ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

מגורים בספרד ובגרמניה

תשובת ר' משולם ראטה
אם יש לוועד הרבנים בימינו להכריז חרם שלא יכנסו יהודים לגרמניה


תולדות חייו
ר' משולם ב"ר שמעון ראטה (1895-1983) נולד בהורדנקה שבפולין. בהיותו בגיל רך עברה המשפחה לקולומיאה, והתפרנסה ממסחר בתבואות. מילדותו הצטיין ר' משולם בכשרונות הפלאיים: בן שמונה ידע כבר מסכתות שלמות בעל פה, עם התוספות. בן חמש עשרה היה בקי בש"ס ובפוסקים, בלע כל ספר שבא לידו, ועסק גם במחקר ומתמטיקה. הוא קרא ספרים כלליים, וקיבל תעודת סיום של גימנסיה. ר' משולם למד אצל ר' משה תאומים, אב בית דין הורודנקה, אצל ר"י ויידנפלד, אב בית דין הרימלוב, אצל רא"מ שטיינברג, אב בית דין סניאטין, ובעיקר אצל ר"מ ארק. כשהיה בן י"ח, נסמך לרבנות. באותה שנה נשא את ארוסתו מגיל י"ג, צפורה, בת הגביר ר' שמשון שטיינהולץ ממילניצה. אחרי שר' יעקב ברב"ש, אב בית דין חרסקוב, נפטר בתרנ"ז, שימש ר' משולם רב בעיר חרסקוב במשך 30 שנה, והטביע את חותמו על חיי הרוח במקום. הוא יסד ישיבה, ולימד בה לפי תכנית רחבה שעיבד, המשקפת את אופקי אישיותו הוא. בתרע"ד גלה לווינה, והתרועע עם גאוני הזמן ששהו בה. הוא התנצח שם עם מלומדים במכמני הפילוסופיה היהודית והיוונית ובשירה גרמנית, והם לא יכלו לו. ידיו רב לו גם בבלשנות, בגרסאות מדעיות ובעיונים היסטוריים. בתרע"ח שב לחרסקוב, הגביר את פעילותו הציונית, ורבים עלו ארצה בהשפעתו. הוא השתתף בקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבד ובוועידות עולמיות של המזרחי.

בתרצ"ו נתקבל ר' משולם לרבנות בטשרנוביץ, וראשית מעשהו היה ייסוד ישיבה שבה הגיד שיעורים. בשנות מלחמת העולם השנייה סבל מאוד ארבע שנים, וניצל בנסים מאימי טרנסדניסטריה. בתש"ג הגיע רצוץ לבוקרשט, והתבלט בגאונותו.

באלול תש"ד עלה ר' משולם לארץ. הוא גר תחילה בירושלים, ונתפרסם כפוסק מובהק. הוא נתקבל כחבר בית הדין הגדול לערעורים, והיה יו"ר מועצת הרבנות הראשית, וכן בוחן ראשי להענקת סמיכה וכושר למועמדים לכהן כרב. אחת מהכרעותיו הנודעות היא ההכרעה לחגוג את יום העצמאות ולומר בו הלל שלם.

אלה ספריו:
1.
"קול מבשר", שו"ת
2. "בשורת אליהו", הערות וביאורים על ספרי הגר"א
3. "שמחת יום טוב", הערות וביאורים על ספרי התוי"ט
4. "לעמלים בתורה", תכנית הלימודים שערך בתרס"ו לישיבתו
5. "מבשר עזרא", על פירוש ראב"ע לתנ"ך.

הקדמה לתשובה
בעקבות השואה הנוראה נשאל ר' משולם ראטה, אם כיום יש סמכות בידי הרבנים לגזור גזרה לאסור על כל יהודי להיכנס לגרמניה.

בתשובתו הרב משולם ממליץ, שיהודים יימנעו מלבוא לגרמניה, ללא הכרזת איסור הלכתי. הוא מביא שני טעמים לכך שחכמי ישראל בדורנו אינם יכולים לקבוע איסור כזה להלכה:
א. מאז חתימת התלמוד שוב אין סמכות בידי חכמים לגזור גזרות חדשות על כלל ישראל.
ב. זוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וגזרה כזו מתבטלת מאליה.


שו"ת "קול מבשר", חלק ג, סימן יג


השאלה והתשובה
על דבר שהוצע בוועידת רבנים, להכריז
חרם מטעם רבני הארץ, שלפיו אסור יהיה לכל יהודי לדרוך על אדמת גרמניה, וכמה רבנים הסכימו להצעה. אמנם מצד ההשקפה הפוליטית, ההגיונית והמוסרית צודקת מאוד הצעה זו, ואין ספק שלאחר מעשי הזוועות וההשמדות שעוללו לנו הגרמנים באכזריות נוראה, שלא הייתה כמותה מימות עולם, גם בלא הכרזת הרבנים כל יהודי ימנע עצמו ויהי לבו נוקפו מלהציג כף רגלו על אדמתם הטמאה. אבל בכל זאת אני מוצא חובה להעיר בזה, כי הכרזת חרם של הרבנים, כפי שהוצע, אינה נכונה מצד הדין והיא גם נגד ההלכה, לפי דעתי, מחמת שני טעמים, שיבוארו לפנינו:

א .

ראשית דבר, אין כוחנו יפה בדור זה להכריז על חרם ולגזור איסור חדש על כל יהודי בכל העולם. הרא"ש במסכת שבת (ב, טו) כתב: "תמיהני איך יכלו הגאונים לחדש גזרה אחרי
שסתם רב אשי הש"ס." וכן כתב הרא"ש במסכת נידה (י, יג): "לא ידעתי אנה רמוזה גזרה זו בהש"ס וכו', ואין לנו אלא מה שאנו מוצאין בהש"ס."

ובשו"ת ריב"ש, סי' רעא, האריך לחלוק על גזרת מהר"ם הלוי (הוא ר' מאיר הלוי מווינה, שהיה ראש גדולי אשכנז בדורו, והריב"ש בעצמו מחשיבו מאוד ומתארו "הנשר הגדול" וכו'), שגזר על קהילות צרפת וכתב, שאין לחוש לה כלל: "כי רק הנשיא שבסנהדרי גדולה, בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם, יכול לגזור גזרות על כל ישראל לאסור דברים המותרין, אם כדי לעשות סייג לתורה, כמו שנצטווינו: 'ושמרתם את משמרתי', עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א), אם גזרות חדשות לפי מה שראו שהם צורך הזמן או לאיזה מקרה שקרה, כדאמרינן (בבא קמא פב, ב). באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית. וכדתנן נמי התם (משנה, סוטה פט, מיד): 'בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו', אבל חכמים יחידים לא היו גוזרים גזרות על כל ישראל, כי אם לבני עירם או מדינתם, כי האחרים אין להם לקבל גזרותיו וכו', ואין לרבנים יחידים לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתם דברים המותרין מדין התלמוד'."

והנה, בשו"ת חתם סופר חו"מ, סי' מא, כתב הגאון ר' מרדכי בנעט: "ובמה שאינו מן הדין, אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו מה שנוגע למדינה אחרת, כמ"ש הריב"ש בתשובה." ועל זה השיב הגאון בעל חת"ס שם (חו"מ, סי' מא): "... אבל האמת כן הוא בוודאי, שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר..." ובעל "מגיד משנה" (על משנה תורה), פרק ה מהלכות חמץ ומצה, הלכה כ, כתב: "ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל." נראה מזה, שהרב המגיד מחשיב ומשווה את כוחם של הגאונים בגזרותיהם לגזרות חכמי התלמוד. כיוון שהיו
סמוכים להם וממלאי מקומם בישיבות בבל, ומצודתם הייתה פרוסה על כל ישראל. מה שאין כן בדורות האחרונים, אחרי גאוני סורא ופומבדיתא. אבל הרא"ש והריב"ש, שהבאתי לעיל, מבואר מדבריהם להפך מדעת הרב המגיד.

ובאמת מבואר כדעת הרא"ש והריב"ש בדברי הרמב"ם בהקדמה לחיבורו הגדול [משנה תורה], שכתב: "נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטה גזרתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי, שחיבר הגמרא, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם וכו'. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, ולפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת, ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזרה שגזר בית דין אחר במדינתו. וכן, אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין דרך המשפט הכתוב, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים גזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא, אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם."

ואני מתפלא על הריב"ש, שלא הביא סעד לדעתו מלשונו הזהב של הרמב"ם, שמבואר ככל דברי הריב"ש ממש. ובאמת אנו רואים, כי
גזרות ותקנות של רבנו גרשום מאור הגולה, שחי בימי רב האי גאון, לא נתפשטו בכל המדינות. וכן גזרת קטניות בפסח, ועוד רבות כאלה. וכיצד נוכל בזמננו, בדור יתום כזה, ליטול עטרה לעצמנו בגזרה חדשה על כל ישראל?

ב .

טעם שני יש במניעת גזירת-חרם זו מצד הדין. במסכת עבודה זרה, לו, ב, ועוד בכמה מקומות בגמרא, נאמר "שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכול לעמוד בה". והרמב"ם, הלכות ממרים (פ"ב, הלכה ה), כתב: "בית דין שנראה להן לגזור גזרה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג, צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הציבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בהן." והרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה, מפני שהם לא הזכירו אלא מה שנהוג בזמן זה, ודין זה אינו שייך בזמננו, שאפילו אם רוב הציבור יכול לעמוד בהן, אין לגזור גזרות מדעתנו אחר חתימת התלמוד, כמו שביארתי למעלה.

אבל אכתי יש נפקותא גם לדידן [פירוש: אבל עדיין יש משמעות להלכה זו גם לנו], לעניין גזרת הקהל ותקנותיהם וחרמי צבור, כדאיתא במסכת ב"ב ח, ב: "ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן" [פירוש: לקנוס על מי שעובר על תנאים שקצבו אנשי העיר, על פי רבנו גרשום]. ומבואר בפוסקים, דכל בית דין ומנהיגים שבעיר הם כבית דין הגדול לגבי ציבור שבעירם, ויכולין לגזור ולתקן כפי ראות עיניהם. ובגזרות אלו שייך גם כן הדין "אם רוב צבור יכולין לעמוד בהן". ובאמת הובא דין זה בש"ע, בהגהות הרמ"א, ביו"ד סימן רכח, סעיף נ, וסי' שלד, סעיף טו, ומקורו משו"ת תרומת הדשן, שקהל או רב שגזרו חרמות שאין הציבור יכולין לעמוד בהם, אין צריכין לקיימם... ובנידון שלנו הוא גם כן גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כי יוצאי גרמניה ירצו לנסוע לשם לסדר את ענייני רכושם, אף שלא ירצו להשתקע שם.

ופוק חזי
הרמב"ם, הלכות מלכים פ"ה, הלכה ז כתב: "מותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצרים וכו'. בשלושה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים וכו'." ובגמרא, סוכה נא, ב אמרו, שאנשי אלכסנדריה נענשו ונהרגו משום שעברו על איסור זה: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד." והסמ"ג והגהות מיימוני והרדב"ז ובעל "כפתור ופרח" והפר"ח ב"מים חיים" נתקשו מאוד למצוא יישוב, על מה סמכו כמה גדולים, וביניהם הרמב"ם עצמו, לשכון במצרים. וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם בתירוץ ברור ומספיק. ומה שכתב הסמ"ג בשם הרא"ם, שפירש: "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), לא אסרה תורה אלא בדרך זה, כלומר מארץ ישראל למצרים. אבל משאר ארצות מותר, מלבד שהרמב"ם אינו מחלק בזה, כמבואר מלשונו, והדין עמו, כי בפסוק השני והשלישי נאמר: "לא תוסיפו לראותם עוד" (שמות יד, יג), ולא נוסף "בדרך הזה". עוד זאת: הלא ידוע כי הרמב"ם נסע מארץ ישראל למצרים. ומה שתירץ הפר"ח, כי אחר שבא סנחריב ובלבל את העולם אין איסור, הרגיש הוא בעצמו שקשה על זה מגמרא סוכה נא, דאנשי אלכסנדריה נענשו על זה [מכיוון שמותם של יהודי אלכסנדריה היה זמן רב לאחר תקופת סנחריב]. ונעלם ממנו, שכבר קדמו בעל ספר הגהות מיימוני בתירוץ זה ודחה אותו מגמרא סוכה הנ"ל. ומה שתירץ הרדב"ז מה שכתב הרמב"ם (מלכים פ"ה, הלכה ח), "שמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא. ואם יחשוב לילך ולהשתקע שם, אין בו מעשה", ועל זה כתב הרדב"ז: "כיוון שכל היורדים תחילה לא ירדו להשתקע, אלא לסחורה. ואע"ג דאח"כ נשתקעו, אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא. ומפני טורח הטלטול ומיעוט רווח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה." באמת דברי הרדב"ז תמוהים בעיניי מאוד. היכן מצינו להתיר איסור תורה מפני הפסד ממון? ובחולין מט, ב: "אמר לו רב פפא לרבא: רב ואיסורא דאורייתא, ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל." ובסנהדרין כו, א, ד"ה "משרבו", הקשו התוספות: וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דחוויא איסורא מדאורייתא? [פירוש: השלטונות הרומיים הטילו מס כבד - ארנונה - על החקלאים, וגבו חלק נכבד מתבואתם. מס זה הוטל ללא כל הבחנה, בין אם זו שנת שמיטה או לא. כתוצאה מכך נוצר לחץ כלכלי קשה על שומרי השמיטה, ולכן חכמים התירו לחרוש ולזרוע גם בשביעית.] וי"ל, דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. והכי אמרינן בכמה דוכתי, משום פסידא לא גזרו בו רבנן, אבל הכא באיסור ישיבה במצרים הוא איסור תורה, ועובר בלאו רק שאינו לוקה, משום שהוא לאו שאין בו מעשה. והרי לר' יהודה הסובר במסכת מכות ד, ב ושאר מקומות: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, הווי ממש כשאר לאו גם לעניין מלקות...

ובסיום דברי הרדב"ז שם: "וא"ת תקשי לרבנו הרמב"ם, שהרי נשתקע במצרים, ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות, שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר. ושוב באתי לירושלים."

צא ולמד: ישיבת מצרים, שהיא איסור תורה, לא היה יכול הציבור לעמוד בו, והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים, ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזרה חדשה? וגזרה זו קשה עוד יותר, כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות, אבל לסחורה ולפרקמטיה מותר, כמבואר בירושלמי, סוף "פרק חלק", וברמב"ם, הלכות מלכים. ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים, שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא. וזה בלא ספק דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו, ויגרום מכשול וחילול כבוד התורה וכבוד הרבנים, נושאי דגלה.

