לדף ראשי




שדים - רוחות – כוחות על טבעיים המזיקים לאדם. קרויים גם שעירים. האמונה בשדים היא חלק מאמונת אלילים בכוחות המפילים פחד ואימה. היו גם זובחים להם זבחים: יזבחו לשדים לא אלוה (דברים ל"ב י"ז), ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים (תהלים ק"ו ל"ז) תרגומו לשעירין.
שעירים הם חיה בעלת שער. ושעיר אל רעהו יקרא (ישעיה ל"ד י"ד) ושעירים ירקדו שם (שם י"ג כ"א). יש משערים שהיו אלה קופים שחיקו את מעשי האדם, והקדמונים חשבו אותם לילידי נפשות המתים המתהוללים ומהתלים בם, והקריבו להם קרבנות. על כך נאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י"ז ז'). המלך ירבעם העמיד לו כהנים לבמות ולשעירים (דהי"ב י"א ט"ו). יאשיהו נתץ את במות השעירים (מ"ב כ"ג טו). אין שעירים אלא שדים (ויק"ר פכ"ב).
פירש הראב"ד כי השדים נקראו כן בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים. רמב"ן מפרש שדים בעבור שמשכנם במקום שדוד, כגון המדבר ועיקר מציאותם בקצוות, כגון פאת צפון שהוא חרב מפני הקור (עי' פרקי דר"א פ"ג ומיוסד על ירמיה א' י"ד).

בתלמוד ומדרשים
בזמן התלמוד הייתה האמונה בשדים ורוחות שלטת בכל העמים וגם היהודים האמינו בהם. בעשרה דברים שנבראו בין השמשות בע"ש נמנו גם מזיקין (אבות פ"ה ו', פסחים נ"ד). אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מן המזיקין. אמר אביי אינהו נפישי מינן וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא (כחפירה המקיפה גומת המים סביב הגפנים). אמר רב הונא כל חד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה. אמר רבא האי דוחקא דכלה מנייהו (הדוחק הקיים בזמן דרשת הרב, מהם); הני ברכי דשלהי (עייפים) - מנייהו; הני מאני דרבנן דבלו מחופיא (חכוך) דידהון; הני כרעי דמנקפו מנייהו (ברבות ו'.).
ר' ירמיה בן אלעזר אומר כל אותן השנים שהיה אדה"ר בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאה שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד (עירובין י"ח:).
השד אין לו צלם אדם רק צלו (בבואה) ולא בבואה דבבואה (צל צלו).
אדם שהיה מושלך בבור, ואמר כל שומע קולי יכתוב גט לאשתי, חוששים שמא שד הוא שקרא את הקריאה, אבל אם יש לקורא צורת אדם לא חוששים.

השדים נקראים בשמות שונים בדברי חז"ל: שעיר, הני תרי כושאי של שלמה וכו' מסרינהו לשעירים (סוכה נ"ג.). על הפסוק המזכי קטב מרירי וקטב ישוד צהרים (תהלים צ"א) אמרו: תרי קטבי הוו, חד מקמי טיהרא (קודם צהרים) וחד מבתר טיהרא, דמקמי טיהרא קטב מרירי שמו וכו' דבתר טיהרא קטב ישוד צהרים שמו ומחזי ביה קרנא דעיזא והדר ביה כנפיא וכו' (פסחים קי"א:).
כאשר עשו ישראל העגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה (שם פ"ה.).

שידה ושידות (קהלת ב'), א"ר יוחנן שלש מאות מיני שדים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא (גיטין ס"ח.).
במשנה מי שאחזו קורדייקוס (שידה השולטת כששותה יין מגיתו) ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום, שאין דעתו מיושבת, ואמרו בגמרא האי רוחא קורדייקוס שמה (גיטין ס"ז;).

ראשי השדים הם אשמדאי, סמאל, ולילית, הורמיז בת ליליתא (ב"ר ע"ג). השדים יש להם מקומות מיוחדים, והם נמצאים לרוב בחורבות. 'מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקין'. (ברכות ג'.).
גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (תהלים כ"ג) – דרשו: זה הישן בצל דקל יחידי, וההולך בצל של לבנה. שדרך השדים להלוך בלילה, ובזמן שהלבנה זורחת מתייראין לילך במקום האור והולכין במקום הצל (פסחים קי"א. רשב"ם).

תכונת השד, כחו וסגולתו
ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם.
שלושה כמלאכי השרת:
יש להם כנפים כמלאכי השרת,
וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת,
שומעין מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.

שלושה כבני אדם:
אוכלין ושותין כבני אדם,
פרין ורבין כבני אדם,
מתים כבני אדם (חגיגה ט"ז),
ויש אומרים:
אף הופכין פניהם לכל רוחות שירצו,
ורואין ואין נראין (אדר"נ ל"ז ז').

פת שחרית מצלת מן החמה ומן הצנה ומן המזיקין (ב"מ ק"ז:).
ליל פסח הוא ליל שמורים (יבמות י"ב) ליל המשומר ובא מן המזיקין (פסחים ק"ט:).
א"ר יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנאמר: ובני רשף יגביהו עוף (ברכות ה'.).

האמונה בשדים
בתלמוד ובמדרשים מדובר על מציאות שדים ומזיקים. בספרותנו אין למזיקים כח עצמי לעשות מטוב ועד רע, והם שליחיו של הקב"ה ועושי רצונו. רמב"ן (לויקרא י"ז ז') מבאר הלשון "לשדים לא אלוה" כאילו אמר שאין להם כח וממשלה, כי אלהים לשון אילות וכח, ולכן אין צורך בהם כי לא ידעו להרע או להטיב.

כמעט כל הפילוסופים וחכמי ישראל בימי הביניים האמינו בשדים (עי' כוזרי מאמר ה' סי' י"ד, קרשקש אור השם פ"ד ו', רשב"א שו"ת ח"א ס" תי"ד).

רמב"ם לא האמין בשדים. ב'יד החזקה' התעלם מנימוקי הלכות הנובעות מאמונה בשדים, והסביר אותם בדרך הגיונית וסיבתית. הוא השמיט, לדוגמה, את דין מי שאחזו קורדייקוס ואמר תנו גט לאשתי, שחוששים שמא שד הוא שאמר את הדברים (ראה למעלה). בטעם הדין שאין לשים תבשיל תחת המיטה, דין שהנימוק לו בגמרא הוא רוח רעה, נתן רמב"ם נימוק מתחום אחר: שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואה (רוצח פי"ב ה').

מקורות מן ההגות על שדים ואמונה בהם
רבי יוסף אלבו, מאמר שלישי פרק ח'

ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי ענייניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים, והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חילוף מדרגותיהם:
אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש, ואלו עובדים לשד האש והאוויר.
שכן כתב רבנו האיי בתשובה, כי יש שדים מיסוד האש ויש מיסוד האוויר. וכל זה היו עושים כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן השדים להגיד עתידותיהם.

רמח"ל, במאמר העיקרים, מגדיר שדים בדרך זו:

עוד מין אחד של נבראים נמצא, שהוא מין אמצעי בין גשמי ורוחני, והיינו שיש בו קצת מגבולי הגשם ועניניו ומשולל מקצתם, ושם המין הזה נקראים שדים, ויש בהם קצת גופניות, אך לא כגופניות שלנו, ויש בהם קצת עניני רוחניות, אך לא כרוחנים ממש. וגם בהם יש מדרגות מדרגות ומינים שונים, וכפי מדרגותיהם כך הם החוקים והגבולים שלהם.

הגר"א, בבאורו ליורה דעה קעט [יג] כתב על הרמב"ם:

והוא [רמב"ם] נמשך אחרי הפילוסופיא, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים. "אמרה איהי מלתא, ואסרתה לארבא"... (שבת פא,ב חולין קה,ב) ובסוף פרק ד' מיתות, ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירא, וכן ר"ח ור"א דאיברי עיגלא תילתא, ור' יהושע דאמר שֶם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח,ב), וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צה,א), והרבה כיוצא. ואמרו (בסוף פרק ארבע מיתות, חולין ז,ב) למה נקרא שמן כשפים וכו'. והתורה העידה "ויהיו תנינים". ועיין זוהר שם. וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפילופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו אינו מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוספיא שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת.

הרבי מקוצק מפשר בין העמדות בדרך של פשט חסידי (אמת ואמונה, ירושלים ת"ש, סימן תש"ג עמוד ק"ז)

גם תירץ הרמב"ם שכתב שאין מצויים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה. ואמר, כי מקודם היה, ואחרי שפסק הרמב"ם שאין מצויים, גם בשמים פסקו הכי, ולכן עכשיו אין בנמצא.

פרטים על הספר:
מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
רבי יוסף אלבו, בספר העיקרים, על שדים


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן