הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות

"אדיר במלוכה, בחור כהלכה"

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין מלכותם-ממלכתם של דיני המשפט הציבורי - דיני חוקה ומשפט מנהלי - במשפט העברי משתרעת על פני יבשות וימים, חוצה ערים וקהילות, ונושאת על גבה מטען עשיר בן מאות רבות של שנים. לפני המהלך בשביליה של ממלכה זו, עוברים כבני מרון ראשי קהל ונגידים חמורי סבר המבקשים להטיל שררה על הציבור; עניים, אלמנות ויתומים המתחננים על נפשם לפני השלטון שיינתן להם חלק בבחירת מנהיגיהם או שיוקל מעליהם מעט נטל המס; פרנסים, תקיפים ושועי ארץ המבקשים לשלוט בקופה הציבורית ביד חזקה ובזרוע נטויה ולהשפיע על תוצאות הבחירות כדי להיטיב עם המקורבים להם; אַלמים כבירי כוח העושים דין לעצמם ומטילים חִתיתם על מנהיגי הציבור הסרים למשמעתם; ענווי ארץ הפועלים כנאמני הציבור, שביתם ריקם, וכל אשר להם - לציבור הוא ועוד כהנה וכהנה. בדברים שלהלן, ביקשנו לעסוק בסוגיות אחדות "מעניינא דיומא", בדיני הבחירות המשתקפים במקורות המשפט העברי, תוך השוואתם לדין הנוהג בימינו1. אחד הכשלים הרובץ לפתחו של עיון ממין זה הוא האנכרוניזם. בתקופות הקדומות של המשפט העברי לא נהגה שיטת משטר דמוקרטית, וכל ערכי היסוד המקובלים בימינו, כגון עקרון השוויון בהליכי הבחירות וראיית הזכות לבחור ולהיבחר כזכות יסוד שיש להימנע ככל האפשר מלפגוע בה, עדיין לא באו לעולם, בוודאי לא בניסוחם המודרני. תמורה רבתי חלה בעניין זה עם התגבשותה של הקהילה היהודית בימי הביניים. ככל שהלכו ונתגבשו מוסדותיה, נוצר הצורך ליצור מערכת ענפה של כללים שקבעה את שיטת הבחירות2, את דרכי מימונן3 ואת תנאי הכשירות לבחור ולהיבחר. עם זאת, העיון במקורות המשפט העברי מלמדנו שרבים מן העקרונות האלה באו לביטוי כבר בתקופות קדומות ביותר, וחכמי המשפט העברי עשו במלאכת יצירתם, פיתוחם ושכלולם, תוך התאמתם למציאות ימיהם. עיון במקרא ובמקורות חז"ל מלמד שכמעט ואין בו "בוחרים" ו"נבחרים" במשמעות של ימינו, וכל ה"נבחרים" שנזכרים שם הם בעצם "ממונים". גם במשפט המלך בספר דברים, לא מתואר הליך בחירה של ממש. לכאורה, מפשוטו של מקרא עולה שבחירת המלך נעשית בידי העם, שנאמר: "שׂום תשים עליך מלך", אך מיד, בנשימה אחת, מוסיף הכתוב "אשר יבחר ה' אלהיך בו", ומיד שוב: מקרב אחֶיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו). אין כאן אפוא בחירה על ידי העם כולו, אלא בחירה מן השמים, על ידי הנביא שהביא את דבר ה' לעם. ועדיין, כדי לשמור על שיתוף העם בתהליך, ושמא כדי לאפשר מעין "ביקורת שיפוטית" ולא רק לתת לנבחר כבוד, נקבע ש"אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא: כיהושע, שמינוהו משה רבנו ובית דינו; וכשאול ודוד, שמינם שמואל הרמתי ובית דינו"4. הזכות והחובה לבחור לפי הדין הישראלי, "כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת, אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק" (סעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת). ומאחר שמדובר בזכות יסוד, נקבע לה קריטריון אובייקטיבי שאינו תלוי במעמד האדם, בהשכלתו או בתנאים אחרים. אחדים ממקורות המשפט העברי מגבילים את הזכות לבחור של מי שאינו נוטל חלק בעול הציבור ואינו ממלא את חובותיו כלפיו. כך, למשל, מצאנו בתקנת קהל פרנקפורט משנת תקל"ד (1774):

