|
|
|
מי מפחד ממשפט עברי?
"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"
מיכאל ויגודה*
פרשת האזינו, תשס"ד, גיליון מס' 139
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
חוק יסודות המשפט
בשנת 1980 חוקקה הכנסת את חוק יסודות המשפט. חוק קצר זה ביטל את זיקת המשפט הישראלי למשפט האנגלי, שהייתה קיימת מכוח סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ ישראל 1947-1922, וקבע במקומה:
ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
הרבה דיו נשפכה בפרשנותו של סעיף זה1. חסידי המשפט העברי תלו בו תקוות גדולות. הם קיוו שמיום פרסומו, יזדקקו בתי המשפט למקורות ישראל בבואם להכריע בשאלות משפטיות חדשות הנקרות בדרכם. לעומתם, היו משפטנים שהצרו את הפתח שנוצר עד שרוקנו את החוק למעשה מתוכנו. היום, אחר למעלה מעשרים שנה מיום פרסום החוק, ניתן לקבוע על פי מבחן התוצאה, שיד האחרונים הייתה על העליונה. למעשה, הפך חוק יסודות המשפט כמעט לאבן שאין לה הופכין: הכול מפטירין כדאשתקד, ושופטים שנהגו שלא להיזקק למקורות המשפט העברי בפסקי הדין שלהם לפני חקיקת החוק, ממשיכים לנהוג כן גם אחריו.
חוקי היסוד האחרונים
בראשית שנות התשעים חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד חשובים הנוגעים לזכויות אדם. בפתיחה לשני החוקים נקבע:
חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית2.
הערכים היהודיים נחשבים אפוא לערכים חוקתיים של מדינת ישראל. זהו לכאורה בסיס נוסף המחייב את בתי המשפט להיזקק לערכים היהודיים בבואם להכריע בשאלות משפטיות ערכיות העולות לפניהם. אולם גם חוקים אלה לא שינו דבר, ובתי המשפט נוהגים לפנות כדבר שבשגרה למקורות משפט זרים בלא כל הנחיה או בסיס חוקי, ואילו הפנייה למקורות ישראל, שיש לה בסיס בחוק, נדירה היא ביותר.
איני מבקש לדון כאן בשאלת חוקיותה של התעלמות בתי המשפט מן המשפט העברי, אלא להצביע על הכשל התרבותי שבדבר.
כל העמים בני התרבות מנהלים שיג ושיח עם מורשת הדורות שקדמו להם, ואף אם אינם מקבלים בהכרח את הערכים והנורמות של הדורות שקדמו להם, ואינם מאמצים אותם, הם חשים צורך טבעי ובריא להצדיק את עמדתם ביחס למורשת האבות, בחינת דברי משה רבנו, שאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ואף שאחד מסימני ההיכר של תרבות ישראל בכל הדורות הוא פיתוח ערכי המשפט, דומה שעולם המשפט במדינת ישראל הולך ומתרחק ממקור תרבותי בלתי נדלה זה.
ויותר משמצביעה עובדה מצערת זו על כשל של מערכת המשפט, היא מצביעה על כשל במערכת החינוך, שלא השכילה לקשור את הישראלי אל מקורות תרבותו.
בדברים הקצרים שאומר להלן אצביע על דוגמה אחת מן העת האחרונה, המעידה על התעלמות בית המשפט הגבוה לצדק ממקורות ישראל במקום שהיה ראוי לכל הפחות שיזכירם.
בג"ץ פיטום אווזים כמשל
בעת האחרונה עלתה לפני בג"ץ3 שאלת חוקיותו של ענף חקלאי המפרנס מאות משפחות בארץ, פיטום אווזים לצורך ייצור כבד אווז, הנחשב למעדן גסטרונומי. תהליך הפיטום כרוך בהלעטה בכוח של האווזים, והדבר גורם להם סבל ופגיעה בבריאותם. לכן, תיקן שר החקלאות בעת האחרונה4 תקנות הבאות לצמצם את הסבל הנגרם לאווזים בתהליך הפיטום. וכך נאמר בפתיחתן של התקנות:
בתוקף סמכותי לפי סעיף 19 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד1994-5, באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובהתחשב בצורכי החקלאות, אני מתקין תקנות אלה:
1. מטרת תקנות אלה למנוע סבל לאווזים במהלך הלעטתם ופיטומם לשם ייצור כבד אווז, ולהקפיא את ענף ייצור כבד אווז בישראל, הכל ברוח המלצות הועדה המתמדת הפועלת על פי האמנה האירופית להגנה על חיות משק, של מועצת אירופה (The European Convention for the Protection of Animals Kept for Farming Purposes).
העותרת, "נח" - ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים, עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק וביקשה שיורה על אי-חוקיות התקנות בעיקר משום שתהליך הפיטום, אף במגבלות שנקבעו בתקנות, יש בו משום התאכזרות לבעלי חיים, דבר האסור על פי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד1994-, המורה:
לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי.
פסק הדין של שופטי הרוב (שנכתב על ידי השופטת ט' שטרסברג-כהן, והסכים עמה השופט א' ריבלין) דומה במבנהו הכללי ובדרך הניתוח שלו לפסק דינו של שופט המיעוט (השופט א' גרוניס). בשניהם מונחת תחילה תשתית פילוסופית בדבר היחס שבין האדם לבעלי החיים, ואחר מוסקת המסקנה "כי המגמה המובילה בסוגיה זו תרה אחר האיזון בין אינטרס ההגנה על בעלי-חיים לבין זכות האדם להשתמש בהם לצרכי מחייתו"6. הוויכוח בין הרוב למיעוט מצטמצם בשאלה אם הופר האיזון שהם מדברים עליו אם לאו, אך כולם מסכימים עקרונית שההגנה על בעלי החיים עשויה להידחות מפני האינטרס של האדם.
