משרד החנוך והתרבות/אגף החינוך הדתי

(א) מקורות

ויצו משה אותם לאמר, מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. כבוא כל-ישראל לראות את-פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את-התורה הזאת נגד כל-ישראל באזניהם. הקהל את-העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את-ה' אלהיכם ושמרו לעשות את-כל-דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא-ידעו ישמעו ולמדו ליראה את-ה' אלהיכם, כל-הימים אשר אתם חיים על-האדמה אשר אתם עוברים את-הירדן שמה לרשתה. (דברים לא, י-יג)
פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר, "מקץ שבע שנים" וגו'. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן הגדול, וכהן הגדול נותנה למלך. והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד - ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות. אמרו לו, אל תירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחלת "אלה הדברים" עד "שמע", ו"שמע", "והיה אם שמוע", "עשר תעשר", "כי תכלה לעשר", ופרשת המלך, וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה. (סוטה פרק ז, משנה ח)
בימה של עץ עושין לו בעזרה ויושב עליה. ר' אליעזר בן יעקב אומר, בהר הבית, שנאמר, "ויקרא-בו לפני הרחוב אשר לפני שער-המים מן-האור עד-מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים, ואזני כל-העם אל-ספר התורה" (נחמיה ח, ג). ואומר: "ויעמד עזרא הספר על מגדל-עץ אשר-עשו לדבר ויעמד אצלו מתתיה ושמע ועניה ואוריה וחלקיה ומעשיה על-ימינו, ומשמאלו פדיה ומישאל ומלכיה וחשם וחשבדנה זכריה משלם. ויפתח עזרא הספר לעיני כל-העם כי-מעל כל-העם היה, וכפתחו עמדו כל-העם. ויברך עזרא את-ה' האלהים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה" (שם שם, ד-ו). ואומר: "ותרא והנה המלך עומד על-מעמדו במבוא והשרים והחצצרות על-המלך וכל-עם הארץ שמח ותוקע בחצצרות והמשוררים בכלי השיר ומודיעים להלל" (דברי הימים ב' כג, יג)... אותו היום כהנים עומדים בגדרים ובפרצות, וחצוצרות של זהב בידיהם, ומריעין ותוקעין. כל כהן שאין בידו חצוצרות, אומרין דומה זה שאין כהן הוא... קורא מתחילת "אלה הדברים" עד "שמע", "והיה אם שמוע", "עשר תעשר" ו"כי תכלה לעשר"; רבי אומר, לא היה צריך להתחיל מראש הספר, אלא "שמע", "והיה אם שמוע תשמעו", "עשר תעשר" ו"כי תכלה לעשר" ופרשת "המלך", עד שגומר את כולם, ודרשות נדרשות בה וגומר עד סוף "כי ה' אלהיכם ההלך עמכם". (סוטה פרק ז, הלכה ח)
שבת של ר' אלעזר בן עזריה הייתה... ומה דרש בה? - "הקהל את-העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא, יב), אם האנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. (חגיגה ג ע"א)
מצות עשה להקהיל כל ישראל, אנשים ונשים וטף, בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת... כל הפטור מן הראייה, פטור ממצות הקהל, חוץ מן הנשים והטף והערל...

אימתי היו קורין? במוצאי יו"ט הראשון של חג הסוכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית. והמלך הוא שיקרא באזניהם. ובעזרת הנשים היו קורין. וקורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד, הרי זה משובח.

מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש "אלה הדברים" עד סוף פרשת "שמע", ומדלג ל"והיה אם שמוע" וגו' ומדלג ל"עשר תעשר", וקורא מ-"עשר תעשר" על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד "מלבד הברית אשר-כרת אתם בחרב" (דברים כח, סט) ופוסק.

כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם. ומשיאין בימה גדולה - ושל עץ הייתה - ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן - לכהן גדול, וכהן גדול - למלך, כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד; ואם רצה - ישב. ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת. וקורא הפרשיות שאמרנו עד שהוא גומר, וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות ("אשר נתן לנו תורת אמת"), ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן:

א. רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' (עד "שאותך לבדך ביראה נעבד");

ב. מודים אנחנו לך וכו' (עד "הטוב שמך ולך נאה להודות");

ג. אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד "מקדש ישראל והזמנים", כדרך שמברכין בתפלה; הרי שלוש ברכות כמטבען.