אין מניחים בקלפי [=אין משתפים בבחירת פרנסי הקהילה] אף אחד שלא שילם אותה שנה את הנתינות שלו. דהיינו: אם לא היה יכול לשלם משהו - אין מניחים אותו בקלפי. כמו כן מי שלא עברו לפחות שתי שנים מאז החתונה שלו5.

הגבלות דומות נהגו בקהילת מנטובה, שבה יכלו להשתתף בבחירות רק מי ששילמו את מסיהם לקהילה וגרו בה זמן רב (בתחילה לפחות חמש שנים, ומאוחר יותר עשר שנים ואף עשרים וחמש שנה!)6. הזכות והחובה להיבחר גם הזכות להיבחר לכנסת רחבה מאוד במדינת ישראל. סעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת קובע בעניין זה:

כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת, אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק.

חלק ממקורות המשפט העברי מצמצמים זכות זו. כך, למשל, בכמה מערי אירופה, לא הותר לרופא או לסרסור [=מתווך] לכהן בתפקיד "נאמן" [=איש ציבור] בקהילה, כיוון שעיסוקים אלה נחשבו נחותי דרגה עד כדי כך שקבעו שלא יהיה לבעליהם מקום בהנהגת הציבור7. הגבלה מעניינת באה בתקנות פרנקפורט הנזכרות לעיל:

שום פרנס לא יכול להיבחר שאינו נשוי כבר לכל הפחות תשע שנים, וטוב [=מטובי הקהל] - שש שנים, וגבאי - שלוש שנים8.

הגבלה נוספת בזכות להיבחר באה בפנקס קהילת טיקטין בפולין:

מי שאינו תושב בקהילתנו יצ"ו משך ארבעה שנים רצופים, לא יהיה לו שום מינוי בהקהל9.

גם בתקנות קהילת ליבורנו שבאיטליה יש הוראות מדוקדקות המגבילות את יכולת חלק מאנשי הקהילה להיבחר, ובהם: מי שפשט את הרגל; מי שעוסק בתיווך; מי שיושב בעיר שלא כחוק; ומי שלא גר בה לפחות שנתיים ימים10. לפי הדין הישראלי, הזכות להיבחר אינה "מחייבת" את מי שנבחר למלא את תפקידו, והוא רשאי להתפטר מכהונתו בכל עת שירצה. לא כן במשפט העברי. ברוב המקרים, ממלאי התפקידים בקהילה עשו את עבודתם בהתנדבות, ולכן מיהרו להיפטר מאחריות אם נבחרו לתפקיד כנגד רצונם. יתר על כן: במקרים רבים כהונה זו הייתה כרוכה בעשיית פעולות "לא נעימות", כגון הטלת קנסות וגביית מסים, ויש שביקשו להשתמט מהכהונה. לכן הוטלה בחלק מהקהילות החובה לכהן בתפקידים ציבוריים, ומי שביקש להיפטר ממנה, נקנס ונענש. כך, למשל, נקבע בתקנות פרנקפורט:

הנבחר לפרנָס או טוב [=מטובי הקהל] או גובה או גבאי, ואינו רוצה לקבל בחירתו [=ומסרב לכהן במשרתו] יתן קנס לצדקה חמשים ר"ט [=רייכסטלר; מטבע] או לא יבוא לשום התמנות כל ימיו, וייבחר מיד אחר במקומו11.