לאחר סקירת שיטות משפט ברחבי העולם, למן ארצות הברית ועד הודו, כולל אירופה וניו-זילנד, קבע בית המשפט:
באשר ליחס בין סעיף 19 לבין ההוראה בדבר איסור התעללות הקבועה בסעיף 2(א) לחוק, סבורה אני כפי שסבור חברי השופט גרוניס, כי "אין להתעלם מצרכי החקלאות כאשר מעיינים בפרשנותם של שלושת המונחים - עינוי התאכזרות והתעללות", לאמור כי גרימת סבל לחיית משק לא תעלה כדי התעללות כמשמעה בסעיף 2(א) אם "צרכי חקלאות" מצדיקים את גרימת הסבל. עם זאת, לשיטתי אין "צרכי חקלאות" גוברים באופן גורף על אינטרס ההגנה על בעלי-חיים ולא כל סבל הנגרם לבעלי-חיים נסוג מפני "צרכי חקלאות".
ואף שיש בתקנות הוראות מעשיות לדרך הפיטום, כולל איסור להרחיב את הענף, מגיעים שופטי הרוב למסקנה ש"אין התקנות עומדות במבחן 'איסור ההתעללות' שבחוק"7, בעיקר משום שיש להבחין בין מצרכי מזון בסיסיים ובין מותרות: ככל שהמזון חיוני ובסיסי פחות, כך ראוי להחמיר יותר בדאגה לרווחת בעלי החיים המשמשים לייצורו (השופט גרוניס דוחה הבחנה זו, משום שלדעתו "עריכת אבחנה מעין זו עלולה לפתוח פתח לאבחנות דקות מדק"8). ומאחר שהתקנות אינן עומדות בתקנים הנהוגים באירופה, אין מנוס מלהסיק שהופר האיזון, ובית המשפט אומר בסיכום דבריו:
בחנתי בחון היטב את כל העובדות שבפנינו. נתתי דעתי לכל ההיבטים הקשורים בנושא הסבוך שעל הפרק, תוך התייחסות לדברי מלומדים בתחומים שונים, למצב המשפטי בארצות שונות ובקהיליה הבינלאומית, למצב המשפטי במקומנו אנו ולשאלות הלבר-משפטיות המתעוררות בהקשר לסוגיה הנידונה והגעתי למסקנה כי הוראות התקנות העוסקות בתהליך הפיטום סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק ועל כן דינן להתבטל9.
"עם זאת", מוסיף בית המשפט, "ההחלטה בדבר בטלות התקנות ואיסור השימוש בפרקטיקה האמורה, תושעה עד ליום 31.3.2005". דחייה זו מאפשרת לחקלאים ולרשויות המדינה להיערך בהתאם או לתקן את התקנות.
פיטום אווזים - עמדת המשפט העברי
כיוון שלא נזקק בית המשפט לעמדת מקורות ישראל בשאלה זו, נשלים כאן את החסר.
על פי מקורות המשפט העברי, איסור צער בעלי חיים אינו איסור גורף ומוחלט, והוא עשוי להידחות כשהוא מתנגש עם צורכי האדם, כדברי הרמב"ן10: "שאין רחמיו [של הקב"ה] מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו"11. אף על פי כן, נראה להלן שפוסקי ההלכה נחלקו בשאלה: היכן עובר הגבול בין צורך המצדיק גרימת סבל לבעלי חיים ובין צורך שאינו מצדיק גרימת סבל זה? במחלוקת זו תלויה לכאורה ההכרעה בשאלת פיטום אווזים.
השיטה המקילה
הרמ"א, ר' משה איסרליש (פולין, המאה הט"ז), פוסק בהגהותיו לשולחן ערוך12: "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה [=אין בו] משום איסור צער בעלי חיים... ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש [=אין לחשוש] משום צער בעלי חיים. ומכל מקום, העולם נמנעים, דהוי [כיוון שהוא] אכזריות". גישה זו מקובלת על רוב פוסקי ההלכה, ונביא מדברי כמה מהם.
ר' יעקב רישר13 (פראג, המאה הי"ז-הי"ח) נשאל אם מותר לנסות תרופה על כלב או חתול. בתשובתו שבה הוא מתמקד בעיקר בחוקיותם של ניסויים רפואיים בבעלי חיים, הוא מדבר גם על צער בעלי חיים למטרה כלכלית, וזה לשונו: "כל שיש בו שום צורך - או לרפואת הגוף או שום הנאת ממון - אין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בעלי חיים"14.
בתשובה אחרת15, דן ר' יעקב רישר במנהג שנהגו כמה מן השוחטים לעשות חתך בצוואר הבהמה לפני השחיטה כדי שיוכלו לשחוט בקלות תוך אחיזת הקנה והוושט ביד. תשובתו הייתה שהדבר אסור, משום שאין בו אלא "הנאה מועטת... ובפרט בדבר שהוא נגד מנהג כל ישראל"16. תשובה זו חשובה מאוד לענייננו, משום שעולה ממנה שאין היתר גורף לגרום צער לבעל חיים לצורך האדם, ושיש שההנאה לאדם אינה שקולה כנגד הצער הנגרם לבעל החיים: אסור לצער בעל חיים בגלל הנאה מועטת, ובייחוד אם הדבר אינו מקובל בעם ישראל.
החתם סופר17 (הונגריה, המאה הי"ט) כותב: "דכל שהוא לצורך האדם וכבודו וממונו, ליכא [=אין] משום צער בעלי חיים". דבריו על "כבודו" של האדם כהצדקה לצער בעלי חיים מכוונים להיתר שניתן לאדם זקן להימנע מלסייע לפרוק בהמה הכורעת תחת כובד משאה, אם הפריקה "אינה לפי כבודו". מכאן שגם הגנה על כבוד האדם, ולא רק תועלת כספית, מצדיקה גרימת סבל לבעל חיים (אף שיש לציין שמדובר בצער הנגרם במחדל - אי-פריקת משא שהבהמה כורעת תחתיו - וספק אם יש בשיקולי כבוד מעין אלו כדי להצדיק גרימת סבל במעשה).
