תוקפם הראייתי של סימני זיהוי / אודי וולף ויהודה נובוסלסקי

תוקפם הראייתי של סימני זיהוי
"הכר נא"

אודי וולף ויהודה נובוסלסקי^*

פרשת וישב, תשס"ג, גיליון מס' 101

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר
צמד המילים "הכר נא" מופיע בתורה שתי פעמים, ושתיהן בפרשתנו. בפעם הראשונה הוא מופיע בפרשת מכירת יוסף. כשהסירו האחים את כתונת הפסים מעל יוסף לפני שהשליכו אותו אל הבור, אחר שמכרו אותו, שחטו שעיר עזים, וטבלו בדמו את הכתונת, ואז:

וישַׁלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך הִוא אם לא. ויכירהּ ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף¹.

בפעם השנייה מופיע הביטוי "הכר נא" ברגע המפנה של פרשת יהודה ותמר. ליהודה נולדו שלושה בנים. בנו הבכור נשא לאישה את תמר, ומת חשׂוך בנים. בנו השני נישא לתמר בהליך דמוי ייבום, ואף הוא מת בלא בנים. אז יעץ יהודה לתמר כלתו לשוב אל בית אביה עד שיגדל בנו השלישי. וכך היה. לאחר זמן, הזדמן יהודה למקום מגוריה של משפחת תמר. תמר, שראתה שכבר גדל הבן המיועד לה, אך היא לא ניתנה לו לאישה, החליטה להתחפש לקדֵשה, כיסתה את פניה, ויהודה התייחד אתה בלי לדעת שהיא האישה המיועדת לבנו הקטן, שהייתה אשת בניו שמתו. משנתברר לתמר שאין ליהודה במה לשלם את שכרה, ביקשה ממנו שיפקיד בידיה עירבון לתשלום שכרה שלושה מחפציו האישיים - חותמו ופתילו ומטהו - עד שישלח לה את גדי העזים שהבטיח לה בשכרה. אחר כך שלח אליה יהודה את גדי העזים בידי שליח, אלא שהלה לא מצא את "הקדֵשה", הלוא היא תמר. לאחר שלושה חדשים נודע ליהודה שתמר כלתו "הרה לזנונים", והוא פסק להוציאה לשׂרפה. אז החליטה תמר להצפין מסר אל חמיה יהודה בתקווה שיציל את חייה.

לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (בראשית לח, כה-כו).

חז"ל הרגישו בייחודיות הביטוי "הכר נא" ובסמיכות הפרשיות שנזכר בהן ביטוי זה, והם דרשו בתלמוד:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו. ב"הכר" בישר: "הכר נא הכתנת בנך היא". ב"הכר" בישרוהו: "הכר נא למי" (סוטה י ע"ב).

הביטוי "הכר נא" פותח צוהר לשאלת תוקפם הראייתי של סימני זיהוי. ליעקב אין ספק שאין בעולם כתונת דומה לכתונת הפסים שעשה ליוסף. ברי לו אפוא שהכתונת המגואלת בדם שהוצגה בפניו היא הכתונת שעשה לבנו האהוב. הוא מעריך שיוסף לא היה מסיר את הכתונת מעל גופו מרצונו החופשי. האחים, שאינם נחשדים על ידו, לא נדרשו לתת הסבר נוסף למה שאירע לאחיהם.

ההערכה הנראית לו כסבירה מביאה אותו למסקנה: "חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף". כפועל יוצא ממסקנה זו הוא נוהג כאבל: "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים". הזיהוי הוודאי לכאורה, "ויכירה ויאמר כתנת בני", הוא שקבע מעתה את מהלך האירועים במשפחת יעקב אבינו לשנים הרבה.

כך גם בשעה שמוצגים בפני יהודה חותמו ופתיליו ומטהו, וברי לו שהחפצים הללו הם מחפציו האישיים. אף שאפשר שיש במקום כלשהו בעולם פריט "תאום" לכל אחד מן השלושה, לא היה סביר בעיניו שיצורפו יחד לאגודה אחת בידי אדם אחר. נסיבות הפקדתם של שלושת הפריטים כעירבון בידי מי שחשב אותה לזונה וסיבת הישארותם בידיה, זכורות לו גם כן. המסקנה המתבקשת מובעת על ידו במילה אחת, "ממני"². דהיינו: הוא מודה שהריונה של תמר הוא תוצאה סבירה של פגישתם היחידה.

סימני זיהוי בדיני השבת אבדה
הקביעות שהגיעו אליהן יעקב אבינו ויהודה בנו יכולות לשמש מודל לזיהוי ממצא באמצעות "סימנים"³. ה"סימן" משמש כאחת הדרכים להוכיח את הזיקה בין אדם לחפץ מסוים. כך, למשל, זיהוי אבדה⁴ לצורך השבתה לבעליה, יכול להיעשות בעזרת סימנים. וכך פוסק הרמב"ם:

המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה, חייב להכריז עליה ולהודיעה, ולומר: "מי שאבד לו מין פלוני, יבוא ויתן סימנין, ויטול"⁵.

בהמשך דבריו, הרמב"ם מבהיר את דבריו, ואומר שמשיבים את האבדה רק למי שנותן סימן מובהק הקושר בינו לאבדה:

בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין, אין מחזירין לו, עד שיאמר סימנים מובהקין⁶.

בפירושו על הרמב"ם, אומר ר' וידל די טולושא (ספרד, המאה הי"ד) שמקורות התלמוד מבחינים בין שלוש דרגות של סימנים:

דע ששלושה מיני סימנים יש: סימנים מובהקים ביותר, כגון נקב יש בו [בשטר שאבד] בצד אות פלוני⁷ וכיוצא בזה... והרי הן כעדים. סימנים חשובים, כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה... ואלו נקראים לפעמים סימנים מובהקים בגמרא, ולאלו כיון הרב [=הרמב"ם] כאן ואחז לשון הגמרא. ויש סימנין גרועין כגון "חוורי וסומקי" [לבנים ואדומים; כיוון שהצבע אינו סימן ודאי]⁸.

בהמשך דבריו, הרמב"ם מסייג את דין החזרת האבדה על ידי סימנים בסייג נוסף, ולפיו לא די באיכות הסימן כשלעצמו, אלא יש לקחת בחשבון גם את טיבו של האדם המביא את הסימן. כי אם הוא ידוע כרמאי, הרי שגם אם הביא סימן מובהק, לא יועיל לו הדבר:

והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקין, אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו⁹.

ואפשר שסייגו זה של הרמב"ם ברמאי אינו אמור אלא בשהביא הרמאי רק "סימן מובהק", אך לא אם הביא "סימן מובהק ביותר", שהרי לפי הגדרת "מגיד משנה", סימן מובהק ביותר הריהו כעדים¹⁰.

מקורם הנורמטיבי של סימני הזיהוי
התלמוד¹¹ דן בתוצאות המשפטיות של השבת חפץ על פי סימנים. כך, למשל, כששני בני זוג טוענים לבעלות על גט, ומוכיחים את טענתם על ידי מתן סימנים בו: החזרת הגט לבעל משמעו שהאישה אינה מגורשת; ואילו החזרתו לאישה משמעו שכבר היא מגורשת. ומכיוון שקביעה זו יש לה השפעה על מעמדם האישי של בני הזוג, עולה מאליה שאלת המקור הנורמטיבי לתוקפם הראייתי של סימני זיהוי: האם המקור הוא מן התורה (מדאורייתא, כלומר מעין חקיקה ראשית), ואזי באופן עקרוני ניתן להסתמך על סימנים ולהחזיר על פיהם את הגט לאחד מן הצדדים, אף שיש לכך נפקות בתחום ה"איסורים" שבו סמכות חכמים מוגבלת? או שמא אין מקורם הנורמטיבי של הסימנים אלא מדרבנן (מעין חקיקת משנה), ואז אין להסתמך עליהם לעניין גיטין, וניתן להסתמך עליהם רק בדיני "ממונות", שסמכות חכמים בהם רחבה, מכוח הכלל: "הפקר בית דין - הפקר"¹².

לדברי "מגיד משנה"¹³, לא שאלה הגמרא שאלה זו אלא ביחס ל"סימנים מובהקים" גרידא, אבל "סימנים מובהקים ביותר" תוקפם מן התורה לכולי עלמא. נמצא אפוא שלפי המשפט העברי מקורם הנורמטיבי של סימני זיהוי עשוי להשתנות בהתאם למידת השכנוע הטמון בהם ובהתאם להקשר המשפטי שהם מובאים בו.