פסולי בחירה מחמת עבריינות אחת השאלות המעניינות בסוגיה זו היא שאלת השתתפותם של עבריינים בבחירות, הן כבוחרים הן כנבחרים. במדינת ישראל נקבע שאין שוללים מן העבריין זכות יסוד זו, והוא רשאי לבחור ולהיבחר12. לא כן היה בקהילות ישראל. במהלך הדורות נקבעה שורה ארוכה של פסולים לבחור או להיבחר מחמת מעשיהם. כך, למשל, נקבע באחת מתקנות הקהל במורביה:

על דבר עוברי עבירות13: הן נער או בתולה שנכשלו כבר או ח"ו [=חס וחלילה] להבא, בשעהן מעכטי זולין צו קיינר דבר שבקדושה [=לא יזכו בשום דבר שבקדושה] הן להתמנות והן לאסיפות הקהל והן לכל דבר וואש [=שנהנים] תושבי קהילתנו על פי חזקת הקהל... רק להפרישן מכל התמנויות ולאספות הקהל14.

שלילת הזכות לבחור ולהיבחר הייתה אפוא סנקציה נוספת שהוטלה על עבריינים למען יראו וייראו. אכן, לא הכול הסכימו עם גישה זו. תשובה מרתקת בעניין זה יצאה מתחת ידו של החת"ם סופר, ר' משה סופר, מנהיגה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה והונגריה במאה הי"ט, בעניינו של אחד מבני הקהילה שהורשעה אשתו בעברה כלשהי, ונחקק שמה לדיראון עולם בפנקס הקהילה נוסף על הקנס הכספי שהושת עליה15. לימים, נתמנה אותו האיש להיות אחד מ"טובי" [=פרנסי] הקהילה, עשה דין לעצמו וקרע את הדף שנרשם בו מעשה העברה של אשתו מפנקס הקהילה. פרנסי הקהילה החליטו להענישו, ואף שללו ממנו את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הקהילה במשך עשר שנים16. החת"ם סופר מגנה את החלטתם בחריפות, משום שלדעתו היא מנוגדת לתקנות הקהל עצמן. והוא אומר עוד:

וקל וחומר בן בנו של קל וחומר מה שסלקוהו מתוך הברירה ומתוך התמנויות אקרו"ט [=אלופים, קצינים, רבנים וטובים; כינוי לבעלי הכהונה הנבחרים בקהילה] זמן מה הוא נגד תקנות קהילתם... שאי אפשר לפסול שום בעל בית מהברירה והתמנויות אם לא בצירוף הרב ובי"ד צדק, וכאן לא היה הרב ובד"צ בעסק זה. ואילו לא נכתבה תקנה זו, ראויה ונכונה היא על פי דת תורתנו הקדושה.

כלומר, פסילת אדם מלבחור ולהיבחר אינה יכולה להיעשות בשרירות לב, ועליה לעמוד בכור מבחן שיפוטי וביקורת של בית הדין והרב המקומי. בכך לא תמה הפרשה. האדם שנפסל תבע לבטל מעיקרן את הבחירות שנתקיימו בינתיים, הן משום שמנעו ממנו לממש את זכותו הן בשל פגמים אחרים בהליך17, וביקש שתהליך הבחירות ייעשה שנית. אלא שהחת"ם סופר ביקש לאזן בין הדין הראוי לבין צורכי השעה, ואלה דבריו:

ומה שטען עוד, הואיל וסלקוהו מן הברירה שלא כדין, ממילא נתבטל ברירות הקהל דהאי שתא [=של שנה זו], ורוצה הוא שיחדשו עוד הפעם התמנויות הקהל... גם בזה הדין עמו [=והיה מקום לפסול הבחירות מעיקרן]. וכבר היה בזה בדרי קמאי [=בדורות הקודמים, אבל] כבר הורה זקן: "כיון שעלה - לא יֵרד השתא הכא [=עכשיו כאן]18". ומכאן ואילך לא ייעשה כן.

