שבירת הלוחות

יעקב אבי ברוך טירקל^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

לעיני כל ישראל התורה מסתיימת בפסוקים: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, י-יב). על שלוש המילים האחרונות, "לעיני כל ישראל", אומר רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1105 - 1040), בעקבות דברי המדרש בספרי ובתלמוד הבללי (שבת פז ע"א): "שנשׁאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: 'וָאֲשַׂבְּרֵם לעיניכם' (דברים ט, יז), והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר: 'אשר שִׂבַּרְתָּ' (דברים י, ב) - יישר כוחך ששברת". ויפים כאן דברי בעל "תורה תמימה", השואל ומשיב בשולי המדרש בספרי: "ואם כן אינו מתבאר מה שחשב בין יתר פרטי הגדולות 'לעיני כל ישראל', מה מעלה יתירה יש בזה, כי הלא כל מה שעשה היו מעשים גדולים, לוא גם לא עשאם לעיני כל ישראל. ולכן דריש דבלשון זה באמת מרומז גדולה מצוינת, והיינו שבירת הלוחות ששבר מדעת עצמו, שהיה צריך לזה רוח דעת יתירה". המדרש ופירושו של רש"י רואים אפוא את מעשה שבירת הלוחות כמעשה כה עצום וכה נורא הוד, עד שראוי היה לחתום בו את התורה ואת הפסוקים המדברים בשבחו של משה. מעשה שבירת הלוחות - פתח דבר כפי שנראה להלן, גילו חז"ל, והפרשנים המסורתיים בעקבותיהם, פנים רבות ושונות מאוד במעשה שבירת הלוחות, ודומה שאין מעשה בתורה שראוי יותר לומר עליו שיש "שבעים פנים לתורה". כמו יהלום מלוטש, רב פנים ורב פאות, המנצנץ באורות המאירים אותו, בגוונים שונים ובכיוונים שונים, מנצנץ מעשה שבירת הלוחות באורותיהם של פירושים אלה: יש הרואים אותו כמעשה שאינו מכוּון ושלא מדעתו של משה; ויש הרואים אותו - כמו המדרש בספרי ופירושו של רש"י - כמעשה מכוון ונועז שאין דוגמתו. אף אלה האחרונים אינם מאירים כולם באור אחד את מניעיו של משה ואת כוונותיו. מעשה שבירת הלוחות מתואר לראשונה בספר שמות, בפרשת "כי תשא", כביכול בצורת דיווח של משקיף מן הצד:

ויפן וירד משה מן ההר ושני לֻחת הָעֵדֻת בידו, לחת כְּתֻבִים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה א-לוהים המה, והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת. וישמע יהושע את קול העם בְּרֵעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. ויאמר אין קול עֲנות גבורה ואין קול עֲנות חלושה, קול עַנות אנכי שמע. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת, ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (שמות לב, טו-יט).

בספר דברים, בפרשת "עקב", מתואר המעשה מפי משה עצמו כך:

ואפן וארד מן ההר וההר בּער באש, ושני לוחת הברית על שתי ידי. וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם עשיתם לכם עגל מסכה, סרתם מהר מן הדרך אשר צוה ה' אתכם. ואתפש בשני הלחת ואשלִכם מעל שתי ידי, ואשברם לעיניכם (דברים ט, טו - יז).

לא על דעת משה נראה ששבירת הלוחות על ידי משה הייתה קשה בעיני חז"ל ובעיני הפרשנים. הטרידה אותם בעיקר השאלה: כיצד משה, שלא קם נביא בישראל כמוהו, מרהיב עוז בנפשו לשבר את הלוחות, שהיו "מעשה א-להים" והמכתב שעליהם "מכתב א-להים" (שמות לב, טז). לפיכך יש מן המפרשים שהרחיקו את עצמם מפשוטו של מקרא, וסברו, כאמור לעיל, כי המעשה לא היה מכוון, ואף לא היה על דעת משה. וכך נאמר במדרש על הפסוק שבפרשת "כי תשא", שנשוב אליו בהמשך דברינו:

"וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" - לקח משה את הלוחות והיה יורד, והיו הכתובים סובלין את עצמן ואת משה עמן, וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל, ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות, ונמצאו כבדין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות, והשליכן מידיו, ונשתברו. שנאמר: "וישבר אותן תחת ההר" (פרקי דר"א, פרק מה; תנחומא כי-תשא, סימן כו).

לפי מדרש זה, משא הלוחות היה כבד על ידיו של משה לבלי נשוא, משום שהאותיות שהיו כתובות עליהם "ברחו ופרחו" נוכח המראה שראו. הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, 1160 - 1080), ההולך בעקבות מדרש זה, סבור אף הוא שמשה לא עצר כוח לשאת את הלוחות. אולם מטעם אחר:

"וישלך מידו" - כשראה את העגל, תשש כוחו, ולא היה בו כוח, והשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנפלם, כדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת. וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר. ועיקר פשוטו כך.

לפי פירושו של הרשב"ם, תש אפוא כוחו הגופני של משה למראה העגל1. ככל הנראה, סבור הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270 - 1194) כי כוח העמידה הנפשי שלו הוא שתש. וזה לשונו:

"והלוחות מעשי אלוהים המה" - לומר כי לא נמנע בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק.

מדעת משה כנגד פרשנים אלה, עומדים הפרשנים הסבורים ששבירת הלוחות לא באה מחמת תשישותו של משה אלא דווקא מכוח עוז רוחו ומדעתו. אלה מביאים טעמים מטעמים שונים כדי להסביר את מניעיו ואת כוונותיו. וכבר עמדנו בראש דברינו על דברי רש"י: "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". בדברים הללו סמך רש"י על דברי הגמרא המובאים להלן:

דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו... ושבר את הלוחות... שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מִצות, אמרה תורה: כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב, מג) - התורה כולה [כאן] וישראל משומדים, על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: "אשר שברת" (שמות לד א), ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת (שבת פז ע"א).

מדברים אלה מסתבר כי לדעת רש"י, הייתה כוונתו של משה בשבירת הלוחות להצהיר שעל ידי אותו מעשה של עבודה זרה שעשו, הפקיעו ישראל מעצמם את הזכות לקבל את התורה2. גישה דומה, שנראה שהיא רואה במעשהו של משה מעין אישור למצב שנוצר על ידי מעשה העגל, מצויה במדרש:

על מה שִברן? על שפרח הכתב מעליהם, ולפיכך שברן. מלה"ד [=משל למה הדבר דומה]? לדואר שהיה מהלך ופרוזדגיי"א בידו להכנס במדינה, ועבר בתוך הנהר, ונפלו הכתבים לתוך המים, ונמוחו האותיות. מה עשה אותו הדואר? קרען. שנאמר: "וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם". מה ראה? ראה האותיות שפרחו, ואף הוא שברן, שנאמר: "אשר שברת" (תנחומא עקב, סימן יא).

רבי אברהם אבן עזרא (ספרד, 1164 - 1089), בפירושו הארוך והקצר לספר שמות, רואה בשבירת הלוחות ביטול של הברית בעקבות הפרתה - להבדיל מהצהרה על בטלותה - וזה לשונו:

ומרוב קנאת משה, שִבר הלוחות, