מבוא

בפרשתנו מצטווה עם ישראל, בכניסתו לארץ, לערוך מעמד פומבי של כריתת ברית, שבו יתחייב לשמוע בקול ה' ולשמור את כל מצוותיו¹, וכן לקבל על עצמו אחד-עשר איסורים שהעובר עליהם ייקרא "ארור". הצד השווה שבאיסורים אלה הוא שהם נעשים בדרך כלל בסתר, וקשה למנוע אותם².

מעמד הברית משקף את ההכרה שלעתים לא די בחוק כדי להרתיע ביעילות מפני ביצוע עברות, ומכאן הצורך בקיומה של מעין אמנה חברתית המבטיחה שמירה על נורמות יסוד שקשה לאכפן. להלן נעסוק באחד מן הארורים האלה: "ארור משגה עִור בדרך"³.

מן העיוור עד הסומא בדבר

לפי פשוטם של כתובים, משגה עיוור בדרך הוא כל מי שמסטה את העיוור מדרכו, וממבט ראשון עולה לכאורה שהתורה חוזרת על מה שכבר אמרה: "ולפני עִור לא תתן מכשול"⁴, אלא שעיון מדוקדק בפירוש רש"י יכול ללמד על הבדל משמעותי ביניהם.

בפירושו לספר ויקרא, כותב רש"י:

'ולפני עור לא תתן מכשל' - לפני הסומא בדבר. לא תתן עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר: מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו, ונוטלה הימנו⁵.

רש"י אינו מפרש אפוא את מילת עִור כפשוטה אלא כמשל לכל מי שהוא סומא בדבר מסוים, שאינו מבין בו ונזקק לעצת זולתו. על כגון זה, התורה מזהירה שלא להשיאו עצה שאינה הוגנת לו, העלולה להכשילו או לגרום לו הפסד⁶. רש"י, הנאמן לפרשנות זו גם בפסוק "ארור משגה עִור בדרך", אומר שגם כאן הכוונה למשיא עצה רעה למי שהוא סומא בדבר, אלא שהשמיט רש"י את הדוגמה מחיי העסקים שהביא בספר ויקרא. דומה שעשה כן משום שביקש לומר שאין מדובר בהכרח במי שמבקש להכשיל את חברו במזיד, אלא גם במי שעשה כן מתוך פזיזות או רשלנות או קלות דעת.

כיום מכוּנָה הכשלה זו של הזולת בשם "מצג שווא רשלני". להלן נדון בפרטיה של עוולה זו במשפט העברי ובחוק הישראלי, אך נפתח תחילה בשאלת היסוד המשפטי לחבות בעניין זה.

מקור החבות

את האחריות למצג שווא רשלני אפשר להשתית באופן תיאורטי על שני יסודות: דיני הנזיקין ודיני הערבות.

אמנם, בדיני הנזיקין שבמשפט העברי, אין אחריות לנזק עקיף, המכונה במשפט העברי "גרמא", אלא שאם יש קשר סיבתי ישיר ומוכרח בין פעולת המזיק להתרחשות הנזק, ההלכה מכירה באחריות המזיק, המכונה במשפט העברי אחריות מדין "גרמי"⁷.

ואכן נאמר בסוגיה התלמודית⁸ העוסקת באחריות חלפן כספים לשפות את מי שנועץ בו ונגרם לו הפסד עקב ייעוץ רשלני בעניין ערכו של מטבע, שאחריות החלפן בנזיקין יסודה בדעת רבי מאיר, המטיל על המזיק אחריות מדין גרמי.

מתשובת מהר"י וייל⁹ בשאלה מתחום דומה, אנו למדים שניתן לעתים לבסס את אחריות המייעץ גם על דיני הערבות. מהר"י וייל נשאל בעניין בעל חוב שהשיב לנושהו מחצית מחובו בהגיע מועד פירעון חובו, ולהבטחת פירעון המחצית השנייה, ביקש להמחות לו את זכויותיו מפלוני שלווה ממנו כספים. אולם, "בשעה שנתן לו שמעון החוב, אמר ראובן [הנושה] לשמעון: תן לי מזומנים, לא ניחא לי בהחוב". כדי להפיס את דעת הנושה, הצהיר החייב, לפי טענת הנושה, "אהיה טוב לך עבור הקרן", והחייב טוען שהצהיר רק: "אינך צריך לדאוג, והקרן הוא בטוח".

מהר"י וייל קבע בתשובתו שאם אמנם היה נוסח ההצהרה כדברי החייב, "אין בלשון זה ערבות", אך הוסיף שאם יתברר שמדובר במצג שווא, ניתן לחייב את הנתבע מכוח דיני הנזיקין, כמבואר בסוגיית "המראה דינר לשולחני", העוסקת באחריות החלפן.

מדבריו עולה שאם קיבל עליו היועץ התחייבות אישית לשלם כל הפסד שייגרם עקב הסתמכות על חוות דעתו, ניתן יהיה להטיל עליו אחריות גם מכוח דיני הערבות¹⁰.

מטבע הדברים מדובר במקרים נדירים, אך חשוב להדגיש שעשוי להיות יתרון רב לניזוק אם תבוסס האחריות על דיני הערבות בכל מקום שהדבר אפשרי. יתרון זה נובע מן ההבדל העקרוני בין מקורות החובה.

דיני הנזיקין מטילים על המזיק אחריות מכוח התפיסה שהמזיק חייב לפצות את הניזוק על נזק שנגרם לו באשמתו. לכן, בתביעה על יסוד דיני הנזיקין, יש להוכיח את אשמת המזיק וקשר סיבתי בין מעשיו של המזיק להתרחשות הנזק.

לעומת זאת, דיני הערבות מבוססים על התחייבות חוזית לשפות בגין הפסד. לכן, תחול האחריות מכוח דיני הערבות, אלא אם כן הוסכם אחרת, גם אם הערב אינו אשם וגם אם לא ניתן להוכיח קיום קשר סיבתי בין מעשי היועץ להפסדים שנדרש לשלמם¹¹.

מבחן המומחיות

המשפט העברי קובע מבחנים אחדים לאחריות בגין מצג שווא. מבחנים אלו עולים, במישרין או בעקיפין, מסוגיית המראה דינר לשולחני¹², שכבר הוזכרה לעיל, ויסודם בעיקר בתפיסה שעמדנו עליה, ולפיה יסוד האחריות בדיני הנזיקין. לפי עקרונות דיני הנזיקין, אחריות המזיק תלויה כאמור בקיומם של שני תנאים מצטברים, אשם וקשר סיבתי ישיר בין הנזק למצג השווא. הסוגיה התלמודית הדנה בעניין זה פותחת בהצגת סתירה בין שני מקורות תנאיים. וזה לשונה:

איתמר. המראה דינר לשולחני, [ואמר לו השולחני שהוא טוב], ונמצא רע - תני חדא: אומן פטור, הדיוט חייב; ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט, חייב¹³.

נמצא שממקור אחד עולה שלעניין אחריות חלפן הכספים, יש משקל למקצועיות החלפן: "אומן פטור, הדיוט חייב"; ואילו מן המקור האחר עולה להפך: "בין אומן בין הדיוט חייב".

כדי ליישב את הסתירה בין המקורות, מציע רב פפא קטגוריה שלישית, בעל מקצוע מומחה, הוא האומן הנזכר במקור התנָאי הראשון, בעוד האומן הנזכר במקור התנאי השני הוא בעל מקצוע שאינו מומחה. וזה לשונו:

אמר רב פפא: כי תניא "אומן פטור", כגון דנכו ואיסור [=שמות שולחנים מומחים], דלא צריכי למיגמר כלל [=שאינם צריכים ללמוד כלל].

דין יועץ הדיוט כדין בעל מקצוע שאינו מומחה, ונאמר במקור התנאי השני ששניהם חייבים; ואילו לעניין דינו של מומחה, נאמר במקור התנאי הראשון שהוא פטור.

אחריותו של המומחה קטנה אפוא מאחריותם של מי שאינם מומחים, וזהו פרדוקס לכאורה. אלא שעיון מעמיק יותר מגלה שאין כאן פרדוקס: חזקה על המומחה שהוא עושה את מלאכתו נאמנה, ואם טעה בייעוץ שנתן, יש להניח שהיה זה מחמת כוח עליון, אלא אם כן יוכח אחרת. ומאחר שאין כאן אשמה, אין כאן גם אחריות בנזיקין¹⁴. לעומת זאת, יועץ שאינו מומחה, המסתכן במתן ייעוץ בעניין הדורש מומחיות נוהג ברשלנות, ובלשון התוספות: "לית ליה למיחזי אם אין בקי כדנכו ואיסור [=אסור לו לראות את המטבע ולחוות את דעתו עליו אם אינו מומחה כמו דנכו ואיסור]"¹⁵, אשר על כן הוא חייב לשפות את מי שניזוק בעקבות חוות הדעת שלו. וזהו פשר אחריות ההדיוט או האומן שאינו מומחה.

