרא זקן, ירצה לומר בזה שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן, ולוקין על כל אחת מלקות אחת, ואפילו גלחם בבת אחת כולן חייבין עליה חמש מלקיות. משורשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת להרחיק כל עניין עבודה זרה. וזה גם כן היה מנהג כומרי עבודה זרה להשחית פאת זקנם. ועוד כתב בזה, וזה לשון המעתיק: ואשר יחייב שלא ימנו חמש פאות שבזקן חמש מצות, הוא בעבור שבאה המניעה במלה נפרדת, והוא עניין נפרד, כמו שבארנו במצוה שלפניה, עד כאן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא, א), שאין החיוב אלא בגילוח של תער, שנאמר ולא תשחית - גילוח שיש בו השחתה דוקא, וזהו תער, כן פרשו זכרונם לברכה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ע''ז יב ז) ואם גילח במספרים, פטור. וכמו שנראה העניין כן במסכת נזיר. שאמרו שם (נח ב) אמר רב מקל אדם כל גופו בתער. ואוקמוה במספרים כעין תער, חוץ מבית השחי ובית הערוה דאף כן אסור. ויש מן הגדולים שהחמירו שלא להעביר תער על כל בשר. ויתר פרטיה מבוארים בסוף מכות (שם). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל הנקבות מותרות הן בהשחתת זקן אם יש להן שער בהן, כמו שכתבנו למעלה (מצוה רנא). וכן טומטום ואנדרוגינוס אסורין מספק. רנג. שלא נכתוב בבשרנו כתובת קעקע שלא לכתוב בבשרנו כתובת קעקע, שנאמר (ויקרא יט כח) וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם. והעניין הוא כמו שעושין היום ישמעאלים, שכותבים בבשרם כתב מחקה ותקוע שאינו נמחק לעולם. ואין החיוב אלא בכתב חקוק ורשום בדיו או בכחול או בשאר צבעונין הרושמים. וכן אמרו במכות (כא, א) קעקע ולא כתב, כלומר, שלא רשמו בצבע, כתב ולא קעקע, כלומר שרושם בשרו בצבע, אבל לא עשה שריטה בבשרו אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם. משורשי המצוה מה שכתבנו בהקפת הראש ובהשחתת זקן שהיא להרחקת כל עניני עבודה זרה מגופנו ומבין עינינו. וגם זה מן השורש הזה בעצמו שהיה מנהג הגוים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם כלומר, שהוא עבד נמכר לה ומורשם לעבודתם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל מקום שבגוף, בין מגולה בין מכוסה בבגדים, בכלל איסור זה. ויתר פרטיה, בסוף מסכת מכות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בעניין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעים הרושמין לוקה. ואם רשמו בו אחרים אינו לוקה אלא אם כן סייע, מן הכלל הידוע לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. רנד. מצות היראה מן המקדש לירא מן המקדש, כלומר שנעמידהו בנפשותינו מקום הפחד והיראה, כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות, שנאמר (ויקרא יט ל) ומקדשי תיראו. ופרשו זכרונם לברכה בספרא (קדושים ז ט) ובברכות (נד, א) כמו כן: איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ובמעות הצרורים לו בסדינו, ולא יעשנו קפנדריא, כלומר שיכנס בפתח אחד ויצא מפתח שכנגדו כדי לקצר הדרך לבד, ורקיקה מקל וחומר, ואין צריך לומר שאסור המקום ברקיקה. ובארו גם כן בסנהדרין (קא, ב) שאין ראוי כלל לשבת בעזרה, כי אם למלכי בית דוד, משום כבוד המלכות, שנאמר (שמואל ב ז יב) ויבוא המלך דוד וישב לפני ה’. ואמרו בספרא (שם ז) לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שפקד על המקדש. משורשי מצוה זו כתבתי למעלה (מצוה צה) במצות ועשו לי מקדש סדר ויקחו לי תרומה, ובמקומות אחרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כח, ב) שאין אדם נכנס בכל הר הבית אלא לדבר מצוה. וכל מי שהשלים עבודה בבית ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנם כך הם יוצאים מן המקדש. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) אסור לאדם שיפנה או ישן לעולם בין מזרח למערב, מפני שההיכל הוא במערב, וכן אסור לאדם לבנות בית תבנית היכל, ואכסדרא תבנית אולם, וחצר תבנית העזרה, וכל זה למודאת המקום ויתר פרטי כבוד הבית ומוראו, במידות ותמיד [הלכות בית הבחירה פרק ז]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות שאף על פי שהמקדש חרב היום בעוונותנו, חייב כל אדם במוראו, ולא יכנס אלא במקום שהוא מותר להכנס בו בבניינו, ולא ישב אפילו בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר (ויקרא יט ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, ואמרו בספרא (שם ח) מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. והעובר עליה ונהג קלות ראש בעניינים אלו שאמרנו ביטל עשה זה. רנה. שלא לעשות מעשה אוב שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות. והעניין הוא, שמקטירין קטורת ידועה, ועושין מעשים ידועים, ובאותם העניינים ידמה לאדם שישמע דיבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיניו. ולשון ספרא (קדושים ז י) אוב זה פיתום המדבר משחיו. משורשי מצוה זו מה שכתבנו באיסור מנחש ומעונן (מצוה רמט). ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העיקרית ואמונת ה’ יתברך, ויפנה אחר ההבל ויחשוב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ותחבולות שיעשה, וכל זה איננו שוה לו, כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכשר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, וכמו שכתוב (איוב לד יא) כי פועל אדם ישלם לו. ועל זה ראוי לו לאדם להכין כל מחשבותיו ולכון כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בעניין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה. פרטי המצוה בפרק שביעי מסנהדרין [הלכות עבודה זרה פ''ו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה האוב במזיד ועדים נסקל, ואם אין עדים והתראה בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, והנשאל בהן בלאו ואם כיון מעשיו ועשה כמאמרן לוקה. רנו. שלא לעשות מעשה ידעוני שלא נעשה מעשה הידעוני, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ופרש הרמב''ם זכרונו לברכה, וזה לשונו שהעניין הוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע, וישימהו בפיו ויקטר לו במיני קטורת וישביע השבעות ויעשה פעולות, עד שיתחבר לו עניין מחולי הנופל, כמו החולי הנקרא סובא''ת וידבר בעתידות. וכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה, א) ידעוני מניח עצם ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. ואל תחשב שזה הוא לאו שבכללות, שהוא כבר הפרישם כשזכר העונש אמר אוב או ידעוני, וחייב על כל אחת משניהם סקילה וכרת למזיד, והוא אומרו (שם כ כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו'. ולשון ספרא (קדושים י א) לפי שהוא אומר ואיש או אשה וגו', עונש שמענו אזהרה מנין? תלמוד לומר אל תפנו אל האבות ואל הידעונים. כל עניין ידעוני יגיד עליו רעו אוב שכתבנו (מצוה רנה). ושם בסנהדרין פרק שישי יתבארו דיניו גם כן. רנז. מצות כבוד חכמים לכבד החכמים ולקום מפניהם, שנאמר (ויקרא יט) מפני שיבה תקום. ותרגם אונקלוס: מן קדם דסבר באוריתא תקום. והדרת פני זקן פרשו זכרונם לברכה (קידושין לב, ב) אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן, הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו. משורשי המצוה לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פרש איסי בן יהודה בגמרא בקדושין שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה שראוי לכבדו, מפני שברב שניו ראה והבין קצת במעשי ה’ ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד, והינו דאמר רבי יוחנן שם בקדושין הלכה כאיסי בן יהודה, וזה שאמרו (סנהדרין פה, א) בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין צריך לומר שמי שאינו חכם חייב בכבוד החכם, אלא אפילו החכם חייב בכבוד החכם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ לג, א) תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. ומה שבארו גם כן כי בכבוד הרב על התלמיד יש תוספת גדול על הכבוד שחייב לכל חכם אחר, והפליגו בזה עד שאמרו (אבות דטו) מורא רבך כמורא שמים. ובביאור אמרו אביו ורבו, רבו קודם בכבוד ובאבדה ובמשא ובשביה, אבל אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כרבו אביו קודם. ובפרק חלק (סנהדרין קי, א) אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו ט) בהצותם על ה’. ושם האריכו בעניין הרבה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא, ב), במוראת רבו, שלא ישב במקומו ולא יכריע דבריו ולא יסתור דבריו ולא יורה בפניו לעולם, ואפילו תוך שנים עשר מיל עמו אסור להורות, ואם ראהו עובר על דברי תורה, כיצד ימנענו. והחילוק שבין רבו מובהק, כלומר שרוב חכמתו ממנו, לרבו שאין רוב חכמתו ממנו, ומאימתי חייב לעמוד מפני רבו ומפני חכם אחר, ובאי זה מקום ובאי זה עניין פטור מן הקימה. ויתר רובי פרטי עניינים אלה בקדושין פרק ראשון ובמקומות אחרים [יו''ד סי' רמד]. וכן מדיני המצוה העניינים שפטורין מהן החכמים מצד כבודם ומוראם, כגון בנינים וחפירות המדינה וכיוצא בהן, וכן המסין שמטילין המלכים על אנשי הארץ, בין מס שהוא קצוב על כל בני העיר יחד או שהוא קצוב על כל איש ואיש או שאינו קצוב כלל, מכל זה הם פטורים, שנאמר (הושע ח י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת. רנח. שלא להונות במידות וכל המידות בכלל שלא להונות במידות הלח והיבש ולא במאזנים, ובכלל מידות הוא גם כן מדידת הקרקעות, וכל דבר הנמדד בין בני אדם, כגון בגדים וכיוצא בהן, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה. ופרשו זכרונם לברכה (ב''מ סא, ב) כי משורה היא מידת הלח והיבש, והיא מידה קטנה ביותר, שהיא אחד משלושים ושלושה בלוג. ולמדנו מכאן, כי התורה הקפידה על המידות בכל שהוא כלומר, שאף על פי שבשאר גזלות לא תקפיד התורה אלא בפרוטה, בעניין המידות הקפידה בכל שהוא. ופירוש הכתוב כן: לא תעשו עול במשפט, ומהו המשפט ששנוי כאן? הוא המידה והמשקל והמשורה. ולמדו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ח ה) מזה שהזכיר הכתוב בכאן משפט שהמודד נקרא דין, ואם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול ומשקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. ועוד הפליגו בחומר מצוה זו ואמרו (ב''ב פח, ב) כי גדול עונשה מעונש עריות שזה בין אדם למקום, וזה בינו לחברו. שורש המצוה ידוע, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה בסדר זה (מצוה רנט). מדיני המצוה מה שאמרו (ב''מ סא, ב) שהמודד או השוקל בעול, אף על פי שהוא גונב בלי ספק אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו מה שחסר מן המידה או המשקל. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נב, א) למשמרת מצוה זו שסלע שנפגמה מן הצד לא יעשנה משקל, שמא ייפגם ממנה יותר ויהיה המשקל חסר, ולא יניחנה במקום שיוכלו אחרים לעשותה משקל. ומה שהאריכו בזה לומר שאם חסרה ועמדה על מחצה בכוון יקים. ומה שאמרו עושה אדם מידותיו סאה וחצי סאה, וכו', אבל לא יעשה קבים, שלא תתחלף ברבע הסאה שהוא קב ומחצה, וכן במידות הלח עושה הין וחצי הין וכו', כדאיתא בבריתא בבבא בתרא (פט, ב). ומה שאמרו שהמודד את הקרקע בחבל לא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, מפני שהחבל מתקצר בימות החמה. ומה שאמרו (שם קיז ב) שצריך כל אדם לדקדק הרבה במשיחת הקרקע, לפי שיש חלוקין הרבה במשיחת הקרקע בין ההר והגיא, ויש לעין בו גם כן בין העגולים והרבועים והאלכסונין. [עניינים המתבארים בספרי חכמת החשבון] ועוד הרבה עניינים המתבארים בספרי חכמת החשבון וגימטריאות שיחלקו בין זוית נצבה לזוית נרוחת וזוית חדה, ואלו שלוש צורותיהן (זוית נצבה, זוית נרוחת, וזוית חדה) ובין משולש שוה הצלעות והמשולש אשר שתי הצלעות בלבד שוות, והוא נקרא משולש שוה השוקיים ובין משולש שאין צלע מכל צלעותיו שוות הנקרא המתחלף הצלעות, ובין מרובע ריבוע שוה למרובע אורך, ומרובע מעויין מרובע דומה למעויין, וכמה צדדין באלו לא יכיל קלף גדול לרוב הצורות שעשו בזה בעלי חכמת התשברת והשיעורין הנקראין אלהנדסה בעניינים אלה. ומכל צד צריכין אנו להזהר הרבה במדידת הקרקעות. ותזכור עם זה כי הכללים שכללו חכמים זכרונם לברכה בעניני החשבון, כגון מה שאמרו (עירובין נז, א) כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חמשי באלכסונא, וכן כל שיש בהקפו שלושה טפחים יש בו רחב טפח, וכן כמה מרובע יתר על העגול, רביע, וכיוצא בכללים אלו, שלא אמרו זכרונם לברכה על הכוון הגמור כי אם בקרוב, ולכן אל תסמך בזה בחלוקת הדברים בין בני אדם. ואל תתמה איך יכתבו דבר בלתי מכוון והם אנשי אמת, אשר אלקים נצב בעדתם, כי הם לא נצרכו אל החשבונות כי אם בחשבון תחומי שבת או בזריעת הכלאים ונטיעתם וכיוצא באלו הדברים, ובזה מה שלא כוונו בו מביא אותנו לידי חומרא ואינו מזיק לשום אדם בממונו, ואף על פי כן העידו ברוב מקומות אלו, שאין החשבון מדוקדק שם, שאמרו בכל מקום ומקום כפי הראוי בו, היינו דלא דק ולחומרא לא דק, וכיוצא בזה שהודיעונו בכל מקום, שלא נתלה בהם מיעוט השגחה וידיעה בדבר מכל הדברים. ויתר פרטי המצוה בבתרא ובמקומות אחרים [ח''מ סימן רל]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושקר במידה במשקל ובמשרה עבר על לאו, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא נתן לתשלומין. וכתב הרמב''ם (גניבה ז, ח) זכרונו לברכה. שאם שיקר במידות, אפילו לגוי עובד עבודה זרה, עובר בלא תעשה וחייב להחזיר, וכן אסור להטעות הגוים בחשבון, שנאמר (ויקרא כה נ) וחשב עם קונהו אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו כבוש תחת ידיך, והרי הוא אומר (דבוים כה טז) כי תועבת ה’ כל עושה עול מכל מקום. רנט. מצות צידוק המאזנים והמשקלים והמדות לצדק המאזנים והמשקלים והמידות ולישר אותם ולהשמר מאוד בם, שנאמר (ויקרא יט לו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. ולשון ספרא (קדושים ח ז) מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה יפה, כלומר שתהיינה המאזנים מיושרות. ויש בעניין המאזנים כוונין גדולים שאפשר לעשות בהם כמה מיני שקרים, ידוע הדבר. אבני צדק, צדק את המשקלות יפה יפה, גם במשקלות, גם כן אפשר לעשות בהן הרבה מיני שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ סא, ב) אני עתיד ליפרע ממי שטמן משקלתיו במלח. איפת צדק, צדק את האפות יפה, והין צדק, צדק את ההנין יפה. והאיפה היא מידת היבש, והין מידת הלח, והזהירתנו התורה בכל אחד ואחד מדברים אלו בפרט לחומר העניין, ואף על פי שהכל נכלל בכלל ולא תונו איש את עמיתו. ולשון ספרא (שם י) על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקבלו עליכם מצות מידות. ואמרו גם כן זכרונם לברכה (ב''מ שם): אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני עתיד ליפרע ממי שטמן משקלותיו במלח כדי להונות הבריות, שאין מכירין בהן. שורש מצות היושר והרחקת הגזל והתרמית מבין בני אדם ידוע לכל בן דעת. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב פט, א) שאין עושין משקלות של בדיל ועופרת וכל שאר מיני מתכות, מפני שמעלין חלודה ומתחסרין, אבל עושין אותן של אבן וזכוכית וכיוצא בהן. והדברים שאמרו במדידת הקרקע, ומה שלמדונו בצורת המחק שקורין בלעז רשור''א, ואמרו (שם ב) גם כן שלא ירתיח במידת הלח בעת שמודד, ואפילו היתה מידה קטנה ביותר, שהרי מצינו, שהתורה הקפידה על המידות בכל שהוא, שנאמר לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה, והמשורה היא מידה קטנה ביותר שהיא חלק אחד משלושה ושלושים בלוג. והשיעורים שנתנו זכרונם לברכה באורך קנה המאזנים ובאורך החוטים, והחלוקים שאמרו בין מאזנים העשויין לשקל מין אחד למאזנים של מין אחר. ומה שאמרו שחייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מקום ומקום להיות מחזרין לצדק המאזנים והמשקלות, ויש להם רשות לקנס בממונו גם בגופו כל שנמצא עמו משקל חסר. ויתר פרטיה, בפרק חמישי מבתרא [ח''מ סימן רלא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה ביטל עשה, מלבד שעבר על לאו דאונאה וגזלה וגנבה אם יש בה שוה פרוטה. ומה שיקשה בעניין יותר, כי המשקר במידות, לא יתן לב לכל הלוקחים ואינו יודע למי גזל שיחזיר אליו גזילתו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב פח ב) קשה מאוד עונשן של מידות. רס. שלא לקלל אב ואם שלא לקלל אב ואם, שנאמר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'. והאמת שעיקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק העונש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים (שמות כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. שם גם כן לא דבר אלא בעונש, וזהו שאמרו במכלתא: ומקלל אביו ואמו וגו', עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר אלהים לא תקלל. אם נשיא הוא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור, ואם בור הוא, הרי הוא בכלל לא תקלל חרש. הרי אתה דן בנין אב משלושתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים י ז) איש איש אשר יקלל, עונש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכלתא בשוה, ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלושה לאוין כתבתיו על מקרא זה שמדבר בעונש. וכמו כן כתבו הרמב''ם זכרונו לברכה במקלל אביו ואמו מות יומת שהוא מדבר בעונש. משורשי המצוה כתבתי במשפטים במצות לא תעשה (מצוה מח) שלא לקלל הדינים. מדיני המצוה כגון מה שאמרו (סנהדרין פה, ב) שחיוב קללת האב והאם הוא בין בחייהם או אפילו אחר מותם, מה שאין כן בהכאה, שאין החיוב בה כי אם בחיהם, אבל לאחר מיתה פטור על הכאתם. ומה שאמרו (שבועות לה, א) שאין חיוב מיתה לבן עד שיקללם בשם מן השמות המיחדים, אבל המקללן בכינוי פטור מסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר. ומה שאמרו (מכות סב) שהמקלל אבי אביו או אבי אמו, דינו כמקלל אחד משאר הקהל, והאב שנתחייב שבועה אין הבן משביעו בשבועת האלה אלא משביעו שבועה, שאין בה אלה, ואמרו גם כן שאסור לבזותו כלל, שלא על הקללה הקפידה תורה אלא על הבזיון, והמבזהו הרי הוא בארור, שנאמר (דברים כז טז) ארור מקלה אביו ואמו. ויש לבית דין להכות העושה זה ולעונשו כפי הראוי. ויתר פרטיה, בפרק שביעי מסנהדרין [יו''ד סימן רמא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וכן בטומטום ואנדרוגינוס. ושתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא. ולפי הדומה שממזר חייב על קללת אביו ואמו, שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה, ודין בן כשר יש לו גם כן לעניין אבלות ולכל דבר, אבל הבן מן השפחה ומן הנכרית, אינו חייב על קללתן. וכן גר שהורתו שלא בקדושה, אף על פי שנולד בקדושה, כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעוברת אינו חייב על קללת אביו, וכשם שאינו חייב על קללת אביו, כך אינו חייב על קללת אמו אף על פי שהיתה יהודית כשילדתו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ומקלל אביו ואמו, את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וגו'. ואין להקשות על דרשה זו משתוקי, שחייב על אמו לבדה, לפי שאין האב ידוע וניכר. והגר אסור לקלל אביו הגוי מדרבנן, כדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקלה. אבל העבד אין לו יחוס, והרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, ואף לאחר שנשתחרר. ועובר על זה וקיללם בשם מן השמות נסקל, והוא שיש שם עדים והתראה כמו שידוע בכל המצות; ואם קללם באחד מן הכנויין לוקה. רסא. מצוה שישרפו מי שיתחייב שריפה להיות בית דין שורפין באש, כלומר שנצטוו הבית דין לעשות משפט בשריפה במקצת עבירות, ואחת מהן היא הבא על אשה ואמה, שנאמר (ויקרא כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן וגו'. וכבר כתבתי למעלה בסדר אחרי מות במצות שלא לבוא על אשה ובתה (מצוה רג) באי זה עניין יתחייב אשר יקח אשה ובתה, ושאין בכלל החיוב אלא אחת, והיא האחרונה, ומה שכתוב 'ואתהן' - פירושו אחת מהן, שכן בא הפירוש במסכת סנהדרין (עו, ב), ואמרו שם שכן במקום פלוני קורין לאחת הן, וכו' כמו שכתבתי שם. משורשי איסור העריות, כתבתי למעלה באחרי מות (מצוה קצ) מה שידעתי ושמעתי בעניין. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נב, א) מצות הנשרפים שהיו משקעין אותו בזבל על ארכובותיו, ונותנין סודר קשה בתוך סודר רך, וכורך על צוארו, ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו, ומתיכין את הבדיל והעופרת וכיוצא בהן וזורק לתוך פיו, והיא יורדת ושורפת את בני מעיו. ויתר פרטיה, בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם המשפט ובארץ ישראל בלבד, כי היא מקום המשפט. ובית דין שעברו עליה ולא דנו החייב כדינו, ביטלו עשה ועונשם גדול, כי במשפט יתישב העולם. וכבר כתבתי למעלה בסדר משפטים מצות עשה זו (מצוה מז) כי הרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות בספר שלו ארבע מיתות בית דין, ושם הבאתי קצת הטעם שכתב הוא בעניין. רסב. שלא ללכת בחוקות הגוים שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים שנאמר (ויקרא כ כג) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. והוא הדין לכל שאר הגוים, כי העניין מפני שהם סרים מאחרי ה’ ועובדין עבודה זרה. ועניין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו. וכמו שאמרו בספרא (יג ח) ובחקתיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו הם מיני שחוק שהיו עושין בקבוציהם כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם בחקת הגוי, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצת הראש בהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית. ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר (דברים יב ל) השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי (ראה שם) השמר בלא תעשה, פן בלא תעשה, תנקש אחריהם שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואל והן יוצאים בארגמן, אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני כלי זין הפָרָשים. ולשון ספרי הנבואה (בצפניה א ח) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. משורשי המצוה כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש. מדיני המצוה כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת עם יתר פרטיה פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ''ח) [י''ד סימן קע''ז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה, ועשה דבר מאלו שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם, וישים כל לבו ומחשבותיו אל ה’ יתברך ובמצותיו היקרות - נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ (תהלים כה יג). פרשת אמור פרשת אמר יש בה עשרים וארבע מצות עשה ושלושים ותשע מצות לא תעשה. רסג. שלא יטמא כהן הדיוט במת, זולת בקרובים המבוארים בכתוב שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב. שנאמר (ויקרא כא א) לא יטמא בעמיו, כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת, ואף על פי שנפש טובה לא תמות, יכנה הכתוב הגוף בשם הנפש, כי הוא העיקר. משורשי המצוה לפי שהכהנים נבחרו לעבודת ה’ ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קנט), שעניין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת, פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאוד למעלה מכל טומאה. והעניין הוא כי בהיפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו, שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע. וראוי באמת למשרתי ה’ יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת, שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו, ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו. וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין. ולפי הדומה כי הכונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סיעם לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטומאת משא למדוה זכרונם לברכה מקל וחומר מטומאת נבילה. וטומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאין, עניינה הוא, שיגע האדם בטומאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב (טומאת מת א ג) שאפילו נגיעה בצפורן או בשיניים נגיעה היא, וכגוף הם נחשבים. וטומאת משא האמורה בכל מקום, הוא שישא אדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים, הואיל ונשאה נטמא. ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא. ומסיט בכלל נושא הוא גם כן. וכיצד הוא ההסט? כגון שיש בראש קורה טומאה, מכיון שהניע האדם הקורה בשום צד, הואיל ומכוחו הנידה, ואף על פי שהטומאה בראש האחד של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זה מסיט וטמא, וטומאה זו וכל כיוצא בה היא טומאת הסט האמורה בכל מקום. וטומאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה, שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא משום דין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא. ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד, ולא הכלים. וטומאת אוהל אינה זולתי בטומאת מת בלבד ולא בשאר הטומאות. והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באוהל, והמת מטמא באהל, בין אדם בין כלים או אוכלין ומשקין, ואחד האדם שנכנס כולו באוהל המת או אפילו מקצתו, כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו, הרי זה נטמא כולו. והנפלים אף על פי שלא נתקשרו אבריהם מטמאין. וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם, אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. ואבר נקרא כל אחד ממאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם, שבכל אחד ואחד מהם יש בשר גידים ועצמות. ואין השינים מן המנין. עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה נכרת בהן צורת האדם מטמאין אפילו באוהל. ואלו הן העצמות, שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל: השדרה, והגולגולת, ורוב בנינו של גוף ורוב מנינו, כלומר רוב מנין העצמות ושדרה וגולגלת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חוליא אחת, וגולגלת כסלע אין מטמאין באהל, ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רוב בנינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל. ורוב מנינו הוא מאה עשרים וחמשה עצמות מן מאתים ארבעים ושמונה אברים שיש באדם, ושאר עצמות שאין בהן רוב בנין ורוב מנין, אם יש בהן רבע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל. וטומאת המת היא שבעת ימים. ויתר פרטיה, מבוארים בסדר טהרות, וברוב במסכת אהלות [יו''ד סימן שעב]. ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות, שכן בא הפירוש: אמר אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן. וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת, חוץ מששה מתי מצוה, במזיד - לוקה. רסד. מצות עניין טומאת הכהנים לקרוביהם. ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על ששה מקרוביהם הידועים. שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר (ויקרא כא ג) לה יטמא, וזה מצות עשה, שכן בא הפירוש עליו, וכן הוא מפורש בספרא (אמר א יב) לה יטמא - מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן, היתי סבור לומר שיהיה רשות: אם רצה מטמא, ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר הקרובים. והייתי אומר, שבאלו הנזכרים בפרשה, הרשהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו, שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמים זכרונם לברכה (זבחים ק, א), מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה: וזאת בעצמה היא מצות אבול [=אבלות]. כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב (אבילות א א) על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן (שם י יט): ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’? ואמרו, ומחוזק החובה הזאת, בארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא ייחלשו משפטי האבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון מדאורייתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובבאור אמרו במועד קטן (יד, ב) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל: אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא,,,,, ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבלותו ביום ראשון שמטמא לקרוביו, והבן זה. עד כאן. משורשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכוח עד שיוציא העניינים מן הכוח אל הפועל. על כן בבוא אליו עונש מקרה מוות באחד מקרוביו, אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו. ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי ה’ יתברך לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים. וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו עניין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כוחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי ה’ יתברך הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותיהם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, וכמות זה כן מות זה. ועל כן כתבו בספריהם, שישרפו האומלל מי שידאג כלל. ולעקור ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שיום ראשון הוא דאורייתא והששה דרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ י), ויעש לאביו אבל שבעת ימים. נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב האבלות חל עד שיסתם הגולל. כלומר, אחר שכיסו גופו של מת בקבר. אבל כל זמן שלא נקבר, אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבלות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שנקבר. ומה שאמרו (שבת קלו, א) שכל שלא שהה שלושים יום באדם אין מתאבלים עליו, לפי שהוא ספק. ובגמרא אמרו זכרונם לברכה, שאם ידענו בברור ששלמו לו חודשיו שדינו כשאר מתים לעניין אבלות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם. וכן אמרו זכרונם לברכה, שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור, וכן המינים והמשומדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלים עליהם כלל, שמיתתן שמחה היא לעולם, ואין זה עונש לקרובים אבל זכות הוא להם. וכל זה מן השורש שכתבתי, ועליהם נאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא. וכן הממית עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים דרבנן, ודין שבעה ושלושים, ודין שנים עשר חודש באבלות אב ואם. ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואיזה זמן, וכיצד על הקרובים, וכיצד על אב ואם, ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל איזה מקומות חורבנן של ארץ ישראל, ודיני הקרעים ששוללין אתן מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה. ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין. ומה שאמרו, שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלושים, בטלו ממנו גזרת שלושים, וראש השנה ויום הכפורים דינם כרגלים של פסח, שבועות וסוכות. ומה שאמרו (שם כד ב) שאף על פי שאין אבלות בחולו של מועד, קורע אדם על מתו שחייב להתאבל. ודין שמועה רחוקה לאחר שלושים יום, שאין נוהגין אבלות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין (מו"ק כ ב); אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, ולא לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה. ועניין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחלו של מועד וחנוכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן. ועניין צדוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל. ועניין לקוט עצמות של קרובים וכן לקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו שהקרובים שמתאבלים עליהם, מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים. ומה שאמרו שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה או מן העובדת גלולים אין מתאבלין עליהן אפילו נתגירו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. והכהן מטמא לאשתו, אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים, עשו אותה כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל, אין מטמא בהן עוד. שאמרו שחיוב אבלות בשלושה קרובים דרבנן ואלו הם אח או אחות מאם, ואחות נשואה או ארוסה, בין מאב בין מאם, ובין אנוסה ומפתה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו העניינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין (מועד קטן) ובמקומות מברכות וכתובות ויבמות ובספרא בפרשת אמר אל הכהנים [יו''ד סימן שעב - שעד]. ונוהגת מצוה זו של חיוב הטומאה במת הקרוב בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהונה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפירוש, שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים, הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות, אחר שלא נמנעו מלהטמא במת, כמו שמבואר במקומו (מצוה רסג), כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל ובזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עיקר האבלות ביום , בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו), שבית דין כופין על בטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות אבול נחשבת למצוה דאורייתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקודשים דאורייתא, כל עניין אבלות מיהא דרבנן הוא. רסה. שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו שלא ישמש כהן טבול יום, עד שיעריב שמשו, ואף על פי שטבל וטהר, צריך הערב שמש. לפי שהוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו. שכן פרשו זכרונם לברכה (ויקרא יא לב) במים יובא וטמא עד הערב וטהר: הכתוב קרא לטבול יום טמא, אף על פי שטבל, עד שיעריב שמשו. אבל מכל מקום אינו טמא כמו שהיה קודם טבילה, כי מתחילה היה ראשון לטומאה, ואחר הטבילה נקרא שני לטומאה, ועל זה נאמר (שם כא ו) ולא יחללו שם אלהיהם, שכן בא עליו הפירוש המקובל, וכן הוא בפרק תשיעי מסנהדרין (פג, ב), שאמרו שם קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם, אם אינו עניין לטמא שכבר נתבאר (במצוה רעח), תנהו עניין לטבול יום ששימש, ויליף לה התם מ'חלול' 'חלול'. משורשי המצוה לפי שהכהן הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקרבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכפר עונו, על כן חובה עליו להיות נקי הגוף בתכלית בעת העבודה, ואולי רוח הטומאה לא יעבור לגמרי מעליו עד הערב השמש. וברוך אדון החכמה כי הוא היודע ולא אנחנו, עד איזה עת יכשר למי שנטמא לעסוק בעבודתו ברוך הוא, והודיענו כי הוא עת בוא השמש לקצת הטומאות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאחד טבול יום מטומאה חמורה, כגון שטבל מטומאת מת וזיבות וצרעת, או מטומאה קלה, כגון טומאת שרץ וכיוצא בה, טעון הערב שמש. וזה העניין הוא בין באדם בין בכלים בין בטומאה דאורייתא או אפילו בטומאה דרבנן צריך הערב שמש. ופירוש טבול יום כלומר, מי שטבל ולא העריב שמשו, זה פירושו בכל מקום. ואם נגע באוכלין ומשקין של תרומה פוסל אותן ועושה אותן שלישי לטומאה, לפי שהוא כשני לטומאה כמו שאמרנו. נגעו הן אחר כן באוכלין אחרים, אינם פוסלין אותם, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. ואם נגע טבול יום באוכלי קודש או במשקין, עשאן רביעי. כלומר, שפסלן, אבל אין חוזרין הם לטמא אחרים, שאף על פי ששלישי עושה רביעי בקודש, טומאת טבול יום אינה חמורה כל כך שתטמא לרביעי. אבל אם נגע טבול יום באוכלי חולין או במשקין הרי הן טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין, כך קבלנו הדברים מחכמינו זכרונם לברכה (סוטה כט א). והנה יתבאר מזה, שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקודש מטמאין משקה אחר ואוכל אחר, ואין צריך לומר שאין מטמאין כלים, שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. וכל המטמאין, בין חמורין בין קלים משקין היוצאין מהן, כגון רוקן ומימי רגליהם דינן כמשקים שנגעו בהן. ויתר פרטיה במסכת טבול יום [הלכות ביאת מקדש]. ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בזמן הבית שהם הוזהרו על העבודה ולהזהר מהטומאה, ולא הכהנות. ומי שעבר על זה ושימש טבול יום חייב מיתה בידי שמים. ולא בא על חיוב זה כתוב מבואר בתורה, אלא שלמדו חכמים זכרונם לברכה העניין שם בסנהדרין (פג, ב) בגזרה שוה דחלול חלול. רסו. שלא ישא כהן אשה זונה שלא ישא כהן, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, אשה זונה לאשה, שנאמר (ויקוא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו. ולשון קיחה משמע דרך אישות, על כן אינו לוקה עליה אלא כשנשאה ובעלה, שכן בא הפירוש, שאין החיוב, עד שיבעלנה, כמו שנכתוב בעזרת האל. משורשי המצוה לפי שכהנים נבחרו לעבוד עבודת ה’ יתברך תמיד, ולכן ראוי ומחויב להיותם קדושים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל עניניהם, אף כי בעניין הזווג שהוא דבר עיקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחייב שלא לישא הזונה שמזגה רע ומר, פן תסירנו ותטנו ברוב לקחה מדרכו הטוב וכוונתו הרצויה. גם היא בושת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטומאתה אשר בשוליה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות סא א) שהזונה האמורה כאן היא, כל שאינה בת ישראל, דכולן בכלל זונות הן, ועוד שכיון שאין קידושין תופסין בהן, זימה היא. וכן תקרא זונה כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור השוה בכל מקום, לאפוקי אלמנה שנבעלה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט, שאין אסור זה שוה בכל אדם ואינה נעשית זונה בכך. וכן נמי תקרא זונה, כל שנבעלה לכהן חלל, ואף על פי שהיא מותרת להנשא לו, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור, אלא בפגימה. ומפי השמועה למדנו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לו שתנשא לו, או מכהן חלל. ולמדנו מעתה, שהנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה, לא נעשית זונה, דדוקא בעילת אדם הוא שעושה אותה זונה (שם נט ב). וכן אם נבעלה בעודה נידה למי שראויה שתנשא לו, אינה נעשית זונה בכך, ואף על פי שהיא בכרת. וכן הבא על הפנויה, אפילו היתה קדשה, כלומר שהפקירה עצמה לכל, אינה נעשית זונה כל זמן שלא נבעלה למי שאסורה להנשא לו, כלומר, שהיא ערוה עליו, ואפילו מחייבי לאוין או אפילו מחייבי עשה, בכלל איסור זה. ולפיכך אמרו, שגוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה, שבא אחד מהן על יהודית עשאה זונה ונפסלת לכהונה. ואם היא כהנת נפסלת מן הכהונה. וכן הנבעלת למי שעושה אותה זונה, בין באונס בין ברצון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. וכן מעניין המצוה מה שאמרו (נדרים צ, ב) באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, ואפילו עד אחד מעיד לו עליה שכן הוא כדבריה שזנתה, שאינה אסורה עליו בכך, דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר. ומכל מקום אסורה לכל כהן אחרי מות אישה, דשויתה נפשה חתיכה דאסורא. ואם היתה נאמנת לו, או העד נאמן לו, הרי זה יוציאנה על כל פנים לצאת ידי ספק. והורונו מורינו ישמרם אל, דדוקא שבאת לומר כן בין היא או העד, מתוך שלום שבינו לבינה, אבל אמרה כן בין היא בין עד, מתוך קטטה שיש בינו לבינה, יש לדון בדבר שאינו זקוק להוציאה על כל פנים, שחזקה היא דשקורי משקרא, ואין ראוי להאמינה בדיבורה בעד אחד אלא בשני עדים כשרים, אבל מכל מקום אם דעתו סומכת בדבריה או בדברי העד הרבה, ראוי לו לחוש מלבוא עליה. ויתר רובי פרטי המצוה, ביבמות ובקדושין [ה' איסורי ביאה פי''ח]. ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן וכהן העובר עליה ונשא אשה זונה מאלו שבארנו דרך אישות ובעלה - לוקה. רסז. שלא ישא כהן אשה חללה שלא ישא כהן בין גדול בין הדיוט חללה, שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו. וחללה תקרא שנולדה מפסולי כהונה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרשה מכהן הדיוט, או שנתחללה על ידי ביאת אחד מן הפסולין לכהונה. משורשי המצוה מה שכתבתי באיסור זונה הקודם לזה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין עח א), שאין חיוב מלקות לכהן הנושא חללה עד שיבעל, אבל נשאה ולא בעל אינו לוקה, שאין חיוב המלקות אלא בבעילה. והוא והיא לוקין. וזה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פד, ב) לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין אינו מעניין זה כלל, ולמטה בדף זה נפרש הדבר, דודאי זו אחר שהיא נבעלת למי שהיא אסורה עליו בלאו, בכלל החיוב היא גם כן. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה שאין הפרש בין אשה לאיש בכל עונשין שבתורה, חוץ משפחה חרופה, שכתבתי למעלה בסדר ויקרא במצות קורבן אשם ודאי (מצוה קכט). וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה כג, א) שהכהן עצמו שעובר העבירה שהוא בא על החללה אין גופו מחולל בכך, אף על פי שזרעו מחולל. ובין שנבעלה באונס או בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נתחללה, והוא שהיה הכהן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והיא מבת שלוש שנים ויום אחד ומעלה נתחללה. ומה שאמרו (יבמות נו, ב) שאינה נעשית חללה אלא בבעילה, אבל בקידושין לבד לא נתחללה, אבל בנישואין, אף על פי שלא נבעלה נעשית חללה, מפני שכל נשואה בחזקת בעולה, ואף על פי שנמצאת בתולה. ומה שאמרו (שם ס, א) שכהן שבא על הנידה, אף על פי שהיא בכרת לא חיללה שאין עניין החילול אלא באיסור המיוחד בכהנים כמו אלמנה וגרושה וחללה זונה, או הנבעלת לאחד מן הפסולין לכהונה כמו החללים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם פה, א) שיש חללים מדברי סופרים, כיצד? כהן שבעל חלוצה שהיא אסורה לכהן מדרבנן, שהיא חללה מדרבנן, וזרעה חללים מדרבנן. אבל כהן שבא על אחת מן השניות, אין זרעו ממנה חללים אפילו דרבנן, לפי שהוא איסור השוה בכל אחד ואינו מיוחד בכהנים, וכמו שכתבתי למעלה. כהן שבא על ספק זונה, כגון ספק גיורת ומשוחררת, או על ספק גרושה, וכן כהן גדול שבא על ספק אלמנה, הרי זו ספק חללה והולד ספק חלל. [סוגי ה'חללים' לכהונה ודיניהם] נמצאו החללים שלושה, חלל מן התורה, חלל מדבריהם, וספק חלל. וכל ספק חלל או חלל מדבריהם נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל: אינו אוכל בתרומה, ואינו מטמא למתים, וצריך לישא אשה שראויה לכהן, ואם אכל תרומה או נטמא או נשא גרושה וחללה זונה, מכין אותו מכת מרדות. אבל חלל של תורה הודאי, הרי הוא כזר, ונושא גרושה, ומטמא למתים, שנאמר אמר אל הכהנים בני אהרן, אף על פי שהם בני אהרן, עד שיהיו בכהונתן. ועוד קבלו זכרונם לברכה (ספרא אמור א א) בפירוש זה הכתוב, בני אהרן ולא בנות אהרן, מכאן שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, ועל כן הכהנת מותרת להנשא לחלל ולגר ולמשוחרר. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (קדושין עג, א) שהגר מותר לישא כהנת וממזרת. כהנת, מפני טעם זה שאמרנו שלא הוזהרו להנשא לפסולין, ממזרת, משום דקהל גרים לא איקרי קהל, ובאיסור ממזר כתיב (דברים כג ג) לא יבוא ממזר בקהל ה’. ומה שאמרו (שם עז, א) שחלל שנשא כשרה כל זרעו חללים ופסולים לכהונה, אבל ישראל שנשא חללה כל זרעו ממנה כשרים לכהונה, שהולד בעניין זה הולך אחר הזכר, שנאמר (במדבר א יח) ויתילדו על משפחותם. ומשפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא, לפי שיש כאן שני ספקות, ובספק ספקא אפילו בדאורייתא לא חישינן. אבל נתערב במשפחה ודאי חלל, כל אשה מהן אסורה לכהן עד שיבדק. ויתר פרטיה, בקדושין וביבמות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונשא חללה ודאית ובעלה חייב מלקות. נשא ספק חללה או חללה מדבריהן מכין אותו מכת מרדות. וזה היה בזמן שהישראלים דנו דיני נפשות, אבל בזמן הזה אין מלקין, וכמו שנכתוב למטה בעזרת ה’ בסדר כי תצא (מצוה תקצד) במצות עשה דמלקות. רסח. שלא ישא כהן גרושה שלא ישא כהן, בין גדול בין הדיוט, גרושה, שנאמר (ויקרא כא ז) ואשה גרושה מאישה לא יקחו. משורשי המצוה מה שכתבתי באיסור זונה הקודם לזה (מצוה רסו). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט, א), שגרושה היא נקראת אפילו מן האירוסין, ואין צריך לומר מן הנישואין, אבל הממאנת (שם קח, א) אפילו גרשה בגט והחזירה ומאנה בו הרי זו מותרת לכהן. והחלוצה, כלומר, אשה שיצאה מתחת יד יבם בחליצה, אסורה לכהן מדרבנן (שם כד א), מפני שנתנו לה דין גרושה. וכהן שכנס ספק גרושה או זונה וחללה מוציאה בגט. אבל כנס ספק חלוצה אין מוציאה, שלא גזרו חכמים אלא על חלוצה ודאית. וכל שאינה ראויה לחלוץ, אם נחלצה לא נפסלה לכהונה. יצא עליה קול שהיא חלוצה, אין חוששין לאותו קול, שהחכמים הם שגזרו על החלוצה להיות כגרושה והם הקלו בה בעניינים אלו שאמרנו. ויתר פרטיה, בקדושין וביבמות. ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ונשא גרושה ובעל חייב מלקות, אבל כל זמן שלא בעל אינו מתחייב מלקות, ואפילו כהן גדול שחייב שני לאוין, משום לא יקח ומשום לא יחלל, וכמו שנכתוב למטה בעזרת ה’ (מצוה רעד), ולוקה על שניהם, אינו לוקה לעולם על אחד מהם אלא אחר שבעל, אבל לא בעל אינו לוקה משום לא יקח, ד'לא יקח' אגוד הוא בלאו ד'לא יחלל'. ופעמים שיתחייב כהן גדול ארבע מלקיות בביאה אחת, וכגון שהיא אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה, ועל כיוצא בזה יאמרו חכמים זכרונם לברכה (קידושין עז ב) איסור מוסיף, שהרי בתחילה האלמנה היתה מותרת לכהן הדיוט, וכשנתגרשה נתווסף בה איסור שנאסרה להדיוט, ועדיין היא מותרת לאכול בתרומה, וכשנתחללה נתווסף בה איסור שנאסרה מלאכול בתרומה, ועדיין היא מותרת לישראל, וכשנעשית זונה נתווסף בה איסור לגבי ישראל, שהרי מצינו איסור בישראל בזונה, שהמזנה ברצון תחת בעלה אסורה לבעל ולבועל. אבל אם נשתנה סדר זה וכגון שנעשית תחילה זונה וכו' אין חייבין על ביאתה אלא מלקות אחת, לפי שאין שם איסור מוסיף. וכלל גדול בכל אסורין שבתורה: אין איסור חל על איסור אלא אם כן היו האסורין באין כאחת, או שהיה האחד מוסיף דברים אחרים, כמו שאמרנו, או איסור כולל. רסט. מצות קידוש זרע אהרן לקדש זרע אהרן. כלומר, לקדשם ולהכניסם לקורבן, וזהו עיקר העשה. וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה, ואם מאנו בזה, לא נשמע אליהם. וזה כולו לכבוד ה’ יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, שנאמר (ויקרא כא ח) וקידשתו - לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (א יג) וקדשתו - על כרחו, כלומר, שזאת המצוה אנחנו נצטוינו בה, ואין זה בבחירת הכהן. ועוד אמרו: 'קדושים יהיו לאלהיהם' - על כורחם, 'והיו קודש' - לרבות בעלי מומין. שלא נאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיהם, למה זה נקדימהו ונכבדהו? על כן אמרו והיו קודש, כלומר הזרע הוא מיוחס כולו, תמים ובעל מום. משורשי המצוה לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו, ובכל עת כבדנו הכהנים, נזכר ונקבע במחשבתנו כבודו ברוך הוא וגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעלה והרצון הטוב, תחול ברכתו ברוך הוא וטובו הגדול עלינו והוא חפץ בברכה כאשר הודענו כמה פעמים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (גטין נט, א), שסדר קריאת התורה בציבור, זהו שכהן קורא ראשון לעולם, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה, ואם אין שם לוי כהן קורא שני פעמים, וכהן אחר כהן לא יקרא, משום פגמו של ראשון, ולוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם, וכבוד זה נעשה להם, כשראויין לכך. אבל אם היו בעלי עבירות, נמנעים מכבוד. וכבר אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג, א) שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ועכשו בזמן הזה לא ראינו מי שהקדים עצמו לשום כהן מפני חכמתו, ועקב ענוה יראת ה’. ויתר פרטיה, נתבארו במקומות חלוקים מן גמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתם. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שמצוה על כולן לכבד זרע אהרן. ועובר על זה ולא כבדם במקום שראוי וכהן הראוי לכבוד ביטל עשה זה. רע. שלא יכנס כהן גדול באוהל המת שלא יכנס כהן גדול באוהל המת, ואפילו לששה מתי מצוה, שנאמר (ויקרא כא יא) ועל כל נפשות מת לא יבוא. כלומר לא יבוא בתוך הבית עמהם, דלשון 'לא יבוא' - ביאת בית משמע. משורשי המצוה מה שכתבתי למעלה במצוה רס''ג בסדר זה, שעניין הטומאה ראוי להתרחק מן הכהנים שהם קדושים עושי מלאכת ה’ יתברך תמיד, והכהן הגדול הנבדל להיות קודש קודשים, עם היותו בעל גוף, נפשו תשכון תמיד בתוך המשרתים העליונים, על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם, ואפילו בקרובים, כמו לכהנים הדיוטים שכתבתי למעלה (מצוה רסג) דחס רחמנא עליהם, שישפכו נפשם בבית המת כי יחם לבבם על קרוביהם. מה שאינו כן בכהן הגדול, כי מרוב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש, וישכיח מלבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו, כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים. ובדיני טומאת המת ואוהל המת דברתי מעט כמנהגי בסדר זה, אין ראוי להחזירו פן יכבד על הקורא. [הלכות אבל פ''ג]. ונוהג איסור זה בזמן הבית שיש שם כהן גדול ובכל מקום שיהיה, ואפילו אם היה מקרה שיצא לחוצה לארץ מוזהר מהכנס באהל המת. ואם עבר ונכנס שם במזיד, ואפילו אביו או אמו מתים בבית, לוקה. רעא. שלא ייטמא כהן גדול בשום טומאה במת שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, שנאמר (ויקרא כא יא) לאביו ולאמו לא יטמא, כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו. ואף על פי שבראש הפסוק אסר עליו מהטמא על כל הנפשות, זהו טומאת ביאה לאהל המת, כמו שפרשנו שם (מצוה רע) שהרי כתוב שם לא יבוא דמשמע ביאה באהל, וכאן יאסר עליו כל שאר מיני הטומאה בכלל. ואל תחשב שזה שנאמר לאביו ולאמו וגו'. הוא פירוש לראש המקרא שאמר ועל כל נפשת וגו'. שאין הדבר כן, אבל הם שני לאוין: 'לא יבוא' ו'לא יטמא'. ולשון ספרא (אמור ב ד) חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (בספרא שם) שחייב כהן הדיוט בלא יבוא ולא יטמא, אף על פי שלא נכתב בו, מדין גזירה שוה, כששניהם נאסרו מהטמא בנפש, וכמו שבא בגמרא. ואמנם אין למנות במנין הלאוין לא יבוא ולא יטמא בכהן הדיוט לשני לאוין, כמו שמנינו אותן בכהן גדול, לפי שבכהן גדול נכתבו בפירוש, ובהדיוט נלמד האחד בגזרה שוה. וכבר הורה זקן, הוא הרמב''ם זכרונו לברכה, שאין לנו למנות במנין תרי''ג מצות אלא המפורשות בכתוב, אבל לא הנלמדות במידות שהתורה נדרשת בהן. משורשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת לזו, והוא הדין והוא הטעם, כי כוונת שתיהן בלא יבוא ובלא יטמא עניין אחד הוא. ובדיני טומאת המת, כבר כתבתי למעלה בסדר זה במצוה רסג קצת מהן. ונוהג איסור זה בזמן הבית כי אז יהיה שם כהן גדול. ובכל מקום שהכהן שם, גם כן נוהג אסור זה, ואם עבר ונטמא ואפילו לקרוביו במין ממיני הטומאה חייב מלקות. ערב. מצות כהן גדול לישא נערה בתולה שישא כהן גדול נערה בתולה, שנאמר (ויקרא כא יג) והוא אשה בבתוליה יקח. והראיה שזה נחשב מכלל מצות עשה, מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות ל, א): עושה היה רבי עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה, ובארו זה, כשהיה כהן גדול בא על אשה שאינה בתולה, שהיא אסורה עליו בעשה, שהעיקר הוא אצלנו, לאו הבא מכלל עשה עשה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (הוריות יא, ב) מוזהר על האלמנה, ומצוה על הבתולה. משורשי המצוה לפי שהעיקר הטוב שבאדם הוא שיהיה לו מחשבת טהרה ונקיות, כי אחרי המחשבות ימשך מעשה הגופות, על כן ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו, שהוא קודש קודשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו ה’ יתברך ממנה טהור ונקי ראוי לעבוד בקדשה. ושמא תאמר ומי יודע אם גם הבתולה קבעה מחשבתה באיש זולתי בו ונתנה עיניה באחר? התשובה בזה, שכל זמן שלא יצאה מחשבתה מן הכוח אל הפועל אינה נפסלת, אבל כל זמן שנבעלה נפסלה. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט, א), דמשתבגר אסורה עליו, העניין הוא, דמכיון שהיא גדולה כל כך, יצר מחשבת לבה רק רע, ואולי קבעה מחשבתה באדם אחר, ומחשבתה רעה מכיון שהיא גדולה, נחשבת לה כמעשה. וכן מזה הטעם אמרו גם כן, שאם נתאלמנה מן האירוסין, אפילו בעודה קטנה, אסורה היא לכהן, דמכיון שנעשה בה מעשה הקידושין, כבר קבעה מחשבתה באיש אחר מתוך מעשה האירוסין ונפסלה, דמעשה פוסל אפילו בקטנות, ומחשבה בגדולות. וכן אמרו (שם), שאם נבעלה שלא כדרכה גם כן פסולה, שכבר נעשה בה מעשה רב, אף על פי שבתוליה קימין. וכן אמרו שאף מוכת עץ פסולה, והטעם בה לפי הדומה לפי שאינה קובעת עוד מחשבתה הרבה בכהן גדול, דמכיון שנאבדו בתוליה אינה כורתת ברית חזק לעולם לאיש, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב, ב) כי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והרי זו לא עשאה שום אדם כלי. ומכל מקום לא החמירו זכרונם לברכה באלו הרבה, ואמרו (יבמות ס, א) שאם נשא בוגרת או מוכת עץ דיעבד יקים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות יב, ב) שאחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים, ואחד כהן גדול העובד או כהן גדול שמינוהו ועבר, וכן כהן משוח מלחמה, כולם מצווין על הבתולה ואסורין באלמנה. ומה שאמרו (יבמות נח, ב) שאפילו אירס הקטנה ובגרה תחתיו קודם נשואין, הרי זה לא יכנוס, ואם כנס אינו מוציא. ומה שאמרו (שם נט, א) שאינו נושא שתי נשים ביחד לעולם, שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח, דוקא אשה אחת, אבל לא שתים. ומה שאמרו (שם סא, א), שאם כנס האלמנה בעודו הדיוט, ונתמנה כהן גדול, שאינו מוציאה, ואפילו ארסה קודם שנתמנה כהן גדול כונסה לאחר שנתמנה. ויתר פרטיה בפרק ששי מיבמות ובמקומות מכתובות וקידושין [ה' איסורי ביאה פי''ז]. ונוהג בארץ בזמן הבית והעבודה כי אז יתמנה הכהן גדול, לא במקום אחר. וכהן גדול העובר על זה ונשא בעולת איש שאינה לא אלמנה ולא גרושה, ביטל עשה ומוציאה בגט. רעג. שלא ישא כהן גדול אלמנה שלא ישא כהן גדול לבד אלמנה, שנאמר (ויקרא כא יד) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח. ולא היה צריך הכתוב לחזור איסור גרושה וחללה זונה בכהן גדול, שדרך כלל נאסרו על כל כהן, והוא ראש הכהנים, ועל כן פרשו זכרונם לברכה (קדושין עז א), כי ללמד לנו עניין זה, בא כפל האזהרה בגרושה וחללה זונה בכהן גדול. ואמרו בגמרא קדושין (שם), שבא ללמד שבזמן שיקרה שיהיו כל איסורין אלו באשה אחת כסדר הזה, שבתחילה תתאלמן ואחר כך תתגרש ואחר כך תתחלל ואחר כך תעשה זונה, ובא עליה כהן גדול, שחייב על ביאה אחת ארבע מלקיות, והוא שהוזהר בארבעה לאוין. ואם בא עליה כהן הדיוט לוקה שלוש. והטעם שיתחייבו עליה הרבה מלקיות כשהיא כסדר הזה, לפי שיש בה בעניין זה איסור מוסיף, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה רסח) סמוך במצות איסור גרושה לכהן, שאין איסור חל על איסור אלא כשיהיה איסור מוסיף או איסור כולל או איסור בבת אחת, כמו שמתבאר במסכת כרתות (יד, ב). ואין צריך לומר, שאם בעל ארבע נשים, ואחת מהן אלמנה ואחת גרושה ואחת חללה ואחת זונה, והותרה על כולן, שחייב ארבע מלקיות, בין שיבוא עליה כסדר או שלא כסדר, הואיל והן גופין מחולקין. ואם תשאל ותאמר: ואיך ילקה הרבה מלקיות בין באשה אחת בין בהרבה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, שהרי זה לאו שבכללות הוא, שהרי בכולן באה המניעה בלאו אחד, וכמו שכתוב למעלה (מצוה ז) לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. התשובה: דע שכבר בארו זכרונם לברכה עניין זה, וזהו אמרם בגמרא קדושין (עז, ב) במה שכתוב בכהן הדיוט ואשה גרושה מאישה לא יקחו, שמפני כן נפרדה הגרושה בלאו, ללמד שמלקין על הגרושה בפני עצמה וכמו שמלקין על הגרושה בפני עצמה, כך מלקין על החללה ועל הזונה בפני עצמה. ואמרו שם כשם שחלוקה גרושה וחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול, וללמד דברים אלו נכפלה המניעה בכהן גדול, כמו שאמרנו. משורשי המצוה לפי שיש בנישואי האלמנה מחשבות זרות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב, א), שבחור שנשא האלמנה שלוש דעות יש במיטה וכו'. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט, א) שאלמנה היא נקראת אפילו מן הארוסין, וכהן גדול שמת אחיו אפילו מן הארוסין, הרי זה לא ייבם אלא חולץ. היתה מקודשת ספק קדושין ומת ארוסה, הרי זו ספק אלמנה ואסורה, שכל ספק בדאורייתא אסור הוא מן התורה, ועל כן אמרו זכרונם לברכה בכל מקום, שספקא דאורייתא לחומרא. ויתר פרטיה, ביבמות וקדושין. וכהן גדול העובר על זה וקידש אלמנה ובעלה, לוקה שתי מלקיות: אחת, משום 'אלמנה לא יקח', ואחת משום 'לא יחלל זרעו', שהוא לאו בפני עצמו, וכמו שנכתוב אותו בסמוך (מצוה רעד). אבל קידש אותה ולא בעלה אחר כך, אינו לוקה כלל, ואפילו משום 'לא יקח', וכמו שאמרו שם בקדושין (עח, א): בעל - לוקה, לא בעל - אינו לוקה, דמה טעם קאמר 'לא יקח'? משום 'לא יחלל'. אבל בעל האלמנה אף על פי שלא קידשה, לוקה אחת משום לאו ד'לא יחלל' שהרי חיללה לאלמנה ועשאה זונה. והוא מוזהר שלא יחלל כשרים, שבכלל לאו ד'לא יחלל' משמע, שכן פרשו זכרונם לברכה 'ולא יחלל' - לא לה ולא לזרעו. וכן אמרו שם בקדושין: ומודה רבא בכהן גדול באלמנה, שאם בעל ולא קידש לוקה, מאי טעמא? 'ולא יחלל זרעו' אמר רחמנא, והרי חילל. כלומר דבכלל 'ולא יחלל' משמע דלא יחלל כשרים, ולא יחלל זרעו. רעד. שלא יבעל כהן גדול אלמנה שלא יבעל כהן גדול אלמנה ואפילו בלא קדושין, שנאמר (ויקרא כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו, ואמרו בקדושין (עח, א) כהן גדול באלמנה לוקה שתים, משום לא יקח, ומשום ולא יחלל, כלומר, שאם נשאה ובעלה לוקה שתי מלקיות, ואם בעלה מבלי שקדשה לוקה אחת משום 'לא יחלל', וכמו שאמר רבא שם. ומודה רבא באלמנה לכהן גדול, שאם בעל ולא קידש - לוקה, מאי טעמא? ולא יחלל אמר רחמנא, והרי חילל. קידשה ולא בעלה, אינו לוקה, משום לא יקח, דהא אמרינן התם דמה טעם קאמר, מה טעם לא יקח? משום לא יחלל. משמע דכל זמן שלא חילל אינו לוקה. וזה הטעם למדנוהו אף בכהן הדיוט בנשים האסורות לו. ואף על פי שכתוב זה דלא יחלל בכהן גדול הוא ובאלמנה, למדנו ממנו שאין ההדיוט גם כן חייב מלקות בנשים האסורות לו עד שיקח ויבעל, דודאי לא החמיר ההדיוט מגדול, וכמו שבארו שם בקדושין: בעל – לוקה, לא בעל - אינו לוקה, ואמרו שדין זה גם כן בכהן הדיוט שאינו חייב על הנשים האסורות לו עד שיקדש תחילה ואחר כך יבעל. אבל בעל זונה או גרושה וחללה בלא קדושין, אף על פי שזה אסור לו, ופסלו לכהונה, אינו לוקה, מכיון שלא נתבארה המניעה בו מזה בפירוש. ד'לא יחלל' בפרשת כהן גדול הוא כתוב, ובאלמנה דוקא. אבל בזונה וגרושה וחללה, אף הכהן גדול גם כן אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת: כשנשא אותן ואחר כך בעלן. אבל בעלן בלא קדושין, אף על פי שזה אסור לו ופסלו מן הכהונה, אין לו בזה חיוב מלקות, אלא דינו בזה כמו כהן הדיוט בשוה. שלעניין האלמנה דוקא, הוא שנתיחד הלאו בכהן גדול לחייבו ב'לא יחלל', כלומר בבעילה בלא קדושין, כמו שאמרנו. אבל לא בשלוש האחרות, שלא נכפלו השלוש האחרות בכהן גדול אלא לאותו עניין שאמרנו למעלה (מצוה רעג) לחלק, כלומר לחייב על כל אחת ואחת. ועוד יש טעם אחר בדבר שבאלמנה יש בה חילול בבעילה, שהיתה כשרה להדיוט ונפסלה בבעילה, ועל כן יש לחייבו מלקות עליה, ומשום לא יחלל. אבל בשלוש האחרות אין לחייבו מלקות בבעילה מבלי קדושין, שהרי אין לנו לומר בהן חילול, שהרי מחוללות ועומדות הן לכהן הדיוט קודם בעילה. משורשי המצוה בקודמת לה, וקצת דיניה גם כן. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית שהיה לנו כהן גדול עבר ובעל אלמנה אפילו בלא קדושין, לוקה משום לא יחלל, שהרי חילל לאלמנה שהיתה ראויה לכהן הדיוט, ועכשו אסורה לו. וכבר אמרנו שהוא חייב שלא יחלל לא לה ולא לזרעו. וחילול זרעו שייך לומר כשבא על גרושה חללה זונה שהן מחוללות, וכשהוא בא עליהן, אינו מחללן, שהרי מחוללות ועומדות הן, אבל זרעו הוא שמחולל, שזרעו במקום חלול. וחילול האשה שייך לומר בבא על האלמנה שהיא כשרה עדיין לכהן הדיוט, ובביאה זו של כהן גדול נעשית זונה, והרי חיללה מכשרותה. ואין ספק כי גם הזרע מחולל בה ממילא. אבל החילוק שיש בין החילול שבה לחילול הזרע שהיא מחוללת בהעראה, והזרע בגומר ביאתו, כדאיתא בגמרא (קדושין שם). רעה. שלא יעבוד כהן בעל מום במקדש שלא יעבוד כהן בעל מום בעבודת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא יז) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כלומר לא יקרב לעבדה, כי כל עניני מאכל קרוי לחם בהרבה מקומות. ומום זה עניינו מום קבוע, שכן פרשו בספרא (אמור ג ה) אשר יהיה בו מום לא יקרב, אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? תלמוד לומר באותה פרשה כל איש אשר בו מום לא יקרב. ומום קבוע הוא, כגון גרב או ילפת והיא החזזית. משורשי המצוה לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו, איש חן יפה תואר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מג, א) ששלושה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלים הכהן מלעבוד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מלקרב; ויש מומין אחרים שפוסלים האדם בלבד מלעבוד ולא הבהמה מלקרב; ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה, אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלושה מיני מומין אלו אינו עובד. אין פוסלין באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שנטל כליתו או טחול שלו או ניקבו מעיו, אף על פי שיעשה בהן טרפה עבודתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד - מה אלו בגלוי, אף כל שהוא בגלוי. [רשימת המומים הפוסלים באדם ובבהמה] ומנו חכמים שהמומין שהם פוסלין בין באדם ובבהמה הם חמשים, מלבד שיש מומין מיוחדים בבהמה והם עשרים ושלושה, ונמצאו בבהמה שבעים ושלושה, ויש גם כן מומין מיוחדים באדם והם תשעים, נמצאו הפוסלין באדם מאה וארבעים. וזהו כלל התשעים המיוחדים באדם, שמונה יש בראש, ושנים בצואר, ארבעה באזנים, וחמשה בגבנים ארבעה בריסי העינים, אחד עשר בעינים. ששה בחוטם, שלושה בשפתים, ושלושה בבטן, ושלושה בגבו של אדם, וששה בידים, ארבעה באברי הזרע, חמשה עשר בשוקיים וברגלים, ארבעה בכל הגוף, שמונה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיוחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן, חרש, שוטה, ונכפה ואפילו לימים, ומי שרוח רעה מבעתתו אפילו בעתים ידועים. ומלבד אלה, יש עוד שניים שפוסלין מפני מראית העין, ואלו הן, מי שנשרו ריסי עיניו אף על פי שנשאר השיער בעיקרן, ומי שניטלו שניו. וזהו כלל החמישים שפוסלין באדם ובבהמה: חמשה באוזן, ושלושה בריס של עין, ושלושה אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. שמונה בעין, שלושה בחוטם, ששה בפה, שנים עשר באברי הזרע, ששה בידים וברגלים. ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן: א) גרב, והוא האמור בתורה. ב) יבלת שיש בו עצם, וזהו יבלת האמורה בתורה. ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהוא וזו היא ילפת האמורה בתורה. ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי. ועוד שלושה אחרים: הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד. ב) החולה שהוא רועד מפני חוליו וכשלון כוחו, אבל הטרפה, כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דופן, כשר באדם ופסול בבהמה. ג) המזהם הרי חמשים. ויתר פרטיה במסכת בכורות פרק שביעי. ונוהגת בזמן הבית בכהנים וכן העובר על זה ועבד, והוא בעל מום, אם הוא מן המומין הפוסלין באדם ובבהמה, בין שוגג בין מזיד, עבודתו פסולה, ואם היה מזיד חייב מלקות. וכן אמרו בספרא (אמור ג יא) אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. ואם הוא מן התשעים מומין המיוחדים באדם, אף על פי שהוא לוקה, לא חילל עבדתו. ואם הוא מן המומין שפסלותן אינו אלא מפני מראית העין, אינו לוקה, ועבודתו כשרה. רעו. שלא יעבוד כהן בעל מום עובר שלא יעבוד כהן בעל מום עובר, שנאמר (ויקרא כא כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש, 'כל' - רבויא הוא, ומרבה אפילו מום עובר. כי בתחילה יזהיר על מום קבוע, שיהא סבור שהוא מותר לעבוד במום עובר שהוא קל ממנו, לפיכך הזהיר גם על העובר, והוא הגרב והילפת. משורשי המצוה כעניין שכתבנו במצוה הקדמת לה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין סו ב) שאחד מום קבוע או מום עובר פוסל העבודה ולוקה הכהן עליו אם עבד (עבר) במזיד. ומה שאמרו זכרונם לברכה, (מדות ה ד) שבית דין הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן בהתמדה שהיו בודקין הכהנים ביחוסין ובמומין, וכל כהן שנמצא פסול ביחוסין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה. וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ומי שנמצא כשר ביחוסו ונמצא בו מום, יושב בלשכת העצים ומתילע עצים למערכה, וחולק בקודשים עם אנשי בית אב שלו ואוכל, שנאמר לחם אלהיו מקודשי הקודשים ומן הקודשים יאכל. ויתר דיני כל המומין. בבכורות פרק שביעי. ונוהגת בזמן הבית בכהנים עבר ועבד במום עובר במזיד - לוקה. והרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה זה הלאו של מום עובר ללאו בפני עצמו. וכתב, דבכלל לאו דמום קבוע הוא, והוא כמו חלק מחלקי המצוה, וכבר הסכימו הוא והרמב''ם זכרונו לברכה, ודבר ברור הוא שאין לחשב חלק המצוה בפני עצמה. רעז. שלא יכנס בעל מום בהיכל כולו שלא יכנס בעל מום בהיכל בכללו, כלומר אל המזבח ובין האולם ולמזבח וכל שאר המקומות שבהיכל, שנאמר (ויקרא כא כג) אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש. ונתבאר בספרא (אמור ג י) ששני לאוין אלה, של הפרוכת והמזבח, לא יספיק אחד מהם בלתי חברו, ושניהם באו להשלים הדין בעניין אחד, והוא להרחיק המקום האסור עליהם להכנס בו. משורשי המצוה להגדיל כבוד הבית והדרו, על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום, כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמוד שם מי שיש בו שום חסרון. וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) הרבה פעמים התועלת הנמצא לנו בהגדילנו מעלת הבית הקדוש ותפארתו. דיני המצוה כלומר מה הן המומין שבשבילן ימנע הכהן מלכנס, זכרתים למעלה (במצוה רעה) בסמוך ברמז באזהרת בעל מום קבוע, ושם הודעתי מקומן בגמרא וכל העניין כמנהגי. וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה שאין לנו לחשב זה הלאו במנין הלאוין, שאסור הכנס בעל מום בהיכל, וגם פרוע ראש וקרוע בגדים ושתוי יין, אינו אלא מעלה מדבריהם זכרונם לברכה, ולא בא הכתוב הזה אלא לאסור מהם קריבה לעבודה, וזה בכלל לאו דבעל מום שלא יעבוד הוא. וכתב עוד, שאף הם לא אסרו אלא המקום הנקרא 'בין האולם ולמזבח', שהוא עשרים ושתים אמה, אבל כנגד המזבח עצמו, שהוא שלושים ושתים אמה לא אסרו, וכמו שכתבתי למעלה בסדר ויהי ביום השמיני (מצוה קמט) באזהרת פרוע ראש, בשם הרב זכרונו לברכה [הלכות בביאת מקדש פ''ו]. רעח. שלא יעבוד כהן טמא שלא יעבוד כהן בעודו טמא, שנאמר (ויקרא כב ב) וינזרו מקודשי בני ישראל ולא יחללו את שם קודשי. ואמרו זכרונם לברכה, בפרק תשיעי מסנהדרין (פג, ב) מנין לטמא ששימש שהוא במיתה, כלומר מיתה בידי שמים? דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקודשי בני ישראל ולא יחללו. וכתיב במקום אחר 'ומתו בו כי יחללוהו'. משורשי המצוה מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם בטהרה ידוע לכל מבין. דיני המצוה כגון מה הן הטומאות המטמאות מדרבנן, ובאיזה עניין יטהר הטמא מטומאתו, ואיזו טומאה צריכה הזאה וקורבן לטהרתה, ואיזו אינה צריכה אלה טבילה והערב שמש; ומכלל העניין שאי אפשר לעלות משום טומאה כי אם בטבילה, ואיזו טומאה צריכה שבעה ימים לטהרתה, ואיזו יספיק לה יום אחד. ויתר רובי פרטי עניינים אלה אשר רבו למעלה, יתבארו כולם בסדר טהרות. ונוהגת בכהנים בזמן הבית וכהן העובר עליה ועבד בטומאה, חייב מיתה בידי שמים. רעט. שלא יאכל כהן טמא תרומה שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן וגו' בקודשים לא יאכל עד אשר יטהר. ואמרינן במסכת מכות (יד, ב) אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא? שנאמר איש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלוהו הזרע כולו זכרים ונקבות? הוי אומר: זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה העניין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי (פג, א) גבי מחוייבי מיתה בידי שמים, שילמדו שם טמא האוכל תרומה מ'ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא'. משורשי המצוה להגדיל ולייקר בלב כל אדם כל אשר בקודש. וכבר זכרתי פעמים רבות התועלת הנמצא לנו בדבר, וממעלות הקודש לאוכלה בטהרה ידוע. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה, אף על פי שהוא בלאו, אינו לוקה, לפי שאינה קודש. ומה שאמרו (ברכות ב, א) שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נידה מ, א) במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע. ומה שאמרו ברוכבי גמלים. ומה שאמרו (בכורות כז, א) בתרומת חוצה לארץ שהיא מותרת לכהן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נידה. ומה שאמרו (חולין קל, ב) שכל עמי הארץ בחזקת טומאה, ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשמרה בטהרה. ודיני הטומאות זכרתי למעלה (מצוה קנט) גם כן קצתן בכלל ובפרט. ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות בארץ ובזמן שהיא בישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאורייתא, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תרומות א כו): והעובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא, חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) שמנו שם מחייבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפרות ארץ ישראל [יו''ד סימן שלא]. רפ. שלא יאכל שום זר תרומה שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קודש. ובא הפירוש המקובל (פסחים כג א), שזה הקודש הוא התרומה לבד וכל מה שנקרא תרומה, אבל לא בא להזהיר בכאן על קודשים אחרים. ומה שנקרא תרומה גם כן אלו הבכורים, וכמו שדרשו זכרונם לברכה מן הקבלה (שם לו, ב) ותרומת ידיך (דברים יב יז) אלו הבכורים. משורשי המצוה כמצוה הקודמת. וממעלות הקודש, שיאכלוה משרתי ה’ ונשיהם ובניהם ועבדיהם אשר קנו להם, ויתנוהו לבהמתם ולכל חיתם ולא לאחרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יב, ב) שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, דקנין כספו הוא מכל מקום, וכן אשת כהן שמרדה, הרי היא אוכלת, וכל אשת כהן אוכלת, אפילו היא בת שלוש שנים ויום אחד, וגם הארוסה לו היתה ראויה לאכול אלא שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתנשא, כמו שבא בריש פרק חמישי דכתובות (נז ב). עבד עברי של כהן, אינו אוכל, שהרי אסרה התורה שכיר עולם ושכיר שנים, כמו שכתוב (ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש. אבל עבד כנעני אוכל, דקנין כספו הוא, וגם אם קנה העבד עבדים, גם הם אוכלים על ידו, משום דכתיב (שם יא) כי יקנה נפש קנין, שיש במשמע, שהנפש יעשה קנין, אבל אם העבד השני קנה שלישי אינו אוכל, דכי יקנה הנפש, קנין אמר רחמנא ולא קנין הקנין. וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהונה אסורה לאכול בתרומה לעולם (יבמות סה א), וגם אנדרוגינוס גם כן בין שנבעל דרך זכרותו או דרך נקבותו, ואף משוך, והוא מי שנמשכה ערלתו עד שנראה כאלו לא מל, אסור לאכול מדרבנן עד שימול פעם שניה (שם עב א). ויתר פרטיה רבים, יתבארו במסכת תרומות. ונוהג איסור אכילת התרומה לזרים בכל ישראל זכרים ונקבות בכל מקום שיש שם תרומה דאורייתא, דהינו בזמן שארץ ישראל בישובה, כי אז חיוב התרומה דאורייתא, כמו שנכתוב בסדר שופטים (מצוה תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה בעזרת השם. ובזמן הזה נוהג אסורה מדרבנן בפרות ארץ ישראל וכמו שנכתוב שם. והעובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר, או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהונה באחד ממיני החלול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה, חייב מיתה בידי שמים, כמו שבא בסנהדרין פרק תשיעי (פג, ב), מדכתיב (שם ט) ומתו בו כי יחללהו, ואחריו וכל זר לא יאכל קודש. רפא. שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה שלא יאכל תושב כהן ושכיר תרומה, שנאמר (ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש. שורש המצוה וכל ענינה נכלל במצוה הקודמת, כי טעם איסורן מפני שנחשבו כמו זר אחר שאינו קנין כספו, כי התושב הוא שכיר עולם, והשכיר הוא שכיר שנים. רפב. שלא יאכל ערל תרומה שלא יאכל ערל תרומה, כלומר כהן שלא נמול, בין שהוא מזיד, או שוגג, או אנוס וכגון שמתו אחיו מחמת מילה שיראת המות מנעתו מלמול, בכל עניין שיהיה, מכיון שהוא ערל אסור לאכול בתרומה, והוא הדין שאסור בשאר קודשים. ומניעה זו לא נתבארה בכתוב, אלא נלמדה בגזרה שוה. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה. ובארו המקבלים עם זה, שזה האיסור הוא מדאורייתא לא מדרבנן. ולשון יבמות (ע, א) מנין לערל שאינו אוכל תרומה? נאמר (שמות יב מה) תושב ושכיר בפסח, ונאמר (ויקרא כב י) תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בה, והוא הדין לשאר קודשים. וזה כמו כן לשון ספרא (כאן ד יח), ושם נאמר: רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. ושם נתבאר, כלומר בגמרא יבמות (עב א), שדבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. ומשוך הוא שנמשכה הערלה בעניין שנראה כמי שאינו מהול, אחר שנמול. הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה, והמשוך אסור מדרבנן, והבן זה, ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, עד כאן. ולפי הדומה כל אריכות דבריו כאן הוא מפני שכתוב בעיקר השני בספר המצות שאין כל מה שילמד באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי, ראוי למנותו במנין המצות. והנה הגזרה שוה אחת משלוש עשרה מידות היא, והנה הוא בעצמו, ימנה איסור הערל בתרומה באחת, ואף על פי שהוא נלמד כן. ולכן יתנצל באומרו כי המקבלים בארו שזה האיסור מדאורייתא, לא מדרבנן. ונראה כי כונתו לומר שכל זמן שבארו זכרונם לברכה בפירוש שהעניין מדאורייתא לא מדרבנן, נמנה אותו למצוה, ואף על פי שהוא נלמד באחד מן המידות, אחר שחכמים יעידו על הדבר שהוא דאורייתא. ואם לא שראוי להזהר מאוד בגחלת הרב ואירא, הייתי אומר כי מרחק גדול נכנס לזאת הפרשה. וכבר תפש עליו בזה הרמב’’ן זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעיקר השני, והרבה עליו ראיות מדברי הגמרא ומן המדרשות, כמה רבו הדברים עד שלא יכילום שבעה דפין גדולים. וסוף דבר אמר הרב כי ספר מצות הרמב''ם זכרונו לברכה, עניניו ממתקים וכולו מחמדים, מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים. משורשי המצוה לפי שהערל כמו זר נחשב, אחר שלא נכנס עם ישראל בברית המילה שהוא עניין גדול, והרחקת זר מן התרומה והטמאים מן הקודש, שורש אחד להם, וכתוב למעלה בסמוך (מצוה רעט). ונוהגת בכהנים בכל מקום שיש שם תרומה דאורייתא כמו שאמרנו במצוה הקודמת (רפא). ומי שעבר על זה ואכל תרומה, בין טהורה בין טמאה, והוא ערל - חייב מלקות. רפג. שלא תאכל חללה מן הקודש לא תאכל חללה מן הקודש. כלומר מן התרומה וחזה ושוק שראויות בנות אהרן הכשרות לאכלן, שנאמר (ויקרא כב יב) ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקודשים לא תאכל. ואמרינן בגמרא יבמות (סח, א) כי תהיה לאיש זר כגון שנבעלה לפסול לה שפסלה מן הכהונה. ומאשר כתוב 'בתרומת הקודשים', אמרו זכרונם לברכה (שם ב) במורם מן הקודשים לא תאכל, כלומר מחזה ושוק, ושם נאמר לכתוב קרא 'בקודשים לא תאכל', מאי 'בתרומת הקודשים'? שמעת מנה תרתי: חדא שהיא כשנבעלה לפסול נפסלה מלאכול בתרומה וחזה ושוק, ועוד אחרת, שהיא כשתהיה נשואה לזר ומת בעלה, שחוזרת לאכול בתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ונמצא שיהיה בכלל זה הלאו אזהרת החללה מלאכול הקודש, ואזהרת כוהנת שנשאת לזר שלא תאכל חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה. מה שלא נדין כן בתרומה, שכהנת שנשאת לזר ומת בעלה חוזרת היא לאכול בתרומה. ומשמעות הכתוב כן, כי תהיה לאיש זר בתרומת הקודשים לא תאכל. כלומר כשתבעל לאיש זר, כלומר, שהוא פסול לה, וזהו זרותו - לא תאכל בתרומת הקודשים, דהינו תרומה וחזה ושוק כדפרישית. ועוד יש גם כן במשמעות הכתוב כי תהיה לאיש זר למי שאינו כהן, וכן כתב רש''י זכרונו לברכה: לאיש זר, ללוי או לישראל, כלומר שהוא זר מן הכהונה, בתרומת הקודשים אינה אוכלת בעת היותה לו. אבל אחר מותו, או שגרשה, שהיא אוכלת בתרומת הקודשים, שהרי יצאת מתחת ידי הזר - לא תאכל בחזה ושוק, דמכיון שנשאת לזר נפסלה בחזה ושוק לעולם. ואולם תדע, כי איסור אכילת כהנת בתרומה בעודה תחת בעלה ישראל לא למדנוהו מזה הכתוב כלל, שלא בא עליו הפירוש לדרוש בו כך אלא מה שכתבנו, אבל זה האיסור למדוהו חכמים זכרונם לברכה בעלי הקבלה ממקום אחר, מדכתיב וכל זר לא יאכל קודש, שבא עליו הפירוש שכל זמן שהאשה תחת בעלה, דהינו בעלה הישראל שהוא זר מן הכהונה, לא תאכל קודש, כי אשת הזר נחשבת כזר, והרי היא כמו אחת מצלעותיו. ודע זה וקבלהו, כי כן האמת המקובל. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן שיש שם תרומה דאורייתא, כמו שאמרנו במצות הקודמות. עברה הכהנת ואכלה תרומה או חזה ושוק והיא חללה, כלומר שנבעלה למי שפוסלה מן הכהונה, וכן אם עברה ואכלה חזה ושוק אחר שמת בעלה הישראל או שנתגרשה ממנו, וכן אם עברה ואכלה תרומה או חזה ושוק בעודה תחת בעלה הישראל, בכל צדדין אלו חייבת מלקות. רפד. שלא לאכול טבל שלא לאכול טבל, בין ישראל בין כהן, והוא הדבר שלא ניטלה ממנו תרומה ומעשרות, שנאמר (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קודשי בני ישראל את אשר ירימו לה’. ובא הפירוש המקובל על זה (סנהדרין פג א), שבאוכל טבל הכתוב מדבר. ועניין הכתוב לומר, שלא יחללו הקודשים בעודם מעורבים עם החולין, וזהו לשון את אשר ירימו שהוא לשון עתיד, כלומר שעדיין לא הורמו. וכן הוא בגמרא סנהדרין (פג א) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר ולא יחללו את קודשי בני ישראל את אשר ירימו לה’, בעתידים להרים הכתוב מדבר, דיליף חלול חלול מתרומה, שכתוב עליה ואת קודשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר יח לב). והיא במיתה כמו שכתוב למעלה (מצוה רפ), מדכתיב (ויקרא כב ט) ומתו בו כי יחללוהו, וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קודש. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (טז, ב) בעניין זה, יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, אבל נטלה ממנו תרומה גדולה. ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, או מעשר ראשון, או מעשר שני, ואפילו מעשר עני מנין? כלומר, מנין שיהיה בדבר חיוב? תלמוד לומר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך. ולהלן הוא אומר (שם כו יב) ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל. אמנם זה החיוב הוא למלקות, אבל עון מיתה אינו אלא על הטבל שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, וכן נמי באוכל מעשר קודם שנטלה ממנו תרומת מעשר, וזהו שנאמר בצוואת הלוים (במדבר יח לב) כשציוום להוציא מעשר מן המעשר, ואת קודשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזו היא מניעה שלא לאכול מעשר ראשון בטבלו, כן פרשוהו זכרונם לברכה (יבמות פו, א) ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי. מכלל דברינו שהאוכל הטבל קודם שניטלה ממנו תרומה גדולה, וכמו כן קודם שניטלה ממנו תרומת מעשר הוא במיתה, ואם אכל ממנו אחר שניטלה ממנו תרומה גדולה, וניטלה ממנו גם כן תרומת מעשר, וכגון שהקדים ליטול תרומת מעשר קודם מעשר, אף על פי שהוא עדיין טבול לשני המעשרות, דהינו מעשר ראשון ושני, או מעשר עני, אינו בחיוב מיתה, אבל הוא בחיוב מלקות. וכן כל זמן שהוא טבול אפילו לאחד מן המעשרות במלקות. ואזהרותיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו', כמו שנכתוב לקמן בסדר ראה אנכי. ושמור עניין זה (מצוה תעג ד), כי כן תמצא האמת אם תזכה ללמד דברי חכמינו בעלי הקבלה זכרונם לברכה. משורשי המצוה מה שכתבתי למעלה סמוך בלאו דכהן טמא בתרומה (מצוה רעט). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז עג, ב) באיסור הטבל, שאוסר תערובתו בכל שהוא, מה שאינו כן בשאר איסורין שבתורה, חוץ מיין נסך וחמץ בפסח, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קיא). ונתנו טעם בטבל, מפני שאיסורו כמו התירו בכל שהוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה, שאין לתרומה שיעור מן התורה, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת כרי גדול של חיטים, אף איסורו כמו כן בכל שהוא, ונמצא שאם נתערבו מעט חיטים של טבל בכמה של חולין, שכולן אסורין. ובסדר זרעים ובמסכת תרומות ומעשר שני ומעשרות יתבאר אי זה דבר חייב בתרומה ומעשרות והן טובלין הפרות, ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר חייב מן התורה, ואי זה מדברי סופרים. ויתר משפטי הטבל שם, ובמקומות מן מסכת דמאי [יו''ד סי' של''א]. ונוהג איסור זה של טבל בכל ישראל בזכרים ונקבות ואפילו בכהנים ולוים, אף על פי שהם האוכלים התרומות ואפילו בדגן שלהם, וכן נוהג האיסור בכל מקום, כלומר, שאסור לאכול הטבל של פרות ארץ ישראל בכל מקום. אבל חיוב תרומות ומעשרות מן הפרות, ידוע הוא שלא חייבתנו התורה בהם אלא בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, שנאמר בתרומה (במדבר טו ב) בבואכם ודרשו זכרונם לברכה (כתובות כה, א): ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם. וכן פסק הרמב''ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו), ולפיכך אין איסור הטבל מדאורייתא אלא בפרות ארץ ישראל, ובדגן ותירוש ויצהר דוקא, כמו שנכתוב במצות מעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה). וכבר כתבתי קצת חילוקין במקומות שסביב ארץ ישראל לעניין שביעית בסדר אם כסף תלוה, ותחומי ארץ ישראל ידועים הם. ועוד אכתב בארוכה כל עניין תרומות ומעשרות וחילוק המקומות ומה שהוא מדאורייתא או מדרבנן בסדר שופטים (תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה וקחנו משם. ועוד אודיעך שם מחלוקת המפרשים בעניין תרומה אם היא מדאורייתא או דרבנן היום אפילו בארץ, ומי שהוא במקום שיהיה מסופק עליו אם הוא מארץ ישראל אם לא, בזמן שהארץ בישובה ראוי להחמיר בדבר על כל פנים לפי שזהו ספיקא דאורייתא, וקימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא (ביצה ג ב). ומן הדומה שחכמים זכרונם לברכה (חולין ו, ב) היו מחמירין אפילו בפרות שחיוב המעשר שלהם דרבנן, במקומות המסופקים להם אם הם מארץ ישראל, ואפילו אחר חורבן הבית, אף על פי שאיסור זה אינו נוהג אלא בפני הבית מדאורייתא. והעובר על זה ואכל כזית מן הטבל קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, וכן קודם שהפרישו ממנו תרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, וכמו שאמרנו למעלה, ואם אכל כזית טבל שנטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, אבל עדיין לא הפרישו ממנו מעשרות, ואפילו לא נשארו בו אלא מעשר עני - חייב מלקות. ואם הוא טבל של דבריהם, כלומר דבר שאין חיוב התרומה והמעשרות בו אלא מדרבנן, כגון כל שאר פרות חוץ מדגן תירוש ויצהר, ואפילו בזמן שישראל בארץ, או אפילו דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל, ובזמן הבית - מכין אותו מכת מרדות. ומשקין היוצאין מפרות שהן טבל אסורין כמותן. ומכל מקום אף על פי שהן אסורים מן התורה אין חיוב המלקות על המשקין אלא על גוף הפרות, חוץ מיין ושמן שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים והענבים, והטעם לפי הדומה, מפני שעיקרן של אותן פרות למשקין הן לבריות. רפה. שלא נקדיש בעלי מומין למזבח שלא נקדיש בעלי מומים להקריבם למזבח, ואף על פי שלא הקריבם, בהקדש לבד יש איסור לאו, ועל ההקדש לבד נאמר (ויקרא כב כ) כל אשר בו מום לא תקריבו, משום בל תקדיש (תמורה ו א). משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה רעז) בלאו שלא יכנס בעל מום בהיכל כולו, ועין במצות הקורבן (מצוה רפו) להיות תמים ומצאת שם כי תדרשנו. ודיני המצוה כלומר, מה הן המומין הפוסלין ומה אינן פוסלין, כתבתי מהן קצת מזה למעלה (מצוה רעה) בלאו שלא יעבד כהן בעל מום בעבודת המקדש. והכל בארוכה במסכת בכורות [ה' איסורי מזבח פ''א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות כל העובר עליה והקדיש בעל מום ואפילו בזמן הזה עבר על לאו זה. ומן הנראה שלא יהיה בזה מלקות, לפי שאין בו מעשה. אבל ראיתי הרמב''ם זכרונו לברכה (איסורי מזבח א ב) שכתב המקדיש בעל מום לוקה, ואולי יעשהו כממיר שיש בו מלקות ואף על פי שאין בו מעשה, שזה וזה הקדש הוא, ואליו נשמע ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. רפו. מצות הקורבן להיות תמים שיהיה כל קורבן שנקריבהו שלם במינו מן המומין שבאו בכתוב ומאותן שבאה הקבלה עליהם שהם מומין, והוא מה שנאמר על זה (ויקרא כב כא) תמים יהיה לרצון. ואמרו בספרא (אמור ז ט) 'תמים יהיה' - מצות עשה, והביאו ראיה (מנחות פז א) על היות הנסכים וסלתם ושמנם בתכלית השלמות מההפסד, מדכתיב (במדבר כח לא) תמימם יהיו לכם ונסכיהם. שורש המצוה נגלה עם מה שהקדמנו למעלה, בעניין הקרבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכוון מחשבת בני איש אל ה’ ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכוח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקורבן בלי מום, כי מזימות בן אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות בחשוב, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין. מדיני המצוה המומין שמנו חכמים זכרונם לברכה שפוסלין בקורבן, שהם שבעים ושלושה, חמשים מהם, בין באדם בין בבהמה, והעשרים ושלושה, מיוחדים בבהמה ואינן ראויין להיות באדם. וכמו כן יש מומין שהם מיוחדים באדם שאינם ראויים להיות בבהמה והן תשעים, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה רעה) גבי מומין הפוסלין בכהן. וכן מה שחלקו זכרונם לברכה (חולין קל, א) בין מום קבוע למום עובר. ומה שאמרו (זבחים קטז, א) שאין המומין פוסלין בקורבן עוף, שלא נאמר בהן תמים זכר. ובמה דברים אמורים? במומין קטנים, אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממנחות (ה' איסורי מזבח פ''א). ונוהגת מצוה זו בזמן הבית והעובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האמורין מבהמה בעלת מום על המזבח, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ (מצוה רפח רצ). וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם א ד) נמצאת למד, שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אמוריו על המזבח, לוקה ארבע מלקיות, ועל מה שאמר שאם הקדיש – לוקה, צריך עיון. רפז. שלא ניתן מום בקדשים שלא ניתן מום בקדשים. כלומר שלא נעשה בבהמה שהיא קדושה למזבח שום חבורה או שום שבר שיפסלה להקרבה, שנאמר (ויקרא כב כא) וכל מום לא יהיה בו, ואמרו זכרונם לברכה (מנחות נו, ב) קרי ביה לא יהַיֶה בו. ולשון ספרא (אמור ז ט) כל מום לא יהיה בו - אל תתן בו מום. משורשי המצוה לפי שיהיה בזה בזיון הקודשים/ וכבר כתבתי כמה פעמים (מצוה צה) התועלת הנמצאת בהתיקר כבוד בית המקדש ומשרתיו וקרבנותיו אל לב בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו שאחד המטיל מום בקודשים עצמן או בתמורתן, עובר בלאו ולוקה, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהמטיל מום בתמורתן, אינו לוקה, לפי שאין ראויין לקרבנות כמו שמתבאר בתמורה (כא א). ויתר פרטיה, מבוארים במקומות מפזרים מזבים ותמורה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות אבל אין חיוב המלקיות כי אם בזמן שבית המקדש קים' שראויה הבהמה לקורבן, כמו שמתבאר בגמרא עבודה זרה (יג, ב). רפח. שלא נזרוק דם בעל מום על המזבח שלא נזרוק דם בעלי מומין על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא כב כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה’, ובאה הקבלה שזה הלאו הוא מונע מזריקת דם בעלי מומין. וזהו דעת תנא קמא בגמרא תמורה (ו, ב), וכן הלכה, שאמר שם ותנא קמא האי לא תקריבו לה’ למה לי? מבעי ליה לזריקת דמים. כל עניין אזהרה זו כאזהרת נתינת מום בקודשים (מצוה רפז) ושחיטת בעל מום (מצוה רפט) והקטורת אימורין (מצוה רצ). אבל אין לחשבו עם האיסורים הנוהגים היום, לפי שאין לנו מזבח בעוונותינו. רפט. שלא נשחט בעל מום לשם קורבן שלא נשחט בעלי מומים לשם קורבן, שנאמר (ויקרא כב כב) לא תקריבו אלה לה'; ולשון ספרא (אמור ז א) לא תקריבו משום בל תשחט. כל עניין מצוה זו, מפורש במצוה הקודמת לה. אבל אין לחשוב איסור זה עם הנוהגים היום, לפי שאין לנו מקדש בעוונותינו לשחוט שם קרבנותינו. רצ. שלא נקטיר מאמורי בעלי מומין שלא להקטיר אמורי בעלי מומין, פירוש 'אמורין' כתבתי בסדר צו במצות מעשה החטאת (מצוה קלח). ועל זה נאמר (ויקרא כב כב) ואשה לא תתנו מהם על המזבח. עניין המצוה זו גם כן ובאור מקום דיניה, כתוב במצוה הקודמת לחברתה. אבל אין לחשוב איסור זה עם הנוהגים היום, לפי שאין לנו מקדש בעוונותינו להקטיר בו. רצא. שלא לסרס אחד מכל המינים שלא לסרס אחד מכל המינים, לא אדם ולא בהמה ולא עוף שנאמר (ויקרא כב כד) ובארצכם לא תעשו. אחר שזכר הכתוב 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות' שהוא נאמר על כלי התשמיש, אמר ובארצכם לא תעשו, ובא הפירוש עליו (חגיגה יד, ב) כל שבארצכם לא תעשו. כלומר, לא יעשה זאת בישראל. או פירושו מכל מין שבארצכם לא תעשו, וכל שבארצנו, יכלול האדם והבהמה וכל בעלי החיים. ואין עניין הכתוב לומר שלא יהא איסור הסירוס אלא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שמונה שרצים (קי, ב) תניא, מנין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו - בכם לא תעשו. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו לברך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם ציווה את הזכרים ממין האדם על זה למען יעמדו, שאם לא כן, יהיה המין כלה, אחר שהמות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא, ורוצה בהשחתת עולמו הטוב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ צ, ב) שאפילו לומר לגוי לסרס בהמה של ישראל אסור, אבל אם לקחה הגוי מעצמו וסרס אותה, מותר ללקחה מידו ולאכול אותה, ואם הערים הישראל, כגון שאמר דברים בפני הגוי מראים חפצו בכך וכיוצא בעניינים אלה, כמו שעושין המערימין הפחותין, קונסין אותו שיוציאנה מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר, ואפילו לבנו הגדול התירו זכרונם לברכה למוכרה, שלא גזרו אלא שתצא מתחת ידו וימכרנה לישראל אחר. אבל לבנו קטן אינו מוכרה ולא נותנה. ומה שאמרו (שבת קיא, ב) גם כן שהמסרס אחר המסרס חייב, וכדאמר רבי חיא בר אבין אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר (ויקרא ו י) לא תאפה חמץ. ולא תעשה חמץ (שם ב יא) במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. כיצד? הרי שבא אחד וכרת הגיד, ובא אחר וכרת הביצים או ניתקן, חייב גם האחרון. וכן אם בא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר וניתקו - כולם לוקין, ואף על פי שהאחרון אינו מסרס, שכבר מסורס הוא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיא א), שהמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינין פטור. ומה שאמרו (שם קי א), שהמשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בריות כדי לסרסן אסור, אבל אין לוקין על זה. וכן המושיב חברו במים או בשלג עד שיבטל ממנו כוח אברי הזרע אינו לוקה, עד שיסרס ביד, אבל ראוי להכותו מכת מרדות. ואשה מותרת לשתות כוס של עקרין שמסרסין אותה שלא תלד, שהנשים אינן מצוות על פריה ורביה, כמו שכתבתי במצוה ראשונה שבספר. ויתר פרטיה מבוארים במקומות במסכת שבת וביבמות [א''ה סי' ה]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאסור גם להם לסרס הזכרים, אבל לא עצמן בכוס של עקרין, כמו שאמרנו. והעובר עליה וסרס אחד מכל מיני בעלי חיים, בין אדם בין בהמה ועוף, בין טהורים בין טמאים - לוקה. רצב. שלא להקריב קורבן בעל מום מיד הנכרי שלא להקריב בעלי מומין מיד הגוים, שנאמר (ויקרא כב כה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה. שלא נאמר, אחר שהוא גוי נקריב בעדו בעל מום. והוצרכה האזהרה בזה עליהם, לפי שכבר התירתנו התורה לקבל מידם קרבנות תמימים, כמו שנאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם. ובא הפירוש על ''איש'', לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות, ומקבלין אותן מהם. משורשי המצוה כבוד הבית, וכמו שכתבתי בלאו שלא ינתן מום בקודשים בסדר זה (מצוה רפז). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ז א) שכל מום מן המומין הפוסלין בקרבנותינו, כגון השבעים ושלושה מומין הידועים, פוסלין גם כן במה שנקבל מהם, ולא נאמר שלא יהיה מום בקרבנותם אלא מה שהם מחשבים אותו מום, כמו מחוסר אבר. וקצת יתר פרטיה, מפזרים במקומות מהתלמוד. ונוהגת בכהנים בזמן שישראל שרויין על אדמתן כי אז הוא זמן ההקרבה. וכהן שעבר על זה והקריב בעל מום, אף על פי שהוא מבן נכר לוקה. רצג. מצות הקורבן שיהיה משמונה ימים ולמעלה שיהיה כל קורבן שנקריב מן הבהמה מבן שמונת ימים ומעלה, לא פחות מזה, וזאת היא מצות מחוסר זמן בגופו. והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב (ויקרא כב כז) שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. ודברי התורה נוטריקון הם, ומורה הכתוב, שקודם לכן לא ירצה הקורבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה לאו הבא מכלל עשה עשה. ולפיכך אין לוקין עליו, וכמו שבארו זכרונם לברכה בחולין פרק אותו ואת בנו שאמרו שם (פ, ב) לעניין מלקות הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. משורשי המצוה מה שהקדמנו בעניין הקורבן על צד הפשט, כי בכוח הפעלה, יתעורר האדם להכשיר מעשהו, ולכן נצטוה להיות פעולת הדברים שבהן הכשר המעשה שלמה בכל כוחו. ומשלמות הקורבן, שיהיה מבן שמונת ימים והלאה כי קודם לכן, איננו ראוי לכל דבר ולא יחמוד איש אותו לאכלה לסחורה ולתשורה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כב א), שתורים שלא הגיע זמנן שהן אסורין לקורבן כמו בהמה שלא הגיע זמנה, וכן בני יונה גדולים הרבה אסורים. והטעם בהם, שהגדלות בהן נחשב כמום, ודרך כלל אמרו חכמינו זכרונם לברכה במשנה (שם), בתורים ובני יונה, שתחלת הצהוב שבזה ושבזה, פסול, לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות לתורים. ודרשו זכרונם לברכה בזה המקרא (שם לח, ב) כי יולד פרט ליוצא דופן, שפסול לקורבן, תחת אמו פרט ליתום, כלומר שנולד אחר שנשחטה אמו. ומן הדומה, שבכל זה אפשר לומר, שאין השלמות בהן כמו בנולדים כדרכו של עולם, וכבר כתבתי (מצוה רפו) כי החיוב להיות הקורבן בתכלית השלמות מכל צד. ויתר פרטיה מתבארים בספרא וסוף מסכת זבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם מצות הקורבן ועל ידם יתקרבו, והם הוזהרו מן הדומה בעניין, אבל מכל מקום ראיתי לרמב''ם זכרונו לברכה שכתב, וזה לשונו: וכן המקדיש מחוסר זמן הרי זה כמקדיש בעל מום עובר, ואינו לוקה, כמו שבארנו, עד כאן. נראה מדבריו שהוא סובר, שחיוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו. וכיון שכן, יש לנו לומר לדעתו שחיוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים ובזכרים ונקבות. והעובר על זה והקריב מחוסר זמן או הקדישו, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה ביטל עשה, אבל אינו לוקה, לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתבנו. רצד. שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד שלא נשחט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקודשים בין בחולין, שנאמר (ויקרא כב כח) אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. משורשי המצוה שיתן האדם אל לבו כי השגחת ה’ ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר ''אשה כי תזריע'' (מצוה קסט), לא כן מיני שאר בעלי חיים, אלא דרך כלל במין ישים השגחתו ברוך הוא. ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ועוד נוכל לומר בעניין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבוע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות שהיא מידה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחיתנו, צונו לבל נהרוג אתו ואת בנו ביום אחד, ולקבוע בנפשנו מידת החמלה. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פב, א) שאין חילוק בין אותו ואת בנו, או בנו תחילה ואחר כך האם. ומה שאמרו (שם פג, א). דבארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחוט, לפי שבארבעה זמנים אלו, כל הקונים מן הסתם לשוחטן לשעה קונים, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף בערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן צריך להודיעו דוקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאול, משום דספק ספיקא הוא עליו: שמא אין לה אם, ואם יש לה שמא לא מכרה לשחוט. ומה שאמרו (שם פב א) דשניים שלקחו פרה ובנה, שזה שלקח ראשון ישחט ראשון, ואם קדם השני ושחט שלא כדין, איסור הראשון לשחוט. ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומותר לשחוט האם עם בת בתה, שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו. ומה שאמרו שאם שחט האם ובת בתה, ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא. ומה שאמרו זכרונם לברכה, (שם עח, ב) שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות, שאמרו בפירוש בנו, מי שבנו כרוך אחריו דהינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחולין (עט א) עם הפירושים הטובים, שאם נתברר לנו הדבר שהוא אביו ודאי, שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן שם הלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לא, מדקאמר לעניין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב, לא היה אומר כן. אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה, מצד אם. אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב, כונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר, אבל להחמיר ודאי נחוש לזרע האב. ובכל מקום שיהיה חומרא כשנאמר שלא נחוש, אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון דספוקי מספקא ליה אזלינן לחומרא בכל מקום. ולפי זה, היכא שאנו יודעין ודאי הזכר. נחוש לו בעניין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה, בחולין פרק שמיני [י''ד סי' ט''ז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו, חייב מלקות. רצה. שלא לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם שנמנענו מחלול ה’ יתברך, והוא הפך קידוש ה’ שנצטוינו בו, כמו שכתוב במצוה שאחר זה, כמו שנאמר (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קודשי. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה: והעון הזה יחלק לשלושה חלקים: השנים על הכלל, והאחד על הפרט. והחלק האחד הכללי שכל מי שיבקש ממנו לעבור על מצוה מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכון להעביר, בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבקש ממנו לעבור על עבודה זרה גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד - הוא חייב שימסור נפשו ויהרג ואל יעבור. ואם עבר ולא נהרג, כבר חילל את השם ברבים, ועבר על אמרו ולא תחללו את שם קודשי, וחטאו עצום מאוד. אמנם אינו לוקה, בעבור שהוא אנוס, לפי שאין לבית דין יכולת שיקיימו גבול מלקות או הרג, אלא במזיד, ברצון, בעדים והתראה. ולשון ספרא (קדושים ד יג) בנותן מזרעו למולך 'ונתתי את פני באיש ההוא' - אמרו זכרונם לברכה 'ההוא' - ולא אנוס, ולא שוגג, ולא מוטעה. וכבר התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן מיתת בית דין, ואמנם עבר על חלול השם. והחלק השני הכללי, שיעשה האדם עבירה, אין תאוה בה ולא ערבות, אבל יכוין בפעולתו להכעיס, וזהו כמו כן מחלל שם שמים וילקה, ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. שזה יַרְאה הכְעָסָה בזה הדבר, ואין ערֵבות גשמי בזה. והחלק אשר על הפרט, שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה ההוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם, והוא אמרם זכרונם לברכה (יומא פו, א) היכי דמי חלול השם? כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר. רבי פלוני אומר, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. וכבר נכפל לאו זה ואמר ולא תחלל את שם אלהיך אני ה’. עד כאן. שורש מצוה זו וקצת דיניה וכל עניניה אכתב כמנהגי במצות קדוש השם שבסמוך. רצו. מצות קידוש השם שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. כלומר שנמסור נפשנו למות על קיום מצות הדת. וכבר בארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה עניין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה 'וחי בהם', דמשמע ולא שימות בהם, כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל עניין ובכל עבירה. ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עד, א), כי שלוש מצות הם שחייב האדם שיהרג ואל יעבור בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא. כלומר, כל עניין שלה, האסור לנו מכוח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם. וכן גילוי עריות וכל אביזרהא. ושפיכות דמים: שאם יאמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה או נהרגך - יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שייהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא ייתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כפר בשם. ולשון ספרא (אמור ח ו): על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבור, כמו שאמרנו. שורש מצוה זו ידוע כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שבאלו השלוש עבירות שזכרנו, חייב האדם למסור נפשו בכל עניין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעבירו או אפילו להנאת עצמו. אבל בשאר עבירות אמרו, דשלא בשעת שמד ובצנעא - יעבור ואל יהרג, ואפילו יתכוון הגוי להעבירו. אבל בפרהסיא, כלומר, בפני עשרה מישראל, אם להנאתו מתכוון המעביר, יעבור ואל יהרג. ואם להעבירו - יהרג ואל יעבור. ובשעת שמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה אפילו אערקתא דמסאנא. כלומר, שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם. וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, העניין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיוחד בעבודה זרה. וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה (פסחים כה, א) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי (שבת פי''ד ה''ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה, יהרג ואל יעבור. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה, ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), דהוא לאו המיוחד בעבודה זרה. אבל איסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול, ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה ליהרג עליהם, כיון דלאו דלפני עיוור אינו מיוחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה. אחר שכתבתי זה מצאתי במקצת מחידושי מורי ישמרו אל, שכתב כי בירושלמי דעבודה זרה (פ''ב ה''ב) משמע, דכל שאמר לו הרופא עליו סתם, יעבר ואל יהרג. ועניין שפיכות דמים, למדו העניין זכרונם לברכה מדרך הסברא, ואמרו על דרך משל: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, כלומר, הנרצח יהיה ראוי לעשות יותר מצוות מאותו שהרגו, ועל כן אינו בדין שיהרוג שום אדם לחברו, ואפילו יהרג הוא על זה. ועוד אמרו זכרונם לברכה, שאפילו היו כמה אלפים , ואמרו להם אנסים תנו לנו אחד מכם, ואם לאו, נהרוג כולכם - יהרגו כולם, ואל ימסרו נפש אחת מישראל. ודוקא כשאמרו להם אחד סתם, אבל ייחדוהו להם בפירוש, שאמרו תנו לנו פלוני ואם לאו נהרוג כולכם, רשאין לתנו, כעניין הידוע בשבע בן בכרי. וכן הדין בנשים, שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם וכו' כדאיתא במסכת תרומות פרק שמיני (מי''ב). ועניין עריות שנהרגין עליהם, למדו אותן חכמים זכרונם לברכה (סנהדרין שם) לפי שהוקשה נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור כמו שאמרנו. כן נערה מאורסה, יהרג אדם ולא יבעל אותה, כי התורה לא תמשיל משלים חינם, רק ללמד עניין. ועוד יש להם בזה סמך מן הקבלה, שהיא חומת ברזל לכל דבריהם. וכתבו הראשונים דלא אמרינן יהרג ואל יעבור לעולם, אלא לעובר עבירה, אבל להבטל ממצוה יעבור ואל יהרג ואל יעשה המצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) באסתר קרקע עולם היתה, כלומר, והוא כעין שב ואל תעשה, שהרי האשה על כרחה נבעלת, ואפילו סייעה האשה בתשמיש לאחר שהלבישה היצר, לא תתחייב בכך, שאין אונס גדול ממנו. ומה שמצינו מעשים לחסידים הראשונים שנהרגין אפילו על ביטול מצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות כ ו) מה לך יוצא לסקל? על שמלתי את בני, מה לך יוצא לצלב? על שנטלתי את הלולב, מידת חסידות עשו הם, וראו שהדור היה צריך לכך, והיו חכמים גדולים ראויין לכך להורות על זה, שאלמלא כן שהיו גדולים וחכמים, לא היו רשאים למסור נפשם למות, שלא לכל אדם יש רשות ליהרג במה שלא חייבונו זכרונם לברכה ליהרג עליו, ולא עוד, אלא שמתחייב בנפשו (רמב''ם יסודי התורה ה ד). ועוד ראיתי בעניין מצוה זו בספרי מורי ישמרו אל, שבכל אשה שקידושין תופסין בה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר, שאינן בכלל עריות ליהרג עליהן. אבל מכל מקום להורות לשום אדם לבוא על אשה ואפילו פנויה אין מורין, אלא ימות מחוליו אם העלה לבו טינא, ואל תבעל לו ולא יספר עמה וכו'. בסנהדרין פרק בן סורר (עה א) ובספר מדע (שם ט), ויתר פרטיה מבוארים בפ''ח מסנהדרין ובפסחים ויומא ובמקומות אחרים [י''ד סי' קנז]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליהם ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קודשי, וכמו שכתבנו למעלה בסמוך (מצוה רצה). ועוון חילול השם גדול וחמור עד מאוד, עד שאמרו זכרונם לברכה, שאין כוח בתשובה ויום הכפורים ויסורין לכפר, אלא במיתה, דאיתא בפרק אחרון מיומא (פו, א). רצז. מצות שביתה ביום ראשון של פסח לשבות ביום ראשון של פסח, שנאמר בו (ויקרא כג ז) ביום הראשון מקרא קודש, ובכל מה שנאמר בתורה מקרא קודש, פירשו זכרונם לברכה (ספרא יב ד) קדשהו. ועניין קדושתו הוא שלא נעשה בו מלאכה אלא מה שהוא מיוחד באכילה, כמו שבאר הכתוב (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והראיה ששביתת יום טוב נחשבת עשה, אמרם זכרונם לברכה (שבת כה, א): האי שבתון עשה הוא, ולמדנו מעתה שבכל מקום שנאמר בתורה שבתון גבי יום טוב, הוא עשה, וכבר בא הרבה בתלמוד גם כן יום טוב עשה ולא תעשה. משורשי המצוה כדי שנחשוב בעניין המועד בנס שנעשה לנו בו, ונהלל ונפאר במחשבותינו מה שצונו ברוך הוא עליו ועשה לנו נסים בזמן ההוא, ואם יהיה האדם טרוד במלאכתו, לא יהיה לו פנאי לחשוב בשום דבר. ועוד נאריך בשורשה ובדיניה בלאו דאיסור מלאכה ביום טוב שבסדר זה (מצוה רחצ) בעזרת השם. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לא תעשה, כמו שנכתוב במקומו. דיני המצוה מתבארים ביום טוב [הלכות יו''ט פי''א]. רצח. שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של פסח שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח שהוא יום חמשה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כב ז) ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכבר הזהיר על זה הכתוב בסדר בא אל פרעה בצווי חג הפסח, שנאמר שם (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם. וזה המקרא הביא הרמב''ם זכרונו לברכה במנינו. אבל אני כתבתי זה האחר, כדי שיהיו המועדות סדורים בסדר אחד, והכל עולה לעניין אחד. ואמר הכתוב כאן 'מלאכת עבודה', ולא אמר 'כל מלאכה', לפי שצורכי אוכל נפש התירו לעשות ביום טוב, כמו שבא בכתוב במקום אחר (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וזהו פירוש מלאכת עבודה, כלומר מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כעניין שנאמר ובכל עבודה בשדה (שמות א יד). וכן ''קין היה עבד אדמה'' (בראשית ד ב), ''מלך לשדה נעבד'' (קהלת ה ח), ''עבד אדמתו'' (משלי יב יא), אבל המלאכה שהיא לאוכל נפש, כמו הבישול וכיוצא בו, מלאכת הנאה היא, לא מלאכת עבודה. כן פרש הרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא שם), וכתב עוד שזה הפירוש מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה כל מלאכה לא יעשה בהם בסדר בא אל פרעה, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ובשאר כל ימים טובים יקצר, ויאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש, ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן, ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים 'כל מלאכה', ולא יפרש בהן היתר אוכל נפש, כי מלאכת עבודה ילמד על זה. אבל בפרשת כל הבכור בחג המצות אמר (דברים טז ח), וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך לא תעשה מלאכה. והטעם מפני שכבר התיר בו בחג זה בפירוש אוכל נפש בסדר בא אל פרעה, ואחר כך בסדר זה הזכיר מלאכת עבודה דמשמע בו גם כן היתר אוכל נפש, ולפיכך כשחזר והזכירו פעם אחרת בפרשת כל הבכור, לא הוצרך לומר בו עוד ביאור, והזכיר מלאכה סתם, וסמך על הידוע. ומכל מקום, לא אמר כל מלאכה כמו בשבת ויום הכפורים, אבל אמר 'מלאכה' כלומר, המלאכה אשר הזהרתיך עליה. משורשי המצוה כדי שיזכרו הנסים הגדולים שעשה ה’ יתברך להם ולאבותיהם, וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסקי העולם, יהיו פנויים לעסוק בזה. שאילו היו מותרין במלאכה, ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו, וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר, וראשי העם ידריכום וילמדום דעת. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב, א) משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת [והלכות חג בחג]. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה כח, ב), שאף על פי שהתיר הכתוב המלאכות לצורך אוכל נפש, דוקא הדברים שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כגון לישה, שחיטה, אפיה, בישול, שכל אלו המלאכות נפסלות קצת בשהייתן. וכמו כן מזה הטעם התירו לדוך סממנים ביום טוב משום דמפיגי טעמיהו בשהייה אחר שהן נדוכין. אבל המלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואינן מקבלות בזה שום הפסד, כגון קצירה, דישה. ברירה, טחינה, רקידה, וכיוצא בהן, אסור לעשותן ביום טוב. ואינן בכלל צורכי אוכל נפש כלל, ולוקין עליהם כחרישה בשדה שהיא מלאכת עבודה באמת. ועוד ביארו המפרשים האחרונים עניין זה ואמרו כן, דלא נקרא צורך אוכל נפש, אלא מה שנעשה ליומו. כלומר לזמן מועטף כמו בישול ואפיה וכיוצא בזה, כמו שאמרנו. וכן מה שדעתו של אדם סומכת בו להכינו לשעתו, לאפוקי צידה שאין דעתו של אדם עליה, דשמא לא תזדמן לו צידה היום. ועוד אמרו, דכי שרינן אוכל נפש במה שנעשה לשעתו, כמו שאמרנו, דוקא כשאדם משתמש בגופה של מלאכה, אבל אם משתמש בסילוקה של מלאכה אסור. וזהו שאסרו זכרונם לברכה (שם כב, א) לכבות הבקעת, אף על פי שדעתו לכבותה כדי שלא תתעשן הקדרה. ולעניין צלית בשר על הגחלים, דהינו, בשרא אגמרי הנזכר בגמרא (שם כג, א), אף על פי שהאש מתכבה בלחות הבשר, אין זה נקרא משתמש בסילוקה של מלאכה, כי צורך הצליה לעשותה כן ומשתמש בגופה של מלאכה הוא ושרי. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יב, א), שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד, אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם בו ביום, שהוא דבר מצוה, כגון קטן למולו, ולולב לצאת בו, וכן ספר תורה לקרות בו, דכל יומא ויומא זמן תורה הוא, ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום, כגון רחיצת רגלים במים חמין שהוחמו ביום טוב או לעשות מדורה להתחמם בה, כל דברים אלו מותרין, ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו. כן פרשו הדבר חכמינו זכרונם לברכה (רמב''ם הל' יום טוב א טז). ומיהו דוקא דברים השוים בכל גוף אדם הוא שנתיר, ונאמר שהוא בכלל היתר זה של אוכל נפש, כגון רחיצת רגלים, דכולי עלמא רחצי הכי לפעמים. אבל מה שאינו שוה לכל אדם, כגון מוגמר, דלאו כלי עלמא מגמרי כדאמרינן בכתבות (ז, א), ודאי אסור הוא וכל כיוצא בזה. ודוקא בעניינים אלו בעינן שיהיה העניין שוה בכל אדם, אבל לעניין אוכלין, אפילו מאכל שאין דרך לעשותו אלא המלכים והשרים הגדולים, מותר לעשות אותו כל אדם, דמכל מקום, עיקר אכילה, דבר השוה בכל נפש היא. וכן מה שאמרו (ביצה ב, ב) באיסור הכנה, דאין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכין ליום טוב, ולא משתכחא איסור הכנה מדאורייתא לדעתי כי מעיינת שפיר בדברי הגמרא, כי אם בביצה בלבד, ועיקר איסורה הוא בשנולדה ביום טוב שלאחר שבת, או בשבת שלאחר יום טוב, בהכי מתוקמא הכנה דרבה בביצה, ובהכי אסירא אסורא דאורייתא, ולא בעניין אחר. דהא אסרינן לה כשנולדה בשבת ליום טוב שלאחריו, או בנולדה ביום טוב לשבת שאחריו, וכן בשנולדה ביום טוב עצמו מדרבנן הוא אסורא, והכל משום גזרה דנולדה ביום טוב שלאחר שבת כדאמרן. ויאריך העניין אם באתי לכותבו בביאור רחב. ובמקומו בריש ביצה הארכתי בו כאשר למדוני רבותי, ישמרם אלי. ודין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן, משום דכתיב (שמות יב טז) הוא לבדו ולא מכשיריו, ודין זימון הגוים (שם כא, ב) ביום טוב שאסור, דכתיב לכם ולא לגוים, וכן אין אופין שום דבר לכלבים, דכתיב לכם ולא לכלבים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ד, ב), בשני ימים של גליות דביצה שנולדה בזה מותרת בזה, ומה שנתלש מן הקרקע בזה דמותרת בזה, דשתי קדושות הן, ומה שאינו כן בשני ימים טובים של ראש השנה. ויתר פרטיה רבים יתבארו כולן בארוכה במסכת הבנויה על זה והיא מסכת יום טוב [א''ח סימן תצה]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה ממלאכות האסורות ביום טוב במזיד חייב מלקות. רצט. מצות קורבן מוסף כל שבעת ימי הפסח להקריב קורבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר (ויקרא כג ח) והקרבתם אשה לה’ שבעת ימים. והוא כקורבן ראש חודש, שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות, וכמו שכתוב בפירוש על כולן בסדר פנחס (במדבר כח יט) 'אשה עולה' - ומשפט העולה כבר פרשתיו למעלה (מצוה קטו) [ושעיר אחד לחטאת והיא נאכלת]. משורשי המצוה כעניין מה שכתבנו למעלה בעניין הקורבן, כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חומר, אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה. ומזה השורש צונו ברוך הוא לעשות פעולה מיוחדת לשם היום למען נתפעל מתוך כך לתת את ליבנו לגודל היום וקדושתו והנסים והטובות שגמלנו האל ברוך הוא באותו הזמן. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק רביעי ממנחות (מט, א) דתמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין זה את זה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מד, ב) הפרים והאילים והכבשים אינם מעכבים זה את זה. הפר והאיל והכבשים אינם מעכבים את הלחם. כלומר, מנחת הסולת שזהו הלחם ולא הלחם מעכב את הכבשים, דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן נסס לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו, שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם. אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחמש הפקודים, כלומר בספר במדבר סיני, קרבו במדבר, והאמור בתורת כהנים, כלומר, בספר ויקרא לא קרבו במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם? שהכבשים מתירין את עצמן, ולחם בלא כבשים אין לו מי שיתירנו. וכן מה שאמרו שם פרק תשיעי (פט, א) מערבין נסכי פרים בנסכי אילים, אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. ועוד אמרו שם (פז, ב) גם כן שבע מידות של לח היו במקדש הין וחצי הין וכו' רבי אליעזר ברבי צדוק אומר שנתות היו בהין, עד כאן לפר, עד כאן לאיל ועד כאן לכבש. ויתר פרטיה מבוארים שם ובמקומות מקדשים [הלכות תמידין פ''ד]. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קורבן מוסף במועדו, בטלו עשה זה וחטאם ישאו, ובני ישראל נקיים, כי עליהם מוטל חיוב הקרבנות ביותר. ואם אולי הרגישו ישראל בדבר גם עליהם יהיה הפשע, כי כל עניין הבית הקדוש וכל שכן תמידין ומוספין על הציבור ועל כולן הוא מוטל. ש. מצות שביתה בשביעי של פסח לשבות ביום השביעי של חג הפסח, שנאמר (ויקרא כג ח) וביום השביעי מקרא קדש. וכבר כתבתי למעלה (מצוה רצז) סמוך למצוה זו, שבכל מקום שנאמר בתורה מקרא קדש עניינו לומר, קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, והיא מצות עשה. וגם שם כתוב רמז משורשי המצוה על צד הפשט. וקצת דיניה, כמנהגנו נכתב בעזרת ה’ בלאו דאסור מלאכה שבסדר זה (מצוה רחצ), וכל עניין שביתת השביעי כשביתת יום ראשון, ושניהם כרגל אחד הם חשובים לעניין שאין אומרים זמן בשביעי, וכן לכל דבר, מה שאין כן בשמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו (יומא ב, ב). וכמו שנכתוב במקומו (מצוה שכג) בעזרת השם. שלא לעשות מלאכה ביום שביעי של פסח שלא נעשה מלאכה ביום שביעי של פסח, שהוא יום אחד ועשרים בניסן, שנאמר (ויקרא כג ח) ביום השביעי מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. שורש מצוה זו וכל ענינה כתוב במצוה הקודמת (מצוה רחצ) דהינו יום ראשון של פסח. [שני ימים טובים של חגים] ואולם ראוי שאבאר לך בני כאן, עניין שני ימים טובים בכל מועד ומועד, ותורתנו לא חייבתנו כי אם ביום טוב אחד, כמו שבא בכתוב מפורש בפסח ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי, וכן בעצרת וראש השנה וסוכות. והאמת כי העניין הוא עכשו מנהג לבד לא חיוב אחר, רצוני לומר, שאין אנחנו עושין אותו היום מפני הספק, כי כל ישראל בקיאין עכשו בקביעת החודשים ויודעים יום המועד מכוון על פי החשבון המקובל בידם, כמו שכתבתי למעלה בסדר בא אל פרעה במצוה ד. ונקבע המנהג מפני שמתחילה כשהיו אנשים סמוכים בארץ היו קובעין החודש על פי הראיה כמצות התורה, כמו שכתבתי שם; ועל כן, כל מקומות ישראל הרחוקים מן המקום הנבחר שהוקבע שם, שלא היו יכולין שלוחים להגיע שם להודיעם יום הקבוע, היה להם ספק באיזה יום קבעו החודש, אם ביום שלושים או בשלושים ואחד, והיו עושים המועד שני ימים מפני ספק זה. ואולם לא היה ספק להם לעולם ביותר מיום אחד, לפי שלעולם היו קובעין ראש חודש ביום שלושים או בשלושים ואחד, בין בעדים בין שלא בעדים, כי ידוע הדבר וברור שאין חדוש הלבנה מתאחר יותר, ועל כן, בין יבואו עדים או לא יבואו, היו קובעין ראש חודש ביום שלושים ואחד. ומפני הספק הזה (ביצה ד, ב) שיש לרחוקים מירושלים, קבעו להם בתחילה לעשות שני ימים יום טוב, וחכמים זכרונם לברכה (פסחים נב א) תקנו גם עכשיו לרחוקים מן הארץ לעשות שני ימים כדת שהיו עושין בזמן ההוא, אף על פי שכל ישראל היו בקיאים בקבוע החודש, כמו שאמרנו, אבל הקרובים, וכל שכן הדרים בארץ ממש, אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו. ומן הטעם הזה שאמרנו, שהדבר הוא תקנת חכמים לא ספק, אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשו בשני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה, כמו שבא בגמרא (ביצה ד ב) דבזמן שהיה הדבר ספק היו אומרים כן, אבל עכשו, מכיון שמתקנת חכמים הוא ולא מתורת ספק כלל לא נאמר כן, אלא דינם כקדושה אחת. ומהם שאמרו דמחמת הספק הראשון תקנום חכמים זכרונם לברכה ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה. ועוד דכי איתמר בגמרא נולדה בזה מותרת בזה, כבר היה בטל הקבוע על פי הראיה לפי הדומה וכן נהגו היום. וכל מה שאמרנו דוקא בשני ימים טובים של מועדי השנה, חוץ מראש השנה, דאילו בראש השנה בכל מקום כקדושה אחת היא, ונולדה בזה אסורה בזה, מפני שגם בבית הועד היו עושים אותו לפעמים שני ימים יום טוב שלא מתורת ספק, וכגון שבאו העדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ומכל מקום גם בראש השנה מתקנת חכמים הוא היום לעשות שני ימים בכל מקום, אחר שאנו בקיאין בקביעא דירחא (רמב''ם קידוש החודש ה יב). שב. מצות קורבן העומר של שעורים שנקריב ביום שני של פסח יתר על המוסף של שאר ימי הפסח כבש בן שנתו לעולה, ועומר אחד של שעורים הנקרא עומר התנופה. שנאמר (ויקרא כג י יא) כי תבואו אל הארץ וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם וגו' והניף את העומר לפני ה' ממחרת השבת. ותרגם אונקלוס: מבתר יומא טבא. כלומר, ביום שני של פסח, שהרי בפסח אירי בפרשה שלמעלה מזה, ונאמר שם ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו וגו'. וקורבן זה של עומר נקרא מנחת בכורים, ואליה הוא הרמז באמרו יתברך, ואם תקריב מנחת בכורים לה’, אביב קלוי באש וגו' (ויקרא כ יד). ולשון מכלתא (משפטים סי' קפב) כל אם ואם שבתורה רשות וכו'. חוץ משלושה שהם חובה וזה אחד מהם. ואמרו שם, אתה אומר חובה או אינו אלה רשות? תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך חובה ולא רשות. ועניין המנחה כן (מנחות סג, ב): שהיו מביאין שלושה סאין שעורים ומוציאין מן הכל עשרון אחד שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, ולוקחין זה העשרון של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות ומניפו הכהן במזרח, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, וקומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות (שם סז ב). משורשי המצוה כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה ה’ ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו וישלם חפץ ה’ בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחרות ומיגון לשמחה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סח ב) שמצותו של עומר להביאו מן השעורים, ולא מן החטים, ולא מכוסמין ושיבלת שועל ושיפון, ומן הקרוב לירושלים שביכר תחילה, היו מביאין אותו ממקום אחר מארץ ישראל. ומצוותו להיקצר בלילה בליל ששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת, ומצותו להביאו מן הלח, פירוש כדי שיהיה נראה וניכר יותר לעין ביכורו, וכל העירות הסמוכות לשם מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. וכל זה מן השורש שכתבנו, כדי שיתנו לבם לדבר ה’ יתברך מתוך המעשה והשמחה. ושלוש סאין אלו היו קוצרין אותן בשלושה אנשים, ושלוש קופות ושלוש מגלות (שם סג ב, סה א). וכיון שחשכה, אומר הקוצר לעומדים שם: בא השמש? אומרים לו 'הן' שלוש פעמים, מגל זו? אומרים 'הן', וכן שלוש פעמים. קופה זו? אומרים 'הן', וכן, שלוש פעמים. אקצור? אומרים לו 'קצור' שלוש פעמים. וכל כך למה? מפני הטועין שיצאו מכלל ישראל בבית שני, והיו אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת, שהוא שבת בראשית ויתר פרטיה, מתבארים משלם ממנחות [הלכות תמידין ומוספין פ''ז]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ואפילו ישראלים חייבין להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאין ועושין כריכות בשדות מערב יום טוב, וכמו שמפורש שם במנחות (סה א). אבל מכל מקום עיקר החיוב היא ההקרבה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, וכל זה בכהנים. ומכל מקום כיון שיש בה חלק לכל ישראל, ויסוד המצוה הוא מפני חידוש התבואה שהוא הדבר הצריך לכל יש לנו לכתבה בחשבון המצות המוטלות על כל בני ישראל. שג. שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות ששה עשר בניסן שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום ששה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. משורשי המצוה לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קורבן לשם אשר נתנה טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) בדומה לזה, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום ששה עשר בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קורבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ע א) שחמש תבואות לבד הן, שהן בכלל איסור החדש, והן, חטה ושעורה וכוסמת שבלת שועל ושיפון. ובזמן הבית. משקרב העומר ביום ששה עשר בניסן, היה מותר החדש בירושלים. ומקומות הרחוקים מותרין אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ועל כן היה מותר להם בכל מקום לסמוך על חזקה זו. והיום בעוונותינו, שאין מקדש, אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושין שני ימים טובים אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדרבנן. ויתר פרטיה במנחות פרק עשירי ובמקומות משביעית ומעשרות וחלה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בזכרים ונקבות. ומי שעבר על זה ואכל כזית מפת חדש קודם יום הקרבת העומר חייב מלקות. שד. שלא לאכול קלי מתבואה חדשה עד היום ההוא שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם הזמן הנזכר. כלומר, שאף על פי שלא עשה פת מן התבואה ולא טחנה ולא רקדה, אלא שקלה מן החטים או מן השעורים באור [-אש] ואכל מהן חייב גם עליהם. ועל זה נאמר (ויקרא כג יד) וקלי וגו'. כל עניינה במצוה הקודמת. וחייב האוכל גם כן מלקות על כזית מן הקלי. שה. שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה עד היום ההוא שלא נאכל כרמל חדש קודם הזמן הנזכר, שנאמר וכרמל לא תאכלו. והכרמל נקרא תבואה קלויה בשיבולים, גראני''ש בלעז. וחייבין על הכרמל גם כן בכזית. ואמרו זכרונם לברכה (כריתות ה, א) אכל מן החדש לחם וקלי וכרמל, חייב על כל אחת ואחת. ואמרו גם כן קלי לא היה צריך לאמרו, אבל הזכירו הכתוב לחלק, שמתחייב על קלי בפני עצמו, ועל כרמל ולחם. ואמרו בגמרא על הצד הדחיה, אולי יתחייב על קלי בפני עצמו וכן על כרמל בפני עצמו אחר שהוא מיותר, ויהיה חייב על לחם וכרמל מלקות אחת? והיתה התשובה: למאי הלכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע, לומר: לחם כי קלי, וכרמל כי קלי, ויהיה חייב על כל אחד ואחד. כל ענינה, בשתי מצות הקודמות חברותיה. שו. מצות ספירת העומר לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן. שנאמר (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה. והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר תספרו חמשים יום. ואמר גם כן (דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות (סו, א) "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי". ויש מן המפרשים, שהיה דעתם, כי כוונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך. ויש מהם שאמרו, כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המילות. וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סהמ''צ שם): ואל יטעה אותך אומרם זכרונם לברכה מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ותחשוב שהם שתי מצות, שאין הכונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצות, אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה. וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהעניין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן בכל לילה, באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואלו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינם אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר, ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו. עד כאן. משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר ה’ למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופירוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה, שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות. ולכן יעשה ה’ למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקורבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתיחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה’ יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קורבן העומר, שהוא קורבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי ה’ ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו, א), שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב "תמימות תהיינה". ואמרו זכרונם לברכה, אימתי הן תמימות - בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פרשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב מונה למחר כל היום. ויש אומרים שם, שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת הם. ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר 'אמש היו כך' - בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל. ומצוה מן המובחר למנות מעומד, ומברך אשר קדשנו וכו'. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה. ויתר פרטיה, במסכת מנחות [או''ח סימן תעט]. ונוהגת מצוה זו מספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים בזמן הבית שיש שם עומר; ומדרבנן בכל מקום ואפילו שאין עומר קרב. והעובר על זה ולא ספר ימים אלו, ביטל עשה. שז. מצות קורבן מנחה חדשה מן החיטים ביום עצרת להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה חדשה, וזהו נקרא בכתוב מנחה חדשה, והם שתי ככרות, כמו שכתוב (ויקרא כג טז יז) ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים. והעניין היה כן, (מנחות עו א ב) שהיו מביאין שלוש סאין חטים חדשות ושפין אותן ובועטין בהן כדרך כל המנחות, וטוחנין אותם ומניפין מהן שני עשרונים בשתים עשרה נפה, ולוקחין אותן ועושין מהן שתי חלות, ומביא שאור ונותנו לתוך העשרון. ואורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבעה, וגבהה ארבע אצבעות, ומרובעות היו, ואופין אותן מערב יום טוב, ולמחר אחר הנפתן היו נאכלות לכהנים כל אותו יום וחצי הלילה. ואותה מנחה היא ראשונה לכל המנחות הבאות מן החטים. ומקריבים עם הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים לעולה, ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים, ואלו הן הקרבנות האמורים בחומש הפקודים. כל זה היה קרב עם הלחם, מלבד קורבן מוסף היום שהוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים לחטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בספר ויקרא. ובפירוש נתבאר כן בפרק רביעי ממנחות (מה, ב) שזה הקורבן יבוא עם הלחם, חילוק ממוסף היום, ואחר הנפת הלחם היה נאכל לכהנים עם כבשי השלמים. משורשי המצוה כתבתי במצות העומר (מצוה שב) שבסדר זה, מה שמספיק גם לשתי הלחם על צד הפשט. ועוד אומר לי לבי בעניין, כי מפני זה היתה המצוה בחיטים להיות המנחה בכיכרות של לחם, ובמנחת שעורים בקמח, לפי שהחיטים למאכל אדם, ועל כן ראוי להכינם בעניין שהאדם נהנה וניזון מהם. וכל זה מן השורש אשר נטענו בתחילה בעניין הקורבן על צד הפשט: כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל הדברים. ועל כן, כפי חשיבות הקורבן והכנתו הטובה, לב אדם מתעורר אליו יותר. מדיני המצוה מה שאמרו (שם פג, ב) שאם לא מצאו חדש יביאו מן העליה, וחיטין שירדו בעבים לא יביא לכתחלה, מפני שיש בהן ספק אם אני קורא בהן ממושבותיכם או לאו, ואם הביא כשר. לישָתן של שתי הלחם ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים ככל המנחות, ואין אפייתן דוחה יום טוב, שנאמר (שמות יב טז) יעשה לכם, ולא לגבוה. הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים היתה נעשית בעודן חיים. וכהן גדול נוטל אחת מן הככרות, והשניה מתחלקת לכל המשמרות. ויתר פרטיה, מתבארים במנחות פרק רביעי, חמישי, שמיני ואחד עשר [ה' תמידין ומוספין פ''ו]. ונוהגת מצוה זו בזכרים כמו שכתבנו במצות העומר. שח. מצות שביתה ממלאכה ביום עצרת לשבות מכל מלאכה זולתי מה שמיוחד לצורך אוכל נפש ביום ששה בסיון, שזהו הנקרא חג השבועות, שנאמר (ויקרא כג כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש. וכבר כתבתי במצות שביתת יום ראשון של פסח שבסדר הזה (מצוה רצז) שבכל מקום שנאמר בתורה 'מקרא קודש' - עניינו לומר קדשהו שלא לעשות בו מלאכה, וגם שם כתוב רמז. משורשי המצוה שמספיק על צד הפשט בכל הימים טובים, ובמי נוהגת, וקצת דיניה, נכתוב בלאו דאיסור מלאכה דיום טוב (מצוה רחצ) שלאחר זה בעזרת ה’ [או''ח סימן תצז]. שט. שלא לעשות מלאכה ביום חג שבועות שלא לעשות מלאכה ביום עצרת, שזהו יום ששי בסיון, שנאמר (ויקרא כג טו טז) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תספרו חמשים יום וגו'. ופירוש 'ממחרת השבת' - כלומר, מוחרת יום טוב ראשון של פסח, שבו דיבר תחלה. דאי בשבת בראשית אם כן לא יודיעונו איזהו. ונמצא, שחמישים יום כלים בששה בסיון, כיצד? חמשה עשר ימים מניסן שהוא מלא לעולם, ועשרים ותשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וששה מסיון, הרי חמשים. ויום החמשים זה, שהיה יום שנתנה בו תורה, הוא חג העצרת, ונקרא גם כן חג השבועות. וכתוב בסוף הפרשה על זה היום הנכבד כל מלאכת עבודה לא תעשו. כבר כתבנו כי מלאכת עבודה נקראת כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש. שורש מצות המועד הזה רמוז במצות ספירת העומר שבסדר זה (מצוה שו), וקחנו משם. ודיניה כתבתי קצתם כמנהגי במצות שביתת מלאכה ביום ראשון של פסח שבסדר זה, ואין צורך להאריך בשאר ימי מועדי השנה, כי ששת ימי המועדים הידועים, והם, ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג, ועצרת וראש השנה, דין אחד לכולם לכל היתרן ולכל איסורן. ובאור כל דיניה בארוכה במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת ביצה [א''ח סימן תצו]. שי. מצות שביתה ביום ראש השנה לשבות מכל מלאכה, חוץ ממה שמיוחד לצורך אוכל נפש ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר (ויקרא כג כד) בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון. וחודש השביעי הוא חודש תשרי, לפי שניסן ראש השנה לחודשים, וראשון יקרא בכתוב. וכתבתי במצות שביתת יום ראשן של פסח, (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (ר''ה ב, א) האי שבתון עשה הוא, וכל שאר עניין המצוה, כמו שכתוב שם. שיא. שלא לעשות מלאכה ביום ראשון בתשרי שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר (ויקרא כג כד-כה) בחודש השביעי באחד לחודש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו. וחודש השביעי יקרא תשרי, כי הוא שביעי לניסן, שהוא ראש השנה לחודשים. וזה היום של אחד בתשרי אמרו זכרונם לברכה (ר''ה ב, א) שנקרא 'ראש השנה' למנות ממנו שנים ושמיטים ויובלות, וכן מונין ממנו לנטיעה ולירקות. ובגמרא דמסכת ראש השנה (שם ח יב א) בארו, זכרונם לברכה, אומרם שהוא ראש השנה לעניינים אלה - למאי הלכתא. ועוד אמרו שם (טז, א), שביום זה נדונין כל בני העולם על מעשיהם. ואמרו על דרך המליצה לבאר שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד ועל כל המין דרך כלל, שעוברין כל בני אדם לפניו כבני מרון כלומר, אחד אחד ולא בערבוב. ומשורשי מצות המועד הזה שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה כדי שלא יתרבו העוונות כל כך, ויהיה מקום לכפרה. והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכין מירוק, נפרע מהן מעט מעט. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז ד, א) אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב, יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה. נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיות במנין מועדי השנה היקרים. ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מבכל שאר מועדי השנה. וזהו עניין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתוב במצות שופר בארוכה בסדר פנחס (מצוה תה) בעזרת השם. וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו, שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין; וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה (לב, ב): אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? וכו' כדאיתא התם. מדיני השביתה ביום טוב. כתבתי קצתם כמנהגי במצות מועד הפסח, ועוד ראוי לכתוב כאן מעט מן העניינים הנזכרים במסכת ראש השנה, שאמרו שם שארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, פירוש 'רגלים', כלומר רגל שבו תחילה לרגלים, כן פתרונו בגמרא, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה למה שכתבנו למעלה. באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרין, בחמשה עשר בו, ושם מתבאר בגמרא, ראשי שנים אלו, לאיזה עניין הם. ושם אמרו, (טז, ב) שארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. ועניין שינוי השם הוא לפי הדומה, כדי שיחשוב האדם כאילו הוא אדם אחר, ויכשיר כל דרכיו, ובכל עת שיקרא, יזכור זה ויתן לבו אל העניין. ומה שאמרו שם שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים, ועניין פתיחת הספרים נאמר לפי הדומה על דרך משל בעניין השגחתו ברוך הוא עליהם, כדי שיכנסו הדברים באזני השומעים ידברו רבותינו לעולם במורגל בבני אדם. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, פרש מורי: צדיק גמור בכאן שכולו זכאי, וכן רשע גמור בכאן שכולו חייב, ולפיכך נחתם מיד למיתה, אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו. בינוניים תלויין עד יום הכפורים, ואז גמר דין שלהם נחתם. ומה שאמרו שם בסמוך לזה, בית שמאי אומרים שלוש כתות ליום הדין, כלומר, אחר המות של כל אחד ואחד מבני אדם, שזה קרוי יום הדין, כת אחד של צדיקים גמורים, וכת של רשעים, וכת של בינוניים, בכאן פרשו צדיק גמור ורשע גמור בדינם. ובזה הפירוש, תסתלק קושיא גדולה מן העניין, אם תזכה, בני, תרגיש בה ויניח לך עמלי זה. ומה שאמרו שם, שהצדיק גמור בדינו נחתם לאלתר לחיי העולם הבא, אל תחשוב שחיי העולם הבא דבר השוה לכל צדיק, כי יש באותם החיים, מעלות אין מספר, וכל צדיק וצדיק עולה בהן עד מקום הראוי לו לפי שכרו. ויתר פרטי עניינים אלה, שם בראש השנה פרק ראשון [או''ח סימן תרב תרג]. ונוהג איסור מלאכה ביום זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ועשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש חייב מלקות, כמו שכתבנו בשאר ימי המועדים. שיב. מצות קורבן מוסף ביום ראש השנה להקריב קורבן מוסף ביום ראש השנה, שנאמר (ויקרא כג כד כה) ובחודש השביעי באחד לחודש וגו' והקרבתם אשה לה’ וגו'. ובסדר פנחס (במדבר כט ב ה) מזכיר הקורבן בארוכה. וכל ענינה כמו שכתבתי במוסף הפסח במצות קורבן מוסף של כל שבעת ימי הפסח שבסדר זה (מצוה רצט). שיג. מצות תענית ביום עשירי בתשרי לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כז) אך בעשור לחודש וגו' ועניתם את נפשותיכם. ובא הפירוש בספרא (אחרי מות ז ג) עינוי שהוא איבוד נפש, ואיזהו? זה אכילה ושתיה. וכמו כן פרשוהו זכרונם לברכה בגמרא (יומא עד, ב). ועוד באה הקבלה עליו, שהוא אסור ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. ולשון ספרא (שם ח ג) מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה? תלמוד לומר שבת שבתון. כלומר, כי כפל השביתה, יורה על שביתה מהעסקים אלו ושביתה ממזון הגוף. משורשי המצוה שהיה מחסדי ה’ על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארוכה בסדר אחרי מות (מצוה קפה) במצות עבודת יום הכפורים. ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המשוש, יעוררו החומר להימשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת, שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה. על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פ, א), ששיעור האכילה ביום הכפורים לחייב עליה דאורייתא מאכלין הראויין הוא ככותבת הגסה. והטעם שנשתנה שיעור האכילה דיום הכפורים משיעור שאר אכילת אסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון עינוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו כמו בשאר איסורין, ופרשו חכמים, שקבלו הדברים מאשר קדמו להם, שאכילה נקראת בכזית, אבל עינוי הוא באדם, כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישבת בפחות. ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלושה זיתים גם כן, ששלושה (נ''א ששני) זיתים הן כביצה. כלל העניין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י''ב ארגינ''ץ ועוד שיעור ככותבת, ודינו כחצי שעור. וכן מה שאמרו (יומא פרק ח,ב) ששיעור השתיה הוא מלא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיקה מלא לוגמיו של אדם, ובפחות מכן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שעור. ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט מכשיעור שאמרנו, ונותנין רווח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, שהן שלוש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד. אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לעניין זה. ושיעור שבין שתיה לשתיה כדי שתית רביעית. ומותר לשקול ולשער דברים אלו ביום הכפורים לעת הצורך, ומוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שיעור, ולא נחוש לאסור המשקל שהוא מדרבנן. וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם עז ב) כי אלו הענויין שהן דרבנן, כגון רחיצה וסיכה, לא גזרו בהן רק שלא לעשותן שלא לצורך, אבל כל שעושה אותן לצורך לא גזרו, כגון מי שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש, ואפילו לנטורי פירי אמרו זכרונם לברכה (שם), שמותר לעבור במים עד הצואר, וכל שכן לדבר מצוה, בין בהליכה בין בחזרה. ובעניין הסנדל פרשו לנו מורינו ישמרם אל, שסנדל הוא בכל מקום של עור, וזהו שאסור ביום הכפורים, אבל לא של מין אחר. וכללא דמלתא לפי קצת הפירושים דכל שהוא ראוי לעניין חליצה, כלומר שהוא של עור, הוא אסור ביום הכפורים, ומותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים. וכל שאינו ראוי לחליצה, כגון של שעם וגמי והוצי ושאר מיני עשבים - מותרין ביום הכפורים, ובלבד שלא יצא בהם למקום שאינו מעורב, דמשאוי חשבינן להו. ומן המפרשים רבים ונכבדים מתירין לצאת בכולן ברשות הרבים. ודין חולה שיש בו סכנה, שמאכילין אותו על פי רופא בקי, או על פי עצמו, ואפילו רופא אומר אינו צריך. ודין עוברה שהריחה, ודין מי שאחזו בולמוס. ודין קטנים בין תינוק בין תינוקת מאיזה זמן מעניין אותן כל היום מדרבנן, וכן מאיזה זמן מחנכין אותן לשעות. וכללא דמילתא לפי קצת מן המפרשים, דשתי שנים קודם גדלות בבריא משלימין מדרבנן, ושתי שנים קודם לכך מחנכין אותם לשעות. ויש שפרשו שנה אחת קודם גדלות משלימין מדרבנן בין תינוק בין תינוקת, ויש שפרשו שאין משלימין מדרבנן רק בתינוקת לבד שנה אחת קודם גדלות, אבל תינוק אינו משלים כלל מדרבנן, וגדלות - הוא בתינוק שלוש עשרה שנה ויום אחד, ובתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד. והמלך והכלה ברחיצה ביום זה מה דינן (יומא עג ב). [דין תשעה באב] ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאוד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט. ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל עניינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועוברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלוש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון (יד, א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת יומא [א''ח סי' תריב]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ואכל ביום הכפורים כשיעור הכותבת ביטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. אכל או שתה כשיעור זה בשגגה חייב קורבן חטאת קבועה. שיד. מצות קורבן מוסף של יום הכפורים להקריב קורבן מוסף ביום הכפורים שנאמר (ויקוא כג כז) אך בעשור לחודש וגו' והקרבתם אשה לה’. ובסדר פנחס פירש הקורבן כמו שכתוב שם (במדבר כט ח) והקרבתם עולה לה’ ריח ניחח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו'. וזה הכתוב שבפנחס, הביא הרמב''ם זכרונו לברכה במנינו, ואני כתבתי הקודם בתורה, והכל עולה לעניין אחד. משורשי מצות קורבן המוסף וקצת דיניו כבר כתבתי מה שידעתי במוסף הפסח שבסדר זה (מצוה רצט), וקשר אחד לכולם הדומה. שטו. שלא לעשות מלאכה בעשרה בתשרי שלא לעשות שום מלאכה ביום הכפורים, והוא יום עשירי לחודש תשרי, שנאמר 'בעשור לחודש השביעי' וגו' וכתיב בתריה 'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם'. ומלת כי, הוא נתינת טעם לביטול המלאכה, וכעניין שאכתוב לקמן בסדר זה במצות עשה דשביתה דכפורים (מצוה שיז). וגם כל עניין מצוה זו שם תמצאנו, ולא אכתוב לך תוספת בדבר שאינו צריך. שטז. שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. כל עניין מצוה זו כתבתי למעלה בסדר זה במצוה שי''ג, עין שם כי קרוב הוא. שיז. מצות שביתה ממלאכה ביום הכפורים לשבות מכל מלאכה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם. וכבר כתבתי (מצוה רצז) מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת כה, א) האי שבתון עשה הוא, כלומר, שפירושו כאלו יאמר שבתו ביום זה. משורשי המצוה על צד הפשט, כדי שלא נהיה טרודים בשום דבר, ונשים כל מחשבותינו וכל כונתנו לבקש מחילה וסליחה מאת אדון הכל ביום זה, שהוא נכון לסליחת העוונות מיום שנברא העולם, וכמו שכתבתי ב''אחרי מות'' במצות עבודת יום הכפורים (מצוה קפה). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ז, ב) שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אף על פי שאינו מלאכה גמורה אסור לעשותו ביום הכפורים. כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה, וביום הכפורים בכרת. ומכל מקום התירו זכרונם לברכה לקנב הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, כדי שנמצא אותו מוכן לערב מיד, מה שאינו מותר בשבת. ונהגו העם להחמיר בדבר ולנהג בו איסור כשבת לכל דבר. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת יומא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ועשה מלאכה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ (מצוה רטו). שיח. מצות שביתה ממלאכה ביום ראשון של חג הסוכות לשבת ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסוכות. שנאמר (ויקרא כג לה) ביום הראשון מקרא קודש. משורשי מצות השביתה בשבת ובימים טובים, כתבתי בהן כבר מה שידעתי, וטעם אחד לכולן. וקצת דיניה כתבתי (מצוה רחצ) בלאו דאיסור מלאכה שבסדר זה בעזדת השם. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה מלבד שעבר על לאו. שיט. שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסוכות שלא לעשות מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ביום ראשון של חג הסוכות, שהוא יום חמשה עשר בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לד לה) דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו' ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. עניין איסור מלאכה ביום טוב כתבתיו למעלה בפסח בסדר זה (מצוה רחצ), וענינה שוה בכל דבר. שכ. מצות קורבן מוסף בכל יום משבעת ימי הסוכות להקריב קורבן בחג הסוכות, שנאמר (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה. וזהו מוסף החג, ובסדר פנחס (במדבו כט יג לה) מאריך בו יותר ומפורש במוסף של כל יום ויום כמה בהמות היו מקריבין, כי כל יום ויום חלוק מחברו, שחשבון הפרים מתמעטים בכל יום. ואמרו זכרונם לברכה שבזכות מצוה זו יתמעטו שונאיהם של ישראל, כמו שפרים מתמעטין בכל יום. וכבר כתבתי בקורבן מוסף הפסח (מצוה רצט) שורש מספיק לכל המוספין לפי דעתי על צד הפשט. והרמב''ם זכרונו לברכה הביא במנינו הכתוב שבסדר פנחס, ואני הבאתי הבא ראשון בתורה, והכל עולה לטעם אחד. שכא. מצות שביתה ממלאכה ביום שמיני של סוכות לשבות ממלאכה שאינה צורך אוכל נפש ביום השמיני של חג הסוכות, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והוא יום שנים ועשרים בתשרי. משורשי מצות שביתת הרגל כתבנו למעלה (מצוה רצז) ועוד נכתוב בעניין בעזרת השם, באיסור מלאכה שביום זה בסדר זה (מצוה שכג), ושם נבאר שיום טוב זה, הוא יום טוב בפני עצמו. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ואף על פי ששביתת הרגל ממצות שהזמן גרמא הוא, אף על פי כן מכיון שבעשית המלאכה יש בה גם כן איסור לאו, הנשים חייבות בה, מן הכלל שבידינו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. והעובר על זה ועשה מלאכה ביום זה ביטל עשה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם. שכב. מצות קורבן מוסף ביום שמיני של סוכות שהוא נקרא שמיני עצרת להקריב קורבן מוסף ביום השמיני מחג הסוכות, וזהו מוסף שמיני עצרת, שנאמר (ויקרא כג לו) והקרבתם אשה לה’ עצרת היא וגו', ובסדר פנחס (במדבר כט לג לח) מפרש אותו בארוכה. ובבאור אמרו זכרונם לברכה, שהוא רגל בפני עצמו וקורבן בפני עצמו, ועל כן, יש לנו למנות מוסף זה, מצוה בפני עצמה. משורשי מצות מוסף ומכל ענינה, כתבתי הרבה פעמים למעלה מה שהשיגה ידי. שכג. שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה, שהוא נקרא כן, לפי שהוא סוף המועדים. ועל דרך משל הוא, כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם. כבר אמרנו הרבה פעמים, שאיסור מלאכה בכל המועדים שוה. [שמיני עצרת ודיניו] אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בעניין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר, שאינו מכלל חג הסוכות, ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסוכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפירוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת, ואין זכר לחג הסוכות בו כלל. אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גליות אנו צריכין לישב בסוכה שמונה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה ועל כן אנו יושבים בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות. ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז, א) מיתב יתבינן בסוכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחייבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד, הוספנו גם כן בסוכות ועשינו ימי סוכה שמונה ימים, אבל מכל מקום, ברוכי לא מברכינן על הסוכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר, שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמיתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה. ושמא תאמר, למה לא תיקנו לברך על שניהם, ונאמר ביום חג הסוכות וחג העצרת הזה, כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבת ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן. אבל לישב בסוכה ראוי לנו, שישיבת הסוכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גליות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה. [חול המועד ודיניו] ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בעניין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות, שאסרו זכרונם לברכה בעשיית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפורש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מותרת. אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (יח, א). יש מהם שלמדו הדבר ממקרא (שמות כג טו) ד'את חג המצות תשמר', והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה, כל ימי חג המצות תשמור מעשיית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדושה לפניהם ולאחריהם וכו'. ואיתא התם דיליף לה (ויקרא כג ז) מ'כל מלאכת עבודה לא תעשו', והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר: ביום הראשון הוא איסור כל מלאכת עבודה, חוץ מצורך אוכל נפש; אבל בחולו של מועד, לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות, ומסרן הכתוב לחכמים. ורבי עקיבא יליף לה מ'אלה מועדי ה’ מקראי קודש' (שם ד) דמוקים לה אחולו של מועד. ומדכתיב ביה 'מקראי קודש' - מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המותרות בו נפקי ליה מ'עצרת היא', כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה, ולא שאר הימים. אי נמי נפיק ליה מ'השביעי' הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי 'ששת ימים תאכל מצות'. שאמרו זכרונם לברכה 'וביום השביעי עצרת' - השביעי עצור בכל מלאכה ולא הששי. ואי זו מלאכה אסורה או מותרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם, שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותרת מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב. והם אמרו דרך כלל, שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד ימצא בה הפסד הרבה מותר לעשותה, וזהו אמרם (מו''ק ב, א) משקין בית השלחין במועד. כלומר, גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד, ואם לא ישקוהו יפסד. לשון 'שלחין' כמו 'שלהין', מלשון משלהי, שהוא צמא למים. ואמרו זכרונם לברכה, דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הברכה ומימי הגשמים שיש בדבר טורח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו, הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרוח בדבר טורח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גינתו רעננה, דשמא תיבש כולה או מקצתה. אבל בכל מלאכה האבדה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים, וירא שלא יפסיד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד, או ענבים אם לא ידרוך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה, ולא חשו לטורח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום שנוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להבצר. ועוד אמרו דרך כלל בעניין זה, שההדיוט תופר כדרכו, והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן, אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה. ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתוב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי, אולי מפני שמצאנו בפירוש שאסרו זכרונם לברכה להגיה אפילו אות אחת בספר תורה, נחמיר בכתיבה. ואסרו לכל אדם (שם יב, ב) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בעניין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמע נועם אמרי ספר: הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. וכל המכוון מלאכתו במועד ועשה אותה, בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכוון אותה מלאכה במועד אין קונסין בנו אחריו, וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד. וקורא אני על בן זה יכין וצדיק ילבש (איוב כז יז). ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (שם יג, א) כל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל, לעשות כל מלאכה, וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל, ופירוש 'אין לו מה יאכל' לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו, ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו. ויתר פרטי חלוקי מלאכות המועד, רבו עד מאוד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן. וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בעניין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בעניין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם. וכן בעניין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמב''ם זכרונו לברכה שכל איסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב’’ן זכרונו לברכה ורבים עמו אמרו, שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן, נמסרו לחכמים זכרונם לברכה. שכד. מצות נטילת לולב מצות לולב, שנקח ביום ראשון של חג הסוכות בידינו, פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל, שנאמר (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ובא הפירוש (סוכה לה א) כי פרי עץ הדר זה האתרוג וכפת תמרים הוא הלולב, ונכתב כפת חסר וי''ו, לרמז שהחיוב שנקח לולב אחד ולא שנים ושלושה או יותר וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל. משורשי המצוה הקדמה. כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות התפלין להיותן מונחות כנגד אברי האדם הידועים בו למשכן השכל. והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכון כל מעשיו ביושר ובצדק. וכמו כן מצות הלולב עם שלושת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו יתברך. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, צונו ה’ לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כולם משמחי לב רואיהם. ועוד יש בארבעה מינין אלו עניין אחר, שהם דומים לאברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב, שהוא משכן השכל, לרמז שיעבד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמר האדם כל מעשהו בדבור, לרמז שישים רסן בפיו ויכון דבריו ויירא מהשם יתברך אף בעת השמחה. וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע, כי עיקר השמחה, ביום ראשון הוא. ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה ניטל בו? התשובה, כי יום שמיני עצרת כולו לשם יתברך וכמו שאמרו זכרונם לברכה משל למלך שעשה סעודה וכו'. כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת, ואם כן אין צריך זכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף. וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זכרוננו הגדול לישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בעניינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקבלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלושת המינים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כז א) שארבעה מינין אלו, מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה, בשאין לו. אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ונוטלין לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס כשר, כלומר, שיהיו עליו, עשויין תלתא תלתא בקינא כמו שמפורש בגמרא (סוכה לב, ב), ולזה רמז הכתוב כשקראו עבות. ושיעור אורכו של לולב לכל הפחות ארבעה טפחים, והדס וערבה שלושה טפחים שהן עשר אצבעות בגודל, ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה. ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן (סוכה כט לד), ודין שותפין שקנו אתרוג בשותפות או אחים שקנוהו מתפיסת הבית, שאם קנוהו על דעת לצאת בו יוצאין בו כל אחד מהם ואין צריכין זכיה זה מזה, כן הורו לנו מורנו, ישמרם אל. ודיני הנענוע שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד. והעניין, לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם יתברך, ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכל נכלל בזה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת סוכה. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. והעובר עליה ולא נטל ארבעה מינין אלו ביום ראשון של חג הסוכות שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל שבעה במקדש, ביטל עשה זה. ובמקדש היה ניטל ביום ראשון אפילו בשבת. שכה. מצות ישיבת סוכה מצות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעת ימים, שנאמר (ויקרא כג מב) בסכות תשבו שבעת ימים, ויום ראשון הוא יום חמשה עשר בתשרי. משורשי המצוה מה שמפורש בכתוב, למען נזכור הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים שסככם מענני כבוד, שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה. ויש שפרשו (סוכה יא, ב), שסוכות ממש עשו בני ישראל במדבר, ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצותיו ברוך הוא, ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו, וזהו חפצו ברוך הוא שחפץ להיטיב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב, א), סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכן אם היא נמוכה למטה מעשרה טפחים, וברחבה צריך שבעה טפחים על שבעה, ופחות מכן פסולה, וצריכה שלוש דפנות, וצורת פתח שהיא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ודין צלתה מרובה מחמתה שכשרה, ואם לאו פסולה, והמעובה כמין בית כשרה, ודין העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, ודין העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, ודין סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין מבפנים בין מבחוץ כשרה, ודין הסכך שהחיוב לעשותו מדבר שאינו מקבל טומאה, כגון פסלת גרן ויקב, אבל לא בדבר המקבל טומאה, ודין סכך פסול באמצע או מן הצד, ודין אויר שלושה שפוסל בין באמצע בין מן הצד בסוכה קטנה, ודין פרס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר שפסולה, פרסן לנאותן כשרה, שכל לנאותה כשרה. ודין סוכה על גבי סוכה, ודין ישן בכילה בסוכה, שאם יש לה גג אפילו גג טפח אסור ואם לאו מותר, והישן תחת המטה בסוכה שאם גבוהה עשרה טפחים אסור, ואם לאו מותר, ואף על גב דבקינופות אסור אף על גב דלא גבוה עשרה, שאני מטה הואיל ולגבה היא עשויה, והפורס סדין על שני נקליטין מותר לישן תחתיו, לפי שאין לו גג, והרי הוא כמי שעושה חלל באצילי ידיו שזה ודאי מותר. ודין סוכה גזולה שכשרה, לפי שאין קרקע נגזלת, ואפילו גזל העצים ועשה מהן סוכה כשרה, מתקנת חכמים שתקנו לשלם דמי עצים. ודין מצטער שפטור מן הסוכה, שהתורה אמרה תשבו כעין תדורו, וכל שכן חולה שפטור גם כן מטעם זה, ואפילו משמשי חולה פטורים, וכל שלוחי מצוה, וכן החתן וכל חבורתו, דמצוה עבדי. ודין הולכי דרכים, ושומרי גנות ופרדסים, ושומרי העיר, ודין ירדו גשמים, ודין סכת גנב''ך ורקב''ש שכשרה. ודין עצי סוכה שאסורין כל שבעה מדאורייתא, וביום השמיני ותשיעי בגולה אסורין משום מוקצה. ונויי סוכה אסורין משום בזויי מצוה, משם הרמב’’ן זכרונו לברכה. ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוכה [א''ח סימן תרכה]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, והעובר על זה ולא אכל אכילה של פת בסוכה, או שלא ישן בה ואפילו שנת עראי, והוא שלא יהיה חולה או מצטער או פטור מחמת הדברים שאמרנו ביטל עשה זה, וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו'), שבית דין כופין על בטול עשה. ולילה הראשון חייב כל אדם מדאורייתא לאכול בה כזית פת לכל הפחות. שאר הימים רשות, שאם רצה לאכול חוץ מן הסוכה אוכל, ובלבד שלא יאכל אכילת קבע של פת אלא בסוכה, וחסידים הראשונים לא היו אוכלין שום דבר כי אם בסוכה (סוכה כו ב). פרשת בהר פרשת בהר יש בה שבע מצות עשה ושבע עשרה מצות לא תעשה. שכו. שלא נעבוד האדמה בשנה השביעית שלא נעבוד האדמה בשנה השביעית שהיא נקראת שנת השמיטה, שנאמר (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית וכו' שדרך לא תזרע. שורש מצוה זו ופרטיה וכל עניניה כתוב ב'אם כסף תלוה' (מצוה פד. סו) וקחנו משם. והעובר על זה ועבד אדמתו בזמן הבית באחת מן העבודות האסורות מדאורייתא, כמו שאמרנו שם לוקה. שכז. שלא נעשה עבודה גם באילנות שלא נעשה עבודה גם באילנות בשנה השביעית, שנאמר (ויקרא כה ד) וכרמך לא תזמור. ולשון ספרא (בהר א ו) הזרע והזמיר פירוש, 'לא תזרע ולא תזמור' - בכלל היו, כלומר בכלל שביתה היו, שכבר אמר 'ושבתה הארץ', וכן 'שנת שבתון יהיה לארץ', ולמה יצאו? להקיש עליהם: מה זרע וזמיר מיוחדין, שהן עבודה בארץ ובאילן וכו', כדאיתא התם. עניין מצוה זו כמצות הקודמות. וקצת פרטיה כתבתי גם כן בפרשת אם כסף תלוה תראנו משם (מצוה פד). שכח. שלא נקצור ספיחים בשנה השביעית שלא נקצור מה שתצמיח הארץ מעצמה בשנה השביעית. ולא מה שתצמיח בשנה זו ממה שנזרע בה בשנה הששית וזהו נקרא ספיח, שנאמר (ויקרא כה ה) את ספיח קצירך לא תקצר. רוצה לומר, שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרים תבואתנו בשאר שנים, אבל מכל מקום, אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו (מצוה שכט), כי לא תקפיד התורה בדברים אלו, זולתי שיראה ממעשה האדם בכל עניין שנה זו כאלו אין דבר מיחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל, וכמו שאמרנו למעלה. משורשי המצוה מה שכתוב בעניין זה (במצוה פד). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שביעית פ''ד מ''ב), שאפילו עבר אדם ונטע שדהו בשביעית וצמחה פרותיה מותרין באכילה מדאורייתא, ובלבד שלא יקצור כדרך הקוצרים בכל שאר שנים שקוצרים כל השדה ומעמרין כרי ודשין בבקר. אלא הדין הוא מדאורייתא לקצור מעט מעט ולחבוט ולאכול. אבל חכמים גזרו להיות הספיחין אסורין באכילה, מפני עוברי עבירה שיזרעו גינתם בסתיו, ויאמרו ספיחין הן. וגזרה זו אינה אלא בירקות ותבואה וקטניות, שדרך בני אדם לזרען, אבל פרות האילנות והעשבים, שאין דרך בני אדם לזרען מותרין. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד מן התורה, ובזמן שישראל שם, ולעניין שאר מקומות הכל כמו שכתבתי (מצוה פד). והעובר על זה בזמן הבית וקצר תבואה שזרע כדרך הקוצרים, כגון שקצר את כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כדרך שבני אדם עושים בשאר שנים - לוקה. והמלקט מספיחי תבואות הנזרעות אף על פי שלא קצר הכל ביחד, היו מכין אותו מכת מרדות, שחכמים גזרו עליהם, כמו שאמרנו. שכט. שלא נאסוף פרות האילן בשביעית כדרך שאוספין אותן בכל שנה שלא נאסף מה שיוציאו האילנות בשנה השביעית כדרך שאוספין בני אדם פרות אילנותיהם בכל שנה. אבל יש לנו לעשות בדבר שינוי כדי להראות שהכל כהפקר בשנה זו. וזהו פירוש (ויקרא כה ה) ואת ענבי נזיריך לא תבצר. כלומר, שלא תבצר כדרך הבוצרים, שכן בא עליו הפירוש המקבל, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שביעית פ''ח מ''ו) מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במקיצה, אבל קוצה הוא בחרבה [-סכין], ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בערבה, אין עושין זיתים בבד ובקוטב, אבל כותשם הוא ומכניס לבודדה. ופירוש 'נזירך', כלומר שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא עשית מהן הפקר - לא תבצור אותם עד שתפקירם, כן הוא דעת רש''י זכרונו לברכה, כי הוא סובר שהשומר שדהו ופרותיו בשביעית אין הפירות נאסרין. וכן כתב בפירושיו בסוכה וביבמות. וכן הדבר למד מדין תורה בראיות נכונות. ומה שאמרו בתורת כהנים (בהר א ג) 'ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן השמור בארץ אי אתה בוצר, אבל בוצר אתה מן המופקר', נפרש לדעתנו זה: מן השמור בארץ אי אתה בוצר, בעוד שיהא שמור אסור לך לבצור מהם, אבל לא שייאסרו הפרות בכך. והרמב’’ן זכרונו לברכה פרש 'נזירך' - כלומר גפן שלא עבדוהו ולא זמרו אותו, כי כל גפן שלא יזמר ולא יעבד אמר שייקרא כן. ויאמר הכתוב שאפילו כרם הנזירות לא נבצר כדרך שבוצרין בשאר השנים, וכל שכן כרם שנעבד. שורש מצוה זו עם מצות שביעית שלפניה אחד הוא. והנה כתבתי לך מקומה איה (מצוה פד), ושם תמצא באיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן, ובמסכתא הבנויה על עניינים אלה והיא מסכת שביעית שם יתבארו כל דיני מצות אלו בארוכה, תזכה ותלמד ותלמד. של. מצות ספירת שבע שבתות שנים למנות השנים שבע שנים, שבע פעמים עד שנת היובל, בהיותנו בארץ ישראל אחר התנחלנו בה. שנאמר (ויקרא כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים. וזאת המצוה, כלומר, זאת הספירה של שני השמיטה עד שנת היובל, היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצוה, שהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העומר, אחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן. משורשי המצוה על צד הפשט, שרצה ה’ יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ, כמו שכתוב כי לי כל הארץ (שמות יט ה). ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו. ועניין זה של יובל, דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדמות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. וכן הדבר הזה, שרצה ה’ שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש, יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא ציווה לעמו כן, לזכותם ולהיטיב להם, כי ה’ יתברך חפץ להיטיב להם בטובו הגדול. ועוד שמעתי מפי חכמים שיש בעניין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו. גם בעניין השביעיות שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמונה שמונה, או תשע תשע או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש עניין של חכמה גדול וטוב: ידעוהו הם ולא ירצו למסרו לכל אדם. [משמעות המספר שבע] ואף כי לא נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם הקף השביעיות סדור בהרבה ממצותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבות, נעבוד האדמה שש שנים ובשביעית נשבות, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבות שנה אחת, וזה היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסוכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחוג העצרת, וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת, ואחר מנין השבעה נחוג חג העצרת. וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום עניין על חשבון שבעה, כמו שכתוב (בראשית כא ל) כי את שבע כבשות תקח מידי. וכן בלעם שהיה חכם, עשה מזבחות שבעה. וכמו כן לשון שבועה שהוא מתרגם קיום. אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי. ואתה הבן היקיר, תזכה ותחקור ותראה ותרבה הדעת ותבין בדברים. ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה. ואם תשאל למה חייבו זכרונם לברכה למנות שבע שבע מדכתיב וספרת לך, ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספרו, ולא הזבה ימי ספירתה, ואף על פי שכתוב בהם (ויקרא טו יג) 'וספר לו', 'וספרה לה', זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינן? תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל עניין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ואמת. וכן באתנו הקבלה שצווי 'וספרת לך' דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגם של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם. וכעין עניין זה מצאנו בתורה בלשון 'זכירה', דכתיב בעניין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה וכתיב גם כן זכירה בעניין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, א) בברכת אמת ויציב, דאורייתא, ושאר הזכירות, די לנו בהם בזכירת הלב בלבד והשגחתינו על הדברים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא בהר א ב), שאין חיוב מצות מנין זה עד אחר כבוש וחילוק הארץ. שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו. ומשגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלה מצוה זו, לפי שבטלו היובלות מאותו זמן ואילך, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל ישביה. בזמן שכל יושביה עליה דוקא, וגם שלא יהיו מעורבים אלא יושבים בתקנתם. ובזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, שנאמר יובל היא, כלומר, בכל מקום (קידושין לח ב). ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ושדה אחוזה, ומקבלין גר תושב. ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהגין כל אלו, זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת בארץ מדבריהם. וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם. ושנת השמיטה אי זו היא? הכי אסיקנא במסכת עבודה זרה במימריה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק קמא (ט, ב), שהיא שנת שבע עשרה לפרט לדעת רש''י זכרונו לברכה, ושנת שמונה עשרה לדעת רבנו חננאל זכרונו לברכה. וכל עניין שמיטת כספים יתבאר יפה בפרק אחרון דמסכת שביעית [הלכות שמיטה פ''י]. ויתר פרטי כל דיני שביעית שם באותה מסכת הבנויה על זה. ועניין מצוה זו שהיא למנות השנים, זכרוהו זכרונם לברכה בספרא ובמקומות אחרים. וכבר כתבתי למעלה, כי זאת המצוה מסורה לבית דין הגדול, דהיינו הסנהדרין, שהם הנקראין עיני העדה, ושאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. שלא. מצות תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל לתקוע בשופר בעשירי בתשרי שהוא יום הכפורים. שנאמר (ויקרא כה ט י) והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חרות כל עבד עברי שיצא בן חורין בלי דמים, ואין עניינה כעניין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבוע מחשבתנו על עניין עקידת יצחק, ונצייר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת ה’ יתברך, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני ה’ לטוב. כלומר שנהיה זכאים לפניו. וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החרות, כמו שאמרנו. משורשי המצוה לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, ועניין שילוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאוד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על העניין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר, בראותם כי הדבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה. שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם צער רבים נחמה. גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב, בשמעו קול השופר, ומתוך כך המצוה מתקיימת לשוב הכל ברשות אדון הכל. דיני המצוה כגון באיזה שופר תוקעין ביום זה, ואיזו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה דרך כלל במסכת ראש השנה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס (מצוה תה), נדבר בו קצת בעזרת ה’ כמנהגנו. ומכל מקום, אף על פי שאמרו זכרונם לברכה ששוין הן, חילוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין, בין בפני בית דין, ובין שלא בפניהם. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה: כי מראש השנה ועד יום הכפורים, היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם, ולא האדון משתעבד בהן, כיון שהגיע יום הכפורים היו תוקעין בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהם. ורבים מפרטי דיני היובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך (מצוה של), איזה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין, ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והוחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה בטלו מצות עשה זה. שלב. מצות קידוש שנת היובל לקדש שנת החמישים כמו שנת השמיטה. כלומר, בביטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר (ויקרא כה י) וקידשתם את שנת החמישים שנה. ובאר הכתוב שעניין הקדושה הוא שיהיו פרותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאין מתחת יד האדון, שאמר הכתוב אחר כן, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כלומר, חרות לעבדים, כי יובל הוא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. כלומר, שתהיה התבואה הפקר, ולא יאספה כל אחד ואחד לרשותו. משורשי המצוה מה שכתבתי במצות מנין השנים (מצוה של), שרצה ה’ לזכות עמו בקבלת מלכותו וכו', כמו שכתבתיו שם, וכאן היה מקומו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל שאסור בשנה השביעית מעבודת הארץ אסור ביובל. וכל שמותר בה מותר בה. והחיוב על העושה שוה בשניהם. ודין הפרות באכילה ובמכירה ובביעור שוה בשניהם. יתירה שביעית על היובל שהיא משמטת כספים, ודוקא בסופה, ויתר יובל על השביעית, שמשמט קרקע ומוציא עבדים בתחלתה. ושנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא מונין תשע וארבעים שנה, שהן שבע שנים שבע פעמים, ואחר שנת השמיטה שהיא בשביעי האחרון עושין יובל בשנת החמשים, ושנת אחת וחמשים מתחילים למנות יובל אחר, והיא התחלת שש שנים של שבוע. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה, כמו שכתבתי למעלה. ומן הדומה שהיו הסנהדרין מתקבצין בקדוש השנה ומברכין עליה לקדש שנים ואחר כך תוקעין בשופר, וכן כל יחיד ויחיד תוקע גם כן ברשותו, והקול נשמע בכל הארץ, והעבדים נפטרין לבתיהם, והקרקעות חוזרין לבעליהם. ויתר פרטיה במסכת ערכין. והעובר על זה ועובד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלוח עבדו חפשי, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה שלג), ועונשו גדול מאוד, שהוא כאלו כופר בחידוש העולם. שלג. שלא נעבוד הארץ בשנת היובל שלא נעבוד הארץ בשנת היובל, כמו שנמנענו מעבודתה בשנת השמיטה. שנאמר ביובל לא תזרעו, כמו שנאמר (ויקרא כה יא) בשמיטה שדך לא תזרע. וכמו שהשמיטה נאסר בה בין עבודת הארץ בין עבודת האילנות כך היובל, ולפיכך אמר 'לא תזרעו' על הכלל יכלל ארץ ואילן. משורשי מצות היובל כתבתי במצוה הקודמת מה שיכולתי. דיניה בעניין עבודת הארץ והאילנות, כמו בשביעית ובאם כסף תלוה (מצוה פד), כתבתי קצת מן העניינים לעורר לב הקורא על עניני המצוה כמנהגי, עין שם אם תחפץ בו. שלד. שלא נקצור ספיחי תבואות של שנת היובל שלא נקצור ונלקט ספיחי תבואות שנת היובל כמו שאדם קוצר בשאר השנים, אבל יש לנו לעשות בדברים שנוי. שנאמר ולא תקצרו וגו' וכל העניין, כמו שפרשנו בסמוך בספיחי שביעית (מצוה שכח). שלה. שלא לאסוף פרות האילנות בשנת היובל כדרך שאוספים אותן בשאר השנים שלא נאסוף פרות האילנות בשנת היובל כמו שאנו אוספין אותן בשאר השנים. שנאמר (ויקרא כה יא) ולא תבצרו את נזיריה. והוא אזהרה דרך כלל לכל פרות האילן. והזהיר הכתוב ביובל בפרות האילן אזהרה בפני עצמה, ובתבואות אזהרה בפני עצמה, כמו בשביעית, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה שלג). והדין בשניהם, כלומר בשמיטה וביובל, בלאוין אלה אחד הוא, ומשורש אחד יעלה הכל לפי הדומה, ואין צורך להאריך על כולן. וכבר כתבתי (מצוה של) כי כל זה אינו נוהג אלא בארץ, ועל תנאי שיהיו כל יושביה עליה, ויהיה כל שבט ושבט דר במקומו. שלו. מצות עשית דין בין לוקח ומוכר שנדין בדין מקח וממכר כעניין שצותה התורה עליו. כלומר, שיש צדדין שתתקים המכירה בין המוכר ללוקח. ויש צדדין שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה. ואף על פי שבאו מצות אחרות על זה כמו שכתבנו בפרשת משפטים (מצוה נח), שנצטוינו לדון בין טוען ונטען ובין מזיק וניזק וכיוצא בזה, וכל מקח וממכר בכלל טוען ונטען הוא, אף על פי כן באה המצוה על עניין המקח והממכר מיוחדת, מפני שהוא דבר תמידי אל הבריות שאי אפשר לבני אדם לחיות אפילו יום אחד זולתו. ועל זה נאמרה פרשת וכי תמכרו וגו'. ואתה מוצא שכך דרכה של תורה בהרבה מקומות, שלפי צורך הדבר או חומר שבו תתיחד המצוה בו, וכמו כן תכפל האזהרות בדבר פעמים רבות, כמו שאתה רואה באזהרת עבודה זרה שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות, ויחד האזהרה במלך לבדו, לפי שהיתה מצויה הרבה אותה העבודה הרעה, וכן באו בעניין שבת שתים עשרה אזהרות בתורה, ונתיחדה האזהרה בו בקצת מלאכות, כמו הבערה והוצאה, ואף על פי שיש בהן מדרש אם לחלק יצאת אם ללאו - אין המדרש לנו סתירה: הרבה פנים לתורה. שורש הדינין ידוע כי הוא דבר ששכל בני איש מעיד עליו ומבקש אותו, כי בדין יתקים ישוב בין בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין כו כח), שדיני המקח והממכר חלוקים לפי הדברים הנמכרים והנלקחים. [דיני קניין וצורות קניין שונות] שהקרקעות והעבדים נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ובכל אחד מאלו כיצד בכסף, וכיצד בשטר, וכן בחזקה, יש בהם פרטים רבים, כמו שבא ב''קדושין'' בפרק קמא. והמטלטלין נקנין בדרכים אחרים יש מהן שנקנין בהגבהה (עי' ב''ב עו ב), וזאת הקניה גדולה ומספקת לכל המטלטלין, ויש מהן שנקנים בקניה פחותה מזו, והיא המשיכה, ומהן שנקנין בפחותה מזו, והיא המסירה. והביאו זכרונם לברכה (ב''מ מז, ב) ראיה על היות המטלטלין צריכין אלו הקניות ושאינן נקנין כמו הקרקעות, מדכתיב (ויקרא כה יד) או קנה מיד עמיתך. ופרשו הם זכרונם לברכה מצד הקבלה בפירוש או קנה מיד כלומר, דבר הנקנה מיד ליד. וכמו כן הביאו ראיה על קנית הקרקעות בכסף בשטר ובחזקה מכתובים אחרים, כמו שבא שם בקדושין (שם). ואין ספק כי אלו הקניות כולן מתקנת חכמים הן, והביאו הכתובים לסמוך בהם דבריהם. והאמת כי חכמתם היקרה העתידה להגלות על ידם היתה רמוזה וגנוזה בתוך הכתובים, ואף על פי שעיקר הכתובים אינו על אותן אסמכתות, נלמדות הן מתוכן. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''מ שם) דבר תורה מעות קונות אף במטלטלין, אבל טעם הצריכם המשיכה בהן, גזרה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה. ומפני שתקנת המשיכה נעשית על זה, אמרו זכרונם לברכה (שם מט ב), שאם היו המטלטלין ברשותו של לוקח, אף על פי שנשכר אותו מקום למוכר, מכיון שהרשות הוא של לוקח ועיניו תמיד עליו, ואם יארע שום מקרה באותן מטלטלין, גם הוא יכול להרגיש בעניין כמו המוכר וישתדל בהצלה, שבצד זה לא יקנה במשיכה אלא בכסף כדין תורה. וכן אם הלוקח שוכר אותו מקום שהמטלטלין בו, גם בעניין זה לא תקנו בהם משיכה ומסירה והגבהה. ואמרו (ב''ק עט, ב) גם כן שהקרקע נשכר עם הדברים שהוא נלקח, והוא כסף ושטר וחזקה, שהשכירות קנויה היא ליומא. ואמרו (ב''ב פה, א) גם כן כשם שמקומו של אדם קונה לו, כך כליו קונים לו בכל מקום שיהיה לו רשות להניח אותו, ומכיון שיהיו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא הרי הן כמי שהגביהן או כמו שהנחו בתוך ביתו, אבל כל מקום שאין לו רשות ללוקח להניח שם הכלי, אין כליו (אינו) קונים לו שם, כגון רשות הרבים, וכן רשות המוכר. ומכל מקום אמרו חכמים לעניין רשות מוכר, שאם אמר לו מוכר ללוקח קנה בכלי זה, או אפילו לא אמר לו כן, אלא שקנה ממנו ברשות המוכר כלי אחר והגביהו כדי לקנותו, ואחר כך קנה ממנו פרות והניחן בתוך הכלי - מיד קנה אותן, שמפני ההנאה שיש לו למוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו של כלי, וכאלו הכלי ברשות הלוקח חשבינן ליה. והמסירה אינה כן, שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם (ב''ב עו ב). וקנין המסירה הוא במה שאין דרך בני אדם לרוב גודלן להגביהן ולא אפילו למשכן, כגון הספינות הגדולות וכיוצא בהן, שאי אפשר לבני אדם להזיז אותן כי אם בטורח רב ובריבוי בני אדם. והמשיכה אינה כן, שאין המשיכה עושה קנין אלא בסמטא, והוא מקום סמוך לצד רשות הרבים, שדרך בני אדם להניח שם כליהם, וכל הקודם להניח שם כליו אין חברו רשאי לסלקו, וכמו כן קונה המשיכה בחצר שאינה של שניהם. וההגבהה קונה בכל מקום, לפי שבגופו הוא מגביה, ובו הוא קונה, וגופו רשותו הוא בכל מקום שהוא. ועוד יש קניה אחרת בקרקעות ומטלטלין דבר תורה והיא החליפין, וזאת הקניה היתה מורגלת לפנים בישראל. ועניין החליפין הוא, שאדם מחליף בבהמת חברו, או כלי בכלי, או כלים בקרקעות, ואמרו חכמים בכל אלו, שכיון שמשך האחד הכלי מחברו, זכה חברו באותו הכלי האחר שהוא רוצה לקנותו ממנו, בכל מקום שיהיה. ואם יארע בו שום אבדה, נאבד לצורך זה שזכה בו עכשו בחליפין. ודין קנית החליפין אינו אלא בכלים, אבל לא בפירות, שאין הפירות עושין חליפין, שהרי בפירוש מצאנו באותו כתוב שלמדנו ממנו החליפין שבכלי הן, כמו שכתוב (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו, כלומר, בית יד שלו, וזהו הכלי. ומכל מקום אף על פי שאין הפירות נעשין חליפין לקנות בהן כמו בכלי, נקנין הן בתורת חליפין, כלומר, בכלי יכול אדם לקנותן כדרך חליפין, שיתן אדם לחברו כלי ויזכה בפרות חברו בכל מקום שהן. מה שאין כן במטבע, שהמטבע אינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, לפי שדעתו של אדם על הצורה, והצורה עשויה להבטל ברצון המלך או גדולי המדינות, ועל מה שאינו דבר קיים אין לב הבריות סומך בו לקנות בו, ועל כן אינו נקנה בחליפין ולא נעשה חליפין. אבל מטבע שאין חשיבותו מחמת הצורה, נקנה בחליפין ונעשה חליפין ככל שאר המטלטלין, ואיזהו? זה מטבע שפסלתו מלכות או בני המדינה, וכדאמר ריש לקיש בפרק הזהב (שם מו, ב) אפילו כיס מלא מעות, ותרגמה רבי אבא, בדינרא ניאקא ואנגרא, חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה. ואין הכונה באמרנו שאינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, שמי שמשך פרות מחברו בכך וכך מעות לא יתחייב לתת לו המעות, דודאי מתחייב הוא להשלים לו מעותיו. מכיון שמשך פרותיו. אבל העניין הוא שאינו נעשה חליפין, שמי שהיו לו שק של מעות ממטבע שאינו נפסל, כמו שאמרנו, ומשך מחברו כלים או בהמה או פרות, ואמר לחברו הריני מושך פרות אלו חליפי אותו שק של מעות שיש לי בבית, שיש בו מאה דינרין, אין חברו זוכה באותן דינרין כלל, ואם נאבדו אחר שמשך זה הפרות בשום צד, ואפילו באונס, לא נאבדו לו כלל, אלא חברו מחוייב לתת לו מאה דינרין מכל מקום. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (שם מד א) משך הימנו פרות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו. כלומר מחוייב הוא להשלים לו הדמים מכל מקום, דלא בתורת חליפין אתמר, אלא בתורת דמים. וכן הוא מבואר בריש פרק הזהב שאמרו שם (מה, ב) הזהב קונה את הכסף. מאי לאו בחליפין? לא, בדמים. ומקשה שם אי הכי, 'קונה' – 'מחוייב' מבעי ליה. כלומר: דלא נפיל לשון קנין אלא בדבר ידוע, אבל זה, מביא הוא לו איזה דמים שירצה. ומתרץ, תני 'מחוייב'. כלומר: מחייב הוא לתת לו הדמים, מכיון שמשך ממנו את הפרות, ואינו יכול לחזור בו. אבל הנותן לחברו מעות לקנות ממנו פרות אינו מתחייב בעל הפרות לתתם לו, שזו היא תקנת חכמים זכרונם לברכה, שלא לקנות בכסף אלא במשיכה, אבל מכל מקום חייבוהו זכרונם לברכה (שם מד, א), לקבל 'מי שפרע', לפי שחוזר בדבורו, ואחר שעשה מעשה עם חברו, וקבל ממנו מעות. וקניה זו של חליפין שהיא הנקראת לחכמים זכרונם לברכה קנין היא קניה [חזקה] בכל דבר, בין במכר, בין במתנה, ובכל תנאים שבין אדם לחברו, שנאמר בזה לקים כל דבר וזאת התעודה בישראל. ודין מי הוא ראוי למכור ויתקים ממכרו, ומי אינו ראוי, כגון בן דעת ושאינו בן דעת, ודין מוכר דברים סתם ואינו מפרש כל העניינים שצריך לפרש,. ודין משייר בממכרו שום דבר, בגוף או בפרות. ודין מצרים שצריך אדם להזכיר במכר קרקע, ואם הזכיר קצתם ולא כולם היאך תורתו. ודין מוכר ממון שאינו שלו מה דינו. ודין מי שנאנס למכור קרקעו מה דינו והחילוק שבין 'תלוה וזבין' ו'תלוה ויהיב'. ודין המתנה עם חברו שאם ירצה למכור קרקעו שימכרהו לו. ודין המוכר קרקעו על דעת לעשות שום עניין ולא עלה בידו לעשות, אם יתקים מכרו אם לאו, כגון המוכר אותו על דעת לעלות לארץ ישראל, ולבסוף לא עלה שם, וכן כל כיוצא בזה. וזה שאני אומר על דעת לעשות שום דבר, לא שיפרש המוכר אותו דבר בשעת המכר, אלא שהבריות יודעות מתוך מעשיו ודבריו שכן חפצו. ודין מכירת הקדשות (ערכין כא ב) או בתי כנסיות כיצד, ולאיזה עניין היתר המכר בהן, ודין קנית שטרות שצריך בהן מסירת השטר וכתיבה מצד אחר, שיפרש בו שהוא מוכר לו אותו שטר וכל שעבודא דאית ביה (ב''ב עו א). ודין נותן מעות לחברו לקנות לו דבר וקנאו לעצמו באותן מעות מה יהא בזה. ודין שלושה שנתנו מעות לאחד, והלך וקנה במקצת הדמים היאך יחלקו. ודין מה שאמרו שבארבעה פרקים בשנה מעות קונות לעניין קונה בהמה, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה בפרק אותו ואת בנו (חולין פג א) שמשחיטין את הטבח על כרחו, וכאוקימתא דרבי אלעאי אמר רבי יוחנן שפירש דארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דברי תורה, וכדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות. ודין מוכר בהמה ונמצאת טרפה, מה דינו (כתובות עו ב). ודין מוכר אומר במנה ולוקח בחמשים, הלך כל אחד ואחד ואחר כך לקחו סתם, ודין מה שאמרו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (יבמות צג ב). ודין בעל המכר. ודין שלוחו של אדם ושותפו במקחו וממכרו, בהפסדו ובשכרו. ויתר פרטי המצוה רבים, יתבארו בפרק ראשון מקדושין, ובפרק רביעי ושמיני ותשיעי ממציעא, ובפרק שלישי ורביעי וחמשי וששי ושביעי מבתרא, וקצת מהן במקומות אחרים מפזרים בגמרא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות דין. ובית דין העובר על זה ודן בין מוכר ולוקח שלא כדין שצותה על זה תורתנו השלמה ביטל עשה זה, זולתי אם עשה כן מדעת שניהם, שאלו בקבלת שניהם רשאי, דכל תנאי שבממון תנאו קיים. שלז. שלא להונות במקח וממכר שלא להונות אחד מישראל, בין זכר בין נקבה, במקח ובממכר, שנאמר (ויקרא כה יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (בהר ג ד) אל תונו איש את אחיו, זו אונאת ממון, ובגמרא (ב''מ נו, ב) אמרו זכרונם לברכה, מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, כלומר, מטלטלין. ואין כונת המדרש, שלא יזהיר הכתוב על אונאת הקרקעות כמו כן, אלא העניין הוא לומר, שדיני אונאה, כגון החילוקין שאמרו זכרונם לברכה (שם נ, ב), שהיא חוזרת ביתר משתות, ודיניה בפחות משתות, ובשתות, אינן נוהגין בקרקעות, אלא במטלטלין. ועוד דרשו בזה הכתוב (בספרא שם א) אם באת לקנות - קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך. ואולי זה שדקדקו בכאן להיות דיני האונאה במטלטלין לבד, לפי ששנה הכתוב בלשון זה שאמר 'וכי תמכרו ממכר', דמשמע כל ממכר, בין קרקע בין מטלטלין, ואחר כך ייחד האזהרה במטלטלין, שאמר 'או קנה מיד' - דמשמע דוקא מטלטלין שהן נקנין מיד ליד. למדו מזה לומר, שיש במטלטלין דין מחודש שאינו בקרקע, וזהו חזרת הממון בקצת צדדין שבו. אבל עיקר האזהרה, בין בקרקע בין במטלטלין הוא באמת, שהוזהרנו שלא להונות את הבריות לדעת, אבל החילוק שביניהם הוא, שאם נמצאת אונאה במטלטלין ביתר משתות שיבטל המכר, שדעת הבריות שלא לסבול אונאה יתרה מכן במטלטלין, אבל בקרקע לפי שהקרקע דבר קיים לעולם, דרך הבריות למחול בו כל אונאה אחר שלקחו אותו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק יד, ב) על דרך ההפלגה, שהקרקע דבר השוה כל כסף הוא. והראיה לדברינו אלה, כלומר, שאיסור אונאה אף בקרקע, שהרי עיקר אזהרה זו בקרקעות הוא דכתיב, וכמו שמפורש בפרשה. זהו דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה בעניין זה וכמו שכתב בפירוש החומש. שורש המצוה ידוע כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו. ואם לא נכתב - דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי אם יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ נא, א), שהמוכר והלוקח שניהם מוזהרים באזהרה זו. שנאמר וכי תמכרו ממכר או קנה, ולא יאמר הלוקח: דרך המוכר לדעת שווי ממכרו, ואחר שהוא מוכרו לי בדמים קלים אין עלי עון, שאינו כן, אלא שניהם באזהרה. וכמו כן שניהם הן בדיני האונאות כמו שחלקום זכרונם לברכה. וכן הוא במשנה: אחד המוכר ואחד הלוקח יש להם אונאה, וכל מי שנתאנה מהם יכול לחזור בו. ואמרו זכרונם לברכה (שם מט ב), ששיעור האונאה שמחזירין אותה ויהיה המקח קים, הוא שתות המקח או שתות הדמים, ושיעור האונאה שאין מחזירין אפילו אותה, ואין צריך לומר שאין מבטלין המקח בשבילה, הוא פחות משתות המקח והדמים. אבל היה בדבר שתות אחד מהם, כלומר שתות המקח או שתות הדמים, מחזירין האונאה. ושיעור האונאה שמבטלת המקח כולו, הוא כל זמן שהוא יתר משתות המקח והדמים, שהלכה היא כשמואל דאמר בגמרא שתות מעות נמי שנינו. כלומר, שאם האונאה אינה יתירה על שניהם לא יתבטל המקח, אלא יחזיר האונאה. ומה שאמרנו שבאונאה שיתרה על שתות יתבטל המקח, ואף על פי שזה הלך לביתו במעותיו וזה בפרותיו, דוקא שבא לחזור בו מי שנתאנה, אבל בא לחזור בו המאנה, מחמת שנתיקרו הפרות בינתים, או בטענה אחרת - אין שומעין לו, משום דאמר ליה מי שנתאנה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, והשתא מצית הדרת בך? וכן הוא הלשון בגמרא (ב''ב פד א) ורב חסדא הוא דאמר לשמעתא בפרק הספינה. ורב אלפס ז''ל פסקה בבטול מקח ופרות, כלומר, דאמר ליה מי שנתאנה למאנה בשעת המכר, הרוח היה עמך, וכבר נתקים ממכרנו או מקחנו מחמתך, מה זה שבא לבטל אותה האונאה שעשית לי, הריני מוחלה. כי רבותינו לא ביטלו הקנין, אלא מחמת המתאנה, מכיון שהוא רוצה בדבר הרי הוא קים. וזה ששנינו (שם פג ב) יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו. כלומר: ולא מוכר, רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו, כלומר: ולא לוקח. ואמרו זכרונם לברכה (ב''מ נב א) בעניני האונאה, שאין ראוי להיות דין החזרה או הביטול נמשך לעולם, אלא זמן קצוב הוא שנתנו בדברים, כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם, והזמן שנתנו אינו שוה בכל הדברים, וגם אינו שוה בלוקח ומוכר, כי בכל סחורה שתהיה בחילוף המטבעות, נתנו בה שיעור כדי שיראה אותה הלוקח לשולחני, אם הוא בכרך. ואם הוא בכפר יהיה השיעור עד יום השוק שיעלה לכרך, או למקום ששולחני שם. ובשאר כל הסחורות אין חילוק בין כפר לכרך, והשיעור בהן הוא כדי שיראה האדם מה שלקח לתגר או לקרובו. ושיעור זה לפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לקבוע בעניין זה חשבון שעות. ורבא נתן טעם בגמרא (שם ב) בחילוק המטבע משאר סחורות, ואמר דרך כלל: טלית - לכל אינש קים ליה, סלע - לשולחני הוא דקים ליה. עבר זה העת ולא חזר בו הלוקח, אפילו יש באונאה יתר משתות כמה, אין יכול לחזור בו מן הדין, אבל אמרו חכמים שממידת החסידות ראוי להחזירה לעולם. ושיעורים אלו הן בלוקח. אבל המוכר חוזר בו לעולם, לפי שאין הסחורה בידו כדי שיוכל לימלך עליה. ולא נאמרו דינין אלו שכתבנו, אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית, אין בו אונאה ולא ביטול מקח בתוך הזמן הקצוב שאמרנו, ולא אחר כן, שלא נאמרו אלו הדברים אלא בתגרים לתיקון העולם ולישובי המדינות, אבל בעלי בתים אין מוכרין כליהם אלא ביוקר, ובני אדם בדעתם עניין זה שהוא כן, מוחלין הדבר לעולם בבעל הבית. ואלו דברים (שם נו, א) שאין בהם דיני אונאה לשום אדם, ואפילו נמכרו פי שנים כשוים, ואף על פי שיש בהן איסור אונאה, כמו שכתבתי בראש המצוה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה: הקרקעות, והעבדים שהוקשו לקרקעות, כמו שנלמד בגמרא (שם ב) מדכתיב והתנחלתם אתם. והשטרות, וההקדשות, וכמו שאמרו זכרונם לברכה: תנו רבנן, וכי תמכרו. וכו' או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד, יצאו הקרקעות שאינן מטלטלין, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות, דאמר קרא 'ממכר' - מי שגופו קנוי, יצאו אלו שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן. מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבַשּם יש להם אונאה. והטעם, לפי שאין מוכרין לו לראיה שבהן, אלא להשתמש בניר. וקא מתמה עליו בגמרא (שם): מאי קא משמע לן? כלומר פשיטא, וכי מגרע גרע ניר מכל שאר מלי? ומשני לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות. והקדשות אמעיטו מדין אונאה, מדכתיב עמיתך. ותדע שכל עניני האונאה נאמרו בשווי החפץ, כגון שמכר שווה שש בחמש או שווה חמש בשש וכיוצא בזה, אבל המאנה במידתו של חפץ, באורכו ורוחבו, בעוביו או במשקלו, ואפילו בדבר מועט חוזר. והיינו דאמר רבא (קידושין מב, ב): כל דבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. והרוצה להינצל מכל חשש עניינים אלו שכתבנו, יכול לומר ללוקח, חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני שיש בו אונאה עד כך וכך, אם תרצה לקח אותו על מנת שלא לך עלי אונאה קחנו, ואם לאו - הנח אותו, אין לו עליו אונאה אחר כן, ולא אפילו תרעומת דברים. ויתר פרטיה בפרק רביעי ממציעא [ח''מ סימן רכז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ועשה אונאה לחברו לדעת בשתות או יותר, עבר על לאו זה, אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר, מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום. ואין לוקין על לאו זה, לפי שניתן להשבון. שלח. שלא להונות אחד מישראל בדברים שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר: שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כוח להעזר מהם. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (ב''מ נח, ב) כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, היו חלאים באין עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (ד ו) הלא יראתך כסלתך וגו'. ראה חמרים מבקשים תבואה, לא יאמר להם לכו אצל פלוני, והוא יודע שאין לו; ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, ועל זה נאמר (ויקרא כה יז) ולא תונו איש את עמיתו. שורש מצוה זו ידוע כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה. מדיני המצוה כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, וראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהם יותר מעל הממון. וכמו שאמרו זכרונם לברכה גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו'. ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להיזהר כפי מה שיראה, כי ה’ ברוך הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב, וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר, ועיקר העניין בפרק רביעי ממציעא. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים, ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו בני ביתו של אדם. והמקל בהם שלא לצערם בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד. והעובר על זה והכאיב את חברו בדברים באותן שפרשו חכמינו זכרונם לברכה בבעל תשובה ובחולה וכיוצא בהן, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל יש ביד האדון המצוה על זה, יתעלה ויתברך! ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד, שיהיה בשתיקתו כמודה על החרופין. ובאמת, לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל כל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט). וינצל עצמו אל השומעים מחרופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהרגו (שמות כב א), שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקים מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין זה יותר מדאי. ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח, ב) הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. שלט. שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה כג), והארץ לא תמכר לצמיתות. כלומר, שלא יתנו ביניהם מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה, לפי שהוא כנגד מצות התורה אף על פי כן, אם עשו כן עברו על לאו הזה, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל יא א). והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שדברי הרב בזה כעניין המוזכר בראשון של תמורה (ד, ב), דאמר רבא התם - חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא; והוא זכרונו לברכה פרש בעניין אחר, שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות. ופירוש הכתוב כן: לא תמכור למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי. אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה - מותר למוכרה לו. משורשי מצות היובל מה שכתבתי במצות מנין שני היובל שבסדר זה (מצוה של). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ עט, א), שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות, ולא הועילו מעשיהם, שאין מתנין לעבור על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות. אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי למדו זכרונם לברכה, דבר זה מאשר אמר הכתוב 'לא תמכר לצמיתות', ולא אמר 'לא תמכר אלא עד היובל' דמשמע, שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל. ובפירוש כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה בחידושיו במסכת מכות (ג, ב), שהמתנה על מנת שלא תחזור השדה ביובל, שאין תנאו תנאי, וחוזר הוא ביובל. אף על פי שבשמיטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קים. ונתן טעם בדבר, לפי שבשמיטה לא הוזהר על שמיטת כספים כי אם המלווה, וכמו שכתוב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו (דברים טו ב), אבל לא הלוה, שאם רצה לפרוע הרשות בידו הוא. אבל בעניין היובל שניהם הוזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה' הארץ, ואין ביד בן אדם למוכרה לחלוטין. ומכיון שהחיוב על שניהם, אין ביד אחד מהם למחול על הדבר. אבל על כורחם ישוב הקרקע לאשר לו אחוזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל. וטעם נכון הוא. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין ל, א) שהמוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות, כלומר, שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה, ומכר מאותן שדות כדי לגאול שדה אחוזתו שמכר, שאין שומעין לו, דכתיב בפרשת שדה אחוזה ומצא כדי גאולתו, ובא הפירוש עליו עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר, וכן אם לוה ורצה לגאל באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר והשיגה ידו, ולא שילוה. [דין שדה אחוזה] ועניין שדות אחוזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסעת נחלה על ידי בת יורשת נחלה. שדבר ידוע הוא שלא נאמר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחוזה, ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לעניין הגאולה, ששדה אחוזה נגאל על ידי המוכר או על ידי גואלו לאחר שתי שנים בעל כרחו של לוקח, ושאר שדות, שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח, אלא שיעמדו ביד הלוקח עד היובל. ובחילוק בתים משדות. כבר כתבנו להלן (מצוה שמ) במקומו דינם, כי בתי החצרים, דינם כשדה אחוזה, כלומר, שיש להם גאולה על כרחו של לוקח, כמו שכתוב בהן 'גאולה תהיה לו', ויפה כוחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה, כדין בתי ערי חומה. ודין בתי ערי חומה מפורש בכתוב, וכבר כתבנוהו להלן גם כן. ומעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ קח, א) גם כן, שהלוקח שדה אחוזה ונטע בה אילנות והשביחה, כשהיא חוזרת, שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ובא עליו הפירוש המקובל ממכר חוזר ואין שבח חוזר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כט, ב) גם כן שהמוכר שדהו, בין שדה אחוזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה בפחות משתי שנים, ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב ציווה, שיעמוד המכר קים שתי שנים על כל פנים, שנאמר במספר שני תבואת ימכר לך, אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח, מדכתיב במספר שנים תקנה, ומעוט שנים שניים. ומן הדומה שהעניין הוא, כדי שימכור כל אדם קרקעו בקושי, ואל יחשב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים, עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה. וגם אמרו זכרונם לברכה גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שידפון וירקון או שנת שביעית, אינה עולה מן המנין. [אבל שנה בורה אמרו זכרונם לברכה, שעולה היא מן המנין] מכרה בשנת היובל עצמה, אין המכירה מכירה, וחוזרין הדמים לבעליו. מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר ושב לאחזתו ולא לאילנות. מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר - השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר לאשר לו אחזת הארץ (ויקרא כז כד). ויתר פרטיה, בסוף ערכין [הלכות שמיטה פי''א]. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות, וכן הלוקח ממנו בעניין זה, שניהם לוקין, אף על פי שלא הועילו דבריהם. והוא שעשו מעשה בדבר, שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זה דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, אין בזה מלקות כלל, כמו שכתבתי בראש המצוה. שמ. מצות השבת קרקע לבעליהן ביובל להשיב כל הקרקעות בין בית בין שדה וכרם ופרדסין בשנת היובל לבעליהן בלא כסף ובלא מחיר, שנאמר (ויקרא כד כד) ובכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ. כלומר, בכל ארץ ישראל, שהיא אחזתכם, גאלה תתנו לארץ. ועניין הגאולה באר הכתוב, שהיא חזרת הקרקע לבעליו, וכמו שכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו. משורשי המצוה מה שכתבנו בראש הסדר (מצוה של). מדיני המצוה קצתם מבוארים בכתוב איך יהיה דין המוכר עם הקונה כשירצה לפדות נחלתו הנמכרת קודם שנת היובל. והחילוק שבאר הכתוב שהוא בין מוכר בית בעיר חומה למוכר אותו בערי הפרזות, שנקראת בלשון הכתוב ערי החצרים. שדין בתי ערי הפרזות כדין השדות. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ערכין לא, א) במצוה זו, שאם מכר בית בבתי ערי חומה לאחד, ומכרה הלוקח ראשון לשני בתוך השנה, מונין לראשון, וכיון ששלמה שנה לראשון הוחלט הבית לשני. מפני שעניין מוכר בית בבתי ערי חומה שהוא מוחלט לשנה, כעניין קנס הוא שקנסה התורה למוכר, מפני חיבת הארץ, ומכיון שעמד ביד זולתו שנה, ראוי הוא שיחולט גם ביד השני. ועוד, שהראשון מכר לשני כל זכות שלו, ואלו עמדה שנה שלמה ביד הראשון, כבר היתה מחולטת בידו. ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב) גם כן, שאם הגיע יום שנים עשר חודש ולא נמצא הלוקח [לפדות ממנו, הרי זה מניח מעותיו בבית דין, ושובר את הדלת ונכנס לבית, ואמתי שיבוא הלוקח] יבוא ויטול מעותיו. ומה שאמרו שהמוכר בית בערי חומה והגיע יובל בתוך שנת המכר שאינו חוזר מיד ביובל, אלא דינו כמו בשאר שנים שבתוך שני היובל, שהוא נחלט לשנה אם אין המוכר רוצה לגאלה. ומה שאמרו (שם לג, א) שהמוכר בית בערי החצרים, שאם רצה לגאול מיד, גואל כדין בית בבתי ערי חומה, ואם לא רצה לגאול מיד גואל אותה אפילו אחר שנה כדין שדות, דכח יפה שבשדות ושבבתי ערי חומה יש להן. ומה שאמרו (שם לב א) שכל שהוא לפנים מן החומה, כגון גנות, מרחצאות ושובכות דינם כבתים, דמכתוב 'אשר בעיר' - ריבה הכל. אבל אם היו שדות בתוך העיר דינן כשדות שחוץ לעיר, שנאמר וקם הבית. כלומר, בית וכל הדומה לבית, כגון מרחצאות ושובכות ואף פרדסין, אבל לא שדות. ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אינו נקרא בית, ולפיכך אינו נחלט. ובירושלים אין הבית נחלט בה. ועיר שגגותיה חומתה אין דינה כמוקפת חומה, אלא בעינן שתהיה לה חומה מלבד גגותיה, ובעינן גם כן שהקיפה חומה תחילה ואחר כך נתישבה, אבל נתישבה ואחר כך הקיפה אין זו עיר חומה. ואין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעה שכבש יהושע את הארץ. וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת עיר חומה, וכשעלה עזרה בביאה שניה נתקדשו כל הערים המקפות חומה באותה העת, מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף בימי עזרא כן. וכן כשיבוא משיח בביאה שלישית, נתחיל למנות שמיטין ויובלות ויתקדשו בתי ערי חומה שיהיו מוקפין באותה העת, ויתחייב כל מקום שנכבש במעשרות, שנאמר (דברים ל ה) והביאך ה’ אלהיך וגו' ואמרו (שם ב), מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו' ויתר פרטיה מבוארים במסכת ערכין [ה' שמיטה פי''ב]. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל ובזמן שהיובל נוהג. וכבר כתבתי למעלה באיזה זמן היובל נוהג, והוא בזמן שכל ישראל על אדמתן ביישובן. והעובר על זה וכבש הקרקע שבידו ולא החזירו לבעליו, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, כאלו כופר במעשה בראשית. שמא. מצות פדיון בתי ערי חומה עד השלמת שנה שיהיה פדיון הנחלות שהן תוך העיר המוקפת חומה עד השלמת שנה אחת, ואחר השנה תהיה בחזקת הקונה אותן ולא יהיו חוזרות ביובל, שנאמר (ויקרא כה כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וגו'. כבר כתבתי למעלה, (מצוה שמ) שעניין היות בית בעיר חומה נחלט לשנה מצד חיבת הארץ הוא, כדי שישתדל המוכרה לגאול אותה מהרה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין לא, א) שהמוכר יכול לגאלה בכל עת שירצה תוך שנה, וכשפודה אותה נותן לו כל הדמים שקבל במכירתה ואינו מנכה לו כלום מחמת הזמן שדר בה, ואף על פי שבעלמא אסור, דהינו צד אחד בריבית, התורה התירתו כאן, כדאיתא במסכת ערכין (שם). ושאר הקרובים אין פודין אותה אלא המוכר בעצמו, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. ולא נראה כן בקדושין (כא א). ואינו לוה וגואל, אלא ימכור נכסים אחרים אם יש לו ויגאלנה, או אם רווח מעות או נתנו לו, יכול לגאלה בהם. ואינו גואל אותה לחצאין, כלומר שיפרע לו קצת המעות בפעם [אחת וקצתן בפעם] אחרת, כמו שאמרו זכרונם לברכה בקדושין פרק קמא (כ ב). ואם מת הלוקח תוך שנה, פודה אותה מיד בנו. ואם מת המוכר פודה אותה גם כן בנו של מוכר מיד הלוקח. ויתר פרטיה, במסכת ערכין. ונוהגת בארץ ישראל בזכרים ונקבות, בזמן שהיובל נוהג. שמב. שלא לשנות ממגרשי הלוים שלא לשנות מגרשי ערי הלוים ושדותיהן. כלומר, שלא יחזירו העיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא השדה מגרש, ולא המגרש שדה, והוא הדין מגרש-עיר או עיר-מגרש, שאין לשנות בענינם דבר. והעניין הזה ידוע, כי התורה צותה (במדבר לה ב ז) שיתנו שאר השבטים ערים ידועים לשבט לוי, והם ארבעים ושמונה עיר עם שש ערי מקלט שהיו בהן, וצותה גם כן להיות באותן ערים אלף אמה מגרש. כלומר מקום פנוי לרווחה ונוי לעיר, ואלפים אמה חוץ לה לצורך שדות וכרמים, וזה גם מנויי העיר וממה שצריך לה, כמו שמפורש בסוטה (כז, ב). ובאה המניעה בזה שלא לשנות עניינים אלה לעולם, ועל זה נאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר, שכן בא הפירוש על לשון מכירה זו. כלומר, לא ישנה, דאילו במכירה ממש לא קאמר, שהרי בפירוש כתוב גאולת עולם תהיה ללוים, מכלל שרשות יש להם למכור. משורשי המצוה לפי שערי הלוים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר (ויקרא לג י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ומתוך כך שהחכמה בתוכם, היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם, ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהן, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך. ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בענינם דבר, כי אדון החכמה יסדן ותקנן והגביל גבולם, וירא כי כן טוב וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גרוע וגנאי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יב א) מלבד אלו השלושה אלף אמה שאמרנו, שהן בין מגרש ושדות וכרמים, נותנין לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה, שנאמר (במדבר לה ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, ובא הפירוש בזה, לחיים נתנו ולא לקבורה. ומה שאמרו (ערכין לג ב) גם כן, שכהנים ולוים שמכרו שדה משדותיהם, או בית אפילו בעיר חומה נגאלין לעולם, ואפילו מיד הקדש, שנאמר (ויקרא כה לג) גאולת עולם תהיה ללוים. וישראל שירש אבי אמו לוי הרי זה גואל כלוים. ויתר פרטיה מבוארים בסוף ערכין. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שישראל שם, בין בלוים בין בישראלים, בזכרים ונקבות, שהכל חייבים שלא לשנות שלושה מקומות האמורים לעולם העיר, והמגרש, ומקום השדות והכרמים. ומן הדומה, כי כל מי ששינה בהן בעדים והתראה חייב מלקות, ולא ידעתי שיעור לשינוי זה כמה יהיה ויתחייב עליו, חכם בני ודעהו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל יג יב, יג) על מצוה זו: למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתם עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד ה’ יתברך ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים, ולפיכך הבדילו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא חיל ה’ שנאמר ברך ה’ חילו וגו', והוא, ברוך הוא, זכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך וגו'. ולא שבט לוי בלבד בכלל זה, אלא כל איש ואיש מבאי העולם, אשר נדבה רוחו להבדל ולעמוד לפני ה’ לעבדו, לדעת דרכיו הישרים והצדיקים וללמדם לאחרים, פורק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, והרי זה נתקדש להיות קודש קודשים, ויהיה ה’ נחלתו לעולמי עולמים, ויזכה בעולם הזה בדבר המספיק לו כמו שזכה שבט לוי, וכן דוד הוא אומר (תהלים טז, ה) ''ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי''. שמג. שלא להלוות בריבית לישראל שלא להלוות בריבית לישראל. שנאמר (ויקרא כה לז) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ואין אלו שני לאוין, שהריבית הוא הנשך, והנשך הוא הריבית. וכמו שאמרו זכרונם לברכה במציעא (סא, א) אי אתה מוצא נשך בלא ריבית, ולא ריבית בלא נשך. ולמה חלקם הכתוב? כלומר, למה חלקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך? לעבור עליו בשני לאוין, כלומר, להרבות האזהרות עליו. וזה העניין הוא מה שאמרתי למעלה (מצוה שלו) כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ האל להרחיקנו ממנו הרבה. ואפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא ב) בעניינים אחרים, דברה תורה כלשון בני אדם, וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להזהר בו, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור, יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר, כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על העניין על כל פנים. ואם אמנם כי ראוי האדם להזהר בדבר ה’ עד מאוד, ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, כל זה מחסדיו הרבים על בריותיו כפל להם האזהרות פעמים רבות בקצת מקומות כאשר ייסר איש את בנו, על כן נודה לשמו הגדול סלה ברוב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא. משורשי המצוה כתבתי (מצוה סח) באזהרת ערב ועדים וסופר שלא יתעסקו בהלואת ריבית בפרשת משפטים וקחנו משם. דיני המצוה כגון החלוקים שלמדונו זכרונם לברכה באזהרה זו, שאמרו שיש ריבית שהוא אסור מן התורה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה (ב''מ סא ב) ריבית קצוצה. ויש ריבית שהוא למטה ממנו והוא אסור מדרבנן, וקראוהו זכרונם לברכה אבק ריבית, ויש ריבית אחרת, שהוא למטה משני אלו הראשונים, והוא (והיה) מן הדין מותר לפי שהוא רחוק הרבה מן ריבית האסור מן התורה עד שאין לגזור עליו כלל, אבל חכמים החמירו בעניין בראותם החומר שהחמירה התורה ורוב האזהרות בדבר הריבית, ואסרוהו כדי שלא יערימו בני אדם ליטול ריבית, לא מפני דבר אחר. ואלו הן שלושה מיני הריבית שאמרנו: ריבית האסורה דבר תורה הוא, כל מי שאומר לחברו הלויני מנה ואתן לך ממנו פרוטה בכל יום, או שלושים פרוטות בחודש, או פחות או יותר, עד שאפרענו. וכן כשאמר לו הלויני מאה דינרים במאה ועשרים לשנה, וכן המלוה לחברו מעות ומשכן לו בהן בית או חצר, שיחזיק בהם ויקח הפרות עד שיחזיר לו מעותיו, מבלי שינכה לו כלום מן ההלואה זו היא ריבית קצוצה האסורה מן התורה. ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה (שם סג ב) כל אגר נטר לי אסור מן התורה והוא שבא מיד לוה למלוה זו היא ריבית האסורה מדבר תורה, ועליה יאמרו זכרונם לברכה (שם סא, ב) ריבית קצוצה יוצאה בדינין, כלומר, שבית דין יורדין לנכסי המלוה ומוציאין ממנו, כמו בגזלות וחבלות. ויש מן המפרשים שפרשו יוצאה בדיינין לעניין כפיה. כלומר, שכופין בית דין את המלוה להחזירה בשוטים, כמו שעושין לכל מי שיאמר שלא יעשה מצות עשה. כל שאר הריבית שאפשר לקבל חוץ מאלו שאמרנו, הן נקראים ריבית דרבנן ונקראים אבק ריבית, ואינה יוצאה בדיינין, ואסרום חכמים משום גזרה שלא יבוא האדם לידי ריבית דאורייתא. ומהם כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ע ב) שאין מקבלין צאן ברזל מישראל, פירוש צאן ברזל המקבל ממון על תנאי שתהיה הקרן קימת לבעל הממון על המקבל ויטול חלקו ברווח. וכן אין פוסקין על הפרות, עד שיצא השער, אבל יצא השער פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה, ובמה דברים אמורים, שאין פוסקין לעולם עד שיצא השער בשלא היה לו, כלומר מאותו המין שפסק עליו, אבל היה לו ממנו כלום פוסק עליו, אף על פי שלא יצא השער עדיין, ואפילו לא היה לו ממנו אלא סאה אחת פוסק עליו כמה סאין [כמו בהלואה] שהלכה כשמואל דאמר הכי בגמרא (שם עה א). וזה שאנו אומרים שצריך שיהיה לו מאותו המין, יש מן המפרשים שאמרו, דוקא מאותו המין ממש צריך שיהיה לו, שאם הוא פוסק על חטין חדשות לא יפסק אליו אם היו לו חטים ישנות, כעין אותו המין ממש מה שפוסק עליו צריך שיהיה לו, ויש מהם שאמרו שאין חילוק בין חדש לישן, דכל שיש לו מאותו המין מותר. ומכל מקום אם היה לו מאותו המין אף על פי שהוא מחוסר מלאכה אחת או שתים פוסק עמו עליו, אבל אם היה מחוסר שלוש מלאכות הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום. ובגמרא פרק איזהו נשך (ב''מ עד, א), בא הבאור בארוכה בחילוק מלאכות אלו בחיטים, וכן בכלי יוצר ובדברים אחרים. [אסמכתא] וכן מעניין המצוה מה שאסרו (שם סו, א) להלוות על הקרקע מעות ולהתנות עם הלוה אם לא תחזיר לי המעות מכאן ועד יום פלוני תהא הקרקע שלי, לפי שהקנין הזה אינו מועיל מפני שהוא אסמכתא. כלומר, שדעתו של אדם היתה סומכת בכך, כלומר, שיחזיר המעות בשעת המעשה ולא השיגה ידו להשלים הדבר, וכעין אונס הוא, וכל כי האי גוונא, יש לחוש באכילת הפרות משום ריבית. והרבה דרכים נאמרו בגמרא באסמכתא בעניין ריבית ובעניינים אחרים. ודרך כלל למדנו רבי ישמרו אל בעניין דיני האסמכתא, שכל שיתנה האדם עם חברו דרך קנס, כלומר, אם לא יהיה כן יענש בממון כך וכך יקרא אסמכתא, ועל זה אמרו זכרונם לברכה (שם, ב) לעולם דאסמכתא לא קניא. ובלשון אחרת אמרו זכרונם לברכה גם כן, כל דאי [-שאם] לא קני. אבל כל תנאי שיתנה האדם עם חברו ויאמר אם אתה תעשה כך אף אני אעשה כך וכך כדרך בני אדם שמתנין בלשון זה, אין זה בכלל אסמכתא כלל חלילה, שאם כן, איך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה, שכולם בלשון ''אם'' הם, דאי אפשר בלאו הכי, ועוד בכל התנאים הנזכרים בעניין גטין וקדושין, שכולן בלשון ''אם'' מה נאמר בהן? אלא ודאי טעם נכון מה שכתבנו, שלא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה דרך קנס, כגון אם לא פרעתיך עד יום פלוני תהא השדה שלך, או המשכון איזה שיהיה, וכל כיוצא בזה, אבל לא בכל שאר התנאים רבים שמתנים בני אדם, כגון אם תלך למקום פלוני אתן לך כך וכך, או אם תעשה בשבילי עניין פלוני אתן לך מאתים זוז, וכל כיוצא בזה. והבן זה, בני, ותן לבך עליו, כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה. [אבק ריבית וריבית מוקדמת ומאוחרת] וכמו כן אמרו (שם עה ב) שהוא אבק ריבית ואסור מדרבנן ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת, כיצד? נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו סבלונות בשביל שילוהו, זהו ריבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, ואחר כך שלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו - זהו ריבית מאוחרת. וכן אמרו קצת מן המפרשים, שהמלוה מעות לחברו על מקום שפרותיו מצוין לו תדיר, כגון חצר ומרחץ וחנות, בלא נכוי הרי זה ריבית קצוצה, ובנכוי הרי זה אבק ריבית. אבל המלוה מעות בלא נכוי על מקום שאין פרותיו מצוין תדיר, כגון שדה וכרם, שאין פרותיו מצויין, כי פעמים ההוצאה בהם מרובה על השבח הרי זה אבק ריבית. ובניכוי הרי זה מותר. ומהם שאמרו שאפילו בשדה וכרם בניכוי אסרוה חכמים זכרונם לברכה ולא מצאו משכונה מותרת אלא משכנתא דסורא, שהיו כותבין במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף. והאמת לפי הנראה מדברי הגמרא לרבותינו ישמרם אל, עם הפירושים הטובים, שכל משכונא בנכוי, בין בית דירה ומרחץ שפרותיהן מצויין, וכל שכן שדה וכרם, הכל בנכוי מותר, וכן נהגו בארצנו על פיהם, והחושש לדברי גאוני עולם שהחמירו בדבר יתברך מן השמים. [הערמת ריבית] ואיזהו ריבית האחרת שאמרנו למעלה שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת ריבית, כגון שאמר אדם לחברו הלויני מנה, ואמר לו מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בתשעים. זה בודאי היה מן הדין מותר, אלא שאסרוהו חכמים מפני הערמת ריבית, שהרי דבר זה נראה הוא כריבית, שזה נתן תשעים דינרין ולוקח מאה. אבל אם עבר ועשה כן, מוציא ממנו כל המאה, שאפילו אבק ריבית אין כאן, אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר. וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזר וישכיר אותה לבעל השדה מפני הערמת ריבית. וכיוצא בעניינים אלו כמו שבא בגמרא (שם סח א). ואף על פי שדברים אלו אסרו משום הערמת ריבית יש דברים אחרים שהן כעין ריבית ממש, והתירו אותן חכמים שלא ראו לחוש בהן ולגזור כלל, וזה שהתירו שימכור אדם חובו בפחות, והתירו אותו חכמים גם כן שיתן אדם לחברו דינר שיאמר לישראל אחר שילוהו מנה. ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה (שם סט ב), שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה למלוה. והעניין הוא, לפי שהתורה תבחר ברוב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללוה ומלוה, כי כן דרכו של עולם. ואף על פי שאמרו כן והוא האמת, ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל עניין שיש בו הערמת ריבית בכל כוחו. וכל המחזר ומבקש צדדים ליטול ריבית מישראל סופו מתרושש, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם עא, א), שכל העוסק בריבית נכסיו מתמעטים. גם אמרו (שם עה, ב) שפרוטה של ריבית, גורמת לו לאדם לאבד כמה אוצרות של ממון. ויתר רובי פרטי המצוה, בבבא מציעא פרק איזהו נשך [י''ד סי' קסז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והלוה בריבית האסורה מן התורה עבר על לאו, ומוציאין אותו ממנו בדינין, שיורדין בית דין לנכסיו, כדרך שיורדין בית דין לנכסים בגזלו או בנזקיו, כדעת קצת מן המפרשים, או מוציאין אותה ממנו דרך כפיה כדרך שכופין לישראל שלא רצה לקים מצות עשה, כדעת קצת מרבותינו ישמרם אל. ואם הלווה בריבית האסורה מדבריהם, שהוא הנקרא אבק ריבית, עבר על לאו דרבנן, ואין ריבית זו יוצאה בדינין, אבל אם תפש הלוה מן המלוה בכדי אותה ריבית אין מוציאין מידו. ואם עבר והלוה בריבית שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת ריבית לבד, אין צריך לומר שאין מוציאין אותו מן המלוה אם לקחו, שאפילו מן הלוה מוציאין אותו ונותנין אותו למלוה, מכיון שעברו והתנו ביניהם בכך, דמכיון שלא החמירו זכרונם לברכה בדבר אלא משום הערמת ריבית, לא חששו בדבר בדיעבד. ובדיעבד נקרא, מכיון שנתקימו הדברים בין מלוה ללוה. שמד. שלא נעבוד בעבד עברי עבודת בזיון כמו עבודת כנעני שלא נעבוד בעבד עברי בעבודה שיש בה בזיון גדול והכנעה שדרך לעבוד כן בעבד כנעני. שנאמר (ויקרא כה לט) לא תעבד בו עבדת עבד. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (בהר ז ב) בפירוש עניין זה. שלא יטול אחריך 'בלנשיא' והוא כלי של בגד קטן שעושין בני אדם לישב עליו בכל מקום שהם כשהם יגעים, ודרך העבד הנבזה שנוטל אותו כלי ומוליכו אחר אדוניו. וכמו כן אמרו ולא יטול לפניו כלים לבית המרחץ, והם זכרונם לברכה בארו אלו המלאכות, והוא הדין שנלמד מהן לכל כיוצא בהן. נמצא שיש לו לאדם שיתן אל לבו איזו מלאכה יצוה לעבדו עברי, וזהו מכלל מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין כב, א) 'כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו'. ומכל מקום מה שאמר הכתוב 'כשכיר כתושב יהיה עמך', יש ללמוד שיכול אדם לצוותו בכל הדברים שדרך בני אדם לצוות השכיר והתושב. ובאמת, השכיר שהוא אדם בן חורין, ברוב איננו נשכר למלאכה בזויה, וכמו כן התושב, שהוא אדם שבא לגור בארץ אחרת, ודרכן של תושבים לעבוד בעל הבית שהם מתגוררים עמו לרצונם, ועל כן לא יעשה עמו מלאכה בזויה ביותר. ועל כן אמר הכתוב 'כשכיר כתושב יהיה עמך', ששני אנשים אלו, אף על פי שהם עובדים, אין עבודתם עבודה בזויה ברוב הפעמים. ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, ויכבד אדוניו בכל כוחו, ולא יתגאה בכל זה שאמרנו. משורשי המצוה כדי שיתן האדם אל לבו כי האומה שלנו היא הנכבדת מכולן, ומתוך כך יאהב אומתו ותורתו. ויתן אל לבו גם כן, כי כמו שזה העבד העברי נמכר לו מפני דחקו, כך אפשר שיקרה לקונה אותו, או לאחד מבניו, אם יגרם להם החטא. ובכבדו עבדו, יחשוב מחשבה זו בלי ספק. ומתוך מחשבתו זאת, יזהר מחטוא לה'. ועוד תועלת אחרת בדבר, שילמד האדם נפשו במידת החסד והרחמים, ויתרחק ממידת האכזריות הרעה. ובהכין נפשו אל הטובה תקבל הטוב, והשם חפץ להעניק מברכותיו אל בריותיו, כמו שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות. דיני המצוה מה שדקדקו זכרונם לברכה פרק קמא דקדושין (כב ב), ממה שאמר הכתוב כי טוב לו עמך (דברים טו טז) - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן. וכן אמרו זכרונם לברכה (ספרא ז ג) שלא ידור האדון בכרך, והעבד בכפר, שנאמר (ויקרא כה מא) ''ויצא מעמך''. ויתר פרטיה בספרא ובקדושין [יו''ד סימן רסז]. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג. וכבר כתבתי בראש הסדר (מצוה של) באיזה זמן היובל נוהג. ואף על פי שאין ראוי לאשה שתקנה עבד מפני החשד, בכלל המצוה היא מכל מקום. והעובר על מצוה זו, ועבד בעבד עברי בעבדות הבזויות, עבר על לאו זה, אבל מן הדומה שאין בזה חיוב מלקות, לפי שאין בו מעשה, כי בדברים יוסר עבד לעשות מלאכתו בזויה או נכבדת. וכבר כתבתי למעלה (מצוה רמא) כי כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, אף על פי שנעשה בו שום מעשה, שאין לחייבו מלקות עליו, דלאו שאין בו מעשה נקרא מכל מקום; זה דרכי זך בעיני. שמה. שלא נמכור עבד עברי על אבן המקח שלא נמכור עבד עברי כדרך שמוכרין עבדים כנעניים, בהכרזה על אבן המקח, אלא בהצנע ודרך כבוד. וכן אמרו בספרא (בהר ו א) לא ימכרו ממכרת עבד, שלא ימכרם בסמטא ויעמידם על אבן המקח. שורש מצוה זו ידוע שאין ראוי לו לאדם להקל בכבוד חברו, אף על פי שהביאו עוונותיו לימכר, כי לא ידע אם אולי למחר יבוא גם הוא לכך. באור מצוה זו בקדושין, ודיניה כלולים בעיקרה, אין להאריך בהם. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג. שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן היובל, כמו שכתבתי למעלה (מצוה של). והעובר על זה ומכר עבד עברי כדרך שהעבדים כנעניים נמכרים, עבר על לאו, אבל מן הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה. שמו. שלא לעבוד בעבד עברי בעבודת פרך שלא נעביד עבד עברי בעבדת פרך, שנאמר (ויקרא כה מג) לא תרדה בו בפרך. ואי זו עבודת פרך? ופרשו זכרונם לברכה (בספרא כאן ו), שהיא עבודה שאין לה קצבה, וכן עבודה שאין אדם צריך לה, אלא יעשנה כדי שלא יתבטל העבד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה לא יאמר אדם לו 'עדור תחת הגפנים עד שאבוא', שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו 'עדור עד שעה פלונית' או 'עד מקום פלוני'. ואמרו גם כן בספרא שלא יאמר לו החם לי כוס זה והוא אינו צריך לו, וכן כל כיוצא בזה. אבל הביאו זכרונם לברכה במשל הקלה שבמלאכות והנמהרת לעשות, וכל שכן האחרות. והכלל, שלא נעבידהו זולתי בהיות הצורך לנו לעשות המלאכה ההיא שנצוהו עליה. פרטי המצוה קצרים, והנה כתבתי קצתן. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג. ואין לחייב מלקות עליה, לפי שאפשר לעבור עליה בדיבור לבד מבלי מעשה. ואף על פי שאינה נוהגת בזמן הזה, לפי שאין קנין עבד עברי נוהג, מכל מקום ראוי לו לאדם להזהר בעניין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו, ולהזהר בה הרבה. ויתן אל לבו כי העושר ועניות גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה' הוא, ויתננו לאשר ישר בעיניו כל זמן שירצה ולא יותר ואפילו רגע. שגם כי יצבור כעפר כסף ויטמנהו בקרקע, ויקנה קרקעות עד אין מספר וטובה הרבה יהיה לו, הכל יאבד ממנו יחד בחטאו לה', ואם יצדק תתקים בו הטובה, כי כל מין במינו ידבק. שמז. מצות עבודה בעבד כנעני לעולם שנעבוד בעבד כנעני לעולם, כלומר, שלא נשחרר אותו לעולם, ושלא יצא לחרות כי אם בשן ועין, כמו שבא בכתוב (שמות כא כו כז), או בראשי אברים הדומין להם, כלומר, אברים שאינן חוזרין, כמו שבא על זה הפירוש המקובל (קידושין כד, א), שנאמר (ויקרא כה מו) לעולם בהם תעבדו. ואמרו זכרונם לברכה במסכת גטין בפרק השולח (לח, ב) אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר ''לעולם בהם תעבודו''. ועבד כנעני נקרא אחד מכל האומות שקנהו ישראל לעבדות, אבל נתיחסו כל העבדים בשם כנען, מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם. ואף על פי שפרשה זו שנצטוינו בה להשתעבד בהם תדבר בכנענים, כמו שכתוב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה, וכתיב למעלה מזה לתת לכם את ארץ כנען, ידוע לחכמים זכרונם לברכה, דלאו דוקא משפחת כנען ואשר בארצם נקראים עבדים כנענים, דהוא הדין לכל שאר האומות, שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר. [מעמדו של בן של שפחה וישראלי] וכן ישראל שבא על שפחה כנענית, כלומר, על אשה מן האומות שקנה אותה אחד מישראל, הרי הנולד ממנה ומישראל כעבד כנעני לכל דבר (יבמות כב א), ואפילו היא שפחתו של אותו ישראל שבא עליה. וכן אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו, הרי הבן עבד כנעני, שנאמר אשר הולידו בארצכם. אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן עבד, שהעבד אין לו יחוס. וכן גר תושב, כלומר שקבל שלא לעבוד עבודה זרה והוא שוכן בארצנו, שמכר עצמו לישראל, הרי דינו כעבד כנעני. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות מח ב) בעניין עבד כנעני שמטפל בו אדוניו עד שנה: אם רוצה לכפור בעבודה זרה ולהניחה, ושימול ויטבול לשם עבדות, ושיתחייב במצות שהנשים ישראליות חייבות בהן - מוטב, ואם לאו - אסור לנו להשהותו בבתינו יותר משנים עשר חודש, אלא מוכרים אותו מיד. ועל אלה העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות נצטוינו לעבוד בהן לעולם. משורשי המצוה לפי שעם ישראל הם מבחר המין האנושי, ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו, וראוים להיות להם עבדים לשמש אותם. ואם אין להם עבדים מן האומות על כל פנים, יצטרכו להשתעבד באחיהם ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ברוך הוא, על כן נצטוינו להחזיק באלו לתשמישנו אחר שהוכשרו ונעקרה עבודה זרה מפיהם, ולא יהיו למוקש בבתינו. וזהו שאמר הכתוב אחר כן ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'. כלומר, ובכן לא תצטרכו להשתעבד באחיכם, ותהיו נכונים כולכם לעבודת השם. ואף על פי שיש במשמעות הכתוב שיבוא להזהיר שלא להשתעבד בעבודת פרך בעבד עברי, שבעים פנים לכתובים. ומהיות יסוד המצוה כדי שירבו בני אדם בעבודת בוראם ברוך הוא, התירו חכמים זכרונם לברכה [לעבור] על מצוה זו בכל עת שביטול מצוה זו יהיה גורם למצוה אחרת. ואפילו בשביל מצוה דרבנן אם היא מצוה דרבים, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וצריכים לשחרר העבד ולהשלים המנין. ואל יקשה עליך, ואיך נדחה מצות עשה זו דאורייתא בשביל מצוה דרבנן? כי מפני שיסוד המצוה אינו אלא כדי להרבות עבודתו ברוך הוא, אחר שבשחרורו עכשו נעשית מצוה. ועוד שגם הוא מתרבה בגופו במצות שלא היה חייב קודם השחרור כן. וזה אמרם זכרונם לברכה שמותר לשחררו, שכן קבלו העניין. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כב, ב) שהוא קונה עצמו בכסף, ובשטר שחרור, ובראשי אברים שאינן חוזרין, והם עשרים וארבעה אברים, ואף על פי שדינו לצאת בראשי אברים שאינן חוזרין, צריך גט שחרור מן האדון, וכופין את רבו לכותבו לו אחר שחסרו מאחד מעשרים וארבעה אברים הידועים. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין מג ב) שהמוכר עבדו לגוים או לכותים, או אפילו לגר תושב, יצא בן חורין. וכן ישראל הדר בארץ, שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ כדי שיוציאנו מן הארץ, יצא בן חורין. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (שם מ, א) שאם השיאו רבו לעבד בת חורין, או הניח לו תפילין בראשו, או שאמר לו רבו לקרות שלושה פסוקים בספר תורה בפני הצבור, וכל כיוצא באלו הדברים שאינן חייבין בהן אלא בני חורין - יצא לחרות בכך, וכופין את רבו אחר כך לכתוב לו גט שחרור. ולפיכך צריך הרב להזהר שלא לעשות לו מכל אלו הדברים כלל, כדי שלא יבטל מצות עשה זה, אלא אם כן עשה כן לכבוד מצוה, כמו שפרשנו. ודיני כתיבת גט השחרור ותודתו ויתר פרטיה. בקדושין וגטין [יו''ד סימן רסז וח''מ סימן קצו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות אף על פי שהנקבות אסורות להן לקנות עבדים מפני החשד, מכל מקום, אם קנו אותן אסור להן לשחררן, אלא ימכרו אותם. והעובר על זה ושחרר עבדו שלא לדבר מצוה כמו שאמרנו, ביטל עשה זה. שמח. שלא להניח לגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו שלא נניח הגוי השוכן בארצותינו להעביד בעבד עברי שמכר עצמו לו בעבודת פרך. שנאמר (ויקרא כה נג) לא ירדנו בפרך לעיניך. ולא נאמר: אחר שזה העברי עבר על נפשו ומכר עצמו לגוי, נניחנו לסבול כל עבודה. ואמרו בספרא (בהר ח ח) לא ירדנו בפרך לעיניך. אין אתה מצוה אלא לעיניך, כלומר, שאין אנו חייבים לחזר עליו ולהכנס בבית הגוי לראות אם יעבידנו בפרך אם לא, אלא כל זמן שנראה הדבר נמנענו ממנו. שורש מצוה זו נגלה הוא לכל רואי השמש. דיניה כלולים בעיקרה. ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שידנו תקיפה על האומות, שיש בנו כוח עליהם לצוותם לעשות דבר או שלא לעשותו. והעובר על זה וראה הגוי מעביד הישראל בעבודת פרך, ויש כוח בידו למונעו ולא מנעו עובר על לאו זה, אבל אין מלקין אותו עליו, לפי שאין בו מעשה. שמט. שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו לה' שלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לה' ברוך הוא, שנאמר (ויקרא כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה. ואבן משכית תקרא אבן מצוירת. וכן אבני גזית מגוררות במגרה בכלל איסור אבן משכית. ומשורשי המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה, שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצוירות במלאכה נאה לפני הצלם, והיו משתחוים עליה לפניו. ואפשר לומר כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וציירוה והיא נאה, יש מקום לחשד. אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים אין שם מקום לחשד, שהבגד דבר שהוא כלה במהרה, ולא יעשנו בריה אלוהו. אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (מ, א) הא דאמר להר, הא דאמר לגדא (למלאך הממונה על ההרים) דהר יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שייחשד בו, ועוד שלא יכשלו אחריו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כב, ב) שאין חיוב מלקות בזה, אלא בפישוט ידים ורגלים, שנמצא כולו מוטל על האבן, שכן בא הפירוש המקבל שזו היא ההשתחויה האמורה בתורה, אבל בלא פישוט ידים ורגלים אין בו מלקות, אבל היו מכין העושה כן מכת מרדות. ולעניין עבודה זרה אין חילוק בפשוט ידים ורגלים, אלא משעה שיכבוש האדם פניו בקרקע לפניה נסקל (הוריות ד א). ומה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם הל' עבו''ז ו, ז) שאם פרס מחצלאות על רצפת האבנים וכסה אותן מותר להשתחות עליהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם), דבכל מקום הוא האסור, חוץ מן המקדש שמותר להשתחות לה' על האבנים, שנאמר לא תתנו בארצכם, בארצכם אי אתם משתחוים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש. וזה העניין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחוה, שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת ה’ ברוך הוא, ומפורסם לכל העולם כשמש בחצי היום שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו, אין שם מקום לחשד. אבל אם כטעם הרמב''ם זכרונו לברכה, שהוא להרחיק עבודה זרה שהיו עושין לה כן, כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקדש שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזכרו אותם. ואולם ידעתי כי יש לרבנו טעם נכון בכל אשר יפנה, ונעלם לפעמים מחסרון הבנת השומע. ויתר פרטי המצות בגמרא מגלה (כב א) [הלכות עבודת אלילים פרק ו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והשתחוה על האבנים בפשוט ידים ורגלים לוקה, ושומר מצוה אשריו. פרשת בחקתי פרשת אם בחקתי יש בה שבע מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה שנ. מצות מעריך אדם שיתן דמים הקצובים בתורה לדון בערכי אדם, כלומר, מי שאמר 'ערכי עלי' או 'ערך פלוני עלי', שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות. כמו שבא בכתוב מפורש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר (ויקרא כז ב) איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’. ועניין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו (במדבר ל ג), ומשום לא תאחר לשלמו (דברים כג כב), ומשום ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ג). ומשורשי המצוה לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס 'והות באדם לרוח ממללא', כי שאר חלקי הגוף מתים הם. ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דיבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות. וביתר כל עניני העולם, אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו, צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדיבורו. גם תקנו לקלל המשנה בדיבורו כל זמן שנעשה בעניין מעשה. וזהו עניין 'מי שפרע' הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו, "דברים ומעות לא קני", אבל אמרו... (ב''מ מד, א), כמו שבא בגמרא בפרק הזהב. וכבר הארכתי הרבה בשורשי שבועות ונדרים בסדר ''וישמע יתרו'' במצות ''לא תשא'' (מצוה ל). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יח, ב), ששנים אלו האמורין בערכין, כך קבלנו שהם שנים הנמנים מיום ליום. כלומר, מיום הלידה. וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקודש, ושקל הקודש ידענו בקבלה שהוא משקל שלוש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא 'סלע' בזמן בית שני, שהוא משקל שלוש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. וסלע זה, אמרו זכרונם לברכה, שהוא (ארבעה) דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אונקלוס גרה מעה, ומשקלה שש עשרה שעורות. ומה שאמרו גם כן (שם ב, א), שאין חילוק בערכין בין יפה, או כעור, או חולה, או סומא, או גידם אלא הכל נערכין לפי השנים, כמו שצותה התורה בהן. ומה שאמרו שהדמים אינם כערכין, שהאומר דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל, שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים, אלא במעריך דוקא, כמו שפרשנו. והערכין והדמים סתמן לבדק הבית, ונותנין הכל לעולם בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקודשי בדק הבית. ודין טומטום ואנדרוגינוס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו. ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים. ודין היוצא להרג. ודין המעריך אבר אחד. ודין האומר משקלי עלי. ודין האומר קומתי עלי או מלוא קומתי עלי. והאומר הרי עלי כסף וזהב, ולא פרש מאי זה מטבע (מנחות קו ב). ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרוע מה שהעריך, כיצד מסדרין לו. וזהו שאמרו חכמים בעניין זה, חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם, ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרים כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין, אפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות. ואין מוכרין להן לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם, ולא אפילו בגדים שצבעם לשמן, ולא סנדלים חדשים, מכיון שלקחן לשמן קודם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו. ועניין הסידור הוא, שנותנין לו לזה שיש עליו ערכין או דמים, מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש, וכסות הראויה לו, וסנדליו ותפיליו, אבל לא שאר ספרים. ומיטה ומצע הוא הראויים לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, אין נותנין להם מזון וכסות. וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חודש, דוקא מכסות הראויה לו, אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מוזהבין, מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול, אבל לא לשבתות וימים טובים (ב''מ קיג ב). ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו, שני כלי אומנות מכל מין ומין. כיצד? אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגרות. ואם היו לו כלים מרובין ממין אחד ומעטין ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי לקח לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין, וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין לו הבהמה או הספינה, אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם. וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו, אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו, שאין זה גם כן בכלל כלי אמנות. ומכאן יש לי ראיה, שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו, שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו, משום כבוד תורה. ומה שאמרו זכרונם לברכה שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות. ואמרו גם כן שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות, ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלושים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חודש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב, אין שומעין להם כלל, אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן. שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לה’. ובא הפירוש עליו, שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש, שאין מפרנסין אותן, ואין ממתינין להם ליום השוק, ואין מוליכין אותן ממקום למקום. וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים? במטלטלין, אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בוקר וערב, ואחר כך מוכרין אותם. [סידור שמסדרים לבעל חוב] והואיל ואתא לידן עניין סדור, נכתב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בעניין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחברו בבבא מציעא (קיג, ב,), דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו בזה הרבה קושיות ותרוצין. וסוף העניין מביא בגמרא מעשה דאליהו, דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב? ורש''י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מנין שיסדרו בבעל חוב, כלומר, דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו. ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן 'מיכה' 'מיכה' מערכין, כלומר, דכתיב גבי הלואה (ויקרא כה לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. דהינו הלואה, כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו', וכתיב בערכין (שם כז ח) ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקובל (ערכין כד א) החיהו מערכך. וגמרינן 'מיכה' 'מיכה' לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחר דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבנו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק. ואף על פי שמצאנו לרבנו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין, וראיותיו בספרו אחרי רבים להטות (שמות כג ב). גם הרמב''ם זכרונו לברכה פסק כשאר הגאונים דמסדרין. ומכל מקום אף על פי כן כתב, דאין שליח בית דין מניח לבעל חוב אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש. ונראה שהזקיקו לרב לומר כן, כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה (שם קיג א) היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ולא מנו כלי האמנות. וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין, שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום. ונקט כר ומחרשה, והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו. וכללא דמלתא, לפי הנראה והמסכם לכל גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה, שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב, כדכתבינן. ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרינן בגמרא (ב''ק יא, ב) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה? אפשר לומר, דלשון גוזמא הוא. אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב מאותם הוא דאמרינן, שאינם בכלל הסדור. ויתר רובי דיני ערכין, מבוארים במסכתא הבנויה על זה היא מסכת ערכין [ה' ערכין פי''ד]. ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. כלומר נוהגת לעניין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קודש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחילה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא (יג, א) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים, בהמה תעקר, פרות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח. ואי זהו עקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה. וזה ההקדש פירושו, הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין (כט, א) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל, והינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חילול, אלא פורעין אותו מושלם. ולאו דוקא דקאמר שמואל שחיללו דיעבד, דהוא הדין דקסבר דמחללין אותו על שוה פרוטה לכתחילה, כדמוכח בגמרא מבורר - לא קשיא מידי: ההיא בהא דאמרינן הכא "בהמה תעקר וכו' ", דהכי קתני דינא, ושמואל קאמר תקנתא. והכי נראה דתרצינהו רבנו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו בפרק קמא דעבודה זרה, דמייתי להו התם תרויהו בהדי הדדי. והעובר על זה, והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה, או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל, או מה שאמר שמואל בתקנתא - ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, שמעל מעל בה'. ואם עברו עליו שלושה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר, שעובר משום 'בל תאחר'. ויש שפרשו, שמיד עובר גם כן משום בל תאחר. דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה, לאלתר אית ביה משום 'בל תאחר', לאפוקי קורבן דלאו איהו חייב נפשיה, דלא עבר עלה עד שלושה רגלים, וכדברי רבי שמעון (ר''ה ד, ב) עד שלושה רגלים וחג המצות תחלה. ויש שאמרו, שאפילו בצדקה, וכל שכן בשאר נדרים, גם כן אין עוברין משום בל תאחר, עד שלושה רגלים, וכדאשכחן בגמרא (שם ה ב) גבי לקט שכחה ופאה. ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה. ומה שאמרו בגמרא בראש השנה (ו, א) וצדקה מחוייב עלה, כלומר, לאלתר מחוייב בה בעשה [הלכות ערכין פ''ד]. . שנא. שלא נמיר הקודשים שלא נמיר הקודשים. כלומר בהמה שהקדישה למזבח, שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת, אלא תקרב היא בעצמה. ועל זה נאמר (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אתו. ומכיון שהמירוה, כלומר, שאמרו זו תחת זו, או זו תמורת זו, וכיוצא בלשונות אלו, שזהו עניין התמורה, אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות. ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות. כיצד? המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי, ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה. דמכל מקום מזיד הוא בתמורה. אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר ודאי אינו לוקה: חדא דשוגג הוא, ועוד דלא מלקינן אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה. ואם תשאל, ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שנתק לעשה, והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קודש? כבר פרשו חכמים זכרונם לברכה טעם הדבר ואמרו (תמורה ד, ב). מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה שנב), ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו טעם אחר, לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהציבור וכן השותפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה. [לאו שאין בו מעשה] ואם תשאל עוד, ולמה לוקין על לאו זה, אחר שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, בדיבור לבד, וכללא הוא דקימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו; התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפירוש הוציאו זכרונם לברכה (שבועות כא, א) מכלל זה נשבע, וממיר, ומקלל חברו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחייב בהם מלקות, אף על פי שאין בהם מעשה. ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין (סה, א), דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל, איכא חיוב מלקות בקצת עבירות, והן שלוש הנזכרות, ומוציא שם רע, ועד זומם. מהם שהמלקות מפורש בתורה בהם, כגון מוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפיק לן מקרא כגון נשבע, כדילפינן בשבועות פרק שבועות שתים (כא א), ומהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מיניה בסוף כגון הא דממיר, שהבהמה נעשית קודש בדבורו ונהנה ממנה מעל בה (תמורה ג ב). שורש המצוה וקצת דיניה הכל נכתב בסדר זה במצוה הבאה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח, ואחר כך המירה בעדים והתראה - חייב מלקות. שנב. מצות הממיר בהמת קורבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קודש להיות התמורה קודש. כלומר: הממיר בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר זו תהיה לקורבן תמורת זו, שתהיינה היא והתמורה שתיהן קודש. שנאמר (ויקרא כז י) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. וזה הכתוב מצות עשה הוא, כלומר, שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג קודש בשתיהן. והראיה שזה מצות עשה, הוא אמרם זכרונם לברכה במסכת תמורה (ד, ב) בעניין ממיר לא אתי עשה ועקר תרי לאוי כלומר, שהמניעה בתמורה נכפלה שתי פעמים, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולא אתי עשה ד'והיה הוא ותמורתו' ועקר תרי לאוין אלו. הנה התבאר מה שרצינו דמצות עשה הוא. משורשי המצוה שרצה ה’ ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקודש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו בסדר ויקחו לי תרומה במצוה זו (צה), שם תראה על צד הפשט כוונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהוג בקודש. ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת עניין הקודש ציווה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת. ואם יוציא הדבר מפיו, שתהפוך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קודש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדושה, ותהיה להיפך, שתתפשט יותר ותתפש הכל. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו, ובמה שנצטוינו להוסיף חמש בפדיון הקודש, שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע, שטבעו להרבות קניניו ולחוס על ממונו. ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שיחזור בו וינחם וירצה לפדותו בפחות משויו, לפיכך יוסיף חומש. וכמו כן יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה, ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע. ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו. ועוד האריך בעניין זה וכתב, אף על פי שכל חוקי התורה גזרות הן, ראוי אתה להתבונן בהן, כל שאתה יכול ליתן בו טעם תן. ויזכר הרב לטובה שסייע ידי עם דבריו במלאכתי זאת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קורבן, ולפיכך אינו לוקה. ובהמה בעלת מום עושה תמורה, לפי שיש במינה קורבן. וכמו שאמרו, שאין אדם ממיר בהמתו בקורבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקורבן כל הרוצה להמיר ימיר, ממיר בה כל אדם. והממיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר. ואין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ודקדקו זכרונם לברכה עם הפירוש המקובל, הוא ולא ולדו, ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים כולן תמורה, ולוקה על כל אחת. והעופות והמנחות אינם עושין תמורה, שלא נאמר בכתוב אלא בהמה. ואין קודשי גויים עושין תמורה מן התורה, אבל מדרבנן גוי שהמיר מומר. והכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים. ומה שאמרו כיצד דין התמורה לקרב. ודין ולדותיה וולדי ולדות. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת תמורה [ה' תמורה פ''א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה והמיר, ולא נהג קדושה בשתי הבהמות, כלומר, בראשונה ובתמורתה, ביטל עשה, מלבד העונש שיש בדבר שמועל בקודש. שנג. מצות מעריך בהמה שיתן כפי שיעריכנה הכהן לדון בדין ערכי בהמה כמו שצותנו התורה עליו, שנאמר והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה. ולתת כפי הערך שיעריכנה הכהן ולא פחות, שאין לפחות ולשקר במה שאדם פותח פיו לשמים. ואפילו בדברי הדיוט אסור לשקר, כמו שפרשתי למעלה. ומשורשי המצוה מה שכתבתי בדין ערכי אדם בראש הסדר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה לב, ב) שהמקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה, הרי זו נערכת ונפדית, ויביא בהמה אחרת קורבן תחתיה, ועל זה נאמר 'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה’ והעמיד את הבהמה' וגו', שכן בא על זה הפירוש המקובל שהוציאה הכתוב בלשון טמאה, ובין שהקדיש אדם בהמה טהורה למזבח ונפל בה מום, כמו שאמרנו, או טמאה לבדק הבית, צריכה העמדה לפני הכהן, שנאמר והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והוא מעריך אותה. ואם מתה קודם שתערך ותפדה, אין מעריכין ולא פודין אותה אחר שמתה. ואם שחט בה שנים או רוב שנים, אף על פי שהיא כמתה לעניין שחיטה, כדקיימא לן שכן נצטוה משה על רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, הרי היא כחיה לעניין ערכין, ומביאה לפני הכהן ומעריכה. ויתר פרטיה במקומות מתמורה ומעילה [הלכות ערכין פרק ד]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית. אבל בזמן הזה אמרו חכמים זכרונם לברכה שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין. ואם הקדיש או העריך או החרים, מן הדין הוא שהבהמה תעקר; ופרות, כסות וכלים ירקבו. אבל אם רוצה בתקנתן, עבד להו כדשמואל, דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, כדכתיבנא. וכיון שכן, יש לנו לכתוב, שאין דין העמדה לפני הכהן נוהג עכשו כלל, אבל מכל מקום דין ערכי בהמה נוהג, לעניין שמי שעבר והעריך בהמה בזמן הזה, שצריך לעשות בדבר מה שצוונו חכמים, ומכיון דבדיעבד צריכין אנו תקנה בדבר אפילו בזמן הזה, יש לי למנותה היא וכל כיוצא בה בכלל המצות הנוהגות בזמן הזה. שנד. מצות מעריך בתים שיתן כערך שיעריכנה הכהן ותוספת חומש לדון בערכי בתים. כלומר, מי שהקדיש ביתו ורוצה לפדותו מיד הקדש, הוא או אשתו או יורשיו, שמעריך אותו הכהן, ונותן לו כפי הערך שיאמר הוא, ועוד חומש, כמו שכתוב: ואיש כי יקדיש את ביתו קודש וגו'. משורשי המצוה מה שכתבתי בתמורה בסדר זה (מצוה שנב), כי האל רצה לטובתנו לתת מוראת הקדש בלב בני אדם. ואף פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן, רצה שיוסיפו חומש בפדיונן כדי להתרחק, שלא לפחות מדמי ההקדש כלום. ואף על פי שבשדה מקנה אין בו חומש, לפי שאינו מצוי שיקדיש אדם שדה מקנתו שחביבה עליו ביותר מכיון שקנאה במעותיו, לא תקפיד הכתוב לעולם במה שאינו מצוי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמקדיש ביתו, וכן בהמה טמאה או מטלטלין, שכל אלו נערכין בשוייהן, בין טוב בין רע. וכשבאין הכהנים להעריך אותן, כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכך וכך אני נוטלה לעצמי והדמים נופלין לבדק הבית. אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (ע''ז יג א) שאין מקדישין, ונראה ודאי, שאם עבר והקדיש ביתו בזמן הזה לבדק הבית, שמעריכין אותה בשויה ועביד כתקנתא דשמואל, או משליך כל שויה לים המלח. ובין שהיה הבית בערי חומה, בין שהיה בערי החצרים לעולם יכולים הבעלים או יורשים לגאול אותם מיד ההקדש. אבל גאלו אדם אחר, אם היה בבתי ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חודש - נחלט, ואם היה בבתי החצרים והגיע יובל והוא ביד הגואל - חוזר לבעליו ביובל. וממה שאמר הכתוב כי יקדיש את ביתו, ולא אמר בית, דקדקו זכרונם לברכה (ב''ק סט, ב) מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם רוצה להקדיש צריך שיהא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו, אף על פי שהוא שלו אינו יכול להקדישו. וכן אמרו זכרונם לברכה (שם סח ב) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. ודוקא במטלטלין, אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו מטלטלין שהפקידן כל שיכול להוציאן בדינין יכול להקדישן. ויתר פרטיה, במסכת ערכין. ונוהגת בזמן שהיובל נוהג שאין דין ערכי בתים נוהג, כלומר, להקדיש בית לכתחלה, אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והקדיש ביתו, ולא נתן הערך בזמן הבית כמשפט הכתוב בפרשה, או שלא תיקן הדבר בזמן הזה כמו שאמרנו, ביטל עשה, ועוד יש לו עונש שמועל בהקדש. שנה. מצות מעריך שדה שיתן כערך הקצוב בפרשה לדון בדין ערכי שדות. כלומר, המקדיש שדהו ורצה לפדותה שיתן בערך הקצוב בפרשה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף לכל שני היובל שהם תשע וארבעים שנה, ולפי החשבון מכוון יהיה ערך שדה הראוי לזרוע חומר שעורים סלע ופנדיון לשנה. [שקל, סלע, דינר, פונדיון] לפי שהשקל האמור בתורה הוא נקרא סלע סתם בלשון חכמים, והגרה האמורה בתורה היא המעה בדברי חכמים. והוסיפו חכמים על השקל הנקרא סלע כמו שאמרנו שתות. והסלע זה שוה ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין, נמצא לכל שנה, סלע ופנדיון, שאף על פי שהסלע שמונה וארבעים פונדיונין לפי חשבוננו זה, מכל מקום הרוצה ליקח סלע מן השולחני, תשעה וארבעים פונדיונין הוא צריך לתת כדי שירויח בו השלחני פנדיון אחד, ואחר שהוא צריך לתת תשעה וארבעים פנדיונין כפי החשבון שיקחם המקדיש מן השולחני מחשבין לו שיד ההקדש על העליונה לעולם. ואחד המקדיש שדה טובה שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה שאין כמותה לרוע כזה, מעריכין אותה, שלא רצה הכתוב לחלק בעניין זה, והשוה כל הקרקעות לערך אחד (ערכין יד א). [חומר, כר, לתך, סאה, אמה] ואחר שפרשנו השקלים, ראוי שנפרש החומר כמה הוא. דע, שהחומר הוא מידה אחת שנקראת כר והכר הוא שני לתכים, והלתך חמש עשרה סאין נמצא החומר שלושים סאין, שהן עשר איפות, שהאיפה שלוש סאין. ידוע הדבר וכבר ידענו גם כן מדברי רבותינו זכרונם לברכה (עירובין כג ב), שמקום שיש בו חמשים אמה על חמשים אמה הוא בית סאה, כלומר, שהוא מזרע סאה שעורים, והן אלפים וחמש מאות בתשברת. נמצא שמקום הראוי לזרע חומר שעורים, שהוא שלושים סאין יש בו חמשה ושבעים אלף אמה בתשברת. וכיצד דרך החשבון בערכי שדות? שדה אחוזה חלוק בעניינו משדה מקנה, וכשמודדין אותה אין מודדין בה, אלא מקומות הראויים לזריעה, וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, כמו שבארנו: בין יפה בין רעה, ומוסיף חומש על הערך הזה הקצוב. וכלל זה יהיה בידך בכל חומש האמור בתורה, שהוא רביע הקרן, כדי שיהא הקרן עם החומש הנוסף עליו הכל חמשה. ואם כל השדה שהקדיש אינה ראויה לזריעה כלל, פודין אותה בשויה. ואי זו היא הנקראת שדה אחוזה? זו שדה שירשה אדם ממורישיו, ושדה מקנה הוא שדה שלקחה אדם משלו, או שזכה בה בשום צד שלא מחמת ירושה. ודין המקדיש שדה מקנתו ששמין אותה בשויה, רואין כמה שוה עד שנת היובל, ואם פדאה המקדיש אינו מוסיף בה חומש, ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים. וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעלים שמכרוה, בין שנפדית מיד הגזבר על ידי שום אדם ויוציאה מתחת ידו, בין שלא נפדית ויצאה מיד הקדש, חוזר לעולם לאשר לו אחוזת הארץ. ואינה יוצאה לכהנים, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וזה הקרקע לא היה ללוקח כי אם עד שנת היובל. ולא כן שדה אחוזה, שאם הגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הקדש, או מיד אחר שקנאה מן ההקדש, הכהנים נותנין דמיה, לפי שאין הקדש יוצא בלא פדיון, והיא אחוזה להם לעולם, ואותן הדמים נופלין להקדש בדק הבית. וכל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום בבוקר ובערב, שהוא שעה שהפועלים נכנסין למלאכתן ויוצאין, כדי שישמעו הכל בדבר, ומסמנין מצרניה, ואומרים כך היא יפה ובכך היא שומה, וכל הרוצה לקח יבוא ויקח (שם כא ב). ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת ערכין. . ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן הזה כבר אמרו חכמים, שאין מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין, כמו שכתבנו למעלה (מצוה של). ומכל מקום אם עבר והקדיש קרקע עכשו לבדק הבית, אפשר ליה בתקנה כדשמואל, שמחללו על שוה פרוטה או יותר ומשליכם לים המלח. ואם אינו רוצה בתקנה זו, נראה ודאי שיש לו להעריכו כמשפט שכתבנו, ומשליך הדמים לים המלח, כדי שלא יבוא למכשול לו או לבניו. מוטב יאבדו ואל יכשלו בהם בני אדם, משיניחם בקרן זוית לבדק הבית, כי לעתיד לא נחסר ממון לחזק את בית אלהינו. שנו. שלא לשנות הקודשים מקורבן לקורבן שלא לשנות הקודשים מקורבן לקורבן, כגון שנחזיר השלמים אשם, או האשם שנחזירהו חטאת. בזה והדומה לו יש בו לאו, ועל דבר זה נאמר בכאן בבכור (ויקרא כז בו), לא יקדיש איש אתו, כלומר שלא יעשה הבכור, לא עולה ולא שלמים ולא קורבן אחר. ובאה הקבלה דלאו דוקא בבכור הקפיד הכתוב, דהוא הדין לכל הקדש מזבח, שכן אמרו בספרא אין לי אלא בכור, מנין לכל הקודשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה? תלמוד לומר, בבהמה 'לא יקדיש אתו', ירמוז בכל בהמה קדושה בין בקדושה לקודשי מזבח או אפילו לבדק הבית, שאין משנין אותה מקדושתה. ועל הכל נאמר לא יקדיש איש אתו, אבל ינח כמות שהוא. משורשי המצוה מה שכתבתי למעלה במצות התמורה (מצוה שנב), כי כל זה למוראת הקודש. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שאם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק מזבח, וכן כל כיוצא בזה. ועוד אמרו גם כן שאין מערימין על בהמת ההקדש להקדיש עבורה קדושה אחרת, אלא הרי הוא בקדושת אמו, שולדות קודשים ממעי אמן הן קדושים. מה שאין כן בבכור, שהבכור ביציאתו הוא מתקדש, דבפטר רחם תלה הכתוב, ולפיכך אפשר להערים על הבכור קודם שנולד להקדישו קדושה אחרת, ועל זה נאמר אשר יבכר לה’ לא יקדיש איש אתו, משיבכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן. ולפיכך מי שאמר, אם תלד זכר המבכרת הרי הוא עולה - יקריב אותו לעולה, אבל אינו יכול לעשותו זבחי שלמים, לפי שאינו יכול להפקיעו מקדושתו, דקדושת השלמים למטה היא מן הבכור, שהבכור נאכל לכהנים לבד, והשלמים לכל אדם. ויתר פרטיה בפרק חמישי מתמורה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שאפילו בזמן הזה שאין מקדישין, מי שעבר והקדיש בהמה להקדש אחד אינו יכול לשנותה להקדש אחר. והעובר על זה ושינה אותה מקדושה לקדושה, כגון שהקדישה לשלמים ואחר כך אמר שתהא קדושה לעולה או לקורבן אחר, עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. שנז. מצות דין מחרים מנכסיו שהוא לכהנים לדון בדיני חרמים. כלומר, שכל מי שהחרים דבר מנכסיו סתם, כגון שאמר דבר פלוני ממה שיש לי יהי חרם, שינתן אותו דבר לכהן. שנאמר (ויקרא כז כח) אך כל חרם אשר יחרים איש וגו', אלא אם כן אמר בפירוש שהחרם יהיה לה’, או לבדק הבית, שכך אמרו זכרונם לברכה: סתם חרמים לכהנים, וראייתם ממה שכתוב בפירוש בפרשה כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. משורשי המצוה לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק השם לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל. וכמו שכתוב (דברים לב ט) כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו. וכמו שאתה מוצא כשגאלם ממצרים, שהיה נס כולל כל האומה, שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם משם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור - אני ולא שרף וגו'. כמו שבא בהגדה. ולכן בכל עת היות ישראל מחזיקים בתורתו ומתעטרים בעבודתו, לא תנוח בהם רק טובה, ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהורה תסמכם, וההפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם. ועל כן כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו, שהם תחת הברכה, הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל, שהם חלק השם לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו. אבל מכל מקום, אחר שידענו באמת כי כונת המחרים להוציא אותו הדבר מרשותו, ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו ויהיה קודש. וזה שאמר הכתוב בסמוך (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שעניינו על דרך הפשט, שהמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם שנודרים נדר: אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, שימותו, כי שאר האומות אינם בתוך מעין הברכות, כמו שאמרנו,. ולשון חרם נתפס עליהן ופועל בהם. וכן פרש הכתוב הזה הרמב''ם זכרונו לברכה על צד הפשט. ואף על פי שיש בכתוב מדרשות רבים שבעים פנים לתורה, וכולם נכוחים למבין. ומזה השורש הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח א), שכל אשר ללוים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם. כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם, אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו לה' הוא, ובתוך הברכה, אין מקום לחרם חלילה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב) מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים? שחרמי שמים הקדש, ונפדין בשוייהן, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין. וחרמי הכהנים, כלומר, חרם סתם שהוא לכהנים, אין להם פדיון לעולם, אלא ניתנין לכהנים כתרומה. ועל חרם כהנים נאמר 'לא ימכר ולא יגאל'. לא ימכר לאחר, ולא יגאל לבעלים. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין, ניתנין לכהנים שבאותו משמר בשעה שמחרים. וחרמי כהנים, כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם קודש קודשים הוא לה’. נתנם לכהן - הרי הן כחולין לכל דבריהם. שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. ושדה חרמו של כהן אינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם. ויתר פרטיה, בפרק שמיני מערכין וראשון מנדרים [ה' ערכין פ''ו]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות אבל בזמן הזה כבר אמרנו במצוה הראשונה שבסדר זה (מצוה שנ) שאין מחרימין. אבל אם עבר והחרים בזמן הזה, כתב הרמב''ם זכרונו לברכה: שאם החרים בחוצה לארץ מטלטלין סתם, או קרקע לכהנים בפירוש, שהם ניתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, שהקרקע שבחוצה לארץ דינו כמטלטלין לעניין זה. אבל אם החרים קרקע בארץ ישראל, אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והחרים מנכסיו ולא נתנם לכהן או לבדק הבית באותן צדדין שפרשנו שנתנין לבדק הבית, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד שמועל בקודש. שנח. שלא ימכור קרקע שהחרימו אותה בעלים אלא תנתן לכהנים שלא ימכור שדה החרם. וכן כל שאר קרקעות, והוא הדין למטלטלין שהחרימו אותן בעליהם, אלא ינתנו לכהנים שבאותו משמר, כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה שנז) במצות מעשר בהמה. ואפילו לגזבר ההקדש אסור לבעלים למכרו, אלא זוכה בו בלא כלום, כי ה’ זיכה החרמים לכהנים. וזה יהיה בסתם חרמים כמו שאמרנו למעלה, דקימא לן כמאן דאמר סתם חרמין לכהנים. כלומר מי שהחרים ולא פרש למי. שאלו מחרים בפירוש לבדק הבית לא זכו בהם הכהנים. ועל חרמי כהנים נאמר כאן, 'כל חרם לא ימכר'. אבל הכהנים ודאי מוכרים אותם כרצונם, שחרמי כהנים אחר שיצאו מיד הבעלים שהחרימום והגיעו ליד הכהנים הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה. אבל בעוד שהם תחת ידי הבעלים, נאמר עליהם כל חרם קודש קודשים לה’. ושורש המצוה וכל ענינה, כתוב למעלה (מצוה שנז), עין שם כי קרוב הוא. שנט. שלא יגאל שדה החרם שלא יגאל שדה החרם, והוא הדין לכל שאר קרקעות ומטלטלין המוחרמין שאין להם פדיון, אלא נותנין לכהנים והם עושין בהם כל חפצם, ועל זה נאמר, 'כל חרם... ולא יגאל'. ואמרו בספרא (יב ד), לא ימכר לאחר, ולא יגאל לבעלים. משורשי המצוה כתוב למעלה (מצוה שנז). מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהמחרים לשמים הקדיש, אבל נפדה הוא בשויו, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין. אבל חרמי כהנים אין להם פדיון לעולם, אלא הרי הם לכהנים ולזרעם לעולם. וכהן שזכה בשדה חרמים ומכרו חוזרת לו או לזרעו ביובל, שנאמר לכהן תהיה אחזתו. מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחזתו לישראל. ויתר פרטיה וכל ענינה הכל כמו שכתבתי למעלה (מצוה שנז), ומתבאר הכל במסכת ערכין. ואין ספק כי שני לאוין אלו, שהן לא ימכר ולא יגאל, נוהגין היום, וכמו שכתבתי למעלה לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, שהמחרים בזמן הזה קרקע או מטלטלין בחוצה לארץ שנתן לכהנים, ואף על פי שאינו נוהג שדה חרמין בארץ אלא בזמן שהיובל נוהג. כך כתב הרמב''ם זכרונו לברכה בספר הפלאה (שם ח יא יב). שס. מצות מעשר בהמה טהורה בכל שנה לעשר כל הבהמות טהורות שהן בקר וצאן ועזים (בכורות נג א) הנולדים בעדרינו בכל שנה ושנה, ולהביא המעשר לירושלים ולאכלו שם, אחר שיהיה קרב החלב והדם במזבח (זבחים נו ב). שנאמר (ויקרא כז לב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'. ואמרו זכרונם לברכה בבכורות (נח, ב) כיצד מעשרין? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולים לצאת כאחד, ומעמיד אימותיהן מבחוץ והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם מעצמם ולא מכוח אחר, ומונה אותן בשבט, אחד שנים שלושה ארבעה וכן עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסקרא, ואומר 'הרי זה מעשר'. משורשי המצוה שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד. על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם, והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות. ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם. כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר, או אפילו עשרה יהיו, הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו לביתם וישליכו כל דברי החכם אחרי גוום. אבל בהיות המלמד בכל בית ובית, שוכן שם ערב ובוקר וצהרים, ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרין ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון. ועל ידי זה יזכו למה שכתוב (ויקרא כו יא יב) ונתתי משכני בתוככם. (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נג א), שאין מעשרין מן הבקר על הצאן, ולא מן הצאן על הבקר, אבל מעשרין מן הצאן על העזים, ומן העזים על הצאן, ששניהם הוציאם הכתוב בלשון צאן, וכמין אחד נחשבין. ואין מעשרין מן הנולד בשנה זו לשנה אחרת, כמו שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, שנאמר בה (דברים יד כב) היוצא השדה שנה שנה. אבל מכל מקום אם עבר ועשר מן הבהמה ומן הזרעים הישנים על החדשים או מן החדשים על הישנים, כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (הל' בכורות ז ה), שיראה לו שהן מעשר מפני חומרת מעשר, שהרי לא כתיב שנה שנה אלא בזרע הארץ. ודי לנו שנלמד ממנו להיות מעשר בהמה כמוהו לעניין לכתחילה, אבל לא דיעבד. וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם גז ב), שאין הטלאים הנולדים כמו הטבל שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, אלא מותר לאכול ולשחוט מן הטלאים כל מה שירצה, וכשיגיעו הזמנים שקבעו חכמים לעשר, והם נקראין גורן מעשר בהמה, יעשר אותן הנמצאים לו. ומשהגיעו אותם זמנים אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשר אותם, ואם עבר ושחט הרי זה מותר. ושלושה זמנים הם שקבעו זכרונם לברכה בזה, ואלו הן: יום אחרון של חודש אדר, ויום שלושים וחמשה מספירת העומר, ויום אחרון מחודש אלול. ולמה קבעו זמנים אלו שהם סמוכים למועדים? כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, שאף על פי שמותר למכור קודם מעשר כמו שאמרנו, מכל מקום נמנעים היו מלמכור עד שיעשרו אותן כדי שיעשו בהן מצוה. ודין המונה אותם וטעה במניינו, וקרא לשמיני עשירי או לשנים עשר עשירי, שלא נתקדשו; ואם טעה בתשיעי ואחד עשר וקראן עשירי נתקדשו, מפני שהם סמוכים לעשירי, ודבר זה מפי הקבלה ידענוהו (שם כג א). ומה שאמרו (ב''מ ו ב) שכל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. והכל נכנסין לדיר להתעשר, בין תמימים בין בעלי מומין, חוץ מן הכלאים והטרפה ומחוסר זמן, וכן היתום שמתה אמו או שנשחטה עם לידתו, ודברים אלו מפי השמועה ידענום (שם נז א). ויתר פרטיה, בפרק אחרון מבכורות [הלכות בכורות פרק ו יד]. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, שמצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות, בין בישראלים בין בכהנים ולוים, ובארץ ובחוצה לארץ, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה. ואולם בגזרה מדרבנן, כדי שלא יאכל שלא במום, אחר שאין לנו מקדש, ונמצא בא לידי איסור גדול, שהוא שוחט קודשים בחוץ, אמרו זכרונם לברכה שאינו נוהג אלא בפני הבית, וכשיהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ, עד כאן לשונו. ועוד כתב במקום אחר, שאם עבר ועשה בזמן הזה, הרי זה מעשר ויאכל במומו בכל מקום, כי הוא כחולין גמורים. והתמים שנאכל בירושלים בזמן הבית דינו שייאכל לבעלים כולו כפסח, חוץ מן האמורין והדם שהוא קרב, כמו שאמרנו למעלה. שסא. שלא למכור מעשר בהמה אלא יאכל בירושלים שלא למכור מעשר בהמה בשום צד, אלא יאכלוהו בעליו או מי שירצו הם בירושלים, ועל זה נאמר כאן במעשר בהמה (ויקרא כז לג) לא יגאל. ואמרו בספרא (יג ד), במעשר הוא אומר לא יגאל, אינו נמכור לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום. ולשון גאולה ישמש כאן בלשון מכירה, לפי שהגואלה מעין מכירה היא, שהאדם נותן דמים ולוקח קרקע. משורשי המצוה מה שכתבתי בסדר זה במצות מעשר בקר וצאן (מצוה שס), ומן הטעם ההוא שתראה שם נצטוינו שלא למכור המעשר בשום צד, אלא יאכל על כל פנים בירושלים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים נו ב), שמעשר בהמה היה נאכל כולו לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בהם כלום, אבל היה נשחט בעזרה ומקריבין אמוריו וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד. ואם נפל בו מום נאכל בכל מקום. אבל אסרו חכמים למכרו בכל מקום, ואפילו הוא בעל מום, ואפילו שחוט אסור למכרו, גזרה שמא ימכרנו חי. ולפיכך אמרו שאין שוקלין ממנו מנה כנגד מנה, מפני שנראה כמוכר. ואף על פי שדבר זה הותר לעשות אפילו בבכור תמים, שאמרו זכרונם לברכה, כהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקל מנה כנגד מנה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שמעשר בהמה שנשחט מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, שלא אסרו למכור אלא בשרו בלבד, ואם היו העצמות יקרים והבליע דמי הבשר בעצמות מותר. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בכורות ו ה), שיראה לו שהמוכר מעשר לא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה עליו המוכר, לפי שלא הועילו מעשיו, כמו מוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח, וכמו מוכר יפת תואר שלא קנה לוקח, כמו שיתבאר במקומו, עד כאן. ויתר פרטי המצוה, יתבארו במסכת בכורות ובמסכת מעשר שני בתחלתה. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, ישראלים וכהנים ולוים, בכל מקום ובכל זמן. ואף על פי שחכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, גזרה שמא יאכלום תמימים, ויהיה בדבר איסור כרת שהוא שחיטת קודשים בחוץ, כמו שכתבנו למעלה, אף על פי כן מי שעבר ועישר בזמן הזה, יש בו קדושת מעשר, ואם ימכרנו בשום צד יעבור עליו בלאו הזה שהוא לא יגאל, אבל אין לוקין עליו, כמו שאמרנו בסמוך בשם הרמב''ם זכרונו לברכה. ספר במדבר סדר ראשון אין בו מצוה לחשבוננו פרשת נשא פרשת נשא יש בה שמונה עשרה מצות, שבע מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה שסב. מצות שילוח טמאים חוץ למחנה שכינה לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה, שנאמר (במדבר ה ב) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וידוע היה להם במדבר עד היכן גבול מחנה שכינה. וכמו כן לדורות תקרא מחנה שכינה, והיא בכלל מצוה זו בית המקדש וכל העזרה שהיא לפניה (זבחים קטז, ב). ואמרו בספרי: וישלחו מן המחנה - אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש. ואמרו בפסחים: (סח, א) ויצא אל מחוץ למחנה (דברים כג יא) מצות עשה. ונכפלה מצוה זו במקום אחר, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה. ופירושו מחוץ למחנה שכינה. וכמו כן נכפלה במקום זה בעצמו, שחזר ואמר פעם שנית 'אל מחוץ למחנה תשלחום'. וכבר כתבתי (מצוה רכח) כי בהכפל האזהרות במצוה, הוראה קצת בחומר המצות, שהשם חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב, ואם אמנם שמצינו גופי תורה נאמרו ברמז, הכל בטעם נכון. משורשי המצוה לפי שעניין הטומאה ידוע לחכמים, שיחליש כוח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בעניין הטומאה (ויקרא יא מג), 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם'. ודרשו זכרונם לברכה (יומא לט, א) ונטמתם בם. כלומר שמעינות השכל מטמטמים בטומאה. על כן במקום הקדוש והטהור, אשר רוח אלקים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה. והעניין הזה יש לדמותו על דרך משל, לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק'. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמצורע שהוא חמור בטומאתו שמטמא באוהל, חמור גם כן בשילוחו, והוא משתלח חוץ לשלוש מחנות דהיינו, חוץ לירושלים. וזבים וזבות ונדות ויולדות, שאין טומאתם חמורה כל כך, שילוחם חוץ לשתי מחנות, שהן מחנות כהנים ולוים, וזהו חוץ להר הבית, וטמא מת שאין טומאתו חמורה כל כך, אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת, לפיכך מותר ליכנס בהר הבית. ומה היא החומרא בזבין יותר מטמא מת? שהזב מטמא משכב ומושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא כן. וטמא מת ובועלי נדות וכל הגוים דרך כלל משלחין אותם מן החיל, אבל טבול יום נכנס לשם. עזרת ישראל, ועזרת נשים משלחין ממנה טבול יום, אבל לא מחוסר כיפורים. ומעזרת ישראל ולפנים, אפילו מחוסר כפורים אינו נכנס שם. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אבות הטומאה, שהוא פרק ראשון מסדר טהרות [הלכות ביאת מקדש פ''ג ה''ט]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן שאפילו בזמן הזה, שהמקדש שמם בעוונותינו, אסור להכנס בו טמא. והעובר על זה ונכנס במקום שאינו רשאי בעודו טמא בצדדים שפרשנו, ביטל עשה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנפרש בסדר זה (מצוה שסג) בעזרת השם. שסג. שלא יכנס טמא בכל המקדש שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש, שדמיונו לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחלת עזרת ישראל, שנאמר (במדבר ה ג) ולא יטמאו את מחניהם. כלומר, מחנה שכינה. והראיה מהיות זה מכלל הלאוין, מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (יד ב) הבא אל המקדש טמא חייב כרת: כתיב עונש, וכתיב אזהרה. כתיב עונש (שם יט כ) 'את משכן ה’ טמא ונכרתה'. אזהרה: 'ולא יטמאו את מחניהם'. ואמרו במכילתא גם כן: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה - בעשה. מנין בלא תעשה? דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. ונכפלה המניעה במלה אחרת, דכתיב (ויקרא יב ד) ואל המקדש לא תבוא. ואמרו בספרא (ריש פ' תזריע) לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. שומע אני בין מתוכו בין מאחריו, כלומר, שמי שקרב למקדש מאחריו והוא טמא שיהא חייב כרת? תלמוד לומר ביולדת 'ואל המקדש לא תבוא'. כלומר, שאין לשון ביאה אלא בנכנס לפנים, ושם נתבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוין בזה. משורשי המצוה בעניין הרחקת הטומאה ממקום הקודש כתבתי למעלה בסדר זה מצוה ראשונה (שסב) מה שידעתי, וגם מדיני המצוה כתבתי קצת. ועוד אודיעך כלל בעניין זה, שכל הטעון ביאת מים מן התורה, והיא הטומאה שהנזיר של תורה מגלח עליה, חייב כרת על ביאת מקדש אם נכנס לשם קודם טבילה והערב שמש, אבל הטמא בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן, אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת מקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת, אף על פי שהוא טמא ראשון לעניין הטומאה ולטמא בשר הקודשים, הרי זה פטור על ביאת מקדש. ודברים אלו הלכה למשה מסיני. ואף על פי שהוא פטור היו מכין אותו מכת מרדות. והטומאות שהנזיר מגלח עליהן או שאינו מגלח עליהן - במסכת נזיר יתבאר הכל. והזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר (ויקרא יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ. ולמדנו מפי השמועה, שעל רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים לוקה ארבעים. ויתר פרטיה נתבארו בפרק ראשון משבועות, ובהוריות, ובכרתות, ובמקומות מזבחים [הלכות ביאת מקדש פרק ג יג יז]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות ואפילו בזמן הזה יתחייב כרת הנכנס לשם והוא טמא בצדדין שכתבנו, שקדושת ה’ עליו אפילו היום שהוא שמם, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (מגלה כח, א), מדכתיב 'והשמותי את מקדשיכם'. כמו שכתבתי למעלה באחרי מות (קפד). שסד. מצות וידוי על החטא שנצטוינו להתודות לפני ה’ על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו עניין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה: אנא ה’ חטאתי, עויתי ופשעתי כך וכך. כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו, ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו. ואמרו זכרונם לברכה, שאפילו החטאים שחייבה התורה קורבן עליהם, צריך האדם אל הוידוי עם הקורבן, ועל זה נאמר (במדבר ה ו) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה’ ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו. ואמרו במכילתא לפי שנאמר (ויקרא ה ה) והתודה אשר חטא. יתוודה על חטא שחטא עליה, על חטאת כשהיא קימת, לא משנשחטה, כלומר בעוד שבהמת הקורבן חיה, ולא משנשחטה. ועוד אמרו שם, למדנו חיוב הוידוי למטמא מקדש וקודשיו. מנין אתה מרבה שאר כל המצות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות? דכתיב 'דבר אל בני ישראל וגו' והתוודו'. כלומר, שנדרש הכתוב כאלו לא נכתב על דבר מיוחד. ומנין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות? שנאמר גבי וידוי אהרן באחרי מות (שם טז טז) לכל חטאתם. ודרשו זכרונם לברכה לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר, אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתודות עליה. ועוד דרשו שם במכלתא מכל חטאת האדם. ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, וזה הוידוי, צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתודה על זה. "למעול מעל" - לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אף על פי שהוא יודע שלא חטא, אלא שהועד עליו עדות שקר, שיהא חייב להתודות על זה? תלמוד לומר "ואשמה הנפש", לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא אלא שהועד שקר עליו. הנה התבאר שכל העוונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייב האדם עליהם הוידוי. ולפי שבאה מצוה זו של וידוי עם חיוב הקורבן, כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם (ה ו) והביא את אשמו וגו', שמא יעלה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה, אלא מהדברים הנגררים אחר הקורבן, על כן היו צריכים לבאר במכילתא שאינו כן, אלא מצוה בפני עצמה היא. וכן אמרו שם יכול בזמן שהם מביאין מתוודין, ומנין אף בזמן שאין מביאין שנאמר בני ישראל והתודו. כלומר שהקבלה באה לדרוש כן. ועדיין הייתי אומר, שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתוודין בלא קורבן, מכל מקום שלא יהיה חיוב הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה, ושם הקרבנות, ועיקר הכל בה. מנין אף בגליות? דכתיב (שם כז מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם. כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ. וכן אמר דניאל בחוצה לארץ (ט ז) לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה. הנה התבאר שהוידוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו גם כן בספרא (אחרי ד ו) והתודה זה וידוי דברים. משורשי המצוה לפי שבהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו, שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו ברוך הוא. והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תענית טז, א) שהתשובה היא שיעזב החוטא חטאו ויסירנו מלבו וממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה כן עוד. כדכתיב (ישעיהו נה ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו. ואחר כך יתוודה עליו. כלומר שיאמר דברי התשובה בפיו, שנאמר (שמות לב לא) ויעשו להם אלהי זהב. וגם כן צריך להזכיר בפירוש שלא ישוב לעשות החטא עוד, שנאמר (הושע יד ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'. ואמרו זכרונם לברכה, ששעיר המשתלח היה מכפר כשעשה תשובה על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר עליהן בזדון או בשגגה, בין שהודע לו או לא הודע לו, אבל אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות? עבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת, וכן שבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהם כרת מן החמורות הן, ושאר מצות עשה ולא תעשה שאין בהם כרת נקראות קלות כנגד החמורות. ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש, ולא מזבח כפרה, אין לנו אלא תשובה, והתשובה מכפרת על כל העבירות, ואפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלמה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר (יחזקאל לג יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וגו'. במה דברים אמורים שהתשובה לבדה מספקת בעבירות שבין אדם למקום, כגון האוכל דבר אסור או בועל בעילה אסורה, וכן המבטל אחת ממצות עשה וכיוצא בזה, אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו, או הגוזל ממונו, או בכל דבר אחר שהזיקו שלא כדין בין במעשה בין בדבור, אין נמחל לו לעולם בתשובה בלבד, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו ועד שירצהו, ואם לא רצה חברו להתרצות לו כבר אמרו זכרונם לברכה (יומא פז א), מה תקנתו. ומעניין המצוה כמו כן, מה שאמרו בתוספתא, שעשרים וארבעה דברים הם שמעכבין את התשובה, ושם מנו אותן חכמים. ויתר פרטי המצוה יתבארו בפרק אחרון מיומא. [הלכות תשובה פ''א]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו. ועיקר הוידוי שקבלנו מרבותינו ונהגו בו כל ישראל לאמרו בימי התשובה הוא, אבל חטאנו אשמנו וכו'. ואמרו זכרונם לברכה בשבת פרק במה מדליקין (לא א) מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, וכן במסכת שמחות: תניא, נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שהתודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו, והרבה שמהלכין בשוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. וכתב הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה, שכך קבל מחסידים ואנשי מעשה, שסדר וידוי של שכיב מרע כך הוא: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידיך ומתתי בידיך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים. ותזכר הסדר הזה לומר חטאים תחילה ואחר כך עוונות ואחר כך פשעים, כמו שזכרנו חטאתי עויתי פשעתי, לפי שכבר חלקו בזה בגמרא (יומא לו, א) רבי מאיר וחכמים, ורבי מאיר סבר דאיפכא הוא דאמרינן כמו שאמר משה (שמות לד ז) נשא עון ופשע וחטאה. והלכה כחכמים שסברו שהחטאים מזכיר תחילה, וטעם העניין מפורש בגמרא (שם). שסה. מצות סוטה שיביאנה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב להביא האשה הסוטה אל הכהן, שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה. ועניין הסוטה מפורש הוא בכתוב, שהיא האשה שקינא לה בעלה. וכבר פרשו זכרונם לברכה (שבת קד ב) מאי לשון סוטה? כלומר, סטת מן בעלה, כי רוב הקינאות יבואו בסיבת פריצות האשה, ולכן תקרא סוטה מבעלה מכיון שקינא בה, והכתוב המורה על מצוה זו הוא (במדבר ה יב) ''איש איש כי תשטה אשתו'' וגו' ''והביא האיש את אשתו אל הכהן''. שורש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו, ולדעת באמת אם זנתה האשה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן, ועליהן נאמר (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה. ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדושה ונתן לנו האל מופת לדעת עניין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום וזרעינו יהיה קדוש. ומה אאריך עוד בפרטי עניינים אלה, והכל נגלה בלב כל מבין. ולכן בהיות טעם העניין נס באומתנו וכבוד גדול להם, פסק משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מז, א) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'. ופירוש הכתוב לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זנתה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שעניין הקינוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים "אל תסתרי עם פלוני", ואפילו היה אביה, או אחיה או גוי או עבד או שחוף - והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים, או שהתה עמו כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה, הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה, תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה. אבל אמר לה "אל תדברי עם איש פלוני" אין זה קינוי, ולא תאסר עליו בקינוי זה, אף על פי שנסתרה עמו. קינא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקינא לה, הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם מרננין אחריה שזנתה עם האיש שקינא לה, עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות עליה - יוציא ויתן כתובה. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן, שיש נשים שבית דין מקנאין עליהן, והן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים. ולא להשקותה, אלא לפוסלה מכתובתה. וזה העניין הוא כששמעו בית דין שהעם מרננין אחריה מאדם אחר, שקוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עמו, ואם נסתרה עמו אחר כן בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם, וקורעין כתובתה, וכשיבוא בעלה נותן לה גט. ומה שאמרו שאם שתתה מי המרים פעם אחת על איש אחר ונקתה מהם וחזר וקינא לה עליו ונסתרה עמו אינה שותה על ידו פעם אחרת לעולם, אלא תאסר על בעלה ותצא בלא כתובה. אבל אם קינא לה באנשים חלוקים, אפילו מאה פעמים היא שותה. ולעולם אין כופין אותה לשתות, בין שאמרה נטמאתי או שאמרה איני טמאה ואיני שותה, אלא תצא בלא כתובה ותאסר לבעלה לעולם. ואם בעלה הוא שאומר איני רוצה להשקותה תצא ותיטול כתובה. ויש נשים שאינן שותות אף על פי שרצו הן ובעליהן, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן אנוסה, ושומרת יבם, דכתיב (במדבר ה כט) "תחת אישה", ואלו עדיין אינן תחת איש, וקטנה אשת גדול, דכתיב "אשר תשטה אשה", וזו אינה אשה עדיין, וגדולה אשת קטן, דכתיב "תחת אישה" וזה עדיין אינו איש, ואשת אנדרוגינוס, דכתיב "אישה" וזה אינו איש גמור, ואשת סומא דכתיב "ונעלם מעיני אישה", וזה אין לו עינים, והחיגרת, דכתיב "והעמיד הכהן את האשה", וזו אינה יכולה לעמוד, ומי שאין לה כף יד, דכתיב "ונתן על כפיה", וזו אין לה כף. וכן אם היתה ידה עקומה או יבשה, שאינה יכולה ליקח כי אם ביד אחת לבד אינה שותה, דכתיב "כפיה". והאלמת, דכתיב "ואמרה האשה", ומי שאינה שומעת, דכתיב "ואמר אל האשה". וכן הוא שהיה חיגר או קטוע או אילם או חרש, וכן היא שהיתה סומא, דכתיב "אשה תחת אישה" עד שתהיה היא שלמה כמוהו והוא כמותה. ויתר פרטיה, וסדר השקאת הסוטה, ובאיזה צד בודקין המים אותה ובאיזה צד אין בודקין אותה, הכל מתבאר יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוטה. [א''ה סימן קמח]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים. לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשים המעשה הזה כדי לבדוק אותן, אם ראו שצריכות הן לכך, ודוקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שכך קבלנו שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש. והעובר על זה וקינא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה - ביטל עשה זה. שסו. שלא נתן שמן בקורבן סוטה שלא נתן שמן בקורבן סוטה, שנאמר (במדבר ה טו) והביא את קרבנה וגו'. ולא יצק עליו שמן. משורשי המצוה אמרו זכרונם לברכה כדי שלא יהיה קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור, והיא עשתה בחושך, ועשתה מעשה בהמה שנרבעת לכל, לפיכך מנחתה גרועה להיות שעורים. והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב בעניין קרבנה של סוטה על צד הפשט גם כן, כי הקורבן הזה, הבעל מביא אותו משלו על קינאתו שקינא בה, כדי שינקם ה’ יתברך נקמתו ממנה. וטעם השעורים שתהיה סערת ה’ חמה יוצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה הזונה יחול, וכעניין צליל לחם שעורים האמור בגדעון שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרש, סימן שתישבר ככלי יוצר, וכן העפר סימן שתמות ותשוב אל עפר. ובעניין השמן לא דיבר מאומה, ואענה בו אני חלקי, כי השמן עליון על כל המשקין שהוא צף על כולן, עתה הסוטה שקלקלה מעשיה, ויסירה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובזיון, אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לאורה ולגדלה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים. וכלל העניינים שנצטוינו בהם לתקן מחשבת העושים במלאכה ולתת אל לבם כי המקלקל במעשיו כל דרכיו יבואו בחרפה ובבושת, וכדי בזיון וקלס, ולטובים ייטיב ה’ ושמחה וששון ויקר ישיגם. מצוה זו עם דיניה מבוארת בכתוב ואין להאריך בה [הלכות סוטה פ''ג]. ונוהגת בזמן הבית וכמו שכתבנו למעלה בסדר זה במצות סוטה, שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש, וכהן העובר על זה ויצק שמן במנחת סוטה עבר על לאו ולוקה. שסז. שלא לשים לבונה בקורבן סוטה שלא לשים לבונה בקורבן סוטה. שנאמר (במדבר ה טו) ולא יתן עליו לבונה. משורשי המצוה כעניין מה שכתבתי בשמן, כי הלבונה הידור הקורבן וריח טוב, ולכן אין ראוי לאשה החוטאת להדר קרבנה. ועוד אמרו זכרונם לברכה על זה, שהאמהות הכשרות והצנועות קרויות לבונה, שנאמר ואל גבעת הלבונה. וזו פרשה מדרכיהן. ומצוה זו גם כן מבוארת בכתוב, וענינה כתוב בחברתה, אין להאריך בה. שסח. שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר שעיקר עירובו יהיה יין, שהוא מיחל הענבים. דאלו מיחל שאר פרות, אף על פי שנקרא שכר, לא נאסר על הנזיר, אלא בתערובת היוצא מן הגפן. ועל זה נאמר (במדבר ו ג) מיין ושכר יזיר וגו', וכל משרת ענבים לא ישתה. כלומר, שכל תערובת שיש בו ענבים בכלל האיסור. והפליג במניעה ואמר, שאפילו נתחמץ היין או השכר, שנתערב היין עמו - אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. ואין אלו שני לאוין, כלומר, לאו ביין ולאו אחר בחמץ, שהרי לא אמר "יין לא ישתה וחומץ יין לא ישתה". ולמדנו מעתה, כי השותה יין וחומץ אינו לוקה אלא על אחת. משורשי עניין הנזירות אכתוב במצות גידול שער נזיר בסדר זה (מצוה שעד) מה שידעתי וגודל הרחקת הנזיר מכל תערובת היין הכל מן הטעם הכתוב שם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל היוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת, כלומר, הזג שהיא הקליפה, והחרצן שהוא הזרע שבתוכו - אסור לנזיר. וכמו שמפורש בכתוב, אבל העלין והלולבין והגפנים והסמדר, הרי אלו מותרין, שאינן לא פרי ולא פסולת, אלא כמו עץ הם נחשבים. ויתר רובי פרטי המצוה מבוארת במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת נזיר (פרק שלושה מינין). ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שכל מי שנדר נזירות חייב להזיר מיין ושכר, וחומץ יין וחומץ שכר, ומכל משרת ענבים. והעובר על זה ושתה רביעית לוג יין, או אכל כזית ענבים לחים או יבשים, או מפסולת שלהם שהוא החרצנים והזגין - חייב מלקות. ואפילו אכל כזית בין הכל, כלומר שלקח מעט מעט מכל אחד מאלו שזכרנו, עד שיהיו בין כולם שיעור כזית ואכלו - לוקה, שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית להלקות עליהן. אבל שאר איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה, חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה, ופיגול עם נותר שמצטרפין. וששה דברים שבקורבן תודה, שהן חלב ובשר וסולת ושמן ויין ולחם - גם כן מצטרפין, ואין צורך לומר שכל דבר שהוא משם אחד שמצטרף, כגון נבלת שור ונבלת שה ונבלת צבי כיוצא בזה. ולמדונו זכרונם לברכה, שאיסור באיסור הוא שמצטרף לכזית, כאלו שזכרנו, אבל היתר אינו מצטרף לאיסור בכל האיסורין שבתורה, כלומר שמי שאכל חצי זית איסור וחצי זית היתר מעירבין ביחד, לא יתחייב מלקות, בין באיסורי נזיר בין בכל שאר האיסורין, ואפילו בקודשים ובשר בחלב וגעולי גוים שיש בהם קצת חידוש, כמו שמפורש בפסחים (מד, ב) ובנזיר (לז, ב), גם כן מכיון שלא אכל כזית מן האיסור אין חיוב מלקות בדבר לעולם. שאין הלכה כרבי עקיבא דסבירא ליה הכי במסכת נזיר פרק שלושה מינין (שם א) ויליף לה מקרא ד"וכל משרת". אלא הלכה כרבנן דפליגי עליה ומוקמי האי קרא התם. וכן במסכת פסחים, ללמד ממנו שטעם האיסור אסור כמו עיקרו, בין בנזיר בין בכל איסורין שבתורה. וכן נאמר שם, והאי וכל משרת להכי הוא דאתא, ההוא מבעי ליה לכדתניא 'משרת' - ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענביו במים ויש בהם טעם יין אסור. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר וכו', עד הא מני רבנן, ואיכא דאמרי כרבי עקיבא. פירוש 'טעם כעיקר' ופירוש "טעם כעיקר" - הרבה פירושים נאמרו בו, ואחד מהם, והוא הטוב לפי הדומה, שכל איסור שאינו במינו, אלא שנתערב בתוך היתר, ונתן טעם בו - לאפוקי אם נתערב במינו, שאין כאן נתינת טעם - על זה אמרו זכרונם לברכה שטעם האיסור אסור כמו עיקרו של איסור. ולזה הוצרך מקרא זה ד"וכל משרת", שאם לא שלמדנו דבר זה מן המקרא הזה, הייתי דן שכל שנתערב איסור בהיתר במינו או אפילו בשאינו מינו, שיבטל ברוב מן, הכלל הידוע לנו מדין התורה דחד בתרי בטל, כלומר ברובא, דלשון "תרי" לאו דוקא. ואחר שידענו זה, יש לנו לדון הטעם כמו הממש. ומה הוא הדין הידוע לנו בממשו מבלי תערובת? שמי שאכל כזית איסור מבלי שהיית שיעור אכילת פרס - שלוקה עליו, אבל שהה יותר מזה פטור. וזה הדין בעצמו הוא שנאמר בטעמו, שאם נתערב מן האיסור בהיתר כזית בכדי אכילת פרס, ואכל ממנו שיעור אכילת פרס מבלי שהייה הנזכרת - לוקה עליו. אכל ממנו פחות מכן, או שנתערב בו מן האיסור פחות משיעור זה, אינו לוקה עליו. וכמו כן אמרו קצת המפרשים, שבכלל איסור טעמו ולא ממשו להלקות עליו הוא, כל זמן שנתן האיסור טעם בהיתר כל כך, כאלו נתערבו בו איסור כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שלא ידענו כמה שיעור נכנס בו מממשות האיסור. ולא כך דעת הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, לפי הנראה מדבריו בהפלאה (נזירות ה ד) וקדושה (מאכלות אסורות טו, ג), אלא דלא לקי לעולם לדעתו עד דעתנו [-שנדע] שאכל ממשות האיסור כזית, או בפני עצמו, או בתערובת כזית בכדי אכילת פרס. ולפי סברתו זאת, מה שאמרו שם "משרת - ליתן טעם כעיקר", כגון ששרה ענבים במים, לעניין איסור הוא שאמרו כן ולא למלקות. שסט. שלא יאכל הנזיר ענבים לחים שלא יאכל הנזיר ענבים לחים, שנאמר (במדבר ו ג) וענבים לחים וגו' לא יאכל. ואמרו זכרונם לברכה במסכת נזיר (לה ב), וענבים לחים לא יאכל - להביא את הבסור. כל עניין מצוה זו במצוה הקודמת לה. ומשורשי עניין הנזירות אכתוב למטה במצות גדול שער נזיר (מצוה שעד). שע. שלא יאכל הנזיר צמוקים שלא יאכל הנזיר צמוקים, שנאמר (במדבר ו,ו) וענבים לחים ויבשים לא יאכל. שלא תאמר הואיל ונשתנה שמם, שנקראים צמוקים ולא ענבים, הותרו. לפיכך באר הכתוב האיסור גם בהם. וכל ענינה במצות הקודמות. ומי שאכל כזית מהם לוקה. שעא. שלא יאכל הנזיר גרעיני הענבים שלא יאכל הנזיר זרע הענבים, שנאמר (במדבר ו ד) מחרצנים ועד זג לא יאכל. כל עניינה במצות הקודמות. ואם אכל מהן כזית לוקה. שעב. שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים. שנאמר (במדבר ו ד) ועד זג לא יאכל. ופירוש זג היא הקליפה. כל ענינה במצות הקודמות. ונתרבו האזהרות בהרחקת היין ובכל היוצא מן הגפן לפי הדומה, מפני שיש בכל היוצא ממנה, כוח רב להגדיל היצר, וזה ידוע לחכמי הטבע. וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה (ספה''מ ל''ת רו) והראיה על היות אלו החמשה, כלומר היין והענבים, והצמוקים והחרצן והזג, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמה, שהרי מתחייב אדם מלקות אחת על כל אחד ואחד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה במשנה (נזיר לד, ב): וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ואמרו כן במסכת נזיר (לח, ב) אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגין, וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש. וכשרצו שם לקיים, שזה התנא דתני מלקיות, תנא ושייר, ושיתחייב הנזיר יותר מחמש מלקיות, ואמרו "והא שייר לאו דלא יחל", ולא אמרו והא שייר לאו דחמץ, והטעם לפי שלא יתחייב על היין ועל החומץ שתים, כמו שאמרנו, מפני שהחומץ נאסר מחמת עיקרו שהוא יין, ועניין הכתוב כאילו אמר שעיקר איסורו של יין לא סר ממנו בהפסדו, כמו שזכרנו למעלה במקומו (מצוה שסח). וממה שראוי שתדעהו, שאלה איסורי נזיר מצטרפין כולן לכזית ולוקין על כזית. עד כאן. שעג. שלא יגלח הנזיר שערו שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזירותו, שנאמר (במדבר ו ה) תער לא יעבר על ראשו. משורשי המצוה כתבתי למטה במצות גדול שער נזיר (מצוה שעד). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר לט, א) שאחד מגלח בתער, או במספרים כעין תער, או שתלש השיער בידו, כל זמן שקצצה מעיקרה לוקה, אבל כל זמן שהניח ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה, שאין זה כעין תער. העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את שערו, אינו לוקה, [אלא בטל מצות עשה. נזיר שגילח כל ראשו אינו לוקה] משום התגלחת אלא אחת, ואם התרו בו על כל שער ושער, ואמרו לו אל תגלח והוא מגלח - לוקה על כל אחת ואחת. וכן מעניין המצוה, מה שאמרו במסכת שבת (נ א) נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק. כלומר, שחופף שערו בידיו וחוכך בצפרניו, ואם נפלו שערות מתוך החפיפה והפספוס אינו חושש, אחר שאין כונתו להשירו, ואפשר גם כן שלא יהא נושר מפני זה, אבל לא סורק במסרק, לפי שהמסרק מפיל ומשיר השער בלי ספק, וכן לא יחוף באדמה מפני שמשרת השער ודאי, אבל אם עשה כן אינו לוקה. ויתר פרטיה במסכת נזיר. ולעניין במי נוהגת ובאיזה זמן ועונש העובר עליה, הכל כדין שאר מצות הנזיר שכתבנו. ומכל מקום יש לברר כאן שאם גילח אפילו שערה אחת יתחייב מלקות עליה, וכמו שאמרו בנזיר פרק שלושה מינין (מ, א) אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים, כלומר, שלא קיים מצות עשה דגלוח כל זמן שנשתירו בראשו שתי שערות, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו, כלומר אינו סותר חשבון ימי נזרו, אלא אם גילח רוב ראשו, אבל גילח מיעוטו, אף על פי שעבר על לאו ד"תער לא יעבר על ראשו" - אינו סותר חשבון הימים בכך. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שכל מי שקבל עליו נזירות ואפילו בזמן הזה, אסור לגלח אפילו שערה אחת, והעובר על זה וגלח אפילו שערה אחת חייב מלקות. שעד. מצות גידול שער נזיר שנצטוה הנזיר, והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו להשם שנאמר (במדבר ו ה) גדל פרע שער ראשו. ולשון מכלתא גדל פרע מצות עשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר תער לא יעבר על ראשו. משורשי המצוה הקדמה כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה, כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחוייב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים, ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכון בתי חומר. ואחר שנשתעבד לזה. מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים. ולהשתדל בצורכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עוון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי (כ ב, ב) שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי, משום דכתיב (בראשית, ב ז), ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה. ועל זה אמר המלך החכם (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר (ד, ב). אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה [הנאה]? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. ועל כן, כדי להכניע היצר, גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאות ימי נזרו, ולא הורשה לתקן אותם וליטול מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחילה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל, כי אין ספק שהשיער הגדול ביותר או הגילוח הגמור יפסיד תואר האדם. ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי, ממה שאמרו זכרונם לברכה (שם יט, א) יביא כפרה על עצמו על שציער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו: כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון, ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחייב עליו בעניין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות ענוי יותר מדאי על נפשו. וכל דרכי ה’ יתברך ישרים, וצדיקים ילכו בם. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב בפירושיו על דרך הפשט, בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה, כי העניין הוא שצריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם, דמכיון שהיתה עליו רוח ה’ והתחיל להיות נזיר להשם, ראוי היה לעמוד כן כל ימיו. ושבעים פנים יש לתורה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאם נתגלח הנזיר, בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס, הרי זה סותר מניינו ומתחיל למנות שלושים יום, דקימא לן סתם נזירות שלושים יום, כדי שיהיה לו 'פרע'. ובמה דברים אמורים, כשנתגלח ברוב ראשו, בין בתער בין במין תער, ולא נשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן. אבל גילח מיעוט שער ראשו, אינו סותר מניינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מניינו מפני שתיית היין, ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מניינו מפני הטומאה, כמו שמפורש בכתוב. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין נזירות, דכל כנויי נזירות כנזירות, כלומר, מי שהיה עילג, או מקומות שהכל עילגין, ודרכן לומר במקום נזיר, נזיק או נזיח או פזיח, ואמר אחד מלשונות אלו על עצמו, כגון שאמר אהא נזיק או נזיח או פזיח - הרי זה נזיר, שאין אומרים בנזירות שיהיו דברי פיו בכוון כלבבו כמו בשבועה, אלא מכיון שבלבבו להינזר, ואמר דברים שיש להבין בהן שיהא נזיר, אף על פי שהן מלות שאין עניין הנזירות מובן מתוכן יפה, הרי זה נזיר. וכן מה שאמרו ש-ידות נזירות כנזירות, ומה הן הידות? כגון שאמר אהא, והיה נזיר עובר לפניו הרי זה נזיר. או שאמר אהא נאה, ותפס בשערו, הרי זה נזיר. וכן האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד, או מן התגלחת, או מן הטומאה בלבד, הרי זה נזיר גמור. והאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין או אטמא למתים או אגלח, הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ונשאלים על הנזירות כדרך שנשאלין על שאר הנדרים. והאב מדיר את בנו קטן עד שלוש עשרה שנה ויום אחד בנזיר, אבל לא האם, ודבר זה קבלה. והגוים אין להם נזירות, אבל יש נזירות בעבדים ובנשים. והבעל והאב מפר לאשה נדר נזירות כמו שאר נדרים, וכן האדון אם ירצה כופה לעבד לשתות יין ולהטמא [ה' נזירות פ''א]. ונוהגת מצוה זו שחייב בגידול השער כל מי שנדר בנזיר, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה (שם יט, ב) שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר, שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמנין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו. לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה, הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשו בעוונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו זכרונם לברכה, שכופין אותו אם יש בנו כוח לכופו לעלות לארץ ולנהוג נזירותו שם, עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו. שעה. שלא יכנס הנזיר לאוהל המת שלא יכנס הנזיר לאוהל המת שנאמר (במדבר ו) על נפש מת לא יבוא. משורשי הרחקת הטומאה ממקום הקודש, כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה (מצוה שסב) מה שידעתי, והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה. ובטעם טומאת גוף האדם המת, כתבתי גם כן מה שהשגתי בסדר אמר אל הכהנים (רסג). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר מג, א) שאין הנזיר חייב משום ביאה באוהל המת עד שיכנס שם כולו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חטמו או אצבעות רגליו יטמא מכל מקום, אין נקרא ביאה, עד שיכנס כולו. לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכו בשידה תבה ומגדל, ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, לוקה שתים: אחת משום לא יבוא, ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשו טומאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באוהל המת או בבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו שהה שם כדי השתחויה במקדש, חייב מלקות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר [שם פ''א]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליו ונטמא בצדדין שאמרנו חייב מלקות. שעו. שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טמאות שלא יטמא הנזיר במת. שנאמר (במדבר ו ז) לאביו ולאמו וכו' לא יטמא וגו'. אף על פי שכבר כתבתי במצוה ראשונה שבסדר זה (מצוה שסב) טעם בהרחקת הטומאה מן הקודש, עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החומר הגדול שבנזיר, שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו, ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן הדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן. והעניין הוא לפי הדומה, כי קדושת הכהן חלה עליו ממילא, לא הסכים הוא עליה ומדעתו לא נהיתה, כי אם מלדה ומבטן נתקדש בכוח שבטו שכולו קודש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני העולם, כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעבד בית אלקיו. ואמנם לעתים גם כן ישכון בהיכלו ויגל עם אוהביו לשמחה ולמשתה, יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה להטמא להם, כל דרכי התורה נעם וכל נתיבותיה שלום. אכן האיש הנזיר לשם, כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לשם, וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו, לא יטמא בתאוות העולם, ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים, כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להכין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו, ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בהקרבת רעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה?! אין ספק כי בהתעלות הנפש, יקל מאוד בעיניה הנאת הגוף וכל עניינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים, ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים, זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה, ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להם, וכעניין הכהן הגדול, כי מהיותו מעולה מאוד בעניינו, ונפרש מחברת האוהבים, ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלקיו, יתברך תמנענו התורה גם כן מהיטמא לאחד מכל קרוביו. וטעם הנאמר עליו בכתוב בהרחקת הטומאה נאמר גם על הנזיר, זולתי שבכהן הזכיר שמן, מפני שהוא משוח בו, ובנזיר לא הזכיר שמן. שבכהן נאמר (ויקרא כא כב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. ובנזיר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו. ואולי תחשב להשיב עלי, כי הנזיר לזמן, בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט? התשובה: כי האדם אחר הזירו לשם פעם אחת, תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסכימין על ידו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה, בא לטהר מסיעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתיע וישלים כל ימיו בטהרה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שיש טומאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמים, ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן; ויש טומאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים הקודמים, ואף על פי שהיא טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו. דמשמע: עד שיטמא בטומאות שהן בעצמו של מת. ואלו הן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל העצמות שהן רוב מנין העצמות, אף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל עצמות שהן בנינו של מת, ואף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל חצי קב עצמות, אף על פי שאין בהן רוב בנינו ולא רוב מנינו, ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת, ועל הגלגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם, שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי ליג דם שבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת. ואיזהו נצל? זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה. ואין רקב המת מטמא, עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר אחד, או שנקבר בכסותו, או בארון של ''עצמות'' או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחת, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה, אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא, עד שירקב מאליו. וכן אם נטמא ברבע העצמות הבאים משדרה או מן הגולגולת [באהלן] הרי זה ספק טמא. כל אלו שתים עשרה טמאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן, או אם נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהילה הטומאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מטמאות אלו באהל, הרי זה מגלח תגלחת טומאה, ומביא קורבן טומאה, וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכלו, שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה, או נשאו, הרי זה מגלח עליו, ומביא קורבן טומאה, וסותר את הקודמין, ואין עצם אחד מטמא אהלו. אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים, או בשדה שנחרש קבר בתוכה, שהן מטמאין במגע ובמשא; או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טומאות הנזכרות, ושריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מטה, או גמל וכיוצא בו, ונטמא באהלן או ברבע העצמות שאין בהן לא רוב מנין ולא רוב בנין, או שנטמא ברביעית דם, ואף על פי שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, לפי העניין שזכרנו הרי זה אינו סותר. אף על פי שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה, ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאה, ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למנין ימי נזירותו. וכן מעניין המצוה מה שאמרו, שהמטמא הנזיר אם היה הנזיר מזיד לוקה, וזה שטמאו עובר משום (ויקרא יט לד) ולפני עור וגו', ואם הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהן לוקה, ולמה אינו לוקה המטמא הנזיר? לפי שנאמר בנזיר וטמא ראש נזרו, כלומר שאין חיוב מלקות אלא בו כשהוא מטמא מדעתו. ויתר פרטיה במסכת נזיר. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וטמא עצמו במזיד בצדדין שבארנו לוקה. וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה שהנזיר שטמא עצמו במזיד יתחייב ארבע מלקיות, משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא, אם היתה ביאה וטומאה באין כאחת. שעז. מצות גילוח הנזיר והבאת קרבנותיו שיגלח הנזיר שערו ויביא קרבנות כשישלים נזירותו, וכן כשיטמא, שנאמר וביום מלאת ימי נזרו וגו' וכן וכי ימות מת עליו וגו'. ואמרו בספרא (מצורע ב, ו) שלושה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים, אולם שלושה אלה אינם שוים לכל דבריהם, שגלוח הלוים היה לשעה במדבר ואינה נוהגת לדורות וגלוח מצורע ונזיר מצוה ונוהגת לדורות. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סה''מ עשה צג) ששני גילוחים אלו של נזיר, שהן גילוח טומאה וגילוח טהרה אין ראוי למנותן כי אם מצוה אחת, לפי שעניין גילוח הטומאה אינו מצוה בפני עצמה כלל, אלא דין מדיני הנזירות הוא, שביאר הכתוב שאם נטמא הנזיר בימי הנזירות שיגלח ויביא קורבן ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כבתחילה מנין כל ימי הנזירות שאסר על נפשו, כמו שיש למצורע גם כן שתי תגלחות והן מצוה אחת, ואחר שאין זה עיקר המצוה אלא דין מדיניה, אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה, וכמו שבאר הרב זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעיקר השביעי. ובסדר זאת תהיה (מצוה קעד) כתבתי גם כן בשם הרב זכרונו לברכה, מה היא הסיבה במנותנו תגלחת נזיר וקרבנותיו מצוה אחת, ותגלחת מצורע וקרבנותיו שתי מצות, ושם תראנו מבאר אם תרצה ללמד. משורשי מצוה זו של גלוח כל השער במלאת ימי הנזירות והבאת הקרבנות כתבתי בכלל שורש מצוה הקודמת (שעד) מה שידעתי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מדות ב, ה) היכן מגלח שערו? בעזרת נשים. ולשכת נזירים היתה שם בקרן דרומית מזרחית, ושם מבשלים שלמיהם ומשליכין שערן לאש. ואם גילח במדינה יצא, ובכל מקום שמגלח תחת הדוד משליך שערו, ואינו מגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח, שנאמר (במדבר ו יח) פתח אהל מועד, ואין פירוש הכתוב שיגלח כנגד הפתח, שבזיון מקדש יהיה בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה במצוה זו (נזיר מו א) נזיר ממרט אינו צריך להעביר תער, ואף על פי שאין לו שער, וכן אם אין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו ושותה יין אחר כן ומטמא, ואפילו יש לו שער, מכיון שהביא קרבנותיו, אף על פי שלא גילח אין התגלחת מעכבת, ושותה ומטמא לערב. דמשנזרק עליו אחד מן הדמים מקרבנותיו הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף, שכל הדברים האלה למצוה ולא לעכוב, ואף על פי שאין התגלחת מעכבת מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה. ונזיר שגלח בלא תער או שגלח בתער ושיר שתי שערות לא עשה ולא כלום, ולא קים מצות גלוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא. גלח על השלמים ונמצא פסול, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גילח על שלושת הבהמות שהוא מקריב, ונמצאת אחת מהן כשרה תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן. שלוש בהמות אלו שאמרנו הם, כבש לעולה, וכבשה לחטאת, ואיל לשלמים, ומביא עם האיל ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סלת ואופה מהן עשרים חלות. ויתר פרטיה במסכת נזיר [שם פ''ז]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות והעובר על זה ולא גילח, או שגילח בלא תער, או שגילח ושייר שתי שערות - ביטל עשה. אבל שייר אחת לבדה אין המצוה מתבטלת בשביל שער אחת. ואפילו גילח ושייר שתי שערות ואחר כך נשרה אחת מהן מעצמה, אם גילח האחרת אף על פי ששער אין כאן, שהרי שערה אחת אינה חשובה שער, כמו שאמרנו, מצות גלוח יש כאן, לפי שכבר גילח כל ראשו חוץ מן השתים, ונפילת האחת אינה כלום, ששערה אחת אינה חשובה לכלום, וכשגילח האחרת הרי השלים גילוחו לגמרי וקים מצות גלוח. ואף על פי שהתגלחת אינה מעכבת משתית היין ומהטמא, כמו שאמרנו, הבאת הקרבנות מעכבת הכל, ואם לא הביאן ביטל עשה זה, והוא אסור לשתות יין ולהטמא עד שיביאם, ואף על פי שגילח לא נשלמה המצוה עד שהביא הקרבנות. שעח. מצות ברכת כהנים בכל יום שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום. שנאמר (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. משורשי המצוה שחפץ ה’ בטובו הגדול לברך עמו על ידי המשרתים החונים תמיד בבית השם, וכל מחשבתם דבקה בעבודתו, ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם, ויתברכו כל מעשיהם, ויהי נעם ה’ עליהם. ואל תתמה לאמר ולו חפץ ה’ בברכתם יצו אתם את הברכה, ואין צורך בברכת הכהנים, כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכוח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועל כן כי בחר בנו מכל העמים ורצה שנזכה בטובו הזהירנו וצונו להכין מעשינו ולהכשיר גופינו במצותיו, להיותינו ראויים אל הטוב, גם ציוונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה, ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים, כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו, ומתוך כך נזכה בטובו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין הכהנים נושאים כפיהם אלא בעשרה, והכהנים מן המנין. וכיצד היא נשיאות כפים? בשעה שיגיע שליח צבור לעבודה, כלומר כשירצה להתחיל בברכת רצה, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת עולין לדוכן, ופניהם למול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות על כפיהם עד שישלים שליח צבור ברכת הודאה, ואחר כך מחזירין פניהן כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהם, ומתחילין יברכך, ושליח צבור מקריא אותן מלה מלה, שנאמר אמור להם, והם עונים אחריו בקול נאה. וכשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן, וכן בפסוק שני ושלישי, וכשישלימו השלושה פסוקים מתחיל שליח צבור ב'שים שלום' וכו', והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש וכופפין אצבעותיהם ועומדין שם בדוכן עד שיגמור ברכת שים שלום וחוזרין למקומן. ומנהגנו היום, שהכהנים אינן עולים לדוכן, אלא עומדים לפני הארון ועושין כסדר שכתבנו. וקודם שיחזירו פניהם לברך העם, מברכים: ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכל פנות שיהיו פונין כגון חזרת פניהם לצבור או להיכל יהיו לעולם דרך ימין. וששה דברים מונעין מן הכהנים נשיאות כפים הלשון, והמומין, והעבירה, וטומאת הידים, והשנים, והיין, וביאור דברים אלה עם יתר פרטי המצוה הכל מבואר בפרק אחרון ממגילה ותענית, ובשביעי ממסכת סוטה [א''ח סי' קכח]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בכהנים כי עליהם מצוה זו לברך את ישראל. ובשחרית ובמוסף ובנעילה חייבין לברכם, אבל במנחה של כל יום אין שם נשיאות כפים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל אדם ויש שם חשש יין, ושיכור אסור בנשיאות כפים. אפילו במנחת תענית, גזרו זכרונם לברכה, אטו מנחה של כל יום, וכדפסק רב נחמן בפרק בתרא דתענית (כו, ב) אבל אמרו שם, אלא האידנא מאי טעמא פרסי ידיהו כהני במנחתא דתעניתא, הואיל וסמוך לשקיעת החמה מצלי לה, כתפלת נעילה דמיא. שעט. מצות משא הארון בכתף שנצטוו הכהנים שישאו הארון על הכתף כשמוליכין אותו ישראל ממקום למקום. שנאמר (במדבר ז ט) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה אף על פי שמצוה זו באה ללוים, בעת ההיא היה, כלומר במדבר, למיעוט מספר הכהנים בימים ההם. ואולם לדורות הכהנים חייבים במצוה זו והם ישאוהו, כמו שהתבאר בספר יהושע (ג ו) וספר שמואל. והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב זה שאמר הרב שנעתקה המצוה לכהנים, אינו אמת, חלילה לנו שנאמר שנשתנה שום מצוה בתורה, שיהיו נפסלין הלוים ממשא הארון לעולם, ויפה פרש. והלוים נשאוהו בימי דוד, שנאמר (דברי הימים א טו כו) ויהי בעזר האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה’ וכתיב וכל הלוים הנושאים את הארון וגו'. אבל באמת, כי הכהנים והלוים כולם כשרים במשא הארון מן התורה, שכולן נקראו לוים, וכמו שכתוב (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים, וכן כתוב (דברי הימים שם יד טו) ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון ה’ אלהי ישראל כאשר ציווה משה כדבר ה’ בכתפם במוטות עליהם. ואמרו בספרי, והיכן ציווה? ולבני קהת לא נתן וגו', כי כולם נקראו בני קהת. ועוד כתב, כי מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שהתבאר זה בספר יהושע ושמואל, לא מצא הוא הבאור הזה, אבל מצא בהפך, שהרי נאמר שם (יהושע ג ג) ויצו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה’ אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו. אבל האמת כמו שאמרנו, שכל השבט כשר למשא הארון, ועוד שמפורש הוא הדבר במסכת סוטה (לג, ב), שאמרו זכרונם לברכה, כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום לוים נושאים את הארון, והיום נשאוהו כהנים, כלומר ביום שעברו את הירדן נשאוהו הכהנים לבדם, כי כן כתוב ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית, כדי להעשות הנס על ידי כהנים, שהם קודש קודשים בשבט. ולפי הדומה, מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שמבואר הוא ביהושע מזה המקרא הוא, ואיננו ביאור הכרחי כלל, כמו שבארנו. וזה שנאמר בספר מלכים (א ח, ו) ויביאו הכהנים את ארון ברית ה’ אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקודשים. גם זה אל יקשה בעיניך, כי מפני שהלוים אינם נכנסים לבית קודשי הקודשים, הכניסוהו הכהנים לבדם. והעיקר לפי הדומה, כדברי הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה, שכל השבט כשר למשא הארון, וכמו שכתוב (דברי הימים ב לה, ג) ויאמר ללוים וגו' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף. עוד עניינו, שלא יצטרכו ישראל לישא הארון ממקום למקום. אבל אין העניין שאם יצטרכו לשאת אותו שלא ישאוהו הלוים, וזה דבר ברור ונגלה לכל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין כד, א) מומין פוסלין בכהנים, ואין שנים פוסלין בכהנים, לא אמרו כן אלא בעבודת הכהונה, שאין שנים פוסלין באותה עבודה, אבל בעבודת המשא גם בכהנים פוסלין שנים, כמו בלוים [ה' כלי מקדש פ''ב]. משורשי המצוה לפי שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה, שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק השם, על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו, ואין צורך להאריך במובן לתינוקות של בית רבן. כל עניין מצוה זו מבואר בכתוב, והוא שישאו הכהנים והלוים הארון בכתף בעת שיצטרכו לנשאו ממקום למקום, כגון בעת מלחמה או לשום דבר אחר, ולא ישאוהו בעגלה או על גבי בהמה, וכבר שמו חכמים (סוטה לה, א) לדוד טועה בדבר שהתינוקות קורין אותו, בנשאו הארון על העגלה. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן כי אז היו צריכין לשאת ארון ברית ה’ מפני מלחמה או כאשר יצוה מלכם, אבל עכשו, בעוונותינו, אין לנו מלך ולא ארון לשאת בשום מקום. ומצוה זו מוטלת על שבט לוי ועל שאר ישראל שיסכימו על ידם. וזה שנהגו בגליות היום להוציא ספר תורה לקראת מלכי האומות אין זה בחיוב מצוה זו כלל, שכל בני ישראל רשאים לישא אותו, ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאוהו מבני לוי תבוא עליהם ברכה. פרשת בהעלתך פרשת בהעלתך יש בה שלוש מצות עשה ושתי מצות לא תעשה שפ. מצות פסח שני בארבעה עשר באיר שיעשה פסח שני בארבעה עשר באיר, כל מי שלא יכל לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה. שנאמר (במדבר ט יא) בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו. ועוד הורונו חכמים זכרונם לברכה (פסחים עג, א) דלאו דוקא טומאה וריחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג, או נאנס, או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני. משורשי המצוה לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם. כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכולתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והיא העת הידועה. ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים. ועניין חידוש העולם, הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין להם תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם. על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחודש הראשון ולא זכה בה עם הקודמים, יעשה אותה בחודש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגיר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים שחייבים לעשות פסח שני. (רמב''ם קרבו פסח ו ז). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפסחים פרק מי שהיה טמא (צה, א) מה בין ראשון לשני? הראשון חמץ אסור בבל יראה ובבל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית; והשני אינו נוהג אלא יום אחד; ואין שם יום טוב ואיסור מלאכה; והראשון טעון הלל באכילתו, והשני אין טעון הלל באכילתו; זה וזה טעונין הלל בעשיתו; ושניהם נאכלין צלי על מצות ומרורים, שבפירוש נאמר בכתוב כן. ושניהם דוחין את השבת, ובשניהם אין מותירין ולא שוברין עצם, שבפירוש הזהיר הכתוב גם בזה, ב"לא תותירו" "ועצם לא ישברו בו". ואם תשאל בני ולמה לא ישוו שניהם בכל דבר, שהרי בפירוש נאמר כאן בפסח שני, ככל חקת הפסח יעשו אתו? דע, כי כבר עוררו אותנו חכמים זכרונם לברכה בזה, ובארו בפרק מי שהיה טמא (שם), שבמצות שבגופו של פסח הכתוב מדבר, כגון לאכלו על מצות ומרורים, ושלא להשאיר ממנו, ושלא לשבר בו עצם, וכמו שפרשנו. ולמדנו לומר כן, מאשר פרש הכתוב כאן בפסח שני קצת מדיניו, ואלו היה שוה לגמרי עם הראשון, יאמר ככל חקת הפסח וגו' ודיו. וכן אמרו שם מה עצם מיוחד שבגופו, אף כל וכו'. וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שם צג א) גם כן, שהטמא שנדחה לפסח שני, הוא מי שנטמא בטומאה חמורה המעכבתו מלאכול הפסח, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות ובועלי נדות, וכן טמא מת שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, וכמו שפרשנו בסדר נשא (מצוה שעו). אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, וכן אם נגע בנבלה ובשרץ וכיוצא בהן, ואפילו ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו אוכל פסחו. וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק מי שהיה טמא (שם ב), על דרך ההלכה המקוימת, שדרך רחוקה תקרא כל שהוא רחוק מחומות ירושלים חמשה עשר מילין, אבל פחות מכן אין נקרא דרך רחוקה. ויתר פרטיה במסכת פסחים [ה' קורבן פסח פ''ה]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים בתורת חיוב, ובנקבות בתורת רשות, שכן הורונו זכרונם לברכה (שם צא, ב), שנשים שנדחו לפסח שני מפני טומאה או מפני אחד מהדברים שזכרנו, שעשיית הפסח שני להן רשות: רצו שוחטין, רצו אין שוחטין. ומן הטעם הזה אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת. והאיש העובר על זה והזיד ובטל עשה זו, ולא הקריב פסח שני כשנאנס ולא יכל להקריב פסח ראשון, חייב כרת. זוהי דעת רבי במשנה (שם צג, א), אבל רבי נתן ורבי חנינא ורבי עקיבא פוטרין אותו מן הכרת, מכיון שלא הזיד בראשון. ואין צריך לומר שאם הזיד ובטל הראשון, ובטל גם השני בין בזדון בין בשגגה, שחייב כרת לדברי הכל, מכיון שהזיד ולא הקריב קורבן ה' במועדו. וזאת היא אחת משתי מצות עשה שבתורה שמתחייבין עליה כרת, כמו שאמרנו בסדר בא אל פרעה (מצוה ה). שפא. מצות פסח שני שייאכל על מצות ומרורים שכל המחוייב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר (במדבר ט יא) על מצות ומרורים יאכלוהו. משורשי מצות כל עניין הפסח כתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה ה), ואין ספק כי כל עניין פסח שני אינו כי אם מיסודו של ראשון, ידוע הדבר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהמצות צריכות שימור גדול שלא יבואו לידי חימוץ, עד שחייבונו זכרונם לברכה להזהר בהם אפילו מזמן קצירה שלא יבואו עליהן מים, פן יבואו לידי חימוץ. ויתר ריבוי פרטיהן בעניין הלישה והאפיה בפסח ראשון, וכלל הכל הוא, שנעשה בהן שמירה גדולה מחימוץ. וכן מה שפירשו במרורים שכל עשב מר הוא בכלל מרורים שהזכיר הכתוב, ושאדם יוצא ידי חובתו בפסח בכולן, לפי שהצוואה לנו במרור, זכר לוימררו את חייהם (שמות א יד), ובכל עשב מר יזכר הדבר. אבל מכל מקום בררו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם לט א) לאכול החזרת, כי בה זכר התמרור מצד הקלח שטעמו מר קצת, וגם יש בה הידור למצוה יותר מבשאר עשבים מרים, גם כי שמה הדור, שנקראת חסא, ורמז ברכה בו, שחס רחמנא עלינו ופדאנו מיד המצריים הקשים. ומכל אלה יש התעוררות וזכר אל לב בני אדם בעניין הנסים שנעשו לנו במצרים, ולפיכך הקבעה ההלכה שראוי לנו לחזר אחר החזרת. פרטיה גם כן במסכת פסחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ולא בנקבות, כי כמו שאין שחיטת פסח שני חובה להן אלא רשות, כמו שאמרנו במצוה הקודמת, כן אכילת מצה ומרור עמו אינה חובה להם, ומבואר גם זה שם במסכת פסחים (צה א). והעובר על זה ואכל פסח שני מבלי מצה ומרור ביטל עשה זה. שפב. שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו שהוא יום חמשה עשר באיר, שנאמר (במדבר ט יב) לא ישאירו ממנו עד בקר. כל ענינה בלאו הבא על זה בפסח ראשון, הכתוב בסדר בא אל פרעה, והוא שם לאו שני (מצוה ח). שפג. שלא לשבור עצם מעצמות פסח שני שלא לשבר עצם מכל עצמות הפסח. שנאמר (במדבר ט יב) ועצם לא ישברו בו. כל עניין לאו זה מכון בלאו הבא על זה גם כן בפסח ראשון בסדר בא אל פרעה והוא שם (מצוה טז), תראנו משם אם רצונך לדעת. שפד. מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קורבן, וכמו כן בשעת הצרות. שנאמר (במדבר י ט) וכי תבואו מלחמה וכו', וכתיב אחריו גם כן וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'. ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חודש לאו דוקא, דבכל יום, היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקורבן. וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין שאמרו שם (כט, א) הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמה תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחיבי מאן מחיב? ומהדר ליה, כהנים איצטרכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב יום תרועה וגו', והני כהני הואיל ואתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. ומהדר ליה מי דמי? התם חצוצרות, הכא שופר. למדנו מכל מקום דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש, ואמרו במסכת ערכין (יג א) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. משורשי המצוה לפי שבשעת הקורבן היו צריכים לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע, שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקורבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו. ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי נגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן. ומה אאריך, וידוע זה לכל אשר הטה אזן לשמע החצוצרות וקול שופר בכונה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות (כח, א) שהחצוצרה היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יג, א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים. ויתר פרטיה מבוארים בספרי (בהעלותך פיסקא עז) ובמסכת ראש השנה (כו ב) וגם כן במסכת תענית (יט א) בארו שאנו מצוין בתקיעת החצוצרות בעת צרה [ה' תענית פרק א]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בכהנים שעליהם המצוה לתקע בחצוצרות, וכעניין שכתוב בהן במסע המחנות, ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות. ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקורבן אלא הלוים, אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי (מ''ג) נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידם, תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר, שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להם, כלומר שבכל יום היו תוקעין, ולא ביום מועד וראש חודש בלבד. אבל ראיתי להרמב''ם זכרונו לברכה (כלי מקדש ג, ה) שכתב, בימי המועד כולן ובראשי חודשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה. נראה מדבריו, שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקורבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, בטלו עשה זה. שלח לך פרשת שלח לך יש בה שתי מצות עשה, ומצות לא תעשה אחת. שפה. מצות חלה להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן, שנאמר (במדבר טו כ) ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה. ודרשו זכרונם לברכה (ערובין פג, א) ראשית ערסתכם כדי עסתכם, ועסת המדבר היתה עומר, והעומר עשרית האפה הוא, והאפה שלוש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבעה לגין, ולג שש ביצים. נמצאת האפה ארבע מאות ושלושים ושתים ביצים ועשיריתה ארבעים ושלוש ביצים וחמש ביצה, וזהו שיעור עיסה המחייבת בחלה. משורשי המצוה לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חלה ג, א) שאין חיוב העיסה משנתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול, כלומר, משיערב הקמח והמים מיד חיוב החלה חל. וחמשת המינין הם שחייבים בחלה החטים ושעורים, וכסמין, ושבלת שועל, ושיפון, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו, וכולן מצטרפין לשיעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה מפריש אותה מן הלחם, שנאמר באכלכם מלחם מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשיעור שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השיעור ונתערב כל הפת בכלי אחד שיש לו תוך הכלי מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי, ישמרו אל, דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קיבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל דבר שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל, כבר נפטר מחלה. וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה. הסובין שבקמח, קודם שרקדו משלים לשעור, אבל אחר שרקדו, אם חזרו ועירבו אינו משלים לשיעור (חלה פ''ב מ''ו). החלה אין לה שיעור ידוע מן התורה, אפילו לא הפריש אלא כשעורה מן העיסה פטר כל העיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא ראשית ערסתכם חלה תרימו. וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חייבונו (שם מ''ז) להפריש מן העיסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו תתנו לה’. כלומר, תן לכהן מתנה ראויה, ושיערו הם שהיא כן. והנחתום שהוא עושה עסתו למכור בשוק והיא מרובה, וגם צריך להרויח, לא חייבוהו לתת אלא אחד מארבעים ושמונה, ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמעט נחתום דינם כמו שאמרנו למעלה. עיסה שנלושה בשתי קצות העריסה ואין אחד מן החלקים שיעור חלה אינה מתחייבת בחלה, אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד. עיסה שנלושה בין במים בין בכל שאר משקים, ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחילה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל עניינים אלו יש חיוב חלה, שבכל עניינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן (פסחים לז א) דאמר אין לחם אלא אפוי בתנור בלבד, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה או לבשלה בקדרה - אין בה חיוב חלה. ועסת ארנונא, כלומר משותפת בין ישראל וגוי, חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שיעור חלה. עיסה (חלה א, ח) הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתוקנת כלומר, שהורמה ממנה חלה ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה כיצד עושה? מביא עיסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל, ואם אין לו עיסה אחרת נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כולה טבל, ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עיסות מתקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד). ויתר פרטיה, מבוארים במסכת חלה וכן במסכת ערלה [ה' ביכורים פ''ה]. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד מדאורייתא. שנאמר באכלכם מלחם הארץ. ודוקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם, שנאמר בבואכם, ובא הפירוש על זה (כתובות כ, א) בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה (עי' הל, הרמב’’ן פ''ד דבכורות) בעניין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש, ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשיעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדין לא ראתה [נידה], ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת, נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץו שאדם יכול לבטלה לכתחילה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות ובמקומות אחרים מהגמרא, ואין בכל האיסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור שמבטלין אותן גם כן לכתחלה, וכדאמרינן ביום טוב (ביצה ד, ב) אדם מרבה עליהם עצים ומתרין, ואמרו בטעם הדבר משום דמקלא קלי אסוריהו, כלומר, שהוא דבר שכלה באש, ולכן הקלו בדבר. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בספר זרעים הלכות תרומה ובכורים פרק חמישי (הל' ט יא) ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמונה, ושורף אותה מפני שהיא טמאה, ויש לה שם עיקר מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקודם. חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעלי קרין וזבין, וזבות ונדות ויולדות ומצורעין, אבל שאר הטמאין במגע הטומאות, אפילו טמא מת, מותר לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמונה, והיא נאכלת לקטן שעדין לא ראה קרי, ולקטנה שעדין לא ראתה נידה, ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ, עד כאן. שפו. מצות ציצית להטיל ציצית בבגד שנתכסה בו. שנאמר (במדבר טו לח) ועשו להם ציצת וגו', וזה החיוב הוא כשיהיה לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב (דברים כב יב) על ארבע כנפות כסותך. ויש בכלל ארבע חמש או יותר. ויהיה שעורו גדול, כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורוב גופו של קטן המתהלך בשוק לבדו מבלי שומר. ולפי הדומה, שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע. ושיהיה הטלית מצמר או מפשתים זה הבגד שאנו חייבין להטיל בו ציצית כשנתכסה בו. היה חסר דבר אחד מכל אלה, כגון שיש לו פחות מארבע כנפים, או שיעור גדלו פחות מזה שאמרנו, או שהוא משאר המינין פטור מן הציצית מן התורה, כגון בגדי משי, או אפילו של צמר גמלים, או ארנבים, או מנוצה של עזים, כל אלו פטורין מן הציצית מן התורה, שאין נקרא בגד סתם, אלא בגד של צמר רחלים וכבשים או בגד פשתים, וכן לעניין צרעת הבגד, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קעב). שורש המצוה נגלה בכתוב, שהוא למען נזכור כל מצות ה’ תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון, כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בה תמיד, ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו לט) וזכרתם את כל מצות ה’. ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קורח יב) כי מלת ציצית תרמז לתרי''ג מצות עם צירוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו. ועוד אומר לי לבי, שיש בו רמז וזכרון, שגופו של אדם ונפשו הכל להשם ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פ''ג) הארץ מהיכן נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד, וחוטין רמז אל הגוף, כעניין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה פרק המפלת (נידה כה, ב) אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמז לנפש שהיא מן העליונים. ולזה רמזו באמרם (מנחות מז ב) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל וגו' ואומר (יחזקאל א כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו (מנחות לט א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונה והגוף תחתון. ואמרו שעושין ממנו שבע כריכות או שלוש עשרה לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו תנא הפוחת לא יפחת משבע, כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על שלוש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מג ב) שהכסות של חמש כנפים, או יותר אין מטילין בו ציצית, אלא בארבע כנפים ממנו המרוחקות. ומה שאמרו (שם כח, א), שארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת. ומה שאמרו (שם לח, א) שהתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, דאין העניין לומר שהן שתי מצות שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאים תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאלו הוא בשלמותו עם התכלת, וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים, יכל להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה. וצבע התכלת הזה שנצטוינו בו דומה לעין הרקיע בטהרו, והוא נעשה בדם דג אחד שנקרא חלזון, שעינו דומה לעין הים (מנחות מד א), ובים המלח הוא מצוי, וצובעין בו פתיל של צמר. וזה ימים רבים לישראל, לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו. וצריך לצבעה לשם מצותו, והחוטין הלבנים גם כן צריכין טויה לשם המצוה, ואין טוין אותן מצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, ואין עושין אותן מצמר הגזול, ולא משל עיר הנדחת, ולא משל קודשים, ואם עשה פסול. ציצית שטווה אותה גוי פסולה, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו. אבל עשאה ישראל בלא כונה דיעבד כשרה. ושמעתי מגדולים שהעשיה אינה כשרה בנשים. כיצד עושין הציצית? מעבירין ארבעה חוטין בכנף הבגד, שהן שמונה ראשי חוטין כשהן תלוין בכנף, ואין תולה אותן סמוך ממש לשפת הבגד, ולא רחוק אלא סמוך כשיעור גודל מראשו עד הפרק הראשון, כדאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בגמרא (שם מב, א), וצריך להרחיק כמלא קשר גודל. ועושה אחד מהם גדול כדי שיכרוך בו האחרים, וקושרן בחמשה מקומות קשר כפול. ובין קשר וקשר עושה שלוש חוליות, ובאמצעות הקשר האחרון עושה ארבע חוליות שנמצאו בין כולן שלוש עשרה חוליות. ועושה החוטין ארוכים בכדי שיספיקו שיהיה בהן שני חלקים ענף כלומר, בלא קשרים וחוליות, מלבד הקשרים והחוליות, זהו עיקר מצותו לכתחלה. אבל דיעבד אפילו בחוליה אחת יצא, וכן בדיעבד אם נתמעטו חוטי הציצית, (שם לח, ב) אפילו לא נשאר בהן אלא כדי עניבה כשר. אבל נפסק אפילו חוט אחד מהם מעיקרו פסול. ומי שיש לו כסות ארבע כנפים, כל זמן שאינו מתכסה בה אינו חייב להטיל בה ציצית. והלכה כרב דאמר (שם מב, א) ציצית חובת גברא, כלומר חיוב האיש הוא לעשות ציצית בבגד כשהוא מתכסה בו, אבל בבגד המונח בקופסא אינו חייב להטיל בו ציצית, שאין הלכה כמאן דאמר חובת מנא היא. כלומר, שאם היו לו לאדם כמה טליתות של ארבע כנפים בביתו, אפילו לא יתכסה בהן לעולם חייב להניח בכולן ציציות זה אינו, אלא הלכה כרב כדאמרן. ומי שיש לו טלית של פשתן מטיל בו ציציות של פשתן, דלית הלכתא כבית שמאי דאמרי (שם מ א) סדין בציצית פטורה, כלומר דטלית של פשתן מכיון שאי אפשר לו להטיל בו תכלת לעולם, משום כלאים, כי התכלת ודאי עמרא הוא, שצבע התכלת לא היה יפה בפשתן לעולם אלא בצמר, והתורה חייבה אותנו בתכלת גמורה. ומכיון שאי אפשר להטיל חוט צמר בפשתן לעולם משום כלאים, אף חוטין של לבן כלומר של פשתן אין מניחין בו. וזהו שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין, ואין הלכה כמותם, דטעמא דידהו משום דלא דרשי סמוכין, והלכה כבית הלל דדרשי סמוכין, וסברי, דלאו דכלאים אינו בציצית, שהתורה אמרה (דבוים כב יא), לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך. כלומר אבל גדילים תעשה לך משעטנז, ומשום הכי קא סברי בית הלל דסדין בציצית חייבת, כלומר, שמניחין ציצית של פשתן בטלית של פשתן, והלכה כמותם. אבל אין מניחין בו תכלת גזרה משום קלא אילן, כלומר גזרה שמא יצבעו אותו בצבע אחר שאינו תכלת, ויהיה כלאים שלא במקום מצוה. והקשו בגמרא במנחות על דבר זה, לא יהא אלא לבן? כלומר לבית הלל דדרשי סמוכין למה נגזור בזה? שאפילו יהיה קלא אילן, מה בכך? הרי אמרנו דכלאים התרו בציצית? כלומר אפילו בלבן, כלומר, אפילו להניח בטלית של פשתן ציציות של צמר לבן, ואין צריך לומר בצמר צבוע בתכלת כמצותו. ופריק, הני מילי דאמרי בית הלל דכלאים התרו בציצית מדרשא דסמוכין היכא דליכא מיניה, כלומר היכא דלא אפשר לן במיניה כגון טלית שהוא של פשתן, שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת על כל פנים אתה צריך צמר, שאי אפשר לתכלת אלא מצמר, בעניין זה סמכי בית הלל אדרשא דסמוכין, ומחיבי להטיל תכלת בסדין. אבל היכא דאיכא מיניה, כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטין לבנים בלא תכלת בטלית של פשתן, אי אפשר לך להניחם בו של צמר מכח אותה דרשא דסמוכין, שהרי חוטין לבנים מפשתן אפשר לך לעשותם, והינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקים שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ועכשו יכול אתה לקים את שניהם, דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת לגבי לבן הרי בפשתים אפשר לך, וכיון שכן, אם תעשה מצמר הוו להו כלאים ואסור ותו לא מידי. ומפני שיש בעניינים אלה הרבה פירושים הארכתי לך מעט בכאן, ובמה שעלה במצודתי ערכתי לפניך שולחן, ואם תזכה בני האמת תבחן, ואם אולי מדרך הישר יראה לך לסתור דרכי במקום זה, או אפילו באחר, לא תשא פני אב ורבן, והנני קורא מעתה סתירתך בנין. ודע, שאף על פי שאין חיוב מצוה זו מן התורה אלא כשיש לו לאדם כסות ארבע כנפים, כמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג, אף על פי כן הזהירוהו חכמים במצוה זו הרבה ואמרו (מנחות מא א) שראוי לחזר עליה. ואמרו (שבת לב, ב) שהזהיר בה זוכה ומשמשין אותו עבדים רבים, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות, שנאמר וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה’. ואמר רבי אלעזר שהזהיר בה ובתפלין ובמזוזה - מובטח הוא שלא יחטא לעולם שנאמר (קהלת ד יב) והחוט המשלש לא במהרה ינתק. ודיני מצוה זו. במסכת מנחות פרק רביעי תמצא אותן [או''ח מסי' ח' עד כ''ב]. ונוהגת מצוה זו בזכרים בכל מקום ובכל זמן אבל לא בנקבות. ואם רצו הנקבות להתעטף מתעטפות בלא ברכה, כדעת קצת המפרשים (רמב''ם פ''ג ה''ט). וקצתם אמרו אפילו בברכה (ר''ת בתוס' ר''ה לג א ד''ה הא ר' יהודה). והעובר על זה ולבש בגד צמר או פשתים גדול כשיעור שאמרנו, והוא שלו, ולא הטיל בו ציצית - ביטל עשה זה. ואם הוא של שאר מינין, ביטל מצוה מדרבנן. ואם אינו שלו אלא ששאל אותו, כל שלושים יום, כלומר מיום ששאלה עד תשלום שלושים יום - פטורה מן הציצית, מכאן ואילך חייב להטיל בו ציצית. שפז. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים, שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחדי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. עניין לאו זה שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות. אבל אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר מחשבתו בהם, וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא נרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות יב, ב) ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר (שופטים יד ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. שורש מצוה זו נגלה כי בזה יישמר האדם מחטוא להשם יתברך כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהי מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד ב) עבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים. ואם תזכה להיות גיבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו. כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל יתאו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם. ולו ישתו שם כוס מים יפיג יקוד אש תאוות היין ויערב להם. כן הדבר הזה: כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן, יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהימנעו מהם - ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים. ללא תועלת של כלום. דיני מצוה זו קצרים, הרי בארנו בזה רוב עיקרן [הלכות עבודת אלילים פרק ג]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וייחד מחשבתו בעניינים אלו שזכרנו, שמביאין האדם לצאת מדרך דעות תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר, שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהם כלל לכוונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בעניין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע, גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה שמה שמו) שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, אף על פי שעשה בו מעשה, אין לוקין עליו לפי הדומה. פרשת קרח פרשת קרח יש בה חמש מצות עשה וארבע מצות לא תעשה. שפח. מצות שמירת המקדש שנצטוו הכהנים והלוים לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד בכל לילה ולילה כל הלילה. ושמירה זו היא כדי לכבדו ולרוממו ולפארו, לא מהיות שום פחד מאויב חלילה. שנאמר (במדבר יח ד) ושמרו את משמרת אהל מועד. ולשון ספרי, ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. הכהנים מבפנים, והלוים אף מבחוץ, כלומר לשמור אותו וללכת סביבו. ובמכלתא אמרו: ושמרו את משמרת אהל מועד. אין לי אלא בעשה וכו', הנה התבאר ששמירתו מצות עשה היא. ושם נאמר עוד גדולה למקדש שיש עליו שומרין אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרין לפלטרין שאין עליה שומרין, וידוע שפלטרין שם ההיכל. משורשי המצוה מה שכבר כתבתי כמה פעמים, כי בכבוד הבית סיבה לתת מוראו אל לב בני אדם, ובבואנו שם לבקש תחינה וסליחה מאת אדון הכל, יתרככו הלבבות אל התשובה במהרה, וכעניין שאמרנו בארוכה בסדר ואתה תצוה (מצוה צח) ומכבודו של בית הוא, למנות עליו שומרים כדרך המלכים הגדולים אשר בארץ שיעשו כן, וכמו שבא במכלתא, אינו דומה וכו' כמו שכתוב בסמוך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מדות א, א ב) שארבעה ועשרים אדם שומרים אותו בכל לילה בארבעה ועשרים מקומות, הכהנים שומרים בשלושה מקומות מבפנים, והלוים מבחוץ, ומעמידין אחד שהיה מחזר על המשמרות כל הלילה ואבוקות דולקות לפניו, ואיש הר הבית נקרא, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו 'איש הר הבית שלום עליך', ניכר שהוא ישן, וחובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, עד שהיו אומרים בירושלים מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן על משמרו. ויתר פרטיה, כגון היכן היו הלוים והכהנים שומרים, ואם ארע קרי לאחד מהם כיצד הוא עושה, וכיצד סדרן ומעשיהן סמוך לשחר, הכל מתבאר יפה בפרק ראשון ממסכת תמיד ומסכת מידות [הלכות בית הבחירה פרק ח]. ונוהגת בכהנים ולוים בזכרים בזמן הבית כי הם נתייחדו בצוואת שמירת המקדש ולא הישראלים. ואם עברו על זה ובטלו שמירה זו בטלו עשה, מלבד שעברו על לא תעשה, כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה שצז) בעזרת השם. שפט. שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים ולא הלוים בעבודת כהנים שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיחדת לו, מדכתיב (במדבר ד יט) איש איש על עבודתו ואל משאו. ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים (שם יח ג) אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ואחר כן שב הכתוב מדבר אל הכהנים ואמר ולא ימותו גם הם גם אתם, ירצה לומר בזה, שאתם כמו כן יכלל אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתם כך אתם נמנעים ממלאכתכם. ולשון ספרי: "אל כלי הקודש והמזבח" - אזהרה, "ולא ימותו" - עונש, אין לי אלא הלוים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין? תלמוד לומד "גם הם", ומעבודה לחברתה מנין? תלמוד לומר "גם אתם". ומצאנו (ספרי כאן) שבקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמר לו חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה התבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים, וכמו כן הכהנים הוזהרו שלא יקרבו למלאכת הלוים. ואולם אם עברו בזה אינם במיתה, אלא במלקות. ואמרו במכילתא אל כלי הקודש ואל המזבח לא יגשו. יכול אם נגעו יהו חייבין? תלמוד לומר אך, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה. אין לי אלא הלוים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין? תלמוד לומר גם אתם. ושם נאמר הלוים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של הלוים אלא בלא תעשה. משורשי המצוה לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקודשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאוד מן היאוש, מן העצלה והשכחה, ואין ספק, כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו זכרונם לברכה על כיוצא בזה "קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא". מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים ה, א). חמשה עשר ממונים היו במקדש, אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקורבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל לעבוד, וכיון ששומעין קולו באים כל אחד למלאכתו. וכהנים ולוים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז, א) כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבע ועשרים משמרות, כדאיתא בתענית (שם), ועובד כל משמר שבת אחת, וחוזרין חלילה, וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאים לסיע זה את זה, וכן הלוים לא היו רשאים לסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר. ומאלו החמשה עשר ממונים שזכרנו, הראשון כבר אמרנו שהיה ממונה על הזמנים, והשני היה ממנה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים, וכו'. כמו שבא במשנה. ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרנו למעלה [ה' כלי המקדש פ''ג]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים ולוים ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן או אפילו במלאכת חברו הלוי חייב מיתה בידי שמים, וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה, כי הכהן שסייע במלאכת חברו הכהן גם כן במיתה. שצ. שלא יעבוד זר במקדש שלא ו זר במקדש. כלומר כל מי שאינו מזרע אהרן, שנאמר (במדבר יח ד) וזר לא יקרב אליכם. ונכפלה המניעה בזה בלשון אחר בכתוב, והוא שנאמר (שם כב) ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות. משורשי המצוה כתבתי למעלה בסדר זה במצות עבודת המקדש (מצוה שצד). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב אזהרת קריבה זו, אלא הקרב לעבודה מכל העבודות שהן מיוחדות בכהן, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לב א) מקבלת הדם ואילך מצות כהונה, כגון יציקות, בלילות, תנופות, הגשות. והרבה עבודות כאלו מפורשות בגמרא שמצותן בכהן הרי אלו כולן באזהרה לזר, והקורבן פסול. אבל יש שם עבודות שאינן בכלל אזהרה זו, כגון שחיטה שכשרה אפילו לכתחילה בזרים, ואפילו בקודשי קודשים, וכן הולכת העצים, וכן הדלקת הנרות שאם הוציאן הכהן לחוץ אחר שהטיב אותן שמותר לזר להדליקן. ויש מהן ארבע עבודות לבד מיוחדות שהן חמורות שיש בהן חיוב מיתה, והם זריקה, הקטרה, הקרבה, ונסוך, ועליהם נאמר והזר הקרב יומת, וכמו שנתבאר במסכת יומא בפרק בראשונה כל מי, שהוא רוצה לתרום (כד א) ויתר פרטיה מבוארים שם ביומא ובפרק בתרא ממסכת זבחים [הלכות ביאת המקדש פ''ג]. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, ואף בזמן הזה אף על פי שהוא שמם בעוונותינו. והעובר על זה ועשה במקדש אפילו היום אחת מכל העבודות שהם בכוהנים עובר על לאו, כמו שכתבנו (מצוה קפד, שסג), ואם עשה אחת מארבע עבודות שזכרנו חייב מיתה בידי שמים. שצא. שלא לבטל שמירת המקדש שלא לבטל שמירת המקדש ללכת סביבו תמיד בכל לילה, שנאמר (במדבר יח ה) ושמרתם את משמרת הקודש. וידוע שלשון שמירה עומד במקום לאו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה: כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ואמרו במכלתא: ושמרו את משמרת אהל מועד אין לי אלא בעשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר ושמרתם את משמרת הקודש. עד כאן. ואולי דרשו עשה ולאו כשימצאו שני המקראות מורים על דבר אחד, ומאותו שבא דרך צווי לנוכח למדו הלאו, והצווי הנסתר שהוא קל ממנו דרשו בעשה. וכל שוקל הדברים במאזני צדק יודה בזה שהנסתר קל מצווי שהוא לנכח. משורשי המצוה עם קצת דיניה כמשפט הספר, כתוב בסדר זה במצוה ראשונה (שפח). שצב. מצות פדיון בכור אדם לפדות בכור אדם, כלומר, שמצוה על כל איש מישראל, שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר (במדבר יח טו) אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצאנו במקום אחר, שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יג ב) כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא, ופירוש פטר רחם פתיחת רחם, כלומר, שהיה ראשון לפתוח רחם אמו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה, שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה מחמתו, הבא אחריו אינו בכור לכהן, מפני שלא פתח זה רחם אמו, שהנפל פתחו שקדם לו, אבל כל נפל שאין אמו טמאה לידה בשבילו, הבא אחדיו בכור לכהן. ובמסכת נידה (כא, א) יתבאר חילוק זה, ובמסכת בכורות יתבאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה, או בכור לנחלה ולא לכהן. גם אמר שם, שיש בכור לכל, ויש שאינו בכור לאחד מהם. משורשי המצוה כתבתי מה שידעתי בסדר בא בא אל פרעה ועין שם (מצוה יח). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מט, א) שמצות הפדיון הוא, משיש לו שלושים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חודש תפדה. ומצוה זו (קדושין כט, א) מוטלת על האב, עבר האב ולא רצה לפדותו, מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל. והפדיון הוא בין בכסף השוה חמש סלעים, בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון, יצאו עבדים וקרקעות ושטרות, שאם פדהו בהן אינו פדוי. חמש סלעים של פדיון האב יכול לתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה, והחיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת דאהרן ובניו כתיב בכסף פדיון בכור, ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן. ואם נתנו לו על מנת כן, אין בנו פדוי, עד שיגמר בלבו לתנו לו מתנה גמורה. ואם פרש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפיס הכהן בכך בנו פדוי. וכן למדונו רבותינו שבזמננו, שבסדר כזה עושין פדיון הבן: מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחילה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמונה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו וגו'. עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב (איוב י יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני. וצוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב, להתענג בו, וזמן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתוך מעי אמו, דכתיב חיים וחסד וגו' אמו אומרת: זה בני בכורי, שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני. אביו אומר: זה בני בכורי הוא, ואני מוזהר לפדותו. שנאמר (שמות יג יג) וכל בכור אדם בבניך תפדה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שכשם שזכית את אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואבי הבן מברך שתים (רמב''ם בכורים פי''א הל''ה) על פדיון הבן, ושהחיינו. ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים, כמו שקצוב בתורה, והם ששים ארגינ''ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו. ואחר הפדיון, מברך הכהן שלוש ברכות אלו שכתבנו. עוד כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן. ואומר לו הכהן: איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו? והאב משיב: בני חביב עלי. מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן. ואומר: זה תחת זה, חלוף זה, זה מחולל על זה, יצא זה לכהן, ויכנס זה הבן לחיים ולתורה וליראת שמים, יהי רצון, שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ונאמר אמן. ונותן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון ה’ שמרך וגו' (תהלים קכא ה). כי אורך ימים ושנות חיים וגו' (משלי ג ב), ה’ ישמרך מכל רע ישמר את נפשך וגו' (תהלים שם ז). ונוטל הכהן הכסף, ומוציאו לכל חפצו. ויתר פרטיה, במסכת בכורות [יו''ד סימן שה]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו שהאיש שהוא חייב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים מקל וחומר: אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות, דין הוא שיפטרו את עצמן. ועוד אמרו זכרונם לברכה, שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה - בנו ממנה פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב. והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלושים יום, אם מת קודם שיפדנו ביטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלושים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ ה’ בידו יצלח. ולפי הדומה, שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב (שמות יג יז) וכל בכור אדם בבניך תפדה. הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין. שצג. שלא לפדות בכור בהמה טהורה שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה, שלא נפדה אותו לעולם. ואפילו עבר ופדהו אינו פדוי, ועל זה נאמר (במדבר יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם. באר הכתוב שלוש הבהמות הטהורות, שהן בחיוב מצות בכור, כי מיני החיה שהם שבעה, אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר ''בא'' (מצוה יח). משורשי מצות הבכור לתתו לכהן, כתבתי שם. ועניין האזהרה שלא לפדותו, נקשר עמו וקחנו משם. מדיני המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בכורות א, יז) הבכור כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקורבן אין לכהן זכות בו למכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד הרי זה מותר למכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן, בין לישראל, עד כאן. ודאי שזה שאמר רבנו זכרונו לברכה הואיל ולאכילה עומד כונתו לומר לכשיפול בו מום. ובכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם, ואפילו לגוי, דכחולין גמורין הוא. כמו שכתוב (דברים יב טו) הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. ומכל מקום, הזהירו חכמים שלא למוכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית. יתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (פ''ה) [יו''ד סי' שו]. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל כמו מצות קידוש בכור בהמה טהורה, שהוא נוהג בארץ בלבד, כדעת קצת המפרשים, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה’ אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכרות בקרך וצאנך. ודרשו זכרונם לברכה (תמורה כא, ב) ממקום שאתה מביא מעשר, דהיינו ארץ ישראל אתה מביא צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ אין מקבלים ממנו, ולא יקרב דחולין גמורין הוא. והכל חייבים במצוה זו: כהנים, לוים וישראלים, שנאמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד וגו'. ואף על פי שנפטרו כהנים ולוים מפדיון בכור אדם ופטר חמור, כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה (מצוה שצב), ובסדר בא אל פרעה (מצוה כב) חייבים הם בזו. והעובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה, אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי, אלא בקדושתו הוא כמו שהיה, עבר על לאו, שלעניין העברת הלאו לא אכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון (ד, ב) במחלוקת אביי ורבא. אבל אינו לוקה, לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה. שצד. מצות עבודת הלוים במקדש להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקורבן. שנאמר (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וגו'. ולשון ספרי: שומע אני אם רצה יעבוד, ואם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא - על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, ועניין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (יא, א), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר (דברים יח ז) ושרת בשם ה’ אלהיו. ואמרו שם בערכין: אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה. משורשי המצוה לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך. זה דבר ברור הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה, (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתוח ולסגור שערי המקדש. ועיקר עבודתם לשורר על הקורבן. ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה. לוי האונן מותר לעבוד ולשורר. ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקורבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין שמשיאין אותם לכהונה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיוחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקורבן, וקורבן דוחה את השבת. ואין בן לוי נכנס לעבודה, עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד א), שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שוב אינו רואה. ואינו נכנס לעבוד לעולם, עד שיהא גדול, שנאמר ''איש איש על עבודתו'' ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקילקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה ''ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח, כח) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומידות, גם בפרק שני מערכין מבואר קצת מעניין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם. [ה' כלי המקדש פ''ט]. ונוהגת בזמן הבית בלויים ולוי העובר על זה ולא שר על הקורבן ביומו הקבוע לו, כי ימים קבועים להם לפי חילוק המשמרות, אלא ששתק, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו. שצה. מצות מעשר ראשון שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר ''כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה’ תרומה נתתי ללוים'', ונאמר בסדר ''אם בחקותי'' (ויקרא כז ל): ''וכל מעשר הארץ:. לה’ הוא''. וזהו הנקרא ''מעשר ראשון''. משורשי המצוה לפי ששבט הלוי בחר ה’ יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה. ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע. והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת ה’ יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ''ג מי''ג) מעשרות סיג לעשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט א) שאסור לאדם לחשוב בלבבו ולומר ''אנסה אם ייטיב ה’ לי בהתעסקי במצותיו''. ועל כיוצא בזה נאמר ''לא תנסו את ה’ אלהיכם'' (דברים ו, טז), זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפורש הוא על ידי הנביאים, שנאמר ''הביאו את כל המעשר אל בית האוצר:. ובחנוני נא בזאת אמר ה''' (מלאכי ג י). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פה ב) שהמעשר הזה אשר ללוים הוא חולין גמורים ומותר לאכלו כל אדם, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטומאה, שנאמר ''ונחשב לכם תרומתכם'', כלומר: המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל שהוא לכם ''כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב''. ודרשו זכרונם לברכה: מה גרן ויקב ''חולין לכל דבר'', אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר. פירוש ''שנטלה תרומתו'', כלומר אחת שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא ''תרומתו''. וכל מקום שנאמר במעשר ''קדש'' או ''פדיה'' אינו אלא במעשר שני. ואמרו בספרי שכל שהוא אוכל אדם, ונשמר, וגידולו מן הארץ, חייב במעשר ובתרומה, ומיתי לה מדכתיב בתרומה ''ראשית דגנך וגומר''. שדרשו זכרונם לברכה: מה דגן ותירוש ויצהר ''מאכל אדם'' וגידולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר ''דגנך'' אף כל כיוצא בהם, חייב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות, אף אעל פי שהן ''מאכל אדם'' אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן. לפי שנאמר במעשר ''כל תבואת זרעך'' (דברים יד כב), וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר נראה שגם בכל הפרות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן אלא מדרבנן, וקרא דמייתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא, הכי אסקנא בריש פרק ''השוכר את הפועלים'' (ב''מ פח א) גבי ההיא דפריק רב פפא תאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר. אמנם הרמב''ם זכרונו לברכה, כתב הפך מזה, וכמו שמצא בספרי. וכן מעניין המצוה מה שאמרו, שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עשר, אינו מעשר, אבל מעשרין שלא מן המקף, אף על פי שבתרומה אינו כן, שאין תורמין אלא מן המקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות. דכל שאנו אומרים בתרומה ''אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה''. כך במעשר ''אם הפריש, מעשרותיו מעשרות''. וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר, ובסדר שופטים מצות הפרשת תרומה גדולה, נאריך בדברים בעזרת השם, ותראנו משם. וכן מעניין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פרותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן בשוק, פטור מן התורה, שנאמר ''עשר תעשר וגומר ואכלת'' (דברים יד כב). וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר, שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר ''תבואת זרעך'' כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך. ואין חיוב מעשר חל בפרות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר ''מזרע הארץ מפרי העץ'' (ויקרא כז ל), כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר ''תבואת זרעך''. ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפרות להזריע ולצמח, הכל לפי מה שהוא, כיצד? התאנים משיעשו רכין שראויין לאכול. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו. וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר: שקודם זמן זה הקבוע להם, אוכלין מהן כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אלא עראי, עד שיקבעו להם גרנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר, אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי. ואיזהו גורנן למעשר? התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי. ובירושלמי (מעשרות פ''א ה''ד) מצינו עוד, שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערמה מתבואתו, הוי גרנו למעשר, דבגרן תלה הכתוב, ואפילו בלא מרוח, כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גרן בתוך ביתו, גם שם עושה הגורן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי לפוטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה, כדאמרינן במסכת ברכות (לא א) ההיא מירי בשלא העמיד ממנה ערמה בתוך ביתו, וכן שלא מרחה, אלא דש וזרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט, זהו הנראה בעניין זה, ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות. ואמרו זכרונם לברכה שעונת הקשואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר: שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פרות משיחפה הפרות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גרנו, לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשרות (פ''א מ''ה). ועוד ראיתי בעניין קביעות המעשר מן התורה, שדעת קצת מן המפרשים, שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד, עד ראית פני הבית, וגם שיהא בית הראוי לכך, שנאמר ''בערתי הקודש מן הבית'' (דברים כו יב); והוא שיכניסם לפרות דרך השער, שנאמר ''ואכלו בשעריך ושבעו'', אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה. וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה: נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת מעשרות (יו''ד סי' שלח). ונוהגת בזכרים ונקבות בישראלים ובכהנים ובלוים, שאף על פי שכהנים ולוים נוטלין המעשר מישראל חייבים הם לעשר הפרות שלהם בקרקעותיהם, ובאיסור טבל הם עליהם, עד שיעשרו אותן, שנאמר ''כן תרימו גם אתם'', ובא הפירוש עליו: ''אתם'' הלוים. ''גם אתם'', לרבות הכהנים. אבל אחר שיעשרו אותן, אם רצו, אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר. ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל. כן פסק הרמב''ם זכרונו לברכה. ובסדר ''שופטים'' במצות הפרשת תרומה גדולה, נבאר עוד בעזרת ה’ החלוקין שיש במעשר ובתרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ. ואם חפצך בני לדעת, גמר אותו משם. שצו. מצות הלוים לתת מעשר מן המעשר שנצטוו הלוים להפריש מעשר מן המעשר שהם נוטלים מישראל ושיתנו אותו לכהנים, שנאמר (במדבר יח כו) ואל הלוים תדבר וגו' והרמתם ממנו תרומת ה’ מעשר מן המעשר, וזהו נקרא בכל מקום בגמרא תרומת מעשר. וכנו לשון זה על דרך הכתוב, שאמר תרומת השם. ובאר הכתוב שהוא נתן לכהנים, וכמו שנאמר (שם כח) ונתתם ממנו את תרומת ה’ לאהרן הכהן, והזהיר הכתוב להפריש זה המעשר מן הטוב והנבחר, שנאמר (שם כט) מכל חלבו את מקדשו ממנו. ועוד נאמר על זה (שם לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, יורה שאם יוציאוהו מן הרע יהיה עליהם חטא, וזה עניינו כעניין לאו הבא מכלל עשה, ולכן אין למנות אותו מן הלאוין. משורשי המצוה הקדמה, אין ספק כי כל שבט הלוי הבדיל ה’ מעדת ישראל לעבודתו תמיד, ואמנם בשבט עצמו נבחר בהם אחד, להיות לכולם לראש ולקצין ולשר הוא וזרעו לעולם, והוא קדש מקדש בשבט לעמוד ולשרת פני ה’ תמיד, ושאר כל השבט נתן תחתיו לסיע בעבודה, וכמו שכתוב ויאמר ה’ אל אהרן אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש, כלומר כי כל השבט יקבל שמירת המקדש, ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם, כלומר שעיקר העבודה, דהינו הכהונה, עליכם היא, וכתיב בתריה, וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך, כלומר שאתה העיקר, ולא הם, וכן כתוב במקום אחר (במדבר ג ט) ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו. ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפרשות בכתוב, וכמו שמנו אותם חכמים זכרונם לברכה (חולין קלג, ב): עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו שהוא נבחר עמו לסיע על ידו זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפרות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם, נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים, לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה, ואנחנו במצוה, ועכשו יהיה המענה יש תורה ויש קמח. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה יג, א) שבן לוי שלקח המעשר שבלים לא יתן תרומתו שבלים, אלא קונסין אותו לדוש, ולזרות, וליתן לו מעשר מן המעשר מעשר דגן, ואינו חייב לתת מעשר התבן אחר שידוש הכל ויזרה, אבל אם תחילה הפריש המעשר שבלים ודש וזרה נותן לו חלקו מן הכל. ומה שאמרו (תרומות יא, ח) שתרומת מעשר שהיה בה אחד משמונה בשמינית מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומה ודאית וטהורה, פחות מכן אינו מטפל להוליכה, אלא משליכה באור ושורפה. ומה שאמרו (בכורים ב, ה) שתרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף, שנאמר (במדבר יח כח) מכל מעשרותיכם תרימו, כלומר, אפילו יש לך מעשר אחד במדינה זו ואחד במדינה אחרת אתה מפריש תרומה אחת על הכל; ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (גיטין ל א), שתלמידי חכמים אין תורמין אותה אלא מן המקף. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תרומות ומעשרות ובמקומות ממסכת דמאי [הלכות תרומות פ''א]. ונוהגת מצוה זו במקום שתרומה ומעשר נוהגין שם. ובסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), נבאר הכל בעזרת השם. פרשת חקת פרשת חקת יש בה שלוש מצות עשה. שצז. מצות פרה אדומה שנצטוו ישראל לשרוף פרה אדמה, להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרה מטומאת מת, שנאמר (במדבר יט ב) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה וגו'. וכתיב למטה מזה (שם ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'. אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה, האריכו הדיבור בעמק סודה וגודל ענינה, עד שאמרו שהמלך שלמה השיג לדעת בריבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. גם אמרו במדרש רבי תנחומא (שם ח) רבי יוסי ברבי חנינא אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים, וכיוצא באלו הדברים רבים. ועתה אל יחשב שומע שעניין סודה וסדר חוקה, הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בעניין הזב והיולדות, שתשלום טהרתן בקרבנן הוא. אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקים בשרפתה. ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן, עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר. וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה, שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה, כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם היום. ואמנם כמה תרופות בעשבי השדה ובאילנות מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר מלאים סגלות בהפכים, יקררו החמים ויחממו הקרים, ואלו ידענו מהות הנפש ושורשה ומחלתה ובריאותה, נבין באולי, כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה, ואחרי היותה אפר מרפא מחלת הטומאה, וזה אינו ברור להשיג בעניין כלום, אלא שחיבת הקודש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פרה א, א) שמצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלוש, ואם היתה זקנה כשרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, אלא פרה, שנאמר (במדבר יט ב) ויקחו אליך פרה, וזה שנאמר בה תמימה, כלומר, תמימות של אדמימות, ששתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה. אפילו היה כנוסה כשרה, ובלבד שכולה אדומה, שאינה צריכה תמימות יותר משאר הקרבנות. ואם היו בה שערות שעיקרן אדום וראשן מצבע אחר הכל הולך אחר העיקר, וגוזז במספרים את ראשן עד האדום. והעבודה פוסלת בה, שנאמר אשר לא עלה עליה עול, וכל העבודות הן כעול, לפיכך אמרו זכרונם לברכה (פרה ב, ג), שאפילו נתן טליתו עליה פסולה, אבל היתה צריכה שמירה וקשרה במוסרה כשרה (פרה אדומה א ז), אבל אם לא היתה צריכה שמירה, פסולה שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא. והיתה נלקחת ממעות תרומת הלשכה (שקלים ד, ב) ופרה שנולד בה פסול פודין אותה ויוצאה לחולין. ומה שאמרו (יומא סח, ב) בעניין זה שהשורף אותה שהוא טמא הוא המסיע בשריפה, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש, והמחתה בגחלים כדי שתבער האש וכיוצא בזה, אבל המצית את האור לכבשן, והמסדר את המערכה טהור, וכן המתעסק בה משנעשית אפר. ומעלות גדולות עשו חכמים בטהרת פרה בשרפתה, ומהן שהיו מפרישין שבעת ימים קודם שריפת הפרה כהן השורף אותה מביתו ומאשתו, כמו שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכפורים, ודבר זה קבלה. ובכל יום ויום מימי הפרישה מזין עליו מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור. ואם תאמר, אם כן שאין הצורך, אלא כדי שיזה עליו טהור, היה אפשר שיזה עליו איש, ואף על פי שנטמא, מכיון שהוזה עליו? אינו כן, דחישינן שמא זה שהיזה עליו, לא היה טהור מטומאת מת. וכן כל הכלים שממלאין בהן להזות על הכהן השורף אותה כולם כלי אבנים היו, שאין מקבלין טומאה. ואם תשאל, כיצד ימצא איש שלא נטמא מטומאת מת מעולם? אמרו חכמים (פרה ג, ב) שהיו בירושלים חצרות בנויות על גבי סלע, תחתיהן חלול מפני קבר התהום. ומביאין נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, וכשרוצין להזות על הכהן השרף, מביאין שורין, מפני שכריסן נפוח, ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהא אוהל מבדיל בינם ובין הארץ מפני חשש קבר התהום, וכוסות של אבן ביד התינוקות, והולכין עד מי השלוח, ויורדין שם וממלאין, שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות, וחוזרין ועולין על הדלתות שעל השורים והולכין להר הבית, ושם יורדין והולכין ברגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות אשר תחתיהן חלול מפני חשש קבר התהום. ומהלכין עד פתח העזרה, ונוטלין מן האפר ונותנין בכוסות, ומזין על הכהן השורף, ומטבילין היו התינוקות מפני חשש שמא נטמאו בטומאה אחרת. וכל הדברים האלו מן המעלות יתרות שבפרה, ובהר המשחה היתה נשרפת (פרה שם ו). ודין כיצד שורפין אותה, ובאיזה מקומות מניחין אפרה, וכיצד מקדשין את המים באפר הפרה, וכיצד מטהרין טמאי מת במי נידה. ויתר רובי פרטיה מבוארים במסכח המחברת על זה, והיא מסכת פרה [הלכות פרה אדומה פ''א]. ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית והיא מן המצות שאמרנו בראש הספר, שהן מוטלות על הצבור כולן. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ה) שתשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבנו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח שיגאלנו במהרה בימינו אמן. ומפני שעניין זה של פרה אדומה הוא דבר גדול באומתינו שהיתה מטהרת מידי טומאה חמורה, וזולתה אי אפשר לטמא מת לעשות פסח, שהיא מצוה גדולה מאוד, נהגו כל ישראל לקרות פרשה זו בכל שנה ושנה בשבת קודם לפרשת החודש, ולעולם אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החודש, והשבת הקבוע לפרשת החודש, לעולם הוא שבת קודם ניסן. שצח. מצות טומאה של מת שנצטוינו להתנהג בעניין טומאת מת כמו שצותה אותנו התורה עליו, שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. משורשי עניין טומאת גוף המת כתבתי בסדר אמור אל הכהנים במצוה (רסג) מה שיכולתי, וכמו כן קצת הדינים כמנהגי, וקחנו משם. ובמסכת אהלות יתבארו כל דיני טומאת מת [ה' טומאת מת פ''א]. ובסדר ויהי ביום השמיני במצות טומאת שמונה שרצים (מצוה קנט), תראה כתוב גם כן כי הרמב’’ן זכרונו לברכה יחלוק על הרמב''ם זכרונו לברכה שלא לחשוב כל דיני הטמאות בחשבון המצות, ונמוקו עמו. שצט. מצות מי נידה שמטמאין אדם טהור ומטהרין אדם טמא מטומאת מת בלבד שנצטוינו בדיני מי נידה, כלומר, בדיני מי הזיה, דהינו מים חיים מעורבים באפר פרה, שמזין בהם על הטמאים. ולשון נידה כלומר, הזיה, מלשון זריקה, כמו (איכה ג נד) וידו אבן בי. ונצטוינו בדינים הידועים בכתוב, שמטהרין הטמא, כמו שנאמר (במדבר יט יט) והזה הטהור על הטמא וגו', ומטמאין הטהור טומאה חמורה, כמו שכתוב (שם כא) ומזה מי הנידה וגו'. ומה שנאמר במצוה זו וחקת הפרה פליאה נשגבה לא אוכל לה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פרה ו, ה) שהמים שנותנין על האפר, אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרות המושכין, ונתינת האפר על המים הוא הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה קידוש מי חטאת, והמים שהוא נותן עליהם האפר הם נקראים בכתוב מי נידה, והכל כשרים למלאת ולקדש, (שם י, ד) חוץ מחרש שוטה וקטן. והמתעסק במלאכה אחרת בשעת מלוי המים ובהולכתן (שם ד, ד) פסלן, ואחר שנתן בהן האפר אין המלאכה פוסלת בהן, כן קבלנו הדבר. והשכר גם כן פוסל (בכורות כט, א) בקדוש ובהזיה, כיצד? הנוטל שכר לקדש או להזות מימיו כמי מערה, ואפרו כאפר מקלה, אבל הנוטל שכר על המלוי אינו פוסל. ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכת פרה [הלכות פרה אדומה פ''א]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות שכולם צריכין הזאה אם נטמאו במת קודם שיכנסו למקדש או יאכלו הקדשים, ומי שעבר על זה ולא קבל הזאה אם צריך לה ביטל עשה זה. וכבר כתבתי במצוה הקודמת, כי הרמב’’ן זכרונו לברכה, לא ימנה בחשבון המצות כל דיני הטומאות, וראיותיו החזקות בספר המצות שלו במצות צו. פרשת בלק אין בה מצוה פרשת פנחס פרשת פינחס יש בה שש מצות עשה. ת. מצות דיני נחלות שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בעניין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז ח ט) כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת עולם כאשר ציווה ה’ את משה. ואל תחשוב שאמרו בזה שהמצוה היא שנעשה בעניין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצוה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות, אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כוח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופלת עליהם זכות היורש, כעניין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותנו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזקה שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות (ב''ב קטו ב) נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם קכו, ב) שאם ציווה ואמר המוריש 'אל יירשני בני', או 'בני פלוני לא יירש עם אחיו', או 'בתי תירשני במקום שיש בן', וכיוצא בדברים האלה אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידיו לכל חפציו, העניין הוא לומר שיכל לתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דיבורו של מקום וגזרתו, כי הוא אמר יירש היורש, ועל כן אין כוח ביד אדם לומר לא יירש. והינו מתניתין דיש נוחלין (שם קל א) האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן האומר פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימים, ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימים, פירוש: אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קימים, ודריש ליה בגמרא מדכתיב (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש. ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור, שאין כוח באב לעקור ירושה מן הבכור בעניין זה. ועוד אמרו שם (קכו, ב) המחלק נכסיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להם את הבכור, דבריו קימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. כתב בין בתחלת דבריו, בין באמצע דבריו, בין בסוף, משום מתנה דבריו קימין. ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירושה, ומעשיו אינם כלום, כך מפורש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירושה, משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון בטול מצות עשה זה, מלבד עונש לאו דלא תטה משפט. ולפי הנראה מדברי הרמב''ם זכרונו לברכה, שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בעניין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שבאר העניין במצות הפרת נדרים שלפניו. משורשי המצוה כדי שידע האדם ויתבונן, כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב, זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת, שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סלוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו. ואם הוא בעונו ימות, ובנים לא יהיו לו, ראויה ברכת ה’ שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה: או זכותו גרמה לו, או זכות אבותיו, או עם הקרובים לו יותר למד כישרון המעשה שזכה עמו לנכסים. ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו, ראויים הקרובים שסיעו אותו לזכות, להיות קודמין בהם לכל אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במתניתין דיש נוחלין (שם קטו א) סדר נחלות כך הוא: איש כי ימות וגו' הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת, הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים. האחים או האחיות במקום שאין אחים קודמין לאחי האב, ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחים לאב קודמין לשאר קרובים. זה הכלל, כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו, ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש. ומה שאמרו שם (קח א), שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, וכן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים (רמב''ם נחלות א ו ז), ואפילו בן ממזר שהמיר דת יורש הוא, אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר. וחכמים תקנו שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב. [דין בכור לירושה ולהכרה] וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק, היות הבכור נוטל פי שנים, שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פירושו, שני חלקים, כלומר, שאם היו שני אחין עושין מן הממון שלושה חלקים, והבכור נוטל השנים, ואם היו שלושה עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ועל הדרך הזה לעולם. ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המוחזקים לאביו (רמב''ם שם ג א), כלומר, שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא יז) בכל אשר ימצא לו. כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירושה פי שנים, וכן (שם קכה, ב) אם היה לאביהם חוב שחייבים לו, ואפילו בשטר, או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה, אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו, כגון שחת שנעשה דגן, והאילנות שהוציאו פרותיהן, שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה, אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קודם חלוקה, הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא, מכיון שלא נשתנה עניינו. והאב נאמן לומר (קדושין עד, א) זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה, דכתיב כי את הבכור וגו' יכיר, ודרשו זכרונם לברכה (ב''ב קכז ב) יכירנו לאחרים, ואפילו היה אחד מוחזק שהוא בן ראובן, ואמר ראובן שאינו בנו, נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (נחלות ד, ב) ויראה לי שאפילו היו לבן בנים, אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לעניין יחוס, ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו, נאמן הוא לעניין ירושה ולא יירשנו. [תנאים בהורשה] ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב קכט, ב) גם כן בעניין זה שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירושה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש. ועם הפירושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין (שם קכה, ב), שאפילו אמר לו בלשון מעכשו, וכגון שאמר לו נכסי לך, ומעכשו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי לירשו. אבל אם אין ראשון ראוי לירשו, ואמר לו מעכשו אחריך לפלוני זכה השני בגוף הנכסים, והראשון יאכל הפרות לבד כל ימי חייו, ואם לא אמר לו מעכשו (שם קלז, א) אלא נכסי לך ואחריך לפלוני, לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון (רמב''ם זכיה ומתנות יב ט), ואם מכרן ראשון אין כוח בשני להוציאם מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו, בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה. וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון, אמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קכט ב) שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שיר כלום במתנתו של ראשון, אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכוחו יבואו לשלישי, ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהן מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם. והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם, כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני, שאין אנו באים לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפרותיהן, ולעולם מחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך, ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזר הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר המקבל מתנה, הנותן מוציאם מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה, שכן אמרו חכמים בזה (שם קלז, ב) שכל המשיר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פרות כל ימי חייך. וכלל הדברים שעלו בידינו בעניין זה אחר יגיעה רבה, שכל זמן שהראשון ראוי לירש, מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עוד לתתם לאחר ואפילו ליורשו, אחר שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש, ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר, וכעניין הנאמר בעניין זה בגמרא (שם קלג, א) הוא סבר יש לה הפסק, כלומר לירשה ורחמנא אמר אין לה הפסק. וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בראיות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי לירשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כוח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש לירשו נכסי לך זכה בנכסים, ואין בידו להקדיש אותן עוד, אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעין בעניין זה, שנראה בתחילת העיון קשיא, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כח, ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועוד דברים אחרים, כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולן יפה, ועלה העניין מבורר כמו שכתבנו, יארך העניין אם באתי לכתוב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא. ואם תזכה בני ותפירוש מכמורת בים הגמרא היא תעלה לך הכל. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין [ח''מ סי' רעו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וצוה בין בריא בין שכיב מרע, שלא יירשנו הראוי לירשו ביטל עשה זה, והוא שצוה כן בלשון ירושה, כמו שאמרנו, ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחילת העניין. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב''ם זכרונו לברכה חיסר במקום זה שתי מצות: אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצוה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב''ם זכרונו לברכה במניינו, וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כ טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות. תא. מצות תמידין בכל יום שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי ה’ יתברך, שהם הכהנים שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבוקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'. שנים ליום עולה תמיד. ומכל מקום, עיקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שאמרו זכרונם לברכה ואמרת אליהם, אזהרה לבית דין. משורשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה) מה שעלה על רוחי בפשט העניין. ואחר אותם הטעמים אני ממשיך גם כן טעם התמידין, לומר שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא. ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמיים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו. וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה אשה ריח ניחח לה’, שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קורבן אינו, רק חפצו ברוך הוא, שעשה העבד מה שצוהו רבו, למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כח, א) שזמן שחיטתן של תמידין הוא הכבש האחד של בוקר קודם שתעלה חמה, משיאור כל פני מזרח. ופעם אחת דחקה שעה את הצבור (עדויות ו, א) בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. והכבש השני של בין הערבים (פסחים נח, א) משש שעות ומחצה ולמעלה, עד סוף היום זהו זמנו, אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו היה כדי שיקריבו קרבנות היחידים או של צבור בינתים, לפי שאסור להקריב קורבן אחר תמיד של בין הערבים. וכמעשה תמיד של שחר היה מעשה תמיד של בין הערבים, אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא [הלכות תמידין פרק א]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית והיא מן המצות שהן מוטלות על הצבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום, ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כוח בידם לתקן בשום צד. והרמב’’ן זכרונו לברכה חשב בחשבון המצות שני תמידין לשתי מצות עשה, לפי שאין מצות שאן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו. תב. מצות קורבן מוסף של שבת שנצטוו ישראל להקריב שני כבשים קורבן בכל יום שבת, מוסף על קורבן התמיד של כל יום, והוא הנקרא מוסף שבת, שנאמר (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים וגו'. משורשי מצות המוספין של ימים טובים כבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים במוסף פסח (מצוה רצט) מה שנראה לי על צד הפשט, ומוסף שבת באשכול יתר המוספין תלוי גם הוא, והעניין, כדי שנקבע במחשבתנו עם מעשה הקורבן, גודל היום ורוב קדושתו וכי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וגו'. כמו שכתוב שם, ושם כתבתי גם כן מעט מדיני המוספין וכלל העניין, כמנהגי. תג. מצות קורבן מוסף בכל חודש וחודש שנקריב קורבן מוסף בכל ראש חודש על תמיד של כל יום, שנאמר (במדבר כח יא טו) ובראשי חודשיכם תקריבו עלה לה’ פרים בני בקר שנים ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימם, ומנחתם ונסכיהם'' וגו', ושעיר עזים אחד לחטאת לה’. משורשי המצוה הקדמה. ידוע לכל חכם לב בבני אדם, כי גלגל השמש וגלגל הירח, פועלים בכוחם הנאצל עליהם מאדון כל הכוחות בעולם השפל, פעולות גדולות בגופות בני אדם, ובכל מיני שאר בעלי חיים, גם בכל הצומח בארץ, מן הארזים הגדולים עד העשבים הדקים. ודרך כלל בכל שהוא מארבע יסודות, שהם למטה מהם ותחת ממשלתם, וכן כתוב בסדר וזאת הברכה (דברים לג יד), וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. [השפעת הלבנה על העולם] ומפורסם בכל המון העם, נערים עם זקנים, כי כוח הלבנה ניכר בכל אשר נעשה בארץ, כידוע לכורתי האילנות לבנינות, כי לא יכרתום בזמן שהלבנה בחידושה, עד עבור חמשה ימים או יותר. ויורדי הים גם כן אין מפליגין בה עד אחר חמשה ימים של חידוש הלבנה, וכן נזהרים כל בני אדם מהקיז דם סמוך לחידושה, וכמה מלאכות אחרות קטנות וגדולות צריכות שמירה שלא לעשותם בעוד שהלבנה מתחדשת, עד שיאמרו, שהפשתן שימצא במשרה או בתוך היורה לבשל בחידוש לבנה שהוא לוקה ולא יצלח אחר כן לכל. וכלל עניינים אלה גלויים ונודעים לכל, והאריכות בהם ילדות. ולכן כי בחידושה של לבנה לפעולות אדם יתחדש עניין, והכל בדברו של מקום ברוך הוא ובגזירתו, ראוי לנו גם כן לחדש ולהקריב קורבן נוסף על שאר הימים לשמו ברוך הוא להעיר רוחנו ולקבוע בלבבנו כי כל החדושים ההווים בעולם מאתו ברוך הוא, וכל כחם של גלגלים לא ימצא רק מהשם לבדו, ועם המחשבה הזכה הזאת והאמתית תתעלה נפשנו, וברכת ה’ יתברך תחול על ראשינו. דיני המצוה בעניין המוספין וכלל העניין כמנהגי כתבתי במוסף הפסח בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רצט). ועוד אודיעך כאן (סוכה נד, ב) שראש חודש שחל להיות בשבת, שיר של מוסף ראש חודש דוחה שיר של מוסף שבת, כדי לפרסם שהיום ראש חודש, וידוע ששירת מוספי שבת במקדש היא שירת האזינו, והיו מחלקין אותה לששה פרקים בששה שבתות, והסימן הזי''ו ל''ך, כדרך שאנו קוראין אותה בבית הכנסת. תד. מצות קורבן מוסף ביום חג השבועות שנצטוו ישראל להקריב קורבן מוסף ביום חג השבועות, שהוא יום ששי בסיון, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה’ בשבועותיכם וגו'. כבר כתבתי פעמים, כי בסדר אמר אל הכהנים במוסף דפסח (מצוה רצט), דברתי מעניין המוספין. תה. מצות שופר בראש השנה שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (ב, א) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם, ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר, או במצלתים, או בכל שאר כלי נגון, מפי השמועה למדו זכרונם לברכה (ר''ה לג, ב) שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו (ויקרא כה ט) שופר. משורשי המצוה לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקודם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם טו, א) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי, ואם עוונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב. על כן, צריך כל אחד להעיד טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע יכין לבבו ויבין בדברים. והינו דאמר רבי יהודה (שם כו, ב) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר, בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגן של ישראל כן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז, ב) ששיעור השופר הוא, כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן, פירוש כל מה שהוא שופר, כלומר, שהוא חלול, שלשון השופר משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש, שיש לו חלל, שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפרשנו כשר לתקע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול, אלא הזכרות לבד. אבל קרן הפרה, אף על פי שהוא בכלל שופר, שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר, מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג יג) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקוע בהן בראש השנה, חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות אינם חלולין, ונמצא שאינן בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע. ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים והכניסו עם כלל הפסולין, מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה, שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין, כדכתיב (דניאל ח, ה) ''והצפיר קרן חזות בין עיניו''. שהעניין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב, שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר, כאלו היה לו קרן, כלומר, שהיה חזק מבלי נקבות, ואין העניין שיכניסו הכתוב עם הפסולין כלל, כי אם בהפך, לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בעניין אחר. וכי מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כז, ב), שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם כט, ב), שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזרה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויבוא לידי איסור סקילה, ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב, (שופר ב, ט) שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעלה מאותן שקדשו את החודש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי זכרונו לברכה, היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני, אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך. וכן מעניין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לג, ב) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלוש תקיעות של שלוש שלוש, כלומר, שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה, שנמצא שהן שש תקיעות ושלוש תרועות. ופירוש תרועה כתרגומו יבבא, ועניין יבבא, הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא, שהתורה צותה אותנו לעשות בשופר, קול הדומה ליללה. ומפני שמקומות העולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכך היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה צותה בקול יללה, ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום. ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו (שם לד, א) ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה, זה בכה, וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה, ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלושה צדדין כעין גניחות גסות, דהינו שברים וכעין גניחות דקות דהינו שאנו קורין תרועה. ועוד בצד אחד גניחות גסות, ודקות, כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל כיללותיהם, ונמצא לפי זה, שאנו צריכין לתקוע שלוש של שלוש פעמים שלוש. ודין (שם כז, ב) שופר שנסדק לארכו או לרחבו, ונקב וסתמו במינו או שלא במינו, ודין נותן שופר בתוך שופר, ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין (שם, כח, א) שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת, והמדר הנאה מחברו, ודין נתכון שומע ולא משמיע. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת ראש השנה [א''ח סי' תקפה]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא, שהנשים פטורות, והעובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה בסדר תקיעות שאמרנו שלוש של שלוש שלוש לכל הפחות ביטל עשה זה, ואם שמען בהפסק, ואפילו בכל היום יצא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה שאם שמע אדם תשע תקיעות המאריכות בתשע שעות ביום ואפילו מתשעה בני אדם יצא, ולמדתי מן החכמים ישמרם אל, שצריך מכל מקום שלא לשמע קול פסול באמצע. פרשת מטות פרשת ראשי המטות יש בה מצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת. תו. מצות דין הפרת נדרים שנצטוינו במצות הפרת נדרים. כלומר, שנדון במי שנדר כאשר צותה התורה, שנאמר (במדבר ל ג) איש כי ידור נדר וגו', כמו שבא מבואר בפרשה, וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה במצוה זו (מצות עשה צה) וזה לשונו. ואין העניין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה העניין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעולה מהפעולות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותינו מצווין שנדון בדין זה בדבר זה, אולם היות הבעל והאב מפירין כבר באר הכתוב זה, ודקדק בו, ובאתנו הקבלה, שהחכם יתיר הנדר לכל, וכמו כן השבועה, וההערה על זה מאמרו לא יחל דברו, ודרשו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה, עד כאן. והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה, או שלושה הדיוטות, ויעשו העניין ככל אשר תצוה התורה עליו כהגון וכישר, אז קיימו עשה, ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהתירם אינו היתר, יש עליהם עונש ביטול עשה זה, וכמו שכתבתי למעלה בעניין מצות הנחלות (מצוה ת), שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים יש עליו עונש ביטול המצוה, דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירושה. ואולם הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצות, וזה לשונו: וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה, לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו, רק על פי האב או הבעל, עד כאן. ודברי פי חכם חן. משורשי עניין הנדר והשבועה וההיתר שלהם, כבר הרחבתי המאמר בהן כאשר השיגה ידי, בסדר ''וישמע יתרו'' באזהרת ''לא תשא'' (במצוה ל). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב, א) כל כנויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות, כגון (שם י, א) האומר קונם, קונח, קונס, הרי אלו כנויין לקורבן. חרק, חרך, חדף, הרי אלו כנויין לחרם. נזיק, נזיח, פזיח, הרי אלו כנויין לנזירות. שבותה, שקוקה, נדר ''במוהא'' הרי אלו כנויין לשבועה. ועניין לשונות אלו, שאמרו חכמים שהם נדונין כאלו הוציא האדם בשפתיו הלשון כתקנו, ולא נחוש למה שאנו מצריכין פיו ולבו שוין, והרי לא הוציא הדבר כתקנו מפיו, הטעם מפני שיש בלשונות אלו משמעות העניין שכל השומע יגזר עליו שזאת כונת הנשמע או הנודר, ואחר שכן הוא, הרי הוא כאלו אמר הדבר מבואר כתקנו, שאם לא תאמר כן נמצא שאין בעלגים נדר ושבועה לעולם, וזה אינו באמת. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב ב) שארבעה נדרים הן שהן מותרין, כלומר מותרין לגמרי, שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים (שם כא, ב) דהלכתא כותיה, ואלו הן, נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, ונדרי אנסין, ושם באותו הפרק מברר כיצד בכל אחד ואחד. וגרסינן בירושלמי (נדרים ג, א) גבי נדרי זרוזין אמר רבי זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבריהם, כלומר שלא נדרו אותו נדר לזרז, אלא בדוקא נדרו אותו, צריכין שאלה לחכם, והוא הדין בודאי לשאר השלושה השנויים במשנה, שאם היו מעמידין דבריהם, שצריכין שאלה לחכם, ומיהו בכל עניין, החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר, שימצא שום עניין שיאמר עליו הנודר אלו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה לא הייתי נודר. ואפילו בנולד פותחין להתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, כן הוא מפורש בגמרא בנדרים (סד א). וכן נמי פותחין בחרטה, וכדפסק רבא משמה דרב נחמן במסכת נדרים (כב ב), דפותחין בחרטה ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלהי ישראל, שהיא שבועה חמורה, ודוקא בחרטה דמעקרא, כגון ''לב זה עליך'', כלומר: שמתוך הכעס נדר אותו הנדר, ואחר שנתמשבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל. אבל אם נתחרט עכשו מחמת עניין שנתחדש לאחר שנדר, וחפץ הוא בנדרו עד עכשו, זו אינה חרטה מעלייתא ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לשאול על נדרו, ודאי מתחרט הוא עכשו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזור למצוא פתח היתר בנדר, ומצינו בגמרא שהיו מחזרין למצא פתחים לנודרים. אלא ודאי, האמת כמו שכתבנו, דבעינן חרטה דמעיקרא. ועוד, שכל יסוד היתר נדרים, הוא טענת שגגה או אונס (שבועות כו א), שהתורה אמרה ''האדם בשבועה'' (ויקרא ה ד), פרט לאנוס, וכמו כן בעינן פיו ולבו שוין. ואם כן משום חרטה דמעכשו, אי אפשר לתלות שגגה או אונס בעת השבועה כולן. אבל בחרטה דמעיקרא, יש טענת שגגה ואונס, שהרי מודה עכשו שלא היה עושה הנדר מעיקרא אם היה יודע זה. ויש מגדולי המפרשים שכתבו, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא, אמר רב נחמן דפותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל - עכשו נהגו להחמיר ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלהי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה. ועוד, דלא מזדקקינן לשבועות אלא במלתא דאית בה מצוה, כגון עשית שלום בין איש לאשתו או בין אדם לחברו, וכיוצא בעניינים אלו. וכן אמרו זכרונם לברכה בעניין זה (בכורות לב ב), שהיתר נדרים בשלושה הדיוטות, ואפילו דלא גמירי וסבירי; והוא דמסברי להו וסברי, וכשחד מניהו גמיר מכל מקום. וכמו כן אמרו, שהיתר נדרים - ביחיד אם הוא מומחה; והוא הדין כל היכא שיש לו רשות להתיר נדרים ממי שהוא סמוך, שדינו כמומחה. ויש שפרשו, שכל שהוא חכם גדול בישראל, ואפילו היום שאין לנו סמיכה - יקרא מומחה; וחבריו - חלוקין עליו. ודין החוזר תוך כדי דבור מנדרים ושבועות - שחזרתו חזרה. ומה שאמרו שהאב מפר כל נדר, והבעל - נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה; ודין האומר ''כל נדר שאדר כל שנה זו'' או ''מכאן עד עשר שנים - הרי הן בטלים''; ודין סתם נדרים - להחמיר, ופירושן - להקל; ודין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו; ודין האומר לחברו ''ככרי אסור עליך'' או ''ככר זה''; ודין המדר הנאה מחברו - שפורע לו את חובו; ודין הנודר מן הבשר - שמותר ברטב; ואם אמר ''בשר זה'' - אסור אף ברוטב; ודין מי שנאסרה הנאתו עליו - שמותר ללמדו תורה שבעל פה, אבל לא שבכתב, לפי שנוטלין עליה שכר; ודין מה שאמרו ''בנדרים הלך אחר לשון בני אדם'' - באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או שנשבע; ודין התרת נדרים שהוא כל היום, כלומר: לילה ויום, לא מעת לעת, שנאמר ''ביום שמעו''; ויתר רובי פרטיה, יתבארו בארוכה במסכת המחוברת על זה, והיא מסכת נדרים [י''ד סי' רלג]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן ראויות להיתר נדרים, והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו - אף על פי שאינו היתר ביטל עשה זה, כמו שכתבנו בראש המצוה. תז. שלא נחל דברנו בנדרים שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדיבור, ואף על פי שהוא בלא שבועה. ואלה הם הנדרים: כגון שיאמר האדם פרות העולם או פרות מדינה פלונית או מין פלוני של פרות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו. וכיוצא באלו העניינים שחייב לקיים עליו, ועל זה נאמר (במדבר ל ג) לא יחל דברו. ופרשו זכרונם לברכה לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקימהו. ולשון גמרא שבועות (כ, ב) אמרו זכרונם לברכה, קונמות עובר משום לא יחל דברו. וכן בכל מה שידר האדם לקורבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן, עובר עליהן משום לא יחל. אבל בעניינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה, שלא בלשון נדר ואיסור וקונמות, אף על פי שהוא מכוער, ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם, אינו עובר בלא יחל, אלא בעניין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה מדבר שקר תרחק. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב ששתי מצות חלוקות הן נדרי גבוה ונדרי בטוי, וכמו שנכתוב למטה בסדר כי תצא, במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעה). שורש המצוה בעניין הנדרים והשבועות לקיים כל דבר כתבתי כבר בסדר ''וישמע יתרו'', בלאו ''לא תשא'' (מצוה ל). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה י, א) הוא אינו מחל, אבל אחרים מחלין לו, כגון שלושה הדיוטות או יחיד מומחה, כמו שכתבנו במצוה הקודמת, והוא הדין גם כן כשנשאלין על ההקדשות ועל הצדקות כל זמן שלא באו לידי גבאי, ואפילו על התרומה ועל החלה אמרו זכרונם לברכה (נדרים נט, א) שנשאלין עליהן עד שלא באו ליד כהן, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת נדרים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ונדר או אסר איסר על נפשו בלא שבועה ולא קיימו - עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (תמורה יג, א) שהנשבע וממר ומקלל חברו בשם לוקה, אף על פי שאין שם מעשה זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או אסר שלא בשבועה אין בו מלקות. פרשת מסעי פרשת מסעי יש בה שתי מצות עשה וארבע מצות לא תעשה תח. מצות ישראל לתת ערים ללוים לשבת בהן והן קולטות שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת בהן אחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר (במדבר לה ב) צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת. ונאמר בסוף הפרשה (שם ז) כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר. ומאלה הערים של לוים, היו מהם ערים מיוחדות להיות מקלט הרוצח, ואולם, בכולן היה לו מקלט, ובסדר שופטים, במצות ערי מקלט (מצוה תקכ) נכתוב בעזרת ה’ מה בין מיוחדות לכך לאותן האחרות. והיו קולטות אותו בצדדים ידועים, כמו שמפורש בכתוב, ומבואר במסכת מכות (י, א). שורש מצוה זו ידוע הוא כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית השם, ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת, הם ובניהם וטפם וכל חיתם. ומפני גודל מעלתם וכושר פועלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המידות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו את הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו. ועל השבט הזה הנבחר נאמר (דברים לג ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כלומד, שלא יעשו דבר בעולם, זולתי מדרך הישר ועל כוון האמת, ולא יטה לבם אחר אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחם, וכל שכן אהבת שאר בני אדם. ועוד כתבתי בעניין, עוד טענה אחרת בסדר בהר סיני (מצוה שמב). דיני מצוה זו קצרים ובמצות הנטמכות אליה, כגון אזהרת שדה מגרש עריהם לא ימכר שבסדר בהר סיני (מצוה שמב), כתבתי קצת מן הדינים, וכמו כן במצות להבדיל ערי מקלט שבסדר שפטים (מצוה תקכ), נכתוב מהם בעזרת השם, ששלושתם מעניין אחד הם. ואם נפשך לדעת הפך והפוך בהן [הלכות שמיטה פי''ג]. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרוין על אדמתן. והיא מן המצות המוטלות על הצבור כולם, ויותר על ראשי העם, ולעתיד לבוא אחר ירושה וישיבה, מיד נקיים מצות עשה זו, במהרה בימינו אמן. תט. שלא להרוג מחוייב קודם שיעמוד בדין שנמנענו שלא להרוג החוטא, כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה, קודם שנביאהו לבית דין. אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין, ונביא עליו העדים לפניהם, והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר (במדבר לה יב) ולא ימות הרוצח עד עמדו'' וגו'. ולשון מכלתא יכול שיהרגו אותו משהרג או שנאף? תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג, יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינוהו. ועוד אמרו במכלתא הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש, יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין? תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו. משורשי המצוה לפי שעניין דיני נפשות הוא דבר קשה מאוד, שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה להיות מצילים הנדון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה כד כה), כלומר, שצריכים להפוך בזכותו, ואם יש לו זכות יצילוהו, ואם לאו ייהרג, ועל כן הוזהרנו שיביא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותם העניין, לא יוכלו להפך בזכותו, כי יתעורר לבבם לחייבו על כל פנים. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה דבמה דברים אמורים שלא נהרוג החוטא עד שנביאהו לבית דין, כשעבר ועשה החטא. אבל מי שהיה רודף אחר חברו להרגו, או אחר נערה מאורסה, והזהירוהו ולא נמנע מלרדוף, אף על פי שלא קבל התראה חייבים אנו להורגו ומוזהרין עליו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסוף סדר כי תצא באזהרת וקצותה את כפה לא תחוס עיניך (מצוה תר). ויתר פרטיה במסכת מכות [יב א]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן שאנו מוזהרים שלא להרוג שום חוטא, ואף על פי שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מות בבית דין, ובזמן הבית אנו חייבים להביאו לבית דין והם ידינוהו. והעובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבוא לבית דין, אפילו אם היה דינו שיתחייב בבית דין, דין ההורגו כדין רוצח, ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים. תי. מצות בית דין לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר (במדבר לה כה) והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'. וישב בה עד מות הכהן הגדול, וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו (שם כח) כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. משורשי המצוה לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם רוצח ד ט), שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצות אינו ניצל מן הדין, שנאמר (משלי כח יז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ולכן ראוי למי שהרג, אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם. ומדיני המצוה מה שאמרו זכדונם לברכה שאין הרוצח בשגגה גולה, אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו, אבל חבל בו, אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת, אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קרב מיתתו, או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו, ואפילו שחט בו שני סימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. ומה שאמרו (מכות ח, ב) שישראל גולה, אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב, וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמר ''והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם''. אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג נהרג עליו, וגוי שהרג את הגוי אין ערי מקלט קולטין אותו. ומה שאמרו (שם, א) שהבן גולה על רציחת אביו. והאב ברציחת הבן, ובמה דברים אמורים שלא בשעת למוד, אבל בשעת למוד והוא שוגג, שכונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באמנות - פטור מגלות, וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (שם י, א) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר (דברים ד מב) ונס אל אחת מן הערים האל וחי. ודרשו זכרונם לברכה עשו לו כדי שיחיה, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז יב). ודין אשה ועבד ושפחה שגלו אם חייב הבעל או הרב במזונותם שם, ודין רוצח שמת קודם שיגלה שמוליכין עצמותיו לשם, ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן [בן] לוי שהרג במדינתו, ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו (שם ז, ב) שכל שהרג נפש בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה, ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר רוצח אני, ואם אמרו (לו) אף על פי כן מותר לקבל, ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודוקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודוקא כהן ועבודה בידו אבל לא אחר, ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו, ובמה דברים אמורים? במחוייבי גלות מן הדין, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם. כן ראיתי שכתב הרמב''ם זכרונו לברכה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מכות [הלכות רוצח פ''ה]. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן ובסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלים לדון דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקוםו ולא הגלו הרוצח בשגגהו בטלו עשה זה ועונשם גדול מאוד, לפי שהוא סיבה לשפיכות דמים. תיא. שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות שלא ידבר העד בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות, זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דין בדיני נפשות, שנאמר (במדבר לה ל) ועד אחד לא יענה בנפש למות. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, ונכפל הלאו בזה העניין, שנאמר (דברים יז ו) לא יומת על פי עד אחד. כלומר, לא יהרג במשפט העד. ואמרו בסנהדרין ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה, ובארו שטעם זה הוא משום דמחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא עניין זה, שאינו יכול לענות בין לזכות בין לחובה, כמו שאמרנו. משורשי המצוה כמו שכתוב במצוה הקודמת לזו (תט). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שעד שהעיד בדיני נפשות ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר, אחר שהוא עד עליו. ובמה דברים אמורים, בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדינין ולא נעשה דין, שאין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות. ובמה דברים אמורים, בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דין ומפני כן נעשה דין בקיום שטרות, דקימא לן קיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה, בסנהדרין ובמכות [הלכות עדות פרק ה]. ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית וסנהדרין במקומן, כי אז נדין נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד ועבר על זה, ודיבר בין לזכות בין לחובה, עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה. והרמב’’ן זכרונו לברכה פרש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שהיו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה, אבל כולן רואין בבעל העבירה. ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (ו, ב). תיב. שלא לקח כופר להציל ממות הרוצח שלא לקח כופר, כלומר פדיון, ואפילו כל ממון שבעולם להציל נפש הרוצח שלא להרגו, שנאמר (במדבר לה לא) ולא תקחו כופר לנפש רצח אשר הוא רשע למות. שורש מצוה זו ידוע, שאם הרשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כופרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות לז, ב) שאפילו רצה גואל הדם לפוטרו ואמר לדין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כופר אם ירצו, אינן רשאים ליקח הכופר ולא לפוטרו בכל ממון שבעולם, אלא יומת כמצוות האל עלינו. ויתר פרטיה במסכת מכות [ה' רוצח כ''א]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות שעכשיו בזמן הזה אין לנו עסק בדיני נפשות. ואומרים בכאן שנוהג איסור זה גם בנקבות ואף על פי שהן אינן דנות, העניין הוא שאם אולי בזמן ההוא מחמת מלכות או סיבה אחרת יבוא ביד אשה עניין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון, שהיא מוזהרת משום לאו זה שלא ליקח ממון ותצילנו. והעובר על זה, בין איש בין אשה, ולקח כופר להציל הרוצח, עבר על לאו זה, ועונשו גדול מאוד, כי הוא סיבה לאבוד כמה נפשות מישראל. תיג. שלא נקח כופר ממחוייב גלות לפוטרו מן הגלות שלא נקח כופר מהמחוייב גלות מחמת שהרג שוגג לפוטרו מן הגלות, שנאמר (במדבר לה לב) ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ. ולפי משמעות זה לפי הדומה יהיה לנוס פעול, כלומר, לא תקחו כופר על מי שהוא ינוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ מגורי אבותיו. שורש איסור לקיחת הכופר בהורג שוגג וכל עניינו כעניין הורג מזיד, אין צורך להאריך בו הדיבור. ספר דברים הקדמה לספר אלה דברים כתב הרמב''ם זכרונו לברכה עניין הספר הזה ידוע שהוא ''משנה התורה'' יחזור בו משה רבנו עליו השלום, לדור הנכנס לארץ. רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ויזהיר אותם עליהם אזהרות מרבות, ויפחידם הרבה בעונשים, ופעמים יוסיף בהן באור בקצתם, אבל בכל מצות הכהנים, לא ידבר ולא יוסיף אזהרה, שהכהנים (שבת כא, א) זריזין הם. ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל: כגון היבום, ודין מוציא שם רע, ודין גרושין באשה, והעדים זוממין וזולתם. ואין ספק כי כולם נאמרו למשה בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה, כי בערבות מואב לא נתחדש לו אלא דברי הברית, כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה’ אל משה לאמר צו את בני ישראל, או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית, עד כאן. וזה שלא הוזכרו אלה המצות בספרים הראשונים כמו שאר המצות אל תתמה בדבר, אחר אומרם זכרונם לברכה (פסחים ו, ב) בכמה מקומות, אין מוקדם ומאוחר בתורה. ושורש עניין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכון מאת אדון החכמה ברוך הוא. וזה טעם מספיק. פרשת דברים פרשת אלה הדברים יש בה שתי מצות לא תעשה. תיד. שלא למנות דיין שאינו יודע בדיני התורה שנמנע בית דין הגדול או ראש הגלות שלא יעמיד דיין לשפוט את העם שלא למד חכמת התורה ובאור משפטיה הישרים והצדיקים. ואפילו היו בו כמה מידות נכבדות, אחר שאינו יודע ובקי בחכמת התורה, אין ראוי למנותו דיין, ועל זה נאמר (דברים א יז) לא תכירו פנים במשפט. וכן פרשו זכרונם לברכה (ספרי) לא תכירו פנים במשפט, זה הממנה להושיב הדינים. כלומר, שאליו באה אזהרה זו. ואמרו זכרונם לברכה שמא תאמר איש פלוני נאה או גבור או עשיר או שיודע בכל לשון, אושיבנו דיין, לכך נאמר לא תכירו פנים וגו', לפי שנמצא מזכה את החייב, ומחייב את הזכאי, ולא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע. שורש מצוה זו, נגלה הוא לכל. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שכשם שצריך הראוי להיות הדיין יודע דיני התורה, כמו כן צריך להיות בעל מידות ואדם כשר, כדי שלא יאמר לו הנידון טול קורה מבין עיניך, כלומר, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (סנהדרין יח, א). הרי הוא אומר בתורה גבי דיינים 'אנשים חכמים', כלומר יודעי החכמה לדון דין אמת, 'וידועים לשבטיכם', אלו שרוח הבריות נוחה מהם, 'אנשי חיל' שהם גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי ושום כיעור, ופרקם נאה. ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושק, כעניין שנאמר (שמות ב יז) ויקם משה ויושיען. ומה משה רבנו עליו השלום היה עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ובמקומות אחרים בפזור [ח''מ סימן יח]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ומינה דיין שאינו חכם, מחמת עושרו או טוב מידותיו, או מאהבתו אותו, או מחמת כבוד קרוביו - ביטל עשה לא תעשה זה, ועונשו גדול מאוד, שכל עונש דיני שקר שידין אותו דין מחסרון ידיעתו, תלוי עליו, כי הוא הגורם. ומכלל מצוה זו גם כן לפי הדומה, שכל מי שבררו אותו בני הקהל למנות עליהם ממונים לשום עניין, שישים כל השגחתו וכל דעתו למנות מהם הראויים והטובים על אותו מנוי שהקהל צריכים אותו, ולא יגור מפני איש למנות את מי שאינו ראוי. אמרו חכמים על מי שהוא מעמיד דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה, שנאמר ולא תקים לך מצבה. ואם הוא מקום שיש בו תלמידי חכמים, אמרו שהוא כאלו נטע אשרה, שנאמר (שם כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלהיך. ועוד אמרו שכל הממנה דיין מחמת עושרו, על זה נאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ועוד האריכו בעניין זה ואמרו שדיין שנתן ממון כדי שיתמנה דיין אסור לעמוד מפניו, ומקילין הרבה בכבודו. ואמרו עליו שהטלית שמתעטף בה יהיה בעיניך כמרדעת החמור. ודרך החכמים הראשונים שבורחין מלהתמנות דיינים (סנהרין יד, א) אלא במקום שאין גדול מהם. תטו. שלא יירא הדיין בדין שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדון דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עב המוח, אלא יחתוך את הדין, ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו, ועל זה נאמר (דברים א יז) לא תגורו מפני איש. ולשון ספרי שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני, שמא יהרגני או יהרוג אחד מבני ביתי, או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעתי? תלמוד לומר לא תגורו מפני איש. שורש מצוה זו השכל מעיד עליו. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ו, ב) שנים שבאו לפניך בדין, אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע את דבריהם, או אפילו משתשמע את דבריהן, ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב ונמצא רודף אחר הדין להרגו, אבל משתשמע את דבריהן ותדע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש. וכן (סנהדרין שם) תלמיד היושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אינו רשאי להיות שותק, שנאמר לא תגורו מפני איש. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. והעובר על זה ולא רצה לדון, משיודע להיכן הדין נוטה כמו שאמרנו, מיראת הנדון, עבר על לאו זה, ואם הטה הדין גם כן מיראתו עבר על לאו זה, מלבד שעבר על לאו דלא תטה משפט. פרשת ואתחנן פרשת ואתחנן יש בה שמונה מצות עשה וארבע מצות לא תעשה תטז. שלא להתאוות ממון חברו שנמנענו לקבוע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה, אם לא נוכל בעניין אחר. ועל זה נאמר (דברים ה יח) ולא תתאוה בית רעך וגו'. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה שאין שני הלאוין, שהן לא תחמוד שבסדר וישמע יתרו, ולא תתאוה שבסדר זה, לאוין כפולין בעניין אחד, אבל הם שני ענינים: שלאו דלא תחמוד, ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנו זולתנו אם איננו חפץ למכור אותו דבר. ולאו זה דלא תתאוה, ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה, יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו, שניים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם. ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם, למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו, והוא מכולם ריק וריקם? ואיך תביא התורה מניעה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו? שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם. כי האמנם, ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו. וה' אשר לפניו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה, טובה או רעה מכל מחשבות האדם, נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם, שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן. וזהו לפי הדומה, עניין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות (פ''ב מ''ט). והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכלתא לא תחמד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו. ושם נאמר מנין שאם נתאוה, סופו לחמוד? תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד. מנין שאם חמד אדם, סופו לגזול? תלמוד לומר (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו. שורש מצוה זו ידוע הוא כי הרחקת הגזל מבין בני אדם, היא תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר. ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבואר בכתוב [ח''מ סימן שנט]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות גם כל בני העולם מחויבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל, שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהן כל בני העולם. [שבע מצוות בני נוח] ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד (סנהדרין נו ב), כי באמת שאותן שבע, הן כעין כללות, אבל יש בהם פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים, כגון, איסור אם, ואיסור אחות מן האם, ואיסור אשת איש, ואשת אב, וזכור, ובהמה (סנהדרין נח, א). וכן עניין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לעניין שחייבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נו ב). וכמו כן נאמר אחר שהוזהרו בעניין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו, ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, אל האם ואל האחות וכל השאר. וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל, כאלו נאמר להם אל תגזלו, אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה, שלא לחמוד. אבל בישראל אין העניין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאוד, כי הוא סיבה לכמה תקלות, כמו שידוע במעשה אחאב ונבות. תיז. מצות אחדות השם שנצטוינו להאמין כי ה’ יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר (דברים ו ד) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה. אבל פירוש שמע כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה’ שהוא אלקינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה, אומרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה. שורש מצוה זו ידוע, כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן, הרי מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצוים ליהרג עליה בכל מקום ובכל שעה. ויתר פרטיה מפוזרין במדרשות ובמקומות בגמרא, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא ביטל עשה זה וגם כל שאר מצות התורה. כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו ה’ לרעה. והמאמין בשם ובוטח בו ישגב. וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן. תיח. מצות אהבת השם שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר (דברים ו ה) ואהבת את ה’ אלהיך. ועניין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכולתנו ונתענג בהשגחתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המיחדת. ולשון ספרי, לפי שנאמר ואהבת, איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום. תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כלומר, שעם התבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח. ואמרו זכרונם לברכה שזאת האהבה תחייב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו, כמו שמצינו באברהם. שורש מצוה זו ידוע שלא יקיים האדם מצות ה’ ברוך הוא יפה, רק באהבתו אותו. דיני המצוה שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעושר בנים וממשלה וכבוד הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא. וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף כל דבר, יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והעניין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת ה’ תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו שישיג להביאה אל ביתו. ויתר פרטיה מבוארים במקומות בגמרא בפזור ובמדרשים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וקובע מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים ביטל עשה זו ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם. תיט. מצות תלמוד תורה מצות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות, ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת, ועל כל זה נאמר (דברים ו ז) ושננתם לבניך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (מלכים ב ב ג) ויצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מסודרים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים, שנאמר (דברים ה א) ולמדתם ועשיתם ולמען ילמדו ולמדתם אותם את בניכם (שם יא יט). שורש מצוה זו ידוע כי בלמוד ידע האדם דרכי ה’ יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין, ונחשב כבהמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו תורה ציווה לנו משה (דבים לג ד), ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא שמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה, עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלמוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כוח לבו ותקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מוח, ויוכל לסבול יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חולי ההתעלפות בסיבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כוחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר, ומחויב להביא צוארו בעולה של תורה, ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה. וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין ל, א) עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן. פירוש אדם שהיה בדורם, ששמו כן, שלמדו אבי אביו מקרא, ומשנה, תלמוד, הלכות, ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התרוץ שהחיוב ללמדם מקרא, דהינו, תורה, כמו שעשה אבי אביו של זבולון. ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבוא עליו ברכה. ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה, כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אתם. ואם היו האב והבן צריכין ללמד, ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמוד תמיד, הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו, בנו קודמו. ועד אימתי חייב כל אדם ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו (שבת פג ב), שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמד תורה, שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה (יומא לה, ב) בין עני, בין עשיר, בין בריא, בין בעל יסורין. וכבר אמרו זכרונם לברכה (עירובין נד א), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים הכל חייבים לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. ותחילת דינו של אדם אחר המות הוא, על שנתבטל מן הלימוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קדושין מ, ב), מדכתיב (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים (תענית ז א). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין ל, א), שחייב אדם לחלק זמנו לשלושה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין העניינים משורש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלושתן הן עיקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם. וכן מה שאמרו (ב''ב כא ב), שחייב הצבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, ועשרים וחמשה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ומה שאמרו (אבות פ''ב מ''ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. שעסקו של עולם מתחדש יום יום, ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסיעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עלן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאזן שומעת. ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין פרק ראשון ובמקומות מפוזים בתלמוד [יו''ד סימן רמו]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר (דברים יא יט) בניכם. ודרשו זכרונם לברכה (קדושין כט, ב) ולא בנותיכם. וכן אשה אינה חייבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה. וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים (סוטה כ א) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן. והעובר על זה ולא לימד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן, ביטל עשה זה. וכן כל מי שיש סיפק בידו ללמד בשום צד הוא בכלל עשה זה, ועונשו גדול מאוד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן. תכ. מצות קריאת שמע שחרית וערבית שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית פסוק אחד מן התורה שבסדר זה, וזהו (דברים ו ד) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. ועל פסוק זה נאמר ודברת בם בשבתך בביתך בשכבך ובקומך, ובא הפירוש על זה (ברכות י, ב) בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים, וקא משמע להו לרבנן, שבשעה שבני אדם שוכבין יקרא כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכעניין שכתוב (ויקרא כו ו) ושכבתם ואין מחריד. וכן לא ישכב עד יאכל טרף (במדבר כג כד). דמשמע כל שעת שכיבה. ועוד שבני אדם חלוקים הם במידותם בעניין השכיבה, יש מהם שאינם שוכבים עד חצי הלילה, ויש עד סופה, ויש ששוכבים מיד בתחילת הלילה, ומפני כן אמרו, שזמן קריאת שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהינו צאת הכוכבים, עד שיעלה עמוד השחר. ושעה שבני אדם קמים משמע להו מתחלת היום, כלומר, כשהבוקר אור כשאדם מכיר את חברו ברחוק ארבע אמות, עד שלוש שעות שלמות (רמב''ם שם א יא). ולא משמע להו הקימה כל היום כמו השכיבה, שאין דרך אחד מבני אדם שהוא בריא שיקום ממטתו בסוף היום או אפילו באמצעו. ואמרו זכרונם לברכה (שם ט, ב) בקריאת שמע דשחרית דמכל מקום מכאן ואילך, כלומר, מסוף שלוש שעות עד סוף היום, מי שלא קרא לא הפסיד, שלא יוכל לקרותה עם ברכותיה. משורשי המצוה שרצה ה’ לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר, נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותנו וצונו לזכר שני העתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבוקר אחדות ה’ ומלכותו, וכי השגחתו ויכולתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו, וכל צעדיו יספור, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל ממנו להחביא ממנו אחת מכל מחשבותיו הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה. ומפני שיסוד המצוה מה שזכרנו, חייבונו זכרונם לברכה בה בכונת הלב, ואמרו שאם לא כון לבו בה לא יצא ידי חובתו, שאין אדם נזכר בשום דבר אלא אם כן ישים כונתו בו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בברכות פרק היה קורא (יג ב) תנו רבנן, שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, עד כאן צריכה כונת הלב. והצריכונו להאריך באחד, וכדתניא התם סומכוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמר רב אחא בר יעקב ובדל''ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטף בחי''ת. ואמרו שם עד כמה יהיה אריכות זה? והיתה התשובה עד כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, כלומר, שתכון שממשלתו בכל היא, ואין כל דבר נעלם ממנו, ובחפצו קיום כל הדברים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב פסוק ראשון מן הפרשה הוא מן התורה, כמו שאמרנו, אבל חכמים חייבונו לקרות שלוש פרשיות, שהן שמע והיה אם שמוע, ויאמר. ומקדימין לקרות פרשת שמע שיש בה צווי על יחוד ה’ יתברך ואהבתו ותלמוד תורתו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה פרשת והיה אם שמע, שיש בה צווי על שאר המצות כולן, ואחריה פרשת ציצית, שגם היא יש בה צווי על זכירת כל המצות, ואם כן, באמת, בהיות האדם זוכר אלה בכל יום פעם אחת ובכל לילה פעם אחרת בכונה ינצל מן העבירות על כל פנים אם יש דעת בו. וכן מעניין המצוה מה שחייבונו זכרונם לברכה לברך קודם הקריאה ואחריה: בשחר מברך שתים לפניה יוצר אור ואהבת עולם, ואחת לאחריה, אמת ויציב, ובערב שתים לפניה, מעריב ערבים ואהבת עולם, ושתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו. ואין צורך להאריך בהן שידועות הן בכל ישראל בפתיחתן ובחתימתן ובנוסח שלהן, ועזרא ובית דינו תקנום עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל. וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שם טו א) שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו, ואם לא השמיע לאזנו אבל מכל מקום קרא הדברים בשפתיו יצא דיעבד. וכן מה שאמרו שצריך לדקדק באותיותיה, ואם לא דקדק בהן יצא. ואמרו מן המפרשים (מאירי שם) שאין העניין שלא יזכיר התיבות והאותיות, שבזה ודאי לא נאמר שאם לא דקדק יצא, שכל שלא קרא קריאת שמע כולו לא יצא ידי חובתו. אבל עניין אם לא דקדק בהם יצא הוא שלא נתן רווח בין הדבקים, כגון בכל|לבבך עשב|בשדך, ואבדתם|מהרה, בכל|לבבכם, הכנף|פתיל, וכן שלא התיז זי''ן דתזכרו שצריך להתיזה, או שלא האריך בדל''ת כפי הראוי לכתחילה לעשות. וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שם יג א) שאדם שואל בשלום מי שהוא חייב לכבדו, ומשיב שלום לכל אדם בין הפרקים, ובאמצען שואל מפני היראה, כלומר למלכי האומות או לשרים הגדולים (רמב''ם שם פ''ב הט''ז), ומשיב מפני הכבוד. וזה כמה, שלא ראינו מי שיקפיד על חברו כלל אם לא יפסיק, ואפילו בין הפרקים. ויתר רובי דיני המצוה וכל העניינים שמבטלין בשבילן קריאת שמע, יתבארו בברכות בפרקים ראשונים [או''ח סימן סא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מכלל מצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים פטורות. והעובר על זה ולא קרא קריאת שמע בכל יום ובכל לילה בזמנה שקבעו לה חכמים ביטל עשה זה. והרמב’’ן זכרונו לברכה מנה בחשבון המצות קריאת שמע ביום מצוה אחת, ובלילה מצוה אחרת, לפי שזמנה של זו לא זמנה של זו, וזו אינה מעכבת זו. תכא. מצות תפלין של יד לקשור תפלין של יד על היד, שנאמר (דברים ו ח) וקשרתם לאות על ידך. ובא הפירוש על זה המקרא, שנקשור על ידנו מדברי תורה ארבע פרשיות, והן נקראות תפלין כשהן קשורות ברצועות, כמו שבאה הקבלה בהן. ואלו הן ארבע פרשיות אלו, שתים מהן בסוף סדר בא אל פרעה, והן: פרשת קדש לי כל בכור עד ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, שהיא פרשה אחת בכל ספר מדויק; ומוהיה כי יביאך עד סוף הסדר שגומר כי בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים - פרשה שניה; ובסוף סדר ואתחנן בספר אלה הדברים פרשת שמע ישראל עד ובשעריך - פרשה שלישית; ובסוף סדר והיה עקב פרשת והיה אם שמע תשמעו עד כימי השמים על הארץ - פרשה רביעית. ארבע פרשיות אלו, (מנחות לד, ב) כותבין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחו בבית של עור, ומעביר בקצה העור רצועה אחת, וקושר אותו העור שהפרשיות בתוכו על זרוע שמאל, ואחר שהן קשורות בזרוע הן שוכבות כנגד הלב, והן הנקראין תפלין של יד בכל מקום. משורשי המצוה לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל, תמנענו לפי כוחה מן החטא, ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאוד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, ויגבר כוחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותו בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום ברוך הוא לזכותנו אנחנו עם הקודש, וצונו להעמיד שומרים גיבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו, והתפלין בידנו ובראשנו, והכל להזכירנו למען נחדל מעשק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט, א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפלין מה שזכרנו נצטוינו עליהם (מנחות לו, ב) לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה, בני, ראה גם ראה כמה כוח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרנו, האל ברחמיו יהי בעזרנו, וישמרנו, אמן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שם א ג) שעשרה דברים יש בתפלין, בין של ראש ובין של יד, כולם הלכה למשה מסיני, והמשנה באחד מכולן הרי התפלין פסולות. שנים מהן בכתיבתן, ושמונה בחפוין וקשירת רצועותיהן. ואלו הן השנים שבכתיבתן: שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבות על הקלף. ואלו הן השמונה שבחפוין: א) שיהיו מרובעות, וכן תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע, עד שיהיה להן ארבע זויות שוות. ב) שיהיה בעור של ראש צורת שי''ן מימין ומשמאל. ג) שיכרוך הפרשיות במטלית. ד) שיכרוך אותם בשער של בהמה או חיה טהורה על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן של עור. ה) שיהיו תופרין אותן בגידין. ו) שעושין להן מעברת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תיבה שלה. ז) שיהיו הרצועות שחורות. ח) שיהיה הקשר שלהן ידוע כצורת דל''ת. ומה שאמרו (גיטין מה, ב) שאין עושין התפלין ורצועותיהן אלא ישראל, ואורך הרצועה של יד כדי שתקיף הזרוע במקום הנחתן בו, ויקשר ממנה הקשר הידוע שצריך להיות כצורת יו''ד, ותמתח עד האצבע האמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלוש כריכות ויקשור, ואם היתה ארוכה יתר מזה כשרה. ובאי זה מקום מן הזרוע קושרין אותה, על הקיבורת, והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ופרק הזרוע, שנמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו יהיו התפלין שוכבין כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך. ומה שאמרו (מנחות לח, א) שתפלין של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, מפני שהן שתי מצות, ועל של ראש מברך על מצות תפלין, ועל של יד להניח תפלין, ובמה דברים אמורים? בשהניח אחד מהן, אבל אם הניח שניהן יחד מברך ברכה אחת בלבד והיא להניח תפלין. ומניח תחילה של יד ואחר כך של ראש, וכשהוא חולצן חולץ של ראש תחלה. ומה שאמרו שזמן הנחת תפלין ביום משיראה חברו עד שתשקע החמה, שנאמר (שמות יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, וחוקה זו היא מצות תפלין. ושבת ויום טוב, והוא הדין לחולו של מועד, אינו זמן הנחת תפלין, שנאמר עליהם (שם יז) והיה לאות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות ואין צריכין לאות אחר. ומה שאמרו (שבת מט, א) שתפלין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי? שיזהר שלא יפיח בהן, אבל אין העניין לומר, שצריכין גוף נקי מעבירות או מטומאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחוייב במצות תפלין, ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות תפלין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו. וחכמים זכרונם לברכה (סוכה מב, א) חייבונו במצות התפלין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותנו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות, וסולם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא. והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצות והיא רעה רבה. ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי (ברכות פ''ב ה''ג) בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעה נהלה וכפר ביה, ואמר לה בעל הכוס, לא לך הימנית אלא לאלין שבראשך, וכונתם לומר, שיש חילול ה’ להתחסד בקצת מצות ולהרשיע בקצתן. ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאום יבוא. וכבר למדונו זכרונם לברכה, שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלו הדברים ומוסרים טובים, קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה. ומה שאמרו (מנחות לד ב) שסדור הפרשיות בקלף התפלין כך הוא: שכותבים תחילה פרשת קדש לי, ואחר כך פרשת והיה כי יביאך, ואחר כך פרשת שמע ישראל, ואחר כך פרשת והיה אם שמע, ואשר אמרו שכותבין הויות באמצע, כלומר פרשת והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמע באמצע, ופרשת קדש לי בראש, ופרשת שמע בסוף, לא כונו העניין יפה. והרי רש''י והרמב''ם זכרונם לברכה ורבנו האי דעת כולם היא, שלא נכתב הויות באמצע, אלא כסדר שהם כתובין בתורה, והראיה ממה שנמצא בפרק הקומץ במנחות, גבי סדור התפלין שאמרו שם והקורא קורא כסדרן כלומר שיהיה הקורא קורא כסדר התורה. ונוסח זה, ודאי לא מצאוהו בספרים אותם בני אדם שהיה דעתם לומר דכתבינן הויות באמצע. ומכל מקום כן הסכימו מורינו ישמרם אל, עכשיו, כמו שכתבנו, שנכתבם כסדר הפרשיות שכתובות בתורה. ודין כתיבתן, ודין התגין שבהן, ודין הכותב בהן את ה’ בין השטין או אות אחת מהן מה דינו, ודין עיבוד העור, ומאיזה צד מן העור הן נכתבין, ודין אם כתבן מין או גוי, ודין שאינן צריכין בדיקה, ואפילו למאה שנה, כמו מזוזה, ודין הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה, ודין תפירתן בגידין של בהמה או חיה טהורה, ודין תפלין שנפסקו התפירות שלהם או רצועותיהן, ודין מי שתפלין עליו וצריך לאכול, או להכנס בבית הכסא קבוע או עראי, או ששכח ונכנס בהן, ודין הנכנס בהן לבית המרחץ, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במנחות פרק רביעי [א''ח סי' כה]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידן, ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצוה ועושה, כשכר שאינו מצוה ועושה (קידושין לא א) . ובמסכת ערובין בריש פרק המוצא תפלין (צו, א) אמרו זכרונם לברכה, שמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מחו בידה חכמים. ושם אמרו, אשתו של יונה, היתה עולה לרגל ולא מחו בידה חכמים. והעובר על זה, ואינו מניח תפלין של יד ושל ראש בטל שמונה עשה (מנחות מד א) , שהרי בארבע פרשיות ציווה הכתוב על תפלין של יד ושל ראש. תכב. מצות תפלין של ראש להניח תפלין על הראש, שנאמר (דברים ו ח) והיו לטטפת בין עיניך. הנה כתבתי במצוה הקודמת מהו עניין התפלין שהוא ארבע פרשיות הכתובות בתורה בסדר ''בא אל פרעה'', ובסדר ''ואתחנן'', ובסדר ''והיה עקב'', ונצטוינו לכתוב ארבע פרשיות אלו בקלף ולהניחן על ראשנו בין עינינו, ועל זרוענו כנגד הלב. והעניין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים, ואחדות השם, ועניין יציאת מצרים שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת האל בתחתונים. ואלו הן יסודות דת יהודית, ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האברים, אמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל, ובהניחנו עליהם דברים אלה לזכרון, נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי ה’ יתברך ונזכה לחיי עד. וקצת דיני התפלין כתובים למעלה בשל יד. והנני אודיעך החילוק שביניהן בעורן ובתפירתן. דע, שהעור שגונזין בתוכו תפלין של יד עושין אותו בית אחד ומניחין שם ארבע פרשיות שזכרנו כתובות בקלף אחד, והעור של ראש עושין אותו חילוק לארבעה בתים, ובכל אחד מניחין פרשה אחת מארבע פרשיות אלו. ועושין מן העור בעודנו רטוב דמות שי''ן עם שלושה ראשין מימין המניח תפלין, ודמות שין עם ארבע ראשין משמאל המניח. ומכניסין רצועת הראש בתוך אותו העור העודף בסוף הבית, והוא שקורין אותו חכמים מעברת, כלומר, שמעבירין בה הרצועה, ואחר כך מקיפין מן הרצועה כשיעור הראש של מניח, ועושין באותו מקום קשר אחד העשוי בצורת דל''ת, וזאת הצורה אי אפשר לצירה במכתב, אבל כל אחד מלמדה לתלמידיו, וידועה היא בינינו עם הקדוש, וזהו קשר תפלין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט, א), שכל תלמיד חכם צריך לידע אותו. ומנו אותו עם שאר דברים גם כן שאמרו עליהם שראוי לידע אותן על כל פנים, והן כתב, ושחיטה, ומילה, וברכת חתנים, וציצית. ואורך רצועת הראש כדי שיקיף בה הראש ויקשור בה הקשר מאחוריו, ויהיה בה כדי להמתח שני ראשי הרצועה עד כנגד טבורו, או לכל הפחות, ראשה האחד עד כנגד הלב, והאחר עד כנגד הטבור. ומקום הנחת תפלין בראש, כלומר, קציצת העור שהפרשיות מנחות בתוכה הוא כנגד ו, מקום שמחו של תינוק רופס (מנחות לז א), וזהו הפירוש המקובל לנו, ב'והיו לטטפת בין עיניך', שזהו הנקרא בין העינים, והמניחן בין העינים ממש הרי זה מכחיש דברי קבלה. ויתר פרטי המצוה וכל ענינה כמו בחברתה הקודמת. תכג. לקבוע מזוזה בפתחים לקבוע מזוזה במזוזת ביתנו, שנאמר (דברים ו ט) וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך. ועניין המזוזה הוא, שכותבין שתי פרשיות מן התורה בקלף אחד, והן שמע עד ובשעריך, והיה אם שמע עד על הארץ, וקובעין אותה במזוזת פתח הבית. משורשי המצוה להיות זכרון לאדם באמונת ה’ בכל עת בואו לביתו וצאתו, וכמו שכתבתי בעניין התפלין, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה במצוה זו (מנחות, לג, א) אמר רבי זירא, אמר רב מתנה, אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש העליון, אמר רבה [רבא] מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים, מאי טעמא? רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה מיד (שם ב). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה ששתי פרשיות אלו מעכבות זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן, כלומר, אפילו אות אחת שאינה עשויה כהוגן, כלומר, שאין גויל מקיף אותה מארבע רוחותיה מעכבת במזוזה. ומה שאמרו, שחיוב המזוזה להניחה במזוזת הפתח מימין, שנאמר ביתך, ומפרשי רבנן ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (יומא שם), תנו רבנן ובשעריך, אחד שערי בתים, חצרות, מדינות, עירות, רפת, לולין, מתבן, אוצדות יין, ואוצרות שמן, כולן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה בית שער, אכסדרה, ומרפסת? תלמוד לומר 'בית'. מה בית מיוחד לדירה, אף כל שמיוחדין לדירה, יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה, יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה? תלמוד לומר 'בית'. מה בית העשוי לכבוד, אף כל העשוי לכבוד, יצאו אלו. יכול שאני מרבה הר הבית, והלשכות והעזרות? תלמוד לומר 'בית': מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש. ובית הכנסת בכלל בתי קודש היא, כל זמן שאין בה דירה, אבל אם יש בה דירה, כגון בית הכנסת דכפרים דדירי בה אורחים - חייבת. ומה שאמרו (יומא שם), שמזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל. ומה שאמרו (מנחות כט, ב) גם כן במזוזה בעניין התגין, אמר רבא [רבה] שבע אותיות שבמזוזה צריכין שלושה שלושה שלושה זינין ואלו הן שעטנ''ז ג''ץ, כלומר, כל אות שבמזוזה מאלו צריכה שלושה תגין. ומה שאמרו (שם מד, א), שהשוכר בית בחוצה לארץ, והדר בפונדק בארץ ישראל פטור מן המזוזה שלושים יום, אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. והמשכיר בית לחברו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה דחובת הדר היא, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו, אלא אם כן היה הבית של גוי. ועשרה תנאים צריך לבית קודם שנתחייב במזוזה, ואלו הן. א) שיהיה כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות. ב) ויהיו לו שתי מזוזות. ג) ומשקוף. ד) ותקרה. ה) ודלתות. ו) ושיהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר. ז) ויהיה הבית חול. ח) ושיהיה עשוי לדירת אדם. ט) ושיהיה עשויה לדירת כבוד. י) ושיהיה עשוי לדירת קבע. בית שיש לו פתחים הרבה חייב לקבוע מזוזה בכל אחד מהן, ואף על פי שאין רגיל להכנס בהתמדה, אלא באחד מהן, ופתח קטן שבין בית ועליה, שעושין בני אדם לפעמים ברגלי סולם שעולין בו בני אדם לעליה, חייב במזוזה. וחדר שבבית אפילו חדר בחדר חייבין במזוזה כולן, שכולם עשוין לדירה. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת מנחות פרק שלישי [יו''ד סימן רפה]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלושים יום ולא הניח בה מזוזה, מיד ביטל עשה זה, ואף על פי שעברה השעה שהיה חייב להניחה, מוזהר הוא לקבעה לעולם בכל עת שידור בבית. תכד. שלא לנסות נביא אמת יותר מדאי שנמנענו שלא לנסות יותר מדאי הנביא המיסר את העם והמלמדם דרכי התשובה אחר שנדע אמתת נבואתו. ועל זה נאמר (דברים ו טז) לא תנסו את ה’ אלהיכם כאשר נסיתם במסה. כלומר, לא תנסו גמולי ה’ ועונשיו שהודיע לכם על ידי נביאיו על צד שתסתפקו בהם. משורשי המצוה לפי שבנסיון היותר בנביא האמת ימצא הפסד, כי פעמים יחלקו עליו מתוך כך בני אדם המקנאים בו והכואבים למעלתו. ודבר הנבואה איננו עניין תמידי לכל נביא, כי פעמים לא יתנבא כי אם מעט, ואם בכל פעם ופעם נטרידהו לתת אות ומופת נאמן שהוא נביא, יהיה סיבה לעם שימרדו בו ויקלו בדבריו הרבה פעמים. ועל כן הוזהרנו להאמין בו ושלא לנסותו יותר מדאי אחר שיהיה מוחזק עמנו כטוב ונאמן לנביא. והדבר הזה ארע לנביאי האמת עם נביאי השקר, שהיו מכחישים נבואתם ומחטטים אחריהם ומכחישים דבריהם עד שלא היה מספיק להם אות אחר אות ומופת אחר מופת. וכמו כן בכלל האזהרה, שלא לעשות מצות ה’ ברוך הוא על דרך הניסיון, כלומר, שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו ה’ יתברך כצדקו לא לאהבת האל ויראתו אותו. ואל יקשה עליך מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דמסכת תענית (ט, א) עשר תעשר (דברים יד כב) עשר בשביל שתתעשר, שכבר תירצוה שם ואמרו, שבכל המצות נאמר לא תנסו, חוץ מזו דמעשר, שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וגו'. והטעם בזו, כעניין שכתוב (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל. כלומר, שהודיענו האל ברוך הוא כי בפרנסנו משרתי ביתו במעשר, נמצא התועלת והברכה בממוננו על כל פנים ולא יעכב זה שום דבר חטא ועון. וטעם איסור הנסיון במצות מפני ששכר מצוה אינו בעולם הזה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה בריש מסכת עבודה זרה (ג, א) היום לעשותם (דברים ז יא) ולמחר, כלומר לעולם הבא, ליטול שכרם. וזה שאמרו זכרונם לברכה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, תרצוה חכמים המפרשים, כשגומר הנותן בלבו לתת אותה בין שיחיה או לא יחיה, שאין זה מנסה את השם. מדיני המצוה מה שהודיעונו זכרונם לברכה במה תתאמת לנו נבואת הנביא, עד שלא נספק בדבריו אחר כן, הוא שיאמר דברים העתידים להיות בעולם פעמים או שלוש ויאמנו דבריו בכוון, ולא נחייבהו לעשות אות או מופת בשנוי הטבע, כמו שעשה משה או כאליהו ואלישע. וגם כן צריך האיש שנחזיק אותו בנביא ונאמין בו להיות איש ישר תמים הולך, כי ידוע שאין הנבואה שורה (שבת צב א) כי אם על החסידים ואנשי מעשה. ונביא שהבטיח על הרעה שתבוא, אף על פי שלא באת אין סתירה בנבואתו בכך, כי ה’ ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כשעושין בני אדם תשובה, כמו באנשי נינוה, וכמו בחזקיהו שהוסיפו מן השמים על ימיו אחר הגזרה שימות. אבל כל נביא שהבטיח על הטובה, אם לא נתאמתה נבואתו היא סתירה באמת לנבואתו, שכל דבר טובה שיגזר האל על ידי נביא שלוח, אפילו על תנאי אינו חוזר לעולם, וזה מרוב טובו וחסדו הגדול, נמצא שבדברי הטובה יבחן הנביא. ויתר פרטיה, במקומות בתלמוד [ה' יסוה''ת פ''י]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיקום נביא לישראל. והעובר על זה ומנסה הנביא יותר מדאי עבר על לאו זה, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. תכה. מצות הריגת שבעה עממין להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם. והם הכנעני, והאמורי וכו' ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם (דברים ז ב) החרם תחרים אותם, ונכפלה המצוה בסדר שפטים, שנאמר (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'. משורשי המצוה לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבת ה’ אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים, ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם, ולא נלמד ממעשיהם, וגם יש לנו לקח מוסר בזה, שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים. ואין לשאול כלל למה נבראו האומות הרעות אלו אחר שסופן לאבד לגמרי מן העולם, כי כבר ידענו שרשות נתונה בידו של אדם להיות טוב או רע, ושלא יכריח ה’ את האדם על אחד מהם. ואחר שכן נאמר, כי שבעה עממים אלו, קלקלו מעשיהם והרשיעו, עד שנתחייבו כולן אבדון ומות. ובתחילת הבריאה היו ראוים גם לטובה. ואל הטעם הזה נסמוך מצות כליון עמלק שבסדר כי תצא, בסוף מצות עשה שבסדר (מצוה תרד). ואם נחפץ נאמר עוד, כי אפשר שהיה להם בזמן מן הזמנים שעת הכושר, ומפני אותה השעה זכו להבראות, או אולי נאמר שיצא מבין כולם אדם אחד הגון ובשבילו זכו להבראות, וכעניין שמצינו חכם אחד שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז י, ב) שהיה מבני בניו של עמלק והוא אנטונינוס, ואין מן הנמנע אצל הבורא לבראת כמה בני אדם בשביל אחד, כי הוא ברוך הוא לא יראה עמל בכל אשר יחפץ עשוהו, בהנחת חפצו יעשה כל אשר חפץ, והוא ברוך הוא המבין אל כל מעשינו, יודע מה צורך לאחרים אל האחד המיוחד כי יבראו כולם בשבילו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כוח בידינו להרגם. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה: אולי חושב יחשוב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וכלל דבריו זכרונו לברכה, שיש לך לדעת כי כל מצוה שלא תהיה עשיתה נעדרת מחמת שעבר זמנה, כגון מצות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ, וכן מצות הסבת נחלה שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחילוק הארץ בכניסתן לארץ, כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדן שבעה עממים ועמלק, שהכתוב צונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאם, ואף כי כבר עשינו בהם המחייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם כולם עד שנשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו ונטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, ואין בידינו עתה לרדף אחריהם ולהרגם, אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העיקר והחזק בו. והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכל להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, שנאמר עליהם (דברים ז טז) לא תחיה כל נשמה, כמו שנכתוב בסוף סדר שופטים בעזרת השם, במצוה שלא להחיות אחד מכל שבעה עממים (מצוה תקכח). תכו. שלא לחון ולרחם על עובד אלילים שלא נחמול על עובדי עבודה זרה, ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר, שנרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום עניין, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע''ז ז א) שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא, ועל זה נאמר (דברים ז ב) ולא תחנם, ובא הפירוש על זה לא תתן להם חן, כעניין שאמרנו. ויש מרבותינו שלמדו מלא תחנם, לא תתן להם מתנות חינם, והכל שורש אחד. ובירושלמי דעבודה זרה (פ''א ה''ט) אמרו לא תחנם, לא תתן להם חן, בלא תעשה. משורשי המצוה לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדיבור בם תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמד דבר מכל מעשיהם הרעים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם סה, א) כשאין נותנין להם מתנות חינם דדוקא למי שעובד עבודה זרה, אבל לא למי שאינו עובד עבודה זרה, ואף על פי שהוא עומד בגיותו לאכול שקצים ורמשים ושאר כל העבירות כגון גר תושב, דמכיון שקבל עליו שבע מצות מפרנסין אותו ונותנין לו מתנת חינם. ואמרו זכרונם לברכה שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. ועוד אמרו זכרונם לברכה שמותר לפרנס עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה [י''ד סי' קנא]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ושבח עובדי עבודה זרה ומעשיהם, זולתי בעניין שימצא שבח יתר מאוד לאומתנו מתוך שבחם, עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאוד, כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים, וכל יודע דעת יבין זה. תכז. לא להתחתן בעובדי עבודה זרה שלא נתחתן עם האומות. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות, שנאמר (דברים ז ג) ולא תתחתן בם. ועניין החתנות הוא, שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שבאר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. וכל שכן המזדוג עמהם, שהוא בעצמו בכלל האיסור, ואמרינן במסכת עבודה זרה (לו, ב) דרך חתנות אסרה תורה. ואף על פי שהכתוב הזה דלא תתחתן בשבעה עממים הוא דכתיב, ובגרותן דוקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא (יבמות עו, א) בגרותן אית להו חתנות, בגיותן לית להו חתנות, במה שחזר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות באסור אף בגרות, אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממין מותרין בגרות. ואיסור זה יהיה דוקא כשהוא מייחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה, כאדם שבא על זוגתו שלא בפרהסיא, אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג''ז (נידה, שפחה, גויה, זונה). המזכר בעבודה זרה. משורשי המצוה לפי שרוב המון העם, דרך טפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם, ואם ישא אדם בת אל נכר תמשכהו לעבוד עבודה זרה, ועוד כי גם בניה הנולדים ממנו תגדל לעבודה זרה, ואוי לו לפוסל את זרעו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה הבועל ארמית בפרהסיא, לעיני עשרה ישראל או יותר היו קנאים פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי, ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגע בו, אלא בשעת מעשה הזימה, וכמעשה שהיה, שנאמר (במדבר כה ח) ואת האשה אל קבתה. אבל אם פרש אין הורגין אותו, אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו, מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין, ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב (מלאכי ב יא) ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. וגוי הבא על בת ישראל, אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הגויה בזדון, ואפילו דרך זנות, היא תהרג מכל מקום, מפני שבא לישראל תקלה על ידה כדין הבהמה, ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר (במדבר לא טז יז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו'. וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו. ויתר פרטי דברים אלה, מבוארים בעבודה זרה, ובסנהדרין, וביבמות, וקידושין [הלכות איסורי ביאה פ''ב]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונתחתן עם שבעה עממין בגרותן, כלומר, שיחד לו אשה מהם לבנו, או שנתן בתו לאחד מהן, האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה. ובשאר עממים, וכן בשבעה עממים בגיותן, המיחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה, והיא תהרג. ואם לא יחדה, אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות היו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן. פרשת עקב פרשת עקב יש בה שש מצות עשה, ושתי מצות לא תעשה תכח. שלא להנות מציפוי עבודה זרה ומשמשיה שנמנענו שלא ליהנות מציפויי עבודה זרה, ואף על פי שהעבודה זרה עצמה אינה אסורה בהנאה, כגון המשתחוה לדבר שאין בו תפיסת יד אדם, כגון הר או בהמה או אילן, שאינן נאסרין בהנאה אבל הציפוי שעליהם מכל מקום אסור בהנאה, שהיא בכלל משמשי עבודה זרה שאסורין. ועל זה נאמר (דברים ז כה) לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, ואף על פי שנאמר במקום אחר דרך כלל (שם יג יח) ולא ידבק בידך וגו' נתיחד לאו בציפוי, לפי שיתנו עיניהם בו הפתאים. משורשי המצוה כדי להרחיק כל עניין עבודה זרה וכל הנטפל לה. דיני המצוה יתבארו בפרק שלישי מעבודה זרה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונהנה בציפוין, ואפילו בכל שהוא, חייב מלקות. תכט. שלא להנות מתקרבת עבודה זרה שלא נדביק שום דבר מעבודה זרה עם ממוננו וברשותנו להנות בו. ועל זה נאמר (דברים ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. משורשי המצוה כדי להרחיק כל עניין עבודה זרה הנמאסת. דיני מצוה זו, גם כן בפרק שלישי ממסכת עבודה זרה. ובארו לנו (מכות כב א), שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, משום ולא תביא תועבה, ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ששני עניינים הם: אחד המכניס דבר עבודה זרה לרשותו כדי להנות בו, ואחד הנהנה בו, שבשניהם מראה האדם בנפשו החפץ עליה, ולוקה על שניהם כמו שכתבנו. ואף על פי ששניהם עיקר אחד להם, והיא ההנאה, שהרי אינו לוקה אלא בשביל ההנאה, מכל מקום מכיון שיהנה לוקה שתים, וכעניין שאמרנו למעלה בסדר אמר (מצוה רעג), בכהן גדול שבעל אלמנה שלוקה שתים, ואף על פי ששני הלאוין עיקר אחד להן, כמו שכתבנו שם. ובכלל איסור זה. בין עבודה זרה עצמה, בין משמשיה, בין תקרובת שלה, ובין עבודה זרה של ישראל, או של גוי. ומה בין זו לזו, של גוי אסורה מיד שנעשית, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם, משפסלו, ושל ישראל אינה אסורה, עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר. ומן הנכלל במצוה זו, שלא ידביק האדם אל ממונו שחננו האל בצדק ממון אחר שהוא של גזל, או חמס או מריבית, או מכל דבר מכוער, שכל זה בכלל משמשי עבודה זרה הוא, שיצר לב האדם רע, חומד אותו ומביאו אל הבית, והיצר הרע נקרא בשם עבודה זרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה, שבו נאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל (שם טו ט) וכתיב בעניין עבודה זרה (שם יג יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו וגו'. ובממונות כאלו שזכרנו, ובמשמשי עבודה זרה, על כולן נאמר והיית חרם כמוהו, כלומר, שכל הנדבק עמו הוא חרם, שאין ברכת האל מצויה בו, ואבד וכלה, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ עא, א), שפרוטה של ריבית מכלה כמה אוצרות של ממון, שבא זה, ומאבד את זה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח שום דבר מעבודה זרה והביאו לרשותו ונהנה בו לוקה שתים משום ולא תביא וגו' ומשום ולא ידבק וגו' כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ע''ז פ''ז ה''ב). תל. לברך את ה’ אחר אכילת המזון לברך את ה’ יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים הנזכרים בכתוב (דברים ח ח), כשהוא זן מהם. ולחם סתם נקרא פת העשויה מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכסמת, ובכלל השעורה שבלת שועל ושיפון, ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר (שם י) ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה וגו'. וזאת השביעה אינה שוה בכל אדם, אלא כל אדם יודע שביעתו, וידענו שיעור שביעת הצדיק, שהוא באכלו לשבע נפשו, ארצה לומר, כדי מחיתו לבד. והראיה שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות (כ, ב) דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפירוש הכתוב הזה ובדינין היוצאין ממנו בדיני מצוה זו, בעזרת השם, ואודיע המחלוקת שיש לרבותינו במשמעותו. משורשי המצוה הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכולת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע. על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות 'ברוך אתה ה’ או 'יתברך', אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כונת העניין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורר, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת העניין, כי כבר הוגד לי ושמעתי מפי חכמים, כי יש בדברים אלה יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים, אבל רב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה. ידוע הדבר ומפורסם, כי ה’ ברוך הוא, פועל כל הנמצא. וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה. וממידותיו ברוך הוא, שהוא רב חסד, והוא חפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מיטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שעניין הברכה שאנו אומרים לפניו, איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המברך, ומברך יכלל כל הטובות. ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המולך עליהם לשלחם על כל אשר יחפץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו. ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים: דעת, או סליחה לעוונותינו, או רפואה, או עושר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרין ומודים אליו בזה לומר, כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה 'ברוך' תואר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות, ובלשון 'יתברך' שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל נאמר, שהכונה בו שאנחנו מתחננים אליו שיהיה רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש 'יתברך'. כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט בכל. ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם, וישלם חפצו, שהוא חפץ להטיב, כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמיה, ומן הפירוש הזה, מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, לומר, שחפצו שיעשו פעלה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מטוב שלמותו כמו שכתוב. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת ה’ שמשלים חפצו, באשר הוא רוצה בטובתן של בריות. [סוגי הברכות] ומן השורש הזה שאמרתי, שהזכרת ברוך הוא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחילת השאלה ובסופה, לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות, יצאו לפי דעתי החילוקין שקבעו לנו רבותנו זכרונם לברכה (ברכות יא, א) בעניין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות, כיצד? כל ברכה שבעולם שיש בה בקשת דבר מאת ה’ יתברך או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת פותחת בברוך וחותמת בברוך. כגון יוצר אור דשחרית ומעריב ערבים דערבית, וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך, אבל אינה פותחת, מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפול הודאת קבלת האדנות פעמיים בבת אחת בשביל חילוק השאלות שאנחנו שואלים לפניו. אבל ראוי להיות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו ראוי לו לחזר ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כולן, אם תחשב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקדושא ואבדלתא ואחרות, כבר תרצום לנו מורינו ישמרם אל, והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר, כשתבוא בסמיכות תאמר בעניין כן, וכשלא בסמיכות כן, כי הם יברחו מן החלוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת. וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון, הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארוך, ידוע הדבר לכל יודע ספר, שכולן פותחות בברוך ולא חותמות, מן הטעם הנזכר, דמכיון שהזכיר מלכות ה’ ואדנותו, ומיד גמר דבריו, אינו מן החיוב לחזור פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צורך, דבר ברור הוא. וכל הברכות שהן קבועות לשבח ה’ לבד, כגון, הרואה ים הגדול ואילנות טובים וכן שומע קול רעמים, ויתר העניינים הנזכרים בפרק הרואה, מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר, כי המזכיר שבחים, די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחילה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל. שאלו המבקש דבר או רוצה להנות ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא, וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך וכן ברכות המצות פותחות בברוך לרוב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לה א), שאף על פי שהתורה לא תחייב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים זכרונם לברכה חייבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפרות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר, בראותם שהתורה תחייב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקים גופו קיום חזק, והלכו הם אחר הטעם הזה, וחיבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן, מכיון שיהנה האדם בו. וכמו כן חייבונו זכרונם לברכה לברך קודם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, עשו הברכה, על דרך משל, כנטילת רשות מבעל הבית לאכול מן הנמצא בביתו. ויש מרבותינו שדעתן לומר, כי התורה תחייבנו ברכה אחר כל שבעת המינין כמו שנתחייבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין, כגון תמרים ויין ודבלת תאנים, ואמרו שעל כולן נאמר ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו גם כן ששביעה דאורייתא היא בכביצה לבד, דבהכי מיתבא דעתה דאיניש. ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיא בגמרא למצא חיוב ברכה דאורייתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה וטעון ברכה, נראה מכאן, שאין חילוק בשבעת המינין, בין אותן הזנין מהן לאחרים, שבכולן חיוב הברכה מן התורה. אבל מכל מקום ראיתי הרמב''ם זכרונו לברכה ואחרים עמו, שנראה לי מדבריהם לומר, שאין עיקר חיוב ברכה דאורייתא אלא על אכילת שביעת מזון ולא על שאר מינין, אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים, וענבים, ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זיני, כי התורה לא תחייב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה, כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה. ואחר הכרעה זו, מי שנסתפק לו אם ברך מעין שלוש אחר כל שבעה מינין, חייב לברך מספק, וכן אם נסתפק לו בברכת המזון, ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך, ובלבד שאכל כביצה. אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה, ונסתפק אם ברך או לא, מן הדומה שאינו חייב לברך לדברי כולם, ששיעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים, כל זמן שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק. ואומר אני שאולי כי מה שנראה רבים מהמון העם מקילים בברכת מעין שלוש ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעיקר צווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון, ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא, עניין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על שבעת מינין הנזכרים בתורה. [ברכת התורה] וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות (כא א), והיא ברכת התורה לפניה. גם הרמב’’ן זכרונו לברכה יחשוב אותה מצות עשה בפני עצמה. והעניין הזה שחייבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה, ובמזון לאחריו, מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא, לא ישאל מן החומר לעובדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקודם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחייבנו האל להודות לפניו קודם קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי. ואחרי זאת נגיד דרך כלל חיוב הברכות דרבנן. והם: לברך קודם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך, ואחריו כמו כן, וכן חיבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קודם הריח, אבל לא אחריו. וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו ברכה. וכן חיבונו (פסחים ז, ב) לברך ה’ ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותינו מצותיו היקרות, ואמרו שמברכין עליהם ועובר לעשיתן. והעניין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה. וכמו כן חייבונו לברך ברכות בשבח הבורא על עצם גבורותיו, כגון, הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים, כמו שמזכר בפרק הרואה (שם נד, א). ונוסח הברכות כולן עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מח, ב) משה תקן ברכת הזן, יהושע ברכת הארץ, על עיקר העניין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרוע בנוסח שלהם, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה. ומכל מקום בדיעבד מי ששנה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עיקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה אין מחזירין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לב, א), שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת ה’ ומלכות שמים. וחייבונו זכרונם לברכה (שבת כד א) להזכיר בברכת המזון קדושת היום, כלומר, עניין שבת או ימים טובים, כמו שידוע. והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחייב אדם לאכול על כל פנים, והן שתי סעודות מחייבות, דהינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסוכות, ודעת קצת המפרשים, בכל שבת, ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן. [ברכות הסעודה] ואכתב לך, בני, עוד מעט בדיני ברכות הסעודה. ואף על פי שהרבה הרחבנו הדיבור בזאת המצוה מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה. כל ישראל צריך ליטול ידיו קודם אכילת פת במים הראויין, כלומר, שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשתה בהן מלאכה, ושיעורן רביעית לוג, שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך ליטול לאכילת פת עד הפרק שבסוף האצבעות, ומברך ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחילה ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה. וכל דבר שבא בסעודה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים, כגון, תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פרות בעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע רעבונו למלא בטנו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעודתו, בין אחר שגמר מלאכול פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו. וכן הדין אם אינן באים דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת, שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם. ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעודה, אי מידי דזיין הוא, כגון, תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אנשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון, פרות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון, מברך לפניהם ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן. ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעודה זית מליח וכיוצא בו לפתח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פרות דין מזון יש להם ופטורין בברכת הפת לפנהם ולאחריהן. הביאו לפניו מיני פרות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכולן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פרות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחילה על הקודם בפסוק, וכולן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר, אותו שרצונו לאכול בתחלה, ואם אין שם חביב לו יותר מחבירו - מקדים החשוב בברכה, דהינו פרי עץ, שהברכה מיוחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה. יין אינו בכלל פת כלל, ואין ברכת הפת פוטרתו, ועניין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים זכרונם לברכה (שם נט ב), ברכה אחרת על היין, היכא שהביאו יין שני בתוך הסעודה או אחר סעודה, מלבד אותו שהביאו תחלה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהיו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון (שם מב א) פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו, בין בתוך הסעודה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא, דאיהו נמי זיין ומשמח. מים אחרונים חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע, כגון קסמין וכיוצא בהן, ומי שלא אכל דבר מזוהם, ולא טלטל מלח בסעודתו אינו צריך להן. בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדושת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר (רמב''ם שם פ''ב הי''ב) ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב, אומרים: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חודש וחלו של מועד וחנכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו, ואין מזכירין כלל. כך מקבל אני מרבותי, ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת ברכות [א''ח סי' קפ''ח]. ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ובנקבות הוא ספק לרבותינו אם חייבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא ברך אחריו ביטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה בטלה מצוה דרבנן, ואולי מצוה דאורייתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קודם שיברך הברכות המתוקנות בתורה או ברכת אהבת עולם ביטל מצוה דאורייתא, ולפיכך מי ששכח אם ברך ברכת התורה בשחרית אם לא ברך חוזר ומברך, ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם, לבד אלו שזכרנו בטל מצות חכמים לבד, ופורץ גדר ישכנו נחש. והזהיר בהן יתברך מידה כנגד מידה. וצריך האדם להזהר מאוד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקדש שלא לצורך, וחכמים (ברכות לג, א) סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת ה’ שלא להזכירו כלל, בין לצורך או שלא לצורך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלהים אני (שופטים טז יז). וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט, ב), מנא ידעה? ומהם שאמרו ניכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלקים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור. תלא. מצות אהבת הגרים שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר, שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם, כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר וגו'. ואף על פי שיכללהו כמו כן הצווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך כמוך (מצוה רמג), שהרי גר צדק בגלל רעך הוא, הוסיף לנו ה’ בו מצוה מיחדת לו באהבתו, וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו (מצוה שלח), הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיחדת לו, באמרו וגר לא תונה (מצוה כג). ואמרו בגמרא (ב''מ נט, ב), שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו', ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר. משורשי המצוה כי ה’ בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וציוום על דרכי החנינה והחמלה, והזהירם להתעטר בכל מידה חמודה ויקרה למצא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו (יחזקאל לו כ) עם ה’ אלה. וכמה היא דרך נעימות וחמדה להתחסד ולגמול טובה לאשר הניח אומתו וכל משפחת בית אביו ואמו, ויבוא לחסות תחת כנפי אומה אחרת באהבתו אותה, ובבחירתו באמת ושנאת השקר. ובהיותנו זוכים למידות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא תמנענו ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים, והפכה ברעים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ נח, ב) שלא יאמר אדם לגר זכור מעשיך הראשונים. ומה שאמרו (סנהדרין צד, א) גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באנפיה, וכל זה שלא לצערו בשום עניין. והפלגת האהבה שהפליגו בהם עד שאמרו, שהשוה הכתוב אהבתם לאהבת המקום, שבהם נאמר ואהבתם, ובאהבת המקום ואהבת וגו', והוא כמו שכתבתי בסדר משפטים במצות שלא להונות הגר אפילו בדברים (מצוה סג). ויתר פרטיה, במדרשות ובמקומות בגמרא [הל' דעות פ''ו]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ומצער אותם, או שמתרשל בהצלתם, או בהצלת ממונם, או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באומה, ביטל עשה זה. ועונשו גדול מאוד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם. ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו, והכתוב רמז טעם הצווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזוכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן. תלב. מצות יראת השם להיות יראת ה’ יתברר על פנינו תמיד לבלתי נחטא. כלומר, שנירא ביראת עונשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י כ) את ה’ אלהיך תירא. והראיה, שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי''ג מצות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין (נו, א), על דרך הויכוח בפירוש ונוקב שם ה’ וגו' (ויקרא כד טז) ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות (במדבר א, יז). ואזהרותיה מן את ה’ אלהיך תירא, ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונקב בהזכרת ה’ לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת ה’ שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דליכא למימר הכי, דשתי תשובות בדבר: חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך ה’ בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמיה אזהרה, כלומר דקרא דאת ה’ אלהיך תירא מצות עשה היא. שורש המצוה ביראת ה’ יתברך נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא היא יראת עונשו. ודיני המצוה כלולים בחפשנו הכתוב [הלכות יסודי התורה פ''ב]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן ובכל מין האדם וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. והעובר על זה ולא שת לבו בכך, באותן שעות ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה. תלג. מצות תפילה לעבוד את ה’ יתברך, שנאמר (דברים י כ) ואתו תעבוד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר (שמות כג כה) ועבדתם את ה’ אלהיכם. ובמקום אחר אומר ואתו תעבוד (שם יא יג), ובמקום אחר ולעבדו בכל לבבכם. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר, שכוללות כל התורה, כי עבודת האל יכלל כל המצות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו האל להתפלל אליו. וכמו שאמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא את ה’ אלהיך תירא ואתו תעבד (דברים ו' יג). משורשי המצוה מה שהקדמתי כמה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולתם וטוב לבבם וכשר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא, אשר בידו ההסתפקות והיכולת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודאה להם בזאת המידה, ציוום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבותינו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכולתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ. ואמנם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, מפני כן מסופקים רבותינו בעניין. הרמב''ם זכרונו לברכה כתב בחיבורו הגדול (תפילה א, ב) שמצוה היא להתפלל בכל יום. והרמב’’ן זכרונו לברכה (בסה''מ מצ''ע ה) תפש עליו ואמר, שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תייחד זמן בדבר כלל, ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפילה דרבנן, והוא כמסופק יאמר, שהמצוה היא להתפלל ולזעוק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה. גם הרמב''ם זכרונו לברכה בעצמו כתב. שאין מנין התפילות ולא מטבע התפילה מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו, כי כל הממשלה אליו והיכולת להשלים כל בקשה, עד כאן. ומן הדומה, כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכל לעמוד ולכון בתפילה כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה, לומר צורכי עמך ישראל מרבין וגו' כמו שבא במסכת ברכות (כט, ב). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לא, א) שחייב אדם להתפלל שלוש פעמים ביום שחרית, ובין הערבים ובלילה פעם אחת, ואלו השלוש תפילות כנגד הקרבנות תקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ותחילת הערב גם כן תקנו כנגד איברי העולה של בין הערבים, שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה. ומפני שזאת התפילה של לילה, היא כנגד עניין מהקרבנות שאינו חובה, שאם נתאכלה מבעוד יום עולת הערבים, לא היתה מתאכלת בלילה. אמרו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כז, ב), שתפילת הערב רשות היא, אם יהיה פנאי לאדם וימצא בעצמו נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל ואין עליו אשם בכך, ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום להתפלל תפילת הערב בקבע בכל לילה. ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה, חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים. וכמו כן תקנו זכרונם לברכה בשבתות ובמועדים תפילה רביעית, והיא הנקראת תפלת מוסף, והיא כנגד הקורבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קים, ועוד תקנו תפילה חמישית ביום הכפורים לבד, לרב קדושת היום, ובעבור היותו יום סליחה וכפרה לכל, והיא הנקראת תפילת נעילה, וכל נוסח התפילות עזרא ובית דינו תקנום. ובימי החול תקנו להתפלל שמונה עשרה ברכות הידועות בכל פנות ישראל, מלבד ברכת המינין שתיקן שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא במגלה (יז, ב). ומהן שלוש מספרות שבח השם, ושלוש הודאה לאחריו, ושתים עשרה שנכלל בהן שאלת צורך כל איש מישראל. והם, זכרונם לברכה, סדרום כסדר שהן סדורות היום בפי כל ישראל; השלוש ראשונות בשבח ה’ יתברך והאמצעיות בבקשת צרכים, ואחרונות בהודאת האל על כל הטובה שעושה עמנו ברוך הוא. ואחר כך לזמן רב, נשכח כוון סידורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכון, כמו שסדרום עזרא ובית דינו: לשאול תחילה דעת, כי הוא ראש ואב לכל הקנינים, שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך תשובה וכו'. כמו שהם מסודרות, ובשבתות וימים טובים (ברכות כא, א) כדי שלא להטריח על הצבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם שבע ברכות לבד שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, וברכה אחת באמצע, שמזכירין בה עניין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי עניינו. זולתי ביום טוב של ראש השנה, שיש במוסף שלו תשע ברכות: שלוש ראשונות, ושלוש אחרונות, ושלוש אחרות שהן מלכיות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקבל בפי כל ישראל, גם בפי התינוקות, אין צורך לאריכות בדברים אלו. ואולם יש לך לדעת, כי בתפילת מוסף ראש השנה יש דין מחודש משאר תפילות, ששליח ציבור מוציא בהן הבקי ושאינו בקי, ובשאר הימים אינו מוציא הבקי, כן תמצא העניין אם תזכה ללמוד על דרך האמת. וכן מעניין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה, שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל, ב) שמי שלא כיון בה מחזירין אותו. ועניין הכונה זו שחייבו בשבילה חזרה, היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו, שלפני ה’ הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה. ומה שאמרו שיש דברים שהם מעכבים את האדם מהתפלל, אף על פי שהגיע זמן תפילה, ומהם טהרת הידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו. כגון, הצריך לנקביו. ומה שאמרו שיש דברים שצריך המתפלל להזהר בהן, אבל אין מעכבין התפילה בשבילם, ואלו הן, עמידה, ולכון שיתפלל נוכח המקדש, ושיתקן הגוף, כלומר, שיעמוד ביראה ופחד, עיניו למטה ולבו לשמים, ומניח ידיו על לבו כעבד העומד לפני רבו, ושיתקן מלבושיו, ולא יעמוד לבוש דרך הדיוטות, וישוה הקול לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך, ויכרע בברכות הידועות, ואלו הן באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף. וזמני התפילות אלו הן: תפילת השחר מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית, ומי שעבר והתפלל אחר כן עד חצות יצא ידי חובת תפילה, אבל לא חובת תפילה בזמנה, ומי שהתפלל בשעת הדחק, כגון, הרוצה להשכים לדרך אומר תפילת שחרית אחר שיעלה עמוד השחר ויצא ידי חובתו. ותפילת המנחה משש שעות ומחצה ביום עד הערב. ותפילת הערב כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קודם שיתעסק במלאכות אחרות, כדי שלא יפשע. ודין טעה ולא התפלל תפילה אחת, שמתפלל שתים מן הסמוכה לה. ודין המתפלל שלא יפסיק בשביל כבוד שום אדם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקביו לא יפסיק תפילתו, אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין. וכן מעניין המצוה מה שאמרו שחייב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הצבור, שתפילת הצבור נשמעת יותר מתפילת יחיד. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת ברכות בארוכה [או''ח סימן צח]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפילה כלל ביטל עשה זה, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. ומי שצר לו ולא קרא אל ה’ להושיעו ביטל עשה זה, כדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, ועונשו גדול מאוד, שהוא כמסיר השגחת ה’ מעליו. תלד. להדבק בחכמי התורה שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקבלים מהם, ועל זה נאמר (דברים י, כ) ובו תדבק, ונכפל הצווי במקום אחר, שנאמר ולדבקה בו. (שם יא, כב) ואמרו זיכרונם לברכה, וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה, והא כתיב כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד)? אלא הדבק לתלמידי חכמים ולתלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא. ומזה למדו רבותינו זכרונם לברכה לומר, שכל הנושא בת תלמיד חכם, והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו, כאלו נדבק בשכינה. ועוד דרשו בספרי, 'ולדבקה בו' - למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם. שורש המצוה נגלה הוא, כדי שנלמד לדעת דרכי ה’ יתברך. ודיני המצוה כבר כתבתי קצתן [הלכות דעות פ''ו]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וגם הנקבות מצוה עליהן גם כן לשמוע דברי חכמים, כדי שילמדו לדעת את השם. והעובר על זה ואינו מתחבר עמהם וקובע בלבו אהבתם ומשתדל בטובם ותועלתם בעתים שיש ספק בידו לעשות כן מבטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם, לא במהרה הוא חוטא. והמלך שלמה אמר (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (אבות פ''א מ''ד), הוי מתאבק בעפר רגליהם. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב כי עיקר מצוה זו, היא להישבע בשמו ברוך הוא לקיים מצוה, והראיה ממה שאמרו בתמורה (ג, ב) מנין שנשבעים לקיים המצוה? שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. והשיבו שם ההוא מ'ובו תדבק' נפקא וכו' כמו שבא שם. תלה. להישבע בשמו יתברך באמת להישבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחקו יתברך, והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר (דברים י כ) ובשמו תשבע. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, ב) אמרה תורה הישבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה והיא מצות עשה. ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג, א), כל המשתף שם שמים לדבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר, במי שמכון להישבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האיסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל. משורשי המצוה כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור. ובדיני מצות השבועות והנדרים. הארכתי בהם הרבה בסדר ''וישמע יתרו'' (מצוה ל) [יו''ד סימן רלז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ולא רצה להישבע בשמו לעת הצורך ביטל עשה זה, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע, ואם לא נרצה להישבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכעניין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה: את ה’ אלהיך תירא, ואותו תעבוד, ובו תדבק. ואחר כך ובשמו תשבע. ואם נרצה נוכל לומר שיבוא "ובשמו תשבע" ליתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. ועניין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג ב), שנשבעים לקים המצוה כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מובו תדבק נפקא לן. פרשת ראה פרשת ראה יש בה שבע עשרה מצות עשה, ושלושים ושמונה מצות לא תעשה. תלו. לאבד עבודה זרה ומשמשיה שנצטוינו לאבד בתי העבודה זרה כולם בכל מיני איבוד: בשברון, ובשריפה, בהריסה, ובכריתה, כל מין במה שראוי לו. כלומר, במה שיהיה יותר משחית וממהר בחורבנו, והכונה שלא נניח רושם לעבודה זרה. ועל זה נאמר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות וגו', ונאמר גם כן, כי (שם ז ה) אם כה וגו' מזבחותיהם תתצון. ואמר עוד (שם יב ג) ונתצתם את מזבחתם. וגו'. והראיה שזה מצות עשה, מה שאמר בסנהדרין (צ, א) בעבודה זרה מאי מצות עשה איכא, כלומר לאבדה? תרגמה רב חסדא: ונתצתם וגו'. ולשון ספרי מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב אדם לקצצה? תלמוד לומר אבד תאבדון וגו' ונאמר שם עוד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. בארץ ישראל אתה מצוה לרדוף אחריהם ואי אתה מצוה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ. משורשי המצוה למחות שם עבודה זרה וכל זכרה מן העולם. ודיניה כלולים בפשט הכתוב. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כוח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריה לאבדה, אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. והעובר על זה ולא איבדה כל זמן שיש סיפק בידו - ביטל עשה זה. תלז. שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקודש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר (דברים יב ד) לא תעשון כן לה’ אלהיכם, אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, מנע ואמר לא תעשון כן לה’ אלהיכם. ובסוף מסכת מכות (כב, א) אמרו זכרונם לברכה מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרותיה מואבדתם את שמם לא תעשון כן. וגו' וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את ה’ לוקה, ואזהרותיה מזה הכתוב בעצמו. שורש המצוה נגלה כי בגשת בני ישראל אל הקודש באימה ברתת ובזיע מתוך כך, יכניסו בלבם הפחד והיראה גדולה אל ה’ ברוך הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה א), ששבעה שמות הם באיסור לאו זה, ואלו הם שם של יו''ד ה''א וא''ו ה''א, שיקראו אותו חכמים שם המפורש, וכן ה’ שנכתוב אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד, ואל, ואלוה, ואלהים, ושדי, וצבאות. ועוד אמרו זכרונם לברכה היות שכל אות שנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ''ד מלה’. בי''ת מבאלהים, אבל הנטפל לשם מלאחריו. כגון כ''ף של אלהיך, ומ''ם של אלהיכם, וכיוצא בהם אין נמחקים מפני שהשם מקדשם, והכותב אל מאלהים ו''יה'' מ''יהוה'' אינו נמחק, מפני שאלו הם שמות בפני עצמן, אבל הכותב ''שד'' משדי'' ו''צב'' מ''צבאות'' הרי זה נמחק, ושאר הכנויין שמשבחין, בהם השם, כגון: רחום וחנון גדול גבור ונורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקן לצורך שום דבר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קטז א) שכל כתבי הקודש ופירושיהן בכלל איסור זה, הוא מדברי סופרים, שאסור לאבדם ולשרפן. וכל זה שאמרנו (רמב''ם שם ה''א) בשכתבן ישראל, אבל כתבן מין ישראל שורפין הכל, ומצוה לשרפם, שלא להניח שם למינין ולכל מעשיהם, אבל גוי שכתב ה’ גונזין אותו. ומה שאמרו (שבועות שם) שכל השמות האמורים באברהם בעניין המלאכים שבאו אליו קודש; והאמורין בלוט חול, חוץ אחד: "אל נא אדני, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך" (בראשית יט יט). וכל השמות האמורים בגבעת בנימין (שופטים יט כא) קודש, וכל האמורים במיכה (שם יח לא) מהם חול ומהם קודש אל חול, יה קודש, חוץ מאחד שהוא אל והוא קודש "כל ימי היות בית האלהים בשלה". וכל האמורים בנבות (מלכים א כא) קודש, כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, והוא כשאר הכנויים, חוץ מאחד האלף לך שלמה (שם ח יב), כל מלכיא האמורין בדניאל חול, חוץ מאחד (ב לז) אנת מלכא מלך מלכיא והרי הוא כשאר הכנויים. ויתר פרטיה, במסכת שבועות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ומחק אפילו אות אחת משבעה השמות שזכרנו חייב מלקות, ואם סתר אות אחת מן האותיות הנטפלות לאחריהן היו מכין אותן מכת מרדות, וכן הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, ומשאר העזרה חייב מלקות. תלח. שיביא כל נדריו ברגל ראשון שכל מי שנדר או התנדב שום קורבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה, שיביא אותו ברגל שפגע בו ראשון אחר נדרו. שנאמר (דברים יב ה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו'. ונדריכם זהו נדר, כלומר דאמר 'הרי עלי קורבן'. ולעולם חייב באחריותו עד שיקרב אותו. 'ונדבותיכם' - זו נדבה, כגון דאמר הרי זו עולה ואם נאבדה אינו חייב באחריותה. ואמרו בספרי ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה להביאם ברגל ראשון וכן משמעות הכתוב, מיד שתבוא שמה, דהינו רגל ראשון, והבאת הקורבן. משורשי המצוה לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, כידוע בין בני אדם, שהזהירם הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם, יזהירם לשלם נדרם. ולעניין לעבור עליהם בבל תאחר אינו אלא עד שלושה רגלים, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר כי תצא במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעד). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בספרי, ובאת שמה והבאתם שמה לא נאמר אלא לקבעם חובה, שיובאו ברגל ראשון שפגע בו, ושם אמרו אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו שלושה רגלים, אבל מכל מקום מכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביאו עובר בעשה, וכן אמר רבא בגמרא דראש השנה (ו, א) בפירוש. ויתר פרטיה, שם בראש השנה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית שאז לנו רשות לעשות נדרים ונדבות, והיה לנו מקום להקריב. אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג, א), שאין מקדישין. וכעניין שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנ) ואפילו מי שעבר והקדיש אין סיפק בידו היום להביאו למקדש, לפי שהבית חרב בעוונותינו. תלט. שלא להקריב קורבן חוץ לעזרה שלא להעלות שום דבר מהקרבנות חוץ לעזרה, וזה יקרא מעלה בחוץ ועל זה נאמר (דברים יב יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום. פירוש עליה - שריפה. ואמרו בספרי אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין? תלמוד לומר (שם יד) ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, ועדיין אני אומר עולה בעשה, שהכתוב אומר שם תעלה עולתיך, דמשמע עולה לבד, וכן הוא גם כן בלא תעשה, שהכתוב אומר השמר לך פן תעלה עולתיך, דמשמע עולה לבד, שאר קודשים לא יהו אלא בעשה, כלומר, שהמקריב קודשים בחוץ, לא יהא עובר אלא בעשה, שאמר הכתוב ושם תעשה וגו', דמשמע, ושם תעשה ולא בחוץ, ולאו הבא מכלל עשה עשה, תלמוד לומר ושם תעלה עולותיך, עולה בכלל היתה, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך: מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה - הרי הוא בלא תעשה. כל ענינה, כמו לאו דזביחה בחוץ שכתבתי באחרי מות (מצוה קפו). תמ. מצוה להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה שנצטוינו להקריב כל קורבן בבית המקדש ולא בחוצה לארץ, ועל זה נאמר (דברים יב יד) כי אם במקום אשר יבחר ה’ וגו' שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. וכן הוא בספרי: אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין? תלמוד לומר ושם תעשה כל וגו' ועדיין אני אומר עולה בעשה ולא תעשה, פירוש עשה זה שזכרנו, ולאו ממה שנאמר בפרשה השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, שהזכיר עולותיך בפירוש. אבל שאר קודשים לא יהו אלא בעשה? תלמוד לומר שם תעשה וכו'. כמו שבא לשם, וכמו שכתוב לעיל בסדר זה בסמוך (מצוה תלט). וכלל העניין שאפילו בשאר קודשים המקריבן בחוץ עובר בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת. משורשי המצוה כי בהיות מקום מיוחד בעולם לקרבנות וההתמדה בו לבקש משם את ה’ יתקדש המקום ונחה עליו רצון האל, ושפע ברכתו שופע עליו תמיד, ויהיו לבבות בני אדם מתפחדים ומתרככים לזכרו, וישוב כל איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיו בראותו אותו, ואם כל המקומות יכשרו להקרבה לא יהיה כן בכולן, ידוע הדבר. וזה נאמר אל הילדים, עד אשר יגדלו בחכמה ויבינו בכל דברי התורה סודות נפלאים. דיני המצוה בלאו תל''ט הסמוך כתוב שבסדר אחרי כתבנו קצת מהן. ויתר פרטיה, בסוף מסכת זבחים [הלכות מעשה הקרבנות פי''ז]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן ארצה לומר, שהעובר על זה, אפילו בזמן הזה, והקריב קורבן חוץ לבית הבחירה, שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה כמו שכתוב לעיל בסדר זה (מצוה תלט), אבל אין הכונה לומר, שיהיה עליה חיוב להקריב קורבן בבית המקדש עכשו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא. תמא. לפדות קודשים שנפל בהם מום שנצטוינו לפדות קודשים שנפל בהם מום, ולוקחין בדמיהן בהמה אחרת לקורבן, ואחר הפדיון הם יוצאין לחולין וזובחין ואוכלין אותן הבעלים כחולין גמורים, ועל זה נאמר (דברים יב טו) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו' הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. אחר שהזכירה הפרשה הקרבנות התמימים, וחייבה שלא להקריבם כי אם במקום אשר יבחר ה’, אמר אחרי כן על הקרבנות בעצמם שאם נפל בהם מום, שנפדם ונאכלם בכל אוות נפשנו, כלומר, שנעשה בהם כל חפצנו כמו בצבי ואיל, שאין גופן קדוש לעולם. וכן בא אלינו הפירוש המקובל, שאינו מדבר זה הפסוק, אלא בפסולי המוקדשין שיפדו. משורשי המצוה שהיה מחסדי האל עלינו להרשות אותנו ליהנות מבהמות הקורבן, אחר שנפל בהם מום, ואף על פי שכבר נפרשו להיות קודש וכח שם שמים חל עליהם, צדיק הוא ה’ וצדקה יעשה עם בריותיו ושבט מלכותו ורוממותו יקל מעליהם, ולא ידקדק עמם לאמור אל תגעו בקודש מאחר שהיה לי אפילו רגע אחד. ועוד הפליא חסדו עמנו וחייבנו בדבר במצות עשה, שאילו הניח הדבר ברשותינו לבד אולי עדיין נחוש מדרך חסידות ליגע בהן, אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר לא ישאר שום חשש בעניין, ומטעם זה באר הכתוב באור רחב לאמר, הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל כלומר, שאין קדושת הגוף חלה עליהם לעולם, כלומר, אכלוהו מבלי פקפוק כלל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה לב, א) שאם מתה הבהמה קודם שתפדה תקבר, כדין קודשים התמימים שמתים, שהם נקברים, שלא יהנה אדם בהם, שאי אפשר לפדותה אחר מיתה, שהכתוב הצריכה העמדה והערכה, כמו שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנג). ואם ילדה קודם פדיון הולד שהוא תמים מקריבין אותו, אבל אם נתעברה קודם שתפדה, וילדה אחר שנפדית, הולד אסור ואינו נפדה. אלא כיצד יעשה? סמוך לפדיון אמו מתפיס ולדה לשם הזבח שהקדיש אמו, לפי שאין יכול להקריבו מכח אמו, מפני שהיא קדושה דחויה מחמת מומה. וכל פסולי המוקדשין כשייפדו, מותר לשחוט אותם בשוק הטבחים ולמכור אותם שם ולשקול בליטרא כשאר החולין, חוץ מן הבכור ומן המעשר שאין שוחטין אותם שם. וטעם הדבר, מפני ששאר קודשים חוזרין דמיהם להקדש, שחוזרין וקונים בהם בהמה אחרת לקורבן, ולפיכך שלא למעט בדמיהן מוכרין אותם בכל מקום, אבל הבכור והמעשר שנאכלין במומן, ואין צורך לקנות בדמיהן בהמה אחרת לקורבן, אין שוחטין ומוכרין אותן בשוק של טבחים. ובעניין המומין הפוסלין בקורבן, כבר דברתי בהן בסדר אמר (מצוה ערה). ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת בכורות ובתמורה ובמקומות מחולין וערכין ומעילה [הלכות איסורי מזבח פ''א]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית אבל עכשיו בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה, שאין מקדישין, והוא הדין שאין פודין, וכל העניין כמו שכתבתי בסדר אם בחקותי (סימן שכ), קחנו משם. ואף על פי שכתבתי שם, שמי שהקדיש אפילו בזמן הזה, שהקדשו נתפס וצריך תקנה לדבר, כמו שכתוב שם, מכל מקום לעניין הפדיה, ודאי יש לנו לכתוב שאינה נוהגת בזמן הזה בשום צד, וכעניין שכתבתי שם בדין ערכי בהמה (מצוה שנג), משם תראה העניין. תמב. שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים. ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. והכתוב הבא אחריו יורה עליו, שבמעשר שני הוא מדבר, שנאמר כי אם לפני ה’ אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. ואילו שאר מעשרות לענים או ללוים הם. ועניין מעשר שני מהו כתבתי למעלה בסדר זה (מצוה תעג), וטעם היותו נאכל בירושלים כתבתי בסדר אם בחקותי במצות מעשר בהמה (מצוה שס). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ב), שאין חייבין מלקות על אכילתו, אלא אם כן יאכלו אותו בלי פדיון אחר שראה פני הבית, וכן אמרו בסוף מכות: מאימתי חייבין עליו? משיראה פני הבית. וכבר הרחבתי דברי בדיני קביעות פרות למעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה) ושם תראנו אם תחפוץ. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת מעשר שני [הלכות מעשר שני פ''ג ה''ה]. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן שחיוב מעשר שני נוהג, ובסדר שופטים (מצוה תקז), נבאר בעזרת ה’ הזמן והמקומות שנוהג שם. והעובר על זה ואכל כזית ממנו חוץ לירושלים חייב מלקות. תמג. שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים. שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך] ותירשך. כל עניין מצות איסור התירוש כעניין מצות הדגן, אין צורך להאריך בה הדבור. תמד. שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים שלא לאכול מעשר שני של יצהר (פירוש שמן) חוץ לירושלים, שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ויצהרך. כל עניין היצהר כעניין הדגן והתירוש. ושיעור אכילת השמן לחייב עליו הוא בכזית, לפי מה ששמעתי ממורי ישמרו אל, ואף על פי שהוא משקה, לאכילה הוא עומד לכל בני אדם, ואם ידענו כי מקצת מן הישמעאלים ישתוהו, בטלה דעתם אצל כל בני אדם. ואל תחשב לומר, שזה הלאו ד"לא תוכל", שיהיה לאו שבכללות, שכל עניין ועניין הוא לאו בפני עצמו, וכן הוא מפורש במסכת מכות (יז ב), אבל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחד ואחד, וקא פריך התם (מכות יח, א) וכי לוקין על לאו שבכללות? ומהדר ליה קרא יתירא הוא, מכדי כתיב ואכלת לפני ה’ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך, לכתוב רחמנא "לא תוכל לאכול אותם בשעריך" פרשינהו כלהו הכא למה לי? שמע מינה ליחודי להו לאו לכל חד וחד. וזה הכתוב של ואכלת הוא בסוף סדר זה, ומה שהזכיר במקרא זה ובכורות בקרך וצאנך, ואף על פי שהם לכהנים בספרי נדרש כי בא להקיש מעשר לבכור וכו'. תמה. שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים שלא יאכל הכהן בכור תמים חוץ לירושלים, וכמו כן שלא יאכל זר מן הבכור בשום מקום, כי המצוה בו שיאכלוהו הכהנים משרתי השם, מן הטעם שכתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה יח). ועל כל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו'. ובכורות בקרך וצאנך. ולשון ספרי: ובכורות זה הבכור, ולא בא הכתוב אלא לזר שאכל בכור, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקה שעובר בלא תעשה. ואין הכונה שלא ילמד הכתוב זולתי עניין זה, אבל יאמר שזהו בכלל הלאו הזה. ונמצא שכלולים בו שני העניינים שזכרנו: מניעת הזר מלאכול בכור תמים בשום מקום, ומניעת הכהן כמו כן מלאכול אותו חוץ לירושלים, ושני העניינים תלוים בבכור תמים. ושם בסדר בא אל פרעה כתבתי מצות הבכור באיזה זמן ובאי זה מקום נוהגת, וחילוק הדעות לרבותי ישמרם אל בעניין הבכור בזמן הזה. ובטעם היותו נאכל בירושלים אין צורך להאריך, כי הוא מכלל הקודשים, וכמו שבא במשנה בזבחים פרק ה' (מ''ח), הבכור והמעשר והפסח קודשים קלים וכו'. וכבר העתרתי דברי בכמה מקומות (מצוה שס) בטעם אכילת הקודשים במקום הקודש ואכול אותם משרתי השם. מדיני המצוה מי הוא הזר אצל אכילת הבכור, והמומין הפוסלין בו, וזמן אכילתו הכל מבואר במסכת בכורות ובמקומות אחרים מקודשים קצת מדינין אלו [הלכות בכורות פ''א]. וכהן העובר על זה ואכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים, וכן ישראל בכל מקום - חייב מלקות. תמו. שלא לאכול קודשי הקודשים חוץ לעזרה שלא לאכול מבשר חטאת ואשם ואפילו הכהנים חוץ לקלעים. ופרשו בעלי הקבלה, שאיסור זה, הוא בכלל (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' בקרך וצאנך, שכן אמרו זכרונם לברכה (מכות יז, א) לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים, שהוא עובר בלא תעשה, וכמו כן אוכל קודשים קלים חוץ לחומה בכלל איסור זה, כמו שבא בגמרא מכות (שם), שאמרו שם, שכל האוכל דבר חוץ למקום אכילתו לא תוכל לאכול בשעריך קרינא בה, ואמרם זכרונם לברכה ולא בא הכתוב אלא לזה הכונה לומר, שגם זה בכלל. משורשי המצוה לאכול כל קורבן במקום מיוחד, כדי שיכוונו לבם אוכליו על הכפרה שנאכלין בשבילה, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נט, ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואילו יאכלום במקומות אחרים יסיחו כונתם מן העניין, ידוע דבר זה וברור. דיני המצוה בזבחים [הלכות מעשה הקרבנות פי''א]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן שאפילו המקדיש היום חטאת ואשם ועברו ואכלו מהם אפילו הכהנים כזית, חייבין מלקות מזה הלאו, מלבד האיסור שהוא בנהנה מן ההקדש (עי' קידושין נז ב). תמז. שלא לאכול בשר העולה שלא לאכול שום דבר מבשר העולה, שנאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' נדריך אשר תדר. ופירוש הכתוב כאילו יאמר לא תוכל לאכול כל נדריך אשר תדר. ואמרו רבותינו בעלי הקבלה (מכות יז, א) 'נדריך' - זו עולה, ולא בא הכתוב אלא ללמדך לאוכל עולה, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה. גם אמרו זכרונם לברכה שזה הלאו הוא אזהרה לכל מועל בקודשים. כבר כתבתי בסדר ויקחו לי תרומה (מצוה צה), מה שידעתי על צד הפשט בעניין הקורבן, והתועלת היוצא לנו בשרפנו בעלי החיים בבית הגדול, והאזהרה בהם שלא נאכל מהם אלא שישרף הכל - נמשך אחר אותו הטעם, קשר אחד הוא. ונתיחדה האזהרה בעולה כי היא מצותה להיותה כליל, ובכלל האזהרה כל מועל בקודשים כמו שכתבתי. דיני המצוה במסכת מעילה ובמקומות מסדר קודשים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שאפילו המקדיש בהמתו היום לעולה אסור לו לאכול ממנה כלום. והעובר על זה ואכל מבשר בהמת עולה, וכן כל האוכל גם כן משאר קודשים - מעל, וחייב מלקות במזיד כשיש עדים והתראה, כמו שידוע בכל מקום. ואם הוא שוגג יקריב קורבן מעילה ויחזיר מה שנהנה בתוספת חומש, כמו שמבואר במסכת מעילה. ובפרק תשיעי מסנהדרין (פג, א) אמרו זכרונם לברכה הזיד במעילה, רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה. ויש לדון גם כן שאיסור זה וכל כיוצא בו אינו נוהג אלא בזמן הבית. תמח. שלא לאכול קדשים קלים קודם זריקת דמים שלא לאכול שום דבר מבשר קודשים קלים קודם זריקת דמים. וקודשים קלים הן כמו תודה ושלמים וכיוצא בהן מאותן השנויים במסכת זבחים פרק חמישי (מח), ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדבותיך, שפירושו כאילו אמר לא תוכל לאכול נדבותיך. ואמרו בעלי הקבלה זכרונם לברכה (מכות יז, א) לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים, שהוא עובר בלא תעשה. משורשי המצוה לתת אל לבנו שראוי לנו להקדים לעולם תועלת נפשותנו לתועלת גופנו בכל דבר בעולם, על כן אין ראוי שיהנה הגוף באכלה טרם זריקת דמים שבאין לכפרה על הנפש. דיני המצוה גם כן מבוארים במעילה ובמקומות מקדשים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שאפילו המקדיש בהמתו היום לקודשים קלים, ועבר ואכל ממנה אחר כן כזית חייב מלקות. תמט. שלא יאכל כהן ביכורים קודם הנחתם בעזרה שנמנענו מלאכול בכורים, ועל זה נאמר (דברים יב יז) לא תוכל לאכול וגו' ותרומת ידך, ופרשו בעלי הקבלה (מכות יז, א). ותרומת ידך אלו הביכורים, ונתבאר בסוף מסכת מכות (שם חט א), שאין חייבים עליהן אלא קודם שינחו בעזרה, אבל משהנחו בעזרה אדם פטור עליהם. ולשון ספרי: לא בא הכתוב אלא לאוכל ביכורים שלא קרא עליהן, שהוא עובר בלא תעשה. ופירוש העניין מפני שלא קרא עליהן מפני שלא הונחו בעזרה, אבל אם הונחו שם, אף על פי שלא קרא עליהן אין בהן חיוב מלקות, וכמו כן יש בהן לעניין חיוב המלקות התנאי שהוא במעשר שני, שאין חייבין על אכילתן עד שיראו פני הבית תחלה, ואחר כך שיאכל מהם קודם הנחה בעזרה, בעניין זה יש בהן חיוב מלקות לכהן האוכל מהם, וישראל חייב בהם מיתה בידי שמים כל זמן שיאכל מהם, ואפילו אחר שקרא עליהם הקריאה הידועה, והיא המפורשת בסדר והיה כי תבא. וכן אמרו זכרונם לברכה (בכורים פ''ב מ''א) התרומה והבכורים חייבים עליהן חמש בשוגג, ומיתה במזיד, וזהו כדין התרומה בשוה, שאחר שקראן הכתוב לבכורים בשם תרומה נתחייבו בדיני התרומה. והבן בני זה החילוק שיש בהן בין ישראל לכהן, וזכור אותו: שהכהן כשיאכל בכורים משיראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה, ואזהרותיה מלא תוכל וגו'. ואל תתמה לומר איך יתחייב מלקות הכהן עליהם, אחר שהוא בעצמו יאכלם אחר הנחה בעזרה? שהרי כמו כן בשוה הדין במעשר שני, שיתחייב הישראל עליו מלקות באכלו אותו חוץ לירושלים, ואף על פי שהוא בעצמו אוכל אותו במקום הראוי לו. וישראל שיאכל בכורים, כל זמן שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרותיה מ'וכל זר לא יאכל קודש', וכמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצות שלא יאכל שום זר תרומה (מצוה רפ). משורשי עניין הבאת הבכורים לבית המקדש שיאכלום משרתי ה’ כתבתי בדבר מה שידעתי בפרשת כסף תלוה סדר משפטים (מצוה צא). וטעם מצוה זו, שלא יאכלום הכהנים קודם שיניחו אותם בעזרה, ושלא יאכל מהם ישראל בשום עניין, נמשך אחר אותו השורש הכתוב שם, ימצאהו מבואר ונגלה, כל שיש בו דעה לדעת טוב ורע, ולהג הרבה במה שאינו צריך יגיעת בשר. דיני המצוה מבוארים במסכת מכות. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, ודוקא בזמן הבית כי אז החובה עלינו בהבאת הביכורים. והחיוב מן התורה דוקא בפרות ידועים ובמקומות ידועים, וכמו שכתבתי שם בכסף תלוה. ואף על פי שאמרנו שם, שחיוב מצות הבאת הביכורים, הוא על הזכרים לבד, ולא על הנקבות, באסור אכילתן בכל מקום שוה אשה לאיש, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''ק טו א) דרך כלל בפסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ה ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכהן העובר על זה ואכל מבכורים כזית כעניין שאמרנו עבר על לאו וחייב מלקות, וכן ישראל שיאכל מהן כזית בשום צד, כלומר בין קודם שהנחו בעזרה או לאחר מכן. תנ. שלא לעזוב הלוי, מלתן לו מתנותיו שהזהרנו שלא לעזוב הלוים ולא נתרשל מהשלים להם חוקם. כלומר, שלא נשהה להם מעשרותם, וכל שכן ברגלים שאנו מוזהרין עליהן ביותר כדי לשמחן במועד, ועל זה נאמר (דברים יב יט) השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך. משורשי המצוה לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה', אנשי אמת אנשי שם, ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה, ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים, למען ילמדו לדעת את ה’ מקטנם ועד גדולם, ויעמוד זרעם ושמם קים לעולם. ומן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם, היה להיות שבט אחד כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, ושלא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, וכל זה להיות סיבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העירות. ועל כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחיתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם. ומן היסוד הזה, באה על כל ישראל האזהרה כפולה בזה הכתוב בהשמר ופן לבלתי עזבם ולבלתי התרשל כלל בכל ענינם. והזכיר להם באזהרה האדמה, שאמר כל ימיך על אדמתך. לומר, הזהרו מאוד בהם כי לכם נחלת האדמה, והשם שהוא מצמיח זרועיה הוא נחלתו, כלומר, ואל תחשבו להתגאות כנגדו בשביל נחלתכם באדמה, כי הוא הגביר. או נאמר שהזכרת האדמה הוא לומר כי צריך הוא אליך על כל פנים, שאתה בעל הנחלה, והכל צריכין אליה, שכל מי שאין לו קרקע אפילו יש לו כמה כספים צריך הוא רחמים, כי הכל מן הקרקע, ואין כל דבר קים לו לאדם שיהא לבו סמוך עליו כמוהו. ובעלי הקרקעות הם המגדלים עגלי מרבק וברבורים אבוסים, להם תרנגולות פטומות ויוני שובך וגדיים וטלאים, וכדרך מלכי ארץ ושריה יביאו להם עובדי האדמה מכל אלה בחגים, הוזהרו בני ישראל לעשות כמו כן ללוים, ועל זה נכפלו כמה אזהרות בכתוב בכמה מקומות באמרו (שם יד כז) והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. ועניין אמרו אשר בשעריך אין הכונה שיחזרו על הפתחים חלילה, רק לומר, שאין לו נחלת קרקעות כמו לישראל. דיני המצוה מבוארים בכתוב. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן והעובר על זה ועוזב את הלוי מלשמחו ומשהא ממנו מעשרותיו ברגלים עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ובמצוה הזאת יש ללמד לכל מבין לסעד ולהיטיב אל כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, כי הם המעמידים דת האמת ומחזקים האמונה, מרבים שלום בעולם, ואוהבים הבריות, ושמחים בישוב המדינה, בצדק יחזו פנימו, כל הצריך חנינה, שאין להם פנאי לשוטט בחוצות אחר מחיתם הנה והנה, על כן המרחמם ומבקש תועלתם ירחם מן השמים, וחלק כחלק יאכל עמהם לעולם הבא. תנא. מצות שחיטה שכל מי שירצה לאכול בשר שישחט אותם תחילה כראוי, ולא יהיה לו היתר אלא בזביחה, ועל זה נאמר (דברים יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך וגו'. ולשון ספרי מה מוקדשים בשחיטה, אף חולין בשחיטה. 'כאשר צויתיך' - מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה, פירוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהצווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל עניין השחיטה, כמו שידוע לנו בסכין. ושיעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים. ואף על פי שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן. דכתיב בפסולי המקדשים (שם כ ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (שם כז, א) דאתקש לבהמה, דכתיב (ויקרא יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. אלא שחכמים דקדקו, והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה, לדגים שאין בהם שחיטה, דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים - שבשחיטת סימן אחד די לך. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים. וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל. (ישעיה לג, ד) ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים. כבר כתבתי בסוף סדר צו באיסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בעניין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חינם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא (לב, א) ושבת (קכח, ב) אם הוא באיסור דאורייתא, והעלו לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא. מדיני המצוה [חמשת הדברים הפוסלים את השחיטה] מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט, ב) שחמשה דברים הם שמפסידין השחיטה אם ארע אחד מהן בשחיטה, ואלו הן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. עניין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחט הושט וקודם שנשחט רובו פסק מלשחט, אם שהה בהפסקה זו כשיעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה. פירוש כדי שחיטת העור והסימנים של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף. ויש מחמירין, שאין השיעור אלא כדי שחיטת רוב הסימנים בבהמה ורוב אחד בעוף, אבל השוחט בסכין רעה (דהינו קהה) אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רוב סימן אחד לבד, שאם באותו המעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשיעור שהיה שחיטתו פסולה. ועניין הדרסה הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומד, שלא הוליך והביא הסכין בעניין זה שחיטתו פסולה. ועניין חלדה הוא שקבלנו, שבשעה ששוחטין, צריך לעמוד הסכין מגולה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם ל, ב) שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני (שם הל' ט י), או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסבך, או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך. ועניין הגרמה הוא שקבלנו, שאף על פי שהשחיטה הוא מן הצואר גבולים ידועים הם בצואר, שהשחיטה כשרה בהן, ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה, הוא משפוי כובע ולמטה (שם יט, א) עד ראש הכנפים הקטנים של ראה, לא עד עקרן של כנפים שמחברים בראה, אלא עד ראשן. ושיעור זה הוא כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אונס, ובושט (שם מד א) מניח למעלה כדי תפיסת יד, ולמטה, שעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר, שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס, ופירוש תפיסת יד, יש אומרים שהוא כדי שלוש אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שיעור רחב אצבע. ושיעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ואמרו בגמרא (שם יט א), שמי שהתחיל לשחט במקום שחיטה בקנה, ושחט שליש ואחר כך הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהינו למעלה משפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש, שזו השחיטה, פסולה, דלעולם בעינן כדין זה של הגרמה, שיהא רוב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהינו שליש אמצעי, שיהיה אז רובו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בעניין אחר פסולה. ועניין זה של הגרמה, אינו נמצא כי אם בקנה ולמעלה סמוך לשפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ראה נקובתה שם במשהו ולא שיך בה דין הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שיך ביה דין הגרים שליש כלל. כל מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחוט, ואם שחט אסור לאכול משחיטתו, ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה, שמא פשע בהן ואינו זכור כלל. ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חייבונו חכמים עוד לדעת דבר חמישי, ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שעניין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבילה בדבר, ואם לא ידע אותו השוחט יאכיל נבילות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה, כל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכול משחיטתו, והוא האיסור הנקרא עיקור, ועניינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חיבורן שהן מחוברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנדלדלו רבם הרי זו אסורה. והוא דאיפרוק אפרוקי (חולין מד, א), כלומר, כשאנו אוסרין אותה כשנדלדלו רובן, כלומר, שיהיה הדלדול כאן וכאן, דכל שהוא כעניין זה אפילו מה שמחובר מהן אינו חיבור יפה, והרי הן נחשבים כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר, שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רובו, כיון שהעיקור אינו אלא במקום אחד, אף על פי שהוא ברוב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המיעוט מחובר חיבור קיים - אותו מיעוט מציל, וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כולו מחובר אל הבשר שבלחי, ואף על פי שנגמם הלחי וניטל לגמרי ממקום חיבורו בראש, חיבור הבשר עם הסימן מציל. נמצא, שהעיקור אוסר, הוא כשנעקרו הסימנים בהרבה מקומות הנה והנה ברובן, אבל בכל עניין, במקום אחד אין איסור העיקור אוסר. ועיקור זה שאמרנו, אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה, שסימנין עקורים אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורים. ולפיכך, השוחט בסימנין עקורים הרי הוא כאלו לא שחט, וכאלו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קודם ששחט האחר אין השחיטה מתירה אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה. אלו חמשה הלכות שזכרתי, שהן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור, צריך כל אחד מישראל לידע אותם להיות בקי בהן קודם שישחט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכול משחיטתו, ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל. [בדיקת הסכין לשחיטה] וגם כן צריך לדעת כל הרוצה לשחוט, עניין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדוק אותו עם הציפורן ועם הבשר ובשלוש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה. ומותר לשחוט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל, ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה, והסימנין נשחטו בסכין פגום, וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר, שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע בסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו, תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לאו תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בעניין זה בריש פרק קמא דחולין (שם י, א). ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ג, ב) שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא מומחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבדקו, דסמכינן אחזקתיה. ומן המפרשים שאמרו, שאם ישנו לפנינו בודקין אותו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת חולין בשני פרקים ראשונים [י''ד מסי' א' עד כח]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שאף הנקבות מוזהרות שלא לאכול מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחוט ושחיטתן כשרה לכל אדם, אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהן. ואפילו שחיטת הקטנים, אמרו חכמים שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים (שם יב, א) שלא נמסור להם לשחוט לכתחילה, לפי שהם מועדים לקלקל מפני מעוט דעתם, וימצא הפסד בדבר. והעובר על זה ולא נזהר מלאכול בשר בהמה חיה או עוף שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה תעב). [הגדרת נבילה וטריפה] וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחולין (לב, א) כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה, דהינו הסימנין, כגון שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה. וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל הרי זו טריפה, כלומר, אם לא ארע שום פסול בעניין השחיטה, בבדיקת הסכין, ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל, כגון שנטרפה באחד משמונה עשרה טרפיות הידועים שזכרתי למעלה (מצוה עג) הרי זו נקראת טרפה, כלומר, ולוקין על זו משום טרפה. ואף על פי שבשניהם מלקות איכא. נפקא לן מניה לעניין התראה. וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין העניין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חולי או באיזה עניין שתמות. אבל בעל המשנה בא ללמד, שכל שלא נשחטה כראוי, כמתה מאליה היא חשובה. תנב. שלא לאכול אבר מן החי שנמנענו שלא לאכול אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי. ועל זה נאמר (דברים יב כג) ולא תאכל הנפש עם הבשר, וכן אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי. ואמרינן במסכת חולין (קב, ב) אכל אבר מן החי ובשר מן החי לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין, האחד זה שזכרנו, והשני (שמות כב ל) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי במצות שלא לאכול הטרפה (מצוה עג). ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר (ט ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. משורשי המצוה כדי שלא נלמד נפשנו במידת האכזריות, שהיא מידה מגונה ביותר. ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול ממי שיחתך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול לנו בקנותינו המידות הטובות ונתרחק מן הרעות, כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחר בטוב. זהו דרכי ברוב המצות על צד הפשט. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים. ומה שאמרו שאחד אבר שיש בו בשר וגדים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והבצים והטחול והכליות והלב, וכיוצא בהן באיסור זה, אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שנחתך כולו, בין שנחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו, בשר וגידים ועצמות. אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד, חייב משום טרפה, כמו שבארנו, ולא משום אבר מן החי. האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו, ואפילו אכל אבר שלם, אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כבריתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו - לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה, עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, מאחר ששינה ברייתו. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר חייב, ואם לאו פטור (רמב''ם שם ה''ד). לקח כזית מן האבר כבריתו, בשר גידין ועצמות ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו קודם שבלעו חייב, לפי שכן דרך אכילה. תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו, חייב שתים, משום אבר מן החי, ומשום טרפה, שהרי שני האיסורין באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי, ומשום חלב. תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלוש. בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה אם אינו יכול לחזור ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות, אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר. אם נשמט אבר מן החי, או מעכו, או דכו, כגון: הביצים שמעך אותן או נתקן, הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן, אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקודם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי. עצם שנשבר, אם היה הבשר חופה רוב עביו של עצם הנשבר ורוב הקף השבר הרי זה מותר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחט הבהמה או העוף יחתך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו, והשאר מותר. נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו, אם היה אותו הבשר מרסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנגרד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר, עד שנמצא הבשר החופה, אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאיסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה, הרי חתיכות העובר מותרות, הואיל ולא יצא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ואכל אבר מן החי או כזית ממנו, כעניין שזכרנו, חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצות שהן על כל בני העולם בכלל. אבל מכל מקום חילוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האומות. והכל כמו שכתבתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). ומן הדומה, שהחיוב לשאר האומות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן. תנג. להביא קודשים בבית הבחירה להביא אל בית הבחירה ולהקריב שם מה שנחייב נפשינו בחטאת ואשם ועולה ושלמים. ואף על פי שהבהמות ההן בחוצה לארץ, חובה עלינו להביאם אל המקום הנבחר, ועל זה נאמר (דברים יב כו) רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת. ואף על פי שבאתנו מצוה להקריב כל קורבן בבית הבחירה, כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה תמ), אף על פי כן באה לנו מצוה מיוחדת על קרבנות חוצה לארץ. וכן הוא בספרי: "רק קדשיך", אינו מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ, "תשא ובאת", מלמד שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה. ושם אמרו שזה החיוב הוא בחטאת ואשם ועולה ושלמים, ואפשר שנאמר, שנתייחדה לנו מצוה בקודשי חוצה לארץ להזהירנו עליהן מפני שהטורח בהן מרובה מבקודשי הארץ, שהן קרובים אל הבית יותר. אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, שבכל הקודשים בין בקודשי הארץ או של חוצה לארץ הכל מצוה אחת היא, ולא נעשם שתי מצות. ואף על פי שהאמת כי בספרי נדרש לקודשי חוצה לארץ, אין זה באמת ראיה לעשותן שתי מצות. ובמסכת תמורה בפרק שלישי (יז, ב), דרשוהו זכרונם לברכה בעניין אחר, שאמרו שם "רק קודשיך" - אלו התמורות, "אשר יהיו לך" - אלו הולדות, "ונדריך" - זה נדר, "תשא ובאת" - יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם, כדרך שאתה נוהג בעולה, כך אתה נוהג בתמורה, וכדרך שאתה נוהג בשלמים, כך אתה נוהג בולדי שלמים ובתמורתן. כל עניין מצוה זו, כעניין מצוה ג' שבסדר זה (מצוה תמ), ושורש אחד לשתיהן, אין צורך להאריך בה הדיבור. תנד. שלא להוסיף על המצות ופירושן שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ועל זה נאמר (דברים יג א) לא תוסף עליו. וכיצד יהיה התוספת? כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ממרים ב, ט) כגון המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה, וזה מוסיף על דבר הקבלה, שכך קבלנו בפירוש לא תבשל גדי וגו' שבשר בהמה וחיה נאסרו לבשל בחלב, אבל לא בשר עוף. וכן אם הורה שבשר חיה מותר בחלב עובר משום לא תגרע, לפי שזה גורע הוא, שכך קבלנו שבשר בהמה וחיה בכלל האיסור, עד כאן. ורובי המפרשים (ראב''ד ממרים שם) יאמרו דלא שייך לא תוסיף כלל, אלא במצות עשה, והעניין הוא לפי מה ששמעתי אני מפי מורי, ישמרו אל, כגון מי שמניח שני תפילין כשרין בראשו או בידו, וכן העושה חמש טוטפות בתפילין, וכמו כן הנוטל שני לולבין כשרין בידו, וכל כיוצא בזה, וכן היושב בסוכה אחר החג בכונה לעשות מצות סוכה, אף על פי שיודע שעבר זמנה, שאין עוברין משום בל תוסיף, אלא כשמכווין לעשות המצוה, וכן הנוטל לולב אחר החג ומכווין לעשות בו מצוה, עם היותו יודע שעבר החג. וכן הוא בגמרא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (כח, ב) דמסיק התם אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה, כלומר שמצות אין צריכות כונה, לעבור - בזמנו לא בעי כונה, שלא בזמנו בעי כונה. אבל הנוטל לולב בחג אפילו מאה פעמים ביום על דעת לצאת בכל פעם ופעם אין כאן בל תוסיף, וכן התוקע בשופר ביום ראש השנה ואפילו כמה פעמים, וכן כל כיוצא בזה, ואין צריך לומר שהנוטל לולב פסול, וכן אם אגד עמו מין פסול אליבא דהלכתא דקימא לן אין צריך אגד שאין כאן משום בל תוסיף. זהו כלל הדברים בעניין איסור זה שהעלו מורי, ישמרם אל, מדברי הגמרא אחר יגיעה רבה. ועתה בני, אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה, אשריך וטוב לך. משורשי המצוה כי האדון המצוה אותנו על התורה ברוך הוא בתכלית השלמות, וכל מעשיו וכל צווייו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם חסרון, וכל שכן הגרעון, זה דבר ברור הוא. דיני המצוה במסכת סנהדרין (פח, ב), וכמו כן במסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין (שם), וגם בערובין דברו בעניין פרק המוצא תפילין (צו א). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה והוסיף במצות, כגון שעושה חמש טוטפות בתפילין או מניח שני תפילין כשרין עשויין כתקנן בראשו, וכן הנוטל שני לולבין בידו, וכל כיוצא בזה, וכן היושב בסוכה אחר החג או הנוטל לולב בכונה לעשות המצוה, ואף על פי שיודע שעבר זמנה עובר על לאו זה וחייב מלקות ובעדים והתראה, כמו שידוע בכל מקום. תנה. שלא לגרוע ממצות התורה שנמנענו שלא לגרוע דבר ממה שחייבתנו תורתנו השלמה, ועל זה נאמר (דברים יג א) ולא תגרע ממנו. וכיצד יהיה זה האיסור? כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק שלישי מראש השנה (כח, ב) שאם נתערב דם הניתן במתנה אחת, עם דם הניתן במתן ארבע, רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת, שאם אתה נותן במתן ארבע עובר על בל תוסיף ועושה מעשה, וכשאתה נותן במתנה אחת אף על פי שאתה עובר על בל תגרע אי אתה עושה מעשה, עד כאן. ידענו מזה, שבדרך זו וכל כיוצא בה, הוא לאו דלא תגרע. משורשי המצוה כעניין שאמרנו במצות בל תוסיף הקודמת לה, ויתר כל עניניה, כמותה. תנו. שלא לשמוע ממתנבא בשם עבודה זרה שלא נשמע נבואת המתנבא בשם עבודה זרה, כלומר, שלא נשאלהו ונחקרהו על אות או מופת שיתן על נבואתו, כמו שאנו עושים במתנבא בשם השם. אבל נמנעהו מן הדבר, כמו שראוי בכל פושע ואשם. ואם יחזיק ברעתו נקים בו העונש הידוע שחייבתו התורה, והוא להמיתו בחנק, ועל זה נאמר (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. משורשי המצוה לפי שהטעות נמצא אצל בני אדם תמיד, ושכלם איננו בריא לבוא עד תכלית האמת בדברים, ותחוש התורה כי אולי מתוך הטענות המכזיבות ואריכות הדיבור והויכוח עם הזר דובר שקרים המתנבא בשם עבודה זרה, יתפתה האדם לדבריו. ואף כי לא יתפתה אליו, אולי יפקפק בלבבו אפילו שעה אחת להיות שום סרך בכזביו. ואף על פי שידענו שאין תקומה לדבריו רק לשעה, כי האמת יורה דרכו ויעיד על דברי הנביא ההוא כי שקר בפיו, אף על פי כן חסה התורה עלינו, לבל נאבד אפילו שעה אחת מכל ימינו בפקפוק המחשבה הרעה ההיא. ודיני המצוה בפרק אחד עשר מסנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ושמע אל הנביא המתנבא בשם עבודה זרה, כגון, שהאריך עמו בדברים או ששאל ממנו אות או מופת עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. תנז. שלא לאהוב המסית שנמנענו כמו כן שלא להטות אוזן לדברי מסית ולא לחבב אותו בשום דבר. ועניין מסית, הוא מי שמסית אחד מבני ישראל ללכת לעבוד עבודה זרה, כגון שישבח לו פעולת עבודה זרה וישבחנה לו כדי שילך אחריה ויעבדה, ויצא מתחת כנפי השכינה. ועל זה נאמר (דברים יג ט) לא תאבה לו. משורשי המצוה כעניין הכתוב במצוה הקודמת לה, ודיניה והנהגתה בכל, תגיד עליה חברתה. תנח. שלא לעזוב שנאתו על המסית שתהיה שנאת המסית קבועה בלבבנו. כלומר שלא נקל בנטירת הנקמה ממנו על כל הרעה אשר חשב לעשות. ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תשמע אליו. כלומר, אל תהי נשמע אליו להעביר מלבך נטירת נקמתך ממנו. וכן אמרו זכרונם לברכה בפירוש זה, מכלל שנאמר בישראל עזוב תעזב עמו. ותרגם אנקלוס משבק תשבק מה די בלבך עלוהי. יכול אתה עוזב לזה המסית גם כן? תלמוד לומר ולא תשמע אליו. משורשי המצוה כעניין שתי המצות הקודמות, שהכל להרחיק כל עניין עבודה זרה, לבלתי הכשל בה בשום עניין. ודיניה בסנהדרין (פ''ז) ושאר כל ענינה כמותן. תנט. שלא להציל המסית שנמנע המוסת שלא להציל המסית כשיראהו בסכנת מות ואבוד. ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תחוס עינך עליו. וכן אמרו זכרונם לברכה מכלל שנאמר לא תעמוד על דם רעך, יכול אי אתה עומד על דמו של זה? תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו. שורש המצוה כתוב בקודמות הבאות על מסית וכל ענינה כמותן. תס. שלא ללמד זכות למסית שנמנע המוסת שלא לטעון דבר של זכות על המסית ואפילו יודע לו זכות, ולא ילמדהו ולא יזכרהו עליו, ועל זה נאמר ולא תחמול. וכן אמרו זכרונם לברכה (בספרי) לא תלמד עליו זכות. וענינה, כמו האחרות שזכרנו בסמוך. תסא. שלא למנע מללמד על המסית חובה שלא יחריש המוסת מללמד חובה על המסית, אבל ילמדה עליו, ועל זה נאמר (דברים יג ט) ולא תכסה עליו. ואמרו זכרונם לברכה בפירוש לא תכסה (ספרי) אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק. כל ענינה כמו בחברותיה הסמוכות לה. ומרוב אזהרות אלה על המסית, יש לי להבין שמותר וגם מצוה עלינו לשנוא גם כן אפילו הרשעים בשאר עבירות, אחר ראותינו שהשחיתו והתעיבו מעשיהם עד שאין תקוה בהם, ולא ישמעו לקול מורים, אבל יבוזו דבריהם ולמלמדם לא יטו אזן, אבל להזיקם מגמת פניהם. הנה אלה רשעים שהיה דוד אומר עליהם (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תסב. שלא להסית אחד מישראל לעבוד עבודה זרה שלא נסית אחד מישראל לעבוד עבודה זרה. והעושה כן נקרא מסית, ועל זה נאמר בסוף הפרשה של מסית (דברים יג יב) ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך. שורש המצווה נגלה לכל. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז, א), כיצד הוא עניין ההסתה של מסית? כגון, האומר לחברו נלך ונעבוד עבודה זרה פלונית, או נלך ונזבח, או נלך ונקטיר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחוה. או שאמר לחברו בלשון יחיד: אלך אעבוד, אלך ואזבח, או אקטיר אנסך אשתחוה, בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, הרי זה נקרא מסית. ואף על פי שלא נעשה המעשה, שלא עבדו עבודה זרה לא המסית ולא המוסת, אף על פי כן דינו כדין מסית מפני הדיבור לבד. ומה שאמרו שהמסית לשנים הן הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו על פיהם. ומה שאמרו (שם פ ב) שהמסית אינו צריך התראה, מפני חומר עניינו שהוא עניין רע. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (כתובות לג, א) בעדים זוממין שאינן צריכין התראה לרוב רעתם, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר שופטים (מצוה תקכד). ומה שאמרו (סנהדרין סז א) שהמסית לאדם אחד שחייב המוסת לאמר אליו יש לי חברים שרוצים בכך. אמר להם גם כן, וזה יעשה כדי שיעידו עליו שנים ויהיה נדון על פי בית דין. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם לא רצה להסית לשנים שמצוה להכמין לו עדים, והעניין הוא, שמסתיר עדים במקום שיראו הם המסית והוא לא יראם, ונכנס עמו באותן דברים שאמר לו ביחוד, והמוסת משיבו היאך נניח אלהינו שבשמים ונעבוד העצים והאבנים, ואם חזר בו מסית או שתק פטור, ואם אמר לו כך ראוי לעשות וכן יפה לנו, מביאין אותו העדים לבית דין לדון. וכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין להם עדים, חוץ מזה, וכל עניין זה, להרחקת עבודה זרה. ואמרו זכרונם לברכה שמצוה הוא ביד המוסת בעצמו להרגו אחר שדנוהו בית דין, ועל זה נאמר (דברים יג י) ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. וזאת המצוה להרגו חלק מצוה היא ואין לנו לחשב אותה למצוה בפני עצמה. ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. וכל העובר על זה, בין שהוא הדיוט או חכם ונביא, והסית אחד מישראל, בין איש או אשה, כעניין שאמרנו חייב סקילה. תסג. מצות חקירת העדים היטב לחקור עדות חקירה גדולה ולדרוש אותה היטב בכל כוחנו, כדי לדעת שורש הדבר ואמתתו על הכוון הגמור. ומיסוד עניין זה אמרו זכרונם לברכה (אבות א א) הוו מתונים בדין, והכל למען נתישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין, פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת, ועל זה נאמר (דברים יג טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב, והנה אמת נכון הדבר. כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי רבוי האזהרות וכפל העניין במלות שונות שתכפל התורה בדבר זה, הוא להזהירנו יפה בעניין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות מונח עליו. ואין להאריך בשורש המצווה, כי נגלה הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין מ, א) שבשבע חקירות בודקין כל עד, ואלו הן, באיזו שמטה משבע שמטות שביובל ארע המעשה שהוא מעיד עליו, ובאיזו שנה משבע שנים שבשמטה, ובאיזה חודש מן השנה, ובכמה ימים בחודש, ובאיזה יום מששת ימי השבוע, ובכמה שעות ביום, ובאיזה מקום, ואפילו אמר היום הרגו או אמש שואלין אותו כל זה. ומלבד שבע החקירות אלו ששוות בכל עדות, יש בכלל מצות החקירה לשאול אותו אם העיד עליו שעבד עבודה זרה: איזו עבודה זרה עבד? ובאיזו עבודה? ואם העיד שחלל שבת אומרים לו: באיזו מלאכה חללו? והיאך עשה המלאכה? ואם העיד שאכל ביום הכפורים אומרים לו, איזה מאכל אכל? וכמה אכל? וכן כל כיוצא בזה. ומלבד כל זה שזכרנו, שהן נקראות חקירות ודרישות, שהן עיקר העדות ועמהן יתחייב או יפטר הנדון ובהן יזמו העדים, עוד מרבים הבית דין לבדוק העדים בעניינים אחרים שאינם עיקר גדול בעדות, ועל שאינן עיקר יקראו אותם זכרונם לברכה בדיקות, ועליהן אמרו כל המרבה בבדיקות משבח. ומהו זה שנקרא בדיקות: כגון מה היה לבוש הנהרג, או ההורג? וכמו כן שואלין אותו עפר הארץ שנהרג עליה אם היה לבן או אדום? וכיוצא בעניינים אלה. ואמרו זכרונם לברכה שבחקירות אם כיון העד האחד עדותו והשני אומר איני יודע, עדותן בטלה, אבל בבדיקות אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעין עדותן קימת. וכל שכן אם אמר האחד לבד איני יודע. ובמה דברים אמורים? בשלא הכחישו זה את זה, אבל הכחישו זה את זה אפילו בבדיקות עדותן בטלה. ואחד דיני נפשות או דיני ממונות בכלל מצוה זו, שנאמר (דברים דד כב) משפט אחד יהיה לכם. אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעל דלת בפני לווין, שלא נצריך בעדי ממון דרישה וחקירה. כיצד? אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית, אף על פי שלא כיונו את החודש ואת המקום שהלוה בו ולא את המנה מאיזה מטבע, אבל עדות שניהם שוה בשווי המנה עדותן קימת בכך. ובמה דברים אמורים? בהודאות והלואות ומתנות ומכירות וכיוצא בהן, אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקות ובגלות. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לב, ב) שאם ראה הדיין אפילו בדיני הודאות והלואות שהדין מרומה, שצריך לעשות בהן דרישה וחקירה. ואם הכחישו זה את זה בחקירות ודרישות עדותן בטלה, אבל אם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קימת. כיצד? אם אמר האחד בניסן לוה והאחר אמר לא כי אלא באיר, או שאמר האחד בירושלים והאחר אמר לא כי, אלא בלוד, וכן שאמר האחד חבית יין לוה והאחר אמר לא כי אלא חבית של שמן, זהו חקירה ודרישה, ועדותן בטלה. אבל אם אמר האחד מנה שחור לוה והשני אמר מנה לבן וערך שניהם שוה, או שהאחד אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה זהו בדיקות, ועדותן קימת. ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין. ונוהגת מצוה זו לעניין ממון בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט, ולא לנשים. ולעניין דיני נפשות ומלקיות וקנסין נוהגת בארץ בזמן שהסנהדרין יושבין במקומם, כמו שכתבתי בסדר משפטים (מצוה מז, מט). והעובר על זה ולא חקר העדים כראוי, ביטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, מפני שהוא סיבה לחייב נפשות ולהפסיד ממון שלא כדין, והוא רשע ומחטיא את הרבים להאכילם ממון של אחרים. ומי שדן דין אמת לאמיתו, אמרו זכרונם לברכה (שבת י א) שזכותו גדולה, ודימו אותו על דרך משל, כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כלומר שיש בעניין קיום העולם וישובו. תסד. שריפת עיר הנדחת ולהרוג אנשיה לשרוף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ועיר הנדחת נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה, וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יג יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה. שורש מצוה זו ידוע הוא שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו, ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם, ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השריפה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר, לדון אותם בדין עיר הנדחת שאנשיה נהרגין בסיף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. שנאמר (שם יד) יצאו אנשים וגו' ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר מקרבך וידיחו. ועד שידיחו רובה ויהיו המודחים ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם לא הודח רובו של שבט, אינם נדונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם. שנאמר יושבי העיר, ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כרך קטן, ורובו של שבט כרך גדול. ודין ערי מקלט וכן ירושלים שאין נעשית עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בספר אינה נעשית עיר הנדחת. ודין היאך עושין אותה עיר הנדחת, וההתראות ששולחין לה על ידי שני תלמידי חכמים. ומה שאמרו בעניין רחובה. ומה שאמרו בנכסי צדיקים שבתוכה שלא הודחו עמה. ודין הקדשות שבתוכה. ודין פרות דקלים שבתוכה. ודין נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה או נכסי אנשי עיר הנדחת שבמקום אחר, ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין [פרק יא]. ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתן, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור, ויותר על הסנהדרין. ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין בטלו עשה זה, ועונשן גדול מאוד, פן תתפשט רעתה בעירות אחרות. תסה. שלא לבנות עיר הנדחת שלא לבנות עיר הנדחת לעולם, ועל זה נאמר (דברים יג יז) והיתה תל עולם לא תבנה עוד. שורש המצווה כעניין מה שכתבתי לעיל בסדר זה בשריפת עיר הנדחת (מצוה תסד). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפירוש לא תבנה, שאין בונין אותה לעשותה מדינה, דהינו בתים כמו שהיתה, אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק עשירי מסנהדרין. ואיסור זה נוהג בזכרים ונקבות בזמן שדין עיר הנדחת נוהג, והוא בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין יושבין במקומן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תסד). תסו. שלא להנות בממון עיר הנדחת שנמנענו מלהנות ולקחת דבר מממון עיר הנדחת, ועל זה נאמר (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וגם בכלל הלאו הזה גם כן כל דבר עבודה זרה, כמו שכתבתי למעלה בסדר והיה עקב באזהרה אחרונה שבסדר (מצוה תכט), ובה כתבתי משורשי מצוה זו וכל ענינה שוה. תסז. שלא להתגודד כמו עובדי עבודה זרה שלא להתגודד גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יד א) לא תתגודדו. ונכפל לאו זה במלה אחרת, שנאמר (ויקרא יט, כח) ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וגו'. ובמסכת יבמות (יג, ב) אמרו, זכרונם לברכה, לא תתגודדו מבעי לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה, ושם נאמר עוד, לא תתגודדו על מת. ובמסכת מכות אמרו זכרונם לברכה (כא, א) ששריטה וגדידה דבר אחד הוא, ושם נאמר שהשורט על המת, בין ביד בין בכלי, חייב, ועל עבודה זרה, בכלי חייב, וביד פטור, שכן היה מנהגם להתגודד לפני עבודה זרה בכלי, וכעניין שכתוב (מלכים יח, א כח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. ומכל מקום לפי הנראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שאין חיוב הלאו, רק במתגודד על מת או על עבודה זרה, אבל המתגודד בלא טענה או מתוך כעס על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה, אף על פי שהוא דבר נמאס ביותר ומכוער ואסור, אין חיוב הלאו על זה. משורשי המצוה כדי שלא נעשה בנו שום עניין בעולם דומה לעובדי עבודה זרה, וכעניין שכתבתי בלאו דהקפת הראש בסדר קדשים תהיו (מצוה רנא). ונמנענו מן הגדידה על מת, כי לא יאות לעם הנבחר בעלי חכמת התורה היקרה להצטער בדבר ממעשה האל, רק על העניין שצונו ברוך הוא להצטער בו. ומן הטעם שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצוה ראשונה (מצוה רסד), אבל שנשחית גופינו ונקלקל עצמנו כשוטים לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה, רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרי הדעת שלא הבינו דבר במעשה האל ונפלאותיו. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, מכאן סמך לרבותינו זכרונם לברכה באסרם להתאבל על מת יותר מדאי. מדיני המצוה כמו שאמרו זכרונם לברכה שהשורט על המת חייב על כל שריטה ושריטה מלקות אחת, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת, והשורט שריטה אחת על חמשה מתים חייב חמש מלקיות. ויתר פרטיה. בסוף מסכת מכות. [לא תתגודדו – לא תיעשו אגודות אגודות] וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (עבודה זרה יב, יד) כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת. ולשון לא תתגודדו כלומר, לא תעשו אגודות אגודות, כלומר, שתהיו חלוקין אלו על אלו. ממורי ישמרו אל למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה, שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת. ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירים, אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה. אבל בשני בתי דינים חלוקין והן שוין בחכמה, לא נאמר על זה לא תתגודדו. והביאו ראיה ממעשה דמסכת חולין, שאמרו שם נפקי שפורי דרב ואסרי, ונפקי שפורי דשמואל ושרו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ושרט שריטה אחת בכל מקום שבגופו על מת, או לשם עבודה זרה, חייב מלקות. תסח. שלא לקרוח על מת שלא לקרוח שער הראש על המתים, כמו שיעשו חסרי הדעת. ועל זה נאמר (דברים יד א) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ונכפל לאו זה על הכהנים. שנאמר עליהם (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם. ולמדנו משם לחייב על כל הראש כמו בבין העינים, כמו שבא במסכת מכות (כ, א). ומן הכתוב הזה למדו גם כן שאין החיוב בקרחה כי אם הקורח על מת דוקא, ונמצא עם שני הכתובים תשלום המצוה וביאורה בין בישראל בין בכהנים, שהכל מתחייבין על כל הראש כבין העינים. ואין לך לשאול במקום הזה ובכל כיוצא בו למה לא בא באור הכתוב כולו במקום אחד? עם ההקדמה שכתבתי לך בראש ספר זה של אלה הדברים, הלא היא תניח דעתך בעניינים אלה במקומות רבים. משורשי המצוה כתוב במצוה הקודמת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהקורח קרחה אחת על חמשה מתים לוקה חמש. והקורח חמש קרחות על מת אחד לוקה חמש (רמב''ם ע''ז יב טו), כשהתרו בו על כל אחת ואחת. הקורח ביד או בסם חייב, ואפילו הטביל אצבעותיו בסם והניחן בחמשה מקומות בראשו בבת אחת, הואיל וקרח חמש קרחות לוקה חמש, ואף על פי שהיא התראה אחת, הואיל וכולן באין כאחת. ויתר פרטי המצוה, בסוף מכות, וכל ענינה כדין חברתה הקודמת בשוה. תסט. שלא לאכול פסולי המוקדשין שלא נאכל פסולי המוקדשין. והלאו הזה, בפסולי המוקדשין פרשו זכרונם לברכה במסכת בכורות (לד, א), שהוא דוקא כשנעשה אנחנו המום במוקדשין שיפסלו על ידינו, ואחר כך אם נאכל מהן אז יהיה באכילתן לאו. וכמו כן אם יפסל הקורבן בשום צד אחר זביחתו בזה גם כן יש בו לאו, ועל כל זה נאמר (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה. וכן הוא אומר בספרי לא תאכל כל תועבה - בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, ושם נאמר עוד רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין לצורם אוזן הבכור ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה? שנאמר לא תאכל כל תועבה. ועוד אמרו זכרונם לברכה שיש בכלל זה הלאו אזהרה שלא לאכול פיגול ונותר, וכבר כתבתי ענינם בסדר צו (מצוה קמד), וכן כל איסורי מאכלות, וכעניין שדרשו זכרונם לברכה (חולין קיד, ב), לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ומכל מקום אינו נקרא לאו שבכללות, לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ושאר האיסורין יוצאין מכללן, כלומר ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל שאמר כל תועבה, ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין בפירוש, ומפני כן נחשבהו לאו מיוחד לעיקרו, ונלמד ממנו אזהרה לשאר הענינים, וקבל האמת ממי שאמרו. כבר כתבתי כמה פעמים, כי משורשי המצות שתמנענו התורה מהתקרב אל הקודש ומנגוע בקצהו הוא כדי לתת מוראת העניינים האלה אל לבנו וליקרם בעינינו למען יתעורר רוחנו ויהמו רעיוננו וירך לבבנו, ויתחדש בנו רוח נכון בבואנו לבקש סליחה על עוונותינו, ומתוך כך יעתר לנו האל ברוך הוא ויושיענו מכל צרותינו ונהיה טובים, ואף גם זאת לטובה זו נפרש שורשה. ודיני המצוה במסכת בכורות. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה שבזמן הזה אין מקדישין, כמו שכתבתי בראש סדר בחקתי (מצוה שנ) מכל מקום מי שהקדיש בהמה לקורבן קדושה חלה עליו, ודין קודשים יש לה, ומי שהטיל בה מום ואכל ממנה עובר על לאו זה, וחייב מלקות משום זה, כשאכל ממנה כזית ויש עדים והתראה. תע. לבדוק בסימני העוף לבדוק בסימני העוף, ועל זה נאמר (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו. וכן אמרו בספרי כל צפור טהורה תאכלו - זו מצות עשה. כל עניין מצוה זו, שורשה ודיניה ובאיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן, הכל כתבתי בראש סדר ויהי ביום השמיני (מצוה קנג) בעניין בדיקת סימני בהמה וחיה ודגים וחגבים, שדין כולם שוה. וגם שם כתבתי, שהרמב’’ן זכרונו לברכה, יחלוק עם הרמב''ם זכרונו לברכה, בחשבו הבדיקה בבהמה ובשאר המינין מצות עשה, והוא סובר שלא בא אלא לתן עשה ולא תעשה לאוכל מן הטמא. ושם באותו סדר כתבתי (מצוה קנז) בסימני העוף קצת ממה ששמעתי בהן מרבותי, ישמרם אל, וקחנו משם. תעא. שלא לאכול שרץ העוף שלא לאכול שרץ העוף, כגון הזבובים והדבורים והצרעות וזולתן ממינין אלו, ועל זה נאמר (דברים יד יט), וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. ולשון ספרי וכל שרץ העוף וגו' מצות לא תעשה. ודע כי מפני שאסרה התורה העופות הטמאים והזכירן בפירוש, לפי שהן מועטין, וכמו שכתבתי בארוכה בסדר ביום השמיני במצות שלא לאכול עוף טמא (מצוה קנז) נשארו כל שאר העופות בחזקת היתר, הוצרך הכתוב לאסור שרץ העוף, להודיענו שאינו מכלל המותרין. ואף על פי שהסימנין של טהורים מקובלים וידועים הם לנו. או נאמר, כי מהיות שרץ העוף מין בפני עצמו הוצרכו לאוסרן בפירוש. והנה בסדר ביום השמיני (יא יג) אמר ואת אלה תשקצו מן העוף, וכאן אמר וכל שרץ העוף, נתיחד בהן לאו, כי עוף ושרץ העוף שני עניינים חלוקין הם לגמרי. משורשי המצוה המצות הבאות באיסור המאכלות, כתבתי מה שעלה במחשבתי בסדר משפטים באיסור טרפה (מצוה עג), וקחנו משם. דיני המצוה במסכת חולין (פ''ג). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואכל כזית משרצי העוף או שאכל שרץ אחד מן העוף כולו, ואף על פי שאין בו כזית, מכיון שאכלו כולו, ואפילו גדול חייב מלקות. וכבר הארכתי בבאור איסור שרצים וחומר איסור בריה, בסדר ביום השמיני, כי שם מקומו. תעב. שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן שלא לאכול מבשר בהמה חיה ועוף שמתו מאליהן, ועל זה נאמר (דברים יד כא) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. וכבר כתבתי למעלה בסדר זה במצות שחיטה (מצוה תנא), הכלל שאמרו זכרונם לברכה, דכל שנפסלה בשחיטתה תקרא גם כן נבלה, ועניין טומאתה, כתבתי גם כן בסדר ביום השמיני במצות שלא לאכול דג טמא (מצוה קסא), והיא מצוה בפני עצמה. משורשי המצוה מה שכתבתי באיסור טרפה (מצוה עג). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז סז, ב) שנבלה הראויה לגר היא קרויה נבלה, ויש חיוב באכילתה, אבל נבלה שאינה ראויה לגר, כלומר נבלה מסרחת, אין חיוב באכילתה, ומפני זה האריך הכתוב למימר לגר תתננה, ללמד זה, שאם לא כן אין צורך ללמדנו למי ניתן מה שיש לנו. ואין לומר שבא להתירה בהנאה, שכבר כתוב במקום אחר (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, ומכאן למדו זכרונם לברכה (שם סה ב) דין נותן טעם לפגם מותר, שידענו בזה שהתורה לא תאסור ותחייב כי אם על אכילת הדברים שראוים לאכילת בני אדם, לא על דבר שנפשו של אדם קצה בו, דכעפר בעלמא הוא חשיב, וזהו ההיתר הנזכר בגמרא בחמץ של איסור שנפל לתוך גריסין, מפני שפוגם בהן. [הגעלת כלים שאינם בני יומם] ומן היסוד הזה נהגנו להגעיל הכלים שאינן בני יומן במים רותחין, ואף על פי שאין במים ששים חלקים כנגד הכלי, מפני שהבלוע היוצא מהן כשאינן בני יומן הוא פגום, ומכיון שיצא הבלוע מן הכלי בכח המים שטבען למרק ולהוציא כל הבלוע שבכלי, אף על פי שהכלי עומד אחר כן עם בלעו שהקיא בתוך המים רותחין בפחות מששים וחוזר ובולע ממנו, אינו נאסר בכך, לפי שהוא כנבלה מסרחת שהתירה התורה כמו שאמרנו. ואולי תאמר ואיך אנו מתירין אפילו נבלה מסרחת לאכלה לכתחלה, הא אכא בה משום בל תשקצו? התשובה בזה, דכל שהוא דבר מועט כזה, ועוד שנבלע בכלי ונפגם בתוכו ונחלש כוחו, בכעניין זה ודאי ליכא משום בל תשקצו, ומותר לכתחלה. ואין לך להקשות כלל ולומר, אם כן כלי מדין איך התירה אותם התורה בהגעלה, והלא לא היה הבלוע פגום, לפי מה שאמרו בגמרא (שם סז ב) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא? שיש לי לומר לך שהגעילו אותן הכלים במים רבים שהיה בהן ששים כנגד הכלים. [ביטול דבר פגום ומאוס] ומזה יש ללמד גם כן שאם נפל אחד מכל השרצים המאוסים שבעולם בקדרה, אף על פי שאין אוכל בקדרה ששים כנגד אותו השרץ, שהכל מותר אחר שנוציא מן הקדירה גופו של שרץ, ולא נחוש לפליטתו כלל, הואיל והוא מן המאוסים ופוגם טעם הקדרה, שהרי זה דומה לנבלה מסרחת, שאין בה איסור כמו שאמרנו. ומכל מקום צריך שיהיה במה שבקדרה שני חלקים כנגד גופו של שרץ, כדי שיבטל ברוב, שאם לא כן, יהיה נדון האוכל כגופו של שרץ ממש. וגופו אף על פי שהוא מאוס, התורה אסרתו. ויתר רובי עניינים אלה, יתבארו במסכת חולין עם ספרי המפרשים הטובים. והמעט הזה שכתבתי לך בני אינו כנגד רוב הדינין שנאמר בעניין זה כנקודה דקה בשטח הארץ, וכבר הודעתיך בכמה מקומות שאין כוונתי רק להעיר רוחך בענינים, ומראה מקום אני לך, ואם תזכה ותורה תהא אומנותך, תבין כל הדברים ותשמח בהם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואכל כזית מנבלה חייב מלקות. תעג. מצות מעשר שני להוציא מעשר שני מן התבואה בארבע שני השמטה. כלומר, אחר שנפריש מעשר ראשון הניתן ללוים שנפריש עוד מעשר אחר, ועל כן הוא נקרא שני. וזה המעשר הוא דינו שיאכל בירושלים, ועל זה נאמר (דברים יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובאר הכתוב שאם ירחק ממנו המקום ולא נוכל שאתו שם רק בטורח גדול ובהוצאה מרובה, שנפדה אותו ונעלה דמיו בירושלים ונוציאם שם בצורכי אכילה ושתיה לבד. ובאר הכתוב כמו כן, שהפודה מעשר שלו, שצריך להוסיף חומש בדמים כלומר, שאם הוא שוה ארבעה דינרים שיאכל במקומו חמישה דינרים בירושלים, ועל זה נאמר (ויקרא כז, לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. ודקדקו זכרונם לברכה (קדושין כד, א) ממעשרו ולא ממעשר חברו, איש ממעשרו, ולא אשה. משורשי המצוה כתבתי במצות מעשר בהמות בסדר אם בחקתי (מצוה שס), ואף על פי שהעניין מבואר טעמו בכתוב, שהוא למען תלמד ליראה את ה’ אלהיך כל הימים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מעשרין מעשר שני משנה לחברתה. וכן הוא בספרי: שנה שנה, מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה, אין לי אלא מעשר שני, שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר עשר תעשר. ואמרו זכרונם לברכה (ר''ה ב, א), שיום חמשה עשר בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות, כלומר, שכל אילן שהגיע לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט מתעשר במעשר של אותה שנה, שאם היא שנת מעשר שני מפרישין ממנו מעשר שני, ואם היא שנת מעשר עני מפרישין ממנו מעשר עני. וכבר כתבתי למעלה בסדר ''ויקח קרח'' במצות מעשר ראשון (מצוה שצה), עונת המעשר במקצת מן האילנות, ושם כתוב, שעיקר חיוב מעשר מדאורייתא אינו אלא בדגן תירוש ויצהר וכל השאר דרבנן. ויתר רובי דיני מעשר שני כולם מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת מעשר שני. ומצוה זו אינה נוהגת בכל מקום אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם וירושלים בישובה, נזכה ותחזינה עינינו בטובה. ובסדר שופטים במצות תרומה (מצוה תקז), אכתב בעזרת השם, המקומות שנוהג שם מעשר ראשון ושני ותרומה. תעד. להפריש מעשר עני להוציא מעשר עני בשנה השלישית וששית מן השמטה, ועל זה נאמר (דברים יד כח) מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'. והנחת בשעריך וגו'. ובשנה הזאת היו מפרישין מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל. משורשי המצוה בעניין זה, מה שכתבתי במצות הלואה לעני בסדר משפטים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שבעל השדה שעברו עליו עניים נותן לכל אחד מהם מן המעשר כדי שבעו, שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו. וכמה כדי שבעו? מן החטים לא יפחות מחצי קב, משעורים לא יפחות מקב, כסמין לא יפחות מקב וחצי, דבלה לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע, יין לא יפחות מחצי לג, שמן מרביעית לוג, אורז רובע קב, ירק משקל לטרא, חרובין שלושה קבין, אגוזים עשרה. אפרסקים חמשה. רמונים שתים. אתרוג אחד. היה לו דבר מועט והעניים מרובים מניח לפניהם. והם מחלקין ביניהם. ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים. ואיש ואשה שבאו ליטול נותנין תחילה לאשה ואחר כך לאיש. ויתר פרטי המצוה, מתבארים במסכתות פאה, ומעשרות, ודמאי, ובמקומות מזרעים, ומכשירים וידים. ובסדר שופטים (מצוה תקז) בעזרת ה’ אכתוב באיזה מקום נוהגת ובאיזה זמן. תעה. שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית שלא לתבוע החוב בשנת השמיטה, אבל יהא נשמט, ולא נתבענו עוד, ועל זה נאמר (דברים טו ב) לא יגש את רעהו ואת אחיו'' וגו'. משורשי מצוה זו וכל ענינה כמנהגי כתבתי לעיל ובסמוך במצות עשה (תע''ז) שלאו זה שבסדר זה. והעובר על זה ותבע הלואתו אחר שנת השמיטה בזמן הבית, עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. תעו. מצוה לנגוש את הנכרי לנגוש הנכרי עובד עבודה זרה שיפרע מה שהוא חייב לנו, ולא נחמול ונרחם עליו להאריך לו המלוה. ועל זה נאמר (דברים טו ג) את הנכרי תגש. וכן אמרו בספרי את הנכרי תגש - זו מצות עשה. משורשי המצוה שלא נלמד נפשותינו לחמול ולרחם עליהם, למען לא נימשך אחר מעשיהם ואחר עצתם בשום דבר. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שאין זה מצות עשה כלל, אבל עניין הכתוב להזהיר על החמלה בישראל בעשה ולא תעשה. ואמר את הנכרי תגש - ולא אחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה, דקימא לן, שהוא כמו עשה, והלאו המבואר בו כמו כן, ולאחיך לא תגש, וכן העניין ממש באיסור ריבית, כמו שנכתוב בסדר כי תצא (מצוה תקעג) בעזרת השם. דיני המצוה כלולים בבאור בכתוב לפי דעתי. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה והאריך זמן פרעונו מן הנכרי על צד החמלה עליו לבד, לא מצד היראה ללוה, או להפסד חובו, או לשום תועלת אחר, ביטל עשה לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. ולדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, הנוגש ישראל בחובו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, אבל אריכות חוב לנכרי לא מעלה ולא מוריד. תעז. שישמיט כל הלואותיו בשביעית לעזוב החובות בשנת השמיטה, ועל זה נאמר (דברים טו ג) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, ונכפלה האזהרה בזאת המצוה, שנאמר (שם ב) וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו. ואמרו בתוספתא בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. כבר כתבתי במשפטים במצות שמיטת קרקעות (מצוה פד), מה שידעתי בשורש המצוה, ושמיטת כספים גם כן, אחר אותו הטעם נמשך, ללמד נפשנו במידות מעלות מידת הנדיבות ועין טובה, ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול בברכה והרחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאוד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשותינו לאמר, אפילו הלויתי ממוני והגיע שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד המלוה שלא לגזול ושלא לחמוד משלו לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון? מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין השביעית משמטת אלא בסופה, כשתשקע חמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית שנאמר מקץ שבע שנים, ומשמטת אפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, ואם סים לו שדה בהלואתו אינו משמט, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ט, ו). ותימה הוא, דרבי יוחנן דחי לה בפרק השולח (גיטין לז א). הקפת חנות ושכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו אותם במלוה נשמט, וכן הדין בקנסות. המגרש אשתו קודם שמיטה אין כתובתה נשמטת, אלא אם כן פגמה או זקפתה עליו במלוה. והמלוה על המשכון אינו משמט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל פ''ט הי''ד). ובפרק הזהב (ב''מ מח, ב) אמרינן, דאף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו, והני מלי במשכון של מטלטלין. אבל במשכון של קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטת, ובכור אינו נוטל בה פי שנים, לפי שהוא כחוב גמור, אבל באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתו, והשתא דקימא לן סתם משכנתא שתא, דהכי אסיקנא בגמרא (שם סח, א) לדעת קצת המפרשים, כל המשכונות כאתרא דלא מסלקי דינינן להו, ואין שביעית משמטת משכונא, ובכור נוטל בה פי שנים, ובעל חוב דיתומים גובה ממנו, דכקרקע שלהם הוא. והמוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: אתם גבו לי חוב זה אינו משמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה כבר נתנו ביד בית דין, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (גטין לז, א) שחוב שיש ליתומים על אחרים אין שביעית משמטתו, דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ואחריהם כל בית דין שבכל דור ודור, וכאילו מסרו שטרותיהם ביד בית דין דמי. וכן מעניין המצוה מה שאמרו (מכות ג, ב) שהמלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, דכי אמר רחמנא לא יגש בחוב הראוי לנגש, וזה לא הגיע זמנו לנגש עדיין. ומה שאמרו שהמתנה עם חבירו בחובו על מנת שלא תשמטנו שביעית הרי זה משמט, לפי שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, אבל אמר לו על מנת שלא תשמיט חוב זה ואפילו בשביעית כלומר, אף על פי שדין שביעית להשמיט, אם מתנה עמו שלא ישמיט חוב זה אין שביעית משמטתו בעניין זה, שכל תנאי שבממון קים, כמו שכתבתי בסדר בהר סיני (מצוה שלט) במצות שלא להלוות בריבית לישראל. ויתר פרטיה, במסכת שביעית [פרק עשירי]. ונוהגת מצוה זו מדאורייתא בארץ ישראל ובכל מקום בזמן שהיובל נוהג בזכרים ונקבות. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני (מצוה של) באיזה זמן היובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג אין שמיטת קרקעות וכספים נוהגת מדאורייתא, אבל מדברי סופרים נוהגת שמיטת כספים אפילו בזמן הזה ואפילו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני בסוף מצוה ראשונה איזו היא שנת השמיטה לדעת המפרשים הגדולים היודעים דרכי התלמוד. והעובר על זה ותבע את חברו על חוב שעברה עליו שנה שביעית, בזמן הבית ביטל עשה זה, מלבד שהוא עובר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה תעה). ובזמן הזה קא עביד איסורא דרבנן. ואם ידעו הבית דין ששביעית עברה עליו, אין נזקקין לנגוש אותו כלל, ואפילו בזמן הזה. ואף על פי שהשמטת כספים עכשו דרבנן וקימא לן (קידושין יג ה) שעבודא דאורייתא, הא אפסקא הלכתא, דבכל דבר שבממון, יש כוח ביד חכמים לדחות דבר תורה, מטעם דהפקר בית דין הפקר (גיטין לו ב). תעח. שלא יאמץ את לבבו על העני שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים בדעתינו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר (דברים טו ז) לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כלומר, אל תשליט עליך מידת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במידת הנדיבות והחמלה. ואל תחשוב שיהיה לך בדבר חסרון ממונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך השם, ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף. משורשי מצות הצדקה כתבתי בפרשת משפטים וקצת דיניה וענינה כמנהגי. תעט. מצות צדקה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכולתנו. ועל זה נאמר (דברים טו ח) פתח תפתח את ידך לו. ודרשו זכרונם לברכה (ב''מ לא, א) אפילו כמה פעמים, ועוד נאמר (ויקרא כה, לה) והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, ואמר עוד (שם לו) וחי אחיך עמך. משורשי המצוה כתבתי במשפטים במצות הלואה לעני בשעת דחקו, מה שידעתי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב י ב) שעיקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתבייש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה. ואתה בני, אל תחשוב שעניין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים גם כן תתקים מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך, ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק. כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל העניין, שכל המהנה את חבירו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים, דברים נחומים, בכלל מצות הצדקה היא ושכרו הרבה מאוד, ויכנסו דברי באזניך, כי טובים המה באזן תבחן מלים. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות סז, ב) שעני שאינו רוצה לקח מערימין עליו ונותנין לו לשם הלואה, ואחר כך אין שואלין אותה ממנו. אבל עשיר המסגף עצמו ועינו רעה בממונו אין משגיחין בו. ואמרו זכרונם לברכה די מחסורו אתה מצוה להשלים חסרונו, אבל אין אתה מצוה להעשירו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (מתנות עניים ט, ג) כי מעולם לא ראה ולא שמע עיר שיהיו בה עשרה מישראל, שלא יהיה להם קופה של צדקה. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין ז, ב) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה אם ימצא למטה ממנו שצריך לה. ואמרו זכרונם לברכה שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל ריבוי הצדקה שיעשה, שנאמר (ישעיהו לב יז) והיה מעשה הצדקה שלום. ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ויתר פרטיה במקומות בתלמוד בפזור, ורובם במסכת כתובות (פרק שישי) ובבבא בתרא [פ''א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שנשאל עליה, או שראה שצריך הדבר ויש יכולת בידו לעשותה - ביטל עשה זה. תפ. שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה שלא להמנע מהלוות אל הצריכים מפני פחד השמיטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר (דברים טו ט), השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ולשון ספרי השמר בלא תעשה, פן יהיה בלא תעשה, כלומר, שאלו שני לאוין באו בזה העניין, זה אחר זה לחזוק. משורשי המצוה לחזק ולקבוע בלבבנו מידת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מידת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו, אם אולי יארע בו אונס או שום מקרה שלא יוכל לתבוע הלואתו קודם שנת השמיטה, וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בברור, כי המפזר ממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מיושר - אך למחסור [ראה משלי יד,כד], כי ה’ יתברך ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה. ומידת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח. דיני המצוה קצרים כלולים בפשט הכתוב לפי דעתי. ונוהג איסור זה בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן שאף בזמן הזה שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום אנו מוזהרים גם כן שלא נמנע מלהלוות אל הצריך מפני פחד שנת השמיטה שמשמטת מדרבנן בזמן הזה, ומן התורה בזמן הבית. והעובר על זה ונמנע מלהלוות אל הצריך מפני זה, עבר על לאו, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ואולי יעלה במחשבתך בני לאמר, ואיך יימנע אדם מהלואה לעולם מפני זה, ולמה נכתב על זה לאו, והלא בידו להתנות עמו על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, וכדרך שאנו עושין תמיד בשטרותינו? אל יבהילך דבר זה, כי התורה תזהירנו בדברים, ואף על פי שאפשר בתקנות ותנאים. תפא. שלא לשלוח עבד עברי ריקם שלא נוציא עבד עברי בידים רקניות מעבדותנו כשיוצא בן חורין לסוף שש שנים, אבל נעניקהו מהוננו על כל פנים, ועל זה נאמר (דברים טו יג) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. משורשי מצוה זו וכל ענינה ומקום ביאורה, כתוב במצות עשה דהענקה שבסדר זה (מצוה תפב). תפב. להעניק לו בצאתו לחופשי לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר (דברים טו יד) הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה’ אלהיך תתן לו. משורשי המצוה למען נקנה בנפשנו מידות מעלות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעלה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד העבד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת אדון, וכן אמה שיצאת באחד מכל אלו או בסימנין הרי אלו מעניקין להם, אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר וכי תשלחנו חפשי, וזה לא שלחו הוא, אלא שהעבד הוא שגרם בנתינת הכסף לצאת מתחת ידו. וכן מה שדרשו זכרונם לברכה במה שהזכיר הכתוב צאן וגרן ויקב שבדברים שיש בהן ברכה מחמת עצמם הוא שחייב אדם להעניקם, אבל לא כספים ובגדים. ומה שאמרו זכרונם לברכה שאין פוחתין לו משלושים סלע, ובין נתברך בעל הבית לרגלו או לא נתברך חייב להעניק לו, וענק העבד לעצמו, ואין בעל חובו גובה ממנו. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק ראשון מקדושין. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כמו שכתבתי במה שקדם (מצוה מב), ומכל מקום אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם. תפג. שלא לעבוד בקדושים שלא נעבד עבודה בבהמות הקודשים, ועל זה נאמר (דברים טו טו) לא תעבוד בבכור שורך, ושאר הקודשים נלמדים מן הבכור, כמו שבא בבכורות (כה, א). משורשי המצוה להרחיקנו מהתקרב אל הקודשים ומנגע בהן, כתבתי בסדר זה בלאו דאיסור פסולי המוקדשין (מצוה תפט) ובכמה מקומות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים אסורים בגיזה ועבודה, ואסור להדיוט ליהנות מקודשי ה’ יתברך, בין מדברים הקרבים על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקודשי ה’ יתברך - מעל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון, בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן, הואיל והן מותרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והיתה להן שעת היתר אין חייבין עליהן מעילה. כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו, והאזהרה של מעילה, מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך. מפי השמועה למדנו, שזו אזהרה לאוכל בשר עולה, כמו שאמרנו למעלה (מצוה תמז), הואיל וכולה להשם יתברך, והוא הדין לשאר כל קודש שהוא להשם לבדו, בין מקודשי מזבח בין מקודשי בדק הבית, אם נהנה מהן בשוה פרוטה לוקה. מעל בשגגה - משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות, שנאמר (ויקרא ה טו טז) בשגגה מקודשי ה’ וגו' והביא את אשמו לה’ וגו' ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו, ושילום הקרן עם התוספת חמש. והבאת הקורבן מצות עשה (מצוה קכז). תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין את הכפרה, ואין החומש מעכב, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב. הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. נסתפק לו אם מעל אם לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקורבן. והחומש הרי הוא כתחילת ההקדש, ואם נהנה בו מוסיף חומש על חומש. וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחומש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמשה. ויש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים, והנהנה מהם משלם קרן לבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם, כמו שמבואר במסכת מעילה (פ''ג). וכל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים. בין קודשים קלים אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר לא תעבד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך, והוא הדין לשאר קודשים, והגוזז את השור או העובד בו לוקה מן התורה, ותולש אינו כגוזז. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה יראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רחב הסיט כפול - לא יהיה זה חמור משבת. ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה, הרי הן אסורין בגיזה ובעבודה, והגוזז או העובד בהן אינו לוקה. בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית, כמו שבארנו (מצוה תמא), אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה, עד שתשחט. נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה, במה דברים אמורים? בשקדם הקדשן את מומן או קדם מום עובר להקדשן, אבל המקדיש בעלת מום קבוע למקדש, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם, נפדית הרי היא כחולין לכל דבר, ותצא לחולין, להיגזז ולהיעבד, חוץ מן הבכור והמעשר שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחלה, ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד לעולם. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. ומותר לתלוש את השער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה, ואותו השער שתלש, או שנשאר מן הבהמה, או מן הבכור, או מן המעשר הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן, גזרה שמא ישהה אותן, הואיל ואינן בני כפרה. אבל צמר הנושר מן החטאת ואשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן, הואיל ולכפרה הן באין אינו משהא אותן, ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. וכל שנתלש מן הקודשים אחר שנפל בהן מום, הרי זה מותר בהנאה, מכיון שלא תלש בידו, חוץ מן הבכור, שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה. השוחט בכור או שאר המוקדשין תולש השער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין, ולא יזיזנו ממקומו. קודשי בדק הבית, אפילו בגיזה ועבודה אסורין מדברי סופרים, אבל מן התורה אינן אסורין, לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. המקדיש עובר למזבח, אמו אסורה בעבודה מדברי סופרים, אבל מן התורה אינה אסורה, אבל לגזוז אותה מותר, מפני שעבודתה מכחשת את העובר גזרו בה, והרי היא מותרת בגיזה, לפי שאין בה הפסד לולד. הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית, בין למזבח, הרי הדבר ספק, אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה, לפיכך אין לוקין עליה. ויתר פרטיה, במסכת בכורות (שם). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שאף על פי שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג א) שאין מקדישין בהמה לקורבן ולא לבדק הבית בזמן הזה, כמו שכתבתי הרבה פעמים, מכל מקום מי שהקדיש - הקדשו הקדש. והעובר על זה ועבד בבהמת קודשים כעניין שאמרנו חייב מלקות. תפד. שלא לגזוז הצמר בקודשים שלא נגז הצמר מבהמת הקודשים, ועל זה נאמר (דברים טו יט) ולא תגז בכור צאנך. וכל שאר הקודשים נלמדים מן הבכור באיסור זה. וכל עניין איסור הגיזה כאיסור העבודה, אין ראוי להאריך בו עוד. הנה כתבתי קצת דיני הגזה למעלה, עם דיני העבודה. תפה. שלא לאכול חמץ אחר חצות שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ. כתב הרמב''ם זכרונו לברכה מלת ''עליו'' שבה על כבש הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערבים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו לא תאכל עליו חמץ. ובפסחים (כח ב) אמרו זכרונם לברכה, מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר לא תאכל עליו חמץ. ושם (ד ב) נאמר לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדויקות שנקראו על זקני התלמוד. ושם נאמר בטעם איסור החמץ בשעה ששית: עבדו רבנן הרחקה יתרה, כי היכי דלא ליגע באסורא דאורייתא. ומי שיעבור ויאכל חמץ אחר חצות לוקה, עד כאן. משורשי המצוה לפי שעניין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר, מצד שעניין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מכריח בחידוש העולם שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה. על כן מצד החומר הגדול שבה תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קודם הגיע זמן הנועד לאותו הנס שהוא התחלת יום חמשה עשר, וכל זה, למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגדל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יא, ב) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה, ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין גזרה משום יום המעונן, ולא שורפין אלא נהנין, להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם. ושורפין אותו בתחלת שעה ששית, וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחלת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה, כמו שאמרנו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (ד, ב) כתיב (שמות יב יט) שבעת ימים שאור וגו' וכתיב (שם טו) אך ביום הראשון וגו' הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור, ויהיה פירוש ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו, ז) שפירושו קודם. וממה שחייב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו, ואחר שכן, מקצתו של יום מותר, ולא באר לנו הכתוב, איזה חלק ממנו הוא שמותר, נחלקהו אנחנו בשוה מן הסברא האמתית, שאם תחלקהו בעניין אחר, לא יהיה שורש בדבר כלל, וזהו אמרם שם 'אך' - חלק, והמפרשים, כי מילת אך ב''אח''ס בט''ע חץ [החלפת א' באות ח', ואות כ' באות צ'- ותתקבל המילה "חץ"], לא יבינו דברי חכמים. ויתר פרטי המצוה, במסכת פסחים פרק ראשון. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן ואפילו בזמן הזה שאין לנו קורבן פסח. והעובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות חייב מלקות לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, כי הוא סובר, שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו, ארצה לומר: ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה, עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו. אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה חולק עליו, ולדעתו אין בזה לאו, שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה ואמר, בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו אינו עובר בלאו כלום. ודריש מלתה, מדכתיב לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו האדם ב'קום אכול מצה', ישנו ב'בל תאכל חמץ'. ובשעה שאינו ב'קום אכול מצה', דהיינו בין לפני זמן הפסח, בין לאחריו - אינו באזהרת 'בל תאכל חמץ'. ולדעת רבי שמעון, מלת 'עליו' תשוב על אכילתו של פסח, שהיה נאכל לערב, וכן הוא מפורש בירושלמי (פסחים א ד), שלדברי רבי יהודה, מילת 'עליו' שבה על שחיטתו, ולדברי רבי שמעון על אכילתו, שהיה נאכל לערב. וזה שבא בגמרא לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. וכן מה שאמרו עבדו רבנן הרחקה יתירה, דלא לגיע לידי איסורא דאורייתא, כל זה אמת, שיש איסור דאורייתא בנהנה מן החמץ אחר חצות. ואמנם האיסור הוא דקאי עליה במצות השבתה מדאורייתא משש שעות ולמעלה. אבל ודאי אין בו איסור לאו כלל, כרבי שמעון דקימא לן כותיה. וכן הוא מפורש העניין שם בגמרא שאמרו, דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, מנא לן? אמר אביי תרי קראי כתיבי וכולי. וסיום דבריו שם: הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא זולתי מצות השבתה דאורייתא. הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מנין המצות. הט בני אזנך ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים. תפו. שלא להותיר מקורבן חגיגה עד יום שלישי שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקורבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כולו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר, ועל זה נאמר (דברים טז ד) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר. ובא הפירוש המקובל על זה (פסחים עא, א) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים, ועל זאת החגיגה אמר הכתוב (שם ב) וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר. כלומר, שיביא עם הפסח קורבן אחר לחגיגה, כלומר, להרבות השמחה. ומשורשי המצוה היסוד הקבוע לנו במצות עניין הפסח שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה, ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק בריבוי בשר, וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כולו ביומו להרבות בו גילה ושובע שמחות, וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו (מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל איסור הנותרות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ע, א) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח), אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד שהוא מצות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה תפח), לפי שעניין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ז, ב) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קודם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל, ששלמי שמחה אין צריך לשחוט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשוחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה, רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות שאפילו הנשים חייבות בשלמי שמחה, אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חייבות בשביתה בו. והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי, חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר, ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא ניתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה. תפז. שלא להקריב קורבן פסח בבמת יחיד שנמנענו מהקריב שה הפסח בבמת יחיד, ואפילו בשעת היתר הבמות. ועניין הבמות הוא, שהיה כל יחיד ויחיד מישראל שרצונו להקריב קורבן בונה בנין בכל מקום שירצה, ומקריב שם קרבנותיו לשם יתברך קודם בנין בית הבחירה, ואפילו בזמן ההוא שהיה מותר להם לעשות כן, דוקא בשאר הקרבנות. אבל קורבן הפסח אין מקריבין אותו לעולם אלא בבמת רבים, והוא המקום שהיה המשכן שם, ועל זה נאמר (דברים טז ה) לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך. וכן אמרו זכרונם לברכה בסוף פרק ראשון ממסכת מגילה (ט, ב) אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. משורשי המצוה לקבוע בנפשנו גודל עניין הפסח ויקר המצוה מן הטעם שכתבתי בו כמה פעמים. ובאמת כי כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסויים הכל יחד, ולא כל יחיד ויחיד במחוז חפצו. דיני המצוה במגילה פרק ראשון (שם). ונוהג איסור זה בזמן הבית כי אז נקריב קורבן הפסח בזכרים, ונקבות, שאף הן חייבות בקורבן הפסח, וכמו שכתבתי במצות הפסח בסדר בא בסימן ה'. ואפשר לומר שאף בזמן הזה העובר והקדיש שה לפסח והקריבו בבמת יחיד עבר על לאו זה וחייב מלקות. תפח. מצוה לשמוח ברגלים לשמוח ברגלים, שנאמר (דברים טז יד) ושמחת בחגך, והעניין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה. וכעניין שכתוב וזבחת שלמים. והדר ושמחת בחגך. ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו, ב) נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם ח א) שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבוש בגדים חדשים, וחילוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ א), כל זה שזכרנו בכלל ושמחת בחגך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת פסחים (קט, א) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז ז) וזבחת שלמים וגו'. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד במה משמחן? אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדים נאים, והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה. משורשי המצוה לפי שהאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה, בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך הישר יותר מדאי, ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי. מדיני המצוה כתבתי קצתן למעלה. ויתר פרטיה, במסכת חגיגה ובמקומות מן הגמרא בפזור. ונוהגת מצוה זו לעניין השמחה, אבל לא לעניין הקורבן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משמח עצמו ובני ביתו והעניים כפי יכולתו לשם מצות הרגל ביטל עשה זה, ועל הדרך שזכרנו יאמרו זכרונם לברכה (אבות פ''ב מי''ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. תפט. להראות ברגלים בבית הבחירה שנצטוינו להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלוש פעמים קבועים בשנה. והן, פסח ושבועות וסוכות, ועל זה נאמר (דברים טז טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה’ אלהיך. ועניין המצוה, שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה שם. ומחיוב ראיה זו, שיקריב שם קורבן עולה, וזה הקורבן נקרא עולת ראיה ואין לקורבן זה שעור, אפילו תור אחד או גוזל פוטר. וכבר כתבתי במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח), מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגד ו ב) שלוש מצות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה ראיה, שמחה, ועל כל אחת משלוש מצות אלו, היו מביאין קורבן, ונקראים, קורבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה. משורשי המצוה למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקורבן המעורר הלבבות, כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה’ ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים, לשמור חוקיו ולקיים דתו, על כן יבואו שלוש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבוא בתוכנו, כי אנחנו לבדנו בני ביתו. ועם המעשה הזה, תתעורר דעתנו, ונכניס בלבנו מוראו, ונקבע ברעיוננו אהבתו, ונזכה לקבל חסדו וברכתו. ובא עלינו החיוב בזכרים לבד, כי הם עיקר הבית, והטף והנשים טפלה להם, ועם החזקה בהם לעבדים, נעשית החזקה בכל שהוא תחת ידם. ומזה היסוד, נתיחדה לנו מצוה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, להקהיל שם האנשים והנשים והטף והגרים, לפי שאותה השנה, משחררת הכל ומפקעת השעבוד מכל החי מכל בשר, להשיב הכל תחת יד האדון ה’ צבאות, ואז באותה השנה, לא תועיל חזקתם לאשר תחתיהם, שאין שם אדנות בארץ בעת ההיא. ועוד יש עמנו טעם אחר במצות הקהל, נכתוב אותו במקומו בסדר אתם נצבים בעזרת השם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שעולת ראיה ושלמי שמחה אין דוחין לא שבת ולא טומאה, אבל דוחין יום טוב, אף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות. ועוד כתבתי קצת מדיניה בסדר משפטים במצות חגיגה, ושם כתבתי במי נוהגת, ובמי אינה נוהגת, וכל ענינה, כמנהג הספר. תצ. שלא נעלה לרגל בלא קורבן שלא נעלה לבית הבחירה ברגל בלא קורבן שנקריב שם, והוא הקורבן שפרשנו למעלה בסדר זה (מצוה תפט), שנקרא עולת ראיה, ועל זה נאמר (דברים טז טז) ולא יראה את פני ה’ ריקם, פירוש פני כמו לפני, ושם כתבתי משורשי המצוה וכל ענינה. וזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות, כמו שמצות עשה הבאה על זה, אינה נוהגת בהן. פרשת שופטים פרשת שופטים יש בה ארבע עשרה מצות עשה ועשרים ושבע מצות לא תעשה. תצא. למנות שופטים ושוטרים למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כורחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגונים, ויקימו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי המצוה הזאת שיהיו אלו הדיינין, מדרגה עליונה ממדרגה, וזה שנעמיד בכל עיר ועיר עשרים ושלושה דיינין מקובצין כולן במקום אחד משערי המדינה הראויה לזה המנין, וזאת היא סנהדרי קטנה, ונעמיד בירושלים בית דין גדול משבעים דינים, ונעמיד אחד על השבעים ההם והוא הנקרא ראש הישיבה, והוא אשר יקראו החכמים נשיא כמו כן, ויהיו כולן מקובצין במקומן המיוחד להם. ומקום שהוא מעט המנין, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה, יעמידו בו שלושה ישפטו הם הדבר הקטן, והדבר הקשה יביאון למי שהוא למעלה מהם. וכמו כן ימנו נוגשים בעם הסובבים בעיר בשוקים וברחובות, יביטו עניני בני אדם בסחורת ממכרם ומקחם, עד שלא יהיה ביניהם העוול, ואפילו בדבר מועט. והמצוה שבאה בזה, הוא אמרו יתברך שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ולשון ספרי: מנין שממנין בית דין לכל ישראל? תלמוד לומר שופטים ושוטרים, ומנין שממנים אחד על גבי כולם, תלמוד לומר תתן לך, ומנין שממנים בית דין לכל שבט ושבט? תלמוד לומר בכל שעריך. רבן שמעון בן גמליאל אומר, 'לשבטיך ושפטו' - מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפלה המצוה למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתברך למשה עליו השלום (במדבר יא טו) אספה לי שבעים איש. ואמרו זכרונם לברכה, כל מקום שנאמר 'לי', הרי הוא קיים לעולם, וכן (שמות כח סא) וכהנו לי וכו' כלומר, שהיא מצוה נצחית ואינה לפי שעה, אבל יהיה זה עוד כל ימי הארץ. שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה, נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכעניין שיאמרו החכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש, כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי הישר והאמונה ובוחרים בטוב ידבק בהם הטוב, וישמח ה’ במעשיו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהגדול שבשבעים יושב למטה מן הנשיא, והוא הנקרא אב בית דין, ושאר השבעים יושבין לפי שנותיהם וכפי מעלתם קרב לנשיא, כלומר, שכל הגדול מחברו בחכמה סמוך לו יותר, והשוין בחכמה הולכין בהן אחר רוב שנים. וכולן יושבים בעגול עשוי כמו חצי גורן עגולה, כדי שיהו רואים כולם אלו את אלו. ועוד מעמידין לפניהם שני בתי דינין של עשרים ושלושה כת אחת מהן על פתח העזרה, וכת אחרת על פתח הר הבית, והגדול שבכל כת וכת ראש לכת שלו. ואין מעמידין בסנהדרין בין גדולה בין קטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים בחכמת התורה, ויודעין גם כן קצת משאר החכמות, כגון רפואות וחשבון, תקופות, ומזלות, ואצטגנינות. ודרכי המעוננים, והקוסמים, והמכשפים, כדי שיהו יודעין לדון העם בכל דרכים אלו אם יצטרכו לכך. ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים הראויין להשיא בנותם לכהונה, שנאמר (במדבו יא, טז) במשה והתיצבו שם עמך, ודרשו זכרונם לברכה (סנהדרין לז ב) בדומין לך. ואין מעמידין סנהדרין לעולם בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה, אלא סמוכין. ומשה רבנו סמך לתלמידו יהושע בידיו, כמו שכתוב (שם כז כג) ויסמוך את ידיו עליו, וכמו כן סמך לשבעים הזקנים שאסף אליו, ואותן הזקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים, עד סוף כל הסמוכים. ואמנם הסמיכה בכל הדורות לא היתה ביד כמו סמיכה של משה, אלא שהיו בודקין אותו שהיו רוצים לסמוך, אם היה בקי בחכמת התורה, ואם היה שכלו בריא ושלם, ואם הוא איש אוהב אמת ושונא העול וכל עניינו. ואחר חקירה רבה בעניינו ובחכמתו אומרין לו שלושה חכמים סמוכים, או אפילו כשאחד מהן סמוך "הרי אתה סמוך", וקורין לו רבי מאותה שעה, והיה לו רשות לאחר מכן לדון אפילו דיני קנסות. ודין זקן מופלג, וסריס, וסומא, אפילו באחת מעיניו, ומי שאין לו בנים, שאינן ראויין להיות סנהדרין, ודין מלכי בית דוד שדנין ודנין אותן, אבל לא מלכי ישראל, לפי שאינם בחזקת כשרות כמו הם. ודין עד אימתי יושבין בדין, סנהדרי גדולה או קטנה ובית דין של שלושה. ויתר פרטיה, מבוארין במסכת סנהדרין. ונוהגת מצוה זו כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלושה, בארץ ישראל שיש שם סמיכה, אבל לא בחוצה לארץ, שאין סומכין בחוצה לארץ אבל מכל מקום כל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחוצה לארץ. וזה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות ז, א) סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. ואולם אין להם רשות לדון בדיני נפשות, לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא בזמן הבית ובזמן שיהיו סנהדרין קבועין בירושלים. וזאת אחת מן המצות המוטלות על הצבור כולם שבכל מקום ומקום. וצבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין, כמו שמבואר במסכת סנהדרין (ב ב), ולא קבעו להם, ביטלו עשה זה, ועונשן גדול מאוד, כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת. ויש לנו ללמד מזה, שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה בהם כוח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם, בממון או אפילו בגוף, על עשית מצות התורה, ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו. ואלו הממונים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם, ויסירו חרפת העם מעליהם, פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם, ועל זה ישיתו לבם, ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקים בהם מקרא שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. תצב. שלא ליטע אשרה שלא לנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח, ועל זה נאמר (דברים טז כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלהיך וגו'. בטעם איסור זה, כתב הרמב''ם זכרונו לברכה, לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה בבתי עבודה זרה שלהם שנוטעין שם אילנות יפים. וכדי להרחיק כל הדומה להם ממחשבת בני אדם הבאים לעבודת האל ברוך הוא במקום ההוא הנבחר, נמנענו מלנטוע שם כל אילן, וקרוב הוא על צד הפשט. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין האיסור בנוטע האילן אצל המזבח ממש כפשט הכתוב, אלא אף הנוטע בכל עזרה לוקה, שכל העזרה נקראת אצל מזבח, ובין הנוטע אילן מאכל או אילן סרק הכל בכלל האיסור ולוקה עליהם. ועוד אמרו חכמים לגדר איסור זה, שאסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בני אדם בחצרותיהם, ואף על פי שהוא בבנין ולא בנטיעה, שנאמר כל עץ, אלא כל הסבכות ואכסדראות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש של אבן היו. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת תמיד (כח ב). ונוהג איסור זה בין בזכרים בין בנקבות, ואפילו בזמן הזה הנוטע אילן בכל העזרה חייב מלקות. תצג. שלא להקים מצבה שלא להקים מצבה בשום מקום, ועל זה נאמר (דברים טז כב) ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלהיך. ועניין המצבה שאסרה תורה, כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ע''ז ו ו), שהוא בנין גבוה של אבנים או של עפר, שהיה מנהג העובדים עבודה זרה לבנות ולהתקבץ עליו לעבודתם הרעה, ולכן הרחיקנו הכתוב שלא נעשה כמוהו אנחנו, ואפילו לעבוד עליו האל ברוך הוא, כדי להרחיק ולהשכיח כל עניין עבודה זרה מבין עינינו וממחשבתנו. כטעם שכתבנו בסמוך בנטיעת אילן במקדש על דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. ואין בכלל איסור זה בנין המזבח, כי עליו נאמר בפירוש (שם כז ו) אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו'. אלא שלא נעשה כן בשאר מקומות. דיני המצוה קצרים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה והקים מצבה על דעת לעבוד עליה ואפילו לשם יתברך חייב מלקות. תצד. שלא להקריב קורבן בעל מום עובר שנמנענו שלא להקריב קורבן מבהמה שיהיה בה מום, ואפילו הוא מום עובר. ועל זה נאמר (דברים יז א) לא תזבח לה’ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו', ונתבאר בספרי, שבבעל מום עובר הכתוב מדבר. משורשי המצוה כתבתי בסדר אמר אל הכהנים במצוה רע''ז ורפ''ז (מצוה רפו), וגם בלאו (מצוה רעה) יש רמז מזה. דיני המצוה כגון החילוקים שאמרו זכרונם לברכה שהן בבהמה, בין מום קבוע למום עובר, שכל בהמה שיש בה מום קבוע נפדית, וגם מצות עשה לפדותה, כמו שבאדנו בסדר ראה אנכי במצות פדיית קודשים שנפל בהם מום (מצוה תמא). ואם יש לה מום עובר לא קריבה ולא נפדית, אלא ממתינין לה עד שתתרפא או עד שתסתאב. ובעניין מומים קבועים ומספרם, כבר כתבתי קצת מזה כמנהגי בסדר אמור אל הכהנים במצוה רפ''ז (רפו). והנה אזכיר לך: מהו מום עובר? כגון, גרב לח, וחזזית שאינה מצרית, וכן מים היורדים מן העין ואינו חולי קבוע, וכיוצא בזה. ויתר דיני המצוה בעניין מום קבוע ומום עובר מבוארים במסכת בכורות (פ''ו). ונוהג איסור זה בזמן הבית כי אז בידינו להקריב קרבנות, ובכלל איסור זה של זביחה בין כהנים, בין ישראלים, זכרים ונקבות, שהשחיטה בקרבנות כשרה היא בזרים. וכמו כן נאמר, שעוברים עליה אם עשאוה שלא כדין. תצה. לשמוע בקול בית דין בכל זמן לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר, וטמא וטהור, וחייב ופטור, ובכל דבר שיראה להם, שהוא חזוק ותקון בדתנו. ועל זה נאמר (דברים יז י) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. ונכפל בסמוך (שם יא) לחיזוק הדבר, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. ואין הפרש בזה, בין הדבר שיראוהו הם מדעתם, או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו, שהוא סוד התורה, או בכל עניין אחר שיראה להם שהדבר כן, על הכל אנו חייבים לשמוע להן. והראיה שזה ממנין מצות עשה, אמרם זכרונם לברכה בספרי, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה - זו מצות עשה. משורשי המצוה מה שכתבתי בסדר משפטים במצות לנטות אחרי רבים (מצוה עח). מדיני המצוה כגון מה שדרשו זכרונם לברכה על פי התורה אשר יורוך, אלו הגזרות והמנהגות, ועל המשפט אלו הדברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. מן הדבר אשר יגידו לך זה הקבלה שקבלו איש מפי איש. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שבזמן שבית דין הגדול בירושלים כל מחלוקת שהיה לכל בית דין במקומו, שואלין אותה לבית דין הגדול ועושין על פיהם. ועכשו בעוונותינו שאין שם בית דין, כל מחלוקת שתהיה בין חכמינו שבדורינו, והחולקים יהיו שוים בחכמה, אם אין אנו ראויין להכריע ביניהן, ולא נדע להיכן הדין נוטה, בשל תורה יש לנו לילך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל. [אין בית דין רשאי לבטל מה שאסר בית דין הקודם לו] ומה שאמרו שאין בית דין רשאי לבטל מה שאסר בית דין הקודם לו, ואפילו אם יראה בדעתו שאין אותו הדבר אסור מדין ההלכה, כל זמן שיראה שפשט אותו האיסור בישראל, אלא אם כן הוא גדול מן הבית דין שאסר הדבר בחכמה וגם במנין. ובמה דברים אמורים שיוכל לבטל כשהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין? כשלא אסר הבית דין הקודם לו אותו דבר כדי לעשות סיג לעם באיסורין. אבל אם אסר הבית דין הקודם לו אותו אסור כדי לעשות בו גדר לעם באיסורין, אין כוח בבית דין הבא אחריו לבטל תקנתו, ואפילו הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואחר שכן הוא הדין, יש לכל בית דין ובית דין בדורו להתישב בדבר ולחקור הרבה, ולתת לב בכל איסורין שיראה שהדור נוהג בו, שלא לפרוץ ולהורות עליו להקל, כי שמא הקודם לו, לגדר העם אסרו, עם היותו יודע שהדבר מותר מדין ההלכה, ופורץ גדר וכו' (קהלת י, ח) ויתר פרטי המצוה, בסוף סנהדרין. ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלים בזכרים ונקבות שהכל מצווין לעשות כל אשר יורו. ובכלל המצוה גם כן לשמע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר, החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ר''ה כה, ב) ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר, שמצוה עלינו לשמע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. והעובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה ככל אשר יורו, מבטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת. תצו. שלא לסור מדבריהם שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בכל עניני התורה, ועל זה נאמר (דברים יז יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי, לא תסור, זו מצות לא תעשה. משורשי המצוה לפי שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ברוך הוא שאלו תהיה כונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצות, ותעשה התורה ככמה תורות. וכעניין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בסדר משפטים (מצוה עח). על כן, אלהינו שהוא אדון כל החכמות, השלים תורתינו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם. ועם ההסכמה הזאת נכוון אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה, אמרו זכרונם לברכה, לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם, כלומר, שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם. וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת, וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי. ומפני עניינים אלה, נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם הכת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובים מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים. [פירוש אגדת תנור של עכנאי] ועל דרך עניין זה שעוררתיך, בני, עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב (נט, ב) גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנורו של עכנאי, המתמהת כל שומעה. אמרו שם: אשכחה רבי נתן לאליהו וכו' אמר לה מאי עביד קדשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לה חייך ואמר נצחוני בני, כלומר שהיה הקדוש ברוך הוא שמח על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים. ומה שאמר נצחוני בני, חלילה להיות נצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא על עניין זה, שבמחלוקת הזה שהיתה לרבי אליעזר עם חבריו, האמת היתה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה, ביתרון פלפולו על חבריו, לא ירדו לסוף דעתו, ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שצותנו ללכת אחרי הרבים לעולם, בין יאמרו אמת או אפילו טועים. ועל זה השיב הבורא ברוך הוא, 'נצחוני בני', כלומר, אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת, והם באים עליו מכח מצות התורה שצויתים לשמוע אל הרב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאלו בעל האמת נצוח. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאף על פי שהעובר על מה שפרשו חכמים בדברי התורה עובר על לאו זה דלא תסור, מכל מקום אין לו לאדם דין זקן ממרא הידוע בגמרא בסוף סנהדרין (פט א) שהוא חייב מיתה, עד שיהא חולק על בית דין הגדול, ושיהא הוא חכם שהגיע להוראה סמוך כסנהדרין, ויחלוק עליהם בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובין שהוא מקל והם מחמירין או בהפך, ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא מעשה על פי הוראתו, שנאמר אשר יעשה בזדון ולא שיורה לבד. אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה, פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר, מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא. וכן אם מצאן חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהם פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם לו מיתה. ובין שחלק עליהם בדבר ממש שיש בזדונו כרת, או בדבר המביא לידי דבר שחייבין עליו כרת חייב. כיצד בדבר שיש בזדונו כרת? כגון שנחלקו באשה אחת אם היא ערוה או אינה, אם דם זה מטמא או אינו מטמא, אם אשה זו זבה או אינה זבה, אם חלב זה אסור או מותר, וכן כל כיוצא בזה. וכיצד בדבר המביא לידי דבר שיש בו חיוב זה? כגון שנחלקו בעיבור השנה, שמביא לידי אכילת חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות, שלדברי האחד כדין נטל זה ממון מחברו, ואם קידש בו האשה מקדשת, והבא עליה במזיד ענוש כרת, ובשוגג חייב חטאת ולדברי האחר פטור. וכן בכל עניין שיש להוציא ממון כגון חייבי חרמים וערכים אם חייבים לתן או אינם חייבין, כל שלקחו מהם גזל, ואם קידש בו האשה אינה מקודשת, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו חלקו בדיני מכות חייב עליהם, שהרי לדברי האומר אינו חייב מלקות בבית דין חייבים לשלם לו דמי חבלו, ובדין יטול מהם תשלומיו. [מחלוקת רמב"ם ורמב"ן בהיקף 'לא תסור'] וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ממרים א, ב) בעניין לאו זה דלא תסור, שאחד דברים שלמדו אותם חכמים מפי הקבלה, ואחד הדברים שלמדו אותן בדעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שנעשו סיג לתורה, והם: הגזרות והתקנות והמנהגות - בכל אחד מהשלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להם, והעובר על כל אחת מהם עובר בעשה ולא תעשה. והרמב’’ן זכרונו לברכה תפש עליו הרבה ואמר, הנה סבור הרב שיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שהוא מדברי חכמים, בין שהן מצות דרבנן, כגון מקרא מגלה ונר חנוכה, בין שהן מן התקנות כגון בשר עוף בחלב ושניות לעריות, בין שהן בקום עשה, כגון שלוש תפילות בכל יום ומאה ברכות ולולב שבעה בגבולין; ובין שהן בלא תעשה, כגון כל שהוא משום שבות בשבת ויום טוב, וכן יום טוב שני בגולה ותשעה באב, ודרך כלל כל מה שיאסר אותו התלמוד או יצוה עליו. והנה הרב בונה חומה בצורה סביב לדברי חכמים, אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה, אשר פתאם לפתע יבוא שברה, לפי שהיא סברה נפסדת ברוב מקומות בתלמוד, כי הנה לדעתו, המשתמש במחובר, כגון הנסמך על האילן בשבת או המטלטל מחמה לצל או שאמר לגוי ועשה, או אפילו המפסיע פסיעה גסה בשבת, עובר הוא על עשה ולא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות ארבעים, אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים, מפני שנתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק, והנה לדבריו לוקה הוא, לדעת האומר בתלמוד לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו, כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב). וראוי לפי הדעת הזאת להחמיר מאוד בדברי סופרים שכולם תורה הם, אין ביניהם ובין המצות המפורשות בכתוב שום הפרש, ואין בתורה דבר חמור מן השבות שהוא מדבריהם, אלא מה שיש בה חיוב כרת או מיתת בית דין, אבל לא כל שיש בה חיוב עשה או לאו, שהרי בכל דבריהם לדעתו יש חיוב עשה ולאו, עשה דועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולאו דלא תסור. והנה נראה לרבותינו בכל הגמרא אומרים הפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל, כמו שיאמרו תמיד (ביצה ג ב) ספקא דאורייתא לחומרא, ספקא דרבנן לקלא, והקלו בחשש איסורין של דבריהם לומר בהם שאני אומר. ואמרו בפרק ראשון מפסחים (ט ב) אמור דאמרינן "שאני אומר" - בדרבנן, בדאורייתא מי אמרינן "שאני אומר"? והאמינו הקטנים שאינם ראויים להעיד, במה שהוא מדרבנן, כמו שאמרו שם (ד ב) בדיקת חמץ דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן. וכן בעניין תחומין נאמן הקטן לומר עד כאן תחום שבת, קסבר תחומין דרבנן, והמנינהו רבנן בדרבנן, כדאיתא בערובין (נח ב) ובכתובות (כח ב). ועוד הקילו בדרבנן כמו כן בספקות, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, א) ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר, ואמרו מאי טעמא? תפילה דרבנן, אמת ויציב דאורייתא. ולא עוד אלא אפילו בדברים הסותרין זה את זה הקלו, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד ערב עליו מבעוד יום וכו'. כמו שבא לשם, וגם נראה בגמרא, שעוקרין דבריהם תדיר משום איסור דאורייתא, כמו שאמרו במסכת שבת (ד א), הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. ושם בשבת (קכח ב) אמרו, בטול כלי מהכנו דרבנן, וצער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן וכו', כמו שבא לשם, וזה רב מאוד בתלמוד אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן. וכן במחלוקת שתבוא בין החכמים אמרו (ע''ז ז, א) אם היה אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו בשל תורה, הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים אחר המקל. וגדולה מזה אמרו (ערובין סז, ב) בשל סופרים עושין מעשה ואחר כך דנין. ובפרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב) אמרו מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן, שהרי חידוש הוא אצלם כשאינן דוחין דברי סופרים אפילו להפסד מועט. ואמרו (ברכות יט, ב) שמטמאין כהנים עצמם בטומאה של דבריהם לראות מלכי אמות העולם כדי שאם יזכה יבחין מה בין מלכי ישראל וגו'. ואף בעונשן של דברי חכמים אין להם אלא נידוי, כמו שאמרו (פסחים נב, א) מנדין על שני ימים טובים של גליות. ואמרו בעושה מלאכה בפורים ולשמתיה מר. ובמקומות יש להם מכת מרדות, והוא למי שעובר על דבריהם שהן כעין תורה, והן כל הגזרות שגזרו בהם מדבריהם, שמכין אותו עד שיקבל אותה עליו או עד שתצא נפשו, כמו שמפורש בתוספתא דסנהדרין. כללו של דבר, שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה, להקל בקצתן ולהחמיר בקצתן. אבל הדבר הברור המנוקה מכל שיבוש הוא, שאין הלאו הזה דלא תסור אלא במה שאמרו זכרונם לברכה בפירוש התורה, כגון הדברים הנדרשים בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני, ועל זה יאמרו זכרונם לברכה שיש עשה ולא תעשה בדבר, ואם בעניין הזה נחלק אחד הראוי להוראה במה שיש על זדונו כרת ובשגגתו חטאת על בית דין הגדול שנעשה בהם זקן ממרא בזמן שנדין בדיני נפשות, וזהו אמרם זכרונם לברכה, אפילו יאמרו לך על שמאל שהיא ימין, כלומר, שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתברך שנאמין אל הגדולים במה שיאמרו, ולא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי, ואני יודע בודאי שהם הטועים? שאפילו יהיה כן הוא מצוה להאמין להם, וכמו שכתבתי למעלה בראש המצוה, וכעניין שנהג רבן גמליאל עם רבי יהושע ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כה א). ויש בעניין הזה תנאי אחד לפי מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת הוריות (ב, ב), שאם היה בזמן הסנהדרין איש חכם וראוי להורות או שהוא מכלל הסנהדרין, והורו בית דין הגדול בדבר שלא כדעתו, שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו, עד שישא ויתן עמהם על הדבר, ואחר שיסכימו כולם או רובם בבטול הדעת ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה, אז הוא רשאי לנהוג לעצמו היתר במה שהיה דעתו לאסור, וגם מצוה הוא על זה לקבל דעתם על כל פנים. אבל התקנות והגזרות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו זה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בסוף סנהדרין (פרק הנחנקין). ונוהגת מצוה זו לעניין זקן ממרא בזמן הבית ולעניין החיוב - עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו - נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה, כגון באחת משלוש עשרה מידות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני, וכעניין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה, מלבד שביטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שנתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא, וכמו שכתבנו. תצז. למנות מלך מישראל שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל, כדי שיקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו, ועל זה נאמר (דברים יז טו) שום תשים עליך מלך וגו'. ובספרי שום תשים עליך מלך - מצות עשה. משורשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בלאו דנשיא (מצוה עא), ושם הארכתי בתועלת הנמצא לעם בהיות עליהם איש אחד לראש ולקצין, כי לא יתקיים ישוב העם בשלום בלתי זה, והנה תראה בספרי הנבואה בא בקללה, להיות אנשים רבים לראש במקום אחד, וכמו שכתוב. [שופטים ט] מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מעמידין מלך בישראל בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים, ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו. ומה שאמרו שאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר מלך ולא מלכה. וכשמעמידין המלך היו מושחין אותו בשמן המשחה, ומאחר שנתמנה זכה במלכות לו ולבניו, כמו שכתוב למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל, כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים, וכל המינויין שבישראל בירושה הם לו לאדם, שזוכה בה בנו אחריו, ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם, והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים. אבל כל שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה, אין צריך לומר שאין ממנין אותו במנוי מן המנויין שבישראל, אלא שראוי לשנאתו ולהרחיקו, ועליהם אמר דוד שנאתי כל פעלי און (תהלים ה, ו). ומה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יט ב) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, כלומר, שנירא אותו ונאמין לדבריו בכל דבר שלא יצוה כנגד התורה, ונכבדהו בתכלית הכבוד הראוי לבשר ודם, וכל מי שיעבור מצוות מלך שהוקם על פי התורה, או מורד בשום עניין, הרשות ביד המלך להורגו, ואין עליו צד עון בכך. עד שאמרו זכרונם לברכה (שבת נו, א), שאוריה נתחייב בנפשו, כשאמר בפני דוד "ואדני יואב" (שמואל ב יא יא), שלא היה לו להזכיר אדנות לשום אדם בפני המלך. ומה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ, ב), שרשות ביד המלך לעשות לו דרך באמצע השדות והכרמים, ושהוא יכול לדון בני אדם כפי מה שיראה לו האמת, ואפילו בלא עדים ברורים. ומה שאמרו (שם כב, א) שאין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין נושאין אלמנתו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא בכל כלי תשמישו, וכל זה למעלתו ולכבודו, וכשהוא מת כליו נשרפין לפני מטתו. ומה שאמרו (שם יט ב), שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וכל הדברים האלו הכל לטובת העם ולתועלתם, ודיני המלך על העם הכל, כמו שמפורש בספר שמואל (א, ח יא יז). ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שני מסנהדרין, ובפרק ראשון מכריתות, ובפרק שביעי מסוטה. וזאת מן המצות המוטלות על הציבור כולם - על הזכרים, כי להם יאות לעשות עניינים אלה. ונוהגת בזמן שישראל על אדמתם וכמו שאמרו זכרונם לברכה שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות עליהם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק. ואל תהרהר בני אחרי דברי לומר ואיך יחשב אבי זאת המצוה מן הנוהגות לדורות, והלא משנמשח דוד המלך נסתלקה זאת המצוה מישראל, שלא יהיה להם למנות עוד מלך, כי דוד וזרעו נשיאים עליהם עד כי יבוא שילה. שיהיה מזרעו מלך לעולם במהרה בימינו? שעניין המצוה אינו למנות מלך חדש לבד, אבל מענינה הוא, כל מה שזכרנו למנות מלך חדש אם תהיה סיבה שנצטרך לו, וגם כן להעמיד המלוכה ביד היורש, ולתת מוראו עלינו ונתנהג עמו בכל דבר כתורה וכמצוה הידועה, וזה באמת נוהג הוא לעולם. תצח. שלא להקים עלינו מלך נכרי שנמנענו מלהקים מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל, ואפילו יהיה גר צדק, ועל זה נאמר (דברים יז טו) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ואמרו זכרונם לברכה בספרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי, זו מצות לא תעשה, וכמו כן שאר המנויין אין ראוי שנמנה עלינו בדבר מהדברים, לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות, איש שיהיה מקהל גרים, עד שתהא אמו מישראל, מדכתיב שום תשים וגו', ודקדקו זכרונם לברכה (קדושין עו, ב) כל שִימות שאתה משים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך. שורש המצוה ידוע כי מהיות הממונה לראש להכניע לכל בכל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והישר, כידוע לכל שהוא ממשפחת אברהם, שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע, שטבע האב צפון בבניו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מעמידין אלא מזרע ישראל ראש שררה, ואפילו ממונה על אמת המים, שמחלק ממנה לשדות, ואמרו גם כן, שאין מעמידין מלך ולא כהן גדול למי שהוא ספר או בלן או בורסקי, לא מפני שיהיו פסולים למלכות, אלא מפני שאומנותן נקלה מזלזלין בהם העם לעולם. ומי שיעשה במלאכות אלו אפילו יום אחד, נפסל לשררות אלו. ובמלכות ישראל כבר זכה בו דוד וזרעו לעולם, ואין בידינו עוד לשנותה כמו שאין בידינו עוד לשנות הכהונה מזרע אהרן. שנאמר עליו (שמואל ב ז טז) כסאך יהיה נכון עד עולם. ובביאור אמרו זכרונם לברכה כתר מלכות זכה בו דוד. וכל המאמין בתורת משה יודה על זה. ויתר פרטי המצוה מבוארים במקומות מיבמות, וסנהדרין, וסוטה ונידה. וכבר כתבתי קצת בדיני המלוכה כמנהגי למעלה בסדר זה במצות מנוי המלך. ונוהג איסור זה לעניין המלוכה בזמן שישראל על אדמתן בישובן, והיא מן האזהרות שהם על כלל הצבור. ולעניין שאר שררות שבישראל, נוהג איסור זה בכל מקום שהם, שאסור להם מן התורה למנות על הצבור אדם שאינו מבני ישראל. ומשורש המצוה אתה דן שאסור גם כן למנות על הצבור אנשים רשעים ואכזרים, והממנה אותם מפני קרבה, או מיראתו להם, או להחניפם - לא תסור רעה מביתו, ועל קדקדו חמסו של אותו רשע ירד. ומי שלא יירא מכל אדם להועיל לרבים בכל כוחו, שכרו יהיה אתו מאת ה’ תמיד בעולם הזה, ונפשו בטוב תלין לעולם הבא, וזרעו יירש ארץ. תצט. שלא ירבה המלך סוסים שלא ירבה לו המלך שימלך עלינו סוסים זולתי הצריכים למרכבתו ומרכבת פרשיו. וכמו שכתוב (דברים יז טז) לא ירבה לו סוסים. ועניין המצוה שלא יהיו לו סוסים שירוצו לפניו לכבוד בעלמא, ואפילו על סוס אחד בטל יהיה עובר על זה. ואמנם אם יהיו לו סוסים באצטבלאות שלו מוכנים למלחמה, ופעמים שירכבו עליהם פרשיו, אין זה בכלל לאו זה כלל, שאין עיקר העניין אלא על הצד שאמרנו, שלא ינהיג לפניו תמיד סוסים בטלים למעלה ולכבוד, אבל יהיה לו בהמה אחת לבד למרכבתו. וכבר אמר הכתוב בטעם מצוה זו שהיא לבל ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וגו'. כלומר שלא ישלח למצרים מעמו שיקבעו דירתם במצרים לגדל לו שם סוסים, שאין האיסור רק בקביעות דירה שם, כמו שדרשו זכרונם לברכה: לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לפרקמטיא. וגם שלא ירום לבבו בהרבות לו סוסים וכסף וזהב, כי הסוסים לרוב יופים וקלותם, יתגאו בהם אדוניהם. דיני המצוה בפרק שני מסנהדרין. ונוהג איסור זה בזמן שארץ ישראל בישובה שיהיה לנו מלך, וזאת מן המצות שהן על המלך לבד. ומלך העובר על זה והוסיף אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך ששאר מלכי אומות העולם עושין חייב מלקות. תק. שלא לשכון בארץ מצרים לעולם שלא נוסיף לשוב בדרך מצרים לעולם. כלומר, שלא נלך לקבוע דירתנו במצרים, ועל זה נאמר (דברים יז טז) וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ונכפלה המניעה בזה שלוש פעמים. אמרו זכרונם לברכה בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב בארץ מצרים, בשלושה חזרו, ובשלושתן נענשו. ושלושה מקומות אלו, אחד מהם הוא שזכרנו, והשני הוא (דברים כה סח) בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד וגו'. והשלישי (שמות יד יג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו'. אף על פי שמן הנגלה שבו נראה שיהיה סיפור, באה הקבלה עליו, שהוא מניעה. משורשי המצוה לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים, והאל ברוך הוא הוציאנו משם וגאלנו בחסדיו מידם, לזכותנו ללכת בדרכי האמת, ורצה בטובו הגדול עלינו, לבלתי נשוב עוד להטמא בתוכם, כדי שלא נלמד סעיפותיהם, ולא נלך בדרכיהם המגונים אצל תורתנו השלמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה נא, ב), שלא העיר מצרים לבדה היא בכלל האיסור, אלא אף בכל אלכסנדריא אסור לשכון, ומים אלכסנדריא באורך ארבע מאות פרסה וברוחב ארבע מאות פרסה באיסור זה. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וקבע דירתו שם עבר על לאו זה, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה, לפי שבשעת הכניסה מותר הוא, ובהשתקעו שם אין בו מעשה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (מלכים ה, ח) שיראה לו, שאם כבש מלך ישראל על פי בית דין ארץ מצרים, שמותר יהיה לנו לשכון בה, ודברי פי חכם חן. תקא. שלא ירבה לו המלך נשים שלא ירבה לו המלך נשים הרבה. ועל זה נאמר (דברים יז יז) ולא ירבה לו נשים. וטעם המצוה מבואר בכתוב כי הנשים מסירות לב בעליהן, כלומר שמפתות אותם לעשות מה שאינו ראוי בהתמדתן עליהם תחרות, ורבוי דברים וחלקלקות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שעד שמונה עשרה נשים הוא מותר לישא ולא יותר, ואפילו הן כאביגיל שהיתה צדקנית וזריזה וטובה. ויתר פרטיה בפרק שני מסנהדרין. וזאת מן המצות שהן על המלך לבדו. ונוהגת בזמן שיש לנו מלך. ואם עבר על זה והוסיף לקח אחת על שמונה עשרה חייב מלקות. ויש לו לגרשה. תקב. שלא ירבה לו המלך כסף וזהב שלא ירבה המלך ממון רב, כלומר שלא יהיה תחת ידו אלא כשיעור מה שהוא צריך למרכבתו ועבדיו המיוחדים לו, ועל זה נאמר (דברים יז יז) וכסף וזהב לא ירבה לו. משורשי המצוה מה שמבואר בכתוב: לבלתי רום לבבו וגו'. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שלעצמו הוא דאינו מרבה, אבל מרבה הוא לצורך ישראל ולתועלתם, כלומר לשמור אותם ועריהם ומקומותם מן האויבים. ויתר פרטיה בסנהדרין (פ''ב). ומלך העובר על זה ושם מגמתו למלא אוצרות מממון להשלים חפצו לבד, לא שתהא כונתו לתועלת העם ושמירתם, עבר על לאו זה, ועונשו גדול למאוד, כי כל העם תלויים במלך, על כן צריך הוא להשים כל השגחתו בטובת עמו, ולא בכבוד עצמו והשלמת תאוותיו. תקג. שיכתוב המלך ספר תורה שני לעצמו שמצוה על המלך שיהיה על ישראל, לכתוב ספר תורה מיחד לו מצד המלוכה, שתהיה עמו תמיד ויקרא בו, מלבד ספר תורה אחר שמצוה עליו לכתוב ככל אחד מישראל, כמו שנכתוב במצוה האחרונה שבספר בעזרת ה’ (מצוה תריג). ועל זה נאמר (דברים יז יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. משורשי המצוה לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה, וזכרון טוב יעמוד נגדו, יביט אליו תמיד למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא, ב) יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמו מסב לאכול והוא כנגדו. כלל הדברים, שלא היה זז מנגד עיניו אלא בעת שהוא נצרך לנקביו או נכנס למרחץ. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שספר תורה של מלך מצוה עליו להגיהו מספר העזרה על פי בית דין, כדי שיכוין על פי מעשיו ביושר. ויתר פרטי דיני ספר תורה, אכתב אותם בעזרת ה’ במצוה אחרונה שבספר. וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחילת הספר, שהם מוטלות על המלך לבד. ואין צורך לכתוב בה באיזה זמן היא נוהגת, שידוע הדבר שאין מלכות בישראל אלא בזמן שארצם בישובה, תחזינה עינינו במהרה בביאת הגואל, ומלך עלינו בתוכה. תקד. שלא ינחל שבט לוי בארץ ישראל שלא ליטול כל שבט לוי חלק בארץ, זולתי הערים הידועות ומגרשיהן, כמו שמבואר בכתוב, ועל זה נאמר (דברים יח א) לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה. משורשי המצוה כדי שיהיה כל עסק השבט הזה, בעבודת האל ברוך הוא. ולא יצטרכו לעבוד את האדמה, ושאר השבטים נותנין להם חלק מכל אשר להם, מבלי שיגעו הם בדבר כלל, כעניין שכתבתי למעלה במצות מעשר בסדר ויקח קרח (מצוה שצה). מדיני המצוה כלולים בפשט הכתוב לפי הדומה. ונוהגת מצוה זו בלוויים, בזמן שארץ ישראל בישובה. תקה. שלא יקח שבט לוי חלק בביזה שלא יטול כל שבט לוי חלק בביזה במה ששללו ישראל בהכנסם בארץ, ובמה שישללו מאויביהם אחרי כן, ועל זה נאמר (דברים יח א) לא יהיה לכהנים חלק ונחלה. וכן בא בספרי: חלק בבזה, ונחלה בארץ. ואל יקשה עליך בזה הלאו עניין לאו שבכללות, שהרי כבר באו בכתוב על שני עניינים אלה שני לאוין, והם: לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה, ואמר עוד אחר כן: ונחלה לא יהיה לו וגו'. ונכפלו שני הלאוין אלו בעצמם בכהנים, שנאמר באהרן (במדבר יח כ) בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי שם) בארצם לא תנחל בשעת חילוק הארץ, וחלק לא יהיה לך בתוכם, בביזה. ואף על פי שהכהנים בכלל שבט לוי היו, נכפלה המניעה בהם לחיזוק, וכן כל מה שדומה לזה בתורה שתכפל הלאוין במקומות הרבה, הכל לחיזוק העניין או להשלים הדין כשלא יהיה שלם מהלאו האחד, ותבין ממה שכתבתי לך בראש ספר אלה הדברים למה יחסרנו האל במקום אחד וישלימנו באחר. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה [ספר המצוות לא תעשה ק"ע]: אלו מנינו אלו הלאוין שהם בארצם לא תנחל וגו' בכהנים תוספת על הלאוין הנאמרים בלוים, שהם לא יהיה לכהנים הלוים וגו' יהיה ראוי לנו כמו כן לפי זה ההקש שנמנה איסור הגרושה וחללה זונה על כהן גדול, בשלושה לאוין נוספין על השלושה שבאו על זה בכל כהן, בין גדול בין הדיוט. ואם אמר אומר שכן הוא, נשיבהו ממה שאמרו זכרונם לברכה בקדושין (עז, ב) שאין כהן גדול חייב בגרושה אלא אחת, ואילו יהיה הדין כן, יתחייב עליה שתים: אחת משום כהן שהגרושה אסורה עליו, והשנית מצד שהוא כהן גדול והיא אסורה עליו בלאו האחר. ומזה המין בעצמו, הן המניעות שבאו לכהנים בלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת (ויקרא כא ה). שכבר קדמו בכל ישראל בכלל, באמרו לא תקיפו פאת וגו' ולא תשימו קרחה. ושרט לנפש וגו' (שם יט כח). ואמנם נכפלו אלו בכהנים להשלים הדין כמו שנתבאר בסוף מסכת מכות (כ, א). ולפיכך כהן העובר על אחת מאלה אינו מתחייב אלא מלקות אחת, והבן זה העיקר ושמרהו. משורשי המצוה לפי שהם משרתי ה’ לא נאה להם להשתמש בכלים החטופים מיד בני אדם במלחמה בחרב חנית וכדון, כי לא יבוא בית ה’ רק דבר הבא דרך שלום וישר ואמונה, ולא שידאג עליו לב איש ואשה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. בשבט הלוים. והעובר על זה ונוטל חלק מן הביזה עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה, ונתן להשבון. תקו. לתת זרוע ולחיים וקבה לכהן שנצטוו ישראל לתת הזרוע והלחיים והקבה, מכל בהמה טהורה שנזבח לכהן, ועל זה נאמר (דברים יח ג) וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (חולין קלד, ב), בטעם מצוה זו, כי בזכות פנחס אביהם, שקינא לאלהיו על דבר כזבי ומסר נפשו להרוג נשיא שבט מישראל על קדושת ה’ זכו בניו הכהנים לעולם במתנה זו מאת האל: הזרוע כנגד ויקח רומח (במדבר כה ז). הלחיים בזכות שהתפלל על צערן של ישראל, כמו שכתוב (תהלים קו ל) ויעמוד פנחס ויפלל. והקבה כנגד (במדבר שם ח) והאשה אל קבתה. ולמדנו מזה, שהמקדש שם שמים בגלוי זוכה לו ולדורותיו בעולם הזה, מלבד זכותו שקימת לנפשו לעולם הבא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה איזהו זרוע? זה זרוע ימין מפרק הארכובה עד כף של יד, שהן שני אברים, זה מעורה בזה; והלחיים מן הפרק של לחי עד הפרק של גרגרת שהיא טבעת גדולה, עם הלשון שביניהם; והקבה נותנין אותה לכהן עם חלב שבה, וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקבה לבעלים. וכן מה שאמרו (חולין קלב, א), שאין חיוב המתנות, אלא בבהמה טהורה ולא בחיה, שנאמר אם שור אם שה, ובכלל השה ומינו התיש. ועוד דרשו זכרונם לברכה אם שור לרבות הכוי, ואפילו למאן דאמר בריה בפני עצמה היא, אם שה לרבות הכלאים, כגון, ולד הבא מעז וכבש, ואם בא מצבי ותישה חייב בחצי מתנות לבד, משום דכתיב אם שה, ודרשו זכרונם לברכה אפילו מקצת שה. אבל תיש הבא על הצביה אין הולד חייב במתנות כלל, משום דמספקא להו לרבנן אי חוששין לזרע האב, אי לא, וכיון שכן, יש לו לישראל לומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב ואתן לך חצי המתנות ואינו יכל. ולפיכך, יש לי לכתוב, דבתיש הבא על הצביה אין בה חיוב מתנות כלל. כבר כתבתי דעת רבנו אלפסי זכרונו לברכה ומפרשים אחרים, בעניין חשש זרע האב בסדר קדושים תהיו במצות שלא להרביע בהמה כלאים (מצוה רמד). וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלב, ב), שמותר לאכול מן הבהמה עד שלא הורמו ממנה המתנות, שאין הלכה כרבי יוחנן שאמר, שהאוכל ממנה קודם שהורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, כי מופרשות ומיוחדות הן במקום אחד, ומפני כן אינן טובלות. ויתר פרטיה, במסכת חולין בפרק הזרוע, המיוחד בדיני מצוה זו. ונוהגת מצוה זו בבהמות של חולין. אבל לא בשל מוקדשין, ובזכרים ונקבות ישראלים, אבל לא בכהנים, משום דכתיב בהו משפט הכהנים מאת העם, מכלל שאינן בכהנים, ועוד דכהנים לא אקרו עם, וכמו שכתוב ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. והלוים יש להם בעניין זה דין מיוחד, שאין הכהנים נוטלין מהם המתנות, לפי שנסתפק לרבותינו אם נקראו עם אם לא, ולפיכך אין כוח בידם ליטול מהם מספק, ואם נטלו לא יחזירו. ולעניין אם נוהגות עכשיו בזמן הזה אם לא כבר חלקו על זה הרבה מגדולי המפרשים. והעולה מן השמועה בפרק הזרוע עם הפירוש הטוב שנוהגות הן היום, וכן דעת רבינו אלפסי זכרונו לברכה והרמב’’ן זכרונו לברכה. אבל עכשיו אין בנו כוח על הטבחים להכריחם ליתנם, וקוי ה’ יחליפו כח (ישעיה מ, לא). ושם בפרק הזרוע אמרו זכרונם לברכה שנותנין המתנות לכהנות כמו לכהנים, ואפילו הן נשואות לישראל, וכן אתמר התם, כי אתא עולא אמר, הבו מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת, ושם נאמר עוד רב כהנא אכיל בשביל אשתו, וכן רב פפא ורב יימר ורב אידי. וישראל העובר על זה ושחט בהמתו ולא נתן המתנות לכהן או לכהנת, ביטל עשה זה. ואמרו זכרונם לברכה (שם קלד, ב) שאם אין עמו כהן או כהנת, מעלה המתנות בדמים ואוכלן, מפני הפסד כהן, שאין בהן קדושה, ואחר כך נותן הדמים לכל כהן שירצה. תקז. להפריש תרומה גדולה לכהן שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה, וניתן אותה לכהן, והיא הנקראת תרומה גדולה. ועל זה נאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו. ואמרו זכרונם לברכה (חולין קלז, ב) כי מדין התורה אין לה שיעור, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו (תרומות ד ג) להפריש יותר, ואמרו מי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמשים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר, תרי ממאה, דהיינו אחד מחמשים. משורשי המצוה לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כולו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים, טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל. ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט. אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שיעור ראוי, כדי שיתעורר לב האדם בעניין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרובה שימלא עיניו, ויעידו עליו יותר תנועותיו, כדרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב. וכבר כתבתי עוד בטעם מנות הכהנים בסדר ויקח קרח במצות מעשר ומעשר מן המעשר מה שידעתי (מצוה שצה ו). דיני המצוה כגון מה שנראה בגמרא שעיקר חיוב התרומה דאורייתא, וכן המעשרות הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד, לפי שהן עיקר מחייתן של בריות, אבל מדברי סופרים חייב גם כן כל שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ. ואף על פי שמצאנו בספרי שסמכו הדבר לקרוא אסמכתא בעלמא הוא, וכמו שכתבתי בסדר ויקח קרח (מצוה שצ''ה) במצות מעשר, שאמרו שם ראשית דגנך, מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות. ואמרו זכרונם לברכה שהכרשינין אף על פי שאינן מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. והפואה והאזוב והקורנית שזרען תחילה לאדם חייבין במעשר, וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת אדם בחיבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר, אם חצר המשמרת פרותיה היא הרי אלו חייבין, שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פטורין. זרעוני גנה שאינן נאכלין, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורין מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן מאכל אדם. אבל הקצח חייב בתרומה ומעשרות. זרע של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף ושל קפריסין פטורין, מפני שאינן פרי, במה דברים אמורים? שזרען לזרע, אבל זרען לירק הרי אלו חייבין. וכן האביונות של צלף חייבין, מפני שהן פרי, כסבר שזרעו לזרע פטור מן התרומה ומן המעשרות, זרעו לירק מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת, זרעה לזרע פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. הגרגר שזרעו לזרע מתעשר לזרע ולירק, שאם לקח הירק לאכלו מפריש ממנו תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל, וכשייבש ואסף הזרע שלו מפריש מן הזרע. וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב תרומות ומעשרות בפרות, עד שיביאו שליש. וכן מה שאמרו שהלקט והשכחה והפאה והעוללות של ישראל, אף על פי שהעמיד מהן כרי בבית פטורין מן התרומה ומן המעשרות. וכן מה שאמרו (רמב''ם ג ד) שאין תורמין התרומה לא במידה ולא במנין אלא באומד, לפי שלא נאמר בה בתורה שיעור, מה שאין כן במעשרות. וכבר כתבתי בראש המצוה שעין בינוני, מפריש אחד מחמשים באומד, ולא יתן הפרות בסל ובקפה שמידתן ידועה, אבל תורם בהן חצין או שלישן. ומותר לתרום שלא מן המקף, ואף על פי כן תלמידי חכמים אין עושין כן, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם יז). ומה שאמרו (קדושין מא, א) שעושה אדם שליח ישראל להפריש תרומה ומעשרות, שנאמר (במדבר יח כח) כן תרימו גם אתם, לרבות השליח שהוא בן ברית כמו כן, ועוד דינין רבים בגמרא מעניין השליחות. ומה שאמרו (רמב''ם שם ו א) שהתרומה נאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, להם ולנשיהם, ולעבדיהם הכנעניים, ואפילו לבהמתם, ועוד דינין רבים בגמרא על זה, כגון אשה שמרדה, והעבד שברח, ודין גרושין וארוסין וכמה כיוצא בהן. ודיני התרומה בעניין ביטולה שנתנו לה שיעור חכמים זכרונם לברכה באחד ומאה. ויתר רובי פרטיה, במסכת תרומות ובהרבה מקומות מהתלמוד בפזור קצת מדיניה. ונוהגת מצות התרומה גם מצות המעשרות מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה סוף פרק ראשון מהלכות תרומות, וזה לשונו: התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישדאל, ובזמן שהיו שם כל ישראל, שנאמר (במדבר טו יח) כי תבאו. ביאת כולכם כשהיו בירשה ראשונה, וכמו שהם עתידים לחזר בירשה שלישית, ולא כשהיו בירשה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתם, ולפיכך לא היתה מן התורה, וכן הדין נראה לי במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה, עד כאן. והראב''ד זכרונו לברכה תפס עליו בעניין זה, וזה לשונו. אמר אברהם, לא כיון להלכה יפה, דהא קיימא לן כרבי יוחנן, דאמרינן ביבמות (פא, א) תרומה בזמן הזה דאורייתא. כלומר, בארץ ישראל. והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר. ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עד כאן. ועתה אם האמת כדברי הראב''ד זכרונו לברכה, היה לנו לחשוב בכלל המצות הנוהגות עכשיו בארץ מדאורייתא זאת המצוה, וגם ששה עוד שהם בעניין התרומה בסדר אמור, והן (מצוות רעט רפד), ואחת שהיא בסדר משפטים (מצוה עב), ושתים שהן בסדר ויקח קרח מצות מעשר, ומעשר מן המעשר (מצוה שצה ו). אבל אני דברי הרמב''ם זכרונו לברכה אשים בין עיני ומבורו אשאב, כי הוא סיבת זה העסק של חשבון המצות לי ולכל שבאו אחריו. ומכל מקום אין חולק בעולם, שנוהגות מדרבנן אף בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וגם התקינו שיהיו נוהגין תרומות ומעשרות אף בארץ מצרים ובארץ בני עמון ומואב, מפני שהן סביבות ארץ ישראל. וארץ ישראל האמורה בכל מקום הן ארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רב ישראל, וזהו שיקראו חכמים זכרונם לברכה כבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שנתנו כבוד לעצמם וכבשו מקום אחד, ואפילו הוא תוך תחומי הארץ שנתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל. והמקומות שחלק יהושע לשבטים אף על פי שלא נכבשו כולם דינן כדין ארץ ישראל, כדי שלא תהיה רבה ככבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבש חלקו. הארץ שכבש דוד, כגון ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל ודמשק ואחלב וחרן וכיוצא בהן, אף על פי שברשות בית דין הגדול כבשם, אינן כארץ ישראל לכל דבר, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולכלל ארץ ישראל לא באו, והם הנקראים בכל מקום סוריא, ויש דברים שדינם כארץ ישראל, ויש שדינם כחוצה לארץ, כמו שתמצא בגמרא במקומות בפזור, והטעם, מפני שכבש אותם קודם שיכבש כל ארץ ישראל, שאילו תפש כל ארץ ישראל לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבשם, היו כארץ ישראל בכל דבר. ולעניין תרומות ומעשרות ושביעית, אמרו חכמים שיהו כארץ ישראל, אבל מכל מקום בארץ הוא החיוב מן התורה, בזמן שישראל שם, כמו שאמרנו לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, ובאותן מקומות מדרבנן בכל זמן. ואמרו זכרונם לברכה שבכל מקום שהחזיקו בו ישראל כשעלו מגלות מצרים ונתקדש על ידם, מכיון שגלו גלות ראשונה בטלה אותה קדשה, לפי שלא קדשוה כי אם בכבוש בלבד לשעה, אבל כשעלו שנית מגלות בבל עם עזרא הסופר, קדשוה קדשה שניה לשעתה ולעתיד לבוא, כלומר קדושה העומדת לעולם. אבל מכל מקום אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה שם, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, אלא בזמן שישראל מיושבים שם, וכמו שכתבתי בסמוך. ומקצת מקומות שהיו שם שהחזיקו בהם בתחילה עולי מצרים ולא החזיקו בהן בשניה עולי בבל הניחום ולא קדשום, ומכל מקום לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניי עולם בשביעית. נמצא כל העולם כולו לעניין מצות התלויות בארץ נחלק לשלוש מחלקות: ארץ ישראל, וסוריא, וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשני חלקים, כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת גם כן לשני חלקים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב מצות תרומות ומעשרות נוהגין בהן מדברי סופרים. ושאר כל הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל. ואי זו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, ומאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון, ומי שהיה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהיא במזרח הדרך, הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה ממעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו מקום הוא מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים הוא ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ הוא חוצה לארץ. והנסין שבים רואים אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. וזו היא צורתה. והעובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר, שבארץ בזמן שישראל שם ביטל עשה זו, ועונשו גדול מאוד שאוכל טבלים, וכבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד) עונש האוכל טבל. ובשאר פרות בטל מצות עשה דרבנן, ובדעת קצת המפרשים, גם בשאר פרות יש בהן חיוב דאורייתא, וכמו שכתבנו. ובזמן הזה גם כן, מי שלא הפריש תרומה מפרות הארץ וכן מפרות סוריא וכן מפרות אותן מקומות שכתבנו שחייבין בתרומה מדרבנן, כגון מצרים ושנער ועמון ומואב ביטל עשה דרבנן. אבל בפרות שאר ארצות אין בהן חיוב תרומות לעולם, לא מדאורייתא ולא דרבנן. תקח. לתת לכהן ראשית הגז שנצטוינו לתת ראשית גיזת הצאן לכהנים, ועל זה נאמר (דברים יח ד) וראשית גז צאנך תתן לו. ועניין המצוה הוא שכל מי שיש לו חמש צאן, בין זכרים בין נקבות, בין טלאים בין כבשים גדולים, אפילו גזזן כמה פעמים, בכל פעם חייב לתת מן הצמר מתנה לכהן. ואין למתנה זו שיעור מן התורה, אבל רב ושמואל ורבי יוחנן אמרו במסכת חולין (קלז, ב) ראשית הגז בששים, כלומר שיתן לו חלק אחד מששים. ולפי שהזכיר הכתוב לשון נתינה בזה, שאמר "תתן לו", אמרו חכמים שמי שיש לו גיזות הרבה ורוצה לחלקם להרבה כהנים, לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמשה סלעים מלובן, כדי שיהא ראוי לעשות בו בגד קטן. לא שילבננו הישראלי ואחר כך יתננו לו, אלא שיהא ראוי לעשות כל כך אחר שילבננו הכהן, כדי שיהא בו מתנה המועלת. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב מצוה זו, אלא בחמש צאן, שתעלה הגיזה שלהן לששים סלעים, ולא תהא כל אחת מהן פחות ממשקל שנים עשר סלע. משורשי המצוה כעניין מה שכתבתי במעשר הנתן ללוים, בסדר ויקח קרח (מצוה שצה). והכהנים כמו כן שהם המשרתים תמיד פני ה’ ואין להם נחלה בקרקעות, ולא בגיזה, זכה להם ה’ יתברך כל צורך מחיתם על ידי אחיהם, והנה נתן להם התרומה ומעשר מן המעשר, שהם לחמם ויינם, ומתנות בהמה, שהם זרוע ולחיים וקבה, וחלקם בקודשי מקדש, שיש להם בשר די ספקם, ועדיין חסר להם מלבוש, זכה להם ראשית הגז למלבושיהם, ועוד זכה להם שדה אחוזה, וגזל הגר, והחרמים, ופדיון בכורות, לשאר הוצאות וצרכים שהאדם צריך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין בחיוב מצוה זו, אלא גיזת הכבשים שצמרן רך וראוי ללבוש, אבל היה הצמר קשה ואינו ראוי ללבישה פטור מראשית הגז, מן הטעם שאמרתי, כי לצורך לבישה זכו בזה הכהנים. אבל היה הצמר אדום, או שחור, או שחום - חייב בראשית הגז, מכיון שראוי ללבישה. ויתר פרטיה מבוארים בחולין בפרק אחד עשר. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות ישראלים ולוים בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, ודוקא בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, וכדאמר רב נחמן בר יצחק בחולין בפרק ראשית הגז (קלו, ב) נהוג עלמא כתלתא סאבי [כשלשה זקנים], כרבי אלעאי בראשית הגז... כלומר דפטר בחוצה לארץ, וכו', כדאיתא התם. והעובר על זה ולא נתן ראשית גיזתו לכהן כשיש לו גיזה הראויה על העניין שכתבנו, ביטל עשה זה. תקט. להיות הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, כלומר, לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל. ובספר דברי הימים (א' כד כו) מבואר איך חלקו אותם דוד ושמואל, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים, ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שיעבד כל משמר מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סוכה (נה, ב) אמרו זכרונם לברכה, שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר (דברים יח ו) וכי יבוא הלוי וגו'. ובכלל הלוי הכהן, כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אוות נפשו. ושרת בשם ה’ אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי: 'ובא בכל אות נפשו'. יכול לעולם, כלומר, אפילו שלא ברגלים? תלמוד לומר, 'לבד ממכריו על האבות', מה שמכרו אבות זה לזה: טול אתה בשבתך, ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה, כל שבוע משמרה. וכן פרשו התרגום 'בר ממטרתא דייתי בשבתא, דכן אתקינו אבהתנא'. משורשי מצות המשמרות - ידועות וקבועות לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי, ואין העצלה והיאוש והקפדנות מצויה בהן. אבל המוטל על הרבים מבלי שיהיה בהם אנשים ידועים לעשותה, פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו בעניין, אין להאריך בדברים אלו, ידועות הן בכל אנשי מנין. אבל ברגל מפני השמחה נצטוו להיות יד הכל שוה בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שבכל משמר ומשמר היה ממונה איש אחד, והוא ראש לכל אנשי המשמר, והוא מחלק אותן לבתי אבות, ובכל יום ויום מימי השבוע מחלקים ראשי האבות ביניהם, אנשים ידועים לעבודה, איש איש על עבודתו, ומיום שבת ליום שבת מתחלפים המשמרות, וחוזרים חלילה. ונביאים ראשונים תקנו שיתמנו מישראלים כמו כן עשרים וארבעה משמרות אנשים כשרים ויראי חטא, והם הנקראים בכל מקום בתלמוד אנשי מעמד, כלומר שהם שלוחי ישראל, לעמוד על קרבנות צבור, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז א) אפשר יהא קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? ועל כל מעמד היה אחד גדול ממונה על כולם, והוא הנקרא ראש המעמד. וכן היה דרכם של אנשי המעמד, בכל שבת ושבת מתקבצים, מי שהוא מהם בירושלים או סביב לה נכנס למקדש, ובין בירושלים, בין בשאר מקומות מתקבצים בבית הכנסת ומרבין בתפילות, ומתענין יום שני ושלישי ורביעי וחמישי מן השבוע. ושאר כל עניינם בתפילה ובקריאת התורה, כמו שמפורש במסכת תענית (כו,א), ומגילה (כב, א). ואמרו זכרונם לברכה (סוכה נה, ב) במשמרות כהונה ולויה שברגלים אין יד הכל שוה בהן, כי אם בקרבנות הרגלים, ובחילוק לחם הפנים, ובחילוק שתי הלחם של עצרת. אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותם, ואפילו ברגל, אלא משמר שזמנו קבוע, שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד וגו'. כלומר, חלק כחלק יאכלו בקרבנות ציבור, ואינם חלק כחלק בשאר דברים, שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותם כל משמר ומשמר בשבתו. וכהן שהיה לו קורבן, הרי זה בא למקדש, ומקריבו בכל עת שירצה, שנאמר ובא בכל אוות נפשו. כלומר בקורבן שהוא שלו, בכל עת יבוא להקריבו, והעור שלו. ויתר פרטי המצוה במסכת תענית, ומגלה, ובסוף סוכה. ונוהגת מצוה זו בזכרי כהונה ולויה בזמן הבית. והעובר על זה ומחה ביד חברו ברגל, שלא לעבוד בכל אות נפשו ביטל עשה זה. והרמב’’ן זכרונו לברכה, השיג בזאת המצוה על הרמב''ם זכרונו לברכה, ואמר, שהיות הכהנים עובדים למשמרות אינו במשמע הכתוב כלל, כדעתו של הרב זכרונו לברכה, אלא הלכה למשה מסיני היא, שיחלקו ביניהם העבודה למשמרות, ומשה רבינו הוא שהתחיל תחילה לחלקם, והוא עשה מהן שמונה משמרות, ארבעה מאיתמר וסיעתו, וארבעה מאלעזר וסיעתו, כך היא הקבלה. וזה שאמר הכתוב לבד ממכריו וגו', שלילות הוא, ולא מצוה כלל, כלומר, שיעבדו הכהנים בכל אות נפשם בכל עת בין בחול בין ברגל, לבד אם רצו והסכימו לחלק ביניהם העבודה למשמרות, וקבלנו הלכה למשה מסיני, שראוי לעשות כן, כדי שתעשה המלאכה כסדר ובזריזות, זהו תורף דברי הרב זכרונו לברכה. תקי. שלא לקסום שנמנענו שלא לקסום. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה שעניין הקסימה הוא, המניע כוחו ומחשבתו לחשוב במין ממיני התנועה, כאשר יעשו בעלי הכוחות כולם, שיגידו מה שיתחדש קודם היותו, ואמנם יתאמת להם זה, בהיות כוח המחשבה והשיעור מהם חזק מאוד. כלומר שמתבודדים במחשבתם וקובעים כל הכוונה וכל ההרגש שלהם על אותו העניין שיחפצו לדעת, ומתוך ההתבודדות והקביעות החזקה והתפשטות כל המחשבה מכל עניני העולם הגופני תתערב נפשם עם הרוחניים הקולטים העתידות הקרובות, כידוע בין החכמים. אבל מכל מקום, אין כוח בהם לעולם, ולא אפילו בשדים, לדעת העתידות הרחוקות, ולא יעלה אל המעלה הגדולה הזאת, זולתי נביאי אמת, וגם בעתידות הקרובות לא ישיגו בהן הקוסמין כל האמת, אבל יתקיימו דבריהם ברוב. ובעניין הזה בעצמו אין כל האנשים שוים בו, אבל יש מהם שיש להם יתרון גדול בעניינים אלו, כיתרון בני אדם בגבורה ועניינים אחרים קצתן על קצתן. ואלה בעלי הכוחות אין פעולתם בעניין הזה שוה, כי יש מהם שיתבודדו במדברות לחשוב בזה, ומהם שיכה במטה אשר בידו בארץ מכות ממהרות זו את זו, ויצעק צעקות משנות, ויניח מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך, עד שיבין במה שיהיה. והעיד הרמב''ם זכרונו לברכה שהוא ראה זה במערב פעם אחת, ומהם מי שיישר החול ויעשה בו צורות, וזה יעשו הרבה בני אדם במערב, ומהם מי שישליך אבנים דקות בחתיכת עור ויאריך להביט בם, ואחר כן יספר דברים, ומהם מי שיעשה מלאכה זו בשעלי שעורים, וגרגיר מלח, ופחם מעורב בו, וזה מפורסם בינינו, יעשו אותו תמיד לעינינו הישמעאלים והישמעאליות, ומהם מי שישליך חגורת עור בארץ ויביט בה ויגיד והכונה בזה כולו להעיר כוח נפש המביט. ומכל עניינים אלו תרחיקנו תורתנו השלמה, ועל כל זה נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש וגו'. וכבר כתבתי באזהרת לא תנחשו בסדר קדושים (מצוה רמט) בטעם איסור עניינים אלו מה שידעתי. וראיתי בספרי הראשונים בטעם איסור זה, לפי שכל עניינים אלו, מטעים ההמון, ויחשבו בשביל שיצדקו עליהם קצת מן הדברים שיגידו להם בעלי הקסם, שכל הפעולות שהן בעולם סיבתם המזלות והכוחות, וכמעט יקראו מן הכת הרע האומרים עזב אלהים את הארץ (יחזקאל ח, יב). ובעד זה העניין שהיה מפורסם הרבה בזמן הנביאים אמר הנביא (הושע ד, יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. דיני המצוה מבוארים במקומות מסנהדרין ותוספתא דשבת ובספרי [י''ד קפט]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ועשה עצמו קוסם על דרך אחד מכל העניינים שזכרנו, או בעניין אחר, ויגיד לבני אדם הדברים שיראה בקסמיו - חייב מלקות, והוא שעשה שום מעשה בדבר, שאין לוקין עליו מבלי מעשה. אבל השואל מן הקוסם איננו בחיוב מלקות, ואמנם הוא מגונה מאוד כל הקובע מחשבותיו ומוציא עתיו בהבלים אלה, כי לאשר חננו האל דעה והנחילו דת האמת לא יאות לו לחשוב בהבלים אלו, רק שיקבע מחשבותיו בעבודת הבורא יתעלה, ולא יירא מדברי קוסם, כי ה’ בחסדיו ישנה מערכת הכוכבים ויבטל כוח המזלות להטיב לחסידיו, וידוע שאנחנו עם הקודש, שאין אנו תחת כוכב ומזל, ה' הוא נחלתנו כאשר דבר אלינו. וכעניין שמצינו באבות ששם האל מעלתם למעלה משרי מעלה, כעניין שכתוב ביעקב (בראשית לב, כט) כי אם ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים וגו'. כלומר, שעשאו האל שר על השרים וכן יצחק נקרא ישראל, שנאמר (בראשית מו, ח) אלה בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו. וכן אברהם נקרא ישראל, כמו שכתבתי בפתיחת הספר, וזהו מה שכתוב בעניין מחלוקת הנביא אליהו עם נביאי הבעל שאמר כמספר שבטי בני יעקב אשר נקרא שמו ישראל (מלכים א, יח לא), שהוא היה מוכיחם למה היו פונים לעבוד הכוחות ומניחין עבודת האדון ה' צבאות אשר בידו לבטל כל פעולות הכוחות והמזלות. וכעניין שעשה באבות ששם המזלות תחת ידם, וזהו אמרו במקום ההוא (מלכים שם) כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה’ אליו לאמר ישראל יהיה שמך, כלומר שעשאו שר על השרים לשנות מערכתם וכחם בזכותו, כלומר וישראל, שהם בני יעקב, גם הם שרים על שרי מעלה, ועל כן היה ראוי להם שלא לעבוד בלתי לשם לבדו, וכן מצינו ביהושע שגזר על השמש והירח לעמוד, כמו שכתוב ביהושע (י, יב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, ועמדו, וכן כמה חסידים מישראל שנשתנו מערכת המזלות [וכחם] בזכותם, יאריך העניין להביא כמה מעשים שנעשו בישראל בעניין זה. תקיא. שלא לכשף שלא נשתדל בכל מעשה כישוף כלל, ועל זה נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך וגו' ומכשף. ועניין הכישוף ידוע לכל דרך כלל, שיעשו בני אדם תחבולות בלי מספר במיני עשבים ואבנים והדבק, מן הדברים שמשתמשים בהן בני אדם אלו עם אלו. ומהם שיכוונו המעשים הרעים ההם בעתים ידועות ובחודשים מכוונין לאותן מלאכות, ומכל אלו הדברים המגונים והמכוערים תרחיקנו התורה תכלית הריחוק כי הבל המה, ואין ראוי לעם קדוש מחזיקי דת האמת לתת מחשבה בכעורין אלו רק בעבודתו יתעלה, כי הוא ישלים כל חפץ עמו לטוב בחסותם בשמו הגדול ושומם כל מבטחם ומשענתם על חסדיו לבד. ומהיות העניינים אלו רחוקים מאוד וכעורים לפניו ברוך הוא, ובהם ניצוץ מעניני עבודה זרה, הזהירנו על זה בלאו, וחייב סקילה כל העובר ומשתדל בזה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם הוא שוגג. וגם מחומר העניין הזהיר הכתוב בזה מבשאר עבירות על הבית דין שלא למחול לעובר על זה, וכמו שנאמר (שמות כב, יז) מכשפה לא תחיה. וכבר דברתי משורשי מצוה זו בלאו דמכשפה לא תחיה בסדר ואלה המשפטים (מצוה סב). דיני המצוה במקומות בתלמוד בפזור, והעיקר בפרק שביעי מסנהדרין. וכל שהוא דיין על זה צריך לדעת חכמת הכישוף, כדי שידע להבחין במעשה הנעשה אם הוא מין ממיני הכישוף או אולי הוא מן הדברים הנעשים בכח הטבע ובצדדין המותרין, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (שבת סז, א) כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. וכבר דברתי על זה שם בלאו דמכשפה כפי כוחי. ודברים אלו צריכין עיון רב, כי הנה נמצא בגמרא מעשים שאם לא ידענו אותם מפיהם זכרונם לברכה היינו אוסרין אותם משום חשש איסור זה. ומכל מקום אשר ישא נפשו לכנס בתחבולות אלו וידמה דבר לדבר מהדברים שהזכירו זכרונם לברכה הרי הוא כפותח לו פתח לבוא בגיהנם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. תקיב. שלא לחבר חבר שנמנענו מלעשות השבעות על שום עניין. וזה העניין הוא, שיאמר אדם דברים ויאמר לבני אדם שאותם הדברים יועילו או יזיקו לאחד מכל הענינים, ועל זה נאמר (דברים יח י יא) לא ימצא בך וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי: אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, כלומר, שיאמר עליהם דברים כדי שלא ישכהו לפי דעתו, וכן האומר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב. ויש שפרשו "חובר חבר" - שמקבץ בתחבולותיו והשבעותיו נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד, והכל בכלל האיסור. ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות בפרק ידיעות הטומאה (טו, ב) שיר של פגעים בכנורות ובנבלים, ואומר "יושב בסתר עליון" עד "כי אתה ה’ מחסי" (תהלים צא, א ט), ואומר "ה’ מה רבו צרי" עד "לה’ הישועה" (שם ג, ב ט). ופירוש 'פגעים' - כלומר שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמור מן הנזיקין. ואמרו בברכות רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני. ואין הדבר חלילה דומה לעניין חבר חבר שזכרנו, וכבר אמרו זכרונם לברכה על זה, אסור להתרפאות בדברי תורה, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו, שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם, לחסות בשם יתברך ולהשים כל מבטחו, ולקבוע בלבבו יראתו ולסמך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק. וזהו שהשיבו בגמרא בעניין זה דקא פריך התם, והיכי עביד רבי יהושע כן, והאמר רבי יהושע, אסור להתרפאות בדברי תורה? ואמרו להגן שאני. כלומר, לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו. משורשי מצוה זו מה שכתבתי במצוה הקדמת לה. דיני המצוה בפרק שביעי משבת. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה השבעות במזיד חייב מלקות. תקיג. שלא לשאול בבעל אוב שלא נשאל בעל אוב שיודיענו דבר, ועל זה נאמר (דברים יח י יא) לא ימצא בך וגו' ושואל אוב. ועניין הכישוף הזה הוא, שיש בני אדם שעושין מכשפות ששמו פיתוס שהוא מעלה את המת מבין שחיו ושומע השואל מן המת תשובה על שאלותיו. משורשי המצוה מה שכתבתי בסמוך בעניני הכישוף. דיני המצוה בספרי ובסנהדרין (סה א). ושם בסנהדרין אמרו שהעושה כישוף זה הוא בסקילה, והשואל בהם באזהרה, כלומר בחיוב לאו. ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. תקיד. שלא לשאול בידעוני שלא לשאול ידעוני. והעניין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה ''ידוע'' לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו. וזאת החיה ששמה ידוע, ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ, כעין חבל הקישואין והדלועין. וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחובר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלוא החבל, לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל, וטורפת כל מה שיכולה להשיג. וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק, והיא מתה מיד. ובירושלמי דכלאים (פ''ח ה''ד) אמרו זכרונם לברכה בפירוש 'כי עם אבני השדה בריתך' (איוב ה, כג). בר נש דטור הוא, והוא חיי מן טבוריה, איפסיק טבוריה לא חיי. שורש מצוה זו. וכל ענינה, בדיניה ובחיובה כעניין מצות אוב שכתבנו בסמוך (מצוה תקיג). תקטו. שלא לדרוש אל המתים שלא לדרוש אל המתים. ועניין דרישה זו הוא, שיש בני אדם מרעיבים עצמם והולכים ולנים בבית הקברות כדי שיבוא להם המת בחלום ויודיעם מה שישאלו עליו, ויש אחרים שלובשין בגדים ידועים ואומרים דברים ומקטרים קטורת ידועה וישנים לבדם, כדי שיבוא המת שהם רוצים בו ויספר להם בחלום, ועל כל מלאכות אלו וכיוצא בם נאמר (דברים יח י יא) לא ימצא בך ... ודורש אל המתים. משורשי המצוה מה שכתבתי באיסור כישוף בסדר זה (מצוה תקיא) ובסדד משפטים (מצוה סב). ודיני המצוה בסנהדרין (פרק שביעי). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליו ועשה שום מעשה כדי שיבוא המת ויודיעהו שום דבר - חייב מלקות. תקטז. מצוה לשמוע אל נביא האמת שנצטוינו לשמוע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצונו, ואפילו יצוה אותנו לעשות בהפך מצוה אחת מן המצות, או אפילו הרבה מהן לפי שעה - חוץ מעבודה זרה - שומעין לו, כי באמת אחר שהוא נביא אמת, כל כונותיו לטובה, וכל אשר יעשה הוא עושה לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא. ועל זה נאמר (דברים יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ אלהיך אליו תשמעון. וכן אמרו בספרי: 'אליו תשמעון' - אפילו יאמר לך לעבור על אחת מן המצות לפי שעה, שמע לו. משורשי המצוה לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמתת ידיעה בדברים, כאמתת ידיעתו בנבואה, שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק, כי היא תבוא ממעין האמת. ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה, כי הסולם גדול מאוד, רגלו בארץ וראשו מגיע השמימה, ומי זה האיש ירא ה’ יזכה ויעלה בהר ה’ יתברך ויקום במקום קדשו? אחד מאלפי רבבות אנשים הוא המשיג למעלה זו, ובדור שראוי לכך. על כן צותנו התורה, כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת, ויהיה ידוע אצלנו בעניינו ובכושר מעשהו כי נאמן לנביא שנשמע אליו בכל אשר יצוה, כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו, ולא נישא נפשנו להמרות פיו ולחלוק עמו, כי המחלוקת עליו בשום דבר, הוא טעות גמור, וחסרון ידיעת האמת. דיני המצוה מבוארים בסוף סנהדרין (פרק החנקין). ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן שימצא נביא בינינו. והעובר על זה ולא ישמע אליו חייב מיתה בידי שמים, וכמו שכתוב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי וגו' אנכי אדרש מעמו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (פט, א) שלושה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו, וכל זה במשמע הכתוב, שאמר "אשר לא ישמע" וגו'. ואמרו זכרונם לברכה: קרי ביה ''לא ישָמע'', וקרי ביה ''לא ישְמיע''. תקיז. שלא להנבא בשקר שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם. וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר (דברים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (פט, א) "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע, "את אשר לא צויתיו" - הוא לא צויתיו, אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ונאמר לחברו. משורשי המצוה לפי שיהיה בזה חורבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם, הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה. ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא צום ה’, יוציאו לעז בנבואה, שהיא העיקר הגדול אשר בינינו עם הקודש, ויפקפק בסיבתם לב כל העם אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו, יש בזה חורבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח האל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו. ואולי אחר שאין זכותו ועניינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר, איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו. דיני המצוה קצרים, והם בסנהדרין (פרק הנחנקין). ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וניבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחברו ולא לו - חייב מיתה, ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (שם נב, ב) שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. תקיח. שלא להתנבא בשם עבודה זרה שלא להתנבא בשם עבודה זרה. כגון שיאמר עבודה זרה פלונית צותה לעבדה, ותבטיח גמול לעובדיה, ותפחיד מעונש למי שלא יעבדה. כמו שהיו אומרים נביאי הבעל והאשרה, כמו שהזכר בספרי הנביאים. וכן בכלל זה אם יאמר שהאל ציווה לעבוד עבודה זרה פלונית. ולא בא על זה בכתוב באזהרה מבוארת מיוחדת בזה, אמנם נתבאר בכתוב עונש המתנבא בשם עבודה זרה, שהוא חייב מיתה, שנאמר על זה (דברים יח כ) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. ומיתה זו היא חנק, כמו שכתבתי בסמוך. וכבר ידענו העיקר שהורונו זכרונם לברכה לא ענש אלא אם כן הזהיר, ועל כן נאמר שיהיה אזהרת העניין הזה בכלל "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג), שכתבנו בפרשת משפטים ללאו בפני עצמו בעניין אחר (מצוה פו). ואין בנמנע להיות לאו אחד מונע דברים רבים, ולא יהיה דינו כדין לאו שבכללות, מכיון שיתבאר העונש בכל עניין ועניין. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (ספר המצות סוף שורש יד). שורש המצוה בכל עניין עבודה זרה ידוע. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה אחד האומר 'אמרה לי עבודה זרה פלונית', או 'כוכב פלוני', שמצוה לעשות כן וכן או שלא לעשות, אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור, דינו במיתה, במזיד, כשיש עדים והתראה, כידוע בכל מקום. ויתר פרטיה, בסנהדרין בפרק אחד עשר. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. תקיט. שלא נירא מהריגת נביא השקר שלא נירא מלהרוג נביא השקר, ולא נפחד שיהיה לנו בזה שום עונש, ואפילו היה מתנבא בקיום המצות, אחר ששקר בפיו אין לנו עונש במיתתו, אבל היא עלינו מצוה, ועל זה נאמר (דברים יח כב) לא תגור ממנו. ולשון ספרי "לא תגור ממנו", לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה. משורשי המצוה מה שכתבתי בסמוך במתנבא בשקר. דיני המצוה קצרים, והם בסנהדרין (פרק הנחנקין). ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית שישראל ביישובן, כי אז בידינו לדון דיני נפשות, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ב א) שאין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד. תקכ. מצוה להכין שש ערי מקלט להבדיל שש ערי מקלט מערי הלוים, שתהיינה מועדות לנוס שמה מכה נפש בשגגה, ושיתקנו הדרכים לעומת הערים ויתישרו. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (מכות י, ב), ש'מקלט' 'מקלט' היו כותבין בפרשת הדרכים, ומפנים הדרכים שלא יהא בהן דבר שיאחר הבורח מן המרוצה. ועל זה נאמר (דברים יט ג) "תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך" וגו'. שורש מצוה זו ידוע וברור, שהוא כדי שלא יומת ההורג שוגג על ידי גואלי הדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה כי שש ערים אלה שלוש מהן הבדיל משה רבנו עליו השלום, בעבר הירדן, ושלוש הבדיל יהושע בארץ כנען, ולא קלטו של משה, עד שהובדלו השלוש של יהושע. ואם כן, למה הבדילן משה? אמר: המצוה שבאה לידי אקימנה. ובימי מלך המשיח נוסיף עוד שלוש, שנאמר "ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה" וגו'. ואמרו זכרונם לברכה שכל ערי הלוים היו קולטות, שנאמר ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים וגו' הקישן הכתוב כולן. אבל הֶפרש זה היה ביניהם, שערי מקלט קולטות, בין לדעת בין שלא לדעת, ושאר ערי הלוים אינן קולטות אלא לדעת. ורוצח הדר בערי מקלט אינו נותן שכר בית, ובשאר הערים נותן שכר בית. ואמרו זכרונם לברכה (ב''ב ק, ב) שרוחב דרך עיר מקלט צריך שלושים ושתים אמות, ובחמשה עשר באדר, בית דין שולחין שלוחים, לתקן את הדרכים, ואם נתרשלו בדבר כאלו שפכו דמים. ואמרו זכרונם לברכה (מכות יא, ב) שכל עיר הקולטת תחומה קולט. ויתר פרטי המצוה בסנהדרין ומכות ושקלים וסוטה. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויים על אדמתן והיא מן המצות המוטלות על המלך, ועל הצבור כולן. תקכא. שלא לחוס על הרוצח וחובל שנמנענו מלחמול על מי שהרג חברו או חיסר אחד מאבריו, שלא יאמר הדיין עני זה שכרת יד חברו או סימא עינו, לא בכונה עשה זה. ויחמול עליו וירחמהו מלשלם לו כדי רשעתו. ועל זה נאמר (דברים יט, כא) ולא תחוס עינך, נפש בנפש וגו'. ונכפלה המניעה בזה במקום אחר, שנאמר (שם יג) לא תחוס עינך עליו, וביערת דם הנקי. שורש מצוה זו ידוע שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו, איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתיישבו המדינות, אין הצורך להאריך בו הדיבור. דיני המצוה קצרים, מבוארים בלשון הכתוב. ונוהג איסור זה בזכרים כי להם לעשות המשפט, ובזמן הבית והדיין העובר על זה והעלים עינו מלענוש המחוייב כפי רשעתו, עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ועונשו גדול מאוד, מן הטעם שזכרנו שיש בדבר חורבן בישוב העולם. ואף בחוצה לארץ, אף על פי שאין בנו כוח לדין דיני נפשות, חייבין כל בית דין לענוש המחוייבין כפי רשעתן כאשר תשיג ידם, הן בממון או בגוף, אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה. שאי אפשר לקיום העם, אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים. תקכב. שלא להסיג גבול שלא נסיג גבול. והעניין הוא, שלא נשנה גבול שיהיה בינינו ובין זולתנו עד שיתכן למשקר שיאמר שארץ זולתו היא שלו. וכן אם שנה סימני הגבול וקבעם בתוך קרקע של חברו ויאמר שלא שנהו ושהקרקע הוא שלו עד הגבול, על כל זה נאמר (דברים יט יד) לא תסיג גבול רעך וגו'. ואמרו בספרי לא תסיג גבול - והלא כבר נאמר לא תגזל. ומה תלמוד לומר לא תסיג? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכל אף בחוצה לארץ? תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ עובר בלאו אחד. נמצא העניין כן, המסיג גבול אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה, עבר על לא תגזול, ואם בסתר, עובר על לא תגנוב, וזה יהיה בחוצה לארץ. ובארץ ישראל עובר בשני לאוין. שורש המצוה בכל עניין גזל ידוע הוא, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ותועלת הכל הוא. דיני המצוה קצרים [ח''מ סימן שעו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה עבר על לאו, אבל אין לוקין עליו, מן הכלל הידוע לנו, שלאו הנתן לתשלומין אין לוקין עליו. תקכג. שלא יקום דבר העדות בעד אחד שנמנענו שלא נעמיד גבולי העונש בגוף הנענש, וכן שלא נוציא ממון, על פי עדות עד אחד, ואפילו הוא בתכלית הכשרות והחכמה, או אפילו נביא, ועל זה נאמר (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. משורשי המצוה לפי שיצר לב האדם רע, ולפעמים יעלה בלבו טינא על חברו, ואפילו יהיה האדם בתכלית הכשר לא ינצל מחטא לפעמים, ואף כי יעמוד אדם ימים רבים בדרכי היושר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע, שהרי אמרו זכרונם לברכה (ברכות כט, א) כי יוחנן שמש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, גם אמרו אמת, ולבסוף נעשה נביא שקר. על כן הוא ראוי וכשר הדבר שלא לסמך על לב אדם לענוש חברו על פיו, ואפילו יהיה הנענש רשע גמור והדיוט שבהדיוטות, והמעיד חכם גדול שבישראל. אבל בהיות המעידים שנים אנשים כשרים חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו להעיד בשקר, וגדולה חזקה בכל הדברים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות מ א) בעד אחד, דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, כלומר שלא נעניש שום אדם על פי עד אחד, בעונש גוף או בעונש ממון, זהו פירוש 'עון וחטאת', אבל קם הוא לשבועה, כלומר, שמחייב הוא שבועה לאותו שמעיד עליו, כגון שאמר אדם לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד כדברי התובע - חייב הנתבע להישבע. ומה שאמרו גם כן שאף על פי שעד אחד לא האמינתו תורה לענוש על פיו חברו בגוף או בממון, מכל מקום נאמן הוא באיסורין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה בהרבה מקומות בגמרא (גטין ב, ב) 'עד אחד נאמן באיסורין'. כלומר: שיעיד בשר זה או יין זה אסור הוא או כשר נאמן, וכן כל כיוצא בזה בכל האיסורין שבתורה. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (מכות ו, ב), שבדיני ממונות מקבלין עדות מיוחדת, כיצד? אחד אומר 'בפני הלוהו', ואחד אומר 'בפני הודה לו' - מצטרפין. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאם העיד אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר יבוא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן, וכדאמרינן בראש פרק גט פשוט (ב''ב קסה, ב) שלחו ליה חבריה לרבי ירמיה, עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, מהו שיצטרפו? שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר, מה הוא שיבוא בית דין זה אצל בית דין זה ויצטרפו? שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה מהו שיבוא אחד מכל בית דין ויצטרפו? שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אבל דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו, וכן הלכה. ומה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כא, א), שעד ודיין, אין מצטרפין במה שהוא מדאורייתא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם עדות פ''ה ה''ב) שבשני מקומות האמינה תורה עד אחד, בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תערף. כלומר: אם מעיד אחד שהוא יודע בהריגת הנרצח, אין עורפין את העגלה, שהתורה אמרה (דברים כא א) לא נודע, והרי נודע לאיש אחד. וחכמים האמינו עד אחד שיעיד באשה שמת בעלה כדי שלא תתעגן. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות פח, א) בטעם זה, שהיא מדקדקת אחר האמת בזה, שאם שמא תנשא, ואחר כך יבוא בעלה, תצא מזה ומזה והולד ממזר. ואמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שם ה''ג), שבכל מקום שתועיל עדות עד אחד מועילה גם כן עדות אשה ופסול, חוץ מעד אחד של שבועה, שאין מחיבין שבועה אלא בעדות עד כשר. וכן מה שאמרו שפעמים ישלם הנתבע ממון על פי עד אחד, כיצד? האומר לחברו מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי מנה כנגד אותו מנה, הרי זה מחוייב שבועה בשביל עדות העד, ואינו יכול לישבע להכחיש העד, שהרי הוא מודה במה שהעד מעיד בו, והדין הוא כן, שכל מחוייב לחברו שבועה ואינו יכל לישבע שמשלם. ואין נשבעין בהעדת עד אחד לעולם, אלא אם כן יכחיש הנשבע את העד ויכפור בעדותו וישבע על זה. ומפני טעם זה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה ששטר שיש בו עד אחד, והנתבע טוען שפרעו, שעכשו אינו מכחיש עדות העד שמעיד בהלואה, שמשלם. וחלוקין עליו אחרים. וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזיר הפיקדון, בכל זה אמרינן שהוא מחויב שבועה, ואינו יכול לישבע ומשלם. ובגמרא בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (לג, ב) מעשה באחד שחטף לשון של כסף מחברו בפני עד אחד, ואמר: 'כן הוא האמת שחטפתיה ממנו, אבל שלי חטפתי', ואתא לקמיה דרבי אמי, ואמר: היכי לדינוה דייני להאי דינא? לשלם ליכא תרי סהדי, לפטריה איכא חד סהדא, לשתבע דלא חטף, והא קא מודה ואמר אין חטפי, והוה יתיב רבי אבא קמיה ואמר, הוה ליה מחוייב שבועה כלומר, מפני עדות העד, ואינו יכול לשבע, שהרי אינו מכחיש דברי העד, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם. וכן הדין בכל כיוצא בזה. ומי שתבע חברו 'מנה הלויתיך', וכפר בו ואמר לו 'לא הלויתני כלום מעולם', והביא עד אחד שלווה ממנו בפניו, הואיל ואילו היו שנים, היה מוחזק כפרן ודינו שישלם, הרי זה נשבע על פי עד אחד. שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה. חזר ואמר 'פרעתי' משלם בלא שבועה, לפי שהוא מחיב שבועה מפני עדות העד, ואינו יכול לישבע, שהרי אינו מכחישו בעדות ההלואה, אלא שאומר פרעתי. וכבר אמרנו שכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במקומות מפוזרים, ביבמות וכתובות וסוטה וגטין וקדושין ובכל סדר נזיקין. ונוהגת מצוה זו לעניין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות משפט. והעובר על זה והקים גבולי העונש, זולתי בצדדין שפרשנו, הן בגוף הן בממון, בעד אחד, עבר על לאו זה. תקכד. לעשות לעד זומם כאשר זמם שנצטוינו לעשות לעדים אשר העידו עדות שקר, כפי מה שבקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו, הן בממון, הן במלקות, הן במיתה, ואף על פי שאפשר מבלי מעשה, כדאיתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין סה, ב) לוקין הם מרבויא דקרא (דברים כה, א) והצדיקו את הצדיק וגו'. ועל זה נאמר (שם יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. וזהו דין עדים זוממים הנזכר בגמרא בהרבה מקומות. ועניין ההזמה הוא, שיבואו שני עדים ויכחישו הראשונים על עדותן, כגון שיאמרו להם, ואיך אתם מעידים על דבר פלוני, והלא באותו יום שאתם אומרים שהיה המעשה ההוא, לא הייתם אתם באותו המקום שאתם אומרים שנעשה שם, אבל עמנו הייתם במקום אחר? זו היא עיקר הזמת העדות, והתורה צותנו להאמין העדים האחרונים על הראשונים, בין שהראשונים שנים, או אפילו מאה או יותר, דלעניין עדות תרי כמאה ומאה כתרי. משורשי המצוה לייסר כל איש אשר מלאו לבו להעיד בדבר שאינו יודע אותו באמת ובברור, בעבור היות הדבר עניין שכל אשר לבריות תלוי עליו, הן ממון, הן גוף. ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאלו יעידו שני עדים כשרים על שלושה אנשים או יותר, שהרגו את הנפש, שנאמנים השנים המעידים ואפילו יכחישום המרובים, מפני שאלו הם עדים, והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמן לומר להם עמנו הייתם, שזהו עיקר ההזמה, חזרו הראשונים בעלי דבר והאחרונים עדים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שעניין ההזמה היא בעדים בעצמן כמו שאמרנו, כגון שיאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני. אבל בעניין הכחשה אין מאמינין אלו על אלו, ותהא עדות כולם בטלה. ומהו עניין ההכחשה? כגון שמעידין בעדות בעצמה, שהכת הראשונה אומרת היה דבר פלוני, והאחרונה אומרת לא היה, או שיבוא מכלל דבריהם שלא היה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ג ב) שאין עדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון ולא לוקין עד שיזמו שניהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שעדים זוממין אין צריכים התראה, אלא מכיון שהוזמו נדונין, ועדים שהכחשו תחילה ולבסוף הוזמו הרי אלו גם כן נדונין, שכן אמרו זכרונם לברכה (ב''ק ג ב) הכחשה תחלת הזמה היא. ומה שאמרו (כתובות כ, א), שאין מזימין העדים, אלא בפניהם, אבל מכחישין אותם שלא בפניהם. ואם הוציאו בעדותם ממון מחזירין בית דין הממון לבעליו, ומשלמין העדים כסף הממון שחשבו להפסידו. אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם והוזמו אחר כן אינם נהרגים, שכן באה הקבלה (מכות ה, א) לא הרגו נהרגין, הרגו אינם נהרגין. ויש לומר קצת טעם לדבר, כי אלקים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב הנדון במעשיו הרעים, לא נגמר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגלגלו עליו דינו מן השמים על ידי רשע זה. ועל כיוצא בזה נאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. ואחר שנתגלה הדבר לעינינו, כי זה האיש בן מות היה, לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו. והמשל בזה, מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו על הדרך שאמרנו, שנתחייב בבית דין של מעלה אין לו דמים. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מכות (פ''א). ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שיש לנו בית דין סמוך, לפי שתשלומין של עדים זוממין קנס הוא, וידוע שאין דנין דיני קנסות, אלא בבית דין סמוך. ובית דין הראוי לדון דיני קנסות שלא עשה לעדים זוממים כאשר זממו לעשות לאחיהם ביטל עשה זה. תקכה. שלא לערוץ ולפחד במלחמה שנמנענו שלא לערוץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו, להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמוד בפניהם, ועל זה נאמר (דברים ז כו) לא תערוץ מפניהם, ונכפלה המניעה במקום אחר, באמרו (שם ג, כב) ''לא תיראום''. משורשי המצוה שיש לכל אחד מישראל, לשום בשם יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו. דיני המצוה כגון, מה שהזהירו זכרונם לברכה שלא יחשוב אדם בעת המלחמה, לא באשתו, ולא בבניו, ולא בממונו, אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה. ועוד יחשב, שכל דמי ישראל תלויין עליו, והרי הוא כאילו שופך דמי כולם אם יפחד וישוב אחור ימינו, וכעניין שכתוב (שם כ ח) ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. ומפורש בדברי קבלה, ארור עושה מלאכת ה’ רמיה, וארור מונע חרבו מדם. ואמרו זכרונם לברכה שכל הנלחם בכל לבבו וכונתו לקדש ה’, מובטח הוא שלא ימצא נזק, ויזכה לו ולבניו להיות להם בית נכון בישראל, ויזכה לחיי העולם הבא. וכעניין שכתוב כי עשה יעשה ה’ לאדני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדני נלחם וגו'. ויתר פרטי המצוה, בפרק שמיני מסוטה [הלכות מלכים פ''ו]. ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן והעובר על זה והתחיל לחשוב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה, עבר על לאו זה, ועונשו גדול מאוד, כמו שכתבנו. תקכו. מצוה למשוח כהן למלחמה שנצטוינו למשוח כהן אחד בשמן המשחה ולמנותו להיות מדבר עם העם בשעת מלחמה, וזהו הכהן נקרא ''משוח מלחמה''. ומן המצוה זו שיאמר הכהן המשוח אל העם בשעת המלחמה שלושה כתובים הנזכרים בתורה (דברים כ ה ז), מי האיש אשר נטע כרם וגו', ומי האיש אשר בנה בית וגו', ומי האיש אשר לקח אשה וגו'. ויוסיף עוד משלו דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישאום לסכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות. וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת סוטה (מג, א) ודברו השוטרים - כהן מדבר ושוטר משמיע. שורש מצוה זו ידוע כי בשעת מלחמה, צריכין אנשי המלחמה חיזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, צותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והעניין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או ארש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו, וכן הירא מעבירות שבידו, גם זה הדבר ראוי וכשר, כי כל אלו בני אדם חלושים מאוד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם. וכעניין שכתוב בפירוש: ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעבירות שבידו ראוי להחזירו, פן ייספו אחרים בעוונו, וכל דרכי התורה יושר ואמונה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מחזירין מעורכי המלחמה אלו הנזכרים בכתוב אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ומה שאמרו (מלכים ז, ד) שאחר שחזרו במלחמת הרשות כל החוזרין, שהנשארים מתקנין את המערכות, ופוקדין שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחורי כל מערכה שוטרים חזקים וכשילין של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור מן המלחמה הרשות בידם לחתוך את שוקיו, מפני שתחלת נפילה - ניסה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת סוטה [ה' מלכים ומלחמותיהם פ''ו ופ''ז]. ונוהגת מצוה זו בזכרים בזמן שארץ ישראל בישובה וזו מן המצות המוטלות על הציבור כולם. ואם עברו העם על זה שלא מינו ביניהם כהן משיח על העניין שזכרנו, ולא דבר אל העם הדברים הנזכרים בכתוב, בטלו עשה זה. תקכז. לשלוח שלום לערים שצרים עליהן שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו. ואם לא ישלימו עמנו על העניין הנזכר, אנו מצוים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה. ועל זה כולו יאמרו זכרונם לברכה מלחמת הרשות. ואמרו בספרי אם אמרו 'מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד', 'שעבוד ולא מסים' - אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. משורשי המצוה לפי שמידת הרחמנות היא מידה טובה וראוי לנו זרע הקודש להתנהג בה בכל עניננו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד. וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך, מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום. ובהמיתנו אותם, לא יהיה בדבר תועלת, אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במידת האכזריות, ויחסדנו שומע. ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו. אבל כשלא השלימו, יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך. וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, וכדאיתא בספרי, וילפינן זה מדכתיב (במדבר לא, ז) ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה’ וגו'. ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד. ומכל מקום מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם. וכן מעניין זה מה שאמרו גם כן, דבין מלחמת רשות או מצוה מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגוים והם רעבים ואין בידם צידה לאכול, אוכלין אפילו מאכלות אסורים, כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך, וכן דרשו זכרונם לברכה (חולין יז, א) ובתים מלאים כל טוב (דברים ו, יא), אפילו קדלי דחזירי הותרו לנו, ועל זה נאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר וגו' עד גמר הפרשה. ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה. ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתן, בזכרים שהם ראויים למלחמה, והיא מן המצות המוטלות על הצבור ויותר על המלך ועל ראשי העם. ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרות אליה לשלום ולהתנהג עמהם על העניין שזכרנו בטלו עשה זה. תקכח. שלא להחיות נשמה משבעה עממין שהוזהרנו בלא תעשה שלא נחיה אחד משבעה עממים בכל מקום שנמצאם, ונוכל להרגם בלי סכנה לנפשותינו. ושבעה עממים הן, הכנעני, והפרזי, והחוי, והיבוסי, והחתי, והגרגשי, והאמורי. ועליהם נאמר (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה. ואף על פי שהאמת כי דוד המלך הרג מהם רבים עד אשר כמעט כילה אותם ואיבד זכרם, עדיין נשארו מהן קצת שטבעו בין האומות, וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם. וכל עניין מצוה זו כתבתי למעלה בארוכה בסדר ואתחנן במצות הריגת שבעה עממין (מצוה תכה), וקחנו משם. תקכט. שלא להשחית אילני מאכל שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר (דברים כ יט) לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרת, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף, או לקרוע בגד או לשבור כלי לבטלה, ובכל עניינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה. ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא קא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות. שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם. ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במידה, שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכעניין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו, נפשו בטוב תלין לעולם. זה ידוע ומפרסם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שלא אסרה תורה שלא לקוץ אילני מאכל, אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקוץ אם ימצא בדבר תועלת. כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למכרו, או לסלק בקציצתן נזק, כגון שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחדים. בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מותר. וכל אילן סרק, אמרו זכרונם לברכהשמותר לקוץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאוד עד שאינו עושה אלא מעט פרות, שאין ראוי לטרוח בו בשבילן. ואמרו זכרונם לברכה, בזית כל שהיא עושה פחות מרבע זיתים מותר לקוץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים. ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חימה, אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה. כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי לייסר בני ביתם ולזרזן, ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ויתר פרטי המצוה, בבבא בתרא פרק שני [ה' מלכים פ''ז]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחייב מלקות. ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפרשים מכין אותו מכת מרדות. תקל. לערוף את העגלה בנחל שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן. ועניין המצוה הוא, כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפורש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו' עד גמר הפרשה, וזהו עניין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ''ט). משורשי המצוה כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה, אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה, וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות עניינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב''ם זכרונו לברכה (מו"נ ג,מ). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מה ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה ''באדמה אשר ה’ אלהיך נותן לך''. וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עיירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה ריבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רוב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''ב כג, ב) רוב וקרוב הלך אחר הרוב. ואף על פי שרוב וקרוב שניהם דאורייתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרוב - הרוב עדיף. ומהיכן מודדין? מחטמו של הרוג. ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה, ודין רחיצת הידים, ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, ודין מה שאמרו חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת סוטה [הלכות רוצח פרק ו]. ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכעניין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחילה ויצאו זקניך ושפטיך, על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר, לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה. תקלא. שלא לעבוד ולזרע באותו קרקע שנמנענו מלעבוד ולזרע בנחל איתן, הוא הנחל שנערפה שם העגלה, ועל זה נאמר (דברים כא ד) אשר לא יעבד בו ולא יזרע. משורשי המצוה מה שכתבתי בסדר זה במצות עריפת העגלה, (מצוה תקל), שעניין העריפה, לפרסם עניין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר, ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה. וגם מניעת העבודה והזריעה שם לעולם מן הטעם הזה בעצמו היא לפי הדומה על צד הפשט, כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא, ונשאר חרב לעולם, ויניעו לבבם עם זה להרחיק עניין הרציחה מאוד. ואם תקשה בטעם זה, כי הנחל לא מקום זרע, נשיב שראוי הוא לכך אחר שתמנענו התורה מלזרוע בו. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה מה זריעה בגופה של קרקע אף עבודה שאסרה תורה היא בגופה של קרקע, כגון חורש וחופר וכיוצא באלו, אבל מותר לסרוק שם פשתן ולעשות שם כל עבודה שאינה בגוף הקרקע. ויתר פרטיה בסוף מסכת סוטה. ואף על פי שכתבתי למעלה שמצות דין עגלה ערופה אינו נוהג אלא בזמן הבית כשאנו דנין דיני נפשות, איסור העבודה בנחל איתן נוהג הוא לפי הדומה לעולם, אלו ידענו בקבלה אמתית שיש שם בארצנו נחל שערפו בו עגלה בזמן שהיתה הארץ בישובה. כי לא הזכיר הכתוב באיסור העבודה באותו מקום זמן, ואם כן יש לנו לכותבה עם המצות הנוהגות היום בארצנו. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות והעובר על זה וזרע בנחל איתן חייב מלקות, וכן אמרו זכרונם לברכה שם בגמרא מכות (כב, א), כשזכרו שם מחייבי מלקות, אמרו והא איכא זורע בנחל איתן. ואזהרותיה מהכא "אשר לא יעבד בו ולא יזרע". הנה התבאר לנו מזה, שזה שאמר הכתוב לא יעבד בו ולא יזרע, שהכל אזהרה אחת, כלומר שהעובד והזורע שם לא עבר אלא על לאו אחד, ולא נחייבהו בשני לאוין, בעבודה ובזריעה. ולמדנו שם גם כן שיש בדבר חיוב מלקות. פרשת כי תצא פרשת כי תצא יש בה עשרים ושבע מצות עשה וארבעים ושבע מצות לא תעשה. תקלב. לדון דין יפת תואר ככתוב בתורה שנצטוינו באשת יפת תואר לעשות לה כמשפט הכתוב בפרשה זו. שנאמר (דברים כא יא) ''וראית בשביה אשת יפת תאר''. כלומר, שתהיה יפה בעיניו. ועניין הצווי בה שיביאנה הישראל אל ביתו ויצוה אותה לגלח ראשה, ולגדל צפרניה, ולהסיר מעליה הכסות הנאה שהביאה מביתה, שכן היתה דרכם של האומות שבנותיהם מתקשטות במלחמה לזנות. וירשה אותה לבכות אביה ואמה חודש ימים כרצונה. אלו הן הדברים המפורשים בכתוב בדין אשת יפת תואר, ומן הדומה שעל כל אלה יבוא חיוב העשה. ומשורשי המצוה אמרו זכרונם לברכה לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באיסור, לתוקף יצר לב האדם רע בעניין החשק. ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וצוה לגלח ראשה כדי לאבד תואר שערותיה הנאות, ולגדל צפרניה כדי לנוול תואר ידיה, ושירשה אותה לבכות חודש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה. גם חייב הכתוב שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחודש הראשון, והכל להמאיסה בעיניו, שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בנוולה. ואמרו מן המפרשים, שהיתר יפת תואר ביאה ראשונה היא בגיותה, וקרובים דבריהם, אחר שההיתר שלה הוא מפני תוקף יצר הרע. אבל מהם שאמרו שאינה מותרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן, וגם בירושלמי (מכות פ''ב ה''ו) חלקו על זה. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאשת יפת תואר בין בתולה בין בעולה בין אשת איש. ואין מותר לקח שתים, שנאמר בה ולא בה ובחברתה. ומה שאמרו שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית, שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל עניין ואפילו בפרסום, וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות, נושאה בכתובה וקדושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגיר מגלגל עמה שנים עשר חודש ומשלחה לנפשה, ואחר חודש הבכיה ממתין לה שני חודשים עוד. ואם נתעברה מביאה ראשונה, הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קדושין סח ב), בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה. ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנשואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר (שמואל ב יג, יב) דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. ויתר פרטי המצוה בקדושין פרק ראשון ובסנהדרין. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן כי אז היתה להם רשות ויכולת בידם להלחם. והעובר על זה ולא עשה המעשים שזכרנו ביטל עשה זה. תקלג. שלא למכור יפת תאר שלא למכור יפת תאר אחר שיבוא עליה החושק בה ביאה אחת, ועל זה נאמר (דברים כא יד) והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף. משורשי המצוה ללמד נפשנו מידות טובות ויקרות, וכבר כתבתי בהרבה מקומות כי הנפש היקרה, ראויה לקבל הטובות ועליה יחולו הברכות לעולם, וכי חפץ האל בטוב עמו הכתירם בכל מידה חמודה ומהדרת, ואין ספק כי ממידת הנבלים הפחותים בתכלית למכור האשה אחר שהשכיבוה בחיקם. ידוע הדבר, אין להאריך בו. ועניין יפת תואר וקצת דיניה ומקום באורן בגמרא, והזמן שדין יפת תואר נוהג הכל כתוב במצות עשה שלו בסדר זה (מצוה תקלב). תקלד. שלא להעבידה אחר שבעלה שלא נעבוד באשת יפת תואר אחר ביאה עליה, ועל זה נאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. פירוש תתעמר לשון שימוש. וכן אמרו בספרי לא תתעמר בה, לא תשתמש בה. והעניין הוא שלא נעמידה כפלגש או שפחה לעבדות. ואין עניין הכתוב שלא נשתמש בה בכל שימוש שהנשים עושות לבעליהן, אבל הכתוב יאסור מלעשותה שפחה, כמו שאסור מלמוכרה גם כן לשפחה, והכונה אחת. וכמו כן בגונב נפש מאחיו, שכתוב בו (שם כד ז) והתעמר בו, פרשו זכרונם לברכה (סנהדרין פה, ב) שיכניסנו לרשותו וישתמש בו. משורש מצוה זו יגיד עליו רעו הסמוך (מצוה תקלג). ושאר העניין כתוב במצות עשה שלו (מצוה תקלב). תקלה. לתלות המחיב לתלות שנצטוינו לתלות מי שיתחייב תליה בבית דין, וידוע שכל הנתלין נסקלין בתחלה, ועל זה נאמר (דברים כא כב) ותלית אותו על עץ. ודין התליה הוא, במגדף ועובד עבודה זרה לבדם כדברי חכמים בפרק נגמר הדין (סנהדרין מה, ב), דפליגי עליה דרבי אליעזר דאמר כל הנסקלין נתלין. משורשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מז) שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה, ושם כתבתי מחלוקת הרמב’’ן זכרונו לברכה עם הרמב''ם זכרונו לברכה בעניין זה. ועוד נאמר כי דין התליה, כדי להגביה הנידון ולפרסמו לעין כל, גם בראותם עסק זקיפת העץ וקשירת הנדון עליו, תכנס יראה ופחד בלבם. מדיני המצוה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שמצות הנתלין אחר שסוקלין אותו משקיעין קורה בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו על זו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד, וקוברין אותו עם העץ שנתלה בו, ועם האבן שנסקל בו, שלא יאמרו הבריות זה העץ שנתלה בו פלוני, ואם הלינוהו שם עוברין בלא תעשה, כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה תקלו) בעזרת השם. ויתר פרטיה, בפרק ששי מסנהדרין [הלכות סנהדרין פי''ד וט''ו]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית שהיה כוח בידינו לדון דיני נפשות, ובזכרים דוקא, כי להם לעשות המשפט. תקלו. שלא להלין התלוי שלא נעזב התלוי להלין על העץ, שנאמר (דברים כא כג) לא תלין נבלתו על העץ, זו מצות לא תעשה. כל עניין המצוה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקלז), ואין להאריך במה שאין צורך בו. ושם כתוב, שאף המלין מתו שלא לכבודו עובר בלאו. תקלז. לקבור בו ביום וכן כל המתים לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר (דברים כא כג) כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו'. ולשון ספרי כי קבור תקברנו ביום ההוא מצות עשה. משורשי המצוה מה שהזכירו זכרונם לברכה במשנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו, ב) שאמרו שם כי קללת אלהים תלוי, כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי? מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם, והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבור כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו, מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל לקברו מצד הצווי הזה. ואמרו זכרונם לברכה במשנה הנזכרת ששני קברות היו נתקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, שדינם חמור, ואחד לנהרגים ולנחנקים, שדינם קל, ואחר שנתעכל בשר הנדון לשם מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן. ויתר פרטיה בפרק הנזכר [יו''ד סי' שפ''ב]. ונוהגת מצוה זו לעניין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות. ולעניין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה תקלו). תקלח. להשיב אבדה לישראל להשיב אבדה לבעליה, שנאמר (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (ב''מ ל, א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך. שורש מצוה זו ידוע כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה’ ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא א), שיש מציאות שהאדם מוצא בעניין ובמקום שאינו חייב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו, שלא חייבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה אלו מציאות שלו, מצא פרות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות (עמרים) ברשות הרבים, עגולי דבילה, ככרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתם, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן. ואמרו בגמרא (שם כג, א) אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הנחה חייב להכריז, ושם בארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה. וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז, חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שריה, ודקדקו זה (שם כב א) ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשוקים ובדרכים, אותה אתה חייב להשיב. יצאתה זאת של נהר, שאבודה ממנו ומכל אדם, שאין אתה חייב להשיבה, אלא המוצא זוכה בה. וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן, אמרו זכרונם לברכה (שם כג, א) לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה, אחר שאין לו בה סימן, או (שם כד א) אפילו בשיש בה סימן כשנפל במקום שהבעלים מתיאשים ממנו על כל פנים, כגון שוקים שרבן אשר לא מבני ישראל המה, והרי המוצאה, כזוכה מן ההפקר. ודיני הדברים שאדם חייב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואיזה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו. ומה שאמרו בזה (שם כח, א) דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן. ודין זה אומר מידת ארכו וזה אומר מידת רחבו, או זה שאמר ארכו ורחבו וזה משקלותיו. ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש או לאחר יאוש, כלומר אחר ששמע מחבירו שאמר וי לי על מה שאבד, או כיוצא בזה. ודין מה שאמרו (שם כז, א) שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב להטפל בה ולא להשיבה. ומה שאמרו (שם כח, ב) דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסיחים ואוזים ותרנגולים. ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם. ומה שאמרו (שם ל, א) שיש צדדים שלא יתחייב המוצא להשיב האבידה, כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות. ויתר פרטי המצוה בבבא מציעא בפרק שני. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על העניין שזכרנו ולא השיבה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב בסדר זה בלאוין (מצוה תקלט) בסמוך בעזרת השם. תקלט. שלא להעלים עיניו ממנה שלא נעלים עין מאבדת אחינו (ב''מ כו ב), אבל נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר (דברים כב ג) לא תוכל להתעלם. כל עניין המצוה כתוב במצות עשה של"ו (מצוה תקלח) שבסדר זה. תקמ. שלא להניח בהמת חברו נופלת תחת משאה שהוזהרנו שאם נראה אחד מישראל שנפל לו חמורו או בהמה אחרת מכובד המשא או בסיבה אחרת, או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו, שלא להניחו בדרך ונלך, אבל נעזרהו ונקים עמו בהמתו, ונעמוד שם עד שיתקן משאו או על גבו או על בהמתו. ועל זה נאמר (דברים כב ד) לא תראה את חמור אחיך וגו'. ואמרו בספרי לא תראה את חמור וגו' מצות לא תעשה. והנה העובר על זה ולא סייע חברו בדרך עובר על לא תעשה זה, ועל עשה הנזכר בפרשת משפטים (מצוה פ) במצות הסרת המשא מעל הבהמה. ושם בארנו שורש מצוה זו וכל ענינה כמנהגנו בספר זה, תראנו משם [יו''ד סימן רע''ב]. תקמא. לטעון המשא שנפל עם חברו שנצטוינו לעזר את אחינו כשיהיו צריכים לתת המשא על הבהמה או על האיש ואין מי שיעזרם על הדבר, ועל זה נאמר (דברים כב ד) הקם תקים עמו. וזה יקראו זכרונם לברכה (ב''מ לב א) טעינה. ואמרו זכרונם לברכה שנוטלין שכר על הטעינה, אבל על הפריקה, כלומר לעזור את אחיו לפרק המשא מעליו או מעל בהמתו החיוב הזה הוא עלינו לעשותו בחינם. ומשורשי מצוה זו וקצת דניה כתבתי במצות פריקה בסדר משפטים, במצות להסיר המשא מעל הבהמה (מצוה פ). וכל ענינה תגיד עליה חברתה. תקמב. שלא תלבש אשה עדי איש שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדינו בזינם, ועל זה נאמר (דברים כב ה) לא יהיה כלי גבר על אשה. ותרגם אונקלוס לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פרש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אשה בעולם לצאת בכלי זין, אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש. משורשי המצוה להרחיק מאמתנו הקדושה דבר ערוה וכל עניין וכל צד שיהיה הכישלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה על דרך משל (סנהדרין קו א) שאלהינו שונא זימה, כלומר, שלאהבתנו הרחיקנו מן הזימה, שהוא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם, ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים יתערבו אלו עם אלו תמיד, ומלאה הארץ זימה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל עניין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלו שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ לאוין מ, מו"נ ג,לז) אחר כתבי אותם. דיני המצוה קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים [שם קפב]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות ואשה העוברת על זה, ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו, חייבת מלקות. תקמג. שלא ילבש איש מלבושי אשה שלא ילבשו האנשים מלבושי הנשים, ועל זה נאמר (דברים כב ה) ולא ילבש גבר שמלת אשה. משורשי המצוה מה שכתוב במצוה הקודמת. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות כ, ב) שאין האיסור והמלקות בלבוש לבד, דהוא הדין בתיקון שלהם, שכל המתקן עצמו בתקונים המיוחדים לנשים חייב מלקות, כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו, וכן הצובע שערותיו כדרך שנשים צובעות אותן, וכן תרגם אנקלוס ולא יתקן גבר בתקוני אתתא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם ע''ז יב י) שטומטום ואנדרוגינוס אינו עוטף ראשו כאשה, ואינו מגלח ראשו כאיש, ואם עשה כן אינו לוקה, וכן בכל מקום, נותנין עליהם חומרי האנשים והנשים, ואם עברו אינם לוקין, לפי שהן ספק, אבל אם עברו באיסור שאיש ואשה שוין בו שזה אין צריך לומר שלוקין עליו. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת נזיר פרק שני נזירים (נט א). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים והעובר על זה ולבש מלבושי הנשים, או שתיקן עצמו בתיקוני הנשים, כגון שלקט שערות לבנות מתוך שחורות, או שצבע אפילו שערה אחת - חייב מלקות משילקט אותה או יצבענה. תקמד. שלא לקח אם על בנים שלא נקח קן צפור האם והאפרוחים או הביצים בכללו, אלא שנשלח האם, ועל זה נאמר (דברים כב ו) לא תקח האם על הבנים. משורשי המצוה וקצת דיניה וכל ענינה כתבתי בעשה שלו שבסדר זה (מצוה תקמה), תראנו משם. ושם דיברנו גם כן על הלאו הזה שהוא ניתק לעשה ד'שלח תשלח את האם'. וכבר למדונו זכרונם לברכה במסכת מכות פרק אלו הן הלוקין (טו, ב) שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, קיים עשה שבה פטור, לא קיים עשה שבה, ואי אפשר לו לקיימו עוד - חייב מלקות. וכדאתמר התם, דאמר לה רבי יוחנן לתנא, תני קיימו ולא קיימו, וזו היא הגרסא הנכונה. ומן הדעת הזו למדנו, שכל זמן שמתה האם או שלחה אדם אחר שחייב, ואף על פי שעכשיו לא ביטל הוא העשה בידיו, שהרי לא המיתה הוא אלא שמתה מאליה. ואין צריך לומר שאם המיתה הוא בידיו שחייב לכולי עלמא. אבל כל זמן ששלחה קודם שתמות, אף על פי שלא שלחה בשעה שלקחה מן הקן, לא ביטל הלאו ולא העשה, מכיון שהתורה נתקו לעשה, והרי קימו. ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן, דשמא תמות האם או המשלח קודם שילוח ולא יוכל לתקן, ועוד שהזריזין מקדימין למצוות, ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג). תקמה. לשלוח האם אם לקחה על הבנים לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר (דברים כב ז) שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך. משורשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב (איוב לד, כא) כי עיניו על כל דרכי איש וגו' ובשאר מיני בעלי חיים במינים דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום. ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה’ ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראמים מיום שנבראו, הכל במאמרו וחפצו על זה. וכמו כן ידע האדם כי אשר ישמור מצות בוראו ויישיר כל דרכיו, והוא נקי כפים ובר לבב, תהיה השגחת האל עליו ויתקיים גופו זמן רב בעולם הזה, ונפשו לעד לעולם הבא. וכגון זה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ח ב), מידה כנגד מידה, כי בהיות זה האיש נותן דעתו כי הקיום והטובה בהשגחת האל בדברים ולא בסיבה אחרת, יזכה הוא גם כן שיפנה עליו האל לטובה ויקיים אותו, ובשכר הקיום והיכולת שהוא מאמין בבורא בעניין זה, אמרו זכרונם לברכה במדרש שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו, כלומר שימשך קיומו, שהבנים הם קיום האדם וזכרו. ודקדקו הדבר לפי הדומה מאומרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר 'תשלח את האם' ולא 'ואת הבנים תקח לך'. ומן השורש הזה אמרו זכרונם לברכה (ברכות לג, ב) שהאומר בתפלתו רחמנו, שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך, שמשתקין אותו, שאין העניין רחמים, אלא כדי לזכותנו על העניין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות, ואין העניין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלג, ב) מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה מרחם, אבל כונתם לומר, שאין מידת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם, שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא. אבל הרחמנות אליו, מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מידה טובה, וכל הטובות נמצאות מאתו. ואמרו כי בצוותו אותנו על זה, לא מצד הכרח מידת הרחמנות צונו בדבר, שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינין לצורך האדם הן נבראין, אבל הצוואה על זה ובאותו ואת בנו שהיא כיוצא בה, ובשאר מצות רבות, אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט, ואילו רצה בהפך מזה לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סיבה חלילה, כמונו אנחנו הבנויים בכוח הטבעים, שמידת הרחמנות תעכבנו מלהשחית או תכריחנו להיטיב לפעמים. זהו עניין אמרם אינן אלא גזרות, ומשורש העניין ממה שזכרנו. והרמב''ן זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעולות כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואמר הרמב''ם זכרונו לברכה בעניין זה, ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית, שהיא שיש בכל המצות טעם. והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה (פרשה מד א) וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (משלי ל ב) כל אמרת ה’ צרופה. והרמב’’ן זכרונו לברכה תרץ הקשיות וברר העניין ברור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפירוש התורה שלו: זה העניין שכתב הרמב''ם זכרונו לברכה במצות שיש להם טעם, דבר מבואר הוא מאוד, כי בכל אחת יש טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה עליהן יתברך. וכבר אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא, ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'. ודרשו זכרונם לברכה (פסחים קיט, א) ולמכסה עתיק (ישעיה כג, יח). זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי ניהו? טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג). ואמר רבי יוסי בר חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר - חוקה, דכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. דברים המכוסין מכם בעולם הזה, עתידין להיות צופין לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב, טז) והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו. וכתיב אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. שכבר עשיתים לרבי עקיבא, כלומר, שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה. הנה בארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים. והרמב''ם זכרונו לברכה הזכיר מהם. אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתו עניין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה או לזכור נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם, וזהו 'לצרף בהם', שיהיו ככסף צרוף. כי הצורף כסף, אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות - להוציא ממנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שמיני ח) וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? ואם חכמת חכמת לך. (משלי ט, יב). הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (תהלים יב, ז) אמרות ה’ אמרות טהורות. אמרת ה’ צרופה (שם יח, לא). למה? שיהיה מגן עליך. הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתברך במצות. דרך משל, שיצטרך לאורה על שצוה להדליק את המנורה, או שיצטרך למאכל הקורבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהם. ואפילו הוזכר לנפלאותיו שצוה לעשות זכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת, ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספורנו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו. והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף, לומר שכולן לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור. אלא לנו הם, להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביא ראיה אחרת (תנחומא שם) או מה איכפת לו בין אוכל טהורות, והן המאכלים המותרין, לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא כא כח) טמאים הם לכם, רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך. הזכירו כי המצות המעשיות, כגון, שחיטת הצואר ללמדנו מידות הטובות, והמצות והגזירות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. אם כן, כולם הם לתועלתינו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ואמר (שם ז) או מה מידך תקח, וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו. ושאלו בירושלמי בנדרים (פ''ט ה''א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום? והשיבו על השאלה הזאת: איזהו כבוד המקום? כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נושא, והיינו כבוד המקום. משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. הנה ביארו שאפילו הסוכה והלולב תפלין, שצוה בהן שיהיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים, אינן לכבוד ה’ יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סידרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך. וכן אמרו בתורה (דברים י, יג) לטוב לך. וכן (שם ו, כד) ויצונו ה’ אלהינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים. והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתעלה. אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומידות מגנות. וכן מה שאמרו לפי שעושה גזירותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, לומר שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמות למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו. שאם כן, היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים, זובחי אדם, אכזריים מאוד. ומפני זה אמרו (קדושין פב, א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק, והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן, אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. עד כאן בפירושי הרמב’’ן זכרונו לברכה. והנה הארכתי לכתוב לך בני על זה, להעיד על כל שורשי ספרי עדים נאמנים, שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזוקק, ובסתרי התורה מקובלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם, כי יש במצות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעלותיהם, ושאין התועלת בעשיתן חלילה לבורא ברוך הוא. ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצות תועלת מצויה לנו, אך לא אל המצווה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכונה בכולן. והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת ואחת, וזה חלקי מכל עמלי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלט, ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. מה דרך שאין קנוי לך, אף כל וכו'. מכאן אמרו יוני שובך, ויוני עליה, וציפורין שקננו בטפיחין ובשיחין ובבורות ובמערות, ותרנגולין. ואווזין שקננו בפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית, וכן יונים דורסיות פטור מלשלח. ואמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח, שבכלל לשון בדרך הוא, שנאמר (ישעיה מג, טז) הנותן בים דרך. היתה האם מעופפת על הקן ואין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. היתה רובצת על ביצים מוזרות פטור מלשלח, שנאמר (דברים כב ו) אפרוחים או ביצים מה אפרוחים בני קימא, אף ביצים כמו כן. שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים חייב לשלח. שנאמר שלח תשלח. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק אחרון מחולין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תקח האם. ואם מתה האם קודם שישלחנה, או ששלחה אדם אחר, אין לו תקנה לקיים העשה ולתקן הלאו. אבל אם שלחה הוא קודם שתמות, נתקן לאוה [איסור לאו] בכך ופטור, שזה הלאו נתק הוא אל העשה, וכמו שכתבנו (מצוה תקמד) בלאו הבא על זה בעזרת השם. תקמו. מצות מעקה להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ועשית מעקה לגגך. והעניין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה ליפל בהם או מהם ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו. וזה שהזכיר הכתוב 'לגגך', דבר הכתוב בהווה. ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה. משורשי המצוה לפי שעם היות ה’ ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז, ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה. וכמו כן יחייב הטבע, שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש, שתרוצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ, שימות. והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם, ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע. ונתן שניהם, הנפש וגופה, בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר ציווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו. ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע. כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הוזק, וארבעת (ושלשת) החסידים הנזכרים, ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא, ושער ראשהון לא אתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס. ואמרו זכרונם לברכה, שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכין מלחמתן ומזינים עצמן ועושין כל ענינם, כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי העניין שזכרנו ואשר לא יחלק על האמת מרע לב יודה בזה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה ג א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפול הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושיעור גובה מעקה עשרה טפחים. והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן. מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו (חולין י, א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גילויין כדי שיצא הרחש מאוזן כלי וישתה. ואמרו בעניין זה, שיש משקין שיש בהן משום גילוי ומהן שאין בהם משום גילוי. ומחשש זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר. ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך, אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכה שחין, או מצורעין, או זיעה, שכל זיעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון [הלכות רוצח ושמירת נפש פי''א]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך, כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה תקמז) בעזרת השם. תקמז. שלא להניח מכשול שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ולא תשים דמים בביתך. ואמרו בספרי ועשית מעקה לגגך, עשה, ולא תשים דמים בביתך, לא תעשה. משורשי המצוה וכל ענינה כתבתי בעשה של"ו (מצוה תקמו) שבסדר זה, וקחנו משם אם נפשך לדעת. תקמח. שלא לזרוע כלאים בכרם שלא לזרוע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) לא תזרע כרמך כלאים. ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט)? מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. וכלאי הכרם פרשו זכרונם לברכה (קדושין לט א), שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים, וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהכי משמע להו כרמך כלאים, כלומר, דבעינן כלאים לבד מכרמך. משורשי מצות כלאים כתבתי על צד הפשט כמנהגי, בלאו דהרבעה בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד), וקחנו משם. ועדיין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האיסור בכרם דבעינן בו כלאים מלבד הכרם? ואולי נאמר, כי מהיות כרם דבר חשוב מאוד, וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן, ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כולם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאורייתא אלא מדרבנן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות טו א), שאין אסור משום כלאי הכרם מן התורה, אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרוע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן. וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואות, וכן ירקות בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה, לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר. ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קודש, ונאסרו שניהם בהנאה. ושורפין הכל, ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע וגו', ודרשו זכרונם לברכה (קדושין נו, ב) פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לשרוף, כמו שנכתוב בסמוך (מצוה תקמט). ויתר פרטיה מבוארים במסכת כלאים [יו''ד סימן רצו]. ונוהג איסור כלאי הכרם בזכרים ונקבות מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כמו שבארנו בסדר קדושים (מצוה רמה) החמירו זכרונם לברכה בכלאי הכרם לאוסרן אפילו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שאסורים בהנאה בארץ, כמו שמפורש טעם זה בסוף פרק ראשון מקדושין (לט, א). והעובר על זה, וזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, בארץ לוקה מדאורייתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן, אבל לעניין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען, עד אחר השורשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה, א): זרוע מעקרו בהשרשה, זרוע ובא - בתוספת. תקמט. שלא לאכול כלאי הכרם שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד. וכבר פרשנו במצוה הקודמת, מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ופרשו זכרונם לברכה (קדושין נו, ב) פן תוקד אש, כלומר, שאין ראוי להיות תועלת, שהכל אסור בהנאה, והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה ''פן'' ואמרו זכרונם לברכה (עירובין צו, א), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. משורשי המצוה הקדמה, ידוע הדבר בכל מצות התורה, כי כל דבר לפי הכישלון שמצוי בו יותר ירחיקנו האל ממנו, ואין ספק כי נטיעת הכרם סיבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם, הפיל רבים חללים בחמדם אותו כי יתאדם - מעורר יצר לב האדם רע, ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם. וכעניין שכתוב (חבקוק ב, ה) ואף כי היין בוגד. ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש, ככתוב (במדבר ו ח). ואולם התירו לנו ה’ ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במעוטו אל הגופים. ואחר שלא הותר רק לצורך גדול, חייבנו הכתוב, שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בעניינו צד עון וחטא, שלא נקיימו ולא נהנה בו כלל, אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם. הלא די ברוב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בשולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעבירה, אבל תוקד הכל, הפרי והקש והעצים וכל אשר בו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם - נתקדשו, כלומר נתחייבו בשריפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שיעור שהוסיפו בגידולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה, א) זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא – בתוספת. וזאת התוספת פרשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה, שהוא במאתים. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך. וטעם דבר זה מבואר בשורש כלאים דהרבעה ומכשפה, שכתבתי במקומן בסדר קדושים (מצוה רמד) ומשפטים (מצוה סב). וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק ק א) מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדר, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר, לא קדש, מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו. וכן אמרו זכרונם לברכה שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה. ואמרו בטעם זה גם כן, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שאין אסור זה אלא לדעת הבעלים. ומפני זה אמרו גם כן, שהמסכך גפן חברו על גבי תבואת חברו לא קדש אחת מהן. ומטעם זה (רמב''ם שם) הזורע כרמו בשביעית לא קדש, שבשנה שביעית הארץ הפקר היא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בעניין זה (כלאים שם), שהזורע ירק, או תבואה בכרם, או המקיימו עד שהוסיף במאתים, הרי זה קידש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. והבא לזרוע ירק או תבואה בצד הכרם, צריך להרחיק ממנו ארבע אמות. וכרם נקרא חמש גפנים, והוא שיהיו נטועות כסדר הזה: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלושה טפחים לכל רוח, מפני שהגפן רכה ושורשי התבואה נכנסין בה, ויש בזה איסור הרכבה. אבל בשאר אילנות שהן קשין, אין בהן חשש זה ואין צורך להרחיק מהם כלום. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים. ונוהג איסור זה שלא להנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות בארץ ישראל מדאורייתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ, אף על פי שאיסור הזריעה נוהג בה, איסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא, ודבריהם צריכין חזוק. ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר איסורין שבתורה, שאין לוקין עליהם, אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן. וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים (כד, ב) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב 'פן תקדש', ודרשו זכרונם לברכה, פן תוקד אש. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ, האוכל או הנהנה מהן עובר איסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו. תקנ. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות שלא לחרוש בשור ובחמור יחדו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה. ולאו דוקא חרישה לבד אסורה, אלא הוא הדין לכל מלאכה מהמלאכות, כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות. ועל זה נאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. שורש המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ג מ''ט) שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא ירכיב אותם. ושורש איסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר, כי מטעמי מצוה זו, עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהם כגון שור וחמור, שהאחד טהור והשני טמא, שטבעם רחוק מאוד זה מזה, אבל בשני מינין טהורים או טמאים, אף על פי שאינם מין אחד, כגון שור ותיש או חמור וסוס אינו אסור מן התורה, אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האסור. ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה, וכן אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין, מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשוך. ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולם לוקין. ומה שאמרו שמותר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה, שנאמר בשור ובחמור, ולא באדם וחמור או באדם ושור, וטעם העניין לפי השורש שאמרנו, מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם, כי אין לו עמה חברה כלל, והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת, ואינו בא כלל בגדר הדבר שדברנו עליו. וכן מעניין המצוה, מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות (כב, א) שהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, שאף על פי שהוא גוף אחד, עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממסכת כלאים [שם רצז]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין, אחד טמא ואחד טהור, חייב מלקות מדאורייתא. ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד, כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם חייב מלקות, שנאמר יחדו. מכל מקום דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב, לחייב מלקות בדיבור בלי מעשה. ואם בשני מינין טמאים או טהורים, שהן כלאים בהרבעה זה בזה חייב מכת מרדות מדרבנן. תקנא. שלא ללבש שעטנז שלא נלבש בגד המחובר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז. ועל זה נאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. רמז משורשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בעניין מכשפה לא תחיה (מצוה סב). והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בטעם האיסור, לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן, והוא כתב עוד כי היום עדיין מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין אסור מן התורה מחוברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פירוש נוז שזור, וכן הפשתן כמו כן שוע טווי ונוז בפני עצמו, ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאורייתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלוש המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאורייתא אלא מדרבנן, כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו. אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (כלאים פ''ט מ''ט) הלבדין אסורין, כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאורייתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאורייתא. ואמרו זכרונם לברכה בעניין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה, וכלאים תחתיהן, אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה, כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה, ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאורייתא מותר ואפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט). אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים במלאים, אסור לישב עליהן מדרבנן, לפי שהן נכפלים על היושב בהם. אבל ברכין, דלכא חשש העלאה, מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין. וטעם העניין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בעניין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאוד, ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך. ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן, ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל. ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה, הסרסורין הצנועים וטובים, מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה, שהכלאים אין להן שיעור, אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך שהוא כעין צמר, והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן, מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת כלאים (פ''ט) ובמסכת שבת ובסוף מכות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ולבש כלאים דאורייתא, או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת, ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כלו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבש ולפשוט אחר שהתרו בו, הרי זה חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט. תקנב. לישא אשה בכתובה וקדושין שנצטוינו לקנות אשה באחת משלוש דרכים קודם הנשואין, ודרכים אלו בארו חכמים (קדושין ב, א), שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה. ועל זה נאמר (דברים כב יג) כי יקח איש אשה ובא אליה, כלומר אם ירצה איש לקח לו אשה יקנה אותה תחילה בביאה, ומה שאמר הכתוב (שם כד ב) ויצאה והיתה, בא עליו הפירוש המקובל, כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה (שם ד ב) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה (שמות כא יא) ויצאה חינם אין כסף, ובא עליו הפירוש (שם ג, ב) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב. משורשי המצוה שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה עניין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קדם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקים הישוב ברצון האל שחפץ בו. ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מוקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (שם ג, א) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום. ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש "הרי את מקודשת לי בכסף זה או בשוה כסף זה", או "הרי את מאורסת לי" או "הרי את לי לאשה". וכבר נהגו כל ישראל לומר "הרי את מקודשת לי בדבר זה כדת משה וישראל". ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקידשה, אינן קדושין (קידושין סה א). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה, שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף. אבל נתנה היא לו שום דבר, ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה - אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא, אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקודשת (קדושין ו ב). והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הניר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מאורסת לי" וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת. והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ה ב), שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קדושין, לפי שעניין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות עניין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען, שהוא קנה אשה, והרי זו מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השורש שכתבנו. אמר לה הרי את מיוחדת לי, או מיועדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו. ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה (שם ו ב), והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון (שם ח, א). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם ציווה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כורחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כורחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקודשת. והמקדש אשה, שהיא ערוה עליו אינה מקודשת, שאין קדושין תופסין בעריות חוץ מן הנידה, שקדושין תופסין בה בעודה נידה, ואין ראוי לעשות כן. אבל קדושין תופסין באיסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה, שאשת איש שקבלה קדושין מאחר שהיא מקודשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דוקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה אחר שהיא מעיזה פניה לומר כן. ומה שאמרו (שם נו, ב), שהמקדש אשה באיסורי הנאה, כגון חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן, וכן מכל שאר איסורי הנאה אינה מקודשת, ואפילו באיסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית ביום ארבעה עשר בניסן אינה מקודשת. והורונו חכמינו שבדורנו, שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה, שתאסר על נפשה כל כסף ושוה כסף בעולם, שיתן לה שום אדם לשם קדושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחברת על זה, והיא מסכת קדושין. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה, ביטל עשה זה. וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו המקדש או אחר בעבורו והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצות, דקימא לן בברכת המצות, אף על פי שיצא מוציא, ונוסח הברכה כך היא: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חפה וקדושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין. זהו נוסח ברכת ארוסין, שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקדושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקדושין תלוי בדעת אחר, דהינו האשה, אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצות. ואמנם הרמב''ם זכרונו לברכה כתב (אישות פ''ג הכ''ג), שאם קידש ולא ברך תחילה, כמו בשאר מצות, שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה. תקנג. מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם שנצטוה מוציא שם רע על אשתו שתשב תחתיו לעולם, ואפילו היא עיוורת או מוכת שחין. שנאמר (דברים כב יט) ולו תהיה לאשה. ומכלל דין זה, שנצטוו בית דין גם כן להלקותו על אשר הוציא שם רע בשקר, ולעונשו מאה סלעים כסף מזוקק, כמו שנאמר בפרשה. ופרשו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) שאזהרת מוציא שם רע, היא בכלל לא תלך רכיל בעמך (מצוה רלו). משורשי המצוה ליסר הנבלים מעשות נבלות רעות כאלה, וכעניין שנכתוב למטה בסמוך בעזרת השם, בדין אונס (מצוה תקנז). מדיני המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה, כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר, נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה, ואלו הם עדי שזנתה בפניהם. ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן. אם נמצא הדבר אמת נסקלת, ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל, ונמצא שהעדים העידו שקר, יסקלו, וילקה הוא. ואף על פי שאין בזה מעשה אלא דיבור, התורה חייבתו כאן במלקות כדכתיב ויסרו אותו, ויתן מאה סלע, ועל זה נאמר "ואלה בתולי בתי" - אלו העדים שיזימו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזים עדי האב, הרי הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו, שפרשה זו היא שיש בה עדים זוממין וזוממי זוממין. הוציא שם רע עליה והיא בוגרת, אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס, ואם נמצא הדבר אמת הרי זו תסקל, אף על פי שהיא בוגרת הואיל ובעת שזנתה נערה היתה. ויתר פרטיה, בפרק שלישי ממכות ובפרק שלישי ורביעי מכתבות [א''ה קע''ז]. ונוהגת לעניין המלקות והקנס בזמן הבית שהיינו דנין דיני קנסות, ולעניין שתשב אשה תחת בעלה לעולם אף בזמן הזה, שמצוה עליו בכך, שזה באמת מצוה היא ולא קנס. תקנד. שלא יגרשנה כל ימיו שנמנע מוציא שם רע על אשתו ונמצא שקרן בדבריו שלא לגרשה לעולם, ועל זה נאמר (דברים כב יט) לא יוכל לשלחה כל ימיו. משורשי המצוה וכיצד הוצאת שם רע וקצת דיניה, כמנהגי כתבתי במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנג), וקחנו משם. תקנה. מצוה על בית דין לסקול המחויב שנצטוו בית דין לרגום באבנים מי שעבר על קצת עבירות, ואחת מהן הבא על נערה מאורסה, שנאמר (דברים כב כד) וסקלתם אותם באבנים. וזו היא אחת מארבע מיתות בית דין הידועות שהן סקילה שריפה, הרג, וחנק, ובמסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות (מט, ב), חלקו רבי שמעון ורבנן סקילה ושריפה אי זו מהן חמורה יותר? ורבנן הוא דאמרי, סקילה חמורה. ועניין הסקילה כך הוא, רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין האיש המחויב סקילה בגדיו, עד שנשאר ערום, ומכסין ערוותו מלפניו, והאשה אינה נסקלת ערומה אלא בחלוק אחד, ובית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ועולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו ונופל על לבו לארץ. ואם לא מת בדחיפה מגביהין העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם, ומרפים ידיהם ומשליכין האבן על לבו, ואם לא מת בזה, רגימתו בכל ישראל, שנאמר (שם יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה וגו'. משורשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מח). דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה סקילה חמורה משריפה, ושריפה מהרג, והרג מחנק, וכל מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, בין משתי עבירות או מעבירה אחת נדון בחמורה. וכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ולא הכירו אותם נדונין כולן בקלה שבהן. ויתר פרטיה, מבוארין בסנהדרין בפרק ששי. ונוהגת בזמן הבית. ובית דין שעברו על זה ולא סקלו מי שנתחייב סקילה, אפילו המיתוהו במיתה אחרת, ביטלו עשה זה. תקנו. שלא לענוש האנוס בחטא שנמנענו שלא לדון מי שהוא אנוס בחטא שיעשה, כלומר שאין לנו לענוש שום אדם בדבר שיעשה אותו על כרחו. ועל זה נאמר (דברים כב כו) ולנערה לא תעשה דבר וגו'. וזהו לאו כולל כל מי שהוא אנוס בפעולה רעה שיעשה, שאין לנו לענוש אותו בה, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין "אנוס רחמנא פטרה", שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. שורש מצוה זו ידוע לכל בן דעת, שאין ראוי לענוש שום בריה במה שהוא עושה בעל כרחו שלא בטובתו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאפילו עבר אדם באונס על אחת משלוש עבירות שאדם חייב ליהרג עליהן ולא יעבור, אין בית דין ממיתין אותו עליהן, זולתי אם עבר ובא על הערוה, שבזו ממיתין עליה, שאין זה אונס, לפי שאין קושי אלא לדעת. אבל האשה שנבעלה באונס פטורה, ואפילו אם אחר שהתחיל האונס לאנסה אמרה הניחו לו פטורה, מפני שיצרה מתגבר עליה. ויתר פרטיה, שם בסנהדרין. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן שאנו מחייבים שלא לענוש האנוס בשום עונש. והעובר על זה וענש האנוס עבר על לאו זה ונשא עונו, אבל אין בו מלקות, לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, כגון דין שצוה להלקותו או שצוה לענוש אותו בעניין אחר, שאין הדין עושה מעשה בדבר. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, שאין זה הלאו מניעה, אבל הוא שלילות לפטור הנערה האנוסה, וזהו שאמרו בסנהדרין 'אנוס רחמנא פטרה', זה הלשון באמת ראיה שהוא פטור, לא אזהרה. תקנז. מצות על האונס שישא אנוסתו שנצטוה האונס נערה בתולה שישא אותה לאשה, ושיתן לאביה חמשים כסף שנאמר (דברים כב כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. משורשי המצוה כדי לייסר הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשב האונס למלאת נפשו בה וילך לו, יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה, אבל אם בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב לתן לאביה חמשים כסף מיד, באמת יכבוש יצרו וימנע מעשות הנבלה עם הקנס הזה. וגם יש בזה קצת תנחומין על העניה המביישת שתשאר עמו לעולם, פן יביישנה איש אחר בדבר הרע שארע לה, ופקודי ה’ ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט). מדיני המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה כל הנבעלת בשדה בחזקת אנוסה, וכל הנבעלת בעיר בחזקת פתוי, עד שיעידו עדים שהיא אנוסה. ואמרו חכמים (כתובות לט, ב), שהאנוסה שלא רצתה היא או אביה שתנשא לו, אין כופין אותה, אבל לא רצה הוא כופין אותו, ואפילו היא חיגרת או סומא ומצורעת, ואינו מוציאה לעולם. ולזו אין לה כתובה, דמה טעם תקנו חכמים כתובה, כדי שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, וזו אינו יכל לגרשה. היתה האנוסה אסורה עליו, ואפילו מחיוב עשה, ואפילו שניה הרי זו לא ישאנה, וכן אם נמצא בה דבר זימה אחר שכנסה יגרשנה, שנאמר ולו תהיה לאשה - אשה הראויה לו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם ה''ח) שאין האונס או המפתה חייב בקנס, עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים, ואינו צריך התראה. ובכתבות פרק רביעי (מו, ב) נראה הפך, דבכל התורה כלה, אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין אלא במוציא שם רע בלבד. ואין בה חיוב קנס עד שתהא בת שלוש שנים גמורות, ומשלוש שנים גמורות עד שתבגר יש לה קנס. ובוגרת נקראת אחר ששה חודשים משנראה בה סימן התחתון, שהן שתי שערות, ובששה חודשים אלו נקראת נערה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (שם לט, א) אין בין נערות לבגרות אלא ששה חודשים בלבד. ואחר שבגרה, אין לה קנס, שנאמר נערה בתולה, ובא עליו הפירוש בתולה ולא בעולה, נערה ולא בוגרת. וממאנת ואילונית. ועניין סימני האילונית, ידוע. וכל שלא נראה בה סימן התחתון והיא בת שלושים וחמש שנים ויום אחד, אף על פי שאין לה סימני אילונית בחזקת אילונית היא. ובין שיש לה אב או שאין לה אב יש לה קנס. ועשר נשים מנו חכמים שאין להן קנס, ואלו הן, בוגרת, ממאנת, מגורשת, אילונית, שוטה, חרשת, גיורת, שבויה, משוחררת, והיוצא עליה שם רע. ושאר הבנות יש להן קנס. וכל שיש לה קנס יש לה בושת ופגם אם נתפתתה, אבל אם נאנסה, אף על פי שאין לה קנס יש לה בושת, דלא גרעה מחובל בחברו, שחייב עליו בחמשה דברים. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב, דאפילו באנוסה כל שאין לה קנס אין לה בושת, ותמה אני עליו. ודמי דברים אלו הן של אב, שהתורה זכתה שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב לעצמה. ויתר פרטי המצוה בכתבות בפרק שלישי ורביעי. ונוהגת מצוה זו לעניין הכרח פרעון הקנס, בזכרים בזמן הבית, שיש כוח בידינו לדון דיני קנסות, ולעניין שישאנה האונס אף בזמן הזה היא מצוה עליו, שהנשואין מצוה היא ולא קנס. תקנח. שלא יגרשנה כל ימיו שנמנע האונס מלגרש אנוסתו לעולם. ועל זה נאמר (דברים כב כט) תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו. משורשי המצוה וקצת דיניה וכל ענינה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנז), וקחנו משם. וזה הלאו אמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (טו, א) שכבר קדמהו עשה, והעשה הוא מה שאמר הכתוב ולו תהיה לאשה. ושם נאמר, אונס שגרש את אשתו, אם ישראל הוא מחזיר אותה ואינו לוקה, לפי שכבר נתקן הלאו בעשה שקדמו, שהרי היא לו לאשה, ואם כהן הוא האונס וגרשה, לוקה ואינו מחזיר אותה, שהרי כהן אסור בגרושה, ומכיון שגרשה אינו ראוי להחזירה עוד, לפיכך הוא לוקה. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה, או שנשאת לאחר, שהרי אינו יכול עוד לקים העשה - לוקה על כל פנים, ואף על פי שהוא לא בטל הלאו בידו ממש אלא שנתבטל בסיבה, חייב מלקות, מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה, כמו שהוא העיקר אצלנו, אצל קימו ולא קימו, כאשר כתבתי בסדר זה, במצות שלוח הקן בלאו שלו (מצוה תקמד). תקנט. שלא ישא סריס בת ישראל שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ב) לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה’. משורשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד, כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשולחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקודש בדעתנו שכל הסריס בידי אדם, יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק העניין ונמאס אותו ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים. מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה איזהו פצוע דכה? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלושה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלושה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משוחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, והכי איתא בירושלמי. תקס. שלא ישא ממזר בת ישראל שנמנע הממזר מלשא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ג) לא יבוא ממזר בקהל ה’ כלומר שלא יבוא לישא אשה מבנות קהל השם, אבל להכנס עמהם בכל מקומות מושבותיהם ולישא ולתן עמהם בכל הדברים מותר באמת כאחד מבני ישראל. וכבר אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג, א), שממזר תלמיד חכם קודם בקריאת התורה לכהן עם הארץ. משורשי המצוה לפי שתולדת הממזר רעה מאוד, שנעשית בטומאה ובמחשבת פיגול ועצת חטא, ואין ספק, כי טבע האב צפון בבן, ולכן ה’ בחסדו הרחיק זרע הקודש ממנו, כאשר הבדילנו והרחקנו מכל דבר רע. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהממזר שאסרה התורה, הוא שנולד מן העריות הנזכרות בתורה, חוץ מן הנידה שהבן ממנה פגום ואינו נקרא ממזר, ובין הבא על העריות ברצון או באנס או בשגגה, בכל עניין נקרא ממזר. וגוי ועבד הבאים על בת ישראל הולד כשר, בין פנויה, בין אשת איש, בין באונס, בין ברצון, וגוי ועבד הבאים על הממזרת הולד ממזר, וממזר הבא על הגויה הולד גוי, ואם נתגיר הרי הוא כשר מיד ככל הגרים שבאומות. ואם בא על השפחה הולד עבד, ואם שחררו הולד כשר כשאר עבדים המשוחררים ומותרין בבת ישראל. זה הכלל, בן הבא מן השפחה או מן הגויה או מן העבד או מן הגוי או מן הממזר הולד כמוה, ואין משגיחין על האב כלל. ומפני דבר זה התירו חכמים (קדושין סט, א) לממזר לשא שפחה כדי לטהר בניו, שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין. וממזר מותר לשא גיורת, וממזרת מותרת לגר, שנאמר בקהל ה’ וקהל גרים לא אקרי קהל, והולד הולך אחר הפגום. ואפילו גר שנשא גיורת הבן מותר בממזרת מן הטעם שאמרנו, אף על פי שהורתו ולדתו בקדושה. ואפילו בניו ובני בניו, עד שישתקע שם גיות מהם, כלומר שלא יודע שהוא גר, אבל גר שנשא בת ישראל או בן ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מיבמות וסוף קדושין [א''ה סי' ד']. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה והוא ממזר, ונשא בת ישראל, או ישראל שנשא ממזרת, כיון שבעל אחר הקדושין לוקין הוא והיא. אבל בעל ולא קידש אינם לוקין, שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושין אלא כהן גדול באלמנה, כמו שכתבתי במקומו בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רעג), זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל יש מן המפרשים שכתבו (ראב''ד בהשגותיו שם הל' ב), דבביאה לחודה בלא קדושין לוקין. תקסא. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם ואפילו אחר שיתגירו, שנאמר (דברים כג ו) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ עד עולם. משורשי המצוה מה שמפורש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו' והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם. ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי, וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המברך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהזכרים דוקא מבני עמון ומואב הם ובניהם עד עולם הוא שאסורין לבוא בקהל, אבל הנקבות מותרות מיד שתתגירנה, ואמרו בטעם זה, לפי שהאיש דרכו לקדם, אבל לא הנקבות, כלומר שהן לא היתה ידן בנבלה כשלא קדמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והאל לא יעות משפט לענוש האשה בשביל נבלת האיש, חלילה לאל מרשע. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מן יבמות וסוף קדושין [א''ה סימן ד]. ואיסור זה היה נוהג קודם שעלה סנחריב מלך אשור על ירושלים והגלה את ישראל וגם בלבל כל האומות וערבן זה בזה, שהוא מלך על כל העולם, אבל אחר שבלבל סנחריב העולם, ונתערבו בני עמון ומואב עם שאר אומות העולם, הותרו הכל מיד שנתגירו, שחזקה היא שכל הפורש ובא להתגיר שהוא פורש משאר אומות שהן רוב כנגד בני עמון ומואב וכנגד מצריים ואדומיים שנאסרו גם כן, כמו שנכתוב בהן בסמוך (מצוה תקסג ד) בעזרת השם. ולפיכך כל שיתגיר בזמן הזה אין לנו לחקור עליו כלל אי מזה עם הוא, אלא מותר מיד מאיזה עם שיהיה. תקסב. שלא לדרוש שלומם במלחמה שנמנענו מהשלים עם עמון ומואב עד עולם. והעניין הזה הוא שהאל צונו כשנצור על המדינות, שנשאל מהם השלום קודם המלחמה, וכמו שכתבתי בסדר שופטים במצות לקרוא שלום במלחמת הרשות (מצוה תקכז), ובעמון ומואב נמנענו מהתנהג עמהם כמנהג זה, ועל זה נאמר (דברים כג ז) לא תדרוש שלומם וטובתם וגו', וכן אמרו בספרי מכלל שנאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. יכול אף כאן? תלמוד לומר לא תדרש שלומם. משורשי המצוה מה שכתבתי במצוה הקודמת, מהיותם בני הנבלה עד שאין ראויים לשלום וטובה, אבל האכזריות עליהם שבח ומעלה, כמו שאמרנו [הלכות מלכים פ''ו ה''ו]. דיני המצוה כלולים בפשט הכתוב ובמה שהבאנו מלשון ספרי. ואיסור זה היה נוהג בזכרים שהם בני מלחמה בזמן שהיו ישראל על אדמתן, שהיו נלחמים עם עמון ומואב, שהם באיסור זה מהשלים עמהם, אבל עכשו בזמן הזה אין בנו כוח להלחם, וגם האומות האלה כבר אבד שמם בבלבול סנחריב, כמו שזכרנו במצוה הקודמת. תקסג. שלא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל שלא להרחיק זרע עשו אחר שיתגירו, כלומר, שלא נמנע מהתחתן עמהם, שאין בהם איסור כמו בעמון ומואב, אלא מותרין הם אחר שני דורות. ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב אדמי כי אחיך הוא וגו' בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה’ ודור שלישי, הוא בן בנו של הגר. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות עח, א), שמצרית מעוברת שנתגירה בעודה מעוברת בנה הוא נקרא שני, אף על פי שהורתו בעוד שהאם מצרית. שורש המצוה נגלה, כי הוא להודיענו שלא נתנהג באיסור עם זרע אדום ולא נרחיקם, בקל וחומר מבני עמון. לומר, עמון ומואב בשביל פעם אחת שלא קדמו אותנו בלחם ובמים הרחיקנו האל מהם, אדומיים ומצריים שצערו כל כך את ישראל על אחת כמה וכמה? על כן באתנו האזהרה עליהם שלא להמנע מהתחתן בם, כי השעבודין ששעבדו הם בנו, גזרת ה’ היתה עלינו, ואין לנו לקבוע עליהם שנאה בלבבנו על כך, ואחינו ייקראו בהתגיירם ובואם לחסות תחת כנפי השכינה. ובעמון ומואב טעם אחר יש על שנאתן, והוא עניין הנבלה הגדולה אשר מצאו את לבבם לעשות, הכל כמו שכתבתי למעלה בסמוך (מצוה תקסא). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, מצרי שנשא מצרית ונתגירו בעודה מעוברת הולד נקרא שני, שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו', הכתוב תלאן בלידה. וגר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי. זה הכלל, באומות לבדם הלך אחר הזכר, וכמו שמצאנו שנתיחסו בכתוב אחר הזכרים, שנאמר (מלכים ב כ, יב) בלאדן בן בלאדן, נתגירו הלך אחר הפחות. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מיבמות ובסוף קדושין [א''ה סי' ד]. ונוהג איסור זה, שנמנענו מהרחיקם אחר שנתגירו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והסכים בדעתו, שלא להתחתן בם אפילו אחר שני דורות מצד שהצר לישראל או מצד שקבע בלבבו שנאה עמהם מפני שבאו מאמה אחרת עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. תקסד. שלא להרחיק מצרי דור שלישי שנמנענו שלא להרחיק ולתעב המצרי מהתחתן עמו בדור השלישי אחר שיתגיר. ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. כל עניין מצוה זו במצרי, כעניין מצות אדומי הקודמת, אין צורך להאריך בה. ואל תשמע מדברנו שנהיה מצוים להתחתן עם המצרי או עם האדומי אחר שלושה דורות, שאין כונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמם חלילה, והמשפחות המיוחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם, אבל ימנענו הכתוב מהרחיק חתונם בטענת איסור, ויודיענו שאין בהם איסור כלל, וכמו שכתבתי למעלה בסמוך. תקסה. שלא יכנס טמא להר הבית שנמנע כל טמא מהכנס במחנה לויה שדמיונה לדורות הר הבית. ועל זה נאמר (דברים כג יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה לא יבוא אל תוך המחנה. וכן אמרו זכרונם לברכה בפסחים (סח, א) ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה. מתקיף לה רבינא ואימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבר עליו בעשה ולא תעשה? אם כן נכתב קרא לא יבוא אל תוך, כלומר שאם כן דבמחנה אחת לבד ידבר, היה לו לומר לא יבוא תוכה, שכבר הזכיר מחנה בראש הכתוב, המחנה למה לי? ליתן לו מחנה אחרת, כלומר משהזכיר מחנה פעם אחרת למחנה אחר רמז הכתוב, והיא מחנה לויה, שלא יבוא בה כל טמא. משורשי הרחקת הטומאה ממקום הקודש, כתבתי כמה פעמים בספרי (מצוה שסב). דיני המצוה מבוארים בפרק ראשון ממסכת כלים [הלכות ביאת מקדש פ''ג]. ונוהגת מצוה זו שלא להכנס טמא. בין זכר בין נקבה בהר הבית אפילו בזמן הזה, וכעניין שאמר הכתוב (ויקרא כו, לא) והשמותי את מקדשכם. ודרשו בו זכרונם לברכה (מגלה כח, א) קדשתן עליהם אפילו כשהן שוממין, וכמו שכתבתי למעלה (מצוה קפד, שסג). תקסו. מצוה להתקין מקום להפנות בו שנצטוינו כשיצאו חילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות (סנהדרין קד ב). ועל זה נאמר (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'. ולשון ספרי, אין יד אלא מקום, שנאמר (שמואל א טו, יב) והנה מציב לו יד. משורשי המצוה כעניין שכתוב בפרשה, כי ה’ אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש וגו', כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולן נקיי הנפש, כי כל הירא מעבירות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות, כאשר ידוע ומפורסם, שהנקיות מידה מן המידות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (כ, ב), וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טנוף (עי' מו''נ ח''ג פמ''ח). דיני המצוה כלולים בפשט הכתוב. ונוהגת בזמן הבית בזכרים, כי הם הנלחמים, לא הנקבות. והעובר על זה ולא התקין לו מקום מחוץ למחנה ולכלך מקום המחנות ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד שגורם לשכינה להסתלק ממחנה ישראל. וכמו שכתוב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כלומר, בהיותכם בתוך הלכלוך, תרחיקו עצמכם מן הטוב. תקסז. מצוה להתקין יתד לחפר בו להיות לכל אחד מבני החיל, יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה. ועל זה נאמר (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזנך. פירוש 'אזנך'' '- כלי זין. ושורש מצוה זו, וכל ענינה במצוה הקודמת לה. וזה הפסוק הואיל ובא לידינו נכתב עליו המדרש שסמכו לו זכרונם לברכה בגמרא שאמרו (כתובות ה, ב),: למה אצבעותיו של אדם עשויות כיתדות, כלומר שהן משופות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יתן אצבעו לתוך אזנו, שנאמר ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזנך. תקסח. שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל, לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתב בדמיו חוב על עצמו. ועל זה נאמר (דברים כג טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו. וכן הוא מבואר במסכת גטין (מה, א), שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם, שהדין בו, שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה ה’ יתברך. משורשי המצוה מה שזכרנו, שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו כבוד המקום, ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת ה’ יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא. דיני המצוה מבוארים שם במסכת גטין (שם). ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה בזכרים ונקבות שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו, אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו, עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה, שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק. תקסט. שלא להונות עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ שנמנענו שלא להונות העבד הבורח אלינו מחוצה לארץ, ועל זה נאמר (דברים כג יז) עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר בטוב לו לא תוננו. ולשון ספרי: לא תוננו זו אונאת דברים, כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים, וכל שכן במעשה. ומשורשי המצוה מה שכתבתי בלאו דאונאת הגר בסדר משפטים (מצוה סג), כי טעם שניהם שוה. ועל כן האל ברוך הוא, כמו שהוסיף לאו באונאת הגר לחולשת נפשו, בהיותו נוכרי בתוך העם, כמו כן הוסיף לאו באונאת העבד, שהוא יותר חלוש הנפש ונבזה מן הגר. שלא תאמר זהו עבד ואין עליו קפידאו ולא עלינו ממנו חטא מאונאת דברים. וידענו בברור שזה העבד והגר שהוזהרנו מלהונות אותם אפילו בדברים, שניהם קבלו התורה על עצמם, כלומר שגר זה הוא גר צדק, והעבד הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות. ושם באונאת הגר וכמו כן בלאו אונאת החבר ישראל בסדר בהר סיני (מצוה שלח) כתבתי מעט בדיני אונאת דברים ובאונאת ממון. ונוהג איסור זה שלא להונות העבד שברח מאדוניו לארץ הקדושה בזכרים ונקבות בכל זמן. והעובר על זה ואונה אותו, בין בדברים בין בממון, עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי עשית מעשה. תקע. שלא לבעול אשה בלא כתובה וקדושין שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר (דברים כג יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ ל''ת שנה) וזה לשונו: וכבר נכפל הלאו בזה העניין בלשון אחר בכתוב (ויקרא יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון ספרי (קדושים ז ג) אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני לאיזה דבר נכפל זה הלאו בזה הלשון ואיזה עניין הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים, אלא לשקול ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב. ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה, ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו בתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה, אחר שזהו חוקו הראוי לו, כלומר החמישים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר. ונמנע מזה ונאמר לו, אל תחלל את בתך להזנותה. לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנוס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום, אין שום צד היתר לזה בשום עניין. והראה טעם בזה ואמר (ויקרא שם) לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זימה. לפי שהפיתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה העניין בבחירה ורצון, ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאוד ומשובח בזה הפסוק, והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים. עד כאן מלשונו זכרונו לברכה. והרמב’’ן זכרונו לברכה (בהשגתו לספר המצוות שם) תפש עליו בזה, ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקידושין, שאין בזה איסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל, בעניין שאין קדושין תופסין לו בה, וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא (יבמות סא, א) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה, אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קדושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם, ותזהיר הבועל והנבעלת על זה. וכמו כן מיסוד העניין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מופקרת ביניהם, לפי שסופה להיבעל לאנשים שהיא ערוה להם, עד שאין קידושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המפוקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב. וכמו כן הזהיר אבי הבת על זה בפירוש בפסוק אחר, שלא להפקירה לזנות ולא למוסרה למי שאין לו בה קדושין, ועל זה נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתובה וקדושין, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. ועוד אמר הרמב’’ן זכרונו לברכה (שם), כי בעל התרגום כשתרגם, לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו' יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בהן, ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו'. שאילו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה, היו העבדים נכללין בכלל האיסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפירוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל. וכמו כן בכאן, שאמר מבנות ישראל, ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים. ובעניין הלאו הזה דלא יהיה קדש, כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור (מצוה רט) עין שם. משורשי עניין הרחקת הזימה כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה). ודיני מצוה זו מבוארין במסכת כתובות וקידושין [א''ה סימן ו]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושכב עם הפנויה חייבים מלקות הוא והיא, ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קדושין, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. ולדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, לא יתחייבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, כמו שבארנו. ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה, שיש להם לבער הרע מקרבם, ואין עליהם חיוב מלקות, לפי שהם אינן עושין מעשה. אבל עונשם גדול מאוד, שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה. תקעא. שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב שנמנענו מהקריב אתנן זונה ומחיר כלב לגבי מזבח, ועל זה נאמר (דברים כג יט) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה’ אלהיך. משורשי המצוה לפי שהקורבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו בכוח הפעלה ההיא, וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה במצוה צ"ה. ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה, שהיא עבירה מטונפת, שמא יחשוב בעת קרבנו באותו עניין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה. וגם כן מחיר הכלב מטעם זה, כי הקורבן יביא האדם לכפרה על נפשו, וכעניין שקרבנו נשחט ונתח לנתחים, ראוי לו לבעל הקורבן לחשוב, שהיה ראוי לעשות לו כן בגופו על דבר חטאו, אם לא שחסד ה’ יתברך היה עליו לקח ממנו כופר קצת ממונו. ועם הפעולה הזאת ראוי לו שירכך לבבו ויתרכך נפשו על חטאיה, עד שתשוב ותנחם על מה שעשתה ותסכים לבל תוסיף לחטוא עוד, וכמו שכתבתי במקומו בעניין הקרבנות ובסדר הנזכר. והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהם ובטבען החזק, תחזק נפשו ויקשה עורפו מהינחם על חטאיו כאשר ראוי לו. ואם אמנה, בני, שאלו דברי ילדות הן עמם תתעורר, וטעם זקנים תקח. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהאתנן הוא האומר לאשה הא לך דבר זה בשכרך, ואחד זונה גויה או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו, או מחייבי לאוין - אתננה אסור. וכן אתנן הזכור בכלל אתנן זונה הוא, אבל אתנן אשתו נידה אינו באיסור אתנן. והפוסק (רמב''ם שם י''א) עם הזונה לתת לה טלה אחד, אם נתן לה אחר כך אפילו אלף טלאים, כולן אסורין משום אתנן. אין אסור (רמב''ם שם הל' יד טו) משום אתנן ומחיר אלא גופן, לפיכך אין האיסור חל אלא על דבר הראוי לקרב על גבי המזבח. והנותן לה בהמת קודשים במתנה לא נאסרה, שכבר קדם וזכה בה הקדש. ואיזהו מחיר כלב? זה האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה, ואפילו נתן לו כמה טלאים תחת כלב אחד כולן אסורין. ויתר פרטיה מבוארין בפרק ששי ממסכת תמורה [הלכות איסורי מזבח פ''א]. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית. והעובר על זה והקריב אתנן זונה או מחיר כלב עם היות הקורבן פסול חייב, המקריב מלקות כדין מקריב בעל מום, כמו שבארנו בסדר אמר אל הכהנים. והרמב’’ן זכרונו לברכה, יחשב אתנן זונה ומחיר כלב לשני לאוין במנינן במצות. תקעב. שלא יתן הלוה ריבית לישראל שנמנענו מלתת ריבית לישראל, וכמו כן גם מלקחת אותו, ועל זה נאמר (דברים כג כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר וגו'. ובא הפירוש על זה, לא תשיך לא תנשך, כלומר לא תתן ריבית, שהנותנו הוא הנשוך. ובבאור אמרו בפרק איזהו נשך (ב''מ עה, ב) הלוה עובר משום לא תשיך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט, יד). ואלו לא באה המניעה מפורשת על זה, הייתי סבור שהמלוה הוא שאסור לקחתו, אבל הלוה אם רצה למחול ורוצה באונאתו שיהא מותר, כעניין אונאה שהמאנה הוא עובר, לא המתאנה. משורשי איסור הריבית והרחקתו מבני ישראל, כתבתי בו מה שידעתי בסדר משפטים (מצוה סח) ובסדר בהר סיני (מצוה שמג), קצת דיני הריבית כמנהגי, וכל הצריך למצוה זו כמנהג הספר, וקחנו משם. תקעג. להלוות לנכרי בריבית שנצטוינו לבקש ריבית מן האומות כשנלוה להם, ולא נלוה להם בלא ריבית, ועל זה נאמר (דברים כג כא) לנכרי תשיך. וכמו כן מותר ללוות מהן בריבית. ואמרו בספרי, לנכרי תשיך, מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, לא תעשה. משורשי המצוה שאין ראוי לנו לגמול חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו. ובהמנע החסד משאר בני האדם, ונעשה אותו לאלו, נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם, מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך. והנה עם הכונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ עא, א), שמצוה להקדים הלואת ישראל בחינם מהלואת הגוי בריבית. ומה שאמרו שהגוי שלוה מעות מישראל בריבית, אף על פי שנתגיר גובה ממנו כל מה שעלה מריבית עד שנתגיר, שלא יאמרו בשביל שלא יפרע הריבית נתגיר. וכעניין שנצטוינו לבקש מהם ריבית, כמו כן מותר לתת להם ריבית, שלא אסר לנו הכתוב אלא ריבית של ישראל, ידוע הדבר. ואמרו זכרונם לברכה שהגוי שלוה מעות מישראל בריבית ובקש לפרעם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי, ואני אתן לך ריבית מהם כדרך שאתה נותן לישראל הרי זה מותר. ואם העמידו אצל ישראל, אף על פי שנתן הגוי המעות בידו, הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זה ריבית קצוצה. ואמרו זכרונם לברכה שאף על פי שהריבית שלהם מותר מן הדין, אסור לישראל להלוות להם בריבית קצוצה אלא בכדי חייו כדי שלא יהא רגיל עמו תמיד וילמד ממעשיו, אבל אבק ריבית מהם מותרת אפילו ביותר מכדי חייו, דמשום אבק ריבית לא יהא רגיל עמו כל כך. ותלמיד חכם מותר להלוותו בכל מה שירצה, שאין חשש עליו שילמד ממעשיו, כי החכמה תעז לחכם ותשמרנו לעולם (קהלת ז יט). ויתר פרטיה, מבוארים בבבא מציעא פרק איזהו נשך [יד קנט וקס]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והלוהו בלא ריבית מתורת חסד לבד לא מתקוה אליו להרויח עמו מצד אחר או מפני דרכי שלום ביטל עשה זה. והרמב’’ן זכרונו לברכה, לא ימנה בחשבון המצות עשה זה, ואמר שהכתוב הזה לא בא אלא ליתן עשה ולא תעשה במלוה לישראל בריבית. וזו היא כונת המדרש בספרי באמרו זו מצות עשה, וכן נראה כדבריו בגמרא בסוף פרק איזהו נשך, ועם כל זה דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מחשבונו, וגדול הוא מי ששגגותיו ספורות. תקעד. שלא לאחר נדריו יותר משלושה רגלים שלא נאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עלינו, ועל זה נאמר (דברים כג כב) כי תדר נדר לה’ אלהיך לא תאחר לשלמו. ובאה הקבלה (ר''ה ד, ב), שאין עוברין על זה הלאו עד שיעברו שלושה רגלים אחר שנדר. כל עניין מצוה זו כתבתיו מבואר במצות עשה שלו (מצוה תקעה) שבסדר זה, וקחנו משם. תקעה. לקים מוצא שפתיו כמו שנדר שנצטוינו לקים כל מה שנחייב עצמנו בדבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמר וגו'. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לעניין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא, שמצות עשה הוא שיקים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה, והוא אמרו (במדבר ל, ג) ככל היוצא מפיו יעשה. עד כאן. והרמב’’ן זכרונו לברכה (בהשגותיו שם), תפס עליו ואמר, כי הוא כלל שתי מצות בכאן שהן חלוקות בדיניהן ועניניהן ועשאן אחת, כי הכתוב הזה של מוצא שפתיך וגו' נאמר בעניין מה שאדם מחייב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר כי דרש ידרשנו מעמך, כלומר שיבקש ממך הממון הנדר לו ויהיה לך באיחורו חטא, וכן אמרו זכרונם לברכה (ר''ה ד, א) חייבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליו שלושה רגלים עובר בבל תאחר. אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות, שקראו חכמים בטוי, והוא שנדר או נשבע אוכל או לא אוכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה. וזהו שהוצרך הכתוב להבטיח וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא, שאלו בנדרי בטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי בטוי. ואמנם בנדרי בטוי מצוה אחרת נתיחדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב (במדבר ל, ג) לאסר איסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה, ופרשו זכרונם לברכה (ספרי שם) לאסור את המותר. וההפרש עוד שבין נדרי בטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר, אלא שיאמר בהמה זו קורבן או כלי זה לבדק הבית או אתן מנה לבדק הבית או לעניים, ובזה בלבד הוא מחיב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב, שאם עברו שלושה רגלים ולא קים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום בל יחל דברו אינו עובר, עד שיעבר על הנדר בעניין שאי אפשר לו לקימו עוד. אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או בטויים, אבל אמר בדבור בלבד אוכל ככר זה או אלך למקום פלוני או אתן מנה לפלוני עשיר, איננו מתחייב בעשה כלל. אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקים כל דבריו, ונאמר [וכמו] כן בנדרי בטוי שאיננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים. והיוצא מכל זה לדעתו של הרמב’’ן זכרונו לברכה, שנמנה מצות עשה אחת לקיים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקים הנדרים והשבועות של בטוי. משורשי המצוה כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון (מצוה תלח). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה (ו, א), שהצדקה מחוייב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לעניין לעבור עליו בבל תאחר, אין עוברין עד שיעברו עליו שלושה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלושה רגלים ולא קודם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבנו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו, כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו, כלקט שכחה ופאה. דמה שחייב הוא עצמו בו, ובידו לקיים, דאית בה הני תרתי, כגון צדקה מחוייב עליה בבל תאחר מיד. אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלושה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם. ויתר פרטי המצוה, כלומר באור הדקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחיב לעשותו, ואיך ינצל מזה כשיפול לו ספק במה שאמר, הכל מבואר במקומות משבועות, ונדרים, וסוף מנחות, ובמסכת קנים כמו כן. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא קיים דברו בנדרי גבוה, כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תכף שאפשר לו לקיים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי (מצוה תלח), ביטל עשה זה. וכשעברו עליו שלושה רגלים ולא קיים דברו, עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה תקעד). ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה, לגבאים או לעניים אם ישנם שם, ביטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד, כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלושה רגלים לדברי הכל עבר בכל תאחר. ולעניין חיוב נדרי בטוי, כבר נתייחדה בהן מצוה שחייב לקיימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו, ואם אחר לקיימן עד שבא עליהן ביטול, שאין בידו עוד לקיים אותן, אז נאמר בהן שביטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה, והלאו דלא יחל דברו (מצוה תו) ולא קודם לכן, ואפילו עברו עליו כמה רגלים. תקעו. מצוה להניח השכיר לאכול מהמחובר שעושה בו שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבוד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו. ועל זה נאמר (דברים כג כה) כי תבוא בכרם רעך וגו', ובא עליו הפירוש (ב''מ פז ב), שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אנקלוס 'ארי תתגר', וכן כתוב כמו כן כי תבוא בקמת רעך וגו'. ופרשו זכרונם לברכה בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועל (פח, ב), שמשני אלה הכתובים למדנו, שהאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה, ובארו שם, שלא יספיק לנו ללמד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר. משורשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת ה’ עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגידולי הקרקע, שהאדם שמח בו בברכת ה’ אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאוד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות, ידבקו ברעים, והטובות בטובים, מין במינו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם פז, א), מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר? שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמר עבודתו, ומשיגמר עבודתו אסור לו לאכול, והעושה במחובר כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל, זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו, מפני השב אבדה לבעלים, כלומר שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן. והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגו', כמו שנכתוב בסדר זה בסמוך בלאוין שלו בעזרת ה’ (מצוה תקעז). וכן מה שאמרו בעניין זה (שם פט א) שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל, מפני שאינן גדולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומים אף על פי שתולש קטנים מבין גדולים אינו אוכל, מפני שאין זה גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר לקרקע שאינן אוכלין כלל. ומה שאמרו (שם), שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה. הקוצר והדש והזורה והעורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הן אוכלין מן התורה, ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא התרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה, אין חילוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים. כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר ואכלת [ענבים] ולא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שובעך, אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על העניין הנזכר, ביטל עשה זה. תקעז. שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו שנמנע השכיר מלקחת ממה שיעבד בו, יותר על אכילתו, ועל זה נאמר (דברים כג כה) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כל עניין מצוה זו מבואר גם כן במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקעו). והעובר על זה, בין איש או אשה בכל מקום ובכל זמן, ולקח ממה שהוא עובד בו יותר על אכילתו, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא דבר שבממון שנתן לתשלומין, וכבר קדם לנו הכלל שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז א), שכל לאו שנתן לתשלומין אין לוקין עליו. ואם תשאל ולמה היה צריך לאו על זה, והלא בכלל גזל הוא? התשובה, לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלוקחו מגידולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך, כמו שהם מקפידים במה שיש להם תוך הבית, על כן היה מחסדיו ברוך הוא, להרבות עליו האזהרות במה שהכישלון מצוי, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (שם כג ב), רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. תקעח. שלא יאכל הפועל בשעת מלאכה שלא יאכל השכיר בשעת עבודתו מהדבר אשר יעבוד בו, אף על פי שהוא מותר לאכול ממנו שלא בשעת עבודה והוא בהליכתו מאומן לאומן, כשהוא עובד במחובר לקרקע לא הותר לאכול בשעת עבודה, ועל זה נאמר (דברים כג כו) וחרמש לא תניף על קמת רעך. שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ פז, ב) חרמש, לרבות כל בעלי חרמש, ובשעת חרמש, כלומר עת הקציר לא תקצר לעצמך. וכבר נודע שזה הכתוב בא בשכיר, ופירוש כי תבוא, כלומר, כי תבוא בשכרך לעשות עם בעל השדה, כדמתרגם אנקלוס ארי תתגר. עניין מצוה זו מתבאר גם כן במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקעו). והעובר על זה בין איש בין אשה, בכל מקום ובכל זמן, והניף חרמש על קמת רעהו כעניין שפרשנו, עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת. תקעט. הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בגט שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו, לגרש אותן בכתב, ועל זה הכתב יאמר הכתוב ספר כריתות, והוא שיקראו אותו רבותינו זכרונם לברכה גט, וכמו כן המתרגם תרגם ספר גט, ועל זה נאמר (דברים כד א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. משורשי המצוה לפי שהאשה נבראת לעזר לאדם, והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב, ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואחר שכן, היה מרצונו ברוך הוא שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה שיוציאנו מביתו. ומן הטעם הזה, יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גטין (צ, א), שאפילו הקדיחה תבשילו יכל לגרשה, כלומר מפני דבר קטן, אחר שאינה לו אלא ככלי יקר שבבית. ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו בדמותו, וחננה האל לצרכו ולכבודו, עינים לראות ואזנים לשמוע ונפש שכלית, אין ראוי להוציאה ולשלחה מעליו, כי אם בטענה גדולה, וכעניין שאמר הכתוב כי מצא בה ערות דבר. אבל מכל מקום דברי הכל שכשמצא בה דבר גדול, שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה, אין הכרח עליו להיות אתה על כל פנים, [כאשר יעשו קצת מן האומות, שיכרתו ברית עם האשה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפירוד ואם תעשה לעיניו הזימה ותחריב כל אשר בבית ותבעיר באש כל אשר לו, מגדיש ועד קמה ועד כרם זית]. ואמנם צותנו התורה בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדיבור לבד, פן יהיה זה לנו לאבן נגף ולצור מכשול להיות זימה בתוך עמנו, שתטען המזנה על בעלה כי הוא גרשה ממנו, גם יהיה מעשה הגרושין מצוי הרבה. אכן עתה שנתחייבנו לכתוב הדברים בספר והעד עדים, צריכה להראות שטר כל הטוענת גרושין. ועוד תועלת בדבר, כי בתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים, וינחם מלגרש אותה. וגדול השלום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) שהגט הזה שזכרנו צריך האיש לתנו ביד האשה או ביד שלוחה, ששלוחו של אדם כמותו. וכן יכל ליתנו לתוך חצרה ומתגרשת בכך, והוא שתהא עומדת שם בתוך רשותה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ומה שאמרו גם כן שזה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אין כונת הכתוב שיכתוב הוא בידו, אלא אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב ולתן לה, ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר לתן לה, לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ולא נאמר ונתן אלא לומר שלא תקח מעצמה. והאומר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והרי אלו שלוחיו והן הן עדיו. ואי אפשר לנתינת גט בלא עדים, שנאמר על פי שנים עדים יקום דבר. ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד, שאינו גט כלל. ובמה דברים אמורים? בכתב ידי סופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד הרי זה גט פסול. ולפנינו נבאר בעזרת ה’ מה בין גט פסול לשאינו גט כלל. ועשרה דברים הם הנקראין עיקרי גרושין מן התורה, ואלו הן, א) שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ומהן שכופין אותו על ידי ישראל עד שיאמר רוצה אני. ב) ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר. ג) ושיהיה עניין הכתב, שגרשה והסירה מקנינו. ד) ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ה) ושיהא נכתב לשמה. ו) שלא יהיה הגט מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו. ז) ושיתננו לה. ח) ושיתננו לה בפני עדים. ט) ושיתננו לה בתורת גרושין. י) ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שיתננו לה. וכל אלו מבוארין במשמעות הכתוב. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ועיקרו של גט הוא (גיטין פה, א) שיאמר האיש לאשה אני פלוני מגרש אותך פלונית שהיית אשתי קודם מעשה גט זה, והרי את מותרת לכל אדם. ומכל מקום נהגו כל ישראל לכתוב הגט בלשון ארמי, אף על פי שמותר לכתבו בכל לשון לכתחלה. וזהו נוסח הגט שנהגו בו הכל בארצנו. ביום פלוני בשבת, כך וכך ימים לירח פלוני (ואם ראש חודש שני ימים, אומרים בכך וכך ליום החודש הראשון או לשני, מפני שגט מאחר פסול, מה שאין כן בשאר שטרות), בשנת כך וכך ליצירה למנינא דרגילנא לממני בה במקום פלוני, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני, וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי, די הוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך לאתנסבא לכל גבר דיתיצביין, ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין, כדת משה וישראל: והעדים חותמין מלמטה. ונהגו העם לכתבו בשתים עשרה שטין כמנין גט (גיטין ב, א תוס' ד''ה המביא), ובשיטה האחרונה כותבין כדת משה וישראל לבד. וכמו כן גט שחרור גם כן כותבין בשתים עשרה שטין. ונוסח גט שחרור כנוסח הנזכר, לבד לשון השחרור שמשנין בו, וזהו: בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת פלונית לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני דיתיב על נהר פלוני, או על כף ימא איך אנא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושחררית ושבקית יתך לך, אנת פלוני הדר עכשו במקום פלוני, וכל שום וחניכא דאית ליך ולאתריך דהוית עבדי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ושחררית יתיך ליך, דיתיהוין רשאה ושלטאה בנפשיך, ואנש לא ימחה בידיך מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אנת לעצמך, והרי את בן חורין ותשתרי את וזרעיך למעל בקהלא דישראל, ורשו דאנש לית עליך ועל זרעיך. ודן די יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל. וכותבין כדת משה וישראל. בשיטה אחרונה, וחותמין העדים. ומנהג העולם להזהיר המגרש, שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, ואומרים לו, שיאמר כתבו גט זה לשם אשתי פלונית, ומעמידין אותו שם על הסופר, ומכל מקום אם הלך לו אחר שצוה לכתוב הגט ולחתום ולתת, נותנין אותו ואין חוששין למיתה כי נעמיד אותו בחזקת חי. והזהירונו זכרונם לברכה, שלא יכתב בגט 'ודן' ביו''ד, שמא יקרא הקורא ודין, ויהיה המשמע, כלומר משפט יהיה ביני ובינך והגט צריך לשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו, שלא יכתב אגרת ביו''ד, שמא יקרא הקורא אי גרת, כלומר אם זנית. ולא יכתב למהך ביוד, שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר, לי שחוק, ולא יכתב תהויין ותצביין בשתי יודין, שמא יקרא הקורא תהויין תצביין, כלומר, שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך בויו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהיא שבקה אותו. ועל דרך זו צריכין להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתב הגט, שלא יהיה בו משמע שני ענינים. וכמו כן צריך הכותב להזהר בכתיבה, שתהיה כתב מבואר, עד שידעו לקרותו הקטנים שאינם לא סכלים ולא נבונים, ויכול לכתבו בכל לשון ובכל כתב, ובלבד שיהיה הלשון והכתב ברור על העניין שזכרנו, וכבר נהגו ישראל לכותבו בלשון ארמי ובכתב אשורי. [דיני שטרות] . והנה אכתוב לך בני, מעט בכאן בנוסח שטרות דעלמא ואף על פי שאין זה מכלל המצוה ומענייני שם 'גט' שדברנו עליו שם כולל הוא לכל שטר ומן ה’ הוא זה. תחלת כל דבר אומר, שראוי לכל עדים כשרים, לחקור ולהבין עיקרי הדברים שיעידו עליהם מאי זה עניין שיהיה, ושיודיעו לבעלי הדבר, שיעידו להן בלשון ברור כל התנאים שביניהם, ויחזרו לפניהם כל הדברים עד שישכילו אותם יפה, ולא כאשר יעשו העדים הסכלים, המפשיטים גלימות בני אדם ונכסיהם וקנינם בזנב גלימתם, שלוחשים מעט באזני ההמון הטפשים, וטרם יודיעום ויבינו עיקרי התנאים, הולכין וכותבין וחותמין כטוב בעיניהם עליהם, עד שיוציאו אותם נקיים מנכסיהם. ואנחנו עם הקודש, לא כן נתן לנו ה’ אלקינו, לעשות שום דבר כי אם בדרך אמת, ועל כן נכפלה האזהרה על האונאות בתורה שלוש פעמים, כדכתיב ולא תונו איש את עמיתו בשלושה מקומות (ויקרא יט, לג, כה יד יז). ורבותינו זכרונם לברכה גם כן הודיעונו בכמה מקומות בגמרא, לקיים כל דבר אחר אמתת העניינים וכדעת המוכרים והלוקחים, ולא נטה הדין כולו אחר הדיבורים, כי אם אחר כוונת האנשים, בהיות לנו כוונתם ברורה, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה בכתובות (צז, א) בפרק אלמנה נזונת, זבין ולא אצטריכו לה זוזי, דהדרי זביני. והוא דגלי אדעתה דמשום דצריך להו לזוזי למעבד בהו כך וכך הוא דמזבן. ואמרינן נמי בקדושין (נ, א) בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל, סליק ולא אתדר לה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למתדר הוא ולא אתדר לה, כלומר והדרי זביני. הנה שדעתם לומר שיגמרו המעשים כולן אחר האמת וכונת העושים, והוא דרך ישרה שיבור לו האדם ובה יצליח בכל מעשיו. הנוסח הנהוג בכל שטרי מכירות ומתנות זכויות ומחילות בינינו כן הוא: יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני היו עלי עדים וקנו ממני ותנו לו לרבי פלוני בן פלוני, להיות לו לראיה ולזכות, מחמת שנטלתי וקבלתי מידו כך וכך מעות, ומכרתי לו בהם כרם (או שדה או בית פלוני), כמו שמסמן וממצר בסימניו ובמצריו, ואלו הן מצרי אותו מקום, מצר פלוני כן ומצר פלוני וכו', עד שממצר אותו מארבע רוחותיו, כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי אני פלוני מכירה גמורה בקנין גמור מעכשו בממון הנזכר וכו'. ואחר כך מזכיר בפרט עניני אותו המקום, כגון עצים ואבנים קורות, וקירות ותקראות, וכל זה לשפרא דשטרא. וצריך להזכיר (ב''ב סג ב) עמקא ורומא. וכמו כן נהגו עכשו לכתוב בשטרי חוב על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דאי לאו שביעית תהיה משמטת, דקימא לן שמיטת כספים נוהגת בחוצה לארץ מדרבנן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תעז). ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קסז, א) בעניין זה של שטרות, דלא לכתוב אניש מחשבון שלושה עד עשרה בסוף שיטה, דלמא מזייף ויכתב משלושה שלושים, ומארבעה ארבעים, ומחמשה חמשים, וכו', ואי אתרמי לה בסוף שיטה נהדרה תרי תלתא זמני ואפשר דמתרמי לה באמצע שיטה. וכן אמרו בעניין זה (שם קסה ב) שאם כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים או בהפך שהכל הולך אחר התחתון. וכן אמרו (שם קסז, ב) שכותבין שטר למוכר או ללוה אף על פי שאין הלוקח או המלוה עמו, אבל אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. ואמר רב יצחק בר יוסף בפרק גט פשוט (שם קסא, ב) שכל המחקין כולן צריך אניש למכתב קיומיהו. וצריך גם כן לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, לפי שאין למדין משיטה אחרונה, ומפני כן אם הרחיקו העדים מן הכתב שיטה אחת כשר. וזה שנהגו לכתוב הכל שריר וקים בשיטה אחרונה, מפני שהלשון אינו מעכב בשטר, ואפילו אם נלמד ממנו, אין בכך כלום. ואמר רבא שם (קסג א) ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שכשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, אינו דומה וכו'. אמר רב שישא ברה דרב אידי בפרק הזהב (ב''מ מז, א) דכתבינן בשטרות וקנינא מנה במנא דכשר למקניא בה, 'במנא' - לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפרות, 'דכשר' - לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקה, 'למקניא' - לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ורב ואיתימא רב אשי אמר 'דכשר' - למעוטי איסורי הנאה. ונוסח שטר חזקה כך הוא: בפנינו אנו עדים חתומי מטה וכו', נתן פלוני לפלוני מפתחות מקום פלוני שמכר לו כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו שעדיו פלוני ופלוני, ובפנינו אנו עדים אמר לו פלוני לפלוני לך חזק וקני, ורבי פלוני הנזכר פתח ונעל בפנינו והחזיק בו חזקה גמורה, ומה שהיה בזמן פלוני. נוסח שטר מכירת חוב: אני פלוני מוכר לך פלוני שטר חוב פלוני שחייב לי פלוני שהוא מחזיק כן וכן, ותזכה בו ובכל שעבודו בכח שטר זה ובמסירת השטר, ואם אין השטר בידם מזכה אותו בה אגב ארבע אמות קרקע, וכל מלוה על פה אמרו זכרונם לברכה שאינה נקנית כי אם במעמד שלושתן, וזה מתלת מלי שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יד, א) שהן הלכתא בלא טעמא. נוסח שטר צוואה: אנו עדים חתומי מטה נכנסנו אצל רבי פלוני לבקרו ומצאנוהו חולה ומוטל במיטה, ודבריו מכונים בפיו, ודעתו מיושבת עליו להשיב על הן הן ועל לאו לאו, ואמר לנו, הריני חולה ומתיירא שמא אמות מחולי זה, בבקשה מכם היו עדי צואתי, והריני מצוה בפניכם מחמת מיתה ונותן אני לבני פלוני כן וכן, ולבני האחר כן וכן, ולפלוני כן וכן. ואחר כל דבריו כותבין, כל זה ציווה בפנינו רבי פלוני הנזכר מחמת מיתה, וידענו בברור שמתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו, וחיים לנו ולכל ישראל הניח. נוסח שטר קיום בית דין: במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא, ואתברר לנא חתימות ידא דסהדיא אלין דחתימין לעיל בשטרא דנא דהיא היא חתימות ידיהון, ואשרנוהו וקימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים. וחותמין שמותיהם. ויתר רובי הפרטים היוצאים בעניני הגט ובשאר שטרות, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת גטין ובבבא בתרא בפרק גט פשוט ובקצת מקומות בתלמוד בפזור. ונוהגת מצות גטין בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וגרש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכעניין שפרשו חכמינו זכרונם לברכה, ביטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, לפי שדינה כאשת איש, והוא מחזיק אותה כמגרשת, ועונש אשת איש ידוע, כי הוא מן העבירות היותר החמורות בתודה. תקפ. שלא יחזיר גרושתו משנשאת שנמנענו מלהחזיר האשה אחר שגרשנוה ונשאת לאחר, ודוקא נשאת או נתארסה, אבל זנתה אחר שגרשה מותר להחזירה, ועל זה נאמר (דברים כד ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, וזה ידבר אחר שנשאת לאחר, כמו שאמר תחילה והלכה והיתה לאיש אחר, דאלו קודם שתנשא מותר להחזירה, וגם ראוי לעשות כן אם אינה רשעה. משורשי המצוה כדי להרחיק כל עניין הזימה וכל הדומה לו. וכבר כתבתי בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובלאו דלא תנאף בסדר וישמע יתרו (מצוה לה), רבוי הנזקים שהן בזימה, וידוע הדבר. וכעין זימה היא להיות אשה יוצאת מן האחד ומשמשת לאחרים ואחר כך לשוב אל הראשון. דיני המצוה במקומות מיבמות [א''ה סי' י]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים שעליהן באה האזהרה שלא להחזירן, ומכל מקום גם הנשים בכלל האיסור, אף על פי שעיקר הלאו לאנשים. והרמב"ן זכרונו לברכה ימנה בזה הכתוב שני לאוין, האחד שלא להחזיר הגרושה אחר שנשאת, והאחד שלא יבוא הבעל על אשתו אחר שזנתה בעודה תחתיו. תקפא. שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי ציבור שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים. ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה, או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה, כגון לספק מים ומזון לאחיו, או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר (דברים כד ה) ולא יעבר עליו לכל דבר. ואמרו במסכת סוטה (מד, א) לא יצא בצבא. יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון? תלמוד לומר ולא יעבר עליו לכל דבר. ודקדקו עוד, עליו הוא דאין אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים, כלומר לשבים מהמלחמה בשביל רכות הלב, או בשביל חנוך בית וכרם. ועוד אמרו שם, וכי מאחר דנפקא ליה מ'לא יעבר עליו', 'לא יצא בצבא' למה לי? לעבר עליו בשני לאוין. וכבר כתבתי הצריך במצוה זו, לפי עניין הספר במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקפב), קחנו משם. תקפב. מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנשואין, ועל זה נאמר (דברים כד ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. משורשי המצוה כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדוגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות. כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד, א), שאחד הנושא את הבתולה, או את האלמנה, או את היבמה חייב בזה, שכולן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל השנה כולה אינו יוצא למלחמה ואף לא מספק מים ומזון לאחיו שהם במלחמה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבר עליו שום דבר, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, כלומר לא לצרכי המלחמה, ולא לצרכי העיר. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מסוטה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. לעניין שאין בני העיר מכריחין אותו למלחמה, כי אז היינו נלחמים לפעמים. ולעניין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים, ואפילו במחילתה, ביטל עשה זה. ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה ביטול המצוה, ויש אומרים שבמחילתה מותר. תקפג. שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אוכל נפש שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סיבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אוכל נפש, ועל זה נאמר (דבריס כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (ב''מ קטו, א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה "וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב", שזה יביא לחשוב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם "וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו". ועניין זה, שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכולן יעשה אוכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשיית אוכל נפש, נאמר אחר שהאוכל אמנם ישלם בכולן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו. ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עיסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו עניין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי בזה העניין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיוחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ביאור הדבר ועניינו, אף על פי שמשמשין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאומן. שורש מצוה זו ידוע שהוא לתקון העולם וצורך ישובו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שבעניין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל (רמב''ם שם ה''ג) כלים הרבה שעושין בהן אוכל נפש, ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו, חייב מלקות על כל אחת מהן. ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. תקפד. שלא לתלוש סימני צרעת שנמנענו מלקוץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת וגו'. ולשון ספרי, השמר בנגע הצרעת בלא תעשה, ולשון משנה התולש סימני הטומאה והכווה את המחיה, עובר בלא תעשה. משורשי מצוה זו כתבתי בסדר אשה כי תזריע באזהרת ואת הנתק לא יגלח (מצוה קע), וקחנו משם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהתולש סימני טומאה בין כולן, או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כלה, או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית, בין קודם שיראה הכהן הנגע, בין תוך ימי הסגר, בין תוך ימי החלט, או אפילו אחר הפטור - בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ועל זה נאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות, כלומר כאשר צויתים תשמרו לעשות ולא שיתלוש או יקוץ הנגע. וכבר קדם לנו הכלל הידוע (מכות יג ב), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שם), שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסילק מן הנגע ישאר פחות מכשיעור במותר, אבל אם נשאר כשיעור טומאה במותר, כגון שהיתה בה בהרת ובה שלוש שערות לבנות, ותלש אחת או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה, אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחילה, וכן כל כיוצא בזה. אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין העניין כן בנתק, שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק, עד שיגלח כולו, כמו שכתבתי במקומו בסדר אשה כי תזריע (מצוה קע). ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלב ב) בעניין איסור זה, שמי שיש לו צרעת בערלתו אינו חושש לה מלמול, שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה, כדקימא לן בכל מקום, דאתי עשה ודחי לא תעשה, והוא דאי אפשר לקים עשה אלא בבטול הלאו, כגון זה דמילה בצרעת. וגמרו חכמים זכרונם לברכה (יבמות ג, ב) דלא אתמר כללין דין זה בכל הלאוין, אלא דוקא בלא תעשה קל, כלומר שאין בו כרת, כמו לא תעשה דלא תלבש שעטנז (דברים כב יא) דדחינן לה משום עשה דגדילים תעשה לך, וכמו כן זה הלאו דלא יקץ בהרתו, שאין בו כרת גם כן, ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאלו נאמר בתורה בפירוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה. אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה, הואיל והחמיר הכתוב בו כל כך שחייב עליו כרת הרי הוא כאלו אמר בפירוש, עשה דבר פלוני, כל זמן שלא תצטרך לעבור בעשיתו בלאו פלוני. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת נגעים (פרק שביעי). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שמי שנצטרע ומכיר בסימני צרעתו, שאינו רשאי לקוץ אותן. והעובר על זה ותלש אותן על העניין שזכרנו, חייב מלקות. תקפה. שלא למשכן בעל חוב בזרוע שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב, כלומר הלוה, אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו, או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו. ועל זה נאמר (דברים כד י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (ב''מ קיג א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו ליטול משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד. משורשי המצוה כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ ה’ שבראו להתישב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק תשיעי מ''מציעא''. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר על זה ומישכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שניתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט. אבל אם לא קיים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקיימו עוד - חייב מלקות, וכעניין שכתבתי בשילוח הקן (מצוה תקמד), דקימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ב). ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא, למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין. תקפו. שלא למנוע המשכון מבעליו העני שהזהרנו שלא למנוע המשכון מבעליו בעת שהוא צריך אליו, אלא שנשיב לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, ועל זה נאמר (דברים כד יב) לא תשכב בעבטו. ולשון ספרי, לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא תחזירהו לו כשלא יהיה לו במה יחליפנו לחולשת עניו (עניותו), כמו שבאר הכתוב כי הוא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו וגו' (שמות כב, כו). כל עניין מצוה זו, כתבתיו במצות עשה שלו (מצוה תקפז) דהשב תשיב לו את העבוט שבסדר זה. והעובר על זה ולא החזיר המשכון לעני בעת שצריך לו עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה. תקפז. להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו שנצטוינו להשיב המשכון לבעליו הישראלי בעת שיצטרך אליו, כלומר, שאם המשכון הוא מה שצריך האדם ביום, כגון כלי מלאכתו, ישיבהו אליו ביום, והלווה יחזירהו לו בלילה. ואם הוא כלי שצריך אליו בלילה, כגון כסת ומכסה, ישיבהו לו בלילה, והלוה יחזירהו למלוה ביום. ולשון מכילתא (משפטים פסקא קפו), עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כד כה) זה כסות יום, שאתה מחזירו כל היום, כסות לילה שאתה מחזירו כל הלילה - מנין? תלמוד לומר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, מכאן אמרו, ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה בלילה. והראיה שזה ממנין מצות עשה מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (טז, א) כי לאו דלא תבא אל ביתו לעבט עבטו הוא לאו שנתק לעשה, והעשה הוא השב תשיב לו וגו'. משורשי המצוה שהאל ברוך הוא חפץ בטוב בריותיו וזכותם, ורצה שילמדו נפשותם במידת החסד והחמלה למען יזכו לטוב, וכעניין שכתבתי בפרשת משפטים במצוה סו ובהרבה מצות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק המקבל (ב''מ קיג, א) המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו, כלומר שלא בבית דין, ואם ממשכנו חייב להחזיר לו המשכון את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום. במה דברים אמורים? שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, כגון המלוה את חברו על המשכון אינו חייב להחזירו לו כלל, ועד מתי חייב להחזיר לו המשכון? עד לעולם. ואם תשאל אם כן הוא, מה יועיל לו המשכון למלוה? יועיל לו שלא ישמט החוב בשביעית, דקימא לן, המלוה על המשכון אין שביעית משמטתו, וכמו שכתבתי במצות שמיטה למעלה (מצוה תעז). וכמו כן יועיל לו לעניין שאינו נעשה אותו משכון מטלטלין אצל בניו של לוה, דקימא לן, מטלטלי דיתמי, לבעל חוב לא משתעבדי, אלא אם כן הקנה לו בפירוש הלוה למלוה, כדרך שאנו עושין היום בשטרותינו. ומשכון זה אחר שהוא בחזקת המלוה, אפילו מת הלוה בעוד שהמשכון בביתו אינו נעשה מטלטלין אצל בניו, אלא שומטו המלוה ונפרע ממנו. ועוד יועיל לו שאם רצה להפרע מחובו מוכרו ונפרע ממנו אם לא רצה הלוה לפדותו, שלא אמרו להחזיר עד לעולם אלא כשלא רצה המלוה להפרע מחובו. ואם המשכון הוא מכלים שאינם צריכים למלאכה ביום ולכסות בלילה, אמרו זכרונם לברכה, שמניחן אצלו שלושים יום, כדי שיוכל הלוה לחזר אחר מעות שיפרע לו, ואחר שלושים יום אם לא פרעו מוכרו בבית דין. ויתר פרטיה מבוארים שם בפרק המקבל בבבא מציעא. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ולא השיב את העבוט על הדרך שכתבנו למעלה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתוב אותו בסדר זה (מצוה תקפו), בעזרת השם. תקפח. לתת שכר שכיר ביומו לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו. ובארו זכרונם לברכה, בבבא מציעא פרק תשיעי (קיא, א) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב חיוב המצוה לפרעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב. משורשי המצוה מה שמבואר בכתוב, כי כל שכיר ברוב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכעניין שכתוב כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ופרשו זכרונם לברכה (שם קיב, א) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן, והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במידת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חוקה בעת הצורך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים חייב לתן לבעליו בזמנו. ואיזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועל זה נאמר (ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ושכיר לילה גובה כל היום, ועל זה נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר חודש, שכיר שבת שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה. ומה שאמרו שהקבלנות לעניין מצוה זו דינו כמו שכירות, דמכיון שגמר המלאכה והחזירה לבעליה, חייב לתת לו שכרו באותו יום, אבל לא החזיר המלאכה לבעליה אינו עובר עליו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ קיב א), הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו, אפילו אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר. ומה שאמרו (רמב''ם שם ה''ד), שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו, או שיכול לפרעו, אבל אם אינו יכול לפרעו באותו יום, אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה, לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים. והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חייב מדבריהם, משום אל תאמר לרעך לך ושוב. ויתר פרטיה, מבוארים שם בבבא מציעא פרק תשיעי. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה ולא פרע שכירו על העניין שכתבנו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שכתבנו בסדר זה, בעזרת השם. תקפט. שלא יעיד קרוב זה אל זה שנמנענו מלקבל עדות הקרובים קצתן על קצתן, ועל זה נאמר (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. ובזה בא הפירוש המקובל (סנהדרין כז, ב) לא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות. והוא הדין בדיני ממונות שאין מאמינין הקרובים קצתן על קצתן, ואמנם נזכר זה בדיני נפשות על צד הגזמא שלא נאמר אחר שזה אבדת נפש לא נחשוד בו הקרוב אבל נעשה כעדותו, אחר שעדותו היא לאבד נפש קרובו. ואף על פי שהזכיר הכתוב האבות והבנים בלבד, והוא הדין לקצת מן הקרובים האחרים. אבל הזכיר בנים ואבות על דרך משל שהן אוהבין מאוד זה את זה, ואמר שגם אלו אינם נאמנים זה על זה לחיוב, ואין צריך לומר לפטור, והוא הדין לקצת מן הקרובים, כמו שבאה אלינו הקבלה בהן, ובדיני המצוה נזכיר אותם בעזרת השם. משורשי המצוה לפי שעיקר כל עניני בני אדם תלויין בעדות אנשים, וכעניין שכתבתי בתחלת ספרי, ועל כן רצה המקום להרחיק ממנו לבלתי עשות דין בין בני אדם, רק בעדות חזק אמתי נקי מכל חשד. ולחיזוק עניין זה הרחיק כל עדות הקרובים אף בחיוב, פן תתפשט הרגל עדותן זה על זה לקבלו אף לזכות. והעניין הזה הוא מדרכי התורה השלמה שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להמצא בהם ההזק אצל בני אדם. ועוד נמצא לנו תועלת אחר בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד אי אפשר להן להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואלו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו תעלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדין ויחייבו את ראשם למלך, וכשוך החמה כמעט שיחנוק עצמו הקרוב מדאגתו על קרובו ועל מעשהו, וכל דרכי ה’ ישרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין פסול קרבה מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והן האב עם הבן ועם בן הבן, והאחים מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה, ואין צריך לומר הדוד עם בן אחיו. אבל שאר הקרובים מן האם, וכן הקרובים מצד אישות כולן פסולין מדרבנן, וזאת הסברא היא במשנה האחרונה השנויה בפרק זה בורר שהיא כולה הלכה קימת, לדעת קצת המפרשים. אבל מהם יש גדולים וחכמים ונבונים שפסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם, וכן גיסו וחורגו ובכל שאינו ראוי לירשו דפסולין מדאורייתא כמו הקרוב מצד אב, דמרבוי דקרא אבות אבות תרי זמני למדו אותן בגמרא, וראיותיהם בספריהם, תזכה בני ותבחן האמת. והאחין זה עם זה יקראו חכמים ראשון בראשון, וכן האב עם בנו נקרא כמו כן, ראשון בראשון, ובני אחים זה עם זה נקראים שני בשני, ובני בני אחים זה עם זה נקראין שלישי בשלישי, וקימא לן, שלישי בראשון כשר, וכל שכן שלישי בשני, ואין צריך לומר שלישי בשלישי שכשר, אבל שני בשני פסולין, ואין צריך לומר שני בראשון שפסול, ולפי זה האב עם בנו ועם בן בנו פסול, אבל עם בן בן בנו כשר, שהוא עמו שלישי בראשון, אבל יש קצת מן המפרשים שדעתן לומר כי כל יוצאי ירכו של אדם פסולין לו. והאח עם האחות כמו כן ראשון בראשון נקראים כמו באחים, וכדרך שאנו מונין בזכרים דור ראשון ושני ושלישי, כך נמנה בנקבות. וכן בעניין זה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל מי שהוא פסול עם האשה פסול עם בעלה, שהבעל כגוף אחד עם אשתו לעניין זה. וכמו כן נאמר שכל הפסול להעיד על הבעל כמו כן פסול להעיד על אשתו, שהבעל כאשתו, והאשה כבעלה. וחד בעל כאשתו הוא דאמרינן, אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן, כגון חתן גיסו כשר להעיד לו, דגיסו הוא שפסול לו משום אחות אשתו שהיא ערוה לו, אבל חתנו של גיסו לא נפסול אותו מפני שהוא נשוי לבת אחות אשתו שהיא פסולה עמו, דתרי בעל כאשתו, בעניין זה לא נאמר. אבל כל זמן ששתי הנשים הן ערוה עליו, אמרינן תרי בעל כאשתו, כגון שני אנשים נשואים לשתי אחיות פסולין זה בזה, ששתיהן ערוה על שניהם, וכן בעל חורגתו ששתי הנשים ערוה עליו, שהרי הן אם ובתה, וכן כל כיוצא בזה. זה העולה מדברי הגמרא לפי מה שלמדוני מורי ישמרם אל עם הפירושים הטובים. ואמרו בעניין זה בכתובות (כח, א) דנאמנים קרובים להעיד בגדלו על כתיבת אביו או רבו או אחיו שראה בקטנו. ופסול קרובים הוא בדיני נפשות ובדיני ממונות, בין שהעדים קרובים לבעל דבר או לערב, או הם זה לזה, או הם לבית דין, או בית דין לבעלי דבר, או בית דין זה לזה. בעניין קרוב ונתרחק קימא לן דכשר, ואפילו יש שם בנים, דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא לה שאם יש שם בנים פסול. אחי האח מן האם מעידין זה לזה, שהרי אין ביניהן קרבה כלל, אלא שאחיו של זה הוא אחיו של זה, וזה אינו נחשב לקרבה. והאיש עם אשתו ראשון בראשון הן, לפיכך אין הבעל מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה. ואשתו ארוסה לעניין [זה] היא עצמה פסולה, אבל לא לקרוביה עד שישאנה. ודרך כלל למדונו מורינו ישמרם אל בעניין עדות, שכל שידע עדות לחברו והיה בתחילתו בכשרות, כלומר שלא היה פסול לו, ונפסל בינתים וחזר לכשרות, כגון שנתרחק, כשר הוא להעיד לו, אף על פי שנפסל בינתים, ואם היה תחילתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות פסול, ואין צריך לומר תחילתו בכשרות וסופו בפסלות שפסול, כיון דבשעת העדות הוא פסול. ויתר פרטי המצוה, מבוארין בפרק שלישי ממסכת סנהדרין. ונוהגת מצוה זו לעניין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים שעליהם לקבל עדות, שהן בעלי הדין ולא הנקבות. והעובר על זה וקבל עדות קרוב שאין ראוי להעיד ודן על פי עדותו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. תקצ. שלא להטות משפט גר ויתום שנמנע הדיין מהעלים עין להטות דין הגר או היתום, ועל זה נאמר (דברים כד יז) לא תטה משפט גר יתום וגו'. בעניין הטיית משפט כתבתי למעלה בסדר קדשים (מצוה רלג) ומשפטים (מצוה פא) הצריך לפי עניין הספר, וקחנו משם. והעובר על זה והטה משפט הגר עובר בשני לאוין. האחד זה הנזכר בכאן, והשני על 'לא תעשו עול במשפט' הנזכר בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט, טו). ואם היה גר ויתום עובר בשלושה, אחד משום גר ואחד משום יתום שנזכרו בכאן, ואחד משום לא תעשו עול במשפט. ועיקר האזהרה בזה אין ספק שהיא על האנשים שהם בעלי המשפט, ומכל מקום הנשים בכלל האיסור הן. תקצא. שלא למשכן בגד אלמנה שנמנענו מלמשכן את האלמנות, שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ולשון המשנה (ב''מ קטו א), אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה. משורשי המצוה שחס ה’ על בריותיו ורצה לזכותנו לקנות בנפשנו מידת החמלה, וצונו שנרחם על האלמנה, שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, וכל דרכי התורה נעם, ונתיבותיה שלום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין, כלומר בשום צד אין מצערין אותה למשכנה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ויתר פרטיה מבוארין בפרק תשיעי מבבא מציעא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה וחבל בגדיה או כליה או שום דבר מכל אשר לה שלא בשעת הלואה, מחזירין אותו בזה ממנו אליה בעל כרחו. ואם תודה לו החוב בית דין מכריחין אותה לשלם מה שהיא חייבת. ואם תכפור תשבע ותפטר. ואם אבד המשכון או שנשרף קודם שיחזירנו חייב מלקות, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה. ובודאי יקבל אותו בעל החוב בפרעון חובו, ואם כן אני תמה היאך הוא לוקה ומשלם. תקצב. להניח לעניים השכחה שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר (דברים כד יט) ושכחת עומר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה, כלומר, הניחהו שם להם. משורשי המצוה לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת ה’ אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר, מי יתן והיה לי כן, לאסף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת ה’ לעולם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה, שנאמר ושכחת עומר ולא גדיש, ומה שאמרו עומר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה [יו''ד סימן שלב]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם. וכבר כתבתי כל עניין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם, בארוכה בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו ביטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה. תקצג. שלא ישוב לקחת השכחה שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר (דברים כד יט) ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו. ומצות השכחה היא גם כן באילן. וזה הלאו הוא מן הלאוין הניתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכבר כתבתי בסדר זה בעניין שלוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הניתק לעשה, קיים עשה שבו אינו לוקה, ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר - לוקה. והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז), ואם קצר אותה לא יתחייב מלקות על הקצירה, שהרי יכל לתקן את אשר עיוות שיתננה לעניים בשיבולים, ואפילו דש החטה וטחנה ואפאה, יתן מהפת שיעור הפאה לעניים, והרי עדיין בידו לתקן ולא ילקה. אבל אם יקר מקרה שתאבד החיטה ההיא כולה או תשרף, ילקה, שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קימו. ואם הוא בידיו אבד החטה או אכלה כלה כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו בטול שאין בו עוד תקנה בידיו. ומה שאמרו במכות (טז, א) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שלוח הקן בעניין קימו ולא קימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר העניין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקיימו ולא קיימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שייתכן בפאה מן קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה 'לעני ולגר תעזב אתם' (ויקרא יט י). ובעומר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן לגר ליתום ולאלמנה תעזוב אתם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וקבל זה העניין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. משורשי המצוה וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב). תקצד. מצוה להלקות לרשע שנצטוו הבית דין שבישראל להלקות העוברים על קצת מצות התורה, וזהו עניין מלקות הנזכר בגמרא, וכעניין שכתבתי בכל מצוה ומצוה שיש בה חיוב מלקות, ואכתוב בעזרת ה’ במה שאני עתיד לכתוב, ועל זה נאמר (דברים כה ב) והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו וגו'. משורשי המצוה לפי שישראל נקראים בניו של מקום, ורצה ברוך הוא לייסרם על העבירות, כדי שישובו אליו ויזכו באחרונה בעולם שכולו טוב, וכעניין שכתוב (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. ומזה היסוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כב, א) שאומדין המחוייב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיוכל לסבול מן המכות ולא ימות בהן היו מכין אותו. ואפילו אחר שאמדוהו והתחילו להכותו, אם ראו שאינו יכול לסבול האומד שאמדוהו מניחין אותו, כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין במסכת מכות, לקה מקצת וראו שאינו ראוי לקבל מה שאמדוהו פטור. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק הנזכר כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו לעמוד, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו, והאבן נתונה מאחוריו, וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים, ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומכה אותו שליש המכות מלפניו, ושתי ידות מאחוריו, והקורא קורא 'אם לא תשמר לעשות והפלא ה’ את מכותך' וגו' (דברים כח נח נט). ויתר פרטיה, מבוארים בפרק הנזכר במסכת מכות [ה' סנהדרין פ''ו]. ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל, שיש בית דין סמוך ואמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (ב, א) מכות בשלושה, כלומר ששלושה בית דין סמוכין מלקין, ואין צריך לעניין מלקות בית דין של עשרים ושלושה, ובית דין העובר על זה ולא הלקה המחיב מלקות ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, כי ביראת הדין תתקים הדת בהמון. תקצה. שלא להוסיף להכותו שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין, כך הוא, שכל המחיב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה. ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו יכה, ואם לא יוכל לסבלו כולו, יכה כפי יכולתו. ואין פחות משלוש הכאות לעולם. ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המנין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר (דברים כה ג) ''לא יוסיף'', וכן אמרו בספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה, אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אימד ואימד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר לא יוסיף, פן יוסיף. וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד''לא יוסיף'', כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סנהדרין יז, א), והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל: ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן. וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמז להכות, אמרו (שם נח, ב) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך. שורש מצוה זו נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו ליסרו על פי בית דין. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש, אמדוהו שהוא יכל לקבל עשרים אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משולשות, אלא ילקה שמונה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר (דברים כה ג) ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנקלה נפטר. נפסקה הרצועה קודם שגמרו להלקותו, ואפילו במכה הראשונה, פטור. כפתוהו על העמוד וניתק המיתרים בכוחו וברח - פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שנקלה אחיך הוא. ואף כל מחיבי כריתות שלקו אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת מכות [פרק שלישי]. ונוהג איסור זה לעניין שלא להכות אחד מישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל לעניין איסור המוסיף במלקות אינו נוהג אותו העניין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב''ם שם יב) על זה והכה ישראל הכאה גדולה שיתחיב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר, אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר, חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חדוש הוא שחדשה התורה. תקצו. שלא לחסום בהמה בשעת מלאכתה שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבוד בו בשעת עבודה, כגון שתדוש תבואה או תשא תבן ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למונעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר (דברים כה ד) לא תחסום שור בדישו. משורשי המצוה ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדובקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה, אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן, תיקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמור אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקודש ה נבחר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאיסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגידולי הקרקע, בין במחובר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל איסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גידולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה, או קודם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה, חייב משום חסימה. ודין הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין פרות המהלכות על התבואה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק שביעי מבבא מציעא [ח''ה סי' שלח]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר (שם צ, ב) על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות. ואפילו חסמה בקול - לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין (סה ב). והשוכר בהמה וחסמה, לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלושת קבין לחמור. תקצז. שלא תינשא היבמה לאחר עד שתחלוץ שנמנע כל אדם מישראל מלבוא על היבמה בעודנה תחת זיקת היבם, ועל זה נאמר (דברים כה ה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה. משורשי מצות היבום אכתוב מה שידעתי בו במצות עשה של יבום שבסדר זה (מצוה תקצח). וגם שם אכתוב קצת דיני המצוה ועניינה כמנהג ספר זה. והעובר על זה ובא על היבמה, והיא תחת זיקת היבם - חייב מלקות. ועיקר אזהרה זו היא על האנשים, וגם היא בכלל האיסור שלא תבוא ותנשא לשום אדם, עד שתפטר מן היבם. ואפשר שאם עברה ונבעלה לרצונה, ועודה זקוקה ליבם, שגם היא בחיוב המלקות [א''ה סימן קעג]. תקצח. מצות יבום שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים, לקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא 'יבם' בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר (דברים כה ה) יבמה יבוא עליה וגו'. משורשי המצוה לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון, שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה, והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו - היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו, שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם. כמו שידוע, דברא מזכה אבא, שכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קד, א) 'ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא'. וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה, גם אליו חלק בהם, וזוכה גם הוא בזכותם. אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטול חלקו, בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחילה, כמו שאמרנו. ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב (בראשית לח, ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. עניינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטול חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכעניין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כב, ב) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם, בן או בת או בני בנים מאשה אחרת, ואפילו ממזר או ממזרת, שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין העניין רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני. והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמיתי אצל המקבלים, אסמוך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשוך עצמי מכתוב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמיתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין. ומה שאמרו שלעניין יבום וחליצה ולירושה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלעניין אבלות ולעניין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומה שאמרו שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן, שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויותרו כולן. ואינו יכל לייבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, ובא הפירוש עליו (יבמות מד א) בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבוא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה. ומצוה לכתחילה בגדול ליבם. וכמו כן אין יכולין לחלוץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת, נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים מדברי סופרים, כמו שניות, אבל ודאי אין בהן איסורי תורה, מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות. והחולץ ליבמתו, כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו. והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו. כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קודם יבום וחליצה, הרי דינה לעניין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל איסורין אלו, מדבריהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות מא, א) שהיבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין. וזה שאמרו שלא תחלוץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא (יבמות ב). ואמרו זכרונם לברכה בעניין זה (יבמות לה, ב), שאם הניח האח הראשון אשתו מעוברת והפילה אחר מותו, הרי זו תתיבם או תחולץ. ואם ילדה ויצא הולד חי, פטורה מן היבום ומן החליצה - ואפילו מת הולד מיד, מדין תורה - אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיוודע בודאי שכלו לו חודשיו לולד. אבל אם לא נודע - חולצת ולא מתיבמת. וכן אמרו זכרונם לברכה בעניין זה שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה, הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים? בשנתכון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה. ומדברי סופרים (יבמות נב, א) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבוא עליה. הנה שעניין היבמה תלוי בביאה. וכן אמרו זכרונם לברכה בעניין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן: אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחילת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים, שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן, שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זיקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה. ויתר רובי פרטי ענינים אלה, מבוארים כולם משלם במסכתא המחברת על זה והיא מסכת יבמות. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה - ביטל עשה זה. תקצט. מצות חליצה שנצטוינו להיות היבמה חולצת ליבם נעלו מעל רגלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר (דברים כה ט) וחלצה נעלו מעל רגלו. משורשי המצוה לפי שהאשה הזאת היתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו, מן הטעם שזכרנו למעלה במצות יבום, והוא אינו רוצה בה, ציוותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל, שהוא שימוש העבד הקנוי בפרסום לפני בית דין, להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי, וכי ראוי היה לו ליבם אותה, מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת. ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו, להקים לאחיו שם, היא יוצאת מתחת ידו. וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלירוק בפניו, ותלך לה מעתה ותנשא לכל מי שתרצה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות יז, ב) מן כי ישבו אחים יחדו פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, כלומר שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו. ומה שדרשו גם כן אחים יחדו המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, שאינם בחיוב יבום וחליצה. ובן אין לו עין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום או בן בן, או בן בת, או בת בת וכל יוצאי ירך אין שם מצות יבום וחליצה מן הטעם שזכרנו במצות יבום. וזהו סדר חליצה, כמו שלמדנוהו מדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (פרק מצות חליצה), וכן נהוג היום. יבררו שלושה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה, מה שחייבים לקרות, והם הנקראים דיינים, ויוסיפו עוד עמהם, כדי שיהו חמשה, כדי לפרסומי מלתא, או עד עשרה (יבמות קא ב), וכן נהגו העם. ויזהירו (יבמות קד, א) החמשה דיינים, שלא יהו קרובים זה לזה, ולא ליבם וליבמה, ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני, ונקבע מקום לחליצה של פלונית, כי כן אמר רבא (יבמות קא, ב), צריכי דיני למקבע דוכתא, וילכו שם וישבו הדינין, והיבם והיבמה יעמדו כמו בדין, שהדיינין בישיבה, ובעלי הדין בעמידה, ובזה אין עכובא, שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך. ואחר כך ישאלו הדיינין אם היבם הוא גדול בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות, וידעו גם כן בברור אם זאת האשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ, כדאמר רבא, אין חולצין, אלא אם כן מכירין (יבמות קו, א). וכשידעו כל זה בודאי ויתברר להם הדבר, ישאלו גם כן על האשה אם אכלה אותו היום, ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה, ובעינן רקיקה מעצמה, כדאמר רבא (יבמות ב), אכלה תומא ורקקה, אכלה גרגשתא ורקקה לא כלום הוא, וירקה מעצמה בעינן ולכא. מיהו אין דבר זה מעכב, ואם חלצו בעניין זה חליצתן כשרה בדיעבד, שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת. ואחר כך, אם רואים בית דין, שהיבם והיבמה הגונים זה לזה (יבמות קו ב) יפתחו לו ביבום ויאמרו לו, "אי ניחא לך ליבומי יבם, ואי לאו חלוץ". ואם חפץ לחלוץ יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל, שכבר נהגו בו כל העם (יבמות קב א), ויזהר שיהיה תפור כולו מעור (יבמות ב), ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו, וגם לא יותר קטן, אלא יהא חופה מכל מקום את רוב רגלו. וצריך לכתחילה שיחלוץ במנעל שלו ובמנעל של ימין. מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שער תפורות במנעל (יבמות קז ב), ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרוך אותן סביב הרגל, ויתן המנעל ברגלו הימנית, והוא יחף ולא עם בתי שוקים, כדי שלא יהיה מעל דמעל. ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה (יבמות קד א), ויזהר שלא יהיה המנעל ארוך כל כך, שיעלה למעלה מן הארכובה, שזה גם כן הוא מעל דמעל. אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל. ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגלו, ויקשור אותן שני קשרים. ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד, וידחס רגלו בארץ, כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסה לכרעה (יבמות קג, א). ואחר כך (יבמות קו ב) בית דין מקרין את היבמה בלשון הקודש, מן "מאן יבמי" עד "לא אבה יבמי". ותזהר שלא תפסיק בין לא אבה, אלא תקרא שתי תבות אלו בבת אחת בלא הפסק, כי היכי דלא לשתמע אבה יבמי. ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה. ואחר כך באה היבמה אצל היבם, ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל, ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסייע היבם כלל, אלא שיעמוד סמוך לכותל וידחס רגלו יפה בקרקע, והכל מעומד כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו (יבמות קב א), היא חולצת, בין בשמאל, בין בימין, שלא מצינו בגמרא קפידא על זה. אבל בירושלמי (יבמות י''ב א) אמרו שצריכה לחלוץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלוץ לכתחילה בימין, ואם היא גידמת תחלוץ בשיניה לכתחילה, כמו שמפורש בגמרא (יבמות קה א). ואחר כך וירקה בפניו רוק שהוא נראה לדינים, כדאמר רבא (יבמות קו, ב) צריכין דיני למחזי רוקא כי נפיק מפומה דיבמה, ובעינן דמטי רוקא להדי אפה דיבם כדאמרינן בגמרא, שאם הוא ארוך והיא גוצה, וקלטתו הרוח, קרינן בה בפניו, ואם היא ארוכה והוא גוץ, וקלטתו הרוח, לא מהני מידי, דבעינן דמטי עד להדי אפה. מיהו בתר דמטא להדי אפה, אי קלטתו הרוח לית לן בה. ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקודש, מן "ככה יעשה לאיש" עד "חלוץ הנעל", ואחר כך עונין כל העומדים שם "חלוץ הנעל חלוץ הנעל" שלוש פעמים. כדתניא אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאת יבמה לחלוץ אמר, ענו כולכם חלוץ הנעל בלשון הקודש שלוש פעמים. ואמרו בגמרא אמר רב יהודה אמר רב מצות חליצה קוראה וקורא, חולצת ורוקקת וקוראה, מאי קמשמע לן? מתניתין היא, קמשמע לן מצוה, ואי אפיך לית לן בה, וכן הלכה. ואחר שחלצה בבית דין כראוי, בית דין כותבין לה גט חליצה, כדי שתנשא בו לשוק. וכתב הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו, וזה לשונו: וכן כתב גט חליצה צריך לסרגולה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא, ומחתם עלה תלתא ובלבד שיודעין להקרות. ודין הוא גט חליצה: ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני דהוא כדין לבריאת העולם למנינא דרגילנא במתא פלונית, אנחנא דיני, דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני, ארמלתא דפלוני, והקריבת קדמנא גברא חד דשמה פלוני בר פלוני, וכן אמרה לנא פלנית דא, פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני בר פלוני מאבוה, הוינא נסיבנא לה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומוחסין ומוקי שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני, אחוהי חזי ליבומי יתי, כען, רבנן דיני, אמרו לה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא לטלע לי קדמיכון רגלה דימינא ואשרי סינה מעל רגלה וארוק באנפוהי, ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוה הוא, ואמרנא לה, אי צבית ליבומי יתה יבם, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר, לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאי פלוני אקרינא לה לא חפצתי לקחתה. ואטלע לה רגלה דימינא ושרת סינה מעל רגלה ורקת באנפוהי רקא דאתחזי לנא מן פומא על ארעא, ותוב אקרינוה לפלניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דיני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאתעבד עובדא דנא קדמנא, שרינוה לפלניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי, ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעית מננא פלניתא דא, גטא דחליצותא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתימין תלתא עלה. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכתא המחברת על מצות יבום וחליצה, והיא מסכת יבמות, ומפני כן נקראת ''יבמות'' ולא חליצות, מפני שאמרו זכרונם לברכה (יבמות לט ב) מצות יבום קודמת למצות חליצה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלוץ, ברוע לבבו, ביטל עשה זה. תר. מצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להרגו, ואפילו בנפש הרודף. כלומר שאנו מצוין להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרג הרודף. ועל זה נאמר (דברים כה יב) וקצתה את כפה לא תחוס עינך. ואמרו בספרי, והחזיקה במבושיו מה אותו מקום מיוחד שיש בו סכנת נפשות, ונאמר על זה "וקצתה את כפה", כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצותה את כפה. ומנין שאם אינו יכל להצילו בכפה בלבד, שחייב להצילו בנפשה? תלמוד לומר לא תחוס עינך. וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה, שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כוחה, אבל הוא הדין בכל אדם. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, ויישוב העולם מתקיים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל ה’ להושיעו מיד רודפו, וכעניין שכתוב (קהלת ג, טו) והאלהים יבקש את נרדף. כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזור לו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עב, ב) שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חייבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף. ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף? בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאבריו. אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האברים והציל בנפש, זה שופך דמים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם מט, א) בעניין מיתת אבנר כשהרגו יואב, שכתוב שם (שמואל ב ג, כז) וימת בדם עשהאל אחיו. באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשהאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין. אמר לו: למה הרגת עשהאל? אמר לו אבנר: עשהאל רודף היה. אמר לו יואב: היה לך להציל עצמך באחד מאבריו, אמר לו אבנר: לא ידעתי לכוון לו. אמר לו יואב: בדופן חמישית כיוונת לו, באחד מאבריו לא ידעת לכווין לו? ועל זה נאמר וימת בדם עשהאל אחיו. ואמרו זכרונם לברכה בעניין רודף, שאף על פי שלא קבל התראה, מכיון שהתרו בו והוא עדיין רודף, אין לו דמים ומותר להרגו. ומטעם רודף הורו זכרונם לברכה באשה המקשה לילד, לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה טבעו של עולם. ואחד הרודף אחר חברו להרגו, או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן, מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העבירות שבתורה ואפילו לעבוד עבודה זרה אין הורגין אותו, עד שיעבר העברה, שדנין אותו בבית דין, שבשתי עבירות אלו לבד, באה הקבלה שמצילין אותן בנפש הרודף, אבל בכל שאר העבירות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנים אותם. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת סנהדרין פרק שמיני. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויכל להציל הנרדף ולא הצילו באחד מאבריו של רודף, או אפילו בנפשו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על שני לאוין, שהן לא תחוס עינך, ולא תעמד על דם רעך (ויקרא יט טז), כמו שנכתוב בלאוין (מצוה תרא), ועונשו גדול מאוד, כאלו הוא מאבד נפש מישראל. תרא. שלא לחוס על הרודף שנמנענו מלחמול על נפש הרודף. ובאור זה העניין כמו שכתבתי במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תר), שבאה הקבלה עלינו בשתי עבירות, שהן רציחה ועריות, שכל שנראהו רודף לעשות אחת מהן, שנמנעהו בכל כוחנו, ואם אינו רוצה להימנע מעשות העבירה בדברים, ונוכל להציל מידו הנרדף או הנרדפת באחד מאבריו – שנקטעהו. ואם אי אפשר לנו להציל הנרדף אם לא נהרוג הרודף – שנהרגהו. ועל זה באה המניעה עלינו, שלא נחמול עליו, אלא שנהרגהו על כל פנים, אם אי אפשר לנו בשום צד להציל הנרדף אלא בנפשו. ועל זה נאמר (דברים כה יב) וקצתה את כפה, לא תחוס עינך. ולשון ספרי: וקצתה את כפה, מלמד שאתה חייב להצילו בכפה, להצילו בנפשה מנין? תלמוד לומד לא תחוס עינך. ומשורשי המצוה וענינה כמנהג הספר, מבואר במצות עשה הנזכר בסדר הזה. תרב. שלא להשהות משקלות ומדות חסרות שנמנענו שלא להשהות את המשקלים והמאזנים החסרים בביתנו, ואף על פי שלא נשא ונתן במקחנו ובממכרנו בהן, פן יהיה לנו למוקש. ועל זה נאמר (דברים כה יג) לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. וכן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. וכן אמרו זכרונם לברכה בבבא בתרא (פט, ב) אסור לאדם שישהא מידה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו הוא עביט של מימי רגלים. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, (בספר המצוות ל''ת רעב) ואל תחשב שיהיו שתי מצות אחר שהן שני לאוין, אמנם באו להשלים דיני המצוה עד שיכללו שני מיני השעור, והם המשקל והמידה, כאלו הוא אומר לא יהיה לך שני שעורין לא במידה ולא במשקל, כמו לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך, שהכל לאו אחד. כי לא בהכפל הלשונות תרבינה המצות כשיהיה העניין אחד, וכן לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר (שמות יג ז). שהן לאו אחד, לפי שהעניין אחד אלא שנאמרו לבאור תשלום העניין. משורשי מצוה זו וקצת דיניה כמנהגי בספר הזה כתבתי בסדר קדשים תהיו (מצוה רנט) במצות צדוק המאזנים (מצוה רנח) והאזהרה שלא לשקר בהם, ומשם תראה מה שצריך לך בזו. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושוהה משקל חסר או מאזנים חסרות בתוך ביתו, ואפילו לא ישקול בהם לעולם עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה. ועוד, שאפילו עבר ושקל בהם - לתשלומין ניתן. וכבר נודע שאין לוקין אלאו שניתן לתשלומין. תרג. לזכור מה שעשה לנו עמלק שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכעניין שכתוב (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה’ במצרים. והעמלקים ברוע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכעניין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכלה לירד לתוכה, ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה - הקר אותה לאחרים. ועל זכירת ענינם זה נאמר (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. משורשי המצוה לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני ה’ ברוך הוא, וכי לפי רעתו ועורמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה יח, א) שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה, וכן הוא בספרי (ריש פ' בחוקותי). זכור את אשר עשה וגו' יכול בלבבך? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקים זכור? שתהא שונה בפיך, עד כאן בספרי. כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות באורך הזמנים. ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. והטעם כי בזכירה ההיא, עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדיבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור העניין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלוש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלוש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה, תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מעניינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא, ב) במקומות סמכו עניין לו. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל, ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא "לא תשכח'', כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרד) בעזרת השם. תרד. למחות זרעו מן העולם שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם, זכר ונקבה, גדול וקטן, ועל זה נאמר (דברים כה יט) "תמחה את זכר עמלק'', שבכלל זכר הוא הכל. וכבר טעה בניקוד תבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלימדו מקרא זה, ונשתבש יואב וקרא 'זְכַר' במקום 'זֵכֶר' כמו שבא בבבא בתרא פרק לא יחפר (כא, ב). משורשי המצוה העניין שכתבנו במצוה הקודמת לה. דיני המצוה קצרים, והם מבוארים בפרק שמיני מסוטה. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולן, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ, ב), שלוש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כוח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זדעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו ביטל עשה זה. תרה. שלא לשכוח מה שעשה לנו שנמנענו מלשכוח מה שעשה עמנו עמלק, כלומר, התחלתו להזיק לנו, ועל זה נאמר בפרשה זו של עמלק (דברים כה יט) לא תשכח. וכתוב בספרי זכור בפה, לא תשכח בלב, כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בעניין שתשכח אותה. משורשי המצוה וכל ענינה כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תרג), וקחנו משם ותרוה צמאונך. פרשת כי תבוא פרשת והיה כי תבוא יש בה שלוש מצות עשה ושלוש מצות לא תעשה תרו. מצות קריאה על הבכורים שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן, מארמי אבד אבי, עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה’. ועל זה נאמר (דבוים כו ה) וענית ואמרת לפני ה’ אלהיך וגו'. וזאת המצוה יקראו זכרונם לברכה (סוטה לב א) 'מקרא בכורים'. ומצות הבאתן כתבתיו בסדר משפטים במצות הבאת הבכורים (מצוה עב), ונכפלה המצוה להביאן כמו כן בפרשה זו, וכבר נודע כי הרבה מן המצות נכפלות בתורה, וכולן לעניין ולצורך גדול. משורשי המצוה לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו ה’ ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בעניין יעקב אבינו שחילצו האל מיד לבן, ועניין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם. ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח ה’ ובטובו זוכה ומתברכת אותו (נ''א אישו), ועל כן צונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורים א, ה), שאין חיוב מצות מקרא בכורים על כל מביא בכורים במקדש, שיש מביאין ואינן קורין, ואלו הן: האשה והטומטום והאנדרוגינס, לפי שכל אלו אינן יכולין לומר מן האדמה אשר נתת לי, כי הארץ לא נתחלקה אלא לזכרים ודאין. וכן האפוטרופין אינן קורין, שמביאין בכורים בשביל אחרים, וכן העבד והשליח אינן קורין, שאינן יכולין לומר גם כן אשר נתת לי, שהארץ אינה שלהם. ומן העניין הזה יש לנו ללמוד בתפילותינו ותחנונינו לפני ה’ ברוך הוא, לדקדק מאוד ולהזהר בלשון, שלא לומר דבר לפני ה’ כי אם בדקדוק גדול, וזכר זה בני ושמרהו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם מ''ד) בעניין זה שהגרים אף על פי שלא נתחלקה להם הארץ מביאין וקורין, כי לאברהם נתנה תחלה, והוא נקרא אב המון גוים (בראשית יז ד), כלומר שכל המתגיר נחשב לו כבן. ואמרו זכרונם לברכה (שם מ''ו) שהקונה שני אילנות בתוך שדה חברו מביא ואינו קורא, לפי שנסתפקו בגמרא (ב''ב פא, ב) אם יש לקונה שני אילנות קרקע אם לא, אבל הקונה שלושה מביא וקורא. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת בכורים ובפרק שביעי מסוטה. ונוהגת מצוה זו, בזמן שבית המקדש קיים ובארץ ישראל דוקא, שנאמר (דברים כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך, ובזכרים ולא בנקבות, כמו שאמרנו. ומדרבנן היו מביאים בכורים בזמן הבית מערי סיחון ועוג ומסוריא. והעובר על זה והביא בכורים ולא קרא עליהן באותו זמן ביטל עשה זה. תרז. מצות וידוי מעשר שנצטוינו להתודות לפני ה’ ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפרותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות וידוי מעשר, ועל זה נאמר (דברים כו יג) ואמרת לפני ה’ אלהיך בערתי הקודש מן הבית וגו'. משורשי המצוה לפי שסגלת האדם וגדל שבחו, הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסל דבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע ולהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאוד בעניין. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כ, ב) אין מתודין וידוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון (סוטה לב א). ומצותו בבית המקדש שנאמר לפני ה’ אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקודש מן הבית. ואימתי הוא מתודה? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר. ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית, בזכרים והעובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמן הבית ביטל עשה זה. תרח. שלא לאכול מעשר שני באנינות שלא לאכול מעשר שני באנינות. ועניין מעשר שני כתבתיו בסדר ראה אנכי (מצוה תעג). ועניין האנינות דאורייתא הוא, מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם, אותו היום שימות ויקברנו נקרא אונן. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה, שיום מיתה וקבורה בלבד הוא עיקר האנינות דאורייתא, וביום דוקא ולא בלילה, שנאמר (ויקרא י, יט) ואכלתי חטאת היום. ודרשו זכרונם לברכה (זבחים ק ב) היום אסור ובלילה מותר, ועל זה נאמר (דברים כו יד) לא אכלתי באוני ממנו. לומר, שאם אכל באנינות היה עובר. ולא מעשר שני בלבד אסור לאכלן באנינות אלא אף כל הקודשים, מי שאכלן באנינות לוקה עליהן (רמב''ם מעשר שני פ''ג ה''ז). משורשי המצוה לפי שהקודשים שולחן גבוה הם, ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאוד בלבבו לקרב אל שולחן המלך, ועל דרך משל כעניין שכתוב (אסתר ד, ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ועוד טעם אחר, כי באכילת הקודשים תמצא כפרה אל הבעלים, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נט, ב), כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין. ואין ספק, כי באוכלם את קודשיהם, היו אוכלין אותם בכוונה ובדעת שלמה, וכל מחשבותם וכל תנועותיהם נכונות נגד השם, ובהיות האדם צעור דואג וחרד ביום מות קרובו, אין דעתו וכונתו מישבת כלל, ועל כן אין ראוי לאכול קודשי שמים, וכשר הדבר בעיני אומרו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב מלקות לאוכל מעשר שני באנינות אלא לאוכל אותו בירושלים, ומה שאמרו, שהאוכל אותו באנינות דרבנן שמכין אותו מכת מרדות, ואיזהו אנינות דרבנן? זה הלילה שאחר יום הקבורה, וכן כל הימים שישתהה המת בין יום מיתה וקבורה. ויתר פרטי המצוה ומשפטי האנינות, מבוארים בפרק שמיני מפסחים ושני מזבחים. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית שהיה שם מעשרות דאורייתא. והעובר על זה בזמן ההוא, ואכל כזית קודשים או מעשר שני באנינות דאורייתא לוקה. תרט. שלא לאכול מעשר שני שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שיפדה. שהעיקר אצלנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו ואפילו בירושלים, כמו שהתבאר במסכת מכות (יט, ב), ועל זה נאמר (דברים כו יד) לא בערתי ממנו בטמא, והוא כאלו אמר לא תבער ממנו בטמא, כלומר לא תאכל ממנו בטמא, כי אחר שהשם צונו, שנאמר לא עשיתי כן וכן הרי הוא כאלו צונו לא תעשה כן, ומן הטעם הזה נחשב לשונות אלו שבפסוק זה ללאוין, והנה סוף הפסוק אומר שמעתי בקול ה’ אלהי, לומר, שהוא הזהירנו על כל זה. משורשי הרחקת הטומאה מן הקודש, כתבתי במקומות הרבה מן הספר, מה שידעתי בו (עי' מצוה שסב). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בספרי), לא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, כלומר שבכל אחד משני צדדין אלו לוקין עליהן, והוא שיאכל אותו בירושלים, שהוא מקום אכילתו, שכן פרשו זכרונם לברכה, שאין לוקין עליו אלא שם, אבל האוכלו בטומאה חוץ לירושלים אינו לוקה עליו, אלא מכין אותו מכת מרדות דרבנן. ויתר פרטיה, מבוארין בסוף מכות (יט ב). ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית שהיו לנו מעשרות דאורייתא. תרי. שלא להוציא דמי מעשר שני אלא באכילה ושתיה שלא להוציא דמי מעשר שני אלא בצרכי אכילה ושתיה, ועל זה נאמר (דברים כו, יד) 'ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה’ אלהי', כלומר, לא הוצאתי ממנו בדבר שאינו מקיים את הגוף. בשורש מצות מעשר שני שכתבתי בסדר ראה אנכי (מצוה תעג) תבין טעם העניין, למה נצטוינו שלא להוציאו כי אם בצורכי אכילה ושתיה, ולא נוכל להוציאו אפילו לקנות בו כלי כסף וזהב או עבדים ושאר הדברים, וקחנו משם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שמותר להוציאו בדברים שיסוך גופו בהם, שהסיכה בכלל אכילה ושתיה, דכעין מזון היא, לחזק הגוף ולהועילו. ומה שאמרו, שאסור להוציא דמיו בשום דבר אחר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה, ואפילו יהיה דבר מצוה. ולשון ספרי: שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. ואמרו זכרונם לברכה (שם פ''א, מ''ז), שכל זמן שהוציא ממנו כלום לשום דבר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה, שתשלום זה הוא שישלם מעות כנגדן ויאכל מהן בירושלים צרכי סעודה, ומן הדומה דכיון שיש בו תשלומין אין בו חיוב מלקות. ויתר פרטיה מבוארין במסכת מעשר שני. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית כי אז היו לנו מעשרות דאורייתא. והעובר על זה והוציא בזמן ההוא מעות מעשר שני בשום דבר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה עבר על לאו, ומשלם מכיסו דמים כמותם, ולוקח מהם צרכי אכילה ואוכלן בירושלים כמו שאמרנו. תריא. מצוה ללכת ולהדמות בדרכי ה’ יתברך שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כוחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו, על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה’ וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר (דברים כח ט) והלכת בדרכיו. ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר ללכת בכל דרכיו (דברים י, יב יא, כב). ואמרו זכרונם לברכה (בספרי עקב יא כב) בפירוש זאת המצוה. מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק, מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. והעניין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומידות נכבדות אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר שמתנהג במידות טובות אלו עם בריותיו. והוא ברוך הוא יתעלה על כל עלוי גדול, שאין בנו כוח ודעה להשיג גדל מעלתו ורב טובו ולא בכל הנבראים, ועל הדרך הזה שאמרנו (רמב''ם דעות פ''א ה''ו) יקראו הנביאים לאל ברוך הוא כל הכנויים: צדיק, ישר, תמים, גבור, חזק, רב חסד, ארך אפים, כי באמרם ארך אפים אין העניין חלילה שיהיה כעס לפניו לעולם, כי אשר בידו להמית ולהחיות, למחות עולם ולבראת, ואין אומר לו מה תעשה למה יכעס? גם כי הכעס איננו שלמות בכועס, ואליו ברוך הוא כל השלמות. אבל העניין באמת על הדרך שזכרנו, כלומר שהן המידות המעולות שמתנהג עם בריותיו, ויש לנו ללמד ולעשות כל דרכינו בדמיונו. ואולי, בני, תחשב לבוא עלי במה שכתוב ואל זועם בכל יום (תהלים ז, יב), ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז, א) וכמה זעמו? רגע. ואתה בני אל תטעה בזה, חלילה לאל מרשע ומלבבך להאמין בו ברוך הוא כי אם תכלית כל שלמות. ועניין הכעס לא יארע בנו רק מצד היותנו בעל החומר הגרוע. ובאמת כי הזעם שזכרו בו, איננו רק על דרך משל על עניין העולם, כונתם לומר כי בהיות רוב בני אדם שבעולם נמשכים אחר תאותם, ומהם רבים עובדים לשמש ולירח ולמזלות וגם לעצים ולאבנים, יתחייב העולם מתוך כך כליה תמיד. ואולי אומרם שזעמו רגע בכל יום, הטעם לפי שהעולם נדון אחר רובו ובכל יום ויום מתחייב העולם על מעשיהם הרעים, ואותו רגע קטן אשר ישלים הרוב חוטא אחד בחטאו, ידמו זכרונם לברכה לזעם האל, לומר שיש באותו רגע חרון אף בעולם וחיוב עליהם, שהכל ראויים באותו רגע מכוח מידת הדין לכלות, אלא שמידת הרחמים מכרעת מיד ומעמידו. וקבל זה בני ממני עד שמעך טוב ממנו. שורש מצוה זו ידוע הוא, כי היא ושורשה דבר אחד. דיניה גם כן קצרים. ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו, בין באכילה בין בשתיה, בין במשא ומתן בין בדברי תורה, בין בתפילה, בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממצעת, ולא יתרחק אל הקצוות לעולם. ועל כלל העניין הזה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ה, ב), שיהא אדם שם דעותיו תמיד כלומר, שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר, וסמכו הדבר לקרא דכתיב (תהלים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים. דרשו הם (מועד קטן ה, א), אל תקרי ושם אלא ושם [ש' ימנית]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה, ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקים המצוה הזאת ביטל עשה זה. פרשת וילך פרשת וילך יש בה שתי מצות עשה תריב. להקהיל כל ישראל בחג הסוכות שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות ביום שני בחג, ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם, שהוא 'אלה הדברים', ועל זה נאמר (דברים לא, יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגומר. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בגמרא, כעניין שאמרו בראשון של קדושין (לד, א) והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות? ופרשו בסוף העניין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה. משורשי המצוה לפי שכל עיקרן של עם ישראל, היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה. ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף לאמור מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כלנו? ותהיה התשובה, לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את ה’ ויזכו לטובה, וישמח ה’ במעשיו, וכעניין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה’. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהמלך הוא היה המחויב לקרוא באזניהם. ובעזרת הנשים היה קורא. וקורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד הרי זה משובח. ומהיכן הוא קורא? מתחילת ספר אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ישראל, ומדלג לוהיה אם שמע, וגומר אותה פרשה, ומדלג לעשר תעשר, וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ופוסק. וכיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך הולך ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, והכהן גדול נותנו למלך, כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה יושב. ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו, ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות, ומוסיף שבע, ואלו הן: רצה ה' אלהינו בעמו ישראל וכו', ומודים אנחנו לך, אתה בחרתנו מכל העמים, עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכין בתפילה, הרי שלוש ברכות כמטבען. רביעית מתפלל על המקדש, וגומר בה השוכן בציון. חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם הבוחר בישראל. ששית מתפלל על הכהנים שירצם האל, וחותם בה מקדש הכהנים. שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה’ את עמך ישראל, שעמך ישראל צריכים להוושע. ברוך אתה ה’ שומע תפילה. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם. והעובר על זה בין איש בין אשה, ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות בטלו עשה זה. ועונשם גדול מאוד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת. תריג. לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה, אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאוד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ל, א) כתבו, כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו, ישכור מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, כלומר כתבו לכם תורה, שיש בה שירה זאת. משורשי המצוה לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן צונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שיניחו להם אבותיהם. ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלקים אשר היו לפנינו לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתב ספרים רבים, כברכת ה’ אשר נתן להם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה כיצד כותבין ספר תורה? כתיבה מתוקנת וטובה ונאה, ויניח בין כל תבה ותבה כמלוא אות קטנה, ובין כל שיטה ושיטה כמלוא שיטה. ואורך כל שיטה שלושים אותיות, כדי לכתוב למשפחותיהם למשפחותיהם למשפחותיהם שלוש פעמים, וזהו רוחב כל דף ודף. ולא תהא שיטה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף כאגרת, ולא ארוכה יתר על זה, כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות, לא יכתב שתים בתוך הדף ושלוש חוץ לדף, אלא כותב שלוש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. לא נשאר מן הדף כדי לכתב שלוש אותיות, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה. נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזור לתחילת השיטה. נזדמנה לו בסוף השיטה תיבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר, ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף, אם יכל לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב, ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה. ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר, ויתחיל החומש מתחלת השיטה החמישית, וכשיגמור התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף. אם נשאר מן הדף שיטין הרבה, מקצר ועולה, ומתחיל מתחילת השיטה ולא יגמור את השיטה, ומתכון עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה בסוף הדף. ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות, ובאותיות שצורתן משונה, כגון הפאי''ן הכפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמנינם, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זין הם דקין כחוט השערה. וכל הדברים האלה, לא נאמרו אלא למצוה מן המבחר, ואם שנה בתקון זה, או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקנן, או שקרב את השטין, או הרחיקן, או האריכן או קצרן, הואיל ולא הדביק אות באות, ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שינה בפתוחות וסתומות הרי זה ספר תורה כשר. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מנחות פרק שלישי, ובפרק ראשון מבבא בתרא, ובמסכת שבת. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים שהן חייבין בתלמוד תורה, וכמו כן לכתוב אותה, ולא הנקבות. והעובר על זה ולא כתב ספר תורה, אם אפשר לו בשום עניין, ביטל עשה זה ועונשו גדול, כי היא סיבה ללמד מצות התורה כמו שאמרנו. וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו, וכמו שכתוב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. מצווה קפג: מצוות עשה שתהא זבה טמאה ומטמאה (עשה פח) מצוות עשה שתהא זבה טמאה ומטמאה. שנאמר: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו'" ויקרא טו, כה. מראי מקומות: נדה דפים ל"ה, ס"ו, ע"ב; מגילה דף מ'; רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א', והלכות אסורי ביאה פרק ו' ופרק יא'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ב; שו"ע יורה דעה סימן קפ"ג, קצ"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן qימן רצ"ג. מצווה שטו: מצוות לא תעשה, שלא לאכול ולשתות ביום הכיפורים [לא תעשה קפה] מצוות לא תעשה, שלא לאכול ולשתות ביום כפור. שנאמר: "כי כל הנפש אשר תענוה וגו' ונכרתה" ויקרא כג, כט. מראי מקומות: יומא דף פ"ח; ראש השנה דף ט'; רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א' ופרק ב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ס"ט; שו"ע אורח חיים סימן תרי"ב; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"א.