הדחת איש ציבור מכהונתו
בשל התנהגות שאינה הולמת

קופה של שרצים

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין פרשת המרגלים היא מן המאורעות הטראומטיים בתולדות ישראל בימי המקרא. בשל חטאם, נגזר על בני הדור כולו1, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפנה, להפוך מדור הגאולה לדור המדבר, שלא נכנסו בניו לארץ ישראל, ומתו במדבר. ראשיתה של הפרשה בבחירת ה"אנשים" שהוטלה עליהם המשימה ל"תור את הארץ"2. המקרא אינו מפרט את הכישורים שנדרשו מן המרגלים3, והוא מדגיש שוב ושוב שהם היו "אנשים", ראשי עם, ו"נשיאי" השבטים:

איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו, כל נשיא בהם (יג, ב).

גם בהמשך מדגיש המקרא כי "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (יג, ג). ברם, יש לשאול: מה טיבם של האנשים והאם נבחרו לתפקידם או מונו? ואם כן, מי בחר בהם ובאיזו דרך? שאלות בסיסיות אלה, העולות בכל תהליך של יצירת הנהגה, נותרות סתומות במקרא. חז"ל והפרשנים לדורותיהם מבקשים להשלים פער זה. רש"י מפרש על אתר: "'כלם אנשים' - כל אנשים שבמקרא4, לשון חשיבות. ואותה שעה כשרים היו". כיוצא בו פירש ר' אברהם אבן עזרא: "וטעם 'אנשים', שהם ידועים גבורים. וכן 'כולם אנשים' (פסוק ג), "וחזקת והיית לאיש" (מל"א ב, ב)". בדומה לו, פירש ר' עובדיה ספורנו: "'כולם אנשים' - אנשי חיל". בהמשך הפרשה מתברר לנו שדווקא ראשי העם ומנהיגיו כשלו בחטא חמור, וסירחונם הגיע עד למרחוק. משנתברר שהוציאו דיבת הארץ רעה5, נגזר עליהם עונש מיוחד6:

וימֻתו האנשים מוצִאי דבת הארץ רעה, במגפה לפני ה' (יד, לז).

חז"ל אף הפליגו בתיאור המגפה, ולא חסכו בלשונם:

אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם [מפיהם], ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם.

יהא אשר יהא עונשם, יש בפרשה זו כדי ללמדנו שאף "ראשי העם" ומנהיגיו אינם מחוסנים מפני החטא. להפך: לעתים דווקא חטאם של המנהיגים גדול משל "עמך". עיקרון זה נוסח בידי חז"ל ניסוח חברתי-פסיכולוגי: "כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו". עיון במקורות המשפט העברי לדורותיו, למן המקרא וספרות חז"ל ועד לספרות השו"ת בימינו, מגלה לנו שורה של מנהיגי ציבור שסרחו. בניגוד למקובל לעתים בימינו, חכמי המשפט העברי התמודדו עם התופעה ולא הסתירו את כישלונם, אף שלעתים ניסו ללמד עליהם סניגוריה. להלן נראה שעיון במקורותינו מעיד שנכונים הם דברי החכם מכל האדם, שאמר: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא!", אך "כבר היה לעולמים". שלא תזוח דעתם העיון מעלה שבניגוד למשפט בימינו, הדורש כישורים אובייקטיביים, לרוב מקצועיים, כתנאי למינוי או היבחרות למשרה ציבורית7, המשפט העברי הקדום מתמקד יותר באישיותו של המועמד ובתכונותיו המוסריות, ופחות בכישוריו המקצועיים. כך, למשל, מציע יתרו למשה מינוי דיינים "אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שנאי בצע" (שמות יח, כא). כלומר, הדגש מושם על היותם ישרים, יראי אלוהים ובעלי כושר עמידה, ולאו דווקא על ידיעתם בתורת המשפט8. דברים אלה בולטים ברשימת תכונות המועמדים שעל "הוועדה למינוי דיינים" לבדוק לפי התוספתא (חגיגה ב, ט): היו יושבין ובודקין: כל מי שהוא חכם ועניו ושפוי [=נעים, נוח ורך] וירא חטא ופרק טוב [=בעל שם טוב] ורוח הבריות נוחה הימנו - עושין אותו דיין בעירו. ומעין זה מצינו בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה":

בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת, ואהבת הבריות ובעלי שם טוב. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו (הלכות סנהדרין ב, ז).