ומה שאומרים, שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן. (אדרבא: בשו"ת מבי"ט ח"א, סי' שז, מוכח בהפך, וז"ל: "כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב. עיין שם היטב ותבין.) ואף אם נכונה שמועה זו, אין ראיה מכאן, כי מגורשי ספרד יכלו לגזור על בני מדינתם ולקבל על עצמם שלא ישובו. (וביניהם היו גדולי ישראל, מאורי הגולה, מהר"י בי רב ומהר"ל בן חביב והאברבנאל ו"בעל עקדה"). אבל כיצד נוכל לגזור על כל ישראל? בדורנו נתיישבו באמת יהודים בספרד, ונוסדו שם קהילות אחדות, כאשר שמעתי מפי אנשים שדרו שם. ואם כן, בין אם התיישבות זו הייתה בהיתר או באיסור, יצאה לנו מזה הוכחה ברורה, כי חלילה לנו לקבל את ההצעה הנ"ל שהועמדה על הפרק.
משלם ראטה.

מושגים
חרם: יש כוח בידי המלך או בידי הציבור או בידי בית דין להטיל איסור על עשיית מעשה מסוים, אף על פי שמן הדין אין איסור לעשותו, וכן לחייב לעשות מעשה מסוים שמן הדין אין חובה לעשותו. האיסור והחיוב יכולים להיות על יחיד או על ציבור. אופן הטלת האיסור הוא על ידי שאומרים שכל העובר על האיסור "יהא בחרם" או שאומרים "ארור אשר יעשה כך וכך" או "מחרימים אנו שלא לעשות כך וכך". משמעות החרם היא, שהאדם שעבר על האיסור יורחק מן הציבור ויהיה מנודה. חרמים מעין אלו נקראים "חרמי ציבור" או "חרמי קהל".
חזור

סתם רב אשי את הש"ס: "סתם" פירושו חתם. הגמרא (בבא מציעא פו, א) אומרת: "רבינא ורב אשי סוף הוראה." מאמר זה התפרש, שבימיהם של רב אשי ורבינא נחתם התלמוד הבבלי. מה משמעותה של חתימה זו? הרמב"ם (וראשונים אחרים) הסבירו, שכל ההלכות, הגזרות והתקנות שנכנסו לתלמוד עד לימי רבינא ורב אשי מחייבות את כל ישראל, מכיוון שהתלמוד של רבינא ורב אשי פשט בכל ישראל. ואילו ההלכות שנפסקו ונגזרו בבתי הדין השונים בתפוצות לאחר ימיהם של רבינא ורב אשי, אין הן מחייבות את כלל ישראל, אלא את הקהילה שלהם בלבד.
חזור

לעשות סייג לתורה, כמו שנצטווינו: 'ושמרתם את משמרתי'; עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א): הסייג הוא איסור שהטילו חכמים על דבר המותר מדין תורה, כדי להרחיק את האדם מאיסור תורה. חכמים למדו שמוטלת עליהם החובה להטיל סייגים מן הנאמר בפרשת עריות, "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל). יש לעשות סייג ("משמרת"), כדי שלא יעברו על דברי תורה ("משמרתי") (ע"פ תורת כוהנים שם).
חזור

סמוכים: הסמיכה היא העלאת דרגה של חכם למעמד של "רבי". מעמד זה מקנה לו סמכויות רחבות בהוראה ובשפיטה. הסמיכה נעשית על ידי שלושה אנשים שלפחות אחד מהם הוא "סמוך" בעצמו. על פי המסורת, הסמיכה עברה מדור לדור, ממשה רבנו ולאורך כל תקופת התנ"ך, ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד.
חזור

גזרות ותקנות דרבנו גרשום: רבנו גרשום מאור הגולה חי בערך בשנים 960-1028, ונחשב מראשוני גדולי התורה ביהדות אשכנז. לרבנו גרשום מיוחסות תקנות שונות הנקראות על שמו "חרם דרבנו גרשום". מבין התקנות המיוחסות לו המפורסמות הן האיסור לשאת שתי נשים וכן האיסור לקרוא במכתב של אדם ללא רשותו. תקנותיו התקבלו בעיקר בקהילות אשכנז, בעוד שבקהילות שחיו תחת שלטון מוסלמי הן לא התקבלו.
חזור

אין לוקין לאו שאין בו מעשה: לאו הוא כינוי מקובל למצוות לא תעשה מן התורה. העובר על לאו, עונשו בדרך כלל מלקות. אלא שקיימים סוגים של לאווין היוצאים מכלל זה, כגון "לאו שאין בו מעשה", כלומר מצוות לא תעשה הכתובות בתורה שעוברים עליהם באי עשייה או על ידי מחשבה או על ידי דיבור. על כגון אלו נפסק להלכה, שאין לוקים עליהם, אם כי בתלמוד היו שסברו שלוקים עליהם (שיטת רבי יהודה).
חזור

מקורות
1. בבא קמא פב, ב
תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ (שהיו אחים). ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה, אין נמסרים בידכם. למחרת שלשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.
חזור

2. משנה, סוטה פט, מיד
בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס.