ר' יצחק יעקב וייס (פולין-ארץ ישראל, המאה הכ')18, נשאל אם מותר להרעיב תרנגולות בנות ט"ו חודש למשך עשרה ימים כדי להאריך את תקופת הטלתן בחמישה חודשים לפחות19. לדעתו, אין להימנע מכך אפילו לא מ"מידת חסידות", משלושה טעמים: מדובר רק במחדל ("שב ואל תעשה"); הצער אינו גדול, שהרי אין מונעים מהן שתייה; התרנגולות עצמן "מרוויחות" מכך, שהרי בכך יידחה מועד הוצאתן לשחיטה. אף על פי כן, הוא מסתייג מן ההרעבה, משום ש"כל זה מעיקרא דדינא, אבל עדיין יש בזה ענין מוסרי, שהרי חזינן כמה קפדו רבותינו זכרונם לברכה בענין צער בעלי חיים, כמבואר הרבה בספר חסידים [סימנים קלח-קמג, במהדורת וורמן תרכ"ד]".
ראוי לציין שהרב שמואל ואזנר20 (בני-ברק, מחשובי פוסקי ההלכה בעולם החרדי בזמננו) חולק על עניין זה: אמנם גם הוא מתיר עקרונית לצער בעל חיים לצורך רווח ממון, אף אם מדובר במה שהוא מכנה "צער גדול" האסור מן התורה21. אבל לדעתו, הרעבת התרנגולות גורמת להן סבל קשה כל כך, עד שהיא בבחינת "אכזריות לב", ואסור לעשותה למטרות רווח.
בתשובה ארוכה ומפורטת המוקדשת גם היא לנושא ניסויים בבעלי חיים, מסכם הרב פנחס זביחי22 (ירושלים תש"ח-) את דעות הפוסקים הסוברים שמותר עקרונית לגרום צער לבעל חיים למטרות רווח ממון, כשהוא מציין שככל שהאינטרס האנושי מוצדק יותר, כך מתרחב ההיתר.
השיטה המחמירה
המכנה המשותף בין הפוסקים שהבאנו לעיל את דעותיהם הוא שמניע כלכלי מצדיק צער בעלי חיים, גם אם מדובר בצער משמעותי. אבל מקצת מן הפוסקים, בייחוד בני המאה הי"ט ואילך, מצמצמים23 את ההיתר, ויש אף הדוחים אותו מכול וכול24.
כך נוקטים ר' יצחק דב הלוי במברגר25 (גרמניה, המאה הי"ט, הידוע בכינויו הרב מווירצבורג) ור' אליהו קלצקין (ליטא, המאה הי"ט-הכ', נפטר בשנת 1932)26. ואלה דברי הרב במברגר: "דמה שהביא [הראיה שהביאו המתירים] דכל הבריות לא נבראו אלא לשמש את האדם, זה ודאי אמת, אלא שאין מזה ראיה כי אם להשתמש בבעלי חיים למה שנבראו אליו, שור לעול וחמור למשא, אבל לשנות עליהם סדרי בראשית?!"27.
לדעת הרב במברגר, אין להתיר צער בעלי חיים אלא לצורכי רפואה, וכן היא דעת הרב קלצקין, אלא שעמדתו מורכבת יותר. מחד גיסא הוא מרחיב את ההיתר גם לעניינים אחרים, שכענייני רפואה יש בהם "הכרח" (אם כי לא ברור מה נחשב בעיניו "הכרח": האם פרנסת משק בית, להבדיל מרווח מזדמן, היא הכרח?). מאידך גיסא, הוא מסתייג מניסויים רפואיים שתועלתם אינה מובטחת מראש, שהרי איך אפשר לדחות את איסור צער בעלי חיים הוודאי בגלל ספק הנאה?
ההבחנה בין מוצרי מזון לבין בידור
כפי שראינו, רוב פוסקי ההלכה מתירים צער בעלי חיים לעשיית רווח, אם כי כולם מסתייגים מוסרית מן העושה כן. לשון אחר, נראה לדעתם שהשאלה שלפנינו היא שאלה מצפונית שהמשפט אינו מתערב בה בכוח הכפייה שבידו.
יש להבהיר הבהר היטב שההיתר לצער בעלי חיים למטרות רווח שהפוסקים הללו מתירים אותו אין משמעו היתר להפיק רווח מעצם גרימת הצער: מלחמות שוורים, מלחמות תרנגולים ומופעים מעין אלה אסורים בתכלית28, אף שמי שמארגן אותם מרוויח מהם בלא ספק. מבחינה זו, פסיקת בית המשפט העליון29, שאסר בשעתו מופעי מאבק בין בני אדם לתנינים בחמת גדר, עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי, והם צוטטו בהרחבה בפסק הדין (על ידי השופטים חשין וטירקל). ההיתר אמור רק כשגרימת הצער אינה אלא אמצעי להשגת מוצר או רווח שאין בהם פסול ואין אפשרות להשיגם בלא גרימת הצער30. לשון אחר, ברור שכשם שנאסרה ההנאה הסדיסטית מגרימת סבל לבעל חיים, כך אסור לשווקה, ואף אם מאות משפחות מתפרנסות ממנה, מן הדין להפסיק פרנסה פסולה זו לאלתר. אך לא כן הוא המצב בפיטום אווזים: המגדלים אינם מעוניינים בצער הנגרם לאווזים, אלא בכבד שלהם, ואילו היו מציעים להם דרך חלופית להשגת הכבד שאין בה צער לאווזים, ודאי היו מאמצים אותה.
נסיים את סקירתנו בתשובת הרב משה פיינשטיין31 (ארצות הברית, מגדולי הפוסקים בדור הקודם) העוסקת במפורש בפיטום עגלים32. אמנם הרב פיינשטיין אוסר את הפיטום, וקובע שמי שעושה כן עובר על איסור צער בעלי חיים, אלא שמנימוקיו עולה שספק אם היה מגיע למסקנה דומה בעניין פיטום אווזים. אדרבה, הדעת נוטה לומר שהרב היה מתירו, שהרי נימוקו לאסור פיטום העגלים הוא שהפיטום אינו משביח את הבשר, אלא משנה את צבעו לצבע לבן, הנראה משובח יותר ממה שהוא למעשה. לדעתו, ה"רווח" שמשיגים המגדלים מהשבחת מראה הבשר (ומרמים למעשה את הקונים) אינו בגדר הנאה המצדיקה גרימת צער לבעל החיים. לא כן הוא הדבר בפיטום האווזים, הגורם אמנם להשבחת הכבד33.
