|
|
|
על החובה לסחור במחיר הוגן
"ולא תונו איש את עמיתו"
בני פורת*
פרשת בהר-בחקתי, תשס"ד, גיליון מס' 165
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
בעניין גנז נ' כץ1, שנידון בפני בית המשפט לפני כעשר שנים, עמד לדיון חוזה שדכנות שנקבעו בו לשדכן דמי שדכנות גבוהים במיוחד, ואפשר לומר אף מופרזים מאוד. בחוזה שנכרת בין רווק מבוגר בן העדה החרדית לבין שדכן מקצועי, נקבע שיקבל השדכן דמי שדכנות בסך 100,000, ואף נקבע בו שאם ייעזר השדכן באדם אחר, יקבל גם המסייע לו סכום דומה. החוזה הועלה על הכתב ונחתם על ידי שני הצדדים. ואמנם כעבור זמן מסוים, עלה בידי השדכן להפגיש את המזמין עם עלמה שמצאה חן בעיניו, והשניים החליטו לבוא בברית הנישואין. בערב האירוסין שלשל החתן 20,000 לכיסו של השדכן, וסבר שמילא בזה את חובתו כלפיו די והותר2. אך השדכן סבר אחרת, ותבע שישלם לו החתן את יתרת הסכום המגיע לו. בפסק הדין נזקק בית המשפט גם לשאלה: האם דיני החוזים מחייבים את הצדדים לסחור במחירים הוגנים?3
השופט שלמה לוין ייצג את הגישה הקלסית המקובלת בדיני חוזים, באמרו: "אין בית המשפט עושה עצמו אפוטרופוס על בעלי הדין לקבוע, לפי שיקול-דעתו הוא, שתניות החוזה אינן סבירות". לפי גישה זו, הנותנת ביטוי לעדיפותו של ערך ''חופש החוזים'', על דיני החוזים להבטיח את חירותם של הצדדים בעת כריתת החוזה, בעוד מידת ההגינות בתנאי החוזה היא באחריותם הבלעדית של הצדדים עצמם4. לעומתו, ייצג השופט יעקב קדמי את גישת המיעוט, ולפיה מידת ההגינות מחייבת לכרות חוזה שאינו מקפח איש מן הצדדים, ו"הפרת החובה לנהוג בהגינות משמעה - היעדר תום-לב במשא ומתן לכריתת חוזה"5. עמדתו זו משקפת גישות ההולכות ונעשות רווחות יותר ויותר בכתיבה המשפטית בימינו6.
המחלוקת בשאלה זו, שדומה שעדיין לא נאמרה בה המילה האחרונה, מקפלת בתוכה שאלות-יסוד עקרוניות אודות מגמותיהם הבסיסיות של דיני החוזים: האם צריכים דיני החוזים להצטמצם בהבטחת חירות הצדדים בעת כריתת החוזה או שמא עליהם גם לכוון את הצדדים לעצב חוזה הוגן ומאוזן? מאמרו של ארתור לף, שנתפרסם לפני כשלושים שנה7, הביא לדיון נרחב בשאלה זו, הדנה בשאלת המתח העמוק בין עקרון הצדק החוזי התהליכי לבין עקרון הצדק החוזי המהותי. גם המשפטנים בישראל המתמחים בדיני החוזים מתחבטים רבות בסוגיה חשובה זו8. בכנס חשוב שהתקיים בעת האחרונה באוניברסיטת תל-אביב לכבוד פרופ' דניאל פרידמן, הוקדש אחד המושבים לשאלת "ההתערבות השיפוטית בתוכן החוזה".
למהותם של דיני הונאה
נאמר בפרשתנו:
וכי תמכרו ממכר לעמיתֶך או קנה מיד עמיתֶך, אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתֶך, במספר שני תבואת ימכר לָך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואת הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, כי אני ה' אלהיכם (ויקרא כה, יד-יז).
פרשה זו עוסקת בדיני שנת היובל, הקובעים שהקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים בשנת החמישים של היובל. בעקבות דין זה, התורה קובעת שבעת מכירת קרקע, יש להתחשב במספר השנים הנותרות עד היובל ובהתאם לקבוע את מחירה בחוזה. ברם, לפי פשוטו של מקרא, אין הדבר מחוור לגמרי במה דברים אמורים בפסוקים הללו: האם בחוזה שנקוב בו מספר שגוי של השנים הנותרות משעת מכירת הקרקע עד שנת היובל, כלומר תיאור כוזב של הממכר, או בחוזה שנקוב בו המספר הנכון של השנים הנותרות, אלא שהוערך שוויין באופן מוטעה9.
ואולם אפשר ששני העניינים כאחת נידונים בפרשה זו, והדבר מסביר את כפל הלשון בה: מצד אחד נאמר בה הפסוק "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך" (פסוק טו), המחייב לציין את מספרן המדויק של השנים שנותרו עד היובל10; ומצד שני נאמר בה הפסוק, "לפי רב השנים תרבה מקנתו" (פסוק טז), המחייב להעריך נכונה את שוויין של שנות המכירה11. בין כך ובין כך, למדו חז"ל מפרשת היובל שנוסף על התיאור הנכון של הממכר, על הצדדים לחוזה לקבוע במסגרתו מחיר הוגן שאין בו כדי לקפח צד כלשהו. לסטייה מן המחיר ההוגן, קראו חכמים "הונאה", והיא נידונית בפרק הרביעי של מסכת בבא-מציעא, פרק "הזהב".
במסגרת פיתוח הלכות הונאה והרחבתן, קבעו חז"ל שלא רק שיש איסור על המוכר או על הקונה לעשות עסקה במחיר שיש בו כדי לקפח את הצד שכנגד, אלא אף העניקו סעדים מתאימים לצד המתאנה. לפי פסק ההלכה, שהתקבל אחר מחלוקות לא מעטות12, סטיית מחיר בשיעור שתות [=שישית] מן המחיר הראוי מקנה זכות למי שהונוהו לתבוע מן הצד שכנגד לתקן את החוזה ולשערך את מחיר הנכס שנמכר. כלומר, מי שנתאנה יכול לתבוע ממי שהונהו לקיים את החוזה במחיר הוגן. ואם כבר מומש החוזה, מחויב מי שהונה את חברו לשלם לו פיצוי בשיעור ההפרש בין המחיר הנקוב בחוזה לבין המחיר הראוי. אם ההפרש ביניהם עולה על שישית, רשאי מי שהונוהו לבקש את ביטול החוזה כליל.