ביאור
בפולמוס של אספסינוס: במלחמת אספסינוס על ירושלים, כשלוש שנים לפני חורבן הבית השני ("פולמוס" היא מלה יוונית, ומשמעה מלחמה).
גזרו: חכמים.
על עטרות חתנים: שהיו נוהגים לעשות מיני עטרות לחתנים ביום חופתם, וגזרו שלא לעשותם.
ועל הארוס:
הוא כלי זמר המוציא קול צלול וחזק, וגזרו שלא להשתמש בו בבתי המשתה, כדי למעט השמחה.
חזור

3. רמב"ם, מלכים, פה, הלכה ז
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים... בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר: "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), "לא תסיף עוד לראותה" (דברים כח, סח), ו"לא תסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), ואלכסנדריה בכלל האיסור.
חזור

4. סוכה נא, ב
תניא: רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון [בית כנסת] של אלכסנדריא של מצרים, לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה הייתה, סטיו [שדרת עמודים] לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה שישים ריבוא על שישים ריבוא, כפליים כיוצאי מצרים, והיו בה שבעים ואחת קתדראות [כיסאות] של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד ריבוא כיכרי זהב... אמר אביי: וכולהו קטלינהו [ואת כולם הרג] אלכסנדרוס מוקדון. מאי טעמא איענשו? משום דעברי אהאי קרא "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", ואינהו הדור אתו [והם חזרו לכאן].
חזור


תשובת הרב אליעזר וולדינברג
אם מותר ליהודים לגור בספרד לאחר החרם שנשבעו
המגורשים מספרד, שאין להיכנס לארץ זו


הקדמה לתשובה
בין יוצאי ספרד עברה מסורת שהמגורשים מספרד קיבלו על עצמם איסור ב"חרם" שלא לשוב לספרד. הרב וולדינברג נשאל אם גם בימינו יש לחרם זו תוקף מחייב.


שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ה, סימן יז


שאלה
ב"ה, ה' שבט תשי"א, ירושלים עיה"ק תובב"א. לכבוד תלמידי היקר, הרב המופלא, ירא ושלם, מוה"ר אברהם דוד שלם שליט"א, הרב הראשי לעדת הספרדים בפירו.

שלום רב, מכתבך היקר קיבלתי, ושמחתי לשמוע משלומכם הטוב. ועתה באתי על דברי תורה שבמכתבך, והוא על אודות שאלתך בדבר ישראל שרוצה לנסוע לשם מסחר ולדור באספמיה (ספרד), אם מותר לו ללכת לאחר החרם והשבועה שנשבעו המגורשים בשעה שגורשו על ידי ממשלת הרשע והזדון וקבלו עליהם ועל זרעם שלא ייכנסו לארץ זו. ע"כ.

תשובה
הנה מה שהנך כותב כל כך בפשיטות על החרם הנזכר, בטח שאבת זה רק מהנשמע והמקובל כך "מקלא דלא פסיק" [משמועה שלא נפסקה] מאבות לבנים, דור אחר דור, כי כידוע גם, מאידך גיסא, לא מצאו חכמי הדורות כתוב דבר זה עלי ספר, ומדי פעם מתייגעים חכמים וחוקרים למצוא מקור לכך, וקצרה ידם מלהשיג. גם כותבי תולדות ישראל אינם מזכירים מכך, ומפליא הדבר במיוחד על האברבנאל, שהיה בראש הגולים ההם, ומספר בהקדמת ספריו באריכות מהיציאה מספרד, ובכל זאת אינו מזכיר אף ברמז מהכרזת חרם כזה, כן לא מוזכר מזה בספרים המפורסמים כשבט יהודה, סדר הדורות, ספר יוחסין, שלשלת הקבלה, אשר כרגיל אינם מדלגים על שום אגדה מהלכת. ושאלתי על כך גם ליודעים ובקיאים בהיסטוריה, ולא ידעו לענות לי ולהראות לי איזה מקור לכך.