ד. רביעית - מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם: ברוך אתה ה' השוכן בציון;

ה. חמישית - מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה: הבוחר בישראל;

ו. שישית - מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה: ברוך אתה ה' מקדש כהנים;

ז. שביעית - מתחנן ומתפלל בה כפי שהוא יכול, וחותם בה: הושע ה' את עמך ישראל, שעמך צריכין להושע, ברוך אתה ה' שומע תפלה.

הקריאה והברכות בלשון הקדש, שנאמר (דברים לא, יא) "תקרא את-התורה הזאת" - בלשונה, אף-על-פי שיש שם לועזות.

וגרים שאינן מכירין - חייבין להכין לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה - חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע (כגון מי שעומד רחוק), מכוון לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל. (הלכות חגיגה, פרק ג)
משורשי המצוה: לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד... על כן - בהיות כל עיקרן בה - ראוי שייקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף, לאמור, מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה, לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה. ועם החשק בה ילמדו לדעת את ה' ויזכו לטובה, וישמח ה' במעשיו, וכעניין שכתוב בפירוט בזאת המצוה "ולמען ילמדו ויראו את-ה'"... זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת. (ספר החינוך, מצוה תריב)
...ואמנם, למה הייתה הקריאה הזאת בשנת השמיטה¹ ובחג הסוכות, ולא הייתה בכל שנה ושנה וגם מדי חודש בחודשו, בהיות כי התורה האלהית היה ראוי שלא ימושו דבריה מפינו?

הנה הסיבה בזה הייתה לפי שהקדוש-ברוך-הוא השגיח שיהיו דברי תורה חביבים על ישראל. ושמלבד הלימוד הפרטי, שיחידי הסגולה - הכהנים, הלויים, החכמים והשופטים - ילמדו את התורה ויהגו בה יומם ולילה, עוד בפומבי גדול יקרא הגדול שבעם, שהוא המלך או השופט, את ספר התורה נגד כל ישראל, כדי שישמעו ויתפעלו לבותיהם מהדברים ומכבוד המדבר והקורא. ואם היה זה בכל שנה, היה הדבר נקל בעיניהם, כמאמר שלמה "הקר רגלך מבית רעך, פן-ישבעך ושנאך" (משלי כה, יז), ולכן ציווה שמהשנים לא תהיה הקריאה תדירה בכל שנה, כי אם בשנת לשמיטה. לפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה, ויהיו כולם שובתים מחרישה, זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה, ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים להם, כמו שאמר "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית" (ויקרא כה, כא). וציווה שתהיה הקריאה בחג הסוכות, לפי שהיו כל התבואות נאספות ואין לב הבעלים עליהם, והקריאה הייתה בתחילת שנת השמיטה, כמו שאמר "מקץ שבע שנים"... גם היו בחג הסוכות יוצאים מראש השנה ועד יום הכיפורים, שכבר הושלמו עם יוצרם, וכוחותיהם ותאנותיהם נכנעים לעבודתו, ובבוא כל ישראל להראות את פני ה' יהיו דבקים בו, ואז ישמעו את התורה בכוונה רצויה וילמדו ליראה...

ובגמרא (סוטה מא ע"א) אמרו שהיו עושין למלך בימה גדולה, והיה קורא את התורה באותו פומבי גדול, בכבוד וגדולה רבה. וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן הגדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסוכות חלק מן התורה, ושהיה משלים ספר "בראשית", "ואלה שמות", "ויקרא", "במדבר" בשש שנים, ובשנה השביעית, שנת השמיטה, בחג היה קורא המלך ספר "אלה הדברים"... ושמכאן נשאר המנהג בימינו, שביום השמיני חג העצרת האחרון הנקרא יום שמחת תורה, שבו ביום אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה, והוא עצמו קורא מבלי תורגמן פרשת "וזאת הברכה", לדמיון מעשה המלך בזמן ההוא. (פירוש התורה, פרשת וילך)
"הקהל את-העם" וגו' "למען ישמעו ולמען ילמדו" וגו'. צריך לדעת, למה כפל שתי פעמים תיבת "למען", ולא הספיק לומר למען ישמעו וילמדו, וכמו שכתוב בפסוק שאחרי זה, שאמר "ישמעו ולמדו". ונראה לפי שאמר הכתוב, הקהל את-העם האנשים ונשים והטף לקרות ספר תורה באזניהם, וכבר קדם לנו, כי הנשים אינן בני תלמוד תורה, דכתיב "ולמדתם אתם את-בניכם" (דברים יא, יט), ודרשו רבותינו ז"ל (קידושין כט ע"ב) "ולא בנותיכם", לזה חילק הכתוב שני הדרגות במצוה זו ואמר בתחילה חלוקה שהיא שווה באנשים ובנשים, והוא "למען ישמעו", פירוש שישמעו מצות התורה שחייבין הם לעשותם, ודבר זה שווים הם בו, שגם הנשים חייבין במצות לא-תעשה ובמצות עשה שאין הזמן גרמן, ואחר-כך אמר חלוקה בפני עצמה כנגד האנשים לבד והוא "למען ילמדו", שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר למען ישמעו וילמדו, שאז היה נשמע ששניהם בעונש אחד. (אור החיים)
ד"ה הקהל את העם האנשים והנשים והטף... ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רבותינו ז"ל שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה, והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים, כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כיבושים. וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה, כי על-ידי שהם מקוהלים, יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ראש-השנה ליום כיפורים הקב"ה מקבל תשובת יחיד, אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה יקבל כי אם תשובת הרבים. וזהו שדרשו רבותינו ז"ל, ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא? והלא חמישה-עשר הוא! אלא ראשון לחשבון עונות וכו'. ולמה הזכיר הכתוב עניין זה דווקא בפסוק המדבר בלקיחת ארבעה מינים, ולמה הזכיר זה בפסוק המדבר בישיבת הסוכה? אלא לפי שמלקיחת ד' מינים נרמזו כל ארבע כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת, כפי שמבואר למעלה בפ' אמור, והוצרך הכתוב ליתן טוב טעם ודעת, למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת - כדי שיהיו השבים רבים, ומן יום כפור עד חג הסוכות אין עושין עונות, כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב, ומצוה גוררת מצוה, על כן מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות. על כן צריכים לעשות הכנה אל התשובה, והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלה, לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח, למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלה באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום ראשון לחשבון עונות, על כן אתם צריכים לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה, והכנה זו היא כשתהיו כאגודה אחת כמו ד' מינים אלו, אז יקבל ה' תשובתכם, כי הן א-ל כביר לא ימאס. וזהו גם כן טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלה ביום ראשון של חג צווה ד' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים, כי שנת השמיטה גורמת גם כן ההקהלה והשלום על-ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל-הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת שלי שלי, זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שווים אבל בשב ואל תעשה הכל שווים, וזה באמת עניין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת ארעי, וישב תחת סוכת שלומו, הנה ביום ראשון של חול המועד נצטווה לעשות רושם אל השלום, וזהו עניין ההקהל, כי כל זה הכנה אל התשובה. וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כיבושים ותוכחות, וזהו שאמרו "אנשים - ללמוד" וכו' "טף למה באים? ליתן שכר למביאיהם", כי בזמן שישראל עושים תשובה, אז מבקשים תחנונים מלפניו ית' על מחילת העון ויאמרו, אם לא למענינו יעשה, אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו, כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול נא עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב וכו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף, שיאמרו לפניו ית', עשה למען טף אלה המובאים בית ה', כדרך שנאמר ביואל (ב, טו) "אספו-עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים" וגו'... (כלי יקר).
מקץ שבע שנים וגו'... אין זה שהקריאה מן התורה המצווה כאן, באה להפיץ בעם את ידיעת חוקי התורה, שהרי זו צריכה להיות מטופחת מדי יום ביומו בחוג הביתי הרגיל, שהרי בשביל זה נאמר "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" וגו' (דברים ו, ז), "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" וגו' (שם יא, ט). אבל זה מאורע בלתי רגיל, מאורע החוזר מדי שבע שנים, מאורע השואף אל תכלית מיוחדת במינה. "במועד" - בשעה המזמינה כל נשמה יהודית להתאחד עמו ית'; "שנת השמיטה" - כל אימת שמתחילים מחדש ענייני החקלאות והעסק שהופסקו על-ידי שנת השמיטה; "בחג הסכות" - כלומר החג מאחד את האומה כולה בזיכרון אותם הימים, שבהם לא החקלאות והעסק כי אם הסדר המופלא שלו ית' קיים את כולם, על נשיהם ועל טפם, בתוככי המדבר, כשענני הכבוד הגנו עליהם, והוא מנהיגם ומכין אותם בתורתו לחיי החקלאות והעסק העתידים; "בבוא כל ישראל" - כאשר כל עם ה' נענה לקריאתו ובא אל מקום המקדש, מקדש זה שהוקם לא כמקום לה', שהרי אותו אפשר למצוא בכל מקום ומקום, אלא מקדש שהוקם לשמש ערובה להימצאות שכינתו בתוך העם ולהיות עדות לתורתו, אחר שכבר התייצב כל אחד עם עולות הראיה שלו לפני האדון ה' במקום דביר קודשו; "תקרא" - שם צריכה האומה, באמצעות נציגה הרם ביותר, מיד עם מוצאו של היום הראשון להיראות זו לפניו, לקרוא מתוך תורה זו לפני כל העם שנתקהל, למען יוצהר תמיד מחדש עם ראשיתה של כל תקופת חקלאות ועסק, כי הדרך אל ה' - רק בדרך תורתו היא, כי הברית עם ה' - הברית עם תורתו היא, כי התורה היא התנאי לאחדות האומה ולישועתו ית', וכי האומה מעידה עדות אמת שהתורה הזאת - דבר ה' היא ומפי הגבורה ניתנה.