המשפט העברי הטיל את חובת ההגינות במכר על שני הצדדים לחוזה במידה שווה. דיני ההונאה מגינים על מי שהונו אותו, בין מי שקנה במחיר גבוה במיוחד בין מי שמכר במחיר נמוך במיוחד. כמו כן נפסק שרמת המומחיות העסקית של מי שהונו אותו אינה משפיעה על תחולת הדין, וכל מי שהונו אותו זכאי להגנת הדין, כמו שנאמר במשנה: "אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן הונאה. כשם שהונאה להדיוט, כך הונאה לתגר"13. בכך ניתקו חז"ל את הקשר האפשרי בין דיני ההונאה לבין החקיקה הצרכנית (הבאה להגן רק על הצרכן), והעמידו אותם כדינים המחייבים הגינות בכלל דיני החוזים.
בדרך זו החדיר המשפט העברי לעולם דיני החוזים את אחריותו של כל אחד מן הצדדים לדאוג לא רק לענייניו האישיים אלא לתת את דעתו גם לטובתו הכלכלית של זולתו. אמנם האדם אינו חייב לכרות חוזה של חסד המיטיב עם חברו, אך גם אינו רשאי לכרות עמו חוזה המקפח אותו. ויאים להיאמר כאן דבריו המפורסמים של השופט ברק (כתוארו אז):
החוק אינו דורש שהצדדים יהיו מלאכים זה לזה, אך החוק דורש כי הצדדים לא יהיו זאבים זה לזה. דרישתו של החוק היא כי אדם לאדם - אדם14.
אם נדקדק בפרשת ההונאה שנאמרה בתורה נמצא בה שני עוגנים רעיוניים נפרדים לתפיסה זו, שהם גם משלימים זה את זה. מן הצד האחד, התורה מבליעה בפסוקים הללו את ההנחה ששני הצדדים לחוזה הם כאחים זה לזה, ועליהם לנהוג זה עם זה מנהג אחווה: "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד)15. ומן הצד השני, שניהם עומדים כאחד לפני הקדוש ברוך הוא, ומכוח עמידתם זו מתחייבת התחשבותם ההדדית זה בזה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, כי אני ה' אלהיכם" (שם, יז).
ראוי להדגיש שמסכת הערכים המקופלת בדין הונאה לא נותרה חקוקה עלי ספר בלא להשפיע מעשית על חיי המסחר. דיני ההונאה התקיימו הלכה למעשה בחיי המסחר היהודיים לדורותיהם. אמנם יש מי שבדק ומצא כי "מתוך 482 תשובות לשאלות שהופנו אל הרמב"ם, אף לא אחת מהן עוסקת בהונאה במובן של הפקעת מחירים!", והסיק שהלכות הונאה לא נהגו הלכה למעשה, כי "אילו היו הלכות ההונאה אכן נוהגות למעשה, מן הסתם היינו שומעים על תלונות בנושא זה"16. ואולם עיון מקיף בספרות השו"ת, שתקצר היריעה שלפנינו מלפרוס בה את מה שמצוי בספרות זו, מלמד שלצד העיסוק העיוני בהלכות ההונאה, עשו הפוסקים רבות להחלת דיני ההונאה בחיי השוק, וחיוניותם לא פסקה באלפיים שנות היצירה ההלכתית ויותר. לענייננו, די אם נביא מדברי הרב משה טייטלבויים17, שדן בעניין הונאה במחיר של יין שהובא לפניו. ואלה דבריו:
מה שרוצה לומר שלא יהיה דין הונאה במשא ומתן של יין, זה דבר שאין לו שחר... ומה שכתב: ומעולם לא נשמע במדינתנו לטעון טענת הונאה ביין... הנה מעת בואי לכאן היה כמה משפטים לפני שטענו הונאה ביין, ולא שמעתי שום רוצה לומר שאין הונאה ביין.
מנגנוני איזון ובלימה
דיני הונאה מכוננים אפוא את החובה לסחור במחירים הוגנים, אלא שהקפדה יתרה על חובה זו עלולה לשמש גורם המדכא את היזמה החופשית, מאט את הפעילות המסחרית ומכחיש את קיומו של הערך החשוב של ''חופש החוזים''. אכן, חז"ל היו לא רק רגישים למחויבותם ההדדית של הצדדים לחוזה זה כלפי זה, אלא חתרו גם לשוות לדיני ההונאה אופי מדוד ושקול שיש בכוחו לשמר את תכונות החופש והגמישות החיוניות כל כך לתפקודם התקין של חיי המסחר. נציין בהקשר זה כמה מאבני הדרך החשובות.
כשבאו חז"ל להגדיר את שיעור סטיית המחיר האסור ואת הסעדים שיש לתת למי שהונו אותו, היו חייבים לתת מענה לשאלה מהו המחיר ההוגן לחוזה, וקבעו שהוא המחיר המקובל בשוק. חז"ל נמנעו מלזהות את המחיר ההוגן עם מחיר עלות ייצורו של המוצר, כפי שנתקבל מאוחר יותר בקרב הכותבים הנוצרים18, אלא זיהו את המחיר ההוגן עם המחיר שהוא תוצאה של היצע וביקוש בשוק. קביעתם של חז"ל שיוותה לדיני הונאה אופי גמיש, שהרי קביעת מחירו של נכס או מוצר מתחשבת בכוחות הפועלים בשוק, והיא תוצאה של שקלולם של גורמי השוק המשתנים בכל עת. על כן נקבע, ששיעורם של מחירי ההונאה עשוי להשתנות על פי הזמן והמקום, "כי אין בזה הדבר בעניין הונאה, ובכל ענין מקח וממכר, אלא לפי מקומו ושעתו"19. אף נפסק שכשאין מחיר שוק למוצר מסוים, אי אפשר להחיל את דיני הונאה על המסחר בו20. עוד נקבע שבמקרים מסוימים המחיר ההוגן עשוי להשתרע על פני קשת רחבה של מחירים, הנוהגים כולם בו זמנית באותו שוק, ומשום כך דינם שווה לעניין הלכות הונאה21.