מבחן השכר

התלמוד דן בסמוך לסוגיית "המראה דינר לשולחני" גם בשאלת אחריות שוחט שהטריף עופות ששחט¹⁶ ומבחין בין שוחט בשכר לשוחט בחינם. נקבע שקבלת שכר כמוה כקבלת חובת זהירות מוגברת של השוחט בגין נזק שיארע עקב ביצוע המלאכה¹⁷. לעומת זאת, מי ששוחט חינם אינו מקבל על עצמו חובת זהירות דומה, ואין להטיל עליו אחריות מוגברת.

מבחן השכר לא הוזכר בסוגיית המראה דינר לשולחני, ונחלקו המפרשים במשמעות הדבר. הרשב"א¹⁸ סבור שאכן שאלת השכר אינה מעלה ואינה מורידה לעניין אחריות היועץ: אם היועץ אינו מומחה, לא היה ראוי שייעץ כלל, גם לא בחינם, ואם עשה כן בכל זאת, הרי עשה כן על אחריותו; ואם הוא מומחה, יש להניח שנהג במיומנות, ואם בכל זאת טעה, יש להניח שהדבר קרה מטעמים שאינם בשליטתו. לכן, אין להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם עקב חוות דעתו, אף אם קיבל תשלום, אלא אם יוכח שנהג ברשלנות.

לא כן היא דעת רובם המכריע של הפוסקים¹⁹, והם סבורים שמבחן השכר רלוונטי גם לעניין אחריות היועץ, אם כי רק ביועץ מומחה. וכפי שכבר ראינו, המומחה רשאי לייעץ, ואין להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם עקב השימוש בחוות דעתו. אולם אם קיבל המומחה שכר תמורת חוות דעתו, הרי שקיבל על עצמו זהירות יתרה, והדבר מצדיק הטלת אחריות עליו, אם יתברר בדיעבד שגרמה חוות דעתו לנזק למקבלה.

מבחן ההסתמכות

בהמשך הסוגיה מסופר על ריש לקיש שביקש מרבי אלעזר לחוות את דעתו בשאלת טיבו של מטבע מסוים²⁰, ולפני שחיווה את דעתו, אמר לו ריש לקיש: "חזי דעלך קא סמיכנא [=ראה שעליך אני סומך]". סיפור זה עורר שתי שאלות בקרב מפרשי התלמוד: מה הייתה מידת מומחיותו של רבי אלעזר? מה משמעותה המשפטית של אזהרת ריש לקיש?

רוב מפרשי התלמוד²¹ סבורים שרבי אלעזר לא היה מומחה, כי אילו היה מומחה, היה יודע שמי שנועץ בו עתיד לפעול על פי חוות דעתו, אף אם לא ייאמר הדבר במפורש²².

אשר לאזהרת ריש לקיש, יש מי שאומר שאין לה משמעות משפטית, שכן גם אומן שאינו מומחה אמור לצפות שמי שנועץ בו עתיד לפעול על פי חוות דעתו²³, ולא נועדה ההזהרה אלא לדרבן את היועץ לבל יתרשל במלאכתו.

אחרים אומרים שאין להטיל אחריות על יועץ שאינו מומחה, אלא אם כן הזהירו מי שנועץ בו שהוא מתכוון להסתמך על חוות דעתו, ולכל הפחות יש להוכיח שהיה מודע לכוונת המתייעץ לעשות כן²⁴.

ויש שמבחינים לעניין זה בין הדיוט לאומן שאינו מומחה²⁵: ההדיוט אינו אמור לצפות שיפעלו על פי חוות דעתו בלא עריכת בירור נוסף, ולכן אין להטיל עליו אחריות, אלא אם כן הוזהר מראש שיפעלו על פי חוות דעתו. לא כן אומן, שאף אם אינו מומחה, הוא אמור לצפות שיפעל המתייעץ עמו על פי חוות דעתו, "דמסתמא בודאי סמוך עליו, כיון שהוא אומן, ועל מי יסמוך אם לא עליו?"²⁶. להלכה נפסק בשולחן ערוך²⁷:

אם [השולחני, החלפן] אינו בקי [=מומחה], חייב לשלם, אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו, ולא יראה לאחרים²⁸.

אולם כמה מן הפוסקים המאוחרים נוטים לאמץ את הדעה המרחיבה את אחריות האומן וגורסת שאף שאינו מומחה, הוא אמור לצפות שיפעל הנועץ בו על פי חוות דעתו, גם אם לא הוזהר על כך מראש²⁹.

המבחן לקיום ההסתמכות אינו פורמלי אלא מהותי. לכן, הציעו הפוסקים ארבעה מבחני עזר שיש בהם לסייע ביד בית הדין לקבוע אם היה המייעץ צריך לצפות שמקבל חוות הדעת יסמוך עליה אם לאו. ואלה הם:

א. מבחן השכר - נכונות המתייעץ לשלם עבור חוות הדעת יש בה כדי ללמד על כוונתו לפעול על פיה³⁰.

ב. מומחיות המייעץ - ככל שהמייעץ מומחה יותר, יש להניח שיסמוך הנועץ בו על חוות דעתו³¹.

ג. הנושא - אם נושא חוות הדעת הוא מורכב, ומקובל לבקש מספר חוות דעת לפני ביצוע הפעולה, אין המייעץ אמור לצפות שיסמוך הלה באופן בלעדי על חוות דעתו, אף אם אמר לו: "חזי דעלך קא סמיכנא"³².

ד. יוזם מתן חוות הדעת - כשחוות הדעת ניתנה ביזמת המייעץ, עשוי מקבלה להניח שהדבר מעיד על ביטחונו המוחלט של המייעץ בנכונותה, והמייעץ צריך לצפות שיפעל מקבלה על פיה³³.

מצג שווא רשלני במשפט הישראלי

בפקודת הנזיקין, מצינו רק התייחסות מפורשת אחת לאחריות מוסר חוות דעת לנזק שנגרם עקב ההסתמכות עליה, והיא מצויה בעוולת התרמית³⁴. עוולה זו מטילה אחריות על מי שמציג בפני זולתו "הצג כוזב... בכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו", והלה סבל על ידי כך נזק ממון³⁵.

אולם כבר בשנת 1954, בפרשת וינשטיין נ' קדימה³⁶, קבע בית המשפט העליון שניתן לומר שעוולת הרשלנות³⁷ חלה אף על נזק הנגרם עקב מצג שווא רשלני.

בתיקון לחוק ניירות ערך, משנת 1988, הוטלה אחריות על החותמים על תשקיף של חברה מסחרית לנזקים הנגרמים למשקיעים המסתמכים עליו³⁸.

ממקורות סטטוטוריים אלה, כמו גם מפסיקות בתי המשפט וממאמרי מלומדים, עולה שכדי שתצלח תביעה לפי כל אחת מן העוולות, יהא על התובע להוכיח שידע הנתבע מראש שהוא מתכוון לסמוך על חוות הדעת שהוא מקבל ולפעול על פיה³⁹. עם זאת, דומה שעדיין לא קבעו בתי המשפט מבחנים ברורים שיש בהם כדי לסייע בקביעת קיומו של יסוד ההסתמכות.

התפתחות מעניינת חלה בפסיקת בתי המשפט בארץ ובעולם בשאלת אחריות ההדיוט⁴⁰. בפסק הדין האנגלי הידוע בעניין אבט⁴¹, משנת 1971, קבעו שופטי הרוב שאחריות בשל מצג שווא חלה רק על מי שמוסר חוות דעת במסגרת תפקידו המקצועי. שש שנים לאחר מכן, בעת הדיון בפרשת עמידר⁴², נטו שופטי בית המשפט העליון בישראל לאמץ דווקא את עמדת המיעוט בפס"ד אבט, לפיה:

אין אנו רואים שום יסוד לאבחנה שאדם המיומן במיוחד חייב לנהוג בזהירות, אבל אדם מיומן פחות אינו חייב לעשות כן. ואולי נהפוך הדבר: שאחריות כבדה יותר רובצת על אדם המקבל על עצמו לתת עצה הדורשת ידיעה מקצועית, מבלי להיות בעל מקצוע.