משום כך עלה בדעתי בהשקפה ראשונה לגשת לברר מתוך דברי הפוסקים ז"ל מה הדין נותן על כגון דא, שלא ידוע בבירור אם הייתה בכלל הסכמה לכך. ואם כן הייתה, אם היה זה רק בדרך הסכמה בלבד, או גם בחרם ושבועה. ואם היה גם בחרם ושבועה, אם הוכרז ונגזר זה במפורש גם על זרעם אחריהם, כי אם היה נאמר אפילו [בשעת החרם והשבועה] בלשון "אשר איננו פה", אפשר לפרש הכוונה רק על אלו שהיו בחיים ורק לא נמצאו באותו מעמד, אבל לא על אלו שלא נולדו עודנה. (עיין על כגון זה בשו"ת מים רבים, חיו"ד, סי' סג, ועיין גם בשו"ת נו"ב מהדו"ק, חיו"ד, סי' סח, ד"ה "ומעתה", ועוד.) וכן, אם התנו מפורש שלא ניתן להיתר, ואם היה עד זמן מוגבל. גם אפילו אילו היה מין חרם כזה, הרי אין אתנו יודע עוד מה טעמו ונימוקו, באין לפנינו נוסחת החרמים. ואולי כבר נתבטלה הסיבה שבגללה גזרו החרם, דהרי מאז ועד היום באו כבר חליפות ותמורות בצורת השלטון דשם, וישנם לדאבוננו מדינות וארצות שעלו ברשעותם פי כמה ממדינת ספרד, ובמיוחד ארץ גרמניה אשר איה סופר ואיה שוקל אשר יוכל לתנות מה שעשו לנו רשעי עולם דשם, וכן כיוצא בזה הרבה ספקות וספק ספקות שישנם בקשר לכגון גזרות וחרמות כאלה, כמדובר על כך באריכות בספרי הפוסקים, באופן שהיה יוצא לנו שהרוצה להגר לשם יוכל להתברך בלבבו ולומר, שלום יהיה לי, כי לא קיים לי מחלות הסכמה או חרם או שבועה כזאת. [ועיין בספרי הלכות מדינה ח"ג, שער ז, מה שהארכתי בע"ה בדיני תקנות והסכמות ציבור בכללותם ובפרטי הלכותיהם. עיי"ש.]

אבל אחרי שובי ניחמתי, כי חוששני מאד משום
"מנהג ישראל תורה" ו"קול המון שהוא כקול שדי", דהרי בקרב ההמונים נפוצה מאוד האגדה המקובלת הזאת, שגולי ספרד עשו הסכמה על כך, וחששו לה דור אחר דור. לכן על כגון דא יש לומר "הנח להן לישראל; אם אין נביאים הן, בני נביאים הן", ואין להתיר בשופי [בקלות] לשואל על ישיבת קבע בספרד, ובמיוחד אם השואל ספרדי מגזע יוצאי גולי ספרד, כי מאז חתימת התלמוד אין ביכולת בית דין של מדינה אחת לגזור על מדינה אחרת, כמבואר בהקדמת הרמב"ם לספר הי"ד ושו"ת ריב"ש, סי' רעו, ועוד, אם לא בקבלו עלייהו ראשי בני מדינה האחרת, והדברים ידועים.

ובשאלי על כך למעלת כבודו, הרב הראשי לישראל, הגרב"צ עוזיאל (זצ"ל), אם ידוע לו על איזה מקור להסכמה לבלי שוב לספרד, השיב לי, שאמנם אין שום מקור לכך, אבל יודע הנהו, שכך מקובל הדבר איש מפי איש, שהספרדים מקפידים מימים ימימה לשמור לבלי לעבור על הסכמה מקובלת זאת. והוסיף לומר, כי אמנם יודע הנהו שישנם מיעוט ספרדים ישראלים הגרים כעת בספרד, אבל מדי פעם, כשפונים משם בבקשה לשלוח אליהם משרתי קודש, משתמטים תמיד מלשלוח להם. בשמעי כזאת, נתחזקה אצלי ביותר דעתי הנ"ל שלא להתיר למעשה.

גם הלום ראיתי בספר "נר המערב" לתולדות ישראל במארוקו, לידידי הגרי"מ טולידאנו שליט"א, הרב הראשי לת"א-יפו, בעמוד ע"ה, בהערה אות ט, שכותב בקשר להשתלשלות שם משפחתו כדברים האלה: "אכן, אבותינו סיפרו לנו, כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על עצמם לבלי שוב עוד לספרד, קראו להם מאז טוליד-נו, לאמור: טולידא-לא בשפה הספרדית." ע"ש. והנה גם מבין ריסי אגדה זאת מתאמת אצלנו שאמנם קיבלו עליהם גולי ספרד איזה חרם שהוא מבלי שוב לספרד, אם באופן קיבוצי ואם באופן משפחתי, על ידי משפחות משפחות.

ואסתעיין כעת מילתא בידן למצוא כמעט גילוי מילתא מפורשת על היות הסכמה לכך בספר אחד מגדולי הפוסקים, שחי קרוב לזמנם של גולי ספרד, והוא בשו"ת
מבי"ט ח"א, סי' שז. הוא נשאל על קהילות עיר אחת שעשו הסכמה שכל מי שבא לעיר ונולד הוא ואביו באיטלייא, אע"פ שאבי אביו בא מפורטוגל או קשטילייא או אראגון [מחוז בספרד] או מלכות אחרת, ילך לקהל איטלייא. ואם אביו נולד במלכות אחד מן המלכויות הנזכרות, אע"פ שנולד הוא במלכות איטלייא, לא ילך אלא בקהל של לשון בני מלכותו. וכן בשאר לשונות הגויים. ובשעה שחידשו הסכמה זו, מיחו בה בני קהל אראגון, ואמרו שאינו מן הדין שילך לאיטלייאנוש מי שהוא ידוע שהוא אראגנוש או מלכות אחרת, מפני שנולד הוא ואביו באיטלייא וכו', אם יתחייבו בני קהל אראגון להיותם שומרים הסכמה זו או לא. והגאון המבי"ט ז"ל, בבררו בדברי תשובתו דין של "רשאין בני העיר להסיע על קיצותן" (ב"ב ח, ב) ודין קהילות נפרדות, ובמקום "דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי" [פירוש: במקום שלתקנה מסוימת יש רווח לקהילה אחת והפסד לקהילה השנייה], סיכם וכתב בתוך דבריו כלשון הזה: וא"כ בהסכמה זו, אם הייתה מתקיימת, הייתה רווחא לקהל איטלייא ופסידא לקהל אראגון. וכיוון שקהל אראגון לא נתרצה מתחילה בהסכמה זו, אדרבא מיחו בה, אינם יכולים להכריחם בקיומה, ולא תימא דלקהל איטלייא איכא נמי פסידא בהסכמה זו, אם יבוא פה שום איטלייאנו שנולד הוא ואביו בארץ אחרת וילך לקהל אחר. דאני אומר, דלא חשיבא פסידא זו לקהל איטלייא מצד ההסכמה לגבי ק"ק ארגון, שאם זה האיטליאנו נולד הוא ואביו באשכנז, אין לו לקהל אראגון בזה לא פסידא ולא רווחא והפסידא. והרווחא הוא בין קהל איטלייא לקהל אשכנזי. אבל בין קהל איטלייא לאראגון הוא ידוע כי לעולם לא יבוא שום איטלייאנו שהלך לארגון ונולד שם הוא ואביו, כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי ישראל לא"י בזמן קרוב. עכ"ל. ונדמה כי כל מעיין ישר, מדי קראו דברים אלה של המבי"ט, ירגיש מיד, כי אכן מהסכמה כללית שלא לשוב עוד עד עולם לאראגון הוא המדובר בכאן, כי הרי המבי"ט כותב בבירור ובפשטות על הידוע כי לעולם לא יבוא שום איטליינו וכו', ומאין ידעו על כך אם לא שקדמה כבר קבלה לכך? וכמו כן, מאין אנו בטוחים בהביטחות של המבי"ט שלא יאהל עוד שם יהודי, אם לא שהחרימו על כך מקדמת דנא? ואין לומר דהבטיחות של המבי"ט לכך הייתה מהנימוק שמסיים, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב. דאי משום כך, אם כן היה צריך להיות גם בטיחות שלא יהגרו עוד בכלל לעיר ההיא של ההסכמה, משום מקום אחר. דבמקום שיהגרו לשם, יהגרו לא"י בזמן קרוב על ידי מקבץ נידחי ישראל. ולא זאת בלבד, אלא שגם יושבי העיר ההיא בעצמם יעקרו ממקומם לבוא לא"י.

אלא ודאי הדבר כנ"ל, שהנימוק היסודי לידיעה ולבטחה שלא יאהל עוד יהודי שם הוא בגלל ההסכמה והחרם שהתקיים כבר בקשר לכך. ואדרבה, מסיום לשון זה של המבי"ט, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ וכו', משמע מבין שיטין כי ההסכמה בקשר לכך הייתה עד עת בוא דברו לקבץ נידחי עמו ישראל לא"י. ואז, כשימוג כבר תוקפה של ההסכמה, לא יצטרכו כבר בכלל להגר לשם, כי עיני כל ישראל תהיינה כבר נשואות לנהור לארץ נחלת קודשו. וזה שלא הזכיר המבי"ט מפורש דבר החרם וההסכמה, ניתן לומר שהיה זה בכלל "כבוד אלקים הסתר דבר" ומשום דרכי שלום ושקידה לשמירת שלום ישראל בארצות פזוריו בין העמים השונים, וד"ל.

בכבוד ובהוקרה, אליעזר יהודא וולדינברג.

מושגים
"מנהג ישראל תורה", ו"קול המון כקול שדי": לשני מאמרים אלו יש משמעות אחת, והיא כי מנהג שקיבלו על עצמם ציבור מסוים או עדה או כלל ישראל ("קול המון"( מחייב את אותו הציבור כאילו הוא דבר תורה (כ"קול שדי").
חזור

הנח להן לישראל; אם אין נביאים הן בני נביאים הן: ביטוי זה לקוח ממסכת פסחים סו, א. שם מסופר, ששאלו את הלל, מה הדין במקרה שפסח חל להיות בשבת ואדם שכח להביא את סכין השחיטה מערב שבת: האם מותר לו להביא את הסכין בשבת או לא? ענה להם הלל: "הלכה זו שמעתי ושכחתי", אבל "הנח להן לישראל; אם אין נביאים הן, בני נביאים הן"; כלומר: נבדוק כיצד נוהגים ישראל במקרה זה, ואז נדע את ההלכה, כי הם בוודאי יכוונו אל האמת (שהרי בני נביאים הם). למחרת ראו, שכל אלו ששכחו להביא את הסכין מערב שבת תחבו את הסכין בתוך הצמר של הטלה או בין הקרניים של הגדי, וכך הביאו את הסכין בשבת (בצורה כזו מותר לטלטל משום שנחשב כעושה מלאכה כלאחר יד לשם מצווה, על פי רמב"ם, הלכות קרבן פסח, פ"א, הלכה יט). וכשראה הלל את מעשיהם, נזכר שכך ההלכה.

