חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה / אביעד הכהן

חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה
"ומן המקדש לא יצא"

אביעד הכהן^*

פרשת אמר, תשס"ד, גיליון מס' 164

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין
חופש התנועה הוכר זה מכבר כחלק מזכויות היסוד של האדם. חירות האדם מתבטאת ביכולתו לנוע חופשי ממקום למקום, לגור במקום שהוא חפץ בו ולצאת מן הארץ ולהיכנס אליה כל אימת שירצה. בשיח הזכויות המודרני, היא ביטוי לעצמאות הפרט ולחירותו¹, אלא שכשאר זכויות, גם היא אינה מוחלטת, ויש לאזן בינה לבין זכויות יסוד אחרות, כגון: ביטחון המדינה, שלום הציבור, זכות הקניין ועוד.

הגבלת חופש התנועה פנים הרבה לה². לית מאן דפליג שהפגיעה החמורה ביותר בחירות האדם היא כליאתו בעקבות פסק דין או צו מעצר. פחותה הימנה, הגבלת חופש התנועה של חשוד לכתובת מסוימת, המכונה "מעצר בית". פחותה ממנה, הגבלת התנועה לעיר מסוימת. עוד יותר פחותה, הגבלת התנועה על ידי איסור כניסה לעיר מסוימת. פחותה עוד יותר, הפגיעה בחופש התנועה באיסור יציאה מן הארץ, בין של נאשם³ בין של בעל חוב, מתוך רצון להגן על זכות הקניין של הנושה⁴. פחות מכולן הוא איסור הכניסה לארץ מסוימת, כגון ארץ אויב.

לצד ההגבלות הכלליות, מוטלות לעתים הגבלות לזמן קצוב על חופש התנועה, הן מכוח החוק הן מכוח הפסיקה, כגון בעת הפגנה או ביקור של אישיות ממלכתית, כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהבטיח את שלום המשתתפים בהפגנה או האישיות הממלכתית. ואין צריך לומר שחופש התנועה של כל אדם ברשות הרבים מוגבל מכוח הרצון לשמור על שלום הציבור וביטחונו. ויש שחופש התנועה נדחה מפני חופש הדת או הרצון להימנע מלפגוע ב"רגשות דתיים"⁵, בסגירת רחובות לתנועה בשבת.

חופש התנועה - זכות חוקתית
משבא לעולם סעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבעה זכות היציאה מן הארץ כזכות חוקתית, ונקבע ש"כל אדם חופשי לצאת מישראל", ושכל "אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל".

על אף שזכות התנועה ממקום למקום בתוך הארץ⁶ לא נמנתה בחוק היסוד במפורש, נטען שאין לראות בדבר משום "הסדר שלילי", והיא מוכרת בדין הישראלי כזכות יסוד. מכל מקום, דומה שכבר נשתרשה הדעה שגם חוקים שהיו תקפים בעת חקיקת חוק היסוד צריכים להתפרש לאורה, כפי שקבע בית המשפט:

הזכות לצאת מן הארץ, שהיא בעצם חלק מחופש התנועה, הפכה עם כניסתו לתוקף של חוק היסוד לזכות בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי, על-חוקי. לפיכך, משקלה של זכות זו ושל שיקולים המגולמים בה, עלה בדין הישראלי לעומת התקופה שקדמה לחוק היסוד. הגידול במשקלו של שיקול חופש התנועה והיציאה מן הארץ עשוי למצוא לו ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנה סמכויות הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ⁷.

בשנים האחרונות עולה סוגיה זו לעתים תכופות על סדר היום המשפטי במדינת ישראל, בעיקר בעניין עיכוב חייבים לצאת מן הארץ כדי להשתמט מתשלום חובותיהם או בעניין הגבלת יציאת אדם לחו"ל מחשש לפגיעה בביטחון המדינה⁸, ואף הוטלו הגבלות על תנועת אנשים בתוך המדינה, במעצר מנהלי, ובית המשפט תיחם את האזור שמותר להם לשהות בו.

להלן נבקש לדון בקצרה בסוגיה זו במקורות המשפט העברי, אך נימנע מלדון במה שכבר דשו בו רבים, כגון עיכוב יציאה מן הארץ של בעל חוב והגבלת חופש התנועה של עבריין, אם במעצר או במאסר, ונתמקד בהגבלות מטעמים אחרים.

