כישורים ולא קשרים

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

שוויון הזדמנויות לפרשת המינוי של העושים במלאכת המשכן מקדישה התורה מקום ניכר. לאחר שתי פרשיות, פרשת תרומה ופרשת תצווה, העמוסות בפרטי פרטים על הכלים והבגדים במשכן, מידות ושיעורים (למעלה ממאתיים פסוקים!), מגיע בפרשה זו תור המינויים:

וידבר ה' אל משה לאמר. ראה קראתי בשם, בצלאל בן אורי חור בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשׁב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ, לעשות בכל מלאכה. ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך... ככל אשר צויתִך יעשו (שמות לא, א-יא).

ולא זו בלבד, אלא שכעבור כמה פרקים (שמות לה, ל-לה) שבה התורה ומונה את העושים במלאכה. וכל כך למה? פרשני התורה התחבטו בסוגיות אלה, ולמדו מהן פרקים גדולים ב"תורת המינויים" של עובדי ציבור ואנשי ציבור לתפקידים שונים: מהם הכישורים הנדרשים? האם קרבת משפחה או נגיעה אחרת פוסלת את המועמד? מהי דרך המינוי הראויה, האם על ידי מכרז פתוח1 או שמא בדרך ישירה? האם תנאי מחייב למינוי הוא שיהא מקובל על הציבור כולו? שאלות אלה מאפיינות אף את העיסוק הרב בסוגיה זו במשפט בן ימינו2, והן זכו למקום נכבד גם בחקיקה ובפסיקה במדינת ישראל3. להלן נעמוד על כמה מן העקרונות המנחים בסוגיה זו במשפט העברי, ונבחן את יישומם במערכת משפטה של "מדינה יהודית-דמוקרטית". רש"י, פרשן המקרא הגדול (אשכנז, המאה הי"א), נדרש לזהותם של שני ה"ממונים" הראשיים, אהליאב ובצלאל. ככל הנראה, נתקשה בשאלה: מה טעם נתפרש "ייחוסו" של בצלאל, עד שהוזכר לא רק שם אביו, כנהוג במקרא, אלא גם שם סבו: "ובצלאל בן אורי בן חור"? והוא אומר ש"חור" הנזכר כאן הוא בנה של מרים4, היינו: קרוב משפחתו של משה. רש"י מבקש ללמדנו שחובה על העוסקים בתורת המינויים לפעול ל"גילוי נאות" של העובדות ופירוט קרבת המשפחה בין הממנה והמתמנה, כדי למנוע ניגוד עניינים אפשרי ולהבטיח שקיפות מלאה של דרך המינוי5. לעומת ייחוסו הנכבד של בצלאל, שותפו למלאכה, אהליאב בן אחיסמך, בא ממשפחה "אנונימית" שלא השתייכה לאליטה. ואף בכך ראו חכמינו, ורש"י בעקבותיהם, מסר גדול. וזה לשונו6:

ואהליאב - משבט דן, הן הירודים שבשבטים, מבני השפחות. והשווה אותו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים [=שבט יהודה], לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע [=עשיר] לפני דל" (איוב לד, יט).

עֶקרון שוויון ההזדמנויות - "ולא ניכר שוע לפני דל" - עֶקרון-יסוד הוא בתורת המשפט הציבורי, לאמור: הכישורים - לא הקשרים - הם שצריכים לקבוע את כשירותו של אדם לתפקיד בלא קשר למוצאו המשפחתי או שיוכו החברתי או מעמדו הכלכלי7. אף צריך שיהיו הכישורים הנדרשים רלבנטיים לתפקיד: חכמה, תבונה, "דעת בכל מלאכה", "לחשׁב מחשבת לעשות בזהב, בכסף ובנחושת" (שמות לא, ג-ו). אין די בתאורטיקנים חולמי חלומות, אלא יש צורך בכושר עשייה מוכח; אין די באומנים וטכנאים, אלא יש צורך גם באָמן המסוגל "לחשוב מחשבות", לנצל את כוח היצירה שבו כדי להפיח בגושי הכסף והזהב נשמה יתרה שהיא דבר נחוץ למשכן ה'. גם יחסי אנוש טובים ויכולת לעבוד בצוות הן מן המידות הנדרשות: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב... ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים" (שמות לו, א-ד). על חשיבות יכולתו של המתמנה לעבוד עם שאר העושים במלאכה, עמד בעל ספר "החינוך" (ספרד, סוף המאה הי"ג):

וכל חכם לב יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי החיים8 שאינם בני שׂכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש מַשׂכלת לדעת יוצרם וכו' (מצווה תקן).

גם בית המשפט העליון התחשב בנקודה זו, משבא לפסול כשירותו של אדם לתפקיד ציבורי משום שהוא "איש ריב ומדון"9. על דעת הקהל פרשת מינוי בצלאל ואהליאב ממנה יתד ממנה פינה להלכה הגדולה שנקבעה במשפט העברי, ולפיה לא די שיהיה המועמד כשיר לבצע את התפקיד, אלא רצוי ואף ראוי שיתקבל המינוי "על דעת הציבור". כך יובטח אֵמון הציבור ברָשות ובפעולותיה. וכך אמרו חכמים:

אמר רבי יצחק: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל). אמר הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפניי לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הגון, לפנינו לא כל שכן (ברכות נה ע"א).

לאמור: רק משסמך הציבור את ידיו על המינוי, והמינוי רצוי בעיניו, ניתן לו תוקף. עדות מופלאה ליישומה של הלכה זו למעשה עלתה בידינו משתי עדויות, ממזרח וממערב. העדות הראשונה באה לידינו מתשובתו של ר' משה סופר, החתם סופר, מנהיגה של היהדות האורתודוקסית בהונגריה בסוף המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט. החתם סופר נתבקש להתייחס לשאלת כשירותו של רב פלוני לכהן במשרתו אף שנכפה מינויו על בני הקהילה, תוך שימוש בכוח הכפייה של השליט המקומי. ואלה דבריו:

הגיעוני נעימות ידידותם ונפשם היפה בשאלתם להורות להם הדרך ילכו בה10 נידן [=עניין] רב אחד אשר השׂתרר עליהם11 מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהילה, רק על פי פקידה [=פקודה] ממקום גבוה על גבוה12, והלך וישב לו על כסא הרבנות בעל כרחם, שלא ברצונם. האותיות שאלוני13 מה משפט האיש הזה על פי דת תורתנו הקדושה, האם מחוייבים או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות, ואם כדין עשה או לא? תשובה: הרב הזה, ואם [=וגם אם] גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קָרת [=להתמנות למשרה הרמה] בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלוא כה אמרו במסכת ברכות (נה ע"א): "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם נמלכין בציבור, שנאמר: ראו קרא ה' בשם, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת (שמות לה, ל). אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הגון לפניך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפניי לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם לישראל: הגון לפניכם בצלאל" וכו'. ומעתה ישפוט אדם: אם בצלאל, שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, וצִוה עליו הקב"ה על ידי שלוחו הנאמן, משה רבנו עליו השלום, ולא רצה להכריחם להתמנות שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמנויות מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?!

אף על פי שאין לעשות מינוי כפוי מעין זה, מהרהר החתם סופר שמא אין לפסלו בדיעבד, למרות הפגם שדבק בו:

אך בכל זה, אף על פי שאין להתמנות אלא על פי רצון הציבור, מכל מקום אם מינה אותו המלך והשר - דינו דין, דקיימא לן: [=שקיימת בידינו הלכה:] דינא דמלכותא - דינא [=דין המלכות - דין מחייב הוא], אך שהדיין מחוייב להודיע להשררה [=לשלטון שמינה אותו] שאין רצונו לקבל על עצמו התמנויות [=מינוי] זה שלא ברצון הקהילה. ואז, אם השר כופהו על כרחו, אז: דינא דמלכותא - דינא. אך אם לא הודיעהו להשר כך, ומכל שכן אם הוא השתדל לעצמו הממשלה [=להשיג מינוי זה] - הרי הוא אדם שאינו הגון, ומצווה להודיע להשר שהדיין הזה עושה שלא כהוגן, ולא ישב על כסא ישראל, ולא ידרוך בארמנותינו. וברוך ה' כי תלי"ת [=תהילה לאל יתברך] רוב כל שרי ארצנו אנשי חסד המה, וחסים על ישראל, ורוצים בקיום הדת ולא להרסו. ע"כ [=על כן] לכשיודיעוהו להשר, ישמע ויאזין וירחם ויסיר זרוע רמה מעל קהילות ישראל.

העדות השנייה עלתה רק בעת האחרונה מפנקס קהילת יהודי תוניס, וזמנה לפני כמאה ושבעים שנה:

בהיות שהחו"ש [=חכם והשלם] הרב דוד בונאן14, יצ"ו [=ישמרהו צורו וגואלו], עמדו כמה יחידים מהק"ק פורטוגיזיס [=מהקהילה הקדושה פורטוגזים], ומינוהו להיות דיין בהק"ק הנזכרת. וכאשר נתמנה, עמדו כמה יחידים אחרים וערערו על המינוי הנזכר. ואחר שישב החכם הנזכר דיין איזה שבועות, כאשר ראה ראו בלבול הקהל מחמת המינוי, אשר נתמנה שלא ברשות כל הקהל, עמד וסילק את עצמו מלהיות עוד דיין. הן עתה אנו החתומים מטה מודיעים ידיעה נאמנה שמאז [=מכאן] ואילך, שלא יוכל שום חכם להתמנות להיות דיין על הקהל, לא החכם הנזכר להיות דיין עוד ולא חכם אחר, אלא דווקא ברשות כל הקהל למגדול ועד קטן. ואפילו יחיד אחד עיכב במינוי הדיין שרוצים למנות, אין שאר הקהל שרוצים יכולים למנות לדיין אלא דווקא ברשות אותו יחיד שעיכב. ואם עברו איזה יחידים ומינו לדיין בלתי רשות כל הקהל כולם, מעתה אותו המינוי בטל ומבוטל, ואין אותו המינוי נחשב לכלום. ועד"א [=ועל דבר אמת] וצדק כו"ח [=כתבנו וחתמנו] שמותינו ביום י"ג לחודש כסלו התקצ"ג [5.12.1832] ליצירה וקיים15.

מינוי קרובי משפחה הפתגם העממי אומר: "במקום שיש קשרים, אין צורך בפרוטקציה". מימות עולם, ביקשו מיני "קרובים" ו"מקורבים" להתמנות לתפקידים ציבוריים בעיקר (ולעתים אף רק) בגלל קשריהם לגורם הממנה, לא בשל כישוריהם. במשפט העברי יש בעניין זה התפתחות מעניינת. מצד אחד, בשל שיטת המשפט הציבורי המבוססת במידה רבה על עקרונות שלטון "מלוכניים", נקבע דין "ירושה" בהורשת משרות ציבוריות, מאב לבן. ראשיתו של הדין בדיני המלכות, וממנו הוא הורחב לכל מינוי שיש בו "שררה". ואולם ברבות הימים צומצמה תחולתה של "זכות" זו עד למינימום, והיא סויגה בחובה שהבן המבקש להתמנות תחת אביו עומד בקריטריונים הנדרשים מבחינה מהותית לתפקיד. וכך אומר הרמב"ם בעניין זה:

ומאחר שמושחין המלך, הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ)... ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל - ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם (הלכות מלכים א, ז).

ותוך כדי דיבור, מסייג הרמב"ם כלל זה:

והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה, אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל וכו'.

במשך מאות שנים, נוצרה ספרות ענֵפה במשפט העברי בנושא "ירושת שררה", וחכמים ביקשו למצוא איזון בין המנהג והמסורת לבין הרצון למנות את האנשים הראויים ביותר לתפקיד ולשמור על אֵמון הציבור בפעולת הרָשות הציבורית. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך הד לגישה אחרת במקורות המשפט העברי בא לידי ביטוי מופלא בסיפור פטירתו של עקביא בן מהללאל, מגדולי התנאים:

בשעת מיתתו [=של עקביא]... אמר לו [=בנו]: אבא, פַּקד עליי לחבריך! [=צווה לחבריך שימנו אותי]. אמר לו: איני מפקד. אמר לו: שמא עילה [=אשמה] מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך16.

הד לגישתם השלילית של חכמים לנפוטיזם - העדפת קרובי משפחה שלא כדין, מצוי בכמה מן המקורות17. נביא כאן אחד מהם, המבטא את התייחסותם של החכמים לעניין זה בחריפות:

אוי לי מבית בייתוס18, אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנן, אוי לי מלחישתן [=עצתם הרעה]. אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן [=לשון כתיבתם העוקצנית והחריפה?]. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן [=אלימותם], שהן כהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהן אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות19.

ניגוד העניינים האפשרי במינוי אנשים שיש להם קרבת משפחה מדרגה ראשונה בא לביטוי בהלכה שנשנתה בתלמוד הירושלמי: "אין מעמידין שני אחין פרנסין. רבי יוסי עבד חד מן תרין אחין [=ר' יוסי מינה אחד משני אחין לתפקיד מסוים, אך נמנע מלמנות גם את אחיו לתפקיד אחר]. עייל ואמר קומיהון [=נכנס ואמר לפניהם]: לא נמצא לאיש פלוני [=לאח] דבר עבירה, אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין (פאה ח, ז; כא ע"א). מקורות רבים במשפט העברי מגנים בחריפות מינוי שיסודו בשיקולים זרים. אופיינית לעניין זה הערתו הסרקסטית של רבי יעקב חאגיז (ירושלים, המאה הי"ז) על מינויים שהושגו באמצעות ממון: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור" (לקט הקמח, הלכות הסכמות ותקנות). מינויים וממנים במשפט הישראלי המשפט הישראלי הקדיש פרק נרחב לסוגיית המינויים. בעקבות חילופי השלטון התדירים וריבוי המינויים לדירקטורים בחברות הממשלתיות וברשויות מנהל אחרות, נזקק בית המשפט לדון כמה פעמים בשאלת כשרותם של המינויים וכשירות המתמנים למשרות השונות. הכלל הגדול בכגון דא נוסח בפס"ד דקל, מפי השופט אֵלון20:

רשות ציבורית הממנה עובד בשירות הציבורי, פועלת כנאמן הציבור. וכלל גדול בידינו שנאמנות זו צריך ותופעל בהגינות, ביושר, ללא שיקולים זרים, ולטובת הציבור שמכוחו ולמענו מסורה סמכות המינוי בידי הרָשות הממנה.

וממילא:

המינוי הפוליטי מהווה הפרת אֵמון של הרָשות המבצעת כרָשות ציבורית, כלפי הציבור. הוא עלול לפגוע באֵמון הציבור בשירות הציבורי. הוא פוגע בעֶקרון השוויון. הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי הציבור, שאינם נדרשים להוכיח במסגרת מכרז את היותם הטובים ביותר. הוא עלול להביא לתופעה בה הקשרים קודמים לכישורים, והפוליטיקה במובן הצר הופכת לגורם המרכזי למינוי... הוא עלול להביא להשחתת המוסר הציבורי... על ידי כל אלה פוגע המינוי הפוליטי בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, של תפיסתנו העֶרכית את מהותו של השירות הציבורי ושל האמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת21.

סוף דבר: עמדנו על מקצת טעמי מינויים במשפט העברי, ויותר, הרבה יותר, ממה שכתבנו לפניכם כאן מצוי במקורות המשפט העברי לדורותיהם, וכל הרוצה ליטול מהם חכמה, בינה ודעת לעשות במלאכת המינויים - יבוא ויטול מלוא חופניו.

הערות: * אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט". 1. השווה להליך המינוי של דיינים: "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקים: כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו - עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית הדין הגדול" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב, ח). 2. ראה לדוגמה: י' זמיר, "מינויים פוליטיים", משפטים כ (תש"ן) 19; י' זמיר, "מינויים פוליטיים בביקורת שיפוטית", משפטים כא (תשנ"א) 145; ד' דרי, מינויים פוליטיים בישראל, תל-אביב תשנ"ג. 3. ראה לדוגמה: חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט - 1959; חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה - 1975, פרק ג. 4. רש"י, שמות לה, ל. 5. וכך נוהגים הלכה למעשה. 6. רש"י, שמות לה, לד. 7. השווה להוראה הכללית הקבועה בדין הישראלי לגבי כלל העובדים: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת ... גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם". 8. כוונתו היא לאיסור כלאי בהמה, "לא תחרש בשור ובחמר יחדו" (דברים כב, י), שבו עוסק המחבר בדבריו. 9. ראה בג"צ 258/64, משה זילוניאס הידוע גם כמשה יערי נ' שר הדתות, פ"ד יט(1) 517. 10. על דרך הכתוב: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח, ו). 11. ניב זה שאול מטענת דתן ואבירם, בני עדת קרח, כלפי משה: "כי תשתרר עלינו גם השתרר". 12. על פי מליצת הכתוב: "כי גבה מעל גבה שמר, וגבהים עליהם" (קהלת ה, ז). 13. ראה ישעיהו מה, יא. 14. ר' דוד בונאן - מחכמי תוניס במאה הי"ט היה שותף לחיבור שו"ת "די השב". חברו של ר' יהודה הלוי, הדיין מגיברלטר. נפטר בשנת 1855. 15. י' אברהמי, פנקס הקהילה היהודית בתוניס, לוד תשנ"ז, סימן מב, עמ' 115. 16. משנה, עדויות ה, ו-ז. מסכת עדויות שונה בצורתה ובסדרה משאר המסכתות שבמשנה: היא אינה עוסקת בנושא אחד, אלא שנויות בה הלכות מעניינים שונים שהמכנה המשותף לכולן הוא שחכם אחד אמרן או העיד עליהן. 17. תיאור מעין היסטורי זה מסתמך על מציאות חיים שהיה בה לייחוס המשפחתי מקום מרכזי. על תופעה זו בעולמה של היהדות בתקופת בית שני, ראה: ג' אֵלון, "בניהם של חכמים", מחקרים בתולדות ישראל, ב, תל-אביב תשי"ח, עמ' 73-58. 18. בית בייתוס, בייתוסים: אחת הכיתות בימי בית שני שהיו קרובות לצדוקים. הבייתוסים כפרו בכמה מעיקרי האמונה: שכר ועונש, תחיית המתים, ועוד. 19. תלמוד בבלי פסחים נז ע"א. והשווה לעניין זה: סעיף 33 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959. 20. בג"צ 4566/90, דקל נ' שר האוצר, פ"ד מה(1) 33. 21. בג"צ 154/98, הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון. וראה עוד: בג"צ 932/99, התנועה לאיכות השלטון נ' יו"ר הועדה לבדיקת מינויים בשירות הציבורי, תקדין-עליון; בג"צ 6777/98, שרגא רוזנברג נ' הוועדה לבדיקת מינויים, תקדין -עליון.

---

---