בשני פסוקים מביע הנביא הושע את ייאושו מיכולת העם לשוב בתשובה:

(טז) כי כפרה סררה סרר ישראל עתה ירעם ה' ככבש במרחב:
(יז) חבור עצבים אפרים הנח לו:

מה פשר הדימוי של הפרה שהפכה להיות כבש? הפרה במשל היא פרה הרתומה לעול, והיא מושכת אחריה את המחרשה. הפרה הסוררה מתמרדת, זורקת את העול, - והדימוי מתחיל להיות מובן: גם ישראל פורקים את העול. והנביא מעביר את הדימוי לישראל: עתה ירעם ה' ככבש במרחב - במקום להיות פרה, יהיה ישראל ככבש - בודד - במרחב. כבשים אינם רגילים להיות בודדים. הם צריכים להיות במסגרת העדר, והם מצטופפים יחד, מחממים זה את זה בחורף, נותנים צל זה לזה בקיץ. רציתם להיות פרה סוררת, שאינה מקבלת עול. בבקשה: תהיו ככבש בודד, במרחב שדות, איש אינו שומר עליו, איש אינו מנהל אותו. החופש בהתגלמותו - אבל חופש עצוב, לוחץ, מפחיד. והנביא ממשיך:

(יז) חבור עצבים אפרים הנח לו:

מה פירוש חבור עצבים? וממה להניח? נקרא את פירוש רש"י לפסוק:

(יז) חבור עצבים אפרים - נצמד לעכו"ם ואי אפשר לו לפרוש. לפיכך הנח לו אתה הנביא ולא תנבא להוכיחו כי לא יועיל:

רד"ק להושע פרק ד פסוק יז ממשיך את כוון המחשבה של רש"י:

(יז) חבור עצבים - חבור דבוק הוא עם עצבים. עצבים, העגלים והבעל והאשרה, כל כך נתחבר בהם, עד שאין לו תקנה ולא ישמע לדברי תוכחה:

הנח לו - אמר כנגד הנביא: הנח מלהוכיח, כי לא יועיל. וזהו על דרך העברה, כאדם שקוצף על חברו שלא ישמע לו בהוכיח אותו, אומר לו: כיון שאין אתה שומע לי, אניח אותך מלהוכיחך לעולם. אף על פי כן חוזר ומוכיח אחר שעה:

פירושו של רד"ק דומה לזה של רש"י, ובשניהם מופיע אותו רעיון בסיסי: יש שלב בו הנביא מפסיק להוכיח. יש שלב בו אין טעם עוד להתווכח עם החוטא. ילך לו בדרכו ככבש במרחב. יישאר מחובר לעצבים, ויש להניח לו.

רעיון זה, של מצב בו אדם מתנתק מאלוהיו, ונשאר בודד בעולם, זכה לטיפול מעניין על ידי הרמב"ם בשמונה פרקים, פרק ח'. הרמב"ם עוסק בשאלה בסיסית: איך יתכן שה' הקשה את לב פרעה, ואחר כך העניש אותו על חטאתו שעשה שלא מרצון. איך יתכן שה' חיזק את לב סיחון, כפי המתואר בדברים: "ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואימץ את לבבו" [דברים ב ל]. איך יתכן שאליהו יטען נגד האלקים: "ואתה הסיבות את לבם אחורנית" [מלכים א יח לז], ופירוש דבריו: אתה, ה', הוא זה שגרם להם שלא לשמוע בקולך. אתה הסיבות את לבם אחורנית ממך.

לכל השאלות האלה נותן רמב"ם תשובה אחת משותפת. כאשר אתה, האדם, מחליט על דרך חיים, אתה הוא הקובע אותה עד סוף. אינך יכול לסרב לדבר הנביא, ובאותה שעה להאשים אותו על כי לא מנע אותך מלעשות את הדברים שהוא כל כך ניסה לשכנע אותך שלא לעשותם. אתה פרעה, החלטת לשעבד את ישראל, וסירבת לדבר הנביא פעם ופעמיים. אל תבוא בטענות אם בשלב כל שהוא של הויכוח מניחים לך ללכת בדרכך בלא שתוכל להתחרט. אתה סיחון, החלטת לצאת למלחמה נגד ישראל, למרות הבקשה לזכות מעבר, וההתחייבות שלא לגרום לך כל נזק. לאחר שהחלטת, אינך יכול להגיד "פוס" - לא התכוונתי, ולהחזיר את הגלגל לתחילתו. אתה אחראי למעשיך ולהחלטותיך, ולאחר שהחלטת, אתה אחראי לתוצאות מעשיך. יתכן מצב, אומר רמב"ם, שאחרי שאדם החליט אין הוא יכול לסגת מהחלטתו גם מבחינה מנטאלית. הוא - בבחירתו האישית המלאה - אינו מסוגל לשנות את עמדתו, והוא מתנהג כאילו הוא חסר בחירה, חסר החלטה, כאילו הוא מריונטה שהאלהים מושך בחוטים וגורם לו לחטוא. אבל אל תבוא בטענות, אתה בחרת להיתלות על חוטי המריונטה, ומשבחרת בחירה זו - כל התוצאות עליך.

וזה פשר פסוקנו: חבור עצבים אפרים, הנח לו. אפרים התחבר לעצבים. הוא החליט מרצונו החופשי לבגוד באלהיו, להתחבר לפולחנות הנוכריים. הנח לו, אומר הקב"ה לנביא. אל תנסה להחזיר אותו למוטב. הוא עבר את נקודת ה"אין חזור", ומעתה הוא ממשיך בדרכו בלא יכולת לשוב. הוא מוסמך להחליט, הוא החליט, ומשהחליט - התוצאות עליו.