עקרון היסוד: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה
כדרכו של המשפט העברי בסוגיות אחרות, לא מצינו פרק המוקדש לשאלת חופש התנועה והגבלתו, והרעיון בדבר הגבלת חופש התנועה מובלע בעניינים אחרים, ומהם עלינו לבור את עקרונות היסוד ואת החריגים.

הדגשת חופש התנועה כיסוד מהותי ועקרון יסוד בחירות האדם באה לביטוי במצוות היובל, בפסוק שנחרט על פעמון החירות של ארצות הברית: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (ויקרא כה, י).

וכבר עמדו חכמי התלמוד על נדירות המילה דרור במקרא, הבאה רק פעם אחת בתורה בפרשתנו⁹, כנגד השימוש הרגיל בשורש חפ"ש¹⁰, ופירשו שהדבר מכוון לחופש התנועה והזכות לגור בכל מקום: "דכולי עלמא [=הכול סוברים ש]דרור [היא] לשון חירות¹¹. מאי משמע? דתניא: אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור? כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה" (ראש השנה ט ע"ב). ופירש רש"י את הביטוי "כמדייר בי דיירא" כמביעה את חופש התנועה: "שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים"¹². אף ציפור דרור נקראת על שם שהיא נעה ממקום למקום בחופשיות (שבת קו ע"ב).

הגבלת חופש התנועה במקרא
כבר במקרא נזכרת הגבלת חופש התנועה של יחיד או ציבור. הד סמוי לדבר עולה מסיפור גירושם של אדם וחוה מגן עדן והצבת "שומרים" בפתחו למנעם מלשוב אליו: "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרֻבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג, כג-כד). ואילו בנו קין, שנגזר עליו להיות "נע ונד בארץ", רואה בנדודים הגבלת חירות, ואומר: "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה" (בראשית ד, יד).

מצינו, כמובן, גם במקרא הד להגבלת חופש התנועה של נאשמים או עבריינים¹³ ובמקומות קדושים או בסמוך להם, כגון במעמד הר סיני, כשנאסר על בני ישראל לעלות להר סיני ואף להתקרב אליו¹⁴, שנאמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שמות יט, יב). ציווי מיוחד נאמר במשכן, ולימים בבית המקדש, האוסר על הטמאים, מצורעים או זבים או טמאי מת, מלהתקרב אליו. הכוהנים נצטוו לא לצאת מפתח אהל מועד במשך שבוע ימים עד השלמת כל עבודתם¹⁵, אף הכוהן הגדול מצווה בפרשתנו שלא לצאת מחוץ לתחום המקדש בימי אבלו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו"¹⁶.

ישראל נצטוו גם על הגבלת חופש התנועה ביום השבת, שנאמר: "ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי" (שמות טז, כט), והיא מקור איסור היציאה "חוץ לתחום שבת" במסכת עירובין ובמקומות אחרים¹⁷.

חופש התנועה נזכר גם בפרשת ערי מקלט, המאפשרת לרוצח בשגגה לנוס לאחת מערי המקלט ולשבת בה "עד מות הכהן הגדול". ברם, זוהי הגבלה מרצון, שנועדה למנוע מ"גואל הדם" של הנרצח מלהרוג את הרוצח¹⁸.

הגבלת חופש התנועה - התכלית והמידה
הגבלת חופש התנועה הורחבה בספרות חז"ל ובספרות ההלכה הבתר תלמודית, כגון שנאסר על אדם לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ שלא לצורך.

איסור מיוחד מצינו על נסיעת יהודים למצרים או מגורים בה, משום שנאמר "לא תוסיפו לראתם עוד עד עולם" (שמות יד, יג)¹⁹, ויש מי שביקש לגזור "חרם תנועה" על שיבת יהודים לספרד (בעקבות גירוש ספרד) או לגרמניה (בעקבות השואה), אלא שהאיסורים הללו לא נשתרשו הלכה למעשה, ונטו לצמצמם בדרכים שונות, הן על דרך פרשנות מצמצמת של הכתובים, הן על דרך של אבחנה התולה עצמה בשינוי המציאות²⁰.

בקהילות שמספר תושביהן היהודים היה מועט, מנעו מאנשי הקהילה לצאת מתחומה, כשהיה חשש שלא יימצא "מניין" [=עשרה] מתפללים בשבתות ובחגים. הד לדבר בא בתשובות קדומות מאשכנז-גרמניה וגם לאחר מכן²¹.

מקור הגבלה זו כבר במשנת התנאים, בתוספתא (בבא מציעא יא, כז), המאפשרת ל"בני העיר" להגביל את חופש התנועה של בעלי מלאכה שבה כשאין להם מחליפים מן הטעם שהם משרתים את ה"רבים", והאינטרס הציבורי גובר על זכות היחיד לחופש תנועה ולחופש עיסוק:

מי שהיה בַּלן לרבים, סַפר לרבים, נחתום [=אופה] לרבים, שולחן [=שולחני, בנקאי] לרבים, ואין שם אחר אלא הוא, והגיעה שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו [=שבעיר אחרת], יכולין לעכב על ידיו עד שיעמיד אחר תחתיו. ואם התנה עמהן בבית דין [=מראש, שיוכל לעזוב את העיר בשעת החג ולשוב לביתו], או שעברו עליו את הדרך [=שבני העיר הפרו את ההסכם עמו], הרשות בידו.

מהלכה זו עולה שהגבלת חופש התנועה וחופש העיסוק הכרוך בה של בעלי המלאכה הללו היא רק "במידה שאינה עולה על הנדרש". אך אם יש פתרון אחר להגשמת ה"תכלית הראויה, כגון שיש בעיר בעל מקצוע נוסף שעשוי לספק את השירות, או שהם "מעמידים אחר [ממלא מקום] תחתיהם", אין לבני העיר זכות למנוע את חופש התנועה והעיסוק שלהם.

בדומה לכך, הוגבל חופש העיסוק של סוחרים, ונאסר עליהם לנוע בחופשיות בתחומי הקהילה כדי להגן על פרנסת התושבים המקומיים²².

תקנה אחרת אוסרת על צעירי הקהילה לטייל מחוץ לעיר, מחשש ל"מעשי פריצות", כעולה מהתיאור היפה שבא בספר השו"ת של רבי יוסף קארו²³:

ובתוך זה הזמן עלה על לב החכם לתקן שיהיו ממונים בעיר שישגיחו בכל ענייני העיר... וחתמו בה כל הקהילות והכריזוה בכל הבתי כנסיות, ואין פוצה פה ומצפצף... נמנו וגמרו לתקן תקנה והסכמה אחת שיש בה מיגדר מילתא, והוא שראו בעוונות הדור פרוץ, ומצד שהבחורים ונערים הולכים לטייל בשבת מחוץ לעיר במקומות מיוחדים שם עושים עבירות קשות ורעות, הסכימו שלא יוכלו לטייל בשבת מחוץ לעיר באותם המקומות המיוחדים לטייל, וקבלוה עליהם כל הקהילות.

חופש התנועה ומעמד האישה
לעתים התירו חכמים לשלול את חירותו של אדם כדי להגן על מעמד האישה, כגון שאסרו על נסיעת הבעל למקום רחוק, אם הדבר היה עשוי לפגוע בזכות רעייתו ליחסי אישות. עניין זה נידון כבר במשנה (כתובות ה, ו), המגבילה את חופש התנועה של הבעל, ואומרת: "התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום. הפועלים - שבת אחת", כלומר שגם לתכלית ראויה, דוגמת לימוד תורה או מלאכה, אסור לאיש לעזוב את אשתו לתקופה ארוכה מדאי בלא הסכמתה. על יסוד הלכה זו, הוגבל חופש התנועה של הבעל, אם היה ברור שלא יוכל לשוב לביתו בתוך זמן קצר.

ויש עדויות שכבר בתקופת הגאונים, הגביל בית הדין את חופש התנועה של סוחרים שביקשו לנסוע לצורכי מסחרם ולהיעדר מביתם לתקופה ארוכה, כעולה מתשובת רב האי גאון²⁴, שנשאל:

על המפרש בים הגדול, ואמרה לו אשתו: איני מניחתך לילך, שתכתוב לי גט זמן [=גט על תנאי]. אם יש לה למונעו אם לא? והשיב: לא מצינו לחייב את האיש לכתוב לה גט, אלא מיהו יש לה למונעו מלפרש ומלהתרחק ממנו זמן מרובה יותר מן השיעור שאמרו חז"ל... הרי למדנו שאין לו לצאת שלא ברשות יתר משלושים יום. לפיכך יש לה למונעו, ובית דין מונעין אותו מלהתרחק יותר מכן.

וכן נפסק בשולחן ערוך: "יש לאישה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה"²⁵.

כמו כן, יכולה אישה למנוע מבעלה לצאת לחוץ לארץ, אם יש חשש שישאירנה עגונה, משום שה"תכלית הראויה", מניעת עגינותה, גוברת על חופש התנועה של הבעל²⁶. הגבלה זו עוגנה בתקנה קו(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, שלפיהן בית הדין רשאי לדון בבקשה לעיכוב יציאת אדם מן הארץ מתוך טענת חשש עיגון. ואולם התכלית הראויה ניתנת להשגה גם כשהבעל מפקיד גט, ואפילו גט על תנאי (הנכנס לתוקף רק אם לא שב הבעל בתוך פרק הזמן שנקבע בו)²⁷. הוא הדין כשפסק הדין אינו מחייב את הבעל לתת גט, שאז האישה אינה "זכאית" להתגרש, ואין לשלול מן הבעל את חופש התנועה²⁸. כיוצא בדבר כשהבעל מפקיד ערבות להבטחת חזרתו.

הרמב"ם אוסר עקרונית לשלול את חירותה של האישה, אך ממליץ להגבילה מאוד מטעמי צניעות²⁹, ואומר:

שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוִית ביתה, שכך כתוב: "כל כבוּדה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד).

מקורות היסטוריים מתקופה זו, ובוודאי מתקופות מאוחרות יותר, מלמדים ש"המלצה" זו להגבלת חופש תנועתן של הנשים הושפעה מן הנהוג בחברה המוסלמית, אך לא נשמרה הלכה למעשה³⁰.

דוגמה לניסיון להגביל את חופש התנועה של האישה באה כבר במשנה, האומרת: "המדיר את אשתו שלא תלך [=האוסר על עצמו מליהנות מאשתו וממעשי ידיה אם תלך] לבית האבל או לבית המשתה [=שמחת נישואין], יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל בפניה. ואם היה טוען משום דבר אחר - רשאי" (כתובות ז, ה). כלומר, שלילת חופש התנועה של האישה עשויה להיות עילה לגירושין. אכן, בעוד ששני התלמודים מנמקים איסור זה בנימוק פרקטי, ש"למחר היא מתה, ואין כל בריה סופדה", קובע הרמב"ם ששלילת חופש התנועה של האישה פסולה מצד עצמה, "שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה"³¹.

סוף דבר
מעיון במקורות המשפט העברי למדנו שאחד מערכי היסוד הוא חירות האדם ו"קריאת דרור" בארץ לכל יושביה, שביטויה המעשי הוא חופש התנועה, אלא שלעתים הוא מכיר בהטלת הגבלות עליה, ובלבד שהדבר נעשה ל"תכלית ראויה" וב"מידה שאינה עולה על הנדרש".

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים משפט חוקתי ומשפט עברי.
1. זכות זו הוכרה במשפט הישראלי כזכות עצמאית לעניין זכות היציאה מן הארץ, בעוד שבשיטות משפט אחרות, כגון חוקת ארצות הברית, היא נגזרת מעקרון החירות הכללי. ראה א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (ירושלים תשנ"ד), עמ' 428, ושם בהערה 164; וראה: י' זילברשץ, "זכות היציאה ממדינה", משפטים כג (תשנ"ד) 69; הנ"ל, "עיכוב יציאה מהארץ על-פי צו של בית משפט", מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 71.
2. בג"צ 4706/02 שיח' ראיד סלאח ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם), מפי השופט י' טירקל.
3. ראה בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1)290; בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3)133.
4. לנקודת מבטו של המשפט העברי בסוגיה זו, ראה א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 412 ואילך; א' בן יצחק, "עיכוב יציאה מן הארץ" , פרשת השבוע, ויצא, תשס"ג, גיליון מס' 99.
5. ראה פרשת סגירת כביש "בר אילן" בירושלים, בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4)1.
6. נעיר שבהצעת "חוק יסוד: זכויות האדם והאזרח" (ה"ח 1085, תשל"ג, עמ' 448), נקבעה חירות התנועה גם בגבולות הארץ: "כל אדם זכאי לנוע בארץ, לקבוע בה את מקום מגוריו ולצאת ממנה; אין מגבילים זכות זו אלא על פי חוק". לימים צומצמה הזכות והוגבלה רק ליציאה מן הארץ, בין השאר על רקע חששן של המפלגות הדתיות שהסעיף המקורי ימנע סגירת רחובות לתנועה בשבת או אפשרות לשמור על צביונן הייחודי של השכונות הדתיות. ראה: י' קרפ, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כוח", משפט וממשל א (1993) 340.
7. בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס (טרם פורסם).
8. ראה תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח-1948, הקובעת: "שר הפנים רשאי לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה". וראה בג"ץ 4706/02 שיח' ראיד סלאח ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם); בג"צ 658/80 טאהא ואח' נ' שר הפנים, פ"ד לה(1) 249; בג"צ 386/85 בדיר נ' יוסף טוב, פ"ד לט(3) 54; בג"צ 3290/94 המוקד להגנת הפרט ואח' נ' שר הפנים ואח' (טרם פורסם). סוגיה זו עלתה בעקבות ההגבלות שהטילו שירותי הביטחון על יציאת "מרגל האטום" מרדכי ואנונו לחוץ לארץ.
9. בדברי הנביאים בא לשון זה שש פעמים לבטא את חירותו של היוצא מעבדות לחירות, כגון: "לקרא לשבויים דרור" (ישעיהו סא, א); "לקרא להם דרור" (ירמיהו לד, ח). וביחזקאל מכונה שנת היובל "שנת הדרור" (יחזקאל מו, יז). "דרור" כשם ציפור בא כבר בתהילים: "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה" (תהלים פד, ד).
10. כגון: "יצא לחפשי... לחפשי ישלחנו" (שמות כא, ב; שם כו-כז); "לא אצא חפשי" (שמות כא, ה); "וכי תשלחנו חפשי מעמך" (דברים טו, יב-יג; שם יח).
11. תן דעתך שהמילה חירות אינה באה במקרא.
12. בפירושו לתורה, ויקרא כה, י. וראה גם פירושו לתלמוד, שם, ד"ה כמדייר. וראה ספרא בהר, ב. ראוי לציין שבעל "הערוך", המילון הקדום לתלמוד, מעשה ידיו של רבי יחיאל בר נתן מרומי (איטליה, ראשית המאה הי"א), גוזר את הביטוי התלמודי מלשון "דואר", ומפרשו: כדרך שהדואר יכול לילך ממקום למקום ללא הגבלה, כך גם בן החורין. ויש שפירשו אותו לשון "דיר", צאן שהולך ממקום למקום.
13. כגון יוסף, שהושם בבית הסוהר (בראשית לט, מ), או מקושש העצים, שחילל שבת והושם ב"משמר" (במדבר טו, לד), כלומר מעצר זמני. לזהותו ומהות העונש שהושת עליו, ראה מאמרי: "'כי לא פורש' - פרק בהלכות מחללי שבת - בימים ההם, בזמן הזה", ספר היובל לרב ישעיהו הדרי [=כתלנו טז] (ירושלים תשס"ד), עמ' 15.
14. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ח, עמ' קעב, ערך הגבלה. מובן שיש להבחין בין הגבלת חירות התנועה ב"מדבר", שהוא רשות הרבים הפתוחה לכול, לבין חירות תנועה בשטח פרטי, המוגבלת מכוח זכות הקניין המנוגדת לה.
15. ויקרא ח, לג-לו. וראה תורת כהנים שם, א, מב, ופירוש הרמב"ן שם, בפירושו לפסוק לה. לעומת זאת, חלק מהפרשנים, דוגמת החזקוני, שם, נטו לצמצם את הגבלת חירות היציאה מהמקדש רק לשעות היום.
16. ויקרא כא, יב. לפי פשוטו של מקרא, יש כאן איסור לצאת, אם כי חלק מפרשני המקרא פירשוהו על דרך הרשות.
17. ראה בבלי עירובין נא ע"א. והשווה ירושלמי עירובין, פרק ג, הלכה ד (כא ע"א); פרק ד, הלכה א (כא ע"ד).
18. ראה במדבר לה, לב; יהושע כ, ו.
19. למקור האיסור, ראה ירושלמי סוכה, פרק ה, הלכה א (נה ע"ב). איסור זה סויג במהלך הדורות ומצאו דרכים להתירו, ועובדה היא שגדולי הלכה רבים, דוגמת הרמב"ם והרדב"ז (ובזמננו הרב עובדיה יוסף) יצאו מא"י וישבו במצרים. ראה: רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה ז; הגהות מיימוניות ורדב"ז שם; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן פז; שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פא; י"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה (ר"ג תשנ"ב), עמ' 388; הרב מ' הכהן, "אור חדש על ישיבת הרמב"ם במצרים", אישים ותקופות (ירושלים תשל"ז), עמ' 180.
20. ראה: הרב י' גרשוני, הדרום לב (תשל"א), עמ' 48; צ' הרכבי, שבט ועם ה (תש"ך), עמ' 87.
21. שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן תתריו. וראה מקבילה בשו"ת מהר"ם, דפוס ברלין, סימן תתסה (עמ' 320); תשובות מיימוניות, הלכות קניין, סימן כז.
22. הגבלת חירות התנועה נלוותה פעמים רבות ל"חרם הישוב" שמנע מסוחרי עיר אחת להעתיק את מקום מושבם לקהילה אחרת. לדרכי הפרשנות המצמצמת את הפגיעה בחופש התנועה במקרים כגון אלה, ראה: א' הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי (דיסרטציה, ירושלים תשס"ג), עמ' 216-213 והמקורות שנזכרו שם.
23. שו"ת אבקת רוכל לר"י קארו, סימן רו. לתקנה דומה, ראה שו"ת מהר"י בן לב, חלק ג, סימן ד.
24. ספר ארחות חיים, חלק ב, עמ' 103 [=אוצר הגאונים, כתובות, עמ' 186].
25. ראה: שו"ת הרא"ש, כלל מג, סימן יג; שו"ת התשב"ץ, חלק א, סימן א; שו"ת הרשב"ש, סימן תצח; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עו, סעיף ה. וראה הרי"מ טולידנו, "עיכוב נסיעת הבעל על פי תביעת האישה", התורה והמדינה ה-ו (תשי"ג-תשי"ד), עמ' קיד-קיח; א' שוחטמן, סדר הדין (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 415.
26. וראה: בג"צ 852/86 אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2)1, בדברי השופט אלון, פיסקה 7 ואילך; בה"נ 1229/92 שווץ נ' שווץ (לא פורסם). על סמכותו הכללית של בית הדין הרבני בהוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ, ראה: בג"צ 3914/92 לב ואח' נ' בד"ר ת"א ואח', פ"ד מח(2)491; בג"צ 578/82 משה נעים נ' ביה"ד הרבני האזורי ירושלים ואח', פ"ד לז(2)701.
27. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ח. לאיזון הנדרש בין מניעת עיגון לבין השמירה על זכות היסוד לחירות תנועה לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה בג"צ לב (הנזכר לעיל בהערה 26); בג"צ 4358/93 צוק נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד מח(4)563; ובג"צ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בדר"א נתניה ואח', פ"ד נו(5)345, מפי השופטת בייניש. בעקבות חקיקת חוק היסוד, נחקק סעיף 7ב(2) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, הקובע את האיזון הנדרש בין שלילת חופש התנועה לבין מניעת עיגונה של האישה. והשווה לתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
28. א' שוחטמן, סדר הדין (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 416. נעיר שיש להיזהר מפני חשש ל"גט מעושה", אם עיכוב היציאה יגרום לבעל לתת גט לאשתו (ראה שם).
29. רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יא. הגבלה זו תלויה גם במנהג המוסלמי, שיסודו באזהרתו של הנביא מוחמד בקוראן לג, לב-לג, מהדורת ריבלין, עמ' 462. וראה א' גרוסמן, חסידות ומורדות (מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ג), עמ' 174 ואילך.
30. ויש ליתן את הדעת לכך שלמרות מעמדו של הרמב"ם, כמעט איש מחכמי ההלכה שלאחריו אינו חוזר על "המלצה" זו. וראה גרוסמן (הנזכר בהערה הקודמת), עמ' 181 ואילך.
31. ראה רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יג. אכן, אם הבעל טוען שהוא אוסר עליה לצאת למקום שיש בו בני אדם פרוצים בעריות, רשאי הוא להגבילה. עם זאת, בהתבססו על הסוגיה התלמודית (כתובות עב ע"א), הרמב"ם קובע שאין די בטענה שיש שם פרוצים, אלא ש"הוחזקו שם פרוצים".