בהתאם לכך, קבע ר' מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ג-הי"ד) ש"בדיני נפשות אין סומכין על סימנין כלל, אף מובהקין שבמובהקין"¹⁴. לשון אחר, במשפט פלילי, שדנים בו דיני נפשות, נדרשת מידה גבוהה ביותר של שכנוע, עד ששום סימן אינו יכול לשמש בו כראיה¹⁵.

בין טיב הסימן לאמינות נותן הסימן
בטרם נפנה לדון בערכם הראָיתי של הסימנים במשפט הישראלי, נשוב לעניין שפתחנו בו בפרשתנו. ייתכן שהזיהוי המוחלט של אדם מהימן¹⁶ כיעקב אבינו היה אינטואיטיבי, ונבע מתוך הרגשה פנימית עזה, גם אם לא נדרש לפרט על סמך מה קבע: "כתונת בני". התלמוד¹⁷ מספר שהאמורא רבה בר בר חנה שימש פעם שליח למסירת הגט, אך איבד אותו. כשנמצא הגט, נתן את סימניו וגם זיהה אותו ב"טביעת עינו", והגט הושב לידיו. התלבט רבה בר בר חנה בשאלה: למה הושב לו הגט? אם משום כוחם של הסימנים שמסר או משום שהוא תלמיד חכם, ומשום כך הוא נאמן ב"טביעת עין"? ואנו יכולים רק לשער שמא זה וזה גרמו.

להלן נראה שבמשפט הפלילי המודרני יש משמעות רבה למעמדו של נותן הסימן, במיוחד כשמדובר בעד מומחה.

סימני זיהוי במשפט הפלילי הישראלי
"סימני כלים"¹⁸ משמשים כראיות לקשירת עבריין למעשה העבֵרה, ומשקלם רב במקום שאין עדי ראייה לאירוע¹⁹. וכך קבע השופט צ' טל:

אני מקבל את ההנחה כי כל כלי משאיר חותם ייחודי משלו על העצם ואין שני כלים בעלי אותו חותם. והנחה זו מקובלת גם על בתי משפט בעולם²⁰.

בפרשה אחרת²¹, הכליל השופט טל אף סימני נשיכה בכלל "אמצעי זיהוי לסוגיה הכללית יותר של סימני מגע, כגון: טביעת אצבעות, סימני כלים, טביעת צמיגים וסוליות".

תוקפו של הסימן תלוי במידה רבה בקביעת המומחה המציג אותו בפני בית המשפט, כדברי השופט ש' לוין²²:

ניתן במקרה מתאים להוכיח על יסוד תורת הזהות בסימני כלים את הדמיון בין מפתח שוודי שנמצא ברשותו של נאשם לבין מנעול שנפרץ. אכן על יסוד ה"תורה" האמורה [תורת הסימנים], שומה על התביעה להביא ראיות של מומחים בעלי משקל וכמות מספקת, על מנת להוכיח את אשמת הנאשם למעלה מכל ספק סביר.

ויש²³ מי שערער על כוחה של "תורת הסימנים של כלים" ועל "בשלותה" לעמוד במבחנו של בית המשפט. גם כאן נתלה כוחו של הסימן במומחה המציג אותו ובכלל המומחים המציגים סימנים בפני בתי משפט בארץ ובעולם. כב' השופטת ברמן²⁴ דרשה מן המומחים "יכולת... ליישמה הלכה למעשה באופן המאפשר קביעת מסקנה חד משמעית כפי שזו דרושה להרשעה במשפט פלילי".

בדומה לדיון ההלכתי, לאחר שהשימוש בסימנים לצורך זיהוי התקבל כחוקי, נידונה שאלת "טיב" הסימנים. בספרות המקצועית נהוג להבחין בין סימנים "סוגיים" לבין סימנים "ייחודיים".

הסימנים הסוגיים²⁵משקפים את צורת הכלי ואת מידותיו, ואף שאין בהם כדי לזהותו באופן מוחלט, ניתן לקבוע על פיהם אם כלי מסוים היה יכול להותיר את הסימן שיש לפנינו.