עוד יש לציין שהרב פיינשטיין מדגיש בתשובתו שצער בעלי חיים הותר "דוקא בדבר שדרכן דאינשי [=של אנשים] בכך", כלומר דווקא בתועלת מקובלת. נמצא אפוא שאילו לא היה מקובל לפטם אווזים, אפשר שהיה מקום לאסור את הפיטום, אך מאחר שהענף קיים - "דרכן בכך" - אין לכאורה יסוד להפסיקו מן הדין, אלא כשיש דרך חלופית להשגת אותה תוצאה בלא גרימת צער לבעל החיים או בהפחתתו.
סוף דבר
מקורות המשפט העברי שהובאו כאן בקיצור הונחו על ידי המדינה בפני בג"ץ באמצעות חוות דעת מפורטת מטעם המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים34. בית המשפט, שהתייחס כאמור לשיטות משפט מן העולם כולו, לא מצא לנכון להביא בפסק דינו אף לא מקור יהודי אחד הנוגע לעניין, למעט ציון מקורו ההלכתי של המושג "צער בעל חיים". הראוי שינהגו כן שופטי בית המשפט העליון במדינה יהודית ודמוקרטית, שבה "ערכי היסוד של המשפט העברי - הפכו לבעלי מעמד חוקתי", כלשונו של נשיא בית המשפט העליון35? לשופטים פתרונים.
הערות:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.
1. ראה מ' אֵלון, "עוד לעניין חוק יסודות המשפט", שנתון המשפט העברי, כרך יג (תשמ"ז), עמ' 227, והמקורות שצוינו שם. וראה שאר המאמרים שהובאו שם בעניין זה והפניותיהם.
2. ראה: סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 2 לחוק יסוד: חופש העיסוק.
3. בג"ץ 9232/01 "נח" - ההתאחדות הישראלית על הארגונים להגנת בעלי החיים נ' היוע"מ ואח' (טרם פורסם).
4. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס"א2001-.
5. וזה לשון סעיף 19: "שר החקלאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובהתחשב בצרכי החקלאות להתקין תקנות לביצועו ולשם השגת מטרתו של חוק זה, לרבות בענין...".
6. דברי השופטת שטרסברג-כהן, פסקה 5 בפסק דינה.
7. פסקה 21 בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
8. פסקה 19 בפסק דינו של השופט גרוניס. ובפסקה 18 הוא כותב: "אמת, כבד אווז נחשב כמעדן גסטרונומי, בוודאי באירופה, ולפיכך אין להתייחס אליו כאל מזון בסיסי רגיל... יחד עם זאת, עשויים אנו למצוא עצמנו סבוכים באבחנות דקות עד מאוד. מה נאמר לגבי בשר עגל [שייצורו כרוך גם כן בסבל גדול לעגלים]? ברור שניתן למצוא תחליפים הן לכבד אווז והן לבשר עגל".
9. פסקה 25 בפסק הדין. זאת אף על פי שאיסור צער בעלי חיים קבוע בחוק רגיל וחופש העיסוק מעוגן בחוק יסוד.
10. בפירושו לתורה בעניין מצוות שילוח הקן (דברים כב, ו).
11. על היחס לעולם החי במקורות היהודיים ראה מה שכתבתי בגיליון מס' 12, לפרשת בא, תשס"א, ובגיליון מס' 51, לפרשת תולדות, תשס"ב.
12. רמ"א, אבן העזר, סימן ה, סעיף יד, על פי שו"ת תרומת הדשן, חלק ב (פסקים וכתבים), סימן קה.
13. שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן עא.
14. כראיה לכך הוא מביא את דברי המשנה (עבודה זרה א, ה), ולפיהם אף שעקרונית אסור ליהודי למכור תרנגול לָבן לגוי, מחשש שיקריבנו לעבודה זרה, הוא מציע לקטוע את אצבע התרנגול, כיוון שבכך יבטל החשש שיוקרב לעבודה זרה. הפוסקים המאוחרים, המתנגדים לצער בעלי חיים למטרות רווח (ראה להלן), דוחים את ראיתו.
15. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קי.
16. להלן (ליד ציון הערה 31), נראה שגם ר' משה פיינשטיין רואה ב"מנהג ישראל" או בדרכם של בני אדם בכלל שיקול בקביעת ההלכה בנושא זה.
17. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיב.
18. שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן קמה.
19. השופט גרוניס מזכיר שיטה חקלאית זו פעמים אחדות בפסק דינו.
20. שו"ת שבט הלוי, חלק ב, סימן ז.
21. לשיטתו, "צער גדול" אסור מן התורה, ו"צער קטן" אסור רק מדרבנן.
22. שו"ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך ג, חושן משפט, סימן ט.
23. שו"ת בנין ציון, סימן קח, לר' יעקב עטלינגר (אלטונה, המאה הי"ט).
24. וראה גם באר היטב, יורה דעה, סימן כד, ס"ק ח, המביא את דעת מהרי"ט בשם בית הלל: "אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער בעלי חיים".
25. שו"ת יד הלוי, יורה דעה, סימן קצו.
26. אמרי שפר, סימן לד. הובא באוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן ה, אות פז.
27. ראיתם העיקרית היא מדברי התלמוד, בבא בתרא כ ע"א, שעולה מהם שמשום צער בעלי חיים, אסור לחתוך איבר מדולדל של בעל חיים פצוע כדי להאכילו לכלבים, אף שבכך תיחסך ההוצאה הכרוכה בהאכלת הכלבים. וכבר באו אחרים ודחו ראיה זו.
28. ראה שו"ת יחווה דעת (לר' עובדיה יוסף), חלק ג, סימן סו. וראה גם שו"ת איגרות משה, להלן, הערה 31, האומר: "אבל לצערם בעלמא, שזה אסור אף אם יהיה לאחד הרוחה בזה, כגון שנכרי אחד רוצה להרוג או לחבול באיזו בהמה שכעס עליה, שודאי אסור, אף שמשלם לו שכר בעד מעשה הרע הזה... אלא דוקא בדבר שדרכן דאינשי [=של אנשים] בכך".
29. רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832. בבג"ץ בעניין פיטום אווזים, הזכירו השופטים תקדים זה והבחינו "במדרג של תכליות תעמוד התכלית של ייצור מזון לצרכי האדם מעל התכלית של שעשוע ובידור" (פסקה 18 בפסק דינו של השופט גרוניס), ואמרו ש"התכלית של מזון צריכה לקבל משקל עודף על תכלית של בידור כפי שהיה בפרשת התנינים" (פסקה 28, שם. מצוטט בהסכמה על ידי השופטת שטרסברג כהן, בפסקה 23 בפסק דינה). והשווה דברינו כאן.
30. ראה שו"ת רב פעלים, לר' יוסף חיים בן אליהו אל-חכם (בעל "בן איש חי", עירק, המאה הי"ט), חלק א, יורה דעה, סימן א. הוא מפנה לשו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן קב, האוסר להשתמש בעוף לדגירה על ביצים של עופות ממין אחר משום הצער הנגרם לו מכך. לדעתו, דברי הרמ"ע מפאנו נאמרו רק כשאי אפשר להשתמש בעוף אחר מאותו המין.
31. שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צב.
32. עניין זה נזכר פעמים אחדות בפסק דינו של השופט גרוניס.
33. והשווה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך "צער בעלי חיים", עמ' 467.
34. חוות הדעת נתפרסמה באתר האינטרנט של משרד המשפטים, תת-יחידה משפט עברי, מדור חוות דעת.
35. א' ברק, "מקומו של המשפט העברי במשפט המדינה", בתוך: מבחר כתבים, בעריכת ח' כהן וי' זמיר, כרך א, ירושלים תש"ס, עמ' 97, בעמ' 105.
מיכאל ויגודה*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
חוק יסודות המשפט |
ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.
|
|
הרבה דיו נשפכה בפרשנותו של סעיף זה1. חסידי המשפט העברי תלו בו תקוות גדולות. הם קיוו שמיום פרסומו, יזדקקו בתי המשפט למקורות ישראל בבואם להכריע בשאלות משפטיות חדשות הנקרות בדרכם. לעומתם, היו משפטנים שהצרו את הפתח שנוצר עד שרוקנו את החוק למעשה מתוכנו. היום, אחר למעלה מעשרים שנה מיום פרסום החוק, ניתן לקבוע על פי מבחן התוצאה, שיד האחרונים הייתה על העליונה. למעשה, הפך חוק יסודות המשפט כמעט לאבן שאין לה הופכין: הכול מפטירין כדאשתקד, ושופטים שנהגו שלא להיזקק למקורות המשפט העברי בפסקי הדין שלהם לפני חקיקת החוק, ממשיכים לנהוג כן גם אחריו.
חוקי היסוד האחרונים |
חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית2.
|
|
הערכים היהודיים נחשבים אפוא לערכים חוקתיים של מדינת ישראל. זהו לכאורה בסיס נוסף המחייב את בתי המשפט להיזקק לערכים היהודיים בבואם להכריע בשאלות משפטיות ערכיות העולות לפניהם. אולם גם חוקים אלה לא שינו דבר, ובתי המשפט נוהגים לפנות כדבר שבשגרה למקורות משפט זרים בלא כל הנחיה או בסיס חוקי, ואילו הפנייה למקורות ישראל, שיש לה בסיס בחוק, נדירה היא ביותר.
איני מבקש לדון כאן בשאלת חוקיותה של התעלמות בתי המשפט מן המשפט העברי, אלא להצביע על הכשל התרבותי שבדבר. כל העמים בני התרבות מנהלים שיג ושיח עם מורשת הדורות שקדמו להם, ואף אם אינם מקבלים בהכרח את הערכים והנורמות של הדורות שקדמו להם, ואינם מאמצים אותם, הם חשים צורך טבעי ובריא להצדיק את עמדתם ביחס למורשת האבות, בחינת דברי משה רבנו, שאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ואף שאחד מסימני ההיכר של תרבות ישראל בכל הדורות הוא פיתוח ערכי המשפט, דומה שעולם המשפט במדינת ישראל הולך ומתרחק ממקור תרבותי בלתי נדלה זה. ויותר משמצביעה עובדה מצערת זו על כשל של מערכת המשפט, היא מצביעה על כשל במערכת החינוך, שלא השכילה לקשור את הישראלי אל מקורות תרבותו. בדברים הקצרים שאומר להלן אצביע על דוגמה אחת מן העת האחרונה, המעידה על התעלמות בית המשפט הגבוה לצדק ממקורות ישראל במקום שהיה ראוי לכל הפחות שיזכירם. בג"ץ פיטום אווזים כמשל |
בתוקף סמכותי לפי סעיף 19 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד1994-5, באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובהתחשב בצורכי החקלאות, אני מתקין תקנות אלה:
1. מטרת תקנות אלה למנוע סבל לאווזים במהלך הלעטתם ופיטומם לשם ייצור כבד אווז, ולהקפיא את ענף ייצור כבד אווז בישראל, הכל ברוח המלצות הועדה המתמדת הפועלת על פי האמנה האירופית להגנה על חיות משק, של מועצת אירופה (The European Convention for the Protection of Animals Kept for Farming Purposes). |
|
העותרת, "נח" - ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים, עתרה לבית המשפט הגבוה לצדק וביקשה שיורה על אי-חוקיות התקנות בעיקר משום שתהליך הפיטום, אף במגבלות שנקבעו בתקנות, יש בו משום התאכזרות לבעלי חיים, דבר האסור על פי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד1994-, המורה:
|
לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי.
|
|
פסק הדין של שופטי הרוב (שנכתב על ידי השופטת ט' שטרסברג-כהן, והסכים עמה השופט א' ריבלין) דומה במבנהו הכללי ובדרך הניתוח שלו לפסק דינו של שופט המיעוט (השופט א' גרוניס). בשניהם מונחת תחילה תשתית פילוסופית בדבר היחס שבין האדם לבעלי החיים, ואחר מוסקת המסקנה "כי המגמה המובילה בסוגיה זו תרה אחר האיזון בין אינטרס ההגנה על בעלי-חיים לבין זכות האדם להשתמש בהם לצרכי מחייתו"6. הוויכוח בין הרוב למיעוט מצטמצם בשאלה אם הופר האיזון שהם מדברים עליו אם לאו, אך כולם מסכימים עקרונית שההגנה על בעלי החיים עשויה להידחות מפני האינטרס של האדם.
לאחר סקירת שיטות משפט ברחבי העולם, למן ארצות הברית ועד הודו, כולל אירופה וניו-זילנד, קבע בית המשפט: |
באשר ליחס בין סעיף 19 לבין ההוראה בדבר איסור התעללות הקבועה בסעיף 2(א) לחוק, סבורה אני כפי שסבור חברי השופט גרוניס, כי "אין להתעלם מצרכי החקלאות כאשר מעיינים בפרשנותם של שלושת המונחים - עינוי התאכזרות והתעללות", לאמור כי גרימת סבל לחיית משק לא תעלה כדי התעללות כמשמעה בסעיף 2(א) אם "צרכי חקלאות" מצדיקים את גרימת הסבל. עם זאת, לשיטתי אין "צרכי חקלאות" גוברים באופן גורף על אינטרס ההגנה על בעלי-חיים ולא כל סבל הנגרם לבעלי-חיים נסוג מפני "צרכי חקלאות".
|
|
ואף שיש בתקנות הוראות מעשיות לדרך הפיטום, כולל איסור להרחיב את הענף, מגיעים שופטי הרוב למסקנה ש"אין התקנות עומדות במבחן 'איסור ההתעללות' שבחוק"7, בעיקר משום שיש להבחין בין מצרכי מזון בסיסיים ובין מותרות: ככל שהמזון חיוני ובסיסי פחות, כך ראוי להחמיר יותר בדאגה לרווחת בעלי החיים המשמשים לייצורו (השופט גרוניס דוחה הבחנה זו, משום שלדעתו "עריכת אבחנה מעין זו עלולה לפתוח פתח לאבחנות דקות מדק"8). ומאחר שהתקנות אינן עומדות בתקנים הנהוגים באירופה, אין מנוס מלהסיק שהופר האיזון, ובית המשפט אומר בסיכום דבריו:
|
בחנתי בחון היטב את כל העובדות שבפנינו. נתתי דעתי לכל ההיבטים הקשורים בנושא הסבוך שעל הפרק, תוך התייחסות לדברי מלומדים בתחומים שונים, למצב המשפטי בארצות שונות ובקהיליה הבינלאומית, למצב המשפטי במקומנו אנו ולשאלות הלבר-משפטיות המתעוררות בהקשר לסוגיה הנידונה והגעתי למסקנה כי הוראות התקנות העוסקות בתהליך הפיטום סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק ועל כן דינן להתבטל9.
|
|
"עם זאת", מוסיף בית המשפט, "ההחלטה בדבר בטלות התקנות ואיסור השימוש בפרקטיקה האמורה, תושעה עד ליום 31.3.2005". דחייה זו מאפשרת לחקלאים ולרשויות המדינה להיערך בהתאם או לתקן את התקנות.
פיטום אווזים - עמדת המשפט העברי על פי מקורות המשפט העברי, איסור צער בעלי חיים אינו איסור גורף ומוחלט, והוא עשוי להידחות כשהוא מתנגש עם צורכי האדם, כדברי הרמב"ן10: "שאין רחמיו [של הקב"ה] מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו"11. אף על פי כן, נראה להלן שפוסקי ההלכה נחלקו בשאלה: היכן עובר הגבול בין צורך המצדיק גרימת סבל לבעלי חיים ובין צורך שאינו מצדיק גרימת סבל זה? במחלוקת זו תלויה לכאורה ההכרעה בשאלת פיטום אווזים. השיטה המקילה ר' יעקב רישר13 (פראג, המאה הי"ז-הי"ח) נשאל אם מותר לנסות תרופה על כלב או חתול. בתשובתו שבה הוא מתמקד בעיקר בחוקיותם של ניסויים רפואיים בבעלי חיים, הוא מדבר גם על צער בעלי חיים למטרה כלכלית, וזה לשונו: "כל שיש בו שום צורך - או לרפואת הגוף או שום הנאת ממון - אין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בעלי חיים"14. בתשובה אחרת15, דן ר' יעקב רישר במנהג שנהגו כמה מן השוחטים לעשות חתך בצוואר הבהמה לפני השחיטה כדי שיוכלו לשחוט בקלות תוך אחיזת הקנה והוושט ביד. תשובתו הייתה שהדבר אסור, משום שאין בו אלא "הנאה מועטת... ובפרט בדבר שהוא נגד מנהג כל ישראל"16. תשובה זו חשובה מאוד לענייננו, משום שעולה ממנה שאין היתר גורף לגרום צער לבעל חיים לצורך האדם, ושיש שההנאה לאדם אינה שקולה כנגד הצער הנגרם לבעל החיים: אסור לצער בעל חיים בגלל הנאה מועטת, ובייחוד אם הדבר אינו מקובל בעם ישראל. החתם סופר17 (הונגריה, המאה הי"ט) כותב: "דכל שהוא לצורך האדם וכבודו וממונו, ליכא [=אין] משום צער בעלי חיים". דבריו על "כבודו" של האדם כהצדקה לצער בעלי חיים מכוונים להיתר שניתן לאדם זקן להימנע מלסייע לפרוק בהמה הכורעת תחת כובד משאה, אם הפריקה "אינה לפי כבודו". מכאן שגם הגנה על כבוד האדם, ולא רק תועלת כספית, מצדיקה גרימת סבל לבעל חיים (אף שיש לציין שמדובר בצער הנגרם במחדל - אי-פריקת משא שהבהמה כורעת תחתיו - וספק אם יש בשיקולי כבוד מעין אלו כדי להצדיק גרימת סבל במעשה). ר' יצחק יעקב וייס (פולין-ארץ ישראל, המאה הכ')18, נשאל אם מותר להרעיב תרנגולות בנות ט"ו חודש למשך עשרה ימים כדי להאריך את תקופת הטלתן בחמישה חודשים לפחות19. לדעתו, אין להימנע מכך אפילו לא מ"מידת חסידות", משלושה טעמים: מדובר רק במחדל ("שב ואל תעשה"); הצער אינו גדול, שהרי אין מונעים מהן שתייה; התרנגולות עצמן "מרוויחות" מכך, שהרי בכך יידחה מועד הוצאתן לשחיטה. אף על פי כן, הוא מסתייג מן ההרעבה, משום ש"כל זה מעיקרא דדינא, אבל עדיין יש בזה ענין מוסרי, שהרי חזינן כמה קפדו רבותינו זכרונם לברכה בענין צער בעלי חיים, כמבואר הרבה בספר חסידים [סימנים קלח-קמג, במהדורת וורמן תרכ"ד]". ראוי לציין שהרב שמואל ואזנר20 (בני-ברק, מחשובי פוסקי ההלכה בעולם החרדי בזמננו) חולק על עניין זה: אמנם גם הוא מתיר עקרונית לצער בעל חיים לצורך רווח ממון, אף אם מדובר במה שהוא מכנה "צער גדול" האסור מן התורה21. אבל לדעתו, הרעבת התרנגולות גורמת להן סבל קשה כל כך, עד שהיא בבחינת "אכזריות לב", ואסור לעשותה למטרות רווח. בתשובה ארוכה ומפורטת המוקדשת גם היא לנושא ניסויים בבעלי חיים, מסכם הרב פנחס זביחי22 (ירושלים תש"ח-) את דעות הפוסקים הסוברים שמותר עקרונית לגרום צער לבעל חיים למטרות רווח ממון, כשהוא מציין שככל שהאינטרס האנושי מוצדק יותר, כך מתרחב ההיתר. השיטה המחמירה כך נוקטים ר' יצחק דב הלוי במברגר25 (גרמניה, המאה הי"ט, הידוע בכינויו הרב מווירצבורג) ור' אליהו קלצקין (ליטא, המאה הי"ט-הכ', נפטר בשנת 1932)26. ואלה דברי הרב במברגר: "דמה שהביא [הראיה שהביאו המתירים] דכל הבריות לא נבראו אלא לשמש את האדם, זה ודאי אמת, אלא שאין מזה ראיה כי אם להשתמש בבעלי חיים למה שנבראו אליו, שור לעול וחמור למשא, אבל לשנות עליהם סדרי בראשית?!"27. לדעת הרב במברגר, אין להתיר צער בעלי חיים אלא לצורכי רפואה, וכן היא דעת הרב קלצקין, אלא שעמדתו מורכבת יותר. מחד גיסא הוא מרחיב את ההיתר גם לעניינים אחרים, שכענייני רפואה יש בהם "הכרח" (אם כי לא ברור מה נחשב בעיניו "הכרח": האם פרנסת משק בית, להבדיל מרווח מזדמן, היא הכרח?). מאידך גיסא, הוא מסתייג מניסויים רפואיים שתועלתם אינה מובטחת מראש, שהרי איך אפשר לדחות את איסור צער בעלי חיים הוודאי בגלל ספק הנאה? ההבחנה בין מוצרי מזון לבין בידור יש להבהיר הבהר היטב שההיתר לצער בעלי חיים למטרות רווח שהפוסקים הללו מתירים אותו אין משמעו היתר להפיק רווח מעצם גרימת הצער: מלחמות שוורים, מלחמות תרנגולים ומופעים מעין אלה אסורים בתכלית28, אף שמי שמארגן אותם מרוויח מהם בלא ספק. מבחינה זו, פסיקת בית המשפט העליון29, שאסר בשעתו מופעי מאבק בין בני אדם לתנינים בחמת גדר, עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי, והם צוטטו בהרחבה בפסק הדין (על ידי השופטים חשין וטירקל). ההיתר אמור רק כשגרימת הצער אינה אלא אמצעי להשגת מוצר או רווח שאין בהם פסול ואין אפשרות להשיגם בלא גרימת הצער30. לשון אחר, ברור שכשם שנאסרה ההנאה הסדיסטית מגרימת סבל לבעל חיים, כך אסור לשווקה, ואף אם מאות משפחות מתפרנסות ממנה, מן הדין להפסיק פרנסה פסולה זו לאלתר. אך לא כן הוא המצב בפיטום אווזים: המגדלים אינם מעוניינים בצער הנגרם לאווזים, אלא בכבד שלהם, ואילו היו מציעים להם דרך חלופית להשגת הכבד שאין בה צער לאווזים, ודאי היו מאמצים אותה. נסיים את סקירתנו בתשובת הרב משה פיינשטיין31 (ארצות הברית, מגדולי הפוסקים בדור הקודם) העוסקת במפורש בפיטום עגלים32. אמנם הרב פיינשטיין אוסר את הפיטום, וקובע שמי שעושה כן עובר על איסור צער בעלי חיים, אלא שמנימוקיו עולה שספק אם היה מגיע למסקנה דומה בעניין פיטום אווזים. אדרבה, הדעת נוטה לומר שהרב היה מתירו, שהרי נימוקו לאסור פיטום העגלים הוא שהפיטום אינו משביח את הבשר, אלא משנה את צבעו לצבע לבן, הנראה משובח יותר ממה שהוא למעשה. לדעתו, ה"רווח" שמשיגים המגדלים מהשבחת מראה הבשר (ומרמים למעשה את הקונים) אינו בגדר הנאה המצדיקה גרימת צער לבעל החיים. לא כן הוא הדבר בפיטום האווזים, הגורם אמנם להשבחת הכבד33. עוד יש לציין שהרב פיינשטיין מדגיש בתשובתו שצער בעלי חיים הותר "דוקא בדבר שדרכן דאינשי [=של אנשים] בכך", כלומר דווקא בתועלת מקובלת. נמצא אפוא שאילו לא היה מקובל לפטם אווזים, אפשר שהיה מקום לאסור את הפיטום, אך מאחר שהענף קיים - "דרכן בכך" - אין לכאורה יסוד להפסיקו מן הדין, אלא כשיש דרך חלופית להשגת אותה תוצאה בלא גרימת צער לבעל החיים או בהפחתתו. סוף דבר |
הערות:* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים. 1. ראה מ' אֵלון, "עוד לעניין חוק יסודות המשפט", שנתון המשפט העברי, כרך יג (תשמ"ז), עמ' 227, והמקורות שצוינו שם. וראה שאר המאמרים שהובאו שם בעניין זה והפניותיהם. 2. ראה: סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 2 לחוק יסוד: חופש העיסוק. 3. בג"ץ 9232/01 "נח" - ההתאחדות הישראלית על הארגונים להגנת בעלי החיים נ' היוע"מ ואח' (טרם פורסם). 4. תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס"א2001-. 5. וזה לשון סעיף 19: "שר החקלאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובהתחשב בצרכי החקלאות להתקין תקנות לביצועו ולשם השגת מטרתו של חוק זה, לרבות בענין...". 6. דברי השופטת שטרסברג-כהן, פסקה 5 בפסק דינה. 7. פסקה 21 בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן. 8. פסקה 19 בפסק דינו של השופט גרוניס. ובפסקה 18 הוא כותב: "אמת, כבד אווז נחשב כמעדן גסטרונומי, בוודאי באירופה, ולפיכך אין להתייחס אליו כאל מזון בסיסי רגיל... יחד עם זאת, עשויים אנו למצוא עצמנו סבוכים באבחנות דקות עד מאוד. מה נאמר לגבי בשר עגל [שייצורו כרוך גם כן בסבל גדול לעגלים]? ברור שניתן למצוא תחליפים הן לכבד אווז והן לבשר עגל". 9. פסקה 25 בפסק הדין. זאת אף על פי שאיסור צער בעלי חיים קבוע בחוק רגיל וחופש העיסוק מעוגן בחוק יסוד. 10. בפירושו לתורה בעניין מצוות שילוח הקן (דברים כב, ו). 11. על היחס לעולם החי במקורות היהודיים ראה מה שכתבתי בגיליון מס' 12, לפרשת בא, תשס"א, ובגיליון מס' 51, לפרשת תולדות, תשס"ב. 12. רמ"א, אבן העזר, סימן ה, סעיף יד, על פי שו"ת תרומת הדשן, חלק ב (פסקים וכתבים), סימן קה. 13. שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן עא. 14. כראיה לכך הוא מביא את דברי המשנה (עבודה זרה א, ה), ולפיהם אף שעקרונית אסור ליהודי למכור תרנגול לָבן לגוי, מחשש שיקריבנו לעבודה זרה, הוא מציע לקטוע את אצבע התרנגול, כיוון שבכך יבטל החשש שיוקרב לעבודה זרה. הפוסקים המאוחרים, המתנגדים לצער בעלי חיים למטרות רווח (ראה להלן), דוחים את ראיתו. 15. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קי. 16. להלן (ליד ציון הערה 31), נראה שגם ר' משה פיינשטיין רואה ב"מנהג ישראל" או בדרכם של בני אדם בכלל שיקול בקביעת ההלכה בנושא זה. 17. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיב. 18. שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן קמה. 19. השופט גרוניס מזכיר שיטה חקלאית זו פעמים אחדות בפסק דינו. 20. שו"ת שבט הלוי, חלק ב, סימן ז. 21. לשיטתו, "צער גדול" אסור מן התורה, ו"צער קטן" אסור רק מדרבנן. 22. שו"ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך ג, חושן משפט, סימן ט. 23. שו"ת בנין ציון, סימן קח, לר' יעקב עטלינגר (אלטונה, המאה הי"ט). 24. וראה גם באר היטב, יורה דעה, סימן כד, ס"ק ח, המביא את דעת מהרי"ט בשם בית הלל: "אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער בעלי חיים". 25. שו"ת יד הלוי, יורה דעה, סימן קצו. 26. אמרי שפר, סימן לד. הובא באוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן ה, אות פז. 27. ראיתם העיקרית היא מדברי התלמוד, בבא בתרא כ ע"א, שעולה מהם שמשום צער בעלי חיים, אסור לחתוך איבר מדולדל של בעל חיים פצוע כדי להאכילו לכלבים, אף שבכך תיחסך ההוצאה הכרוכה בהאכלת הכלבים. וכבר באו אחרים ודחו ראיה זו. 28. ראה שו"ת יחווה דעת (לר' עובדיה יוסף), חלק ג, סימן סו. וראה גם שו"ת איגרות משה, להלן, הערה 31, האומר: "אבל לצערם בעלמא, שזה אסור אף אם יהיה לאחד הרוחה בזה, כגון שנכרי אחד רוצה להרוג או לחבול באיזו בהמה שכעס עליה, שודאי אסור, אף שמשלם לו שכר בעד מעשה הרע הזה... אלא דוקא בדבר שדרכן דאינשי [=של אנשים] בכך". 29. רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832. בבג"ץ בעניין פיטום אווזים, הזכירו השופטים תקדים זה והבחינו "במדרג של תכליות תעמוד התכלית של ייצור מזון לצרכי האדם מעל התכלית של שעשוע ובידור" (פסקה 18 בפסק דינו של השופט גרוניס), ואמרו ש"התכלית של מזון צריכה לקבל משקל עודף על תכלית של בידור כפי שהיה בפרשת התנינים" (פסקה 28, שם. מצוטט בהסכמה על ידי השופטת שטרסברג כהן, בפסקה 23 בפסק דינה). והשווה דברינו כאן. 30. ראה שו"ת רב פעלים, לר' יוסף חיים בן אליהו אל-חכם (בעל "בן איש חי", עירק, המאה הי"ט), חלק א, יורה דעה, סימן א. הוא מפנה לשו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן קב, האוסר להשתמש בעוף לדגירה על ביצים של עופות ממין אחר משום הצער הנגרם לו מכך. לדעתו, דברי הרמ"ע מפאנו נאמרו רק כשאי אפשר להשתמש בעוף אחר מאותו המין. 31. שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צב. 32. עניין זה נזכר פעמים אחדות בפסק דינו של השופט גרוניס. 33. והשווה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך "צער בעלי חיים", עמ' 467. 34. חוות הדעת נתפרסמה באתר האינטרנט של משרד המשפטים, תת-יחידה משפט עברי, מדור חוות דעת. 35. א' ברק, "מקומו של המשפט העברי במשפט המדינה", בתוך: מבחר כתבים, בעריכת ח' כהן וי' זמיר, כרך א, ירושלים תש"ס, עמ' 97, בעמ' 105. |