|
|
|
עגונות מגדלי התאומים
ניל הנדל*
פרשת כי תצא, תשס"ג, גיליון מס' 136
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתיחה
לרֶשַע גוף מרשים. פניו מכוערות, ידיו ארוכות ואצבעותיו אין להן סוף. אסון האחד-עשר בספטמבר התרחש לפני כשנתיים. כשלושת אלפים בני דתות ועמים שונים נהרגו בו, לרבות שלוש מאות אנשי כיבוי אש שניסו להציל את הזולת ונהרגו בעת קריסת המגדלים1. כל אדם נברא בצלם והוא עולם ומלואו2. כתמיד, הטרגדיה שייכת למתים והאבל שייך לחיים. היקף ההרס טבע את חותמו בתחומים שונים: הפסיכולוגי, הכלכלי, המדיני, הפוליטי והמשפטי. כאן אדרש לאחת הסוגיות המשפטיות, עניינן של העגונות.
במהלך הדורות, גבו המלחמות לסוגיהן מחיר גם מן הנשים בהותירן רבות מהן עגונות3. יש לתת את הדעת לכך שפרשת עגלה ערופה באה לאחר דיני המלחמה שבפרשת שופטים ולפני דיני המלחמה שבראש פרשתנו, "כי תצא למלחמה". מצוות עגלה ערופה נוגעת לחלל שנמצא בשדה, ו"לא נודע מי הִכָּהו" (דברים כא, א). רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ב) ביקש לתת טעם ב"כל היגיעה" בדיני עגלה ערופה: "כל זה ציווה הקב"ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח, ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת, ולא תשב אשתו עגונה"4.
קביעת מותו של אדם
קביעת מותו של אדם נידונה בשיטות משפט שונות. דרך משל, ה-common law והדין האמריקאי קבעו חזקת מוות באדם הנעדר ממקום מגוריו במשך שבע שנים לפחות בלא הסבר ובלא כל מידע עליו5. אף נקבעו כללי קביעת מוות מיוחדים לחללי מלחמה6. תהליך קביעת מותו של אדם נשוי הוא חלק מדיני המשפחה, שהרי הנישואין מסתיימים בגט או במוות. כפי שנראה להלן, הסתייגה ההלכה היהודית מכללים אלה. נפתח בהצגת עקרונות היסוד.
הרמב"ם פותח את ספר נשים בהאי לישנא: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר: 'כי יקח איש אשה ובא אליה' (דברים כב, יג)"7.
ונשאלת השאלה: מדוע פתח הרמב"ם ברקע ההיסטורי? הרי חיבור "משנה תורה" עוסק בחוקים ולא בתולדות המשפט. והתשובה: ביקש הרמב"ם להדגיש את השינוי היסודי בדיני המשפחה לאחר מעמד הר סיני. הזוגיות חדלה מלהיות עניין פרטי. הקשר בין שני יחידים הפך לעניין ציבורי, ומכאן הצורך לקבוע מי רשאי להינשא, כללי הטקס ומספר העדים לו, ודיני תחולת הנישואין ובטלותם. העולם המערבי אימץ את הכלל ולפיו יש אינטרס ציבורי בקיום קשרי אישות בין האיש לאישה8, וכל חברה יצקה לו תכנים משלה9.
ההלכה היהודית מקפידה בעניין הנישואין, שומרת על התא המשפחתי ואינה מתירה קיום יחסי אישות בין איש לאשת חברו. לכן אישה שיש ספק אם בעלה חי או מת, אינה מותרת להינשא, משום שעדיין היא בחזקת אשת איש, והריהי עגונה, עד שייוודע בוודאות שמת בעלה, אף שהעגונות נידונות "להיות כאלמנות חיות בקיפוח פרנסה ודוחק השעה מרעה אל רעה". ואסור להתיר אישה עגונה קודם שיתברר בוודאות שמת בעלה, מחשש של "כשלון בדבר ערווה החמורה", והעושה כן, "עבירה היא בידו, אם התיר האישה להתחתן"10, משום שהוא גורם "להרבות ממזרים בישראל"11.
פתרון בעיית העגונה אינו פשוט, במיוחד לאור העובדה שיש להגיע לחקר האמת על פי הכללים המוכרים של דיני ראיות. במסכת יבמות, ששני הפרקים האחרונים שבה עוסקים בדיני עגונות, מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר. חכמים התירו עגונה שבעלה נפל ל"מים שיש להם סוף", שניתן להגדיר את גבולותיהם (דוגמת אגם) בהנחה שאם "העומד ורואה מארבע רוחותיו" אינו רואה את הבעל יוצא מהמים, סימן הוא שמת. רבי מאיר מתנגד לדעת חכמים, משום שאינו מסתפק בראיה נסיבתית, שהרי ייתכן שהטובע נחלץ בלא שהבחין בו איש. אפשר שדעתו זו של רבי מאיר נתגבשה בעקבות חוויה שחווה על בשרו, כעולה מדברי רבי עקיבא, המספר: "פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמיטרפת [=טובעת] בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [=ומי הוא]? רבי מאיר. כשעליתי למדינת חוף קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: 'בני, מי העלך?'. אמר לי: 'גל טרדני לחברו, וחברו לחברו, עד שהגיעני ליבשה'"12.
המשנה ביבמות קובעת: "אין מעידים [=שהאיש מת] אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. אין מעידים אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראהו מגויד [=מנותח] וצלוב והחיה אוכלת בו. אין מעידים עליו אלא עד שלושה ימים. רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שווין"13. והתלמוד עוסק בסוגיית מי ש"נפל לגוב אריות" או "לתוך כבשן" ומי שהעדים על מותו אינם קבילים. ומה אם אין עד שראה את פני המת או שלא נמצאה גופה? נדון בדבר בהמשך, ועתה נאמר רק שחכמינו חיפשו דרכים להתרת העגונות, וקבעו את הכלל: "משום עיגונא אקילו [=עיגון הקלו] בה רבנן"14.
עגונות אסון התאומים
מיד לאחר האסון, עסקו רבני ארצות הברית בשאלת העגונות. הרב מרדכי וויליג, ראש הכולל העליון בישיבה-אוניברסיטה בניו-יורק, החליט לשתף שניים מגדולי רבני ארץ ישראל בשאלה זו, הרב זלמן נחמיה גולדברג, חבר בית הדין הגדול לערעורים, והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. הרב וויליג הציג בפניהם עדויות שנגבו בבית דין בארצות הברית. הרב ז"נ גולדברג ביקש מהרב וויליג הבהרות, ואף הגיב להערות הרב מנחם סנדרוביץ', ראש כולל במילווקי בארצות הברית15. שניהם הכריעו שיש מקום להתיר את העגונות: הרב גולדברג התייחס לשמונה מקרים והרב יוסף למקרה אחד. מאלפים הם ההדגשים השונים שבאו בדברי שני הפוסקים.
מתיקי בית הדין הרבני בארצות הברית ומשאלות והבהרות שהביא הרב וויליג, עולה התמונה הבאה.
באחד-עשר בספטמבר 2001 נפגעו שני מגדלי התאומים. בשעה 08:46 פגע מטוס בבניין הצפוני בקומות 98-93, ולא ידוע על ניצולים בקומות שמעליהן. בשעה 09:02 נפגע הבניין הדרומי בקומות 84-78. שעתיים לאחר מכן קרסו שני הבניינים.
בעזרת בדיקת דנ"א, זוהו עצמותיהם של ארבעה גברים נשואים: ס', ל', ק' וח'. חלק מן הגברים הנעדרים - ס', ג' וח' - צלצלו לנשותיהם דקות אחדות לאחר הפיגוע והודיעו שהם מנסים לצאת מהבניין. הנשים העידו כי "השלום שרר במעונם". הוגש תיעוד לגבי חלק מהם, ולפיו הם הגיעו לבניין. חברת התעופה דיווחה שגבר נוסף - מ' - עלה על המטוס שפגע במגדל הצפוני ולא ירד ממנו. החברה לא הסכימה למסור פרטים נוספים משיקולי בטיחות.
המקרה הקשה מכולם הוא סיפורו של ב', שכן בשעת האסון הוא היה באחת הקומות שמתחת לפגיעת המטוס. עובדת לא יהודייה העידה שירדה עמו במעלית עד לקומה 78. לדבריה, הפיגוע התרחש כמעט מיד לאחר שנכנסה למעלית, והיא ראתה את ב' משוחח עם שוטר. היא הצליחה לרדת במעלית וסבורה שמעלית זו הייתה האחרונה שירדה לקומת הקרקע. אין כאן אפוא אלא עדות נסיבתית. הראיות כוללות עדות מפי השמועה, תיאור לא שלם והנחות שלא הוכחו.
הרב וויליג הקשה על פוסקי ארץ ישראל בנושא הדנ"א. הוא ציין שהסתמכות על בדיקת דנ"א עלולה להוות תקדים לקביעת ממזרות, כגון אם יוכח שהוולד אינו בנו של בעל האם, והדבר אינו רצוי. עוד אמר שעקב מצב הגופות ניתן היה לזהות את סימני הדנ"א רק במכשיר מיוחד, ואפשר שנפלו טעויות במעבדת הדנ"א או אף שנתחלפו בדיקות עקב המספר הרב של נפגעים. ועוד, מי לידינו יתקע שבדיקות נוספות וגילויים לא צפויים לא יגלו פגמים בבדיקות דנ"א שאינם ידועים לנו היום? ועוד: אולי בכל זאת יש ליותר מאדם אחד בעולם דנ"א זהה, ונמצאת ההכרעה מסופקת.
תשובת הרב גולדברג
כאמור, המליץ הרב גולדברג להתיר את כל שמונה העגונות. בתשובתו להסתייגות הרב סנדרוביץ', אמר הרב גולדברג: "אכן עיקר היתר הנשים סמכתי על בדיקת DNA, שנראה שדינו כסימנים מובהקים ביותר"16. נראה שבדבריו אלו, כבש הרב גולדברג דרך חדשה, שהרי יש בהלכה שלוש דרגות של סימנים - מובהקים, בינוניים וגרועים - וניתן לזהות אדם בוודאות רק לפי סימן מובהק17.
ממבט ראשון נראה שבדיקת דנ"א נחשבת סימן מובהק, שהרי התאמת דנ"א של שני בני אדם נראית בלתי אפשרית ואף דמיונית. ברם, הפוסקים קבעו שאינה סימן מובהק אלא סימן בינוני אם נבדקה התאמת הדנ"א של הנעדר לזה של הוריו (כבמקרה של ס') או של צאצאיו. זאת ועוד, גם שתי בדיקות דנ"א של אדם אחד הן בגדר סימן קרוב למובהק ולא יותר18. עמדה זו התקבלה על ידי משטרת ישראל. ההסתייגות מהראיה נובעת מדרך הבדיקה, האפשרויות שתחול בה טעות ויציבותה הסטטיסטית של הבדיקה.
הרב גולדברג היה נכון לתת משקל רב יותר לראיית הדנ"א במקרה שסיכויי ההתאמה בו הם למשל אחד למיליון. עוד ציין כי לגבי ז', קבע המומחה שהסיכוי שמדובר באדם אחר הוא אחד ממספר הכולל "כל כך הרבה אנשים, שהם הרבה יותר מכל האנשים שבתבל מימות אדם הראשון ועד ימינו, אלא שבדקו למשל מיליון אנשים". הרב מסתמך על ההלכה שמזהים אדם על פי פרצופו "מכוח ההנחה שאין פרצופיהם דומים זה לזה, ויש לשאול מהיכן יודעים שאין פרצופיהם דומים? וכי נסעו בכל העולם ובדקו כל האנשים?!... אלא... שרואים הרבה אנשים, וכל מי שאנו רואים אינו דומה לשני, ואם כן אין זה אלא שכך ברא הקב"ה ברייתו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה, וביותר נראה שבאמת כל דבר שבעולם אינו דומה לדבר אחר, שהרי יש טביעת עין גם בכלים... ולפי זה נראה שהגמרא הזכירה במיוחד אצל אדם בתור דבר מופלא, וכמו שאמרו בסנהדרין: לפיכך נברא האדם יחידי להגיד... שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחברו... על כל פנים, גם עניין דנ"א הוא מגדולתו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש דנ"א בצורה אחרת משאר אנשי העולם"19. הרב גולדברג מסתמך על ייחודו של כל אדם באשר הוא. הייחוד של בדיקת דנ"א משתלב עם קדושת האדם. המדע צועד יחד עם האמונה.
ואשר למקרה של מ', שלא הוכח לגביו שנשאר על המטוס, בניגוד לנוסע אחר, סבור הרב גולדברג שניתן לסמוך על עדות החברה, הגם שלא גילתה את כל הפרטים הידועים לה בעניינו, תוך שהוא מסתמך על הכלל של "מסיח לפי תומו"20. לפי כלל זה, יש שאנו מקבלים עדות אם נמסרה במסגרת שיחה תמימה. כאן אין לחברה סיבה לשקר בעניין עלייתו של מ' למטוס. נהפוך הוא, הודאתה עלולה לסבכה בתשלום פיצויים לשאיריו. הרב גולדברג אף סובר שניתן לקבל את עדות החברה מטעם אחר, "ניתן להגדיר שהחברה דומה לערכאות", ולכן מסקנותיה רשמיות21.
בעניינו של ב', קבע הרב גולדברג שניתן להסתמך על הכלל ההלכתי של "תרי רובי"22 - 'רוב כפול': הרוב האחד - מרבית האנשים שהיו בבניין הדרומי מתו; והרוב השני - כל מי שניצול יצר קשר עם קרוביו, והרי אשתו של ב' העידה שחיו יחד בשלום, ולמה לא שב לביתו עד היום?
תשובת הרב עובדיה יוסף
כאמור, נשאל הרב יוסף על מקרה אחד. כהרגלו, הוא מקיף קודם את הנושא כולו ורק אחר כך מגיע לתוצאה הפרטית. דיונו חובק עולם ומלואו, תוך שהוא מנסה לנהוג לקולה, ולכן הוא מציין את המיוחד באסון: "במקרה זה, שאין לו אח ורֵע כמעט בכל הדורות... בהתפוצצות המטוס על יושביו בתוך המגדל, התבערה האיומה שנגרמה מכך עם חמישים טון של דלק שבבטן המטוס, עד שלא השאירה מפלט לכל הנמצאים בקומות העליונות של המגדל... בדומה ל"נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו [שמת]". הרב יוסף מדגיש שוב ושוב את הצורך להקל בדיני עגונות.
הרב יוסף מסתמך גם על הכלל "ספק ספיקא", שמשמעו: ספק כפול, שעל פיו התיר עגונות במלחמת יום הכיפורים23. הספק הכפול במקרה זה הוא: "שמא נשרף בתבערה הגדולה, ואין לו מפלט לברוח מן האש הלוהטת. ואם תמצי לומר שלא נשרף, שמא נקבר תחת המפולת ומת". הרב יוסף התייחס גם לכלל "תרי רובי" שהבאנוהו לעיל: הרוב האחד הוא חזקת המיתה מעצמת הפגיעה בבניינים, והשני הוא אי היכולת להימלט מן המקום, כולל החיפושים המדוקדקים שנעשו בעיי המפולת לאחר התמוטטות המגדלים, המביאים למסקנה ש"אילו היה (ס') נשאר חי, קרוב לודאי שהיו מוצאים אותו, והוא עצמו היה מודיע על הישרדותו". הרב יוסף אינו מתעלם מן העובדה שאין מדובר בתרי רובי שבאו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, אלא שהוא נוטה אחר דעת המקילים.
הרב יוסף מביא סיוע להכרעתו מן המעשה באמו של ה"חכם צבי", שהותרה להינשא על סמך עדותם של אנשים שראו שנהרג בעלה, ואחר כך חזר בעלה, ומקשה: "וכי בגלל זה עמדו מלהתיר את שאר העגונות?! אדרבא, מבואר באחרונים שהגאונים שבדורות ההם התירו את העגונות ולא השגיחו על המקרה הזה"24.
לעניות דעתי, הקטע המעניין ביותר בתשובת הרב יוסף מתייחס להבדל שבין זמננו לבין תקופות קודמות. הרב דוחה את הדעה, ולפיה אין הבדל בין ימינו לימים שלפנינו: בעבר הרחוק, לא כל מי שניצול יכול היה ליצור קשר עם קרוביו, ולכן משקלה של היעדרות הבעל היה פחות מבימינו. אך כבר במאה הי"ח, הדגיש החתם סופר, שחי בהונגריה, את שינוי העתים, באמרו: "אבל בזמננו אי אפשר שלא יתפשט הקול על ידי... דאר"25. והרב יוסף מדגיש: "וכל שכן בזמננו בהתפתחות העצומה של כלי התקשורת הטלפון והאלחוט והמברקה עיתונים רדיו וטלוויזיה, אשר בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, וכמו כן רבו המטוסים הטסים מסוף העולם ועד סופו יום יום חדשים לבקרים".