למען ישמעו, פה, באסיפת האומה כולה, הם שומעים, וחוזרים ושומעים, מפי נציגה הרם ביותר של האומה, כי התורה ומצוות קיומה מן השמים הן. תורה זו מצויה בביתו של כל אחד ואחד, והתודעה המתחדשת במעמד כל הקהל תביא לידי כך שלימוד התורה יהיה להם לעניין נעלה עוד יותר! שניהם יחדיו, מעמד ההקהל שמכאן ולימוד התורה התמידי שבבית, יחזקו ויגבירו את יראתם אותו ית' כמי שמכוון את מעשיהם וגורלם שלכולם; "ושמרו לעשות" - לקיים את כל התורה בנאמנות ובקפידה. שמירה לעשות זו, הקיום הקפדני של תורת ה', היא המטרה הנשגבה שאליה מובילות כל דרכי התורה. (חמישה חומשי תורה עם פירוש רשר"ה)
בפרשת הקהל. ישמעו וילמדו כו'. נראה שעל-ידי מצות השמיטה זכו אחר-כך לבחינת התכללות, והוא הלשון שכתוב בקבלת התורה "הקהל-לי את-העם ואשמעם את דברי" (דברים י, ד). ונראה שזה היה שכר על שמירת שביעית, שדרשו חז"ל (ויקרא רבה ריש פרשה א) "גבורי כח" (תהלים קג, כ) - בשומרי שביעית הכתוב מדבר, ומסיים "לשמוע בקל דברו" (שם, שם), שזכו לשמוע דבר ה' אחרי-כן במצות הקהל, שהיה מתגלה להם מחדש אור התורה כפי מה שהיה צריך להם אז, כי מציון תצא תורה. כי בודאי היה סיוע משמים להמלך, כי מצד הטבע אין באפשרות להשמיע באזני כל קהל ישראל. וכן כתב הרמב"ם בהלכות חגיגה שהמלך שליח הוא, וצריכין לעמוד בהקהל, כמו בהר סיני, באימה וביראה, ע"ש, וזה עניין שמיטין אצל הר סיני. ויתכן לומר כי שלמה המלך ע"ה חיבר ס' קהלת על שום מצות הקהל שהיא בסוכות, וכשראה שיתבטל בית-המקדש ומצות הקהל, שנתחדשה אז הארת התורה בכל שמיטה, הניח זה הכח בספר קהלת שחיבר על ימי הסוכות כנ"ל. (שפת אמת על התורה, פ' וילך, תרמ"ב)
בבא כל ישראל וגו'. יש בזה גם משום נתינת טעם, למה קבע הכתוב דווקא זמן זה למצות הקהל. בכל שנות השבוע היה סוכות זמן גמר האסיף, ובאו כל ישראל לפני השי"ת להודות לו כראוי ולשמוח לפניו; ועכשו, עם גמר שנת השמיטה, ששבתו שנה שלימה מעבודת קרקע לכבודו של השי"ת ולא זרעו ולא קצרו, נתחייבו כל ישראל - אנשים ונשים וטף - לבוא לפני השי"ת להודות לו שנתן להם פרנסתם אף בשנה זאת אשר אין בה חריש וקציר,לקבל עליהם שוב את התורה כמו שקיבלו אז במדבר, ולהבטיח בזה שהם מוכנים להקדיש את חייהם לעבודתו ית"ש בכל זמן ובכל מצב. מובן הוא שלא היה ראוי לקיים מצות הקהל אלא בחג הסוכות של השנה השמינית, כי חג הסוכות של השנה השביעית אינה בסוף השמיטה אלא בתחילתה. אף-על-פי כן קרא הכתוב זמן זה "מועד שנת השמיטה", מפני שהוא סמוך לשמיטה, ועכשיו בולט קיום השמיטה ביותר על-ידי העדר האסיף... תקרא. לא נאמר להדיא, מי יקרא את התורה. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח, יב) כותב שהכהן הגדול היה קורא את התורה לפני כל העם מעל גבי בימה גבוהה, אבל דבריו נסתרים מדברי רבותינו במשנה סוטה (פ"ז משנה ח) שאמרו, שהמלך היה קורא את התורה. עוד ספרו לנו רבותינו שם:

