|
|
|
התובענה הייצוגית במשפט העברי
"ויקח קורח... ואנשים מבני ישראל"
מיכאל ויגודה*
פרשת קרח, תשס"ה, גיליון מס' 213
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מחלוקת קורח ועדתו
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ויקֻמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי עדה קרִאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'... ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל (במדבר טז, א-ג, לב-לג).מסיפור המעשה עולה שקורח ועדתו מחו על ריכוז השלטון בידי משה ומשפחתו בשם העם כולו, "כי כל העדה כלם קדשים", ולא רק כמייצג את עצמו ואת עדתו.
תביעתו של קורח היא בעליל בתחום משפט הציבור, או, למצער, בתחום המשפט הציבורי. לא מדובר כאן על תביעה פורמלית, בהליך משפטי בבית דין, אלא בהטחת אשמה קשה על דרך ההתנהלות של ההנהגה. אכן, בדבריהם מתיימרים קורח ובני עדתו לייצג את האינטרס של ציבור רחב הרבה יותר, של "כל העדה", שכל בניה 'קדושים' המה, כביכול, ולפיכך ראויים לקבל נתח בעוגת השררה והשלטון.
ומי הסמיך את קורח לדבר בשם 'כל העדה'? מפשוטו של מקרא עולה שכדרך מנהיגים אחרים רבים בהיסטוריה האנושית, נטל קורח עטרה זו לעצמו.
בדברים שלהלן, נבקש לדון בשאלה קרובה, אך הפעם במישור המשפטי הצרוף, והיא יכולתו של אדם לתבוע בשם קבוצה גדולה של אנשים, למרות שלא קיבל מהם הרשאה לעשות כן.
על התובענה הייצוגית
דוגמא רווחת לתובענה ייצוגית היא מקרה מתחום המשפט האזרחי, שבו נגרם נזק לאלפי ורבבות בני אדם (כגון פרשת הסיליקון שנתגלה בחלב של 'תנובה' או מזון התינוקות 'רמדיה' שגרם נזק לתינוקות שצרכו אותו). לא אחת, נזקו של כל אחד מבני הקבוצה קטן ביותר, אך הנזק הכולל הוא עצום ורב. בשל נזקו הפעוט, כל אחד מיחידי הקבוצה אינו מעוניין (ולעתים, בהיעדר משאבים כספיים ומשפטיים אף אינו יכול) לתבוע את המזיק, אך האינטרס הציבורי דורש ש"לא יצא חוטא נשכר" ושהמזיק יישא באחריות ויפצה את הניזוקים.
המשפט האזרחי המודרני מכיר באפשרות זו, כלומר בתובענה ייצוגית. התובע הייצוגי מגיש את תביעתו בשם ציבור רחב של ניזוקים (צרכנים, לקוחות, עובדים וכיו"ב) שנפגע מפעולות הנתבע. אם התביעה מתקבלת, הפיצוי שמקבל כל יחיד שנפגע הוא בדרך כלל פעוט ביותר, ואילו התובע הייצוגי זוכה לתגמול הולם יחסית ממה שבית המשפט פוסק לרעת הנתבע. נמצא שהתובע הייצוגי מדבר למעשה גם בשמם של נפגעים אחרים, אף שאלה לא מינו אותו לשם כך, כשיש לו עניין בעיקר בהגדלת הונו האישי.
במקרים מסוימים מעודד המשפט המודרני את הגשתן של תובענות ייצוגיות בהנחה שבלי כלי זה איש מבין הנפגעים ממעשה עוולה מסוים לא יתבע את המעוול, והדבר יאפשר לתאגידי ענק לנצל את כוחם ולהתעשר שלא כדין. להלן נבקש להציע מקצת דברים שעולים ממקורות המשפט העברי בסוגיה זו3.