"שם טוב" הוא אפוא תנאי מקדמי וחיוני למבקש לישב על כס המשפט. גישה שונה לחלוטין מופיעה בתלמוד9:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי10. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח [=תתגאה] דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!

ויושם על לב: לפי פשוטם של דברים, התלמוד אינו מכשיר בדיעבד פרנס, מנהיג ציבור11, שיש דופי בעברו, אלא לכאורה קובע תכונה זו כתנאי מקדמי: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"! פרשני התלמוד נזקקו לאמרות אלה וניסו לפרשן. וכך סיכם את הדברים רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד):

אין ראוי12 להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם... דרך צחות ודרך הפלגה [=הגזמה] אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך.

היינו: לדעת המאירי, אין להבין את דברי הגמרא כפשוטם, ויש לראותם כגוזמה בעלמא. ועדיין צריכים אנו לדעת, האם נבחר ציבור או עובד ציבור שנמצאו ב"קופתו"-עברו שרצים, כשר הוא להתמנות לתפקיד ציבורי, והאם פגם או עברה שנמצאו בו לאחר מכן, משמשים עילה להדחתו. בדברים הבאים, נבקש לבחון מהם התנאים והראיות שבגינם ניתן או חייבים להדיח איש ציבור מכהונתו. אין עשן בלי אש לפי גישה אחת, די בחשד קל שבקלים כדי לפגום בחפותו של אדם. וכך שנינו בתלמוד:

אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו; ואם לא עשה כולו, עשה מקצתו; ואם לא עשה מקצתו, הרהר בלבו לעשותו; ואם לא הרהר בלבו לעשותו, ראה אחרים שעשו ושמח.

אכן, קטע זה אינו מתייחס מפורשות לאיש ציבור, אלא לכל אדם ואפשר שאינו מבטא אלא אמירה מוסרית או "פסיכולוגית", שאינה גוררת אחריה תוצאה משפטית. יתר על כן: בהמשך הסוגייה, התלמוד עצמו מודע לכך שיש מקרים בהם תולה הציבור פגם במנהיגיו, וראיה לכך הוא מביא מן האמור על משה ואהרן:

תא שמע: "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'" (תהילים קו, טז). רב שמואל בר יצחק אמר: מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה13! התם משום שנאה הוא דעבוד [=הטחת אשמת שקר זו, בשנאה מקורה].

כנגד גישה זו, מעמיד התלמוד גישה שונה לחלוטין, היוצרת "אידיאליזציה של חשודים": "אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו", ומוסיף עדות אישית של האמורא רב פפא, שחשדו בו על לא עוול בכפו. כדי ליישב בין שתי הגישות הסותרות, מאבחן התלמוד בין מקרה שבו ה"קול", הרינון והחשד, פוסק זמן קצר, לכל היותר בתוך יום ומחצה, מזמן הופעתו, לבין מקרה שבו החשד מפעפע בתודעה הציבורית ועומד בעינו. אבחנה נוספת היא במקרה שבו קיים מניע שיכול להסביר את היווצרות החשד, דוגמת יחסי איבה בין מפיץ החשד לבין החשוד, שבו יש רגליים לדבר שה"קול" אינו אמיתי. לא טובה השמועה לצד מקור זה, ממקורות אחרים עולה שלעתים די ב"שמועה" כדי להשית עונש על אדם. וכך עולה מפירוש חז"ל למעשה בני עלי:

ובני עלי בני בליעל, לא יָדעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם, כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשִלה. גם בטרם יקטִרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן, ולא יקח ממך בשר מבֻשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לא כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', כי נאצו האנשים את מנחת ה'... ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכּבֻן את הנשים הצבאות פתח אהל מועד. ויאמר להם למה תעשון כדברים האלה, אשר אנכי שׁמע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה. אל בני, כי לוא טובה השמֻעה אשר אנכי שמע מעבִרים עַם ה'. אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם (שמ"א ב, יב-כה).