"אגריפס המלך עמד וקבל (התורה מיד הכהן הגדול) וקראו עומד ושיבחוהו חכמים, וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', זלגו עיניו דמעות (שהיה מזרע הורדוס, כידוע), אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה".

אין כמובן מי שיוכל להכחיש אמיתות סיפור מפורט זה שבמשנה, אם כן יש לנו ליישב דברי יוסף בן מתתיהו האומר שהכהן הגדול היה קורא את התורה, מתוך שינוי התקופה. ברור מכמה טעמים שהמשנה ההיא מדברת על אגריפס הראשון, שהיה ירא אלקים, מה שאין כן אגריפס השני שהיה בזמנו של יוסף בן מתתיהו, ויתכן שמסר את מצות הקריאה לכהן הגדול. יתכן שמעיקר דין תורה מצות הקריאה מוטלת על מנהיג העם, יהא מלך או כהן גדול (וכן כתב ב'מנחת חינוך', מצוה תריב). לפי זה תיבת "תקרא" מופנית אל כל ישראל, והם מקיימים את המצוה על-ידי הגדול שבהם (וכן כתב רש"ר הירש)... למען ישמעו פירשוהו חכמי התלמוד (חגיגה ג ע"א) אף על הנשים, מה שאין כן "למען ילמדו", שאינו מוטל אלא על האנשים החייבים בתלמוד תורה (השווה רש"ר הירש, ולמעלה יא, ט). אולם בוודאי אין להעלות על הדעת שקריאה של פעם אחת בשבע שנים תספיק להשריש בעם ידיעת התורה על בורייה כדי לקיים כל המצוות כהלכה. לשם כך צריך כל אחד מישראל ללמוד את התורה תמיד בביתו (השווה ו, ז ועוד יא, יט). צריכים אנו לבקש טעם מיוחד למצות קריאה זו. על-ידי-זה שכל העם ביחד ישמעו את פרשיות התורה העיקריות המשרישות יראת שמים בלבם, יחזרו להתבונן במה שקיבלו על עצמם בסיני "נעשה ונשמע", וכולם ישימו דבר זה ללבם. נמצא שקריאה זאת הייתה לה מטרה דומה לקריאתו של המלך יאשיהו במלכים ב' כג וקריאתו של עזרא בנחמיה ח, השווה שם. (ס' דברים, מפורש ע"י רדצ"ה)
ד"ה מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה. שנה ראשונה לשמיטה, ומציין על השמיטה, כי בשנת השמיטה היו פנויים מן טרדת המלאכה בשדה, כן מן טרדת המסחר שנשמט כל משה ידו, והיו פנוים לעבודת השי"ת כל העם, כקטן כגדול, והיו דברי תורה הנשמעים להם נכנסים לאזנם בעומק ההבנה. ועוד, כי כל התורה היא ניסיונית להגדיל (=להיבדל) מן החמדה והתאווה והקנאה אשר החומר יכביד על הנפש, ולכן אחרי שחרישה וקצירה נאסר להן שנה תמימה, הלא בכיליון עיניים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו - אז מצוה להם להקהל ולשמוע דבר ה' בירושלים בעזרה, למען ידעון דרך ה' בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה', והבן. ולכן פרט הגרים שאף-על-פי שאין להם שדה וכרם, הם חייבים להקהל ככל ישראל, ובגר צדק הכתוב מדבר. (משך חכמה)