ייצוג תובע בלא מינוי
על אף הכלל התלמודי המפורסם, "שלוחו של אדם כמותו"4, קבעו בתלמוד חכמי נהרדעא5, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, שאם בא אדם לתבוע את זולתו בשם צד שלישי לא די לו במינוי רגיל לשליחות אלא עליו להצטייד בהרשאה מיוחדת - ה"אורכתא"6.
דרישת ההרשאה המיוחדת לייצוג משפטי, סותמת לכאורה את הגולל על האפשרות של הגשת תובענה ייצוגית, שהרי אם אין די בשליחות רגילה לאלץ את הנתבע להתדיין עם נציגו של התובע, איך יעלה על הדעת שאפשר יהיה לעשות כן בלא מינוי כלל?!
אולם מדברי רבי ישראל איסרלין, מגדולי הפוסקים באשכנז במאה הט"ו, בספרו "תרומת הדשן"7, עולה שהדבר אינו חד-משמעי. בעל "תרומת הדשן" דן במנהג שהיה מקובל באשכנז, ולפיו אדם (מכאן ואילך: התובע) יכול להגיש תביעה בשם חברו (מכאן ואילך: בעל העניין), אף שלא נתמנה על ידו להיות אפילו שלוח רגיל. אפשרות זו קיימת כשהתובע חושש שאם לא יגיש תביעה בשם חברו, הלה עלול לסבול נזק בלתי הפיך. כך לדוגמה כשיש לחברו זכות תביעה כלפי נתבע, ויש חשש שיעזוב הנתבע את מקום מושבו הקבוע וילך לגור במקום אחר, ולא ניתן יהיה עוד להגיש נגדו תביעה.
מובן שהנתבע היה יכול לסרב להתדיין עמו בטענה שבעל העניין לא ייפה את כוחו ואין ביניהם אפוא יריבות משפטית. זאת ועוד, הסכמתו להתדיין עם השליח עלולה לגרום לו נזק, משום שאם יתחייב בדין, וישלם את חובו, אך מסיבה כלשהי לא יגיע לידי התובע הכסף ששילם לשליח, הוא עלול להיתבע שנית על ידי בעל העניין עצמו. לכן, כדי למנוע טענה זו, נהגו שהתובע מקבל על עצמו ערבות שאם לא יביא הרשאה מבעל הדבר, יישא הוא באחריות אישית לכל נזק שייגרם לנתבע8. נראה שערבות התובע כללה גם אחריות כלפי הנתבע: אם תידחה תביעתו, ויחליט בעל העניין לתבוע אותו בעצמו, משום שאינו מוכן להשלים עם תוצאה זו9. אכן, אין להעלות על הדעת לחייב את הנתבע להסכים לסיכון של ניהול ההליך המשפטי פעמיים, פעם עם התובע ופעם עם בעל העניין עצמו.
רבי ישראל איסרלין מצדיק את המנהג על סמך הכלל התלמודי "זכין לאדם שלא בפניו"10. משמעו של כלל זה הוא, שהאדם יכול לעשות פעולה משפטית עבור חברו, אף אם לא נתמנה על ידו להיות שלוחו, מתוך ההנחה שאילו ידע חברו את המצב לאשורו, הוא אכן היה מסכים למנותו כשלוחו11. אולם רבי ישראל איסרלין מדגיש שיש שני תנאים לאפשרות ייצוג אדם בתביעה משפטית בלא ידיעתו, אחד נוגע לבעל העניין ולטובה הצפויה לו מן התביעה שמבקשים להגיש בשמו ואחד נוגע לתובע ולמניעיו.
א. אשר לבעל העניין, אפשרות הייצוג קיימת רק כשמדובר בעניין נחוץ ודחוף, כגון כשהנתבע עומד לעבור למקום אחר, ואם לא תוגש התביעה מיד, לא תהיה הזדמנות נוספת להגישה. במילים אחרות, התנאי הראשון להגשת התביעה הוא שתהא זו טובתו האובייקטיבית של בעל העניין ושתהא נחוצה, כי בלעדיה עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך.
ב. ואשר לתובע, צריך שיהיה המניע שלו הצלת בעל העניין מהפסד, ולא נקמנות כלפי הנתבע או ניסיון לסחוט ממנו כספים, ולולא כן "פשיטא בדרך זה לית ליה מששא בתביעתו", כלומר ברור שבכגון זה אין ממש בתביעתו. במילים אחרות, התנאי השני הוא שטובת בעל העניין היא המניע הסובייקטיבי של התובע. בעל "תרומת הדשן" מדגיש בדבריו שקיומו של תנאי זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, ובלשונו: "כל כהאי גוונא, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
אם מתקיימים שני התנאים הללו, נראה לבעל "תרומת הדשן" "דמנהג יפה הוא לבית דין לתת יד לתובע להכריח לנתבע. ודין תורה הוא להציל העשוק מיד עושקו"12.
מן הפרשנות שהצענו בדברי "תרומת הדשן" עולה שאם תידחה התביעה, בעל העניין לא יהיה מושתק, שהרי יש עוד כלל גדול אחר במשפט העברי: "אין חבין לאדם אלא בפניו"13, כלומר צריך הסכמה מראש של האדם כדי לעשות עבורו פעולה משפטית המחייבת אותו. אשר על כן, אם יחליט בעל העניין להגיש תביעה משלו כנגד הנתבע, התובע יהיה חייב לשפות את הנתבע על הפסדיו מכוח הערבות שנטל על עצמו כלפיו14.
מן הכלל אל הפרט
א. בתובענה ייצוגית הנתבע אינו עומד לברוח או להיעלם, ובעלי זכות התביעה שהתובעים מבקשים לכאורה לייצג אותם מסוגלים כל אחד להגיש תביעה משלו, וטובתם של בעלי העניין אינה מחייבת אפוא הגשת תביעה בלא הרשאה15.
ב. כפי שראינו לעיל, בעל "תרומת הדשן" סבור שיש חשיבות רבה לכך שהמניע של התובע עבור זולתו יהיה טובתו של זולתו, ולא מניע פסול או זר כנגד הנתבע. נדמה שתנאי זה אינו מתקיים תמיד בתובענה הייצוגית, שהרי לא אחת המניע העיקרי של התובע הוא הרווחים שהוא מצפה להפיק מן התביעה.
ג. העיקרון בתובענה ייצוגית הוא שהיא פועלת הן לטובתם של אחרים, אם נתקבלה, הן לרעתם, אם נדחתה, כיוון שאז הם מושתקים ואינם יכולים עוד להגיש תביעה משלהם. כפי שכבר ראינו, אחד מעקרונות היסוד של המשפט העברי הוא: "אין חבין לאדם אלא בפניו", ומכאן שכעיקרון אי אפשר לשלול מן האדם את זכותו לתבוע בעצמו את המגיע לו מבלי שנתן את הסכמתו לדבר16.
אמנם אין להכחיש את העניין הציבורי בקיום מנגנון של תביעות ייצוגיות, המאפשר תיקון עוולות שספק אם היו באות על תיקונן בלא מכשיר זה, אלא שלשם כך צריך שיחוקק המחוקק הראשי חוק מפורש או יסמיך במפורש את אחד השרים לעשות כן, משום שמנגנון מעין זה כרוך כאמור בפגיעה בזכויות כספיות של אדם. אפשרות החקיקה בכגון זה מושתתת במשפט העברי על הכלל הידוע, "הפקר בית דין - הפקר"17, ועל הכלל המרחיב אותו, "הפקר ציבור - הפקר"18.