הרב יוסף משתמש בכלים שהוטמנו בתקדימי הפסיקה ובוחן את הכללים על סמך מציאות ימינו ומסיק שיש מקום להקל, ובפרט בשאלת היתר העגונה ממגדלי התאומים שהובא לפניו.
סוף דבר
בחפצם לתור אחר דרכי היתר עגונה, הצטרפו הרבנים יוסף וגולדברג לפוסקי העבר. זוהי חוליה נוספת בשרשרת החל מן בית דינו של דוד המלך; עבור לרב נטרונאי גאון בבל, בן המאה התשיעית; דרך התשב"ץ, באלג'יר במאה הט"ו; דרך המבי"ט, בצפת במאה הט"ז; דרך הב"ח, בפולין במאה הי"ז; דרך הרב יצחק אלחנן ספקטור, בליטא במאה הי"ט; ועד להרב עוזיאל, בישראל במאה הכ'.
הפוסקים אינם אדישים למצבה של העגונה. הם מסתכלים עליה בדעה קדומה, רצונם להתירה מכבלי עגינותה, אם הדבר אפשרי. הרמב"ם, הנשר הגדול, היטיב לפרוש את כנפיו על הסוגיה, ואלה דבריו: "אל יקשה בעיניך שהתירו החכמים הערווה החמורה בעדות... עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתוב ובלא דרישה וחקירה... שלא הקפידה תורה על הֶעדת שני עדים בשאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו... אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה... לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שהעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה... כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות"26.
הפוסק אינו מתיר את העגונה בכל מקרה. אמנם הוא רוצה לחתור אל האמת, אך בד בבד הוא מחפש דרכים להקל על העגונה ולהתחשב במצבה. הוא מוכן להסתפק בראיות פחות איתנות כדי להושיע את העגונה ולנחמה בתוצאה משפטית מתירה.
מסכת יבמות מסתיימת במימרת ר' חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ופירש המהרש"א שהתלמוד ביבמות "מסיים בפסוק 'ה' עוז לעמו יתן', שאין זה עקירת דבר מהתורה, כי הקב"ה נתן עוז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים... להיות מקילים... כמו שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום'. ואין כאן שלום, אם תתעגן"27.
הפוסק אינו פועל בניגוד לכוונת המחוקק העליון אלא מיישם את השאיפה לשלום. בראייה כוללת יותר המשפט ממלא את ייעודו לסייע לקרבן ולהילחם ברשע28.
פרשת השבוע - "כי תצא למלחמה" מישירה מבט אל פני הרשע. היא מסתיימת במלחמת עמלק ובציווי לזכור "את אשר עשה לך עמלק". הרב י"ד סולובייצי'ק, מגדולי הרבנים במאה הכ', אומר שעמלק אינו עם רק במובן הגנטי, אלא הוא סמל לדפוס התנהגות שגם אחר יכול לאמצו29.
בניגוד לדתות מזרחיות30, היהדות אינה מכחישה את קיומו של הרוע. גם אין היא מעונינת להצדיקו. במקום לשאול את שאלת הפילוסוף, "מדוע?", איש ההלכה צריך לשאול את שאלת המדען: "כיצד אני צריך להתייחס לתופעה?"31. מול הסבל והעוול, יש שהפוסק שואף לדרכי נועם ושלום. הוא מונחה על ידי הפסוקים "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים"32. הדבקות בחיים היא המענה לרשע. מתוך החורבן צומחת הישועה. כדברי הב"ח באחת מתשובותיו: "וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה, כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה"33.
הערות:
* שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.
1. World Book - Year Book 2002 p. 38 .
2. פרקי אבות, פרק ג, משנה יד; ירושלמי, סנהדרין פ"ד, כב ע"א.
3. ראה למשל: שו"ת חלקת יעקב, כרך א, סימן כא, לעניין עגונות השואה; ותשובתו של ש' כהנא, אב"ד ורשה. וראה: הרב ש' גורן, משיב מלחמה, חלק ג (ירושלים, תשנ"ד), שער א, בעניין תקנות העגונות של מלחמת השחרור.
4. דעת זקנים מבעלי התוספות, סוף פרשת שופטים. והשווה רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק מ.
5 ראה למשל: Scott v. McNeal, 154 U.S. 34, 38 L. Ed. 896 (1894); Green v. Shalala, 51 (7th Cir. 1995) F.3d 96.
6. ראה הדין הקנדי: Yukon Territory, Evidence Act, R.S.Y.T. 1986, c. 2, s. 5; 1997, c. 9, s. 21. sec. 62.
7. רמב"ם, היד החזקה, נשים, הלכות אישות, פרק א, הלכה א.
8. Judge Richard A. Posner, The Problematics of Moral and Legal Theory (Cambridge, 1999), p. 251.
9. ראה למשל: R. Collins, Sociology of Marriage and the Family (Chicago, 1998).
10. שו"ת סם חיי, סימן יז.
11. שו"ת גינת ורדים, אבן העזר, כלל ג, ריש סימן יז. במידה ונולדים צאצאים כתוצאה מקיום יחסי מין של אשת איש עם מי שאינה נשואה לו, הילדים הם "ממזרים".
12. יבמות קכא ע"א.
13. משנה יבמות טז, ג.