נוסף על זה, קבעו חז"ל מנגנונים ייחודיים אחדים הבאים להגביל את דיני הונאה ולאזנם, כדי שלא יעברו את המידה הראויה להם. ואלה הם:
א. נפסק שמחיר מופרז אינו מהווה בהכרח עילה לתביעת הונאה, משום שסטיות קטנות במחיר, כלומר פחות משישית מן המחיר המקובל, אינן מזכות את מי שהונו אותו לתבוע את מי שהונה אותו22.
ב. נקבעה רשימת נכסים שדיני ההונאה אינם חלים בהם או למצער חלים בצורה מוגבלת, והם השטרות והקרקעות23 והעבדים24, ולדעת חלק מן החכמים גם כמה חפצים אחרים25.
ג. חז"ל שיוו לדיני ההונאה אופי דיספוזיטיבי, וקבעו בהתאם מנגנונים המאפשרים לצדדים להתנות על דיני הונאה ולוותר על הסעדים שמגישים דינים אלו למי שהונו אותו. ואלה דברי הרמב"ם בעניין זה26:
מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני נותן במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך הונייה אני מוכר לך - אין לו עליו הונייה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי הונייה אני לוקח ממך - אין לו עליו הונייה.
הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונייה. כיצד? חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך וכך אני משתכר בו - אין לו עליו הונייה27.
ד. ולבסוף נציין את הדין הייחודי להלכות הונאה, ולפיו יש למי שהונו אותו רק פרק זמן קצר, שעות ספורות בלבד, לתבוע את הונאתו. אם לא תבע מי שהונו אותו את מה שהונו אותו בפרק זמן זה, ואף אם לא היה מודע לקיומה של ההונאה כלל, איבד את זכותו לתבוע את מה שהונו אותו, והמחיר שנקבע בחוזה מקבל תוקף מחייב באופן סופי ומוחלט28.
בהקשר אחרון זה, ראוי להזכיר את מעשה ר' טרפון ותגרי לוד29. המשנה מספרת שביקש ר' טרפון להעלות את השיעור המינימלי לתביעת ההונאה ולהעמידו על שליש מן המחיר הראוי. שינוי זה היה צפוי להיטיב עם הסוחרים, שיוכלו למכור את מרכולתם במחיר גבוה יותר ובלא לחשוש מתביעת הונאה. התלמוד מעיד ש"שמחו תגרי לוד". אך כשמיהר ר' טרפון להודיע להם שיחד עם שינוי זה, יש להאריך את משך הזמן שיכול מי שהונו אותו לתבוע את הונאתו לכל היום כולו, הבינו תגרי לוד שלמעשה ר' טרפון חותר לחזק את ההגנה הניתנת למתאנה. לפיכך ביקשו הסוחרים: "יניח לנו ר' טרפון במקומנו. וחזרו לדברי חכמים".
בעל "ספר החינוך" עמד יותר מכל מי שעסק בעניין זה על מגמתם של דיני הונאה לשקלל את טובת השוק ואת יעילות חיי המסחר30: את אי-תחולת דיני ההונאה על סטיית פחותה משישית מן המחיר הראוי, הצדיק "מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום"; ונימוקו להגבלת הזמן שניתן לתבוע את המונה הוא "כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם".
סיכום
דין הונאה מורה מצד אחד דרך לפתרון סכסוכים מקומיים בשאלת הגינות במחירים ומצד שני הוא אוצר בתוכו עקרונות יסוד ותובנות בסיסיות בשאלת הצדק החברתי והיחס בין ערכי הצדק, החופש והיעילות הכלכלית.
בלא להיכנס לשאלת עמדתו של המשפט העברי בסוגיה שנידונה בעניין גנז נ' כץ, משימה הדורשת עיון בפרטי פרטיו של דין הונאה31, דומה שהמשפט העברי מציע לשאלה העקרונית העולה מתוך פסק דין משנה מורכבת וסדורה היטב, העשויה לאתגר את המעיין בה בימינו. טוב יעשה המשפטן בישראל, אם בעת עיונו בסוגיות כבדות משקל אלו, ישווה לנגד עיניו את עקרונות המשפט העברי, כפי שהם משתקפים בנושאים הלכתיים רבים, ובפרט בהלכות הונאת ממון.
הערות:
* דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמד משפט עברי באוניברסיטת חיפה.
גיליון זה מבוסס על מחקר שפרסם המחבר לאחרונה, ''דין הונאת מחיר - יסודותיו, עקרונותיו וערכיו'', בתוך: כתר ד (תשס"ד, עורכים: י' בזק וש' אישון), עמ' 281, וכן על עבודת M.A. שהגיש באוניברסיטה העברית, ''הצדק החוזי בדין התלמודי'' (ירושלים, תשס"ב), בהנחיית פרופ' חנינה בן-מנחם ופרופ' משה הלברטל. המבקש להרחיב את דעתו בנושא מוזמן לעיין שם.
1. ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מ"ח(4) 749.
2. בית המשפט קיבל חוות דעת מקצועית שקבעה שדמי השדכנות המקובלים ב"מקרים קשים" אינם עולים על 3,000.
3. במוקד פסק הדין עמדה גם עילת העושק בחוזים. ראה על כך מ' ויגודה, 'על העושק בדיני החוזים', פרשת השבוע, חיי שרה, תשס"ג, גיליון מס' 97.