הרב וולדינברג משתמש בגמרא זו ובביטוי זה כדי לענות על השאלה בנושא החרם של מגורשי ספרד. גם בעניין החרם יש ספק, שהרי בראשית דבריו הוא מעלה ספק אם חרם כזה הוטל, וכן אם הוא עדיין מחייב וכד'. לכן הוא משתמש בביטוי זה, ומשמעותו, שיש לבדוק כיצד נהגו בני ספרד במשך הדורות עד ימינו, ולפי זה נדע אם היה חרם ומה תוקפו. הוא מביא בתשובתו שלוש ראיות לכך שהיה חרם ושבני ספרד הקפידו לשמור עליו.
חזור

המבי"ט: הר' משה בר יוסף מטראני, מחכמי ארץ ישראל, מגדולי החכמים ומנהיגי הדור. אביו היה ממגורשי ספרד ונדד לתורכיה. המבי"ט נולד בסלוניקי בשנת 1500. בגיל שמונה עשרה עלה לארץ ישראל, ונפטר שם בן שמונים בשנת 1580. בצפת הוא ישב לפני הר' יעקב בי רב, והיה תלמידו המובהק ביותר. הוא נסמך על ידו יחד עם חברו הגדול, ר' יוסף קארו. אחרי שנפטר רבו, הוא מילא את מקומו: במשך חמישים וארבע שנים ישב המבי"ט בבית דין בצפת. אחרי פטירתו נדפסו שמונה מאות מתשובותיו בשני כרכים.
חזור

צריך עיון
בשתי התשובות האחרונות מצינו כיצד ה"ציץ אליעזר" ו"קול מבשר" מגיעים למסקנות הפוכות בשעה שלמדו את תשובת המבי"ט:

ה"ציץ אליעזר" מביא ראיה שמדברי המבי"ט ניתן להסיק שהיה חרם של מגורשי ספרד שלא לשוב לספרד, וה"קול מבשר" מגיע למסקנה הפוכה: שלא היה חרם כזה.

שניהם מתבססים על אותו משפט בדברי המבי"ט: "כי אין שם יהודים בארגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן הקרוב."

ה"ציץ אליעזר" מפרש משפט זה כך: המבי"ט נשאל על עיר אחת באיטליה שהיו בה כמה קהילות המחולקות לפי מוצאן. מנהיגי הקהילות ניסו לקבוע כללים אשר יקבעו לאיזה קהילה ישתייך מהגר שיגיע לעיר. הכללים היו: מהגר שהוא ואביו נולדו באיטליה השתייכו לקהילת איטליה, גם אם הסבא נולד בארץ אחרת. אבל אם המהגר נולד באיטליה, ואביו בארץ אחרת, הוא יצטרף לקהילה לפי מוצאו של אביו. קהל אראגון התנגד לכללים אלו, וטען שהם יפגעו בקהילתם ויגרמו לכך שלא יצטרפו אליהם מהגרים חדשים, כיוון ששבעים שנה אין יהודים באראגון (תקופה של שני דורות). הם רצו שמהגר יוכל להצטרף לקהילתם, גם אם סבו בא מאראגון, וכך יצטרפו לקהילת נכדים של זקנים שחיו באראגון לפני שהחלה תקופת ה"שבעים שנה". המבי"ט פסק, שהסכמה זו בין הקהילות אינה מחייבת את קהילת אראגון אשר התנגדה אליה מתחילתה. מתוך דבריו על קהילת אראגון, ששבעים שנה אין שם יהודים, ושגם בעתיד לא יהיו, מסיק "ציץ אליעזר" שיש כאן רמז לחרם שלא לשוב לספרד.

"קול מבשר" מביא את אותו המשפט ומגיע למסקנה "שאדרבא, ממשפט זה בשו"ת המבי"ט ח"א, סי' שז, מוכח בהפך", כלומר יש כאן ראיה לכך שלא היה חרם. אך הוא איננו מסביר מדוע המשפט מוכיח את ההפך, אלא רק כותב "עיין שם היטב ותבין". נראה שההוכחה שלו מבוססת על המשפט "ואני בטוח שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי ישראל לא"י בזמן הקרוב". מכאן שלא היה חרם, שהרי אילו היה חרם היו אנשי אראגון אומרים בצורה גלויה שהם בטוחים שלא יגורו בארגון יהודים בגלל החרם, ואילו הם העלו נימוק אחר, "שה' מקבץ נידחי ישראל". "ציץ אליעזר" דוחה פירוש זה. ראה בתשובתו.