סימנים ייחודיים הם תבניות או צירופים האופייניים לכלי מסוים יחיד באופן בלעדי²⁶. בודק מומחה יכול לקבוע על סמך ניסיונו וידיעותיו איזהו סימן ייחודי ולזהות באמצעותו חפץ מסוים באופן ודאי. ככל שמצליח המומחה לשכנע את בית המשפט במומחיותו, כך גוברת מהימנותו, והסימן שהוא מציג בפני בית המשפט מקבל תוקף רב יותר. "נותני סימנים" במעבדות הזיהוי הפלילי מציגים את ממצאיהם בפני בתי המשפט, ומקפידים ליידע את בית המשפט בעקרונות המדעיים הטמונים בבסיס הראָיה המדעית שבידיהם וביישום ראוי של השיטה במעבדתם. בית המשפט נדרש לקבוע אם המומחה מיישם את השיטה כראוי, ואם הוא משכיל לשתף את בית המשפט בתהליך שהוביל אותו למסקנתו²⁷.

סוף דבר
על אף הדמיון בין תורת הסימנים בדיני השבת אבדה במשפט העברי ובין תורת הסימנים במשפט הפלילי המודרני, חשוב להצביע על ההבדלים ביניהם:

השבת אבדה לבעליה על פי סימנים במשפט העברי מסורה בידי אנשים מן השורה, המוצא והמאבד, עד שאין בית הדין נזקק להליך המתנהל ביניהם. מומחה המעיד במשפט פלילי חייב להבין ולהשכיל ב"טיב סימנים", ומומחיותו עומדת למבחן בית המשפט ולביקורתו.

זאת ועוד: המשפט העברי תולה קבלתו של סימן כראיה או דחייתו הן בטיב הסימן הן בהשפעות המשפטיות-הלכתיות היכולות לנבוע מקבלתו. במשפט הפלילי, כשרה כל ראיה המובאת בפני בית המשפט אם היא עומדת במבחן דיני הראיות.

במשפט העברי, האמון שניתן לתלמיד חכם ב"טביעת עין" נסמך על הכרה ביושרו האישי בלבד מבלי לייחס לו יכולת זיהוי שונה מכל אדם אחר. בהליך הפלילי, "טביעת העין" של המומחה היא ביטוי לניסיונו, להכשרתו ולכישוריו של העד - פועל יוצא של עבודותיו בעבר ודרך הצגתו את המקרה הנידון בפני בית המשפט.

יש רושם שהמשפט העברי נוטה לדון את משקלה של הראיה הטמונה בסימן הזיהוי "לגופה", בעוד המשפט הפלילי מקבל סימן כראיה רק אם הוא נתמך בעדותו של עד מומחה הפועל בשיטה מוכחת. בסיס אפשרי לגישה המקובלת במשפט הפלילי מצינו בתלמוד²⁸ בדרשה על הפסוק המקראי: "'עד דרוש אחיך אותו' - דרשהו: אם רמאי הוא אם לא". כלומר, פעמים שהסימנים הם הכלי שבעזרתו אפשר לעמוד על מהימנותו של העד, ולענייננו - על מומחיותו.

היחס הרצוי בין העד המומחה והסימן בהליך המשפטי סוכם על ידי בית המשפט העליון בלשון זו²⁹:

בכל מקרה של השוואת סימנים, על המומחה להוביל עמו את בית המשפט במסלול הבדיקה. בצעדים מדודים... באופן שבסופו של דבר יכול בית המשפט להשתכנע בעצמו ממראה עיניו ועל רקע ההסברים שניתנים לו מהו משקלה הראוי של תוצאת הבדיקה.

הערות:

* מעבדת סימנים וחומרים, המחלקה לזיהוי פלילי, משטרת ישראל.
1. בראשית לז, לב-לג.
2. כך מפרשים רש"י ורבנו בחיי את הפסוק: "ויכר יהודה ויאמר צדקה [תמר], ממני [היא מעוברת]!". הבנה זו קרובה לפשוטו של מקרא, כיוון שהיא שמה את הדברים בפיו של יהודה. רש"י לא הסתפק בכך, והוסיף את דרשת חז"ל: "שיצאה בת קול שאמרה: ממני ומאיתי יצאו הדברים...להעמיד מלכים בישראל". מקור מדרש זה בתלמוד הבבלי (מכות כג, ע"ב): "'ממני' - מנא ידע [=מהיכן ידע בוודאות שנתעברה ממנו]? דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה, אזל נמי אינש אחרינא [אולי בא אליה גם אדם אחר]? יצאת בת קול ואמרה: 'ממני'". ההזדקקות לבת קול עומדת במרכז דברי התלמוד שם, אף שייצוגה בפסוק איננו הכרחי, והוא אף מסרבל את הבנת המשכו "כי על כן לא נתתי לשלה בני". משום כך, פירשו הרמב"ן והרשב"ם "צדקה ממני" - נהגה בצדק יותר מכפי שנהגתי אני, "כי על כן לא נתתיה" וגו'.
3. ה"סימן" אמנם מאשש את הממצא, אך יש סיכון בהסתמכות על "סימן" באופן בלעדי. יעקב אבינו, שהסיק מעובדת הימצאות הדם על כתונת הפסים של בנו שנטרף בנו, טעה בסופו של דבר, כשהסיק מסקנות מן הממצאים בלא לקיים הליך חקירה.
4. לשאלת "זיהוי הבעלים" ו"סימני הזיהוי" בדיני השבת אבדה, ראה מ' ויגודה, השבת אבדה, סדרת "חק לישראל", ירושלים תשנ"ב, עמ' 41 ואילך.
5. רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יג, הלכה א.
6. שם, הלכה ג. וראה ראב"ד, שם.
7. דוגמה זו לקוחה מן התלמוד הבבלי: "רב אשי אמר: כגון דקאמר [=שאומר, הבעל]: נקב יש בו [בגט או בשטר] בצד אות פלונית. דהוה ליה [=שהוא] סימן מובהק. ודווקא בצד אות פלונית, דהוה ליה [=שהוא] סימן מובהק. אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה [=אינו מספיק]" (גיטין כז ע"ב).
8. מגיד משנה, הלכות גזלה ואבדה, פרק יג, הלכה ג.
9. רמב"ם, שם.
10. לעניין זה, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך השבת אבדה, עמ' סו-סז, ושם בהערות 184 ו187-.
11. בבא מציעא כז ע"א-ע"ב.
12. ראה: רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט, הלכה טז. להבחנה בין "איסורים" לבין "ממונות", ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 109 ואילך.
13. לעיל, הערה 8.
14. בית הבחירה להמאירי, בבא מציעא כז ע"ב.
15. לסוגיית זיהוי חלל על פי סימנים, ראה אודי וולף ורוני גפני, "ראיות מדעיות בהליך השיפוטי", פרשת השבוע, פרשת נשא, גיליון מס' 75, תשס"ב.
16. בעוד שמן הרמאי נשללת האפשרות להוכיח בעלותו על אבדה על פי סימנים בשל החשדנות בו, הרי תלמיד חכם נאמן ב"טביעת עין" גרידא, אף אם לא הביא סימנים. וראה תוספות, גיטין כז ע"ב, ד"ה ודווקא צורבא.
17. בבא מציעא יט ע"א.
18. "סימני כלים" הם מונח מקובל בתחום המדע הפורנזי, והכוונה במונח זה היא לסימן שמותיר כלי בעת פעולתו, כגון: סימן לחיצה של פלייר, סימן נשיכה, סימן שמותיר הנוקר על גבי התרמיל בכלי ירייה, סימן שמותירים סלילי הקנה על גבי הקליע וכיוצא בזה.
19. לעניין זה, ראה סקירתם המקפת של פ' ברגמן וא' שפרינגר, "סימני כלים כראיה משפטית", משפטים יח (1988), עמ' 160-135.
20. ע"פ 12/79 (י-ם) מ"י נ' מלכה ואחרים (לא פורסם).
21. ת"פ (י-ם) 437/84 מ"י נ' ברוקס, פס"מ תש"ם (ב) 353. פסק הדין ניתן ביום 8.7.86. וראה להלן, הערה 29.
22. בש"פ 362/88 יוסף יעקב נגר וגבי אזרזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
23. תפ"ח (ת"א) 581/85 מדינת ישראל נ' אזרזר ונגר (לא פורסם).
24. שם, עמ' 19 בפסק הדין.
25. A. Svensso, O. Wendel, B.A.J. Fisher, Techniques of Crime Science Investigation (New York, 3rd ed.,1981) pp. 212); ברגמן-שפרינגר (לעיל, הערה 19), בעמ' 140.
26. D.Q. Burd, A.E. Gilmore, "Individual and Class Characteristics of Tools", Journal of Forensic Science 13 (1968) pp. 390.
27. ע"פ 410/72, מ"י נ' קיזל, פ"ד כח(1) 256, 261; ת"פ (ת"א) 6220/89 מ"י נ' נסים פרץ (לא פורסם), ושם מתוארת בהרחבה דרך היישום הראויה של תורת הסימנים על ידי מומחים.
28. בבא מציעא כז ע"ב.
29. ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3)441.