העולה מכלל דברינו הוא שמקורות המשפט העברי אינם מכירים באפשרות של תובענה ייצוגית, אלא אם כן תוקנה לשם כך תקנת ציבור בדרך של חקיקה ראשית. מסקנה זו מיוסדת על הכלל: "זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו". ומאחר שתובענה ייצוגית עלולה להיות גם לחובתו של אדם, שהרי היא עשויה גם להידחות, ונמצא האדם מושתק, ולא יוכל להגן עוד בעצמו על זכויותיו - אין לה מקום אלא מכוח חקיקה ראשית, על פי הכלל: "הפקר ציבור - הפקר".
התובענה הייצוגית במשפט הישראלי
להליך התובענה הייצוגית שורשים היסטוריים באנגליה. הוא הגיע לכלל גיבוש ראשון במתכונתו המודרנית בארצות הברית, וכיום הוא מקובל במגוון צורות ברבות ממדינות העולם, אם כי לא ברוב מדינות אירופה.
היו שטענו שהאפשרות להגיש תובענה ייצוגית מוסדרת בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. במשך שנים רבות הייתה התקנה בבחינת 'אות מתה'19. בשנת 1988 החלה התעניינות בתקנה לאור חקיקתם של כמה הסדרים פרטניים של תביעה ייצוגית בחוקים שונים20, אלא שבמהלך יישומם נגרמו תקלות לא מעטות.
א. רבים מן החוקים הגבילו את עילות התובענה ל"עילה לפי חוק זה". הגבלה זו מנעה לא אחת את העלאתה של התובענה הייצוגית, משום שלעתים לא עלה בידי התובעים להוכיח שיש להם עילה לפי החוק המסוים.
ב. הבדלי נוסח בין ההסדרים עוררו לא אחת את השאלה אם ההבדלים מכוונים, ויש להסיק מהם מסקנות משפטיות, או שהם מקריים בעלמא. כתוצאה מכך, היה לעתים ספק אם ניתן בכלל להקיש מהסדר אחד למשנהו.
ג. בהסדרים שהתקבלו היו חסרים מרכיבים חשובים, כגון הסדרת מעמדם של ארגונים ציבוריים והסדרת מעמדן של תובענות ייצוגיות המוגשות בו זמנית לפי אותן עילות ועוד.
יש מי שביקש לפתור חלק מן הקשיים באמצעות תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שנזכרה לעיל, הקובעת:
היה מספר המעוניינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם... לייצג באותה תובענה את כל המעוניינים; לא ידעו המעוניינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית המשפט או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית.דעת שופטי הרוב בבית המשפט העליון קבעה בעניין א.ש.ת21 שאין זה מן הראוי לכונן הסדר כללי של תובענה ייצוגית על דרך של תקנת סדר דין. השופט מישאל חשין החליט לאשר בקשה לדיון נוסף באותו עניין22, והביע את תקוותו שההחלטה תזרז הליכי חקיקה שיסדירו את הסוגיה במלואה.
ואכן, בימים אלה נמצא תזכיר חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005 בהליכי גיבוש סופיים לקראת הפיכתו להצעת חוק ממשלתית, שעם קבלתה כחוק, תעניק לתובענה הייצוגית מסגרת חוקית כללית שיסודה בחקיקה ראשית.
התזכיר עוסק בהרחבה בשאלות רבות, כגון: באילו עילות ניתן להגיש תובענה ייצוגית? מי רשאי להגיש תובענה ייצוגית? מי מיוצג על ידי תובענה ייצוגית? מהי הדרך לאשר תובענה ייצוגית? באילו תנאים ניתן לאשר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית? נוסף על כך, התזכיר מחייב לפרסם את דבר קיומה של התובענה, כדי לאפשר לכל מי שמעוניין בדבר להצהיר שהוא מבקש שלא להיות מיוצג בה ולאפשר לו לייצג את עצמו.
הערות:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.
1. משנה, אבות ה, יז. וראה ב' ליפשיץ, משפט ופעולה, ירושלים תשס"ב, עמ' 109, המצביע על האפשרות לפרש את המילה "מחלוקת" בהוראת 'אסיפה', 'קבוצה', 'מפלגה', כבפסוק: "המחלקת האחת עשרים וארבעה אלף" (דברי הימים א כז, א). משמעות הדברים היא אפוא שקבוצת אנשים המתפלגת מן הציבור שלא שם שמים סופה להתפרק ולעבור מן העולם.
2. ראה למשל: מ' קרייני, "התביעה הייצוגית בישראל - על פרשת דרכים", דין ודברים א (תשס"ה) 449; א' קלמנט, "גבולות התביעה הייצוגית בעוולות המוניות", משפטים לד (תשס"ד) 304; מ' בר ניב, "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית", עיוני משפט יט (תשמ"ה) 251; ס' דויטש, "תובענות ייצוגיות צרכניות - קשיים והצעות לפתרון", מחקרי משפט כ (תשס"ד) 299; ה' סומר, "רימון יד שנצרתו נשלפה מגופו - האמנם? עשור לתובענה הייצוגית-צרכנית", דין ודברים א (תשס"ה) 347; ס' גולדשטיין וט' פישר, "יחסי הגומלין בין תביעות המוניות לתובענות ייצוגיות - היבטים בסדרי דין", משפטים לד (תשס"ד) 21; ס' גולדשטיין וי' עפרון, "מנגנוני התובענה הייצוגית והתביעה הנגזרת בחוק החברות החדש", משפטים לב (תשס"ב) 461.
3. לסוגיה זו ראה גם חוות דעתי שנתפרסמה באתר האינטרנט של משרד המשפטים; וכן א' הכהן, "וכי זכין לאדם שלא בפניו? - עיונים בסוגיית התובענה הייצוגית לאור עקרונות המשפט העברי, שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת שערי משפט, כרך ד (תשס"ה), שיוקדש כולו לסוגיית התובענה הייצוגית. תודתי לאביעד הכהן על הערותיו והוספותיו המועילות בגיליון זה.
4. קידושין מב ע"ב.
5. 1. בבא קמא ע ע"א.
6. לתקנת האורכתא ראה רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ג, הלכה א. וראה בהרחבה: נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי (ירושלים תשל"ב); א' שוחטמן, סדר הדין סדר הדין (תשמ"ח), עמ 75-65 (מכאן ואילך: סדר הדין).
7. תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריז. תשובה זו הובאה להלכה על ידי: ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן יח; הרמ"א, חושן משפט, סימן קכב, סעיף א; ערוך השולחן, שם, סעיף ג; ועוד.
8. ראה סדר הדין, עמ' 74, שהבין כן את הצורך במתן ערבות. וראה להלן, הערה 14.
9. כך עולה משו"ת לחם רב, סימן ריא.
10. משנה, ערובין ז, יא; תלמוד בבלי, קידושין מב ע"א; ועוד.
11. לדעת הרבה מן הראשונים, לפנינו מינוי קונסטרוקטיבי, אך יש מי שסובר שדין "זכין" הוא מוסד משפטי עצמאי, ולא הרחבה של דיני השליחות על דרך הפיקציה, והכללים החלים עליו שונים מן הכללים החלים על דיני השליחות. ומאחר שאין כאן מקום להרחיב בעניין זה, ראה לעת עתה, אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ערך "זכין לאדם שלא בפניו".
12. על השימוש בנימוק רחב זה בהקשרים שונים במשפט העברי, ראה בהרחבה במאמרו של הכהן, הנזכר לעיל, הערה 3.
13. משנה, עירובין ז, יא. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך "אין חבין לאדם אלא בפניו".
14. השווה שוחטמן, סדר הדין, עמ' 74, הערה 202, שהסיק: "אבל נראה, שאם אין בכוונתו של 'המורשה' ליטול שום דבר מן הנתבע אלא רק להתדיין עמו, באופן שאין צפוי שום חשש הפסד כתוצאה מכך, אין צורך בהעמדתו של ערב". נראה ששוחטמן מתעלם מן הצורך שיקבל התובע על עצמו ערבות גם מפני החשש של עצם קיומו של הליך משפטי חוזר. ושמא הוא סבור שבעל העניין מושתק, משום ההערכה שזוהי טובתו בעליל, וזהו המנהג שהצדיק "תרומת הדשן" מכוח הכלל "זכין לאדם שלא בפניו". כלומר, הסיכוי לזכות בתביעה המוגשת עבורו על ידי התובע שווה בעליל את הסיכון להיות מושתק, אם יפסיד התובע בה, משום שהאפשרות האחרת היא שהתביעה לא תוגש כלל. לפעולות משפטיות המוגדרות באופן אובייקטיבי כ"זכות גמורה", ש"הזוכה" זוכה בהן על כורחו, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ערך "זכין לאדם שלא בפניו", ליד ציון הערה 30.
מי שמקבל את הפרשנות הזאת לדברי "תרומת הדשן", ימצא כאן מודל משפטי עברי שניתן להשתית עליו תביעה ייצוגית בלא צורך בהתקנת תקנה מיוחדת או חקיקה (השווה להלן). לי נראה שלא לזאת התכוון בעל "תרומת הדשן", משום שהשתקת תובע, גם בנסיבות מעין אלה, יש בה יסוד של "חובה" שאי אפשר להתעלם ממנו. זאת ועוד, ראה שו"ת לחם רב, סימן ריא, המצמצם את תשובת רבי ישראל איסרלין, וקובע שדבריו לא נאמרו אלא במקום שנהוג להגיש תביעה עבור הזולת.
15. עם זאת ראה שו"ת לחם רב, סימן ריא. בסיום תשובתו, ר' אברהם דה בוטון מעלה את הסברה שאם העילה כנגד הנתבע היא הפרת תקנת הציבור, יש סמכות טבועה לבית הדין לדון בעניינו כדי להפרישו מן האיסור הכרוך בהפרת התקנה. וזה לשונו: "דאין צריך הרשאה אלא בדבר של ממון, משום דמצי למימר ליה [=שיכול לומר לו]: 'לאו בעל דברים דידי את'. אבל בנדון דידן, שלוי זה [הנתבע] עובר על ההסכמה והחרם הקדום, הוי מילתא דאסורה, וכל אחד מישראל הוא בעל דינו, ובית דין עצמם חייבים ליטפל בו להפרישו מן האיסור, ובדבר כזה אין צריך הרשאה, לעניות דעתי". ומעין זה כתב בחידושי הריטב"א, קידושין כז ע"ב, ד"ה גמרא: "וכל ישראל ערבין זה לזה ומחייבי לאפרושיה מאיסורא, ובעלי דבר חשיבי".
16. אך השווה האמור לעיל, בהערה 14.
17. ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 417-415.
18. ראה: אֵלון, הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 421, 565-564; א' הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? - על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט א (תשנ"ז), 48-47.
19. ראה: ס' גולדשטיין, "תביעת ייצוג קבוצתית - מה ועל שום מה?", משפטים ט (תשל"ט) 416-451; הנ"ל, "עוד בעניין תביעת ייצוג קבוצתית", משפטים יא (תשמ"א) 412.
20. ראה: פרק ו'1 בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; פרק ו'1 בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988; פרק ג'1 בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; פרק ה'1 בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981; סעיפים 10, 13 ו-14(ב) בחוק למניעת מפגעים סביבתיים, התשנ"ב-1992; סעיף 41 בחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד-1994; סעיף 11 בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996; סימן ב' בפרק השלישי שבחלק החמישי של חוק החברות, התשנ"ט-1999.
21. רע"א 3126/00, מדינת ישראל נ' א.ש.ת, פ"ד נז(3) 220.
22. דנ"א 5161/03, דינים עליון, סה 864.
