טוהר השיפוט וטוהר המִנהל הציבורי

"כי השחד יעַור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"

אליאב שוחטמן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

איסור שוחד בדיינים בשני מקומות אסרה התורה על קבלת שוחד. נאמר בפרשתנו: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעַור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט). וכבר נאמר בפרשת משפטים: "ושחד לא תקח, כי השחד יעַור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח). מהֶקשר הדברים בשתי הפרשיות עולה שהאיסור נאמר לדיינים. איסור קבלת שוחד אמור לא רק בשהתבקש הדיין לעוות את הדין, "אלא אפילו לזַכות את הזכאי ולחייב את החייב, אסור, ועובר בלא תעשה"1. טעם האיסור ליטול שוחד אפילו לדון דין אמת הוא, "כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר"2. ונתבאר בתלמוד3: "מאי שוחד? - שהוא חד [=אחד]", ופירש רש"י: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד". כלומר, נוצרת הזדהות בין נותן השוחד ובין מקבלו, עד שהם נעשים כגוף אחד, "ואין אדם רואה חובה לעצמו"4. ולא רק שוחד ממון אסור, אלא גם שוחד דברים. וכך, גם אם קיבל הדיין טובת הנאה כלשהי מאדם, גם אם אין לה, לכאורה, לאותה טובת הנאה קשר כלשהו עם ההליך השיפוטי5, הרי הוא פסול מלשבת בדין. הרמב"ם, בעקבות התלמוד, מביא דוגמאות לדבר בהלכה שפסק בנידון, כגון6:

מעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית [=סירה] קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אֶברה נוצה של עוף מעל רדיד [=צעיף] הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: הריני פסול לך לדין...7.

ונאמר בשולחן ערוך שאיסור שוחד אמור גם במי שנותן שוחד: "כשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר ב'לפני עִור לא תתן מכשול'"8. וראוי לציין שאיסור מתן שוחד וקבלתו אמור גם בשופט נכרי, משום שגם בני נח נצטוו על הדינים, ואף להם אסור לקבל שוחד9, ומי שמציע להם שוחד, לא זו בלבד שהוא עושה מעשה עוולה, הרי הוא גורם להם מכשול10. תוקף פסק הדין בשולחן ערוך לא נאמר מה דינו של פסק דין שניתן בעקבות קבלת שוחד, ורק נאמר על דיין שנטל שכר לדון (דבר שאסור אף הוא, גם אם נתנו שני בעלי הדין לדיין שכר שווה): "כל דיניו שדן, בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר"11. מהלכה זו, שהיא מדרבנן, הסיק הב"ח: "נראה ודאי דכל שכן אם מקבל בתורת שוחד [שאיסורו מן התורה], דדיניו בטילין"12. אם כן, פסק דין של דיין שקיבל שוחד בטל ומבוטל13. איסור שוחד בנבחרי הציבור גם נבחרי הציבור אסורים מלקבל שוחד. אף שלא נאמר בתורה ובספרות חז"ל דבר בעניין זה, החילו הפוסקים את איסור מתן שוחד וקבלתו גם על נבחרי הציבור. כך הושווה עקרונית בהלכה היהודית מעמדם של נבחרי הציבור למעמד הדיינים:

טובי הקהל [=נבחרי הציבור] הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רִשעה [=עבר פלילי]14.

השוואה זו באה לידי ביטוי בהלכות אחדות, ולא רק לעניין הכשירות הנדרשת מנבחר הציבור. כך, למשל, דין הוא שחלוקת כספי הצדקה חייבת להיעשות בידי שלושה15. וטעם הדבר הוא שחלוקת כספים לנזקקים יש בה יסוד של עשיית דין, וראוי שיהיו שלושה ממונים עליה מטעם הציבור, כמספר הדיינים בכל הרכב של בית דין הדן דיני ממונות. השוואת מעמד נבחרי הציבור למעמד הדיינים באה לידי ביטוי גם בהלכות אחרות שתכליתן להבטיח את טוהר המִנהל הציבורי, ובכלל זה, כדבר שהוא אולי מובן מאליו, איסור קבלת שוחד:

ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה. ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד16.

הלכה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה המקובלת במשפט העברי, ולפיה פועלים נבחרי הציבור כשלוחי הציבור17, וחלה עליהם חובת נאמנות כלפי הציבור, שהיא גם מאבני היסוד של המשפט המנהלי הישראלי18. שוחד בחירות האיסור לתת שוחד ולקבל שוחד אמור בהלכה היהודית גם בהליכי בחירתם של דיינים ונבחרי ציבור. וכבר דרשו חז"ל את הפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, יט) בדיינים המשלמים כסף או זהב כדי להתמנות. ודרש האמורא רב אשי פסוק זה, ואמר: "אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב"19. דרשה זו באה על רקע מציאות חברתית שאירעו בה מקרים אחדים של רכישת משרות שיפוטיות בכסף20. אף ידועה התופעה של רכישת משרת הכוהן הגדול בימי בית שני בכסף, כחלק מן השחיתות שפשׂתה במערכות השלטון ותרמה לא מעט להתדרדרות החברתית שקדמה לחורבן. ונאמר על העמדה שהציבור צריך לנקוט כלפי דיין שהשיג את משרתו תמורת כסף21:

כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו, וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו, ואמרו חכמים שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת [=שטיח שתחת האוכף] של חמור.

וכתב הרמב"ם על תוקף מינויו של דיין שאינו הגון22:

מי שאינו ראוי לדון, מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות, או שטעו בית דין ונתנו לו רשות - אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי. שהמקדיש בעל מום למזבח, אין הקדושה חלה עליו.

האיסור לתת שוחד ולקבלו אמור גם ביחס להליכי בחירתם של נבחרי הציבור. בספרות ההלכה, הדבר בא לידי ביטוי מיוחד בעניין בחירת רבנים. מסתבר שרעה חולה זו הייתה תופעה מצויה בהרבה קהילות, עד שהוצרכו גדולי התורה להתקין תקנות מיוחדות כדי לגדור בעד הפרצה. כך, למשל, ניתקנה בשנת שמ"ז (1587) בלובלין שבפולין תקנה הקובעת:

לא ישתדל שום רב להשיג מישרת הרבנות על ידי הלוואה או מתנה, הן על ידי עצמו הן על ידי אחרים, ולא יחזיק בה על ידי כסף וזהב... והן על ידי כל תחבולה, המעט הוא שהכהנים בבית שני חטאו החטא הגדול הזה ויאשמו?!, ולא על ידי איזה עניינים קרובים ורחוקים המביאים הנאת ממון.

אף הוטל חרם על כל מי שיעבור על התקנה, ונקבע: "התקנה הזאת תקנו לדור דורים עד עמוד הכהן לאורים ותומים". על תקנה זו חתומים גדולי הדור ההוא, שהם מגדולי הדורות כולם, ובהם: בעל הלבוש, מהרש"ל, מהרש"א, מהר"ם מלובלין, בעל הסמ"ע, השל"ה הקדוש ועוד23. בעל החיבור "חיבורי ליקוטים", ר' אביעזרי זעליג מרגליות, כתב לפני כשלוש מאות שנים על פרנסים העושים "כל הפעולות שיתנו לו מתנות להטות את היושר, ובאם צריכים לקבל רב לקהילה, אזי הפרנס נוטל חלק בראש. וכבר גזרו ארבע ארצות24 איסור חמור שלא לעשות כן". עוד נאמר שם: "לפעמים הראשים עצמם ממאנים במתנותיהם, גם הנותנים לא עלתה על דעתם תחילה ליתן מתנות, רק הסרסורים - סרסורי עבירה למען הנאת גופם - מסיתים ומדיחים אותם לעבור כל אלה"25. בתקופה מאוחרת יותר, יצא ר' אברהם בורנשטיין, האדמו"ר מסוכאטשוב, בביקורת קשה על "שערורִית בישראל בעניין מינוי הרבנים לעריהם"26. לפי דבריו, "בקצת מקומות קונים את הרבנות בדמים מאת אנשי הקהילה בכלל או בשוחד כסף לאנשים פרטיים או בשניהם יחד, עד שבעוונותינו הרבים פשׂתה המספחת, ובכמה וכמה עיירות נהייתה להם לחוק, שאינם מקבלים שום רב רק על ידי שוחד כסף ליחידים ולרבים". המחבר, שהיה מחשובי הפוסקים בדורו ובכלל מביע דעתו על המנהג הזה, ואומר: "וגודל הקלון הנצמח מזה והפלת קרן התורה ידוע לכל, ואין צורך להרבות בדברים... לזאת תסמר שערות ראש כל איש אשר בשם ישראל יכונה". המחבר מזכיר את תקנת לובלין, ואומר עליה:

והנה זה פשוט ומבואר שהתקנה, הברית, האָלָה [=השבועה] והאיסורים, עומדים בחזקתם גם היום, כמו שנכתב בה... ואפילו יתכנסו כל גדולי הדור להתיר, אינם יכולים, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ומניין, אשר זה מן הנמנע לפי ראות עינינו עד ביאת גואל צדק... ועוד, שהיה [התקנה] למִגדר מילתא [=לגדור בעד הדבר], שאפילו יבוא אליהו ובית דינו עמו לבטל, אם פשט איסורו ברוב ישראל, גם כן אינם יכולים.

בסוף התשובה מובא כרוז בעניין זה, מופנה לקהילות ישראל שבפולין, חתום בידי כמה מאות רבנים, דבר נדיר בספרות השו"ת. תוקף הבחירה נשאלת השאלה: היש תוקף לבחירה של נבחר ציבור הנגועה בשוחד, כגון שקיבלו חברי הגוף הבוחר שוחד כדי לבחור במועמד פלוני? כבר ראינו שפסק דין שניתן בידי דיין שנטל שוחד הוא בטל ומבוטל. האם מכוח השוואת נבחרי הציבור לדיינים, כמבואר לעיל, יש לקבוע שגם בחירת נושא תפקיד ציבורי בטלה, אם התגלה שהליך הבחירה נגוע בשוחד? שאלה בעניין זה הופנתה לחתם סופר, מגדולי חכמי ישראל בדורות האחרונים27, באנשי קהילה שנועדו לבחור להם רב, והיו להם ארבעה מועמדים, ונבחר אחד מהם ברוב קולות. לאחר הבחירה, נשמעו טענות שרבים מן הבוחרים "קיבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם". תשובתו החד-משמעית של החתם סופר הייתה שאם יש שני עדים כשרים המעידים על קבלת השוחד, הרי זה פשוט "שהקבלה ההיא שעל ידי אותו המינוי בטלה מעיקרא, שהרי היו צריכים [הבוחרים] לומר דיעותם לשם שמים... והם אמרו על ידי שוחד, שהוא חד ומעוור עיניהם"28. החתם סופר מדגיש בתשובתו שגם אם מקבלי השוחד הם מיעוט מן הבוחרים, מכל מקום הבחירה פסולה, "ואפילו הנוטל שכר לדון, דיניו בטלים משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד, שבטל אפילו מן התורה". בהמשך דבריו, מזכיר החתם סופר את העיקרון הנזכר לעיל בשם הרמ"א29 שיש להשוות את נבחרי הציבור לדיינים. ונשאלת השאלה: כלום יש בידי הרב שנפסלה בחירתו מחמת שוחד לחזור ולהיבחר בהליך תקין? החתם סופר מתייחס בתשובתו גם לעניין זה, ואומר שאם יש עדים שהרב הוא שהציע שוחד לבוחרים, הרי הוא פסול מלשמש כרב עד שישוב בתשובה שלמה, גם אם יש לו הכישורים להיות רב. אבל אם אין עדים כשרים על כך, הרי הוא עומד בחזקת כשר, ולא נגרע מאומה מזכותו לעמוד לבחירה מחדש, ויש לקיים הליך בחירה חוזר, "ומי שירבו המִתרצים על הממאנים, הוא יעלה ויקום לראש". ואשר לבוחרים מקבלי השוחד, כותב החתם סופר שאינם ראויים לשמש עוד כבוחרים, גם אם החזירו את השוחד, "ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמנויות, עד שישובו בתשובה. אבל למינוי זה פסולים לעולם, שכיוון שכבר נתקרב דעתם אצלו [אצל הרב שבחירתו נפסלה], לא יחזרו בהם, והוי להו [=והרי הם] נוגעים בדבר לעולם". עברת השוחד במשפט הישראלי החקיקה במדינת ישראל בנושא השוחד מבוססת בחלקה על עקרונות המשפט העברי30. לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים...". סעיף 291 מגדיר כעברה פלילית גם מתן שוחד. ואשר לשוחד בחירות, יש חקיקה מיוחדת המגדירה כעברה פלילית מתן שוחד וקבלתו בהליכי הבחירות במפלגות ובגופים ציבוריים. חוק בחירות לגופים ציבוריים, התשי"ד-1954, מגדיר כעברה פלילית מתן שוחד או הצעת שוחד, כדי להשפיע על אופן הצבעת בוחר, וכן קבלה או הסכמה לקבלת שוחד כדי להשיג מטרה זו (סעיף 10(א) לחוק). חוק המפלגות, התשנ"ב-1992, אוסר הבטחת טובות הנאה או מתן שוחד והצעתו כדי להשפיע על בוחר להצביע או להימנע מלהצביע (סעיף 28(א)(3) ו-(8) לחוק). העונש על עברה זו הוא שנת מאסר. ההוראות הבאות להבטיח את טוהר הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות קבועות בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 (סעיפים 123-122), ובחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 (סעיף 88). בעמדו על חשיבות טוהר הבחירות להבטחת קיומו של המשטר הדמוקרטי, קובע בית המשפט העליון31:

חופש הבחירה משמעו לא רק החופש הפיסי להטיל לקלפי את פתק ההצבעה, אלא גם, ובעיקר, החופש הגמור לעבור כבן-חורין את תהליך ההצבעה מהבחינה הנפשית והשכלית. לכן, כל מעשה, שיש בו כדי לצמצם או לבטל, בין במישרין ובין בעקיפין, את חירות חשיבתו של הבוחר ויכולתו לתת ביטוי אמיתי לתוכנית הפעולה הרצויה בעיניו ולהשקפת עולמו, על-פי שיקול דעתו העצמאי - אם משום טובת הנאה, ששיבשה חירותו זו, ואם משום כפיית דעתם של אחרים עליו - פוגע בעיקרון הבסיסי של טוהר הבחירה ואי-תלותה. מכאן, שמעשים כאלה פסולים הם מיסודם. גישה שונה או מקילה בנושא זה, השלמה עם מעשים מעין אלה והיגררות אחריהם, יביאו בהכרח לשיבוש התהליך הדמוקרטי ולסילוף דמותו, שכן, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה, כי בעל המאה יהיה גם בעל הדעה, וכפועל יוצא מכך גם בעל השררה, על כל המשתמע מכך; אין לך עיוות חמור יותר מזה של עקרון השיטה הדמוקרטית בחברה נאורה.

דברים אלה מזכירים את הדרישה הקיימת במשפט העברי שתהא הצבעת הבוחר לשם שמים בלבד, בעוד שכל הצבעה הנגועה בשוחד, הרי היא "מעוורת עיניים", וגורמת להטיית הבחירה משיקולים לא ענייניים, ואינה מבטאת את חשיבתו העצמאית של הבוחר. עוד ראוי להדגיש שכשם שבדין היהודי, אין פוסלים אוטומטית נבחר ציבור על סמך שמועות בלבד שהבחירה נגועה בשוחד, ויש צורך בראיות ברורות (ובלא לקיים הליך שיפוטי, אין ניתן לגבות ראיות), כך גם במשפט הישראלי, אין פוסלים נבחר ציבור על סמך שמועות או חשדות בלבד. כך, למשל, לעניין חבר כנסת שנטען שנבחר בסיוע שוחד, קובע החוק, שרק חבר כנסת "שהורשע בפסק-דין סופי בעבירה פלילית וקבע בית המשפט... שיש עם העבירה קלון, תיפסק חברותו בכנסת ביום שפסק הדין נעשה סופי" (סעיף 42(א) לחוק יסוד: הכנסת). החוק הישראלי הקובע שמתן שוחד בהליכי בחירות יש בו משום עברה ושמי שנבחר בעזרת שוחד, והדבר הוכח על פי אמות מידה משפטיות, תיפסל בחירתו, תואם אפוא את מסורת המשפט העברי. בסוגיית טוהר השיפוט וטוהר המִנהל הציבורי, כולל טוהר הבחירות, סדנא דארעא חד הוא.

הערות: * פרופ' אליאב שוחטמן, דיקן מכללת "שערי משפט", הוד השרון. 1. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה א. 2. ספר החינוך, מצווה פג. 3. כתובות קה ע"ב. 4. שם. 5. אבל ראה: העמק שאלה על השאילתות דרב אחאי גאון, דברים, שאילתא קמט, אות ד; שו"ת מהרי"ק, שורש טז. 6. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ג. 7. והשווה עם דעת התוספות, כתובות, שם, ד"ה לא, הסוברים שהמעשים הנזכרים בתלמוד אינם אלא משום מידת חסידות. 8. שולחן ערוך, חו"מ, סימן ט, סעיף א. 9. ראה פירוש הרמב"ן לבראשית לד, יג. 10. ראה: שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן יד; פתחי תשובה לשולחן ערוך, שם, ס"ק ג. 11. שולחן ערוך, שם, סעיף ה. אך שכר בטלה מותר. ראה שם. 12. שו"ת הב"ח, סימן נא. ראה גם המובא בספרי: מעשה הבא בעבירה - תוצאותיה של אי-חוקיות במשפט העברי, ירושלים תשמ"א, עמ' 231, הערה 272. 13. לחובה להשבת השוחד, שלא נדון בה כאן, ראה ספרי הנ"ל, עמ' 232-231. 14. שולחן ערוך, חו"מ, סימן לז, סעיף כב, בהגהות הרמ"א, על פי תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד. 15. שולחן ערוך, יו"ד, סימן רנו, סעיף ג. 16. ערוך השולחן, חו"מ, סימן ט, סעיף א. ראה גם: פלפולא חריפתא על פסקי הרא"ש, סנהדרין, ג, אות ש; ברכי יוסף, חו"מ, סימן ט, אות י, בשם מעדני מלך. וראה א' שיינפלד, "נתינת שוחד לעובד ציבור", תחומין ה (תשד"ם) 332. 17. ראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן קיב; שם, חלק ה, סימן קפג; שו"ת הריב"ש, סימן רכח; שו"ת הרשב"ש, סימן תקעג. 18. ראה, למשל, בג"ץ 4566/90, דקל נ' שר האוצר, פ"ד מה(1), 28. 19. סנהדרין ז ע"ב. וראה גם ירושלמי, ביכורים, פרק ג, הלכה א (סה ע"ד). 20. ראה מחקרו המקיף של ג' אלון, "אילין דמתמנין בכסף", מחקרים בתולדות ישראל, כרך ב, תל-אביב תשי"ח, עמ' 57-15. 21. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ג, הלכה ט. 22. שם, פרק ד, הלכה טו. 23. מובא בשו"ת מנחת אלעזר, חלק א, סימן ו. 24. הכוונה היא לתקנת לובלין הנ"ל. 25. מובא בשו"ת מנחת אלעזר, שם. 26. שו"ת אבני נזר, יו"ד, סימן תסה. 27. שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קס. 28. בקשר לחובה המוטלת על חברי הגוף הבוחר לומר דעתם לשם שמים בלבד, מצטט חתם סופר את המובא בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך, חו"מ, סימן קסג, סעיף א. 29. לעיל, ליד ציון הערה 14. 30. ראה מ' אֵלון, המשפט העברי - תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, כרך ג, עמ' 1378-1376. 31. ע"פ 71/83 פלאטו שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 757, בעמ' 765-764.

---

---