כלומר, גם אם נפלו פגמים בתהליך הבחירות לאחר שכבר נסתיימו, אין לפגוע במועמדים שנבחרו ואין להורידם מכהונתם. לכן, אין לבטל את הבחירות19. שוחד בחירות ותוצאותיו המשפטיות הדין הישראלי מחמיר עם המעורבים בשוחד בחירות, והוא קובע לו נורמה מיוחדת (lex specialis) נוסף על עברת השוחד הרגילה הקבועה בדין הפלילי ונוהגת באנשי ציבור. סעיף 28 לחוק המפלגות, התשנ"ב - 1992, קובע עונש של שנת מאסר למי שמעורב בשוחד בבחירות פנימיות במפלגה או מי שמנסה להשפיע על בעל זכות הצבעה להצביע תוך שהוא מבטיח לו טובת הנאה או נותן לו שוחד או רק מציע לו שוחד. הוא הדין למי שמנסה להצביע יותר מפעם אחת. עיון במקורות המשפט העברי מלמד שגם בעבר היו לא מעט מקרים שבהם שילמו מועמדים למשרה מסוימת שוחד כדי להטות תוצאות בחירות או מינוי מסוים. כבר בימי הבית השני, היו הרבה כוהנים גדולים שזכו במשרתם בכסף, וחכמים גינו אותם בחריפות20. כך היה גם במשרות שיפוטיות, ועליהם אמרו בתלמוד:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ) - אלוה [=דיין] הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב21.

ביטוי ציורי לדבר ניתן בביקורתו החריפה של ר' יעקב ששפורטש על דרכי המינויים שנהגו בזמנו ובמקומו22:

ואם היו [ממוני הקהילה] מתקבלים מן הקהל כמשפט הנהוג - החרשתי, שלא לנגוע בכבודם. אך הם, שנטלו שררה לעצמם בהונם, באונם, ומריצים רצי כסף, יאתיו חשמנים מאדוני הארץ להתמנות מכלל השנים עשר23, כי יפקד מקום מושב אחד למלאת מקומו יהיה ראוי או בלתי ראוי, והכסף יעלה על הכל24, וחסרון יוכל להימנות25, וממלא מקום קרו להו, ורובם ככולם על דרך זה26.

לעתים הונעו תופעות אלה לא בידי הנבחרים עצמם, אלא בידי "מתווכים" למיניהם, שביקשו לגרוף רווחים לכיסם, כעולה מדברי ר' אביעזרי זליג מרגליות, שכתב לפני כשלוש מאות שנה:

לפעמים הראשים עצמם ממאנים במתנותיהם. גם הנותנים לא עלה על דעתם תחילה ליתן מתנות, רק הסרסורים [=המתווכים, ה"מאכערים"], סרסורי עברה למען הנאת גופם, מסיתים ומדיחים אותם לעבור כל אלה27.

לסוגיה זו נזקק גם החת"ם סופר, כשדן בשאלת בחירת רב באחת מן הקהילות28, שהיו בה ארבעה מועמדים, ונבחר אחד מהם ברוב קולות, וכעבור זמן: "היה קול המון סוער, כי הרבה מאנשי הק"ק [=קהל קדוש; הקהילה] קיבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם". השמועה הפכה עד מהרה לראיות מוצקות:

אחרי זה נמצא כתב מחותם [=חתום] מאחד מאנשי הק"ק [=הקהילה] ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב. ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו29 ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו ש[=מתגורר] בעיר הרב, שיקבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב [=היינו, שיהיה בלדר להעברת כספי השוחד שנתקבלו לשם בחירת הרב], ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם. דאי לאו הכי [=שאם לא כן], לא יהיה רב שם, כי אדעתא דהכי [=על דעת כן] הסכימו עליהם מעיקרא.