4. וראה גם ע"א 865/76 לופז נ' שושני, פ"ד לא(3) 748, בעמ' 751; ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, בעמ' 419; ע"א 593/76 איילון נ' ועד הבית מרחוב מורדי הגטאות, פ"ד לא(1) 808, בעמ' 811. וכן הסבירו פרידמן וכהן: "העובדה כשלעצמה שקיים פער (ואפילו פער ניכר) בין מה שניתן למה שנתקבל, אין בה, לפי הדין האנגלי, כדי לפגום בחוזה. זהו גם המצב בשיטתנו. דיני 'התמורה ההוגנת' לא אומצו על ידי החקיקה המקומית" (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (תל-אביב תשנ"א), עמ' 22).
5. וראה גם ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ה), עמ' 46-45. ונעיר בדרך אגב שאמנם בפסק הדין הנזכר הצטרף השופט יצחק זמיר למסקנתו של השופט לוין, אלא שעיון מדוקדק בדבריו מעלה שלא דחה את תפיסתו העקרונית של השופט קדמי, אלא רק את יישומה המעשי במקרה זה. לדבריו: "שכר של מאה אלף דולר כדמי שדכנות הוא בוודאי שכר גבוה. אולם האם הוא גם שכר מוגזם? אין בידי נתונים לומר זאת. התשובה תלויה בנתוני השאלה... אישה אינה סחורה עוברת לסוחר שיש לה מחיר שוק, ודמי שדכנות אינם דומים לדמי תיווך בעיסקת מקרקעין. שבדרך כלל דמי תיווך בעיסקת מקרקעין נקבעים כאחוז מן המחיר, ואילו דמי שדכנות תלויים, במידה רבה, בנפשות הפועלות ובנסיבות המקרה. כיוון שכך, אין הכרח ששכרו של שדכן המצליח להשיא בני-זוג יפחת משכרו של עורך-דין המצליח להפריד בני-זוג".
6. ראה למשל P. S. Atiyah, The Rise and Fall of Freedom of Contract (Oxford, 1979), p. 779; J. Gordly, "Equality in .Exchange", 69 Cal. L.R. 1587, 1655 (1981) לדוגמאות מן המשפט האמריקאי, ראה Calamari & perillo, Contracts, (St. .Paul Minn., 1987), p. 397
7. A. A. Leff, 'Unconscionability and the Code - The Emperor's New Clause', 115 U. Pa. L. Rev. 485 (1967).
8. אסתפק בציון ספרו של א' זמיר, פירוש והשלמה של חוזים (ירושלים תשנ"ו), המוקדש כולו לנושא זה.
9. ראה פירושיהם של רס"ג, רש"י, רמב"ן, ספורנו וחזקוני לפסוקים אלו. וראה גם פ' דיקשטיין, ''מחיר צדק והונאה'', המשפט העברי א (תרפ"ו), עמ' 15, 17, 32; א' אהוביה, "מה היא 'הונאה'?", בית מקרא יח (תשל"ג), עמ' 53-54.
10. ואכן כך פרשו מפרשים אחדים (היינו שהפסוק דן בטעות במספר השנים ולא בטעות בהערכת שווין), וזאת כדי ליישב את הפסוק עם הלכת המשנה (בבא מציעא ד, ט), לפיה אין הונאה לקרקעות. ראה פירושי הרמב"ן וספורנו לפסוק זה. וראה עוד להלן, הערה 23.
11. זאת בהנחה שהמילה "מקנה" מתפרשת ככסף המכירה. ראה ויקרא כה, נא.
12. ראה בבא מציעא נ ע"ב - נא ע"א; רש"י, שם, ד"ה ומחזיר הונאה; תוספות שם, ד"ה אמר רבא.
13. משנה, בבא מציעא ד, ד. אך במשנה זו חולק ר' יהודה על דעה זו. וראה גם תשב"ץ, חלק ד, טור ב (חוט המשולש), סימן יא.
14. ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב משה, פ"ד מג(1) 441.
15. לפיכך, ייתכן שתחת הנוסח ''אדם לאדם - אדם'', יש להעדיף את הנוסח ''אדם לאדם - אח''. דברים אלו מצריכים עיון נפרד, שבמסגרתו יש לעיין בשימושים המטפוריים הבאים בתורה לתאר את מבנה החוק והחברה.
16. י' אחיטוב, על גבול התמורה, (ירושלים תשנ"ה), עמ' 323. וראה גם ש' בארון, היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל (רמת-גן תש"ך), חלק ג, עמ' 103.
17. שו"ת השיב משה, חו"מ, סימן קב.
18. ראה R. A. Tawney, Religion and the Rise of Capitalism (New York, 1926), pp. 32, 40-41. See also R. de Roover, "The Concept of the Just Price: Theory and Economic Policy", The Journal of Economic History 18 (1958), p. 418. למעשה, גישה זו באה כבר בכתבי אפלטון. ראה על החוקים, ספר יא, בתוך: כתבי אפלטון, כרך ד (בתרגום י' ליבס, שוקן תשכ"ה), עמ' 367.
19. רבנו ירוחם, ספר מישרים, נתיב ט, חלק ג.
20. ראה שו"ת הרא"ש, כלל יג, אות כ.
21. ראה ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רכז, סעיף ז.
22. הפוסקים נחלקו בשאלה: האם הונאה הפחותה משישית מותרת או אסורה אך אין סנקציה בצדה. ראה פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא כה, טו; ספר החינוך, מצווה שלז; פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ד, סימן כ.
23. רבות נכתב על הסתירה, לכאורה, הקיימת בין דין זה שבמשנה לבין פרשיית הונאה שבתורה שעניינה מכירת מקרקעין! וראה לעיל, הערה 10. אחד מן התירוצים המעניינים הוא של בעל תכלת מרדכי (יפה), בפירושו לויקרא כה, יד, אשר חילק בין מכירת מקרקעין בזמן שהיובל נוהג, שאז המכירה היא לזמן קצוב ועל כן דין המקרקעין כדין מיטלטלין שיש בהם הונאה, לבין מכירת מקרקעין בזמן שאין היובל נוהג, שאז נמכרים המקרקעין לצמיתות ועל כן אין בהם הונאה.
24. משנה, בבא מציעא ד, ט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכז, סעיף כט.
25. בבא מציעא נח ע"ב.
26. רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יג, הלכות ד-ה.
27. לאמצעים נוספים המאפשרים לצדדים לקבוע בהסכמה מחיר מופרז בחוזה בלא שיחולו עליו דיני הונאה, ראה ב' פורת, ''דין הונאת מחיר - יסודותיו, עקרונותיו וערכיו'', בתוך: כתר ד (תשס"ד, עורכים: י' בזק וש' אישון), עמ' 281, בעמ' 464.
28. רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יב, הלכות ה-ו.
29. משנה, בבא מציעא ד, ג.
30. ספר החינוך, מצווה שלז.
31. שהרי יש לשקלל מרכיבים חשובים אחדים, אותם נזכיר בקצרה: הדעת נותנת כי החתן היה מודע לגובה שכר השדכנות המקובל, ובכל זאת לא נמנע מלהתקשר בחוזה זה, ושמא יש לראות בכך מחילה על מחיר ההונאה; זאת ועוד, אפשר שאת פער המחירים שכאן יש להגדיר ככזה "שאין הדעת טועה בו", ואם כן יש להחשיבו כמתנה (ראה רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כז, הלכה ה); ולבסוף, מדובר בחוזה למתן שירות, שתחולת דיני הונאה עליו אינה נקייה מספקות (ראה שם, סוף פרק יג).
בני פורת*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מבוא השופט שלמה לוין ייצג את הגישה הקלסית המקובלת בדיני חוזים, באמרו: "אין בית המשפט עושה עצמו אפוטרופוס על בעלי הדין לקבוע, לפי שיקול-דעתו הוא, שתניות החוזה אינן סבירות". לפי גישה זו, הנותנת ביטוי לעדיפותו של ערך ''חופש החוזים'', על דיני החוזים להבטיח את חירותם של הצדדים בעת כריתת החוזה, בעוד מידת ההגינות בתנאי החוזה היא באחריותם הבלעדית של הצדדים עצמם4. לעומתו, ייצג השופט יעקב קדמי את גישת המיעוט, ולפיה מידת ההגינות מחייבת לכרות חוזה שאינו מקפח איש מן הצדדים, ו"הפרת החובה לנהוג בהגינות משמעה - היעדר תום-לב במשא ומתן לכריתת חוזה"5. עמדתו זו משקפת גישות ההולכות ונעשות רווחות יותר ויותר בכתיבה המשפטית בימינו6. המחלוקת בשאלה זו, שדומה שעדיין לא נאמרה בה המילה האחרונה, מקפלת בתוכה שאלות-יסוד עקרוניות אודות מגמותיהם הבסיסיות של דיני החוזים: האם צריכים דיני החוזים להצטמצם בהבטחת חירות הצדדים בעת כריתת החוזה או שמא עליהם גם לכוון את הצדדים לעצב חוזה הוגן ומאוזן? מאמרו של ארתור לף, שנתפרסם לפני כשלושים שנה7, הביא לדיון נרחב בשאלה זו, הדנה בשאלת המתח העמוק בין עקרון הצדק החוזי התהליכי לבין עקרון הצדק החוזי המהותי. גם המשפטנים בישראל המתמחים בדיני החוזים מתחבטים רבות בסוגיה חשובה זו8. בכנס חשוב שהתקיים בעת האחרונה באוניברסיטת תל-אביב לכבוד פרופ' דניאל פרידמן, הוקדש אחד המושבים לשאלת "ההתערבות השיפוטית בתוכן החוזה". למהותם של דיני הונאה |
וכי תמכרו ממכר לעמיתֶך או קנה מיד עמיתֶך, אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתֶך, במספר שני תבואת ימכר לָך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואת הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, כי אני ה' אלהיכם (ויקרא כה, יד-יז).
|
|
פרשה זו עוסקת בדיני שנת היובל, הקובעים שהקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים בשנת החמישים של היובל. בעקבות דין זה, התורה קובעת שבעת מכירת קרקע, יש להתחשב במספר השנים הנותרות עד היובל ובהתאם לקבוע את מחירה בחוזה. ברם, לפי פשוטו של מקרא, אין הדבר מחוור לגמרי במה דברים אמורים בפסוקים הללו: האם בחוזה שנקוב בו מספר שגוי של השנים הנותרות משעת מכירת הקרקע עד שנת היובל, כלומר תיאור כוזב של הממכר, או בחוזה שנקוב בו המספר הנכון של השנים הנותרות, אלא שהוערך שוויין באופן מוטעה9.
ואולם אפשר ששני העניינים כאחת נידונים בפרשה זו, והדבר מסביר את כפל הלשון בה: מצד אחד נאמר בה הפסוק "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך" (פסוק טו), המחייב לציין את מספרן המדויק של השנים שנותרו עד היובל10; ומצד שני נאמר בה הפסוק, "לפי רב השנים תרבה מקנתו" (פסוק טז), המחייב להעריך נכונה את שוויין של שנות המכירה11. בין כך ובין כך, למדו חז"ל מפרשת היובל שנוסף על התיאור הנכון של הממכר, על הצדדים לחוזה לקבוע במסגרתו מחיר הוגן שאין בו כדי לקפח צד כלשהו. לסטייה מן המחיר ההוגן, קראו חכמים "הונאה", והיא נידונית בפרק הרביעי של מסכת בבא-מציעא, פרק "הזהב". במסגרת פיתוח הלכות הונאה והרחבתן, קבעו חז"ל שלא רק שיש איסור על המוכר או על הקונה לעשות עסקה במחיר שיש בו כדי לקפח את הצד שכנגד, אלא אף העניקו סעדים מתאימים לצד המתאנה. לפי פסק ההלכה, שהתקבל אחר מחלוקות לא מעטות12, סטיית מחיר בשיעור שתות [=שישית] מן המחיר הראוי מקנה זכות למי שהונוהו לתבוע מן הצד שכנגד לתקן את החוזה ולשערך את מחיר הנכס שנמכר. כלומר, מי שנתאנה יכול לתבוע ממי שהונהו לקיים את החוזה במחיר הוגן. ואם כבר מומש החוזה, מחויב מי שהונה את חברו לשלם לו פיצוי בשיעור ההפרש בין המחיר הנקוב בחוזה לבין המחיר הראוי. אם ההפרש ביניהם עולה על שישית, רשאי מי שהונוהו לבקש את ביטול החוזה כליל. המשפט העברי הטיל את חובת ההגינות במכר על שני הצדדים לחוזה במידה שווה. דיני ההונאה מגינים על מי שהונו אותו, בין מי שקנה במחיר גבוה במיוחד בין מי שמכר במחיר נמוך במיוחד. כמו כן נפסק שרמת המומחיות העסקית של מי שהונו אותו אינה משפיעה על תחולת הדין, וכל מי שהונו אותו זכאי להגנת הדין, כמו שנאמר במשנה: "אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן הונאה. כשם שהונאה להדיוט, כך הונאה לתגר"13. בכך ניתקו חז"ל את הקשר האפשרי בין דיני ההונאה לבין החקיקה הצרכנית (הבאה להגן רק על הצרכן), והעמידו אותם כדינים המחייבים הגינות בכלל דיני החוזים. בדרך זו החדיר המשפט העברי לעולם דיני החוזים את אחריותו של כל אחד מן הצדדים לדאוג לא רק לענייניו האישיים אלא לתת את דעתו גם לטובתו הכלכלית של זולתו. אמנם האדם אינו חייב לכרות חוזה של חסד המיטיב עם חברו, אך גם אינו רשאי לכרות עמו חוזה המקפח אותו. ויאים להיאמר כאן דבריו המפורסמים של השופט ברק (כתוארו אז): |
החוק אינו דורש שהצדדים יהיו מלאכים זה לזה, אך החוק דורש כי הצדדים לא יהיו זאבים זה לזה. דרישתו של החוק היא כי אדם לאדם - אדם14.
|
|
אם נדקדק בפרשת ההונאה שנאמרה בתורה נמצא בה שני עוגנים רעיוניים נפרדים לתפיסה זו, שהם גם משלימים זה את זה. מן הצד האחד, התורה מבליעה בפסוקים הללו את ההנחה ששני הצדדים לחוזה הם כאחים זה לזה, ועליהם לנהוג זה עם זה מנהג אחווה: "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד)15. ומן הצד השני, שניהם עומדים כאחד לפני הקדוש ברוך הוא, ומכוח עמידתם זו מתחייבת התחשבותם ההדדית זה בזה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, כי אני ה' אלהיכם" (שם, יז).
ראוי להדגיש שמסכת הערכים המקופלת בדין הונאה לא נותרה חקוקה עלי ספר בלא להשפיע מעשית על חיי המסחר. דיני ההונאה התקיימו הלכה למעשה בחיי המסחר היהודיים לדורותיהם. אמנם יש מי שבדק ומצא כי "מתוך 482 תשובות לשאלות שהופנו אל הרמב"ם, אף לא אחת מהן עוסקת בהונאה במובן של הפקעת מחירים!", והסיק שהלכות הונאה לא נהגו הלכה למעשה, כי "אילו היו הלכות ההונאה אכן נוהגות למעשה, מן הסתם היינו שומעים על תלונות בנושא זה"16. ואולם עיון מקיף בספרות השו"ת, שתקצר היריעה שלפנינו מלפרוס בה את מה שמצוי בספרות זו, מלמד שלצד העיסוק העיוני בהלכות ההונאה, עשו הפוסקים רבות להחלת דיני ההונאה בחיי השוק, וחיוניותם לא פסקה באלפיים שנות היצירה ההלכתית ויותר. לענייננו, די אם נביא מדברי הרב משה טייטלבויים17, שדן בעניין הונאה במחיר של יין שהובא לפניו. ואלה דבריו: |
מה שרוצה לומר שלא יהיה דין הונאה במשא ומתן של יין, זה דבר שאין לו שחר... ומה שכתב: ומעולם לא נשמע במדינתנו לטעון טענת הונאה ביין... הנה מעת בואי לכאן היה כמה משפטים לפני שטענו הונאה ביין, ולא שמעתי שום רוצה לומר שאין הונאה ביין.
|
|
מנגנוני איזון ובלימה כשבאו חז"ל להגדיר את שיעור סטיית המחיר האסור ואת הסעדים שיש לתת למי שהונו אותו, היו חייבים לתת מענה לשאלה מהו המחיר ההוגן לחוזה, וקבעו שהוא המחיר המקובל בשוק. חז"ל נמנעו מלזהות את המחיר ההוגן עם מחיר עלות ייצורו של המוצר, כפי שנתקבל מאוחר יותר בקרב הכותבים הנוצרים18, אלא זיהו את המחיר ההוגן עם המחיר שהוא תוצאה של היצע וביקוש בשוק. קביעתם של חז"ל שיוותה לדיני הונאה אופי גמיש, שהרי קביעת מחירו של נכס או מוצר מתחשבת בכוחות הפועלים בשוק, והיא תוצאה של שקלולם של גורמי השוק המשתנים בכל עת. על כן נקבע, ששיעורם של מחירי ההונאה עשוי להשתנות על פי הזמן והמקום, "כי אין בזה הדבר בעניין הונאה, ובכל ענין מקח וממכר, אלא לפי מקומו ושעתו"19. אף נפסק שכשאין מחיר שוק למוצר מסוים, אי אפשר להחיל את דיני הונאה על המסחר בו20. עוד נקבע שבמקרים מסוימים המחיר ההוגן עשוי להשתרע על פני קשת רחבה של מחירים, הנוהגים כולם בו זמנית באותו שוק, ומשום כך דינם שווה לעניין הלכות הונאה21. נוסף על זה, קבעו חז"ל מנגנונים ייחודיים אחדים הבאים להגביל את דיני הונאה ולאזנם, כדי שלא יעברו את המידה הראויה להם. ואלה הם: א. נפסק שמחיר מופרז אינו מהווה בהכרח עילה לתביעת הונאה, משום שסטיות קטנות במחיר, כלומר פחות משישית מן המחיר המקובל, אינן מזכות את מי שהונו אותו לתבוע את מי שהונה אותו22. ב. נקבעה רשימת נכסים שדיני ההונאה אינם חלים בהם או למצער חלים בצורה מוגבלת, והם השטרות והקרקעות23 והעבדים24, ולדעת חלק מן החכמים גם כמה חפצים אחרים25. ג. חז"ל שיוו לדיני ההונאה אופי דיספוזיטיבי, וקבעו בהתאם מנגנונים המאפשרים לצדדים להתנות על דיני הונאה ולוותר על הסעדים שמגישים דינים אלו למי שהונו אותו. ואלה דברי הרמב"ם בעניין זה26: |
מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני נותן במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך הונייה אני מוכר לך - אין לו עליו הונייה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי הונייה אני לוקח ממך - אין לו עליו הונייה.
הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונייה. כיצד? חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך וכך אני משתכר בו - אין לו עליו הונייה27. |
|
ד. ולבסוף נציין את הדין הייחודי להלכות הונאה, ולפיו יש למי שהונו אותו רק פרק זמן קצר, שעות ספורות בלבד, לתבוע את הונאתו. אם לא תבע מי שהונו אותו את מה שהונו אותו בפרק זמן זה, ואף אם לא היה מודע לקיומה של ההונאה כלל, איבד את זכותו לתבוע את מה שהונו אותו, והמחיר שנקבע בחוזה מקבל תוקף מחייב באופן סופי ומוחלט28.
בהקשר אחרון זה, ראוי להזכיר את מעשה ר' טרפון ותגרי לוד29. המשנה מספרת שביקש ר' טרפון להעלות את השיעור המינימלי לתביעת ההונאה ולהעמידו על שליש מן המחיר הראוי. שינוי זה היה צפוי להיטיב עם הסוחרים, שיוכלו למכור את מרכולתם במחיר גבוה יותר ובלא לחשוש מתביעת הונאה. התלמוד מעיד ש"שמחו תגרי לוד". אך כשמיהר ר' טרפון להודיע להם שיחד עם שינוי זה, יש להאריך את משך הזמן שיכול מי שהונו אותו לתבוע את הונאתו לכל היום כולו, הבינו תגרי לוד שלמעשה ר' טרפון חותר לחזק את ההגנה הניתנת למתאנה. לפיכך ביקשו הסוחרים: "יניח לנו ר' טרפון במקומנו. וחזרו לדברי חכמים". בעל "ספר החינוך" עמד יותר מכל מי שעסק בעניין זה על מגמתם של דיני הונאה לשקלל את טובת השוק ואת יעילות חיי המסחר30: את אי-תחולת דיני ההונאה על סטיית פחותה משישית מן המחיר הראוי, הצדיק "מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום"; ונימוקו להגבלת הזמן שניתן לתבוע את המונה הוא "כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם". סיכום בלא להיכנס לשאלת עמדתו של המשפט העברי בסוגיה שנידונה בעניין גנז נ' כץ, משימה הדורשת עיון בפרטי פרטיו של דין הונאה31, דומה שהמשפט העברי מציע לשאלה העקרונית העולה מתוך פסק דין משנה מורכבת וסדורה היטב, העשויה לאתגר את המעיין בה בימינו. טוב יעשה המשפטן בישראל, אם בעת עיונו בסוגיות כבדות משקל אלו, ישווה לנגד עיניו את עקרונות המשפט העברי, כפי שהם משתקפים בנושאים הלכתיים רבים, ובפרט בהלכות הונאת ממון. |
הערות:* דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמד משפט עברי באוניברסיטת חיפה. גיליון זה מבוסס על מחקר שפרסם המחבר לאחרונה, ''דין הונאת מחיר - יסודותיו, עקרונותיו וערכיו'', בתוך: כתר ד (תשס"ד, עורכים: י' בזק וש' אישון), עמ' 281, וכן על עבודת M.A. שהגיש באוניברסיטה העברית, ''הצדק החוזי בדין התלמודי'' (ירושלים, תשס"ב), בהנחיית פרופ' חנינה בן-מנחם ופרופ' משה הלברטל. המבקש להרחיב את דעתו בנושא מוזמן לעיין שם. 1. ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מ"ח(4) 749. 2. בית המשפט קיבל חוות דעת מקצועית שקבעה שדמי השדכנות המקובלים ב"מקרים קשים" אינם עולים על 3,000. 3. במוקד פסק הדין עמדה גם עילת העושק בחוזים. ראה על כך מ' ויגודה, 'על העושק בדיני החוזים', פרשת השבוע, חיי שרה, תשס"ג, גיליון מס' 97. 4. וראה גם ע"א 865/76 לופז נ' שושני, פ"ד לא(3) 748, בעמ' 751; ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, בעמ' 419; ע"א 593/76 איילון נ' ועד הבית מרחוב מורדי הגטאות, פ"ד לא(1) 808, בעמ' 811. וכן הסבירו פרידמן וכהן: "העובדה כשלעצמה שקיים פער (ואפילו פער ניכר) בין מה שניתן למה שנתקבל, אין בה, לפי הדין האנגלי, כדי לפגום בחוזה. זהו גם המצב בשיטתנו. דיני 'התמורה ההוגנת' לא אומצו על ידי החקיקה המקומית" (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (תל-אביב תשנ"א), עמ' 22). 5. וראה גם ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ה), עמ' 46-45. ונעיר בדרך אגב שאמנם בפסק הדין הנזכר הצטרף השופט יצחק זמיר למסקנתו של השופט לוין, אלא שעיון מדוקדק בדבריו מעלה שלא דחה את תפיסתו העקרונית של השופט קדמי, אלא רק את יישומה המעשי במקרה זה. לדבריו: "שכר של מאה אלף דולר כדמי שדכנות הוא בוודאי שכר גבוה. אולם האם הוא גם שכר מוגזם? אין בידי נתונים לומר זאת. התשובה תלויה בנתוני השאלה... אישה אינה סחורה עוברת לסוחר שיש לה מחיר שוק, ודמי שדכנות אינם דומים לדמי תיווך בעיסקת מקרקעין. שבדרך כלל דמי תיווך בעיסקת מקרקעין נקבעים כאחוז מן המחיר, ואילו דמי שדכנות תלויים, במידה רבה, בנפשות הפועלות ובנסיבות המקרה. כיוון שכך, אין הכרח ששכרו של שדכן המצליח להשיא בני-זוג יפחת משכרו של עורך-דין המצליח להפריד בני-זוג". 6. ראה למשל P. S. Atiyah, The Rise and Fall of Freedom of Contract (Oxford, 1979), p. 779; J. Gordly, "Equality in .Exchange", 69 Cal. L.R. 1587, 1655 (1981) לדוגמאות מן המשפט האמריקאי, ראה Calamari & perillo, Contracts, (St. .Paul Minn., 1987), p. 397 7. A. A. Leff, 'Unconscionability and the Code - The Emperor's New Clause', 115 U. Pa. L. Rev. 485 (1967). 8. אסתפק בציון ספרו של א' זמיר, פירוש והשלמה של חוזים (ירושלים תשנ"ו), המוקדש כולו לנושא זה. 9. ראה פירושיהם של רס"ג, רש"י, רמב"ן, ספורנו וחזקוני לפסוקים אלו. וראה גם פ' דיקשטיין, ''מחיר צדק והונאה'', המשפט העברי א (תרפ"ו), עמ' 15, 17, 32; א' אהוביה, "מה היא 'הונאה'?", בית מקרא יח (תשל"ג), עמ' 53-54. 10. ואכן כך פרשו מפרשים אחדים (היינו שהפסוק דן בטעות במספר השנים ולא בטעות בהערכת שווין), וזאת כדי ליישב את הפסוק עם הלכת המשנה (בבא מציעא ד, ט), לפיה אין הונאה לקרקעות. ראה פירושי הרמב"ן וספורנו לפסוק זה. וראה עוד להלן, הערה 23. 11. זאת בהנחה שהמילה "מקנה" מתפרשת ככסף המכירה. ראה ויקרא כה, נא. 12. ראה בבא מציעא נ ע"ב - נא ע"א; רש"י, שם, ד"ה ומחזיר הונאה; תוספות שם, ד"ה אמר רבא. 13. משנה, בבא מציעא ד, ד. אך במשנה זו חולק ר' יהודה על דעה זו. וראה גם תשב"ץ, חלק ד, טור ב (חוט המשולש), סימן יא. 14. ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב משה, פ"ד מג(1) 441. 15. לפיכך, ייתכן שתחת הנוסח ''אדם לאדם - אדם'', יש להעדיף את הנוסח ''אדם לאדם - אח''. דברים אלו מצריכים עיון נפרד, שבמסגרתו יש לעיין בשימושים המטפוריים הבאים בתורה לתאר את מבנה החוק והחברה. 16. י' אחיטוב, על גבול התמורה, (ירושלים תשנ"ה), עמ' 323. וראה גם ש' בארון, היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל (רמת-גן תש"ך), חלק ג, עמ' 103. 17. שו"ת השיב משה, חו"מ, סימן קב. 18. ראה R. A. Tawney, Religion and the Rise of Capitalism (New York, 1926), pp. 32, 40-41. See also R. de Roover, "The Concept of the Just Price: Theory and Economic Policy", The Journal of Economic History 18 (1958), p. 418. למעשה, גישה זו באה כבר בכתבי אפלטון. ראה על החוקים, ספר יא, בתוך: כתבי אפלטון, כרך ד (בתרגום י' ליבס, שוקן תשכ"ה), עמ' 367. 19. רבנו ירוחם, ספר מישרים, נתיב ט, חלק ג. 20. ראה שו"ת הרא"ש, כלל יג, אות כ. 21. ראה ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רכז, סעיף ז. 22. הפוסקים נחלקו בשאלה: האם הונאה הפחותה משישית מותרת או אסורה אך אין סנקציה בצדה. ראה פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא כה, טו; ספר החינוך, מצווה שלז; פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ד, סימן כ. 23. רבות נכתב על הסתירה, לכאורה, הקיימת בין דין זה שבמשנה לבין פרשיית הונאה שבתורה שעניינה מכירת מקרקעין! וראה לעיל, הערה 10. אחד מן התירוצים המעניינים הוא של בעל תכלת מרדכי (יפה), בפירושו לויקרא כה, יד, אשר חילק בין מכירת מקרקעין בזמן שהיובל נוהג, שאז המכירה היא לזמן קצוב ועל כן דין המקרקעין כדין מיטלטלין שיש בהם הונאה, לבין מכירת מקרקעין בזמן שאין היובל נוהג, שאז נמכרים המקרקעין לצמיתות ועל כן אין בהם הונאה. 24. משנה, בבא מציעא ד, ט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכז, סעיף כט. 25. בבא מציעא נח ע"ב. 26. רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יג, הלכות ד-ה. 27. לאמצעים נוספים המאפשרים לצדדים לקבוע בהסכמה מחיר מופרז בחוזה בלא שיחולו עליו דיני הונאה, ראה ב' פורת, ''דין הונאת מחיר - יסודותיו, עקרונותיו וערכיו'', בתוך: כתר ד (תשס"ד, עורכים: י' בזק וש' אישון), עמ' 281, בעמ' 464. 28. רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יב, הלכות ה-ו. 29. משנה, בבא מציעא ד, ג. 30. ספר החינוך, מצווה שלז. 31. שהרי יש לשקלל מרכיבים חשובים אחדים, אותם נזכיר בקצרה: הדעת נותנת כי החתן היה מודע לגובה שכר השדכנות המקובל, ובכל זאת לא נמנע מלהתקשר בחוזה זה, ושמא יש לראות בכך מחילה על מחיר ההונאה; זאת ועוד, אפשר שאת פער המחירים שכאן יש להגדיר ככזה "שאין הדעת טועה בו", ואם כן יש להחשיבו כמתנה (ראה רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כז, הלכה ה); ולבסוף, מדובר בחוזה למתן שירות, שתחולת דיני הונאה עליו אינה נקייה מספקות (ראה שם, סוף פרק יג). |