אקדמות מילין

בשנים האחרונות ניכרת נטייתו של המחוקק הישראלי לצעוד קדימה בעקבות המתוקנות שבמדינות העולם ולהחמיר עם מטרידים למיניהם, המוצאים היתר לעצמם לפגוע בכבודו של הזולת על ידי רמיזות מיניות או דיבור או תנועות גסות.

אחד התיאורים הקדומים ביותר של הטרדה מינית של בעל מרות כלפי מי שנתון למרותו מופיע במעשה יוסף ואשת פוטיפר, האמור בפרשתנו¹.

לאחר שהורד יוסף למצרים, קנה אותו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים². לא עברו ימים רבים, והצלחתו של יוסף בבית אדוניו הביאה את פוטיפר להפקידו "על ביתו, וכל יש לו נתן בידו" (בראשית לט, ד). הכתוב חוזר ומדגיש את האמון המוחלט שנתן השר בעבדו, באמרו שעזב "כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה" (שם, ו).

ואולם היה סייג אחד לאמון זה. פוטיפר לא השאיר דבר ביד עצמו, "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". לפי פירושם של חז"ל³, אין "לחם" שבפסוקנו אלא לשון נקייה, כינוי לאשתו של בעל הבית, אשת פוטיפר⁴.

פירוש זה מסתבר לאור המשכו של הסיפור. באחד הימים בא יוסף, שהיה "יפה תואר ויפה מראה"⁵, לעשות מלאכתו בבית אדוניו, ואז:

ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף, ותאמר שכבה עמי⁶. וימאן⁷ ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים.

כדרכם של מקרי הטרדה מסוג זה, המטריד, במקרה זה המטרידה, אינו חדל מניסיונותיו⁸, ואינו מרפה מקרבנו עד שמזדמנת לו שעת כושר לכאורה:

ויהי כדברה⁹ אל יוסף יום יום¹⁰, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה¹¹. ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי, ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה.

עברה גוררת עברה. סופו של המעשה הביא את המטרידה, אשת פוטיפר, להעליל על קרבנה, יוסף, כאילו ביקש ממנה לשכב עמה¹². וכבר פירש רש"י ואמר שבשעה שקיימה יחסי אישות עם בעלה פוטיפר, אמרה לו: "כדברים האלה עשה לי עבדֶּך" (שם יט). כעונש על המעשה שלא עשה, הושלך יוסף לבית הסוהר.

מעשה ההטרדה בפרשנותם של חז"ל

כדרכם בקודש, מרחיבים חז"ל במדרשם את היריעה האמורה בתורה, ומשלימים את מה שחסר בסיפור המקראי. וכך נאמר באגדה התלמודית (סוטה לב ע"א) בעניין זה:

"ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו" - אמר רבי יוחנן: מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו.

"ויבא הביתה לעשות מלאכתו" - רב ושמואל. חד אמר: לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס¹³.

"ואין איש מאנשי הבית שם בבית" וגו' - אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש? תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם¹⁴, והיא אמרה להן: חולה היא. אמרה: אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה.

"ותתפשהו בבגדו לאמר" וגו' - באותה שעה באתה [=באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שיימחה שמך מביניהם ותיקרא רועה זונות? דכתיב: "רועה זונות יאבד הון" (משלי כט, ג). מיד: "ותֵּשב באיתן קשתו" (בראשית מט, כד). אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: ששבה קשתו לאיתנו. "ויפוזו זרועי ידיו" - נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו.

לפי דעות אחרות במדרש זה, נטלה אשת פוטיפר את יוסף לסיור בארמונה והכניסה אותו "מחדר לחדר ומקיטון לקיטון, עד שהעמידה אותו לפני מיטתה", והייתה עבודה זרה חקוקה למעלה ממנה. נטלה סדין וכיסתה את פניה של עבודה זרה, לפי שהייתה יראה מפניה. אמר לה יוסף: מפני עבודה זרה את מתייראת, ומפני הקב"ה שעיניו משוטטות בכול, אין את מתייראת? ואכן, העלו חכמים על נס את עמידתו של יוסף בניסיון זה, ומכאן ואילך הוא מכונה בפיהם "יוסף הצדיק"¹⁵.

מעשי הטרדה בספרות השו"ת

שכיחותן של עברות המין, למן המעשים ה"קלים" כהטרדה מינית ועד לעברות מין חמורות כאונס, משתקפת בספרות השו"ת, ספרי השאלות והתשובות. בדרך כלל, ספרות זו, כשאר מקורות המשפט העברי, נוקטת "לשון נקייה". כשמגיעים הדברים לדברים "שהצנעה יפה להן", היא מקמצת במילותיה, עתים מגלה טפח אך לרוב מכסה טפחיים. יתר על כן, ספרות זו אין לה עניין בתיאור תופעת ההטרדה, אלא אם יש בדבר נפקות משפטית. אף על פי כן, גם במגבלות הללו, יכול עיון שיטתי במקורות לגלות עד כמה היו תופעות אלה נפוצות גם בעולמה של היהדות בכל הדורות¹⁶.

חכמי ההלכה נדרשו למקרים שהובאו לעיונם, וביקשו לתת להם פתרונות הן במישור העונשי הן במישור החברתי והחינוכי. כך, למשל, נדרש הריב"ש, רבי יצחק בר ששת¹⁷, מגדולי ההלכה בספרד וצפון אפריקה במאה הי"ד, לשאלה שהפנו אליו בָּרורֵי העבֵרות, הממונים על אכיפת דיני העונשין של קהל אלגזירה, העוסקת במעשה הטרדה מינית:

על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות.

ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות.

והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה.

ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. והוא אמר לה: ולמה לא אמרת עד עתה? וענתה אליו: כדי שלא יהא קטטה לבעלה עם יהודי בעולם.

ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד.

ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהיתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר מששה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.

כבמקרים אחרים של עברות מין, עמד הריב"ש בפני בעיה לא פשוטה. מצד אחד, נסיבות האירוע הצביעו על חשד ממשי לקיומה של עברה, אלא שהיעדרן של ראיות קבילות מנע ממנו להרשיע את החשוד. מכאן תשובתו המבקשת לאזן בין הרצון להימנע מהרשעת אדם על יסוד עובדות נסיבתיות בלבד לבין הצורך למנוע עברות מסוג זה והרתעת עבריינים אחרים:

מאחר שאין לאלגוה"ר עדים על טענתה כנגד יצחק כהן הנזכר, אין ראוי להאמינה בדיבורה לבד ולחשדו בדבר כעור ולייסרו ולהענישו. אבל כדי להפרישם מאיסור, ראוי לצוות עליו בכוח נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע, וכן שלא ידורו בשכונה אחת, וכן אם מוחזק בעיניכם כחשוד על העריות, אף אם אין עדים בדבר, ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה, שתבדילוהו מכם לרעה ושתדחוהו בשתי ידים... וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, וזו לשונו¹⁸: "וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה, והעם מרננין עליו שהוא עובר על העריות, והוא שיהיה קול שאינו פוסק, כמו שביארנו. ולא יהיו לו אויבים ידועים, שמוציאין עליו שמועה רעה. וכן מבזין את זה ששמועתו רעה, ומחרפין את יולדתו בפניו.

אסורה לבעלה ובועלה

תיאור מרתק של מעשה שראשיתו ככל הנראה¹⁹ בהטרדה מינית וסופו בניאוף²⁰ וקיום יחסי מין אסורים בהסכמת שני הצדדים מתואר בשו"ת המהרי"ט²¹, רבי יוסף בן משה מטראני, מגדולי ההלכה בצפת ובקושטא בראשית המאה הי"ז. לפי המתואר בתשובה, אירע המעשה בקושטא שבטורקיה בשנת שפ"ה (1625):

קראו אותנו לחצר אסכנדר' גיליבי, ותהי צעקת העם גדולה²² על אשת יהודה גור²³ והרשע כלב הצורף, כי פעמים רבות היה זה הרשע יוצא ובא בבית האשה, והשכנות היו שומעות דיבתם רעה. וגם שפחה היתה לה, והיתה אומרת לשכנות כי זה הרשע היה עובר עבירה עם גבירתה. והשכנות פעם אחת ראו שהיה מחבקה ומנשקה, ופעם אחת ראו שהיה מכניס ידו לתוך חיקה, ופעם אחרת ראתה שכנה אחת שהיו שוכבים זה אצל זה על קאביסא"ל [=דרגש] אחד. ושכנה אחרת אמרה שבכל פעם שהיה נכנס הארור הזה, היתה השפחה יוצאת לחוץ תכף...

והנה אך זה היום שראתה השכנה אשת רבי משה עבי"ץ, יצ"ו, שנכנס כלב זה ובעלה איננו שם בבית, חששה לדבר עבירה, ועלתה לראש הגג שיש שם חרך אחד שיכולה להציץ משם ולראות, וראתה את הרשע הזה שהיה שוחק ומהתל עמה, ומניח ידו על צוארה, והיא היתה עושה הפאשטילי"ש [=סוג מאפה], ושוב קמה לאפותם בתנור, והרשע הזה היה מחבקה ומשתגע עמה.

ירדה ואמרה לשכנה פלונית: הנה הרשע הוא שם, וכזאת וכזאת הוא עושה. אמרה לה האשה: שובי וצפי וראי, וכשתראה דבר עבירה תצעקי. היא עלתה והציצה, וראתה אותם שוכבים זה על גב זה בקרקע סמוך לתנור כדרך המנאפים, וצעקה ואמרה פלונית: הנה ראיתי אותך. וזה הרשע, כששמע וקם על רגליו וידו מחזקת במבושיו באבר מגולה, והיא צעקה צעקה גדולה, והיתה אומרת: אש היא, עד אבדון תאכל. והשכנה הנזכרת עודנה שם, ובעלה הר' משה עבי"ץ הנזכר, והיתה צועקת מרה: כזאת ראיתי בעיני גוף המעשה. הלכו, ולצעקתה נקבצו האנשים והנשים, ובאותו המקום נמצא טיפת זרע, לפי מה שבחנו והכירו הרואים. כל זה העידו הנשים הנזכרות בפניה ובפני בעלה ר' יהודה גור, והיה אומר שלא היה מאמין זה על אשתו, והיינו מוכיחים אותו בדברים, שניכרים דברי אמת.

חמת הבעל הנבגד בערה בו עד להשחית. מהרי"ט מתאר את תגובתו למשמע אוזניו כך:

עמד ולחש באזנינו כי במרמה הוא אומר שאין מאמין הדברים, לפי שיש בדעתו להמית גם שניהם, הנואף והנואפת, בסם המוות. לכן הוא כמחריש עד הקימו מזימות לבו.

כדי לשכנעו לומר את האמת, נטלוהו הדיינים לבית הכנסת:

אחר זאת הוצאנו כל איש מעלינו והלכנו לבית הכנסת, ואמרנו לו: הנך רואה בעיניך הדברים המכוערים הללו. מה אומר לך לבך בדבר הזה? אמר: כבר אמרתי אליכם שבדעתי להמית אותה בסם המוות, כי בעוונותי הרבים זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ומתיירא אני מקרוביה פן יתבעו הכתובה ממני מִשָלֵם.

אמרנו לו: אם לבך מאמין שנעשתה התועבה הזאת, כלה גרש תגרש והמת אל תמיתנה, או ה' יגפנה או יומה יבוא. ואם עדיין לבך נוקפך, שהדבר ספק אצלך, נחקור עוד בדברים עד יצא הדבר לאור. אמר לנו: אל תחושו לחקור, כי ניכרים הדברים לי ויודע אני בהם. והנה היא מעכשיו אסורה עלי²⁴, ובימים אלו אשכב אני לבדי והיא לבדה, עד אשר אדע מה אעשה לה. אמרנו לו: אין לך רשות לפגוע בה כלל. רק מאחר שהיא אסורה עליך, תפטור אותה בגט כשר, ומעתה תלך למקום אחר ולא תתייחד עוד עמה.

הטרדה מינית במשפט הישראלי

כאמור בראש דברינו, לא התייחס המחוקק הישראלי במשך שנים הרבה בחומרה מיוחדת לעברות הטרדה מינית, והן "נבלעו" בין שאר העברות הקבועות בחוק העונשין, כל מקרה לפי נסיבותיו. יחד עם זאת, נקבעו הוראות משמעתיות בעניין זה, כגון בסעיף 43.422 של התקשי"ר, שקבע: "לא יעשה עובד מעשה בעל אופי מיני כלפי עובד אחר, אם יש במעשה כדי לפגוע באותו עובד או בכבודו או כדי להטרידו, או אם המעשה נעשה שלא בהסכמתו, במפורש או מכללא". סעיף 43.421 לתקשי"ר אף קבע מהו מעשה שאסור לעשותו: "מעשה בעל אופי מיני - לרבות דיבור או רמיזה". הגדרה זו אומצה מאוחר יותר גם בפסיקה²⁵.

הגברת המוּדעות בעברות מסוג זה יחד עם פעילות נמרצת של ארגונים שונים הביאו לכך שבשנת תשנ"ח-1998, נתקבל בכנסת החוק למניעת הטרדה מינית, שמטרתו (סעיף 1 לחוק) "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".

סעיף 3 לחוק זה מביא רשימה של מעשים העשויים להיחשב בנסיבות מסוימות כהטרדה מינית, ובהם: מעשים מגונים; הצעות חוזרות ונשנות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם שהבהיר למטריד שאינו מעוניין בהצעותיו; התייחסויות חוזרות ונשנות המתמקדות במיניותו של האדם, אם הבהיר המוטרד למטריד שאינו מעוניין בהתייחסויותיו; התייחסות מבזה או משפילה ביחס למינו של האדם או למיניותו, לרבות נטייתו המינית. אם יש יחסי מרות בין המטריד למוטרד, כגון יחסים בין מבוגר לקטין או חסר ישע או יחסי מטפל-מטופל או יחסי מעביד-עובד, ייחשבו המעשים הנזכרים לעיל בגדר הטרדה מינית, "גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות".

לאחר חקיקת החוק, החלו בתי המשפט ובתי הדין המשמעתיים להשתמש בו בהרחבה. תוך זמן קצר נוצרה פסיקה ענפה בתחום זה, וגם חוקרי משפט ותחומים אחרים, בחנו היבטים שונים של חוק זה והפכו בו שוב ושוב²⁶.

סוף דבר: עיון במקורותיו הענפים של המשפט העברי בסוגייה זו מלמד כי "מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש". יצר לב האדם רע מנעוריו, ו"אין אפוטרופוס לעריות". כאז, כן היום, חובת החברה היא לרסן יצרים אלה, ולמנוע מצב שבו יהפכו אמצעי לפגיעה בכבוד האדם ובחירותו.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, סגן הדיקן ומנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", מלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים משפט חוקתי ומשפט עברי.
1. יש כאלה שרואים כך את מעשהו של יעקב, הרואה את רחל הרועה שבאה עם צאן אביה ומיד ניגש אליה, בלי אומר ודברים, ומנשקה (בראשית כט, יא). כנגד פרשנות זו יצא בחריפות רבי יוסף אבן כספי (פרובנס, המאה הי"ד): "ראיתי את העם כמתאוננים על יעקב שעשה זה הפריצות, והפרט החסידים מעמנו והזקנים. ואני חי ה', איני מצטער על מקרא זה, אבל אומר עם זה שאין מנהג הארץ לנשוק בפה או בלחי, וחלילה לו ולנו שהיה זה בפה רחמנא ליצלן...". תיאור מרתק של ניסיון פיתוי מופיע בתיאור האישה הזונה בדברי החכם מכל האדם: "והחזיקה בו ונשקה לו... יצאתי לקראתך, לשחר פניך ואמצאֶך. מרבדים רבדתי ערשי, חטֻבות אֵטון מצרים. נפתי משכבי, מר אהלים וקנמון. לכה נרוה דדים עד הבקר, נתעלסה באֳהבים" (משלי ז, טו-יח).
2. לפי פירוש מדרשי קדום בתרגום המיוחס ליונתן, הונע גם פוטיפר על ידי תאוות המין שלו, ונסתרס כעונש על כך: "ראה אותו שהוא יפה לעשות עמו משכב זכור, ונסתרס" (בראשית לט, א).
3. בראשית רבה פו, ו; רש"י על אתר. פרשנים אחרים, דוגמת החזקוני, מפרשים פסוק זה כפשוטו, ואומרים שפוטיפר לא התיר ליוסף לאכול מלחמו, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה הִוא למצרים" (בראשית מג, לב). וראה רמב"ן ואבן עזרא על אתר.
4. כגיבורות רבות אחרות במקרא, אישה זו אינה נזכרת בשמה, והיא מתייחסת רק אחר בעלה, דוגמת אשת נח ואשת מנוח. לעומת זאת, נזכרו נשים אחרות במקרא בשמן, כגון: שרה אשת אברהם ומלכה אשת נחור (בראשית יא, כט); דבורה אשת לפידות (שופטים ד, ד). מקורות מאוחרים יותר, דוגמת ספר הישר, "חשפו" את שמה: זליכה.
5. הלשון הכפול שבפסוקנו נזכר לראשונה אצל רחל, אמו של יוסף: "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז), ותלו חכמים את יופיו של יוסף בגֵּנים המשפחתיים שלו: "זרוק מקל לאוויר - והוא חוזר לשורשו" (בראשית רבה פו, ו). וראה רש"י שם: "'יפת תואר' - הוא צורת הפרצוף, 'מראה' - הוא זיו קלסתר". מדרשי חז"ל ופרשני המקרא הראשונים הפליגו רבות בתיאור יופיו של יוסף, כגון: "מסמסם בעיניו [=מתאפר], מסלסל בשערו ומתלה בעקביו [=נועל נעליים בעלות עקבים גבוהים]"; "חתוך איברים נאים". רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות בצרפת, מפרש טעמה של משיכה זו בדרך שונה: "כי היה יוסף איש יפה תואר, ואנשי הארץ אחיהם כושיים, לא הורגלו באדם יפה, ותבער בה אהבתה". וראה י' גליס, תוספות השלם, אוצר פירושי בעלי התוספות על התורה (ירושלים תשמ"ה), עמ' צד. הנצי"ב אומר שתיאור זה בא ללמד שאף עבודתו בבית אדוניו לא השחיתה את יופיו.
6. בעלי התוספות, הנזכרים לעיל, בהערה 5, הפליגו ואמרו: "שכבה עמי - בכל עניין שתרצה, כדרכה או שלא כדרכה".
7. תיבה זו מוטעמת בטעם "שלשלת", שהוא מן הטעמים הנדירים במקרא. בעלי התוספות, הנזכרים לעיל, בהערה 5, ראו בו רמז לאיום שהשמיעה כלפיו: "אמרה לו: נאסור אותך בשלשלאות של ברזל. אמר לה: ה' מתיר אסורים".
8. ראוי לציון פירושם של חז"ל, שדרשו את הטרדת יוסף דווקא לשבחה של אשת פוטיפר, שנתאוותה להעמיד צאצאים מיוסף הצדיק, כמו שעשתה תמר לחמיה יהודה (בראשית לח).
9. כשלא עלתה יפה פנייתה אליו בלשון רכה, "ותאמר", נקטה לשון קשה, לשון "דיבור". וכבר פירשו כן בעלי התוספות, ואמרו: ביום הראשון דיברה עמו דברי פיוסין, למחר מגזמת אותו [=מאיימת עליו]. תיאור מלבב של מעשי הפיתויים השונים מופיע אצל ל' גינצברג, אגדות היהודים, כרך שלישי (בתרגום הרב מ' הכהן, רמת-גן תשכ"ח), עמ' 22.
10. הפרשנים ראו בחזרה זו ביטוי לאינטנסיביות של מעשה ההטרדה.
11. חז"ל ופרשני המקרא דרשו כפל ביטוי זה כמכוון לקיום מגע מיני בדרכים שונות. כגון: "'לשכב אצלה' - אפילו בלא תשמיש" (סוטה ג ע"ב ורש"י על אתר). וכן פירש אבן עזרא: "'לשכב אצלה' - אפילו לשכב במקום קרוב ממנה. 'להיות עמה' - לדבר שיחות". וראה רמב"ן על אתר, שהבחין בין לשון "וישכב עם" לבין "וישכב אצל".
12. לפי פירוש מדרשי אחד, התרגום המיוחס ליונתן, לא הסתפקה אשת פוטיפר בהאשמת יוסף, ובדתה ראיות: "הטילה חלבון ביצה במיטתה, וקראה לאנשי ביתה, והראתה להם: ראו שכבת זרע שהוציא זה" (בראשית לט, יד). ואולם ביקש פוטיפר מן הכמרים של מצרים לבדוק הדבר, ואמנם הם "בדקו ומצאו שזה חלבון ביצה, ולא הרגוהו". בניסיונה לנצל את היעדר העדים למעשה כדי להטות הדין לטובתה, עושה אשת פוטיפר שימוש ציני ב"צעקה" וברטוריקה מתוחכמת, המנצלת את שנאת ה"זר" וה"אחר": "ראו הביא לנו איש עברי", "בא אלי העבד העברי". וראה נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית (ירושלים תשכ"ו), עמ' 294; א' סימון, בקש שלום ורדפהו (ת"א תשס"ב), 64. בדומה לכך, ביקשו אחי יוסף לבדות ראיות ולהטעות את יעקב אביהם על ידי הכתמת כותונת יוסף בדם. על ראיות חפציות במשפט, ראה: א' וולף וי' נובוסלסקי, "הכר נא - תוקפם הראיתי של סימני זיהוי", פרשת השבוע, וישב, תשס"ג, גיליון מס' 101.
13. אף "עשיית צרכים" זו אינה אלא לשון נקייה לקיום יחסי מין.
14. לפי מדרש אחר, יום ניבול [=גאות] לנילוס היה, והלכו כולם לראות או "יום תיאטרון(!) היה", והלכו כולם לראותו (בראשית רבה פז, ז).
15. חז"ל משווים בין יוסף, שעמד בפיתויה של אשת פוטיפר, לבין בועז, שעמד בפיתויה של רות המואביה (רות ג, יג), וביקש ממנה: "שכבי עד הבוקר". ראה ויקרא רבה כג, יא.
16. ראה למשל א' גרוסמן, חסידות ומורדות (מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ג), עמ' 174 ואילך; א' הכהן, "כלה כמות שהיא", מסכת א (תשס"ב), 236-240, 258-262; י' בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מנית", ציון סו (תשס"א), עמ' 171-200; Y. Assis, "Sexual Behaviour in Mediaeval Hispano-Jewish Society", in: Jewish History (Essays in Honour of C. Abramsky, London, 1988, pp. 25-59 .
17. שו"ת הריב"ש, סימן רסה.
18. משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ה.
19. מתיאור המעשה נראה שעם התפתחות המעשה, נעשו המעשים בהסכמת האישה, אך אפשר שלפחות בתחילתם הם נעשו נגד רצונה. וראוי לתת את הדעת לעובדה שהאיש מכונה באופן עקיב בתשובה "רשע", אך לא האישה, והיא מכונה בסתם, "אשת יהודה".
20. על עברה זו, ראה א' הכהן, "לברית הבט ואל תפן ליצר - על איסור הניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ב, גיליון מס' 84.
21. שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן א.
22. ראה נחמיה ה, א.
23. כדרך ספרות השו"ת, נותרים שמות המעורבים בעניין חסויים, והכינויים שהודבקו להם שאולים מהמקרא, כגון "יהודה גור", שנתכנה כן על שם האמור בברכת יעקב לבניו: "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט).
24. לפי ההלכה, המזנה תחת בעלה "אסורה לבעלה ולבועלה".
25. ר' בן-ישראל, שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה, כרך ג (ת"א תשנ"ח), עמ' 914. וראה: עש"ם 6713/96, מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב (1)682; עש"ם 6737/02, מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2)322.
26. ראה למשל: א' קמיר, "איזו מין הטרדה - האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?", משפטים כט (תשנ"ח), עמ' 317; מ' קרמניצר ול' לבנון, "האיסור הפלילי על הטרדה מינית - קידוש האמצעי ומחירו", שערי משפט ב (תשס"א), עמ' 285-305; ש' וסרקרוג, "מה בין מבחן האדם הסביר למבחן הסבירות כמאבחן בעבירה של הטרדה מינית?", ספר שמגר ב (תשס"ג), עמ' 285-327; ש' רבין-מרגליות, "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?", שנתון משפט העבודה ז (תשנ"ט), עמ' 153-183. וראה גם: י' לבנת, "איזה מין פמיניזם? - הרהורים בעקבות פרשת גלילי", מחקרי משפט טז (תשס"א), עמ' 471-486; מ' שקד, "איך הפסיד תא"ל ניר גלילי את קידומו?", פלילים ט (תשס"א), עמ' 443.