כלומר, הבוחרים שידם הייתה במעל ביקשו לגבות את כספי השוחד שהובטח להם, והשאלה היא כמובן: מהן תוצאותיו המשפטיות של תהליך בחירות הנגוע בפגם של שוחד? האם הוא בטל מעיקרו?30. החת"ם סופר מדגיש בתשובתו שאין די בחשש בעלמא, ויש צורך בראיות ממשיות, קבילות וכשרות, שניתן שוחד. אכן, אם תימצאנה ראיות לדבר, הרי זה פשוט שמינויו של הרב בטֵל מעיקרו. והוא אומר ש"אפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים, ויישארו לו [=לרב שנבחר] רוב דעות [=קולות] שלא קיבלו שוחד", מכל מקום יש לבטל את כל הבחירות מעיקרן31. יתר על כן, הוא אומר שאם יש עדים כשרים שהרב הנבחר עצמו היה מעורב במעשה השוחד, הוא פסול מלכהן בכל משרת רבנות "עד שישוב בתשובה על זה". מכל מקום, "אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה [=הגוף הבוחר] כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד, ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תוּ [=שוב] שום שוחד עבור זה. מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה. אבל למינוי זה פסולים לעולם, דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו,32 לא יחזרו בהם, והוו להם [=והרי הם] נוגעים בדבר לעולם". הוא שאמרנו: דור הולך ודור בא, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא, אלא שהכול כבר היה לעולמים, והכסף יענה את הקול. סוף דבר: לא די לו לאיש הציבור שיהא "אדיר במלוכה", אלא עליו להיות גם, ובעיקר, "בחור כהלכה".

הערות: * אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת "בר אילן". 1. על הזכות לבחור ולהיבחר במשפט הישראלי, ראה בהרחבה א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (ירושלים-ת"א, תשנ"ז), 566-520. 2. נושא מרתק זה אינו מענייננו כאן. וראה מ' אלון, "דמוקרטיה, זכויות יסוד ומִנהל תקין בפסיקתם של חכמי המזרח במוצאי גירוש ספרד", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 63-9. 3. ראה לדוגמא את התקנה שנתקנה בעיירה שנאדווא שבפולין, וקבעה ש"רשות לאלופי הבוררים [=המפקחים על הבחירות] להוציא הוצאות הברירה סך ששה זהובים מקופת הקהל ולא יותר מזה". התקנה פורסמה ע"י ש' אידלברג, "פנקס שנאדווא", גלעד ג (תשל"ו), 304, סימן ל. 4. רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פרק א, הלכה ג. והשווה לדברי מדרש ההלכה התנאי, סִפְרֵי דברים, שופטים, פיסקא קנז. 5. ראה הרב ר"ד דסלר, שנות דור ודור - אסופת גנזים (ירושלים תש"ס), עמ' תיג. 6. ש' סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה (ירושלים תשכ"ג-תשכ"ה), עמ' 240. 7. ראה י' בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (ת"א, תשכ"ה), עמ' 256. 8. שנות דור ודור (לעיל, הערה 5), עמ' תיג. וראה גם י' היילפרין, "מחלוקת על ברירת הקהל בפרנקפורט דמיין והדיה בפולין ובביהם", ציון כא (תשט"ז), עמ' 91-64. היילפרין מביא שם תקנת קהל שנקבע בה כי רק בעל הון כספי גדול יוכל להיבחר לתפקיד. ככל הנראה, נבעה דרישה זו הן מן הצורך שיהיו הנבחרים מעורים בענייני כספים ודרכי ניהול הקופה הציבורית הן מן העובדה שלא קיבלו שכר עבור כהונתם, ובהיעדר הון עצמי לא יכלו להקדיש זמנם למילוי התפקיד כראוי. יו"ט עסיס, שדן בסדרי הבחירות בקהילות ישראל בספרד הנוצרית, מפנה לתקנת קהל שקבעה סכום מינימלי של תשלום מס כתנאי מקדמי למימוש הזכות להיבחר, וזאת בעקבות צו של השליט המקומי שניתן לבקשת ראשי הקהילות. ראה מאמרו: "היהודים במלכות ארגוניה ובאזורי חסותה", בתוך: מורשת ספרד (ח' ביינארט עורך, ירושלים, תשנ"ב), 62 והערה 115 שם. 9. פנקס טיקטין, עמ' 239. תקנה דומה הייתה בקהילת בודון [=בודפשט], שביקשה למנוע מן המהגרים החדשים את האפשרות להיבחר לכל משרה בקהילה קודם שעברו עשר שנים מעת שנתיישבו בעיר. ראה שו"ת תורת חיים להרח"ש, חלק ב, סימן טל [=לט] (קכז סוף ע"ב - ראש ע"ג). 10. ד' הכהן, "הקהילה בליבורנו ומוסדותיה (במאה הי"ז)", ספר הזיכרון לש"א נכון (ירושלים, תשל"ח), עמ' 112. כפי שצוין שם, לנוכח היותה של ליבורנו עיר נמל מרכזית, דרישה זו נועדה להגביל את הסוחרים היהודים הרבים שישבו בה דרך עראי לצורכי מסחרם, אך לא התיישבו בה ישיבת קבע של ממש. הסדר דומה נקבע בתקנות מנטובה ולפיו רק ילידי העיר יכולים להיבחר כממונים בה. ראה סימונסון (לעיל, הערה 6), שם. 11. שנות דור ודור (לעיל, הערה 5), עמ' תיג. וראה עוד בתקנת קהל מספרד, מן המאה הי"ד, שפרסם מ' בן ששון, "מקורות לתולדות קהילות ישראל בספרד במאה הי"ד", בתוך: גלות אחר גולה - ספר היובל לח' ביינארט (ירושלים תשמ"ח), עמ' 333-332. 12. סוגיה זו נידונה בהרחבה בבג"צ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826. לדעת השופט אֵלון, ניתן לבסס את זכותם של אסירים לבחור בכלל הנוהג במשפט העברי "משלקה - הרי הוא כאחיך" (משנה, מכות ג, טו) שמתפרש על ידו כאיסור שלילת זכויות יסוד מעבריין לא רק לאחר שרצה את עונשו, אלא גם בשעת ריצוי העונש. 13. כפי שמוכח מן ההקשר, עיקר העברות שהתקנה מכוונת כלפיהן הן עברות מתחום המוסר המיני. 