המקרא מתאר כאן התנהגות לא מוסרית של בני הכוהן הגדול. במקום לשרת את הבאים למשכן ה', מטילים הם חיתתם על הבריות, נוטלים את חלקם בבשר הקרבן בכפייה, ושלא כדין, ומוסיפים חטא על פשע בקיום יחסי מין אסורים עם הנשים הצובאות בית ה'14. ואף שהמקרא עצמו מספר שגער עלי בבניו, ותו לא, למדו מכאן בתלמוד ענישה ממשית, ואמרו: "מלקין על לא טובה השמועה. שנאמר: 'אל בני כי לא טובה השמועה'"15. מקור זה היה אבן פינה להענשת מי שיצא לו שם רע בעולם, אך עדיין אין בו ראייה לכך שהתנהגות לא הולמת עשויה לשמש עילה להדחת איש ציבור מכהונתו. לעניין זה, ניתן היה להציע גורמים שונים העשויים להשפיע על התוצאה המשפטית: אבחנה בין הימנעות ממינוי לכתחילה לעומת הדחת אדם שכבר מכהן בתפקיד; סוג התפקיד (דיין, שופט, נשיא מדינה, רמטכ"ל, בעל תפקיד ביצועי ונבחר ציבור לעומת עובד ציבור); סוג העברה (אם קשורה היא בטבורה לתפקידו של איש הציבור - כגון חשד במתן שוחד בחירות או במעילה בכספי הציבור - או שהיא רק טפלה לו); חומרת העברה (כגון עברה שיש עמה קלון לעומת עברה שעונשה קל); דיוק הראיות ומהימנותן; עיתוי ההדחה (לפני המשפט, לאחר הגשת כתב האישום, לאחר ההרשעה) ועוד. המשפט העברי, ובעיקר ספרות השו"ת16, מלאים מקרים שמתארים חשד שהוטל באישי ציבור בגין עברות שונות, ובעקבותיו נתקיים דיון האם די בחשד זה כדי להדיחם מכהונתם, או, למצער, להשעותם. בשל קוצר היריעה נביא רק שתי דוגמאות. האחת היא תשובת הרמב"ם בדבר שוחט "שהיה ממונה לרבים", אך מעל בתפקידו כפליים: גנב בשר וזלזל בהוראות רבני מקומו17:

ויורנו בדבר בן אדם שהוא ממונה לרבים לשחיטה ולבדיקה, והוחזק לרבים שהוא גונב הבשר מחנויות הקצבים. ואנשים מוסרים עליו עדות בזה נוסף למה שיש בו מן הזלזול בשחיטה ובבדיקה. והוא סומך בטרפות על מה שלא הסכימו שרי האומה ולא סמכו עליו קודם לו באותו המקום. והקצבים בכל עת תופסים אותו כשבידו הבשר גנוב במעמד יהודים וזולתם, ויוצא מזה ערעור וקלקול וחלול השם. האם מותר שיישאר ממונה לרבים אם לאו? יורנו אדוננו, ושכרו כפול. התשובה: כבר נתפרסם אצל הגויים שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו, ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה אסור למי שמאמין בתורת משה רבנו, וחס על כבוד קונו, להתיר לו לשחוט לרבים, ולו [=ואפילו] עשה תשובה גמורה, מפני חלול השם. ומותר לו לשחוט לכל יחיד שירצה בתוך ביתו.

מכאן שאם החשד מבוסס, יש להדיח את איש הציבור מכהונתו (ובנידון שלפנינו, ממונה, ולא נבחר), קל וחומר אם יש במעשיו "חילול השם". חלילה לנו לטנף ידינו בדם אדם לא כן כשהשמועה אינה מבוססת כל צורכה. תשובתו המאלפת של ר' אהרן וואלקין18, מגדולי חכמי ההלכה במזרח אירופה במאה הכ', יש בה כדי להכניסנו ל"בית היוצר" של המשיב, לעקוב אחר לבטיו בהכרעת הדין ולגלות את מערכת שיקוליו. מעשה שהיה, כך היה:

על דבר השו"ב [=השוחט ובודק] שהנשים השכינות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות.

ראשית חכמה, פותח הרב וואלקין בניתוח הדין:

הנה מדינא [=מן הדין], אפילו היו בזה שני עדים כשרים שראו אותו עושה מעשי תעתועים כאלו, אין לפוסלו מלהיות שו"ב. וגם לבדוק לו סכין [=לוודא שהוא שוחט כדין], אין צריך, כיוון שאינו מומר אלא לדבר אחד... וחשוד לעריות אינו חשוד על השחיטה, דיצרו [=יצר הרע שלו] תקפו. וכל שכן בנדון דנן, דעדים כשרים לא היו כלל, רק אשה מפי אשה ועד מפי עד, וגם הם לא הגידו על זנות כדרך המנאפים, רק ראוהו יוצא ונכנס לפרקים לבית זונה, ואין זה כי אם לזות שפתים הרחק ממך, שאין לפוסלו בשביל זה.

לאחר שפסק שאין תשתית ראייתית מספקת לפסילתו, הוא עובר, בגילוי לב נדיר בעצמתו, לתיאור מסכת לבטיו בשאלת הדחת השוחט מכהונתו:

והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על משרת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל הגוף מרתיעני] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו. ולמדתי קל וחומר לעצמי מיניה דידיה גופא [=ממנו עצמו]. השתא [=עכשו, אם] שו"ב ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [=רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כל גופאי [=גופי] מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה? האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה? ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות, לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה, ואנן ניקום [=ואנו נקום] ונאסור, היתכן?!

ולכן הוא מציע פתרון ביניים:

לכן, לדעתי ישב כ"ג [=כבוד גאונו, השואל, הרב המקומי] בצירוף שני תלמידי חכמים מן הלומדים החשובים שבעירו, ויבוא השו"ב הזה לפניכם, ויקבל דברי חבירות בחומר שבועה, שמהיום והלאה ישמור עצמו מלזות שפתים, ויתרחק מן הכיעור, וסחור סחור לבית המנוגע זאת לא יקרב19. וגם, במשך שנה תמימה יהא מחויב להראות סכינו לפני כבוד גאונו שתי פעמים בכל שבוע, ובזה יהא סר עוונו וחטאתו תכופר. יאכלו ענוים וישבעו משחיטתו.

והוא מסיים במשפט המאיר באור יקרות את דרכו בפסיקת ההלכה:

חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים לאמר כי הקלתי בדינו ובענשו. אבל בידעי נפשו הטובה של כבוד גאונו [=השואל], כי עיניו לצדק ישורו, וגם נפשות אבותינו ואבות אבותינו דורות רבות הרבה רבנים יושבים על מדין, שידיהם לא נגואלו בתשפוכת דמן של ישראל, לכן גם אנו יוצאי חלציהם מחוייבים לשמור מסורת אבות, וחלילה לנו להיגאל ולטנף ידינו בדם אדם20. נִפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל נפולה.

תשובה זו חושפת בפנינו את המתח המתמיד שבין ההלכה למוסר, הדין הפורמלי והדין הראוי. יש בה ביטוי מופלא לאיזון הנדרש בין הרצון, ואף הצורך, לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, לצד עמידה עיקשת על זכויות הנאשם, שמירה על חזקת חפותו והימנעות מחריצת דינו בטרם משפט.

הערות: * אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בר אילן. 1. כעולה מן הכתובים, גזר הדין הושת רק על בני עשרים שנה ומעלה, שהוכר במשפט העברי כגיל ה"אחריות" המשפטית, לרבות הפלילית, לעומת גילים אחרים (6 או 13 לזכר; 12 לנקבה), שהוכרו לעניינים אחרים. ראה לפי שעה הדיון המעניין שהתנהל בכנסת בעניין זה, במסגרת הדיון בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שנקבע בו גיל 18 לעניין המשפט האזרחי: מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 1397-1396; נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת (ירושלים תשמ"ט), עמ' 339-336. 2. בניגוד למשתמע מפרשתנו, שציווה הקב"ה את משה: "שלח לך אנשים", עולה מפשוטו של מקרא בראש ספר דברים, שבני ישראל יזמו את השליחות, ומשה נשתתף עמהם: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א, כב). סתירה לכאורית זו עוררה את הפרשנים להציע הסברים שונים ליישובה. 3. לכישורים הנדרשים מאיש ציבור במשפט העברי, ראה: א' הכהן, "כישורים ולא קשרים", דף פרשת השבוע מס' 18, תשס"א. 4. שלוש המילים, "כל אנשים שבמקרא", אינן בדפוסים הראשונים של פירוש רש"י למקרא. עיון במקרא (אפילו אם נתמקד בחלקים הסיפוריים שבו. ראה למשל שמות כא, יח; כב) מעלה ספק אם "כלל" זה עומד במבחן, כגון: "ויעברו אנשים מדינים סוחרים" (בראשית לז, כח); "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט, ו) ועוד. 5. פרשני המקרא התחבטו בשאלת מהות חטא המרגלים, שהרי נשלחו על מנת שימסרו דיווח על מה שראו עיניהם. חלק מן הפרשנים תולים את עיקר החטא בניסיונם להוסיף "פירוש" סובייקטיבי על ה"דיווח" האובייקטיבי: "אפס כי עז העם". ר' יצחק עראמה תולה את חטאם בחריגתם מן הסמכות שנמסרה בידם: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד" (עקדת יצחק, שער שבעים ושבעה; מובא ע"י נ' ליבוביץ, עיונים בספר במדבר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 169). 6. זאת, לעומת עונש המוות ה"רגיל" שנגזר על שאר העם: "עד אנה ינאצֻני העם הזה... כי כל האנשים הראים את כבדי... אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם, וכל מנאצי לא יראוה... במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינתם עלי". 7. אין צריך לומר שיש להבחין לעניין זה בין מינוי לבחירה; וכשמדובר במינוי, בין מינוי לתפקיד מקצועי (שופט, מהנדס עיר, יועץ משפטי ועוד) למינוי לתפקיד "טכני", שאינו דורש מקצועיות מיוחדת. 8. מובן שאף כאן יש מקום לחלק בין כישורים הנדרשים משופט או דיין, לבין כישורים הנדרשים מבעל סמכות ביצועית, ולא שיפוטית. השווה: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידֻעים לשבטיכם" (דברים א, יב-יד). 9. יומא כב ע"ב. כאמור לעיל, אפשר שיש להבחין בין דיין ושופט ל"פרנס", אם כי לפי התפישה המקובלת כיום, שניהם זקוקים לאמון הציבור. ראה להלן. 10. ראה פירוש רש"י על אתר, שתלה את הדבר לא במום שבגוף המנהיג, אלא בייחוסו: "'שלא היה בו שום דופי' - משפחה, ויתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל. אבל דוד, מרות המואביה אתא". והשווה לפירוש רבנו אליקים בר' משולם הלוי, מחכמי מגנצא (מיינץ) שבאשכנז במאה הי"א: "שלא היה בו שום דופי" - לא פגם משפחה ולא בגופו. "קופה של שרצים" - שמץ פסול במשפחתו. 11. יש לתת את הדעת לכך שכאן כבר אין מדובר בשופט דווקא, אלא ב"פרנס", שהוא תואר לקבוצה גדולה של בעלי תפקידים ציבוריים, שלמן התפתחות הקהילה היהודית, הפך להיות שם נרדף למנהיגי הציבור בכלל. בלשון חכמים משמש מונח זה הן במובנו הרגיל, האחראי לפרנסת זולתו כגון: "המדיר את אשתו... יעמיד פרנס" (כתובות ז, א) - הן כמנהיג הציבור: "מי שמתמנה פרנס על הציבור, אפילו קל שבקלים, שקול הוא כאביר שבאבירים" (תוספתא ראש השנה ב, ג); "דור דור ופרנסיו" (סדר עולם רבה, מהד' רטנר, עו) ועוד. 12. ויושם אל לב: בעוד התלמוד נוקט לשון נורמטיבית מצווה, "אין מעמידין", המאירי מרכך את עצמת הדברים וגורס "אין ראוי", המתאים יותר למערכת כללים אתיים, לא משפטיים. 13. טיבה של "קנאה" זו לא נתפרש כאן, אולם ממקורות אחרים עולה שהיא על רקע מיני - השווה לאמור בפרשת סוטה: "וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד; ל) - בגלל מעשהו של משה, שנטל את אוהלו ויצא אל מחוץ למחנה, ולשם היו מגיעות הנשים שביקשו את עצתו. 14. כדרכם, היו חכמים שביקשו ללמד סניגוריה גם על בני עלי, ואמרו שלא "שכבו" ממש עם הנשים. ראה בבלי יומא ט ע"ב. 15. קידושין פא ע"א. 16. ראה למשל תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן קעט; שו"ת הר"י מיגאש, סימן צה; שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קיא. 17. שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קעג. 18. כפי שנקבע בראשה, התשובה נכתבה בראש חודש אב תרצ"ד (1934) אל גיסו, הרב זלמן סורוצקין, לימים זקן ראשי הישיבות בארץ-ישראל. 19. מקור הביטוי בדין האמור בנזיר, שאומרים לו: "לך סחור סחור, מסביב, ואל הכרם אל תתקרב" (על פי שבת יג ע"א ומקבילות). 20. על רגישותו של הרב וואלקין לקיפוח פרנסת היחיד, אנו למדים אף מתשובות אחרות שעניינן פיטור עובד ציבור, כגון בסימן לא, כשהוא דן בשאלת כשירותו של שוחט שחלה במחלת הנפילה ("נכפה") להמשיך ולשחוט, ולאחר שפסק שהוא יכול לשחוט, אמר: "וחלילה חלילה שלא יהין [=יעז] שום איש לקפח פרנסתו ולהורידו מאומנתו אשר ישרת בה זה שלושים שנה. ולאנשים הללו, המחטטים ומנקרים למצוא מום בשחיטתו דההוא גברא [=של אותו אדם], הייתי מייעץ אותם שטוב לפניהם לבקר את השחיטה שלהם גופא, מה שהם באים לשחוט בפיהם נפשות נקיות ותמימות. ואם על שחיטת בהמות מהדרים כל כך, שיהיה הסכין והשחיטה כשירה ומהודרה, כמה וכמה צריכין להדר על סכין שלהם, שבאים לשחוט נפשות אדם, שיהיה השחיטה כשירה מצד הדין. חפץ אני לבטוח כי מעתה, כאשר ישמעו מפורש יוצא מפי רב זקן כמוני, שאין לי שום נגיעה בעניין זה, כי אין שום חשש בשחיטתו אפילו למהדרין, הקולות יחדלון, ולא יבואו עוד לבצע זממם".

---

---