באותה פרשה סקר השופט אלון את מקורות המשפט העברי בעניין זה, והדגיש כי החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 14), התשל"ב-1975, העניק לבתי המשפט "חירות משפטית" מן הכפיפות לפרשנות המשפטית האנגלית. חירות זו מאפשרת את דחיית ה"הלכה" האנגלית, לשם אימוץ ההלכה היהודית. דומה כי אימוץ זה אף מתחייב כיום, אחר שהעניק לנו המחוקק בחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, לא רק חירות מן הכפיפות למשפט האנגלי, אלא גם קבלת עול המשפט העברי בשאלת השלמתן של לאקונות ופרשנות משפטית של החוק.

הערות:

* תלמיד התואר השני בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, ומתמחה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים.
1. על פי דברים כח א ועוד.
2. ראה: רשב"ם לדברים כז, טו; אבן עזרא לדברים כז, יד.
3. דברים כז, יח.
4. ויקרא יט, יד.
5. על פי ספרא, קדושים, פרשה ב.
6. תופעה ייחודית שיש לתת עליה את הדעת בעניין זה היא, שהפרשנות המרחיבה במקרה זה הפכה בדברי הפוסקים לפרשנות הבלעדית, אף שאין כל מניעה לקיים את הפרשנות המרחיבה לצד הפרשנות המצמצמת, ולפיה המשגה או מכשיל עיוור הוא המטעה או מכשיל ממש. רבים וטובים ניסו לתת הסבר לתופעה זו. ראה למשל: מנחת חינוך (מכון ירושלים, תשמ"ח), מצווה רלב, עמ' רכז, ד"ה והוא כעובר; א' סמט, "'ולפני עור לא תתן מכשול' - על פרשנותם המטפורית של חז"ל לאיסור", בתוך עיונים בפרשת השבוע, ויקרא, פרשת קדושים (ירושלים תשס"ב), עמ' 93-78.
7. ההבחנה המוצעת כאן בין "גרמא" ל"גרמי" היא כמובן פשטנית למדי, וכבר נשתברו קולמוסים רבים בשאלת ההבחנה המדויקת בין "גרמא" לבין "גרמי", אך אין כאן מקום להאריך. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ערך "גרמא בנזיקין - גרמי", עמ' תסא ואילך; שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, דינא דגרמי (ע' גורדין וד' פלדמן עורכים), אלון שבות תש"ס.
8. בבא קמא צט ע"ב- ק ע"א.
9. שו"ת מהר"י וייל, סימן פ. תשובה זו הובאה אמנם על ידי הרמ"א בהלכות ערב (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכט, סעיף ב), אך רבים וטובים העירו שבמקרה זה המיקום אינו מעיד על סיווגה המשפטי של ההלכה. ראה: נתיבות המשפט, חושן משפט, סימן קכט, ס"ק ב, ובמקורות שציין ב' כהנא, ערבות, בסדרת חוק לישראל (ירושלים תשנ"ב), עמ' 554-553 (מכאן ואילך: ערבות).
10. יש פוסקים הסבורים שלעתים אין צורך בהתחייבות מפורשת, בעיקר כשאדם מורה לזולתו לפעול בדרך מסוימת. ראה ערבות, עמ' 107-105. אימוץ עמדה זו עשוי להביא למסקנה שגם אם הורה אדם לזולתו לפעול על פי חוות דעתו, ניתן להטיל עליו אחריות לנזקים שנגרמו עקב ההסתמכות עליה מכוח דיני הערבות.
11. ראה לעניין זה: שו"ת הליכות ישראל (גרוסמן), סימן נד, עמ' קכז-קכט; י"ש קפלן, "יסודות נזיקיים בדיני הערבות במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 392-389. יתרון נוסף מבחינת הניזוק לתביעה על יסוד דיני הערבות יש בעובדה שחלק מן הפוסקים סבורים שדין "גרמי" הוא בגדר "קנס" הניתן להיגבות אישית מן החייב, אך לא מעיזבונו. ראה נתיבות המשפט, סימן קכט, ס"ק ב.
12. בבא קמא צט ע"ב - ק ע"א.
13. אמנם התוספתא מבחינה בין אומן להדיוט לעניין אחריות השוחט, אך לא לעניין אחריות השולחני (תוספתא, מהדורת ליברמן, בבא קמא, פרק י, הלכה י).