14. יבמות פח ע"א.
15. הדברים פורסמו בספר קול צבי, קובץ חידושי תורה, ענייני מסכת יבמות, כולל תשובות בעניין העגונות מאסון מגדלי התאומים. (מכאן ואילך: קול צבי).
16. קול צבי, עמ' 42.
17. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז, סעיפים כד-כה.
18. ראה: הרב א"י לוינסון, "סוגיות בהלכות צבא ומשטרה", עמ' רעז; ותשובת הרב קליין על דעת הרב גר"ש ואזנר. למקרי הסתייגות הפסיקה הישראלית מראיית דנ"א, ראה: בש"פ 5174/99 חאלדי נגד מ"י; ת"פ (ת.א.) 10379/98 מ"י נגד אבוקישק; ת"פ (ב.ש.) 73/95 מ"י נגד כהן.
19. קול צבי, עמ' 25.
20. ראה למשל ארבעה טורים, אבן העזר, סימן יז, סעיף א.
21. ראה גם הרב ע' יוסף, שו"ת יביע אומר, אבן העזר, חלק ז, סימן יד, הקובע שניתן להסתמך על הודעה רשמית מהמשטר הסובייטי על מות אדם בקרב.
22. ראה הרב י"א ספקטור, עין יצחק, אבן העזר, סימן א.
23. ראה שו"ת יביע אומר, אבן העזר, חלק ט, סימן ג, ס"ק ט.
24. קול צבי, עמ' 51.
25. שו"ת חתם סופר, אבן העזר, סימן נח.
26. רמב"ם, יד החזקה, נשים, הלכות פירושים, פרק יג, הלכה כט.
27. מהרש"א, חידושי אגדות ליבמות קכא.
28. השווה: J.G. Riddall, Jurisprudence (London, 1991), p. 293
29. הרב י"ד סולובייצ'יק, "קול דודי דופק", בתוך: איש האמונה (ירושלים תשמ"א), עמ' 101, הערה 23.
30. R. Billington, Understanding Eastern Philosophy (London - New-York, 1997), p.164
31. הרב סולובייצ'יק (לעיל, הערה 29), עמ' 71-67.
32. משלי ג, יז-יח.
33. שו"ת הב"ח החדשות, סימן ס.
ניל הנדל*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
פתיחה במהלך הדורות, גבו המלחמות לסוגיהן מחיר גם מן הנשים בהותירן רבות מהן עגונות3. יש לתת את הדעת לכך שפרשת עגלה ערופה באה לאחר דיני המלחמה שבפרשת שופטים ולפני דיני המלחמה שבראש פרשתנו, "כי תצא למלחמה". מצוות עגלה ערופה נוגעת לחלל שנמצא בשדה, ו"לא נודע מי הִכָּהו" (דברים כא, א). רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ב) ביקש לתת טעם ב"כל היגיעה" בדיני עגלה ערופה: "כל זה ציווה הקב"ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח, ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת, ולא תשב אשתו עגונה"4. קביעת מותו של אדם הרמב"ם פותח את ספר נשים בהאי לישנא: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר: 'כי יקח איש אשה ובא אליה' (דברים כב, יג)"7. ונשאלת השאלה: מדוע פתח הרמב"ם ברקע ההיסטורי? הרי חיבור "משנה תורה" עוסק בחוקים ולא בתולדות המשפט. והתשובה: ביקש הרמב"ם להדגיש את השינוי היסודי בדיני המשפחה לאחר מעמד הר סיני. הזוגיות חדלה מלהיות עניין פרטי. הקשר בין שני יחידים הפך לעניין ציבורי, ומכאן הצורך לקבוע מי רשאי להינשא, כללי הטקס ומספר העדים לו, ודיני תחולת הנישואין ובטלותם. העולם המערבי אימץ את הכלל ולפיו יש אינטרס ציבורי בקיום קשרי אישות בין האיש לאישה8, וכל חברה יצקה לו תכנים משלה9. ההלכה היהודית מקפידה בעניין הנישואין, שומרת על התא המשפחתי ואינה מתירה קיום יחסי אישות בין איש לאשת חברו. לכן אישה שיש ספק אם בעלה חי או מת, אינה מותרת להינשא, משום שעדיין היא בחזקת אשת איש, והריהי עגונה, עד שייוודע בוודאות שמת בעלה, אף שהעגונות נידונות "להיות כאלמנות חיות בקיפוח פרנסה ודוחק השעה מרעה אל רעה". ואסור להתיר אישה עגונה קודם שיתברר בוודאות שמת בעלה, מחשש של "כשלון בדבר ערווה החמורה", והעושה כן, "עבירה היא בידו, אם התיר האישה להתחתן"10, משום שהוא גורם "להרבות ממזרים בישראל"11. פתרון בעיית העגונה אינו פשוט, במיוחד לאור העובדה שיש להגיע לחקר האמת על פי הכללים המוכרים של דיני ראיות. במסכת יבמות, ששני הפרקים האחרונים שבה עוסקים בדיני עגונות, מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר. חכמים התירו עגונה שבעלה נפל ל"מים שיש להם סוף", שניתן להגדיר את גבולותיהם (דוגמת אגם) בהנחה שאם "העומד ורואה מארבע רוחותיו" אינו רואה את הבעל יוצא מהמים, סימן הוא שמת. רבי מאיר מתנגד לדעת חכמים, משום שאינו מסתפק בראיה נסיבתית, שהרי ייתכן שהטובע נחלץ בלא שהבחין בו איש. אפשר שדעתו זו של רבי מאיר נתגבשה בעקבות חוויה שחווה על בשרו, כעולה מדברי רבי עקיבא, המספר: "פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמיטרפת [=טובעת] בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [=ומי הוא]? רבי מאיר. כשעליתי למדינת חוף קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: 'בני, מי העלך?'. אמר לי: 'גל טרדני לחברו, וחברו לחברו, עד שהגיעני ליבשה'"12. המשנה ביבמות קובעת: "אין מעידים [=שהאיש מת] אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. אין מעידים אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראהו מגויד [=מנותח] וצלוב והחיה אוכלת בו. אין מעידים עליו אלא עד שלושה ימים. רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שווין"13. והתלמוד עוסק בסוגיית מי ש"נפל לגוב אריות" או "לתוך כבשן" ומי שהעדים על מותו אינם קבילים. ומה אם אין עד שראה את פני המת או שלא נמצאה גופה? נדון בדבר בהמשך, ועתה נאמר רק שחכמינו חיפשו דרכים להתרת העגונות, וקבעו את הכלל: "משום עיגונא אקילו [=עיגון הקלו] בה רבנן"14. עגונות אסון התאומים מתיקי בית הדין הרבני בארצות הברית ומשאלות והבהרות שהביא הרב וויליג, עולה התמונה הבאה. באחד-עשר בספטמבר 2001 נפגעו שני מגדלי התאומים. בשעה 08:46 פגע מטוס בבניין הצפוני בקומות 98-93, ולא ידוע על ניצולים בקומות שמעליהן. בשעה 09:02 נפגע הבניין הדרומי בקומות 84-78. שעתיים לאחר מכן קרסו שני הבניינים. בעזרת בדיקת דנ"א, זוהו עצמותיהם של ארבעה גברים נשואים: ס', ל', ק' וח'. חלק מן הגברים הנעדרים - ס', ג' וח' - צלצלו לנשותיהם דקות אחדות לאחר הפיגוע והודיעו שהם מנסים לצאת מהבניין. הנשים העידו כי "השלום שרר במעונם". הוגש תיעוד לגבי חלק מהם, ולפיו הם הגיעו לבניין. חברת התעופה דיווחה שגבר נוסף - מ' - עלה על המטוס שפגע במגדל הצפוני ולא ירד ממנו. החברה לא הסכימה למסור פרטים נוספים משיקולי בטיחות. המקרה הקשה מכולם הוא סיפורו של ב', שכן בשעת האסון הוא היה באחת הקומות שמתחת לפגיעת המטוס. עובדת לא יהודייה העידה שירדה עמו במעלית עד לקומה 78. לדבריה, הפיגוע התרחש כמעט מיד לאחר שנכנסה למעלית, והיא ראתה את ב' משוחח עם שוטר. היא הצליחה לרדת במעלית וסבורה שמעלית זו הייתה האחרונה שירדה לקומת הקרקע. אין כאן אפוא אלא עדות נסיבתית. הראיות כוללות עדות מפי השמועה, תיאור לא שלם והנחות שלא הוכחו. הרב וויליג הקשה על פוסקי ארץ ישראל בנושא הדנ"א. הוא ציין שהסתמכות על בדיקת דנ"א עלולה להוות תקדים לקביעת ממזרות, כגון אם יוכח שהוולד אינו בנו של בעל האם, והדבר אינו רצוי. עוד אמר שעקב מצב הגופות ניתן היה לזהות את סימני הדנ"א רק במכשיר מיוחד, ואפשר שנפלו טעויות במעבדת הדנ"א או אף שנתחלפו בדיקות עקב המספר הרב של נפגעים. ועוד, מי לידינו יתקע שבדיקות נוספות וגילויים לא צפויים לא יגלו פגמים בבדיקות דנ"א שאינם ידועים לנו היום? ועוד: אולי בכל זאת יש ליותר מאדם אחד בעולם דנ"א זהה, ונמצאת ההכרעה מסופקת. תשובת הרב גולדברג ממבט ראשון נראה שבדיקת דנ"א נחשבת סימן מובהק, שהרי התאמת דנ"א של שני בני אדם נראית בלתי אפשרית ואף דמיונית. ברם, הפוסקים קבעו שאינה סימן מובהק אלא סימן בינוני אם נבדקה התאמת הדנ"א של הנעדר לזה של הוריו (כבמקרה של ס') או של צאצאיו. זאת ועוד, גם שתי בדיקות דנ"א של אדם אחד הן בגדר סימן קרוב למובהק ולא יותר18. עמדה זו התקבלה על ידי משטרת ישראל. ההסתייגות מהראיה נובעת מדרך הבדיקה, האפשרויות שתחול בה טעות ויציבותה הסטטיסטית של הבדיקה. הרב גולדברג היה נכון לתת משקל רב יותר לראיית הדנ"א במקרה שסיכויי ההתאמה בו הם למשל אחד למיליון. עוד ציין כי לגבי ז', קבע המומחה שהסיכוי שמדובר באדם אחר הוא אחד ממספר הכולל "כל כך הרבה אנשים, שהם הרבה יותר מכל האנשים שבתבל מימות אדם הראשון ועד ימינו, אלא שבדקו למשל מיליון אנשים". הרב מסתמך על ההלכה שמזהים אדם על פי פרצופו "מכוח ההנחה שאין פרצופיהם דומים זה לזה, ויש לשאול מהיכן יודעים שאין פרצופיהם דומים? וכי נסעו בכל העולם ובדקו כל האנשים?!... אלא... שרואים הרבה אנשים, וכל מי שאנו רואים אינו דומה לשני, ואם כן אין זה אלא שכך ברא הקב"ה ברייתו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה, וביותר נראה שבאמת כל דבר שבעולם אינו דומה לדבר אחר, שהרי יש טביעת עין גם בכלים... ולפי זה נראה שהגמרא הזכירה במיוחד אצל אדם בתור דבר מופלא, וכמו שאמרו בסנהדרין: לפיכך נברא האדם יחידי להגיד... שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחברו... על כל פנים, גם עניין דנ"א הוא מגדולתו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש דנ"א בצורה אחרת משאר אנשי העולם"19. הרב גולדברג מסתמך על ייחודו של כל אדם באשר הוא. הייחוד של בדיקת דנ"א משתלב עם קדושת האדם. המדע צועד יחד עם האמונה. ואשר למקרה של מ', שלא הוכח לגביו שנשאר על המטוס, בניגוד לנוסע אחר, סבור הרב גולדברג שניתן לסמוך על עדות החברה, הגם שלא גילתה את כל הפרטים הידועים לה בעניינו, תוך שהוא מסתמך על הכלל של "מסיח לפי תומו"20. לפי כלל זה, יש שאנו מקבלים עדות אם נמסרה במסגרת שיחה תמימה. כאן אין לחברה סיבה לשקר בעניין עלייתו של מ' למטוס. נהפוך הוא, הודאתה עלולה לסבכה בתשלום פיצויים לשאיריו. הרב גולדברג אף סובר שניתן לקבל את עדות החברה מטעם אחר, "ניתן להגדיר שהחברה דומה לערכאות", ולכן מסקנותיה רשמיות21. בעניינו של ב', קבע הרב גולדברג שניתן להסתמך על הכלל ההלכתי של "תרי רובי"22 - 'רוב כפול': הרוב האחד - מרבית האנשים שהיו בבניין הדרומי מתו; והרוב השני - כל מי שניצול יצר קשר עם קרוביו, והרי אשתו של ב' העידה שחיו יחד בשלום, ולמה לא שב לביתו עד היום? תשובת הרב עובדיה יוסף הרב יוסף מסתמך גם על הכלל "ספק ספיקא", שמשמעו: ספק כפול, שעל פיו התיר עגונות במלחמת יום הכיפורים23. הספק הכפול במקרה זה הוא: "שמא נשרף בתבערה הגדולה, ואין לו מפלט לברוח מן האש הלוהטת. ואם תמצי לומר שלא נשרף, שמא נקבר תחת המפולת ומת". הרב יוסף התייחס גם לכלל "תרי רובי" שהבאנוהו לעיל: הרוב האחד הוא חזקת המיתה מעצמת הפגיעה בבניינים, והשני הוא אי היכולת להימלט מן המקום, כולל החיפושים המדוקדקים שנעשו בעיי המפולת לאחר התמוטטות המגדלים, המביאים למסקנה ש"אילו היה (ס') נשאר חי, קרוב לודאי שהיו מוצאים אותו, והוא עצמו היה מודיע על הישרדותו". הרב יוסף אינו מתעלם מן העובדה שאין מדובר בתרי רובי שבאו בבת אחת, אלא בזה אחר זה, אלא שהוא נוטה אחר דעת המקילים. הרב יוסף מביא סיוע להכרעתו מן המעשה באמו של ה"חכם צבי", שהותרה להינשא על סמך עדותם של אנשים שראו שנהרג בעלה, ואחר כך חזר בעלה, ומקשה: "וכי בגלל זה עמדו מלהתיר את שאר העגונות?! אדרבא, מבואר באחרונים שהגאונים שבדורות ההם התירו את העגונות ולא השגיחו על המקרה הזה"24. לעניות דעתי, הקטע המעניין ביותר בתשובת הרב יוסף מתייחס להבדל שבין זמננו לבין תקופות קודמות. הרב דוחה את הדעה, ולפיה אין הבדל בין ימינו לימים שלפנינו: בעבר הרחוק, לא כל מי שניצול יכול היה ליצור קשר עם קרוביו, ולכן משקלה של היעדרות הבעל היה פחות מבימינו. אך כבר במאה הי"ח, הדגיש החתם סופר, שחי בהונגריה, את שינוי העתים, באמרו: "אבל בזמננו אי אפשר שלא יתפשט הקול על ידי... דאר"25. והרב יוסף מדגיש: "וכל שכן בזמננו בהתפתחות העצומה של כלי התקשורת הטלפון והאלחוט והמברקה עיתונים רדיו וטלוויזיה, אשר בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, וכמו כן רבו המטוסים הטסים מסוף העולם ועד סופו יום יום חדשים לבקרים". הרב יוסף משתמש בכלים שהוטמנו בתקדימי הפסיקה ובוחן את הכללים על סמך מציאות ימינו ומסיק שיש מקום להקל, ובפרט בשאלת היתר העגונה ממגדלי התאומים שהובא לפניו. סוף דבר הפוסקים אינם אדישים למצבה של העגונה. הם מסתכלים עליה בדעה קדומה, רצונם להתירה מכבלי עגינותה, אם הדבר אפשרי. הרמב"ם, הנשר הגדול, היטיב לפרוש את כנפיו על הסוגיה, ואלה דבריו: "אל יקשה בעיניך שהתירו החכמים הערווה החמורה בעדות... עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתוב ובלא דרישה וחקירה... שלא הקפידה תורה על הֶעדת שני עדים בשאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו... אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה... לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שהעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה... כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות"26. הפוסק אינו מתיר את העגונה בכל מקרה. אמנם הוא רוצה לחתור אל האמת, אך בד בבד הוא מחפש דרכים להקל על העגונה ולהתחשב במצבה. הוא מוכן להסתפק בראיות פחות איתנות כדי להושיע את העגונה ולנחמה בתוצאה משפטית מתירה. מסכת יבמות מסתיימת במימרת ר' חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ופירש המהרש"א שהתלמוד ביבמות "מסיים בפסוק 'ה' עוז לעמו יתן', שאין זה עקירת דבר מהתורה, כי הקב"ה נתן עוז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים... להיות מקילים... כמו שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום'. ואין כאן שלום, אם תתעגן"27. הפוסק אינו פועל בניגוד לכוונת המחוקק העליון אלא מיישם את השאיפה לשלום. בראייה כוללת יותר המשפט ממלא את ייעודו לסייע לקרבן ולהילחם ברשע28. פרשת השבוע - "כי תצא למלחמה" מישירה מבט אל פני הרשע. היא מסתיימת במלחמת עמלק ובציווי לזכור "את אשר עשה לך עמלק". הרב י"ד סולובייצי'ק, מגדולי הרבנים במאה הכ', אומר שעמלק אינו עם רק במובן הגנטי, אלא הוא סמל לדפוס התנהגות שגם אחר יכול לאמצו29. בניגוד לדתות מזרחיות30, היהדות אינה מכחישה את קיומו של הרוע. גם אין היא מעונינת להצדיקו. במקום לשאול את שאלת הפילוסוף, "מדוע?", איש ההלכה צריך לשאול את שאלת המדען: "כיצד אני צריך להתייחס לתופעה?"31. מול הסבל והעוול, יש שהפוסק שואף לדרכי נועם ושלום. הוא מונחה על ידי הפסוקים "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים"32. הדבקות בחיים היא המענה לרשע. מתוך החורבן צומחת הישועה. כדברי הב"ח באחת מתשובותיו: "וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה, כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה"33. |
הערות:* שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. 1. World Book - Year Book 2002 p. 38 . 2. פרקי אבות, פרק ג, משנה יד; ירושלמי, סנהדרין פ"ד, כב ע"א. 3. ראה למשל: שו"ת חלקת יעקב, כרך א, סימן כא, לעניין עגונות השואה; ותשובתו של ש' כהנא, אב"ד ורשה. וראה: הרב ש' גורן, משיב מלחמה, חלק ג (ירושלים, תשנ"ד), שער א, בעניין תקנות העגונות של מלחמת השחרור. 4. דעת זקנים מבעלי התוספות, סוף פרשת שופטים. והשווה רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק מ. 5 ראה למשל: Scott v. McNeal, 154 U.S. 34, 38 L. Ed. 896 (1894); Green v. Shalala, 51 (7th Cir. 1995) F.3d 96. 6. ראה הדין הקנדי: Yukon Territory, Evidence Act, R.S.Y.T. 1986, c. 2, s. 5; 1997, c. 9, s. 21. sec. 62. 7. רמב"ם, היד החזקה, נשים, הלכות אישות, פרק א, הלכה א. 8. Judge Richard A. Posner, The Problematics of Moral and Legal Theory (Cambridge, 1999), p. 251. 9. ראה למשל: R. Collins, Sociology of Marriage and the Family (Chicago, 1998). 10. שו"ת סם חיי, סימן יז. 11. שו"ת גינת ורדים, אבן העזר, כלל ג, ריש סימן יז. במידה ונולדים צאצאים כתוצאה מקיום יחסי מין של אשת איש עם מי שאינה נשואה לו, הילדים הם "ממזרים". 12. יבמות קכא ע"א. 13. משנה יבמות טז, ג. 14. יבמות פח ע"א. 15. הדברים פורסמו בספר קול צבי, קובץ חידושי תורה, ענייני מסכת יבמות, כולל תשובות בעניין העגונות מאסון מגדלי התאומים. (מכאן ואילך: קול צבי). 16. קול צבי, עמ' 42. 17. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז, סעיפים כד-כה. 18. ראה: הרב א"י לוינסון, "סוגיות בהלכות צבא ומשטרה", עמ' רעז; ותשובת הרב קליין על דעת הרב גר"ש ואזנר. למקרי הסתייגות הפסיקה הישראלית מראיית דנ"א, ראה: בש"פ 5174/99 חאלדי נגד מ"י; ת"פ (ת.א.) 10379/98 מ"י נגד אבוקישק; ת"פ (ב.ש.) 73/95 מ"י נגד כהן. 19. קול צבי, עמ' 25. 20. ראה למשל ארבעה טורים, אבן העזר, סימן יז, סעיף א. 21. ראה גם הרב ע' יוסף, שו"ת יביע אומר, אבן העזר, חלק ז, סימן יד, הקובע שניתן להסתמך על הודעה רשמית מהמשטר הסובייטי על מות אדם בקרב. 22. ראה הרב י"א ספקטור, עין יצחק, אבן העזר, סימן א. 23. ראה שו"ת יביע אומר, אבן העזר, חלק ט, סימן ג, ס"ק ט. 24. קול צבי, עמ' 51. 25. שו"ת חתם סופר, אבן העזר, סימן נח. 26. רמב"ם, יד החזקה, נשים, הלכות פירושים, פרק יג, הלכה כט. 27. מהרש"א, חידושי אגדות ליבמות קכא. 28. השווה: J.G. Riddall, Jurisprudence (London, 1991), p. 293 29. הרב י"ד סולובייצ'יק, "קול דודי דופק", בתוך: איש האמונה (ירושלים תשמ"א), עמ' 101, הערה 23. 30. R. Billington, Understanding Eastern Philosophy (London - New-York, 1997), p.164 31. הרב סולובייצ'יק (לעיל, הערה 29), עמ' 71-67. 32. משלי ג, יז-יח. 33. שו"ת הב"ח החדשות, סימן ס. |