14. ראה: י"ז כהנא, "שלושה כרוזים מפנקס דק"ק טריביטש", קובץ על יד יד (תש"ח), עמ' קפז. קהילת טריביטש הייתה מן הקהילות העתיקות והחשובות במורביה. בפנקס הקהילה שנשתמר כלול חומר חשוב לתיאור היחסים שבין הקהילה ומנהיגיה, היהודים והנוצרים והחיים הפנימיים בקהילה. התקנות נכתבו בשפה בלולה, עברית ויידיש כאחת. 15. ר' משה סופר, ליקוטי שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן לח. 16. כמתואר בשאלה, פסק הדין ניתן שלא בפניו, וחלק גדול מן הדיון מוקדש לשאלת בטלות הליך מעין זה, הפוגע קשות בכללי הצדק הטבעי. 17. לטענתו, נבחרו לתפקיד שני גיסים, הפסולים לכהן בו זמנית בהנהגת הקהילה, מטעמים של ניגוד עניינים. 18. המשפט העברי זהיר מאד בכבודם של אלה שנבחרו זה כבר, ואפשר שידם לא הייתה במעל השוחד, ולכן נקבע שמכיוון שכבר נבחרו לכהונה, אין לביישם ולהסירם מגדולתם. יש לציין כי זה נאמר במקורו על קורבנות שעלו על גב המזבח, שאפילו נמצא בהם מום לאחר מכן - שוב אינם יורדים. וראה גם ברכות נז ע"א; יומא מ ע"ב. 19. ראה גם בשו"ת זכרון יהודה, לר' יהודה בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד), סימן נב, שעולה ממנו שפגם בהליך בחירות אינו מביא לבטלות כל ההליך, וצריך רק לתקן את הפגם. 20. ראה: ג' אלון, "אילין דמתמנין בכסף", מחקרים בתולדות ישראל, ב (תל-אביב תשי"ח), עמ' 57-15. 21. בבלי סנהדרין ז ע"ב; ירושלמי ביכורים פ"ג ה"א (סה ע"ד). לפי מקורות שונים, נהגו חלק מהמתמנים להמשיך בנוהג זה של קבלת שוחד גם בעת כהונתם השיפוטית, עד שאמרו עליהם כי אינם הולכים ד' אמות בלא "נטילת ידיים"... 22. ר' יעקב ששפורטש (1698-1610). נולד באלג'יריה. נמנה עם המתנגדים החריפים ביותר לשבתאות. כיהן כרבה של קהילת טלמסן. לאחר שהודח מתפקידו, נדד באירופה והשתתף בפולמוסים רבים בנושא השבתאות. ספרו "ציצת נובל צבי" הוא כתב התקפה חריף על תנועה זו. 23. בליבורנו הייתה הנהגה בת שנים-עשר חברים, על פי צו של הדוכס הגדול מיום 15.8.1667. בפעם הראשונה בחרו ממוני הקהילה את חברי הוועד, ולאחר מכן היו חברי הוועד עצמם יחד עם הממונים בוחרים חברים חדשים להשלמת מספרם. לביקורתו החריפה של ר' יעקב ששפורטש והנהגתם האנטי דמוקרטית, ראה עוד: ש' טואף, "מחלוקת רבי יעקב ששפורטש ופרנסי ליוורנו", ספונות ט (תשכ"ה), עמ' קסט. 24. על דרך האמור במקרא: "והכסף יענה את הכל" (קוהלת י, יט). 25. על דרך האמור במקרא: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות" (קוהלת א, טו). 26. קובץ על יד ד (תש"ו), עמ' קנז. 27. בספרו "חיבורי ליקוטים", שמובא בשו"ת מנחת אלעזר, חלק א, סימן ו. 28. שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס. 29. בחתימת תשובתו מתייחס החת"ם סופר לראיה זו, שהושגה תוך פגיעה בצנעת הפרט ועברה על החרם המיוחס לרבנו גרשם, האוסר פתיחת מכתבים בידי מי שאינו נמענם ומגנה אותה. 30. שאלה זו נידונה בהרחבה הן בחקיקה הן בפסיקה הישראלית. ראה למשל סעיף 72(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה - 1965 ; רע"א 83/94 חרזאללה נ' פקיד הבחירות למועצה המקומית זמר ואח', פ"ד מט(3) 793; ת"א (חיפה) 10531/96 חביב נ' הילאנה (לא פורסם), מפי השופט ביין. שאלה אחרת נוגעת לתקפות ההסכם שבין מקבל השוחד ונותנו. בעניין זה המשפט הישראלי סובר שחוזה כזה הוא פסול ודינו ליבטל, ואילו המשפט העברי נוטה להכשירו במקרים מסוימים. ראה א' שוחטמן, מעשה הבא בעברה (ירושלים, תשמ"א), עמ' 172 ואילך. 31. החת"ם סופר מגיע למסקנה זו מתוך היקש והשוואה בין שופט שנוטל שוחד, שכל דיניו בטלים. להיקש בין נבחרי ציבור ואנשי הרשות השופטת, ראה למשל רמ"א, חושן משפט, סוף סימן לז. 32. כלומר, שיקול דעתם נפגם, מאחר שהוא "כבול" להחלטתם הראשונה, והם לא יוכלו עוד לדון בעניין ב"לב פתוח ובנפש חפצה".

---

---