14. לעניין נטל הראיה להוכחת מומחיות המייעץ, פסק הרמב"ם שהמייעץ צריך להוכיח שהוא מומחה (הלכות שכירות, פרק י, הלכה ה). וראה: שו"ת בית הלוי, חלק ג, סימן כ, אות ב; תשובת הרב מרדכי אילן, המובאת אצל הרב א"צ שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל (ירושלים תשנ"ב), עמ' 398-395.
15. לשון התוספות, בבא קמא שם, ד"ה ותניא אידך. וראה גם חידושי הרשב"א, בבא קמא צט ע"ב, ד"ה והתניא.
16. בבא קמא צט ע"ב.
17. "כשהוא נוטל שכר, אינו נוטל שכר אלא על זה שיסמכו עליו ויתחייב באחריותו" (שו"ת תשב"ץ, חלק ב, סימן קעד).
18. ראה חידושי הרשב"א, בבא קמא צט ע"ב, ד"ה אמר רב פפא.
19. ראה למשל: פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק תשיעי, סימן טז; רמ"ה, המובא בשיטה מקובצת לבבא קמא צט ע"ב; רמב"ם הנזכר לעיל, בהערה 14; וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שו, סעיף ו.
20. בבא קמא ק ע"א.
21. ראה למשל תוספות, בבא קמא ק ע"א, ד"ה אחוי דינר.
22. דומה שדעת מהרי"ח, המובאת בהגהות אשר"י על הרא"ש, בבא קמא, פרק תשיעי, סימן טז, היא הדעה היחידה הגורסת שרבי אלעזר היה מומחה, ובכל זאת לא היה נושא באחריות אלמלא הצהיר בפניו ריש לקיש: "חזי דעלך קא סמיכנא".
23. ראה: תוספות (הנזכר לעיל, בהערה 21); הרא"ש (הנזכר לעיל, בהערה 19).
24. ראה: רי"ף, בבא קמא לה ע"ב בדפי הרי"ף; רמב"ם, הנזכר לעיל, בהערה 14.
25. ראה: שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג (דפוס קרימונה), סימן נו; נתיבות המשפט, סימן שו, ס"ק יב.
26. נתיבות המשפט, הנזכר לעיל, בהערה הקודמת.
27. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שו, סעיף ו.
28. אמנם, הרמ"א מביא בהגהתו להלכה זו את דעת האומר שמוסר חוות הדעת חייב להניח שיפעל מקבלה על פיה, אך הוא מוסיף: "הסברא הראשונה נראה עיקר".
29. ראה למשל: ים של שלמה, בבא קמא, פרק תשיעי, סימן כד; שו"ת חוות יאיר, סימן סד. אבל השווה ש"ך, חושן משפט שם, ס"ק יב.
30. ראה: נתיבות המשפט, סימן שו, ס"ק יא, ובמצוטט משו"ת התשב"ץ לעיל בהערה 17.
31. על פי נתיבות המשפט שם, ס"ק יב.
32. על פי שו"ת חוות יאיר, סימן סד.
33. על פי ערוך השולחן, חושן משפט, סימן קכט, ס"ק ג. הבחנה זהה הציע הרב י' קוליץ מדעתו, ולא הזכיר את דברי ערוך השולחן, שקדמו. ראה "בענין ערבות בעל פה", תורה שבעל פה כו (תשמ"ה), עמ' י ואילך.
34. סעיף 56 לפקודת הנזיקין.
35. וראה ע' בר שירה, דיני הנזיקין, העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי ז"ל; התרמית (1995), עמ' 15-13 (מכאן ואילך: התרמית).
36. המ' 106/54 צבי ויינשטיין נ' קדימה בע"מ, פ"ד ח(2) 1317.
37. סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
38. סעיפים 33-31 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. סקירה מלאה לעניין זה, ראה י' גרוס, "אחריות לנזק בגין פרט מטעה בתשקיף לאור החקיקה החדשה", רואה החשבון מ1 (תשנ"א), עמ' 15.
39. ראה: ע' בר שירה (לעיל, הערה 35), עמ' 32-30; ע' בר שירה, "היצג רשלני", הפרקליט כז (תשל"א) עמ' 493-492; ע"א 209/85 עירית קרית אתא נ' אילנקו פ"ד מב(1) 190, בסעיף 19 לפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז), השופט שמגר; ת"א (ת"א) 060906/03 קנדיל נ' עיריית ת"א (לא פורסם).
40. לסקירת התפתחות זו, ראה במאמרה של ע' בר שירה (לעיל, הערה 39), עמ' 491-490.
41. Mutual Life and Citizen's Assurance Co. Ltd. v. Evatt (1971) 2 W.L.R. 23
42. ע"א 86/76 עמידר נ' אהרן, פ"ד לב(2) 337.

---

---