|
|
|
לשימוש במותר כספי תרומות
"והמלאכה היתה דים... והותר"
יהונתן בלס* וירון קידר**
פרשת ויקהל, תשס"ה, גיליון מס' 199
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר (שמות לו, ז).ומאליה עולה השאלה: מה עשו משה ושאר העוסקים במלאכה במה שנשתייר מן התרומות למשכן? המדרש אומר שהמותר נותב על פי הדיבור למטרות אחרות הדומות להקמת המשכן. ואלה דבריו:
אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עשינו מלאכת המשכן, מה נעשה ביותר? אמר לו: לך ועשה לו מדרש למשכן. היינו דכתיב: "ומשה יקח את האהל" - זה בית מדרשו של משה1.בדברינו להלן נבקש לעמוד על גישת המשפט העברי בשאלה מה עושים בכסף העודף מהתרמה למען מטרה מסוימת? דרך משל, אם נערכה התרמה למען חולה, והוא הבריא מהר ממה שצפו רופאיו, איזו משלוש האפשרויות התאורטיות עדיפה: לתת את הכסף העודף למי שנתרם הכסף למענו? להחזיר את יתרת התרומה לתורמים? ואולי להשתמש בעודף לטובת חולים אחרים, אף שנתרם למען חולה מסוים?
לכאורה תשובה חד-משמעית מפורשת בעניין זה יש כבר במשנה, במסכת שקלים:
מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו2.לפי פשוטה של משנה זו, כל כסף שנתרם למען אדם מסוים, שייך לו, וזכה בו כולו, כולל מותרו. אבל עמדת פוסקי ההלכה לדורותיהם מורכבת הרבה יותר, כפי שיתברר במהלך דיוננו.
סיכול מטרת התרומה - מחלוקת הרשב"א והרא"ש
דבר ברור הוא דליורשים הם, ממתניתין דשקלים, דקתני: [=ממשנת שקלים, האומרת]: "מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המת ליורשיו"... ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה. דהא טעמא דמילתא [=שהרי טעם הדבר], משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין... אלא שדברים פשוטים הם בעיני שיינתנו ליורשים.הרשב"א אינו מבחין בין שבוי שנפדה בכספי התרומות שנתרמו למענו ונשאר מהם עודף לבין הנידון שבא לפניו, כשלא נוצלו כספי התרומות למטרה שלשמה גויסו. לטענתו, אם יש ממש בסברה שהתכוונו התורמים לתרום רק לצורך מצוות פדיון השבוי המסוים, מן הדין שישיב הלה את העודף לאחר שנפדה. אך מאחר שנפסקה הלכה במשנה שהשבוי זוכה בעודף, מוכח ש"הכוונה [של התורמים הייתה] להתנדב לו, וכבר זכה". הוא הדין אפוא אף אם לא נוצל הכסף למטרה שלמענה נתרם.
אמנם הרשב"א "תמה... אם יש חולק בדבר הזה", אך יש ויש מי שחולק עליו בעניין זה. הרא"ש, רבנו אשר בן יחיאל (אשכנז וספרד, המאה הי"ג), אינו מסכים להשוואתו של הרשב"א בין כסף תרומה שנוצל ונותר ממנו עודף לבין כסף שלא נוצל כלל. ואלה דבריו בעניין זה באחת מתשובותיו4:
שאלה. ילמדנו רבנו. לאה שנשבית בין הישמעאלים, ואמה הלכה אל הקהילות וקבלה שש מאות זהובים לצורך פדיונה, והרי הם מונחים ביד נאמן, ועתה נשמע באמת כי נתחלפה [=נשתמדה], ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים, ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים, שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן, והקהל לא רצו אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים, שיפדו מן השבח והקרן יהיה קיים.מכאן שהרא"ש סבור, בניגוד לדעת הרשב"א, שכוונת התורמים אינה להתנדב למען השבויה בכל מקרה, אלא אדרבה, ההנחה המשפטית היא שכספם אינו יוצא מבעלותם, אף שכבר הועבר לידי הגבאים, עד שתיפדה. נמצא שאם סוכל הפדיון, מן הדין להחזיר לתורמים את כספם, אלא שמאחר שהדבר אינו אפשרי, יש להקדישו לטובת מטרה דומה. אמנם אילו הייתה נפדית השבויה בכסף שגויס למענה, והיה נשאר ממנו עודף, הרא"ש מסכים שבמקרה זה התכוונו התורמים שיישאר מותר פדיונה בידה, כדין המשנה. השולחן ערוך הכריע להלכה כדעת הרא"ש5.
תשובה: על אודות השבויה אשר כתבת, שזכתה היא ובניה במעות שנגבו לצורך פדיונה, ודמית אותו למותר שבוי לשבוי, אינו נראה בעיני, דהא דאמרינן "מותר שבוי לשבוי" היינו היכא שנעשית המצווה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי, מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנידון זה, שנטמעה בין הכותים ונישאת וילדה בנים, וודאי לא זכתה במעות, כיוון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי [=שעל דעת כן] לא התנדבו... הגע עצמך הא דאמרינן "מותר המת ליורשיו", חולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכין וקבורה ונתרפא, וכי תעלה על דעתך שתינתן לו הצדקה?... ואם היה באפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן, זה היה הנכון והישר, כי התנדבו לצורך פדיונה, ולא יצא מרשותם עד שתיפדה. אבל זה אי אפשר, כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן, הלכך יעשו בהם צרכי רבים. ויותר הוא טוב לפדיון שבויים, כאשר אמרו הקהל, ויהיה הקרן קיים, אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתיפדה בו.
שינוי ייעוד מותר כספי תרומה
ומדוע כשנוצל חלק מכספי התרומה, נחשבים התורמים כמי שהתכוונו שיזכה ביתרה מי שתרמו עבורו? הלא כל מי שתרם למען המטרה המסוימת תרם רק למענה ולא למען האדם המסוים! שאלה זו עלתה בדברי הפוסקים, ומצאנו לה שלוש תשובות. כפי שניווכח, יש בין שלוש התשובות הללו נפקות משפטית בשאלה אם רשאים הגבאים בשעת הצורך להעביר מותר תרומה למטרה דומה לה. ואלה הן התשובות שניתנו לשאלה זו:
א. כוונת התורמים הייתה לנדב גם את המותר לאותו אדם, משום שגם לאחר שנחלץ מן המצוקה שלמענה נערכה ההתרמה, עדיין הוא זקוק לעזרת הציבור לצרכים אחרים בעקבות הצרה שניחתה עליו. ואלה דברי רבי יוסף קולון (איטליה, המאה הט"ו) בעניין זה7:
אומדנא דדעתא הוא שהמתנדבים לצורך עניים ידועים [=מסוימים] שדעתם כן הוא, שיזכו במותר, דלהם [היינו, לאותם עניים] משפט הבכורה לזכות באותו מותר יותר מעניים אחרים, כיון שבעבורם הייתה הנדבה הזאת.כלומר, הוא אומר שהכלל "מותר עני לאותו עני" נקבע משום שגם לאחר שנוצלה המגבית לייעודה המסוים, העני נותר בעוניו, ומכיוון שהכסף נתרם לו, יש לו עדיפות על פני עניים אחרים בקבלת כסף זה. ומעין זה יש להסביר גם את הכלל "מותר שבוי לשבוי"; מכיוון שפודים שבוי בכספי הציבור רק לאחר שכל מקורותיו הכספיים הפרטיים לא הספיקו לפדיון עצמו8, ברור שלאחר שייפדה, יהיה מצבו קשה אף יותר ממה שהיה קודם שנשבה. אכן אילו היה השבוי אדם עשיר, לא היינו אומרים "מותר שבוי לשבוי", משום שוודאי לא התכוונו התורמים לתת לו את מותר פדיונו9.
ב. דומה שהשולחן ערוך אינו מסכים לדעה הקודמת, שהרי פסק שהכלל "מותר עני לאותו עני" חל גם אם הספיק הכסף שנתרם למלא את כל מחסורו ונותר עודף. וזה לשונו10:
עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו, והותירו על מה שצריך, המותר שלו.רבי יחיאל מיכל אפשטיין (פולין, המאה הי"ט), בעל "ערוך השולחן", אינו תולה את הכלל "מותר עני לאותו עני" בהמשך מצוקתו של העני, והוא מציע נימוק אחר המתיישב עם הלכת השולחן ערוך. ואלה דבריו11:
כיוון דנאסף מאנשים רבים, לאו אדעתייהו [=אין בכוונתם] לדקדק כל כך, ונותנים על דעת הגבאים, והגבאים עצמם דעתם שגם המותר יהיה שייך למי שנגבה בעדו12.לדעתו, יש בנימוק זה כדי להסביר את הדברים האמורים בהמשך הלכת השולחן ערוך: "אם ראו הפרנסים שיש צורך שעה, ורצו לשנות, הרשות בידם"13. ומסביר ערוך השולחן שרשאים גבאי הצדקה להשתמש במותר למטרה אחרת ל"צורך שעה" מאחר שנתרם הכסף על דעתם, "לכן אם הם בעצמם רואים ליתן המותר לדבר אחר, מותר, מפני שעל דעתם נותנים"14. וכך פסק לאחרונה הרב וואזנר15 הלכה למעשה בעניין עודפי תרומות לחולָה שהבריאה, והוסיף שמאחר שצרכים אלה אינם פוסקים בימינו, ודאי ניתנה התרומה על דעת הגבאים.
ג. הרב אברהם דנציג (פולין, המאה הי"ט) מציע נימוק אחר לכלל "מותר עני לאותו עני". לדעתו, ההנחה הסבירה היא שעיניהם של התורמים אינה צרה במקבל התרומה, אם יזכה גם במותר, ובלבד שהכסף שתרמו נוצל לפחות בחלקו למטרה המקורית שלשמה תרמו מכספם, כפי שהסביר הרא"ש. משום כך, הוא סבור שיש לצמצם את ההלכה בדבר ההיתר שיש לפרנסי הקהילה לשנות את ייעוד המותר ל"צורך שעה". רק אם נגבה הכסף לעניים בסתם, ולא לנזקק מסוים, הם רשאים לשנות כן, כי רק אז אין לעניים שום עילת תביעה לבעלות על הכסף הזה, שהרי לא נתרם במיוחד לאיש מהם. ואלה דבריו16:
תיכף כשגבו זכו בהם העניים והשבויים... [וההלכה שפסק השולחן ערוך על פיה] אם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם... נראה לי דזה דווקא בגבו סתם, אבל כשגבו לעניים ידועים, אין ביד הפרנסים לשנות17.
שינוי ייעוד כספי תרומות - שיקולים נוספים
א. הגורם שמינה את הגבאים: אם מונו על ידי הנזקקים18, קשה יהיה להתיר את שינוי ייעוד הכספים; אך אם הם נציגי הציבור, קל יותר להתיר את שינוי ייעוד הכספים לפי צורכי הציבור.
ב. יוזם מסירת כסף התרומה לגבאים: אם נעשה הדבר ביזמת התורם, יהיה קשה להתיר את שיני הייעוד; אך אם הייתה זו יזמה של הציבור שהחליט על המגבית, יותר קל להתיר את שינוי הייעוד. וכבר עמד על עניין זה רבנו יונה (ספרד, המאה הי"ג) 19. ואלה דבריו:
אפשר דכל מה שהגבאים גובים, על דעת הפרנסים הם גובים, ומי שנותן, על דעתם הוא נותן20... ומיהו יש לומר דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנותה, שלא על דעתן התנדב אלא לעניים21.ג. אף אם נגבתה תרומה עבור עניים מסוימים, יש להתחשב בדרך שנקבעה לחלוקת התרומה: האם נקבע מראש כמה יקבל כל אחד או שעניין החלוקה נתון לשיקול דעתם של הגבאים? אם החלוקה נתונה לשיקול דעתם של הגבאים, ניתן יהיה להתיר את העברת המותר למטרות אחרות בקלות יחסית.
הרב חיים עוזר גרודזנסקי (וילנא, המאות הי"ט-הכ') דן במכלול השיקולים הללו בשעה שהתיר לוועד שגייס כספים למען עניים ב"ערים השרופות" לשלוח את מותר כספי התרומות לירושלים כדי לתמוך בענייה שסבלו באותם ימים ממחלת החולירע, ואף נתן את דעתו גם לשאלה זו. ואלה דבריו:
כיוון שלא הוברר איזה מקום יקבל התמיכה, ורק על פי הוועד שיעריך, אם כן הוי כמו עניים שאינם ידועים22.נמצא אפוא שאין תשובה פשוטה לשאלה שהעלינו בראשית דברינו, מה לעשות במותר מגבית לחולה שהבריא, שכן לבחינת אומד דעת התורמים, שהוא המבחן העיקרי בעניין זה, יש לקחת בחשבון גורמים שונים: האם נתקיימה מטרת ההתרמה בחלקה או סוכלה לחלוטין (כגון שהייתה טעות באבחנה הרפואית)? מהו מצבו הכלכלי של החולה לאחר שהחלים ממחלתו? מי מינה את הגבאים, החולה או גורם אחר? מי יזם את ההתרמה? וכיוצא באלו. דומה אפוא שכל מקרה צריך להיבחן על פי נסיבותיו המיוחדות.
עודפי תרומות במשפט הישראלי
בהעדר חקיקה מיוחדת בעניין זה, ניתן להתייחס אל התרומות כמתנות, לפי חוק המתנה, התשכ"ח-1968. בסעיף 2 ל"חוק המתנה", נדרשת הסכמת שני הצדדים: "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". כבוד השופט ברק (כתוארו אז) קבע27 שכל מתנה היא חוזה: "המתנה כמו המכר היא חוזה. היא משתכללת על ידי הצעה וקיבול. היא עיסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה"28.
ומאחר שמדובר בחוזה, הרי שבעניינים שאין להם פתרון בחוק המתנה במישרין, חלים דיני החוזים הכלליים וכללי הפרשנות הכלליים, כפי שקבעה השופטת דורנר29: "גם הכללים הפרשניים המקובלים בפירוש חוזים חלים על חוזה המתנה, ויש לפרשו על פי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה". השופט ברק אף הוסיף30 שבפרשנות חוזה המתנה, אין להסתפק בכוונתו של הצד המתחייב ויש להתחשב בכוונתם המשותפת של שני הצדדים, אם כי נכון לתת משקל רב יותר לכוונת הצד המתחייב, מפני שהצהרת הרצון העיקרית בעניין התרומה היא של הצד המתחייב, וראוי לתת לה משקל מכריע בגיבוש אומד דעתם המשותף של הצדדים.
על פי סעיף 25א לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אם נוסח החוזה אינו מספיק כדי לאמוד את דעת הצדדים, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות במגמה לחשוף את אומד דעתם.
מכאן שעל פי הדין הישראלי, בשאלת השימוש בעודפי תרומות, יש לנסות לחשוף את אומד דעת הצדדים כדי להבין את תכלית חוזה המתנה המגולם בתרומה.
נראה שהעיקרון היסודי הראוי הוא שאם הדבר אפשרי, יש להשיב את עודפי התרומות לתורמים, משום שרצון המתחייב בשעה שתרם מכספו למטרה מסוימת היה שתרומתו תשמש למטרה זו, ואם הוגשמה המטרה או סוכלה היכולת להגשימה, ניתן להניח ככלל מנחה שאומד דעת הצדדים הוא שתשמש התרומה למטרה שלשמה נתרם הכסף ושיושב העודף לתורמים.
אם אין אפשרות מעשית להשיב את עודף התרומה לתורמים, כגון שהיו תורמים רבים, יש הבחנה בין נתרם הכסף ליחיד או לציבור. אם נתרם הכסף לאדם מסוים ולמטרה מסוימת, כגון מימון ניתוח יקר לפלוני, נראה שראוי להעביר את עודף התרומה למטרה דומה לאדם אחר. ואם נתרם הכסף לציבור מסוים ולמטרה מסוימת, כגון הקמת הוסטל לחוסים הלוקים בפיגור, ולא ניתן להחזיר את העודף לתורמים, נראה שיש להשתמש בו למטרה קרובה לצורכי אותו ציבור, כגון בניית מגרש ספורט לחוסים.
השאלה מחריפה כשעודף התרומה נוצר לאחר זמן רב, כשהציבור שעבורו ניתנה התרומה חדל מלהתקיים או אינו נזקק עוד לתרומה. דרך משל, אם נתרמה תרומה לבית הבראה המיועד לעולי העלייה הראשונה, כאן כוונת התורמים אינה ניתנת עוד להגשמה. בכגון זה ראוי שבית המשפט יקבע מהי המטרה החדשה הראויה שאינה תלויה באומד דעת הצדדים אלא אולי ברוח כוונתם המקורית.
נראה שההתלבטויות ומבחני העזר שפיתח המשפט העברי יפים גם לדין הישראלי, ושאלת דינו של מותר התרומה ומה ייעשה בו ימשיך להיבחן בכל מקרה לגופו לפי כוונת הצדדים.
הערות:
* הרב יהונתן בלס, רבו של היישוב נוה-צוף וראש כולל "רצון יהודה" בפתח-תקווה.
** עו"ד ירון קידר, רשם העמותות וממלא מקום רשם ההקדשות. עו"ד קידר כתב בגיליון זה את הפרק על המשפט הישראלי.
1. מדרש הגדול, שמות לו, ז; ומעין זה בתנחומא ישן, פקודי ב. והשווה פירוש הרמב"ן לתורה, שמות לו, ג: "ולא היה היתרון [=המותר] דבר חשוב שיספר... מה עשו בו. אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות".
2. משנה, שקלים ב, ה.
3. שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן נה.
4. שו"ת הרא"ש, כלל לב, סימן ו.
5. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנג, סעיף ז; סימן רפג, סעיף ג.
6. להלן נראה שקביעה פסקנית זו אינה מדויקת, ויש המתירים לשנות את ייעודם של כספי תרומה מייעודם המקורי. בשאלה נכבדה זו רבו הדעות בין הפוסקים ולא נדון בה באופן יסודי במסגרת מצומצמת זו.
7. שו"ת מהרי"ק, סימן ה.
8. ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיפים יא-יב.
9. וכן דייקו חברי בית הדין לממונות של ירושלים (פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות, ד, עמ' רמה) מלשון תשובת הרשב"א, חלק ה, סימן רסט. לפי דבריהם, עדיין צריך עיון מדוע הרשב"א סבור שיורשי שבוי שמת זוכים בכספי הפדיון (כפי שראינו לעיל, ליד ציון הערה 3).
10. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף ו. וראה גם שיטה מקובצת, בבא בתרא ח ע"ב, ד"ה והר"ר יונה: "מותר המת ליורשיו, אע"פ שגבו אותם לצורך תכריכי המת וקבורתו, נותנים את המותר ליורשיו, ואפילו הם עשירים. אלמא כבר זכה בהם לצרכו שלו, ושלו הוא להורישו לבניו".
11. ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנג, סעיף יג.
12. וכך נקט גם בשו"ת אחיעזר, יורה דעה, סימן כג, אות א: "יש לומר שלא התנדבו רק כפי הצטרכותו על פי דעת הפרנסים". וראה מחנה אפרים, הלכות צדקה, סימן י.
13. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף ו.
14. ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנג, סעיף יג. וראה ש"ך, יורה דעה, סימן רנו, ס"ק ז, הסבור גם הוא שמותר לשנות מן הייעוד המקורי של התרומה בתנאי שהדבר נעשה ל"דבר מצווה". והשווה, חכמת אדם, שער משפטי צדק, הלכות צדקה, כלל קמח, סעיף יא; בינת אדם, שם, סימן יב.
15. שו"ת שבט הלוי, חלק ט, סימן רד.
16. חכמת אדם, שער משפטי צדק, הלכות צדקה, כלל קמח, סימן טו. כך פסק בית הדין לממונות של ירושלים (הנזכר לעיל, הערה 9), בעניין עודפי תרומות לחולה שהבריאה, בלא שציין שהעניין שנוי במחלוקת בין "חכמת אדם" ל"ערוך השולחן".
17. לכאורה, ניתן לדייק כשיטה זו מלשונו של הרמב"ם בפירוש המשניות (שקלים ב, ה): "גבאי צדקה, אם ראו שיש תועלת, ובתנאי שיהא לדעת כל אנשי העיר, לשנות אלו המותרות ולעשות בהם מה שירצו, כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר מתים לשבויים, וכיוצא בזה, הרשות בידם. וכן נראה מתלמודנו. וגם בירושלמי אמרו זה: 'אין ממחין בידי פרנסין בכך'". ושמא ניתן לדייק מלשון רבים שנקט בה, "מותר שבויים", ולומר שמדובר דווקא במותר שבויים סתם, ולא במותר שבוי מסוים. אבל השווה בניתוח שיטת הרמב"ם, שו"ת אחיעזר, יורה דעה, סימן כג, אותיות ג-ד, המדייק ממה שפסק הרמב"ם במשנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה ז, שאפשר שהגבאים רשאים לשנות מן הייעוד המקורי אף את כסף המגבית כולו, ולא רק את מותר הכסף שנתרם עבור עני מסוים.
18. כבמקרה שדן בו "בינת אדם" (הנזכר לעיל, בהערה 14). וזה לשונו: "עניים ידועים שלחו לאיזה ק"ק [=קהלת קודש], והשלוחים מינו גבאים כוללים... ויש מקומות שהגבאים הכוללים... שלחו ל[הנהגת ה]קהילות לבקש למנות גבאים... נמצא דז' טובי העיר הם רק שלוחים מגבאי הכוללים... ודומה ממש ליחיד הממנה גבאי ולעניים ידועים דאסור לשנות".
19. ראה שיטה מקובצת, בבא בתרא ח ע"ב, ד"ה והר"ר יונה.
20. ולפי זה, מותר להם לשנות את ייעוד הכספים למטרה אחרת לפי שיקול דעתם. ראה שו"ת אחיעזר, חלק ב, סימן כג.
21. ומעין זה כותב גם רבי יוסף חביבא (ספרד, המאה הט"ו): "יחידים דמתנדבים מעצמם, אע"פ שהביאו ליד הגזבר, אין לבני העיר רשות לשנותה... כיוון שלא נגבית על דעת הציבור... וההיא... דאין ממחין ביד הפרנסים, היינו כשהסכימו לשנות מותר עניים לצרכי ציבור" (נימוקי יוסף לבבא בתרא ח ע"ב (ו ע"א בדפי הרי"ף). וראה גם פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סוף סימן כט). לדעת "בינת אדם" (הנזכר לעיל, בהערה 14), "נימוקי יוסף" מתכוון למותר עניים דווקא, ולא למותר עני מסוים.
22. שו"ת אחיעזר, חלק ב, סימן כג.
23. התוספת השנייה לחוק העמותות, התש"ם-1980.
24. תקנות העמותות (קביעת סכום מרבי ונהלים לרישום תרומה בעילום שם בדו"ח הכספי), התשס"ג-2003.
25. חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973; חוק המפלגות, התשנ"ב-1992.
26. סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
27. בע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר פ"ד לו(4) 57, בעמ' 61.
28. וראה גם מ"א ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, בעריכת ג' טדסקי, ירושלים תשל"ט), עמ' 18.
29. בע"א 5187/90 מקסימוב נ' מקסימוב פ"ד מ"ז(3) 177, בעמ' 188.
30. ראה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה (ירושלים, תשס"א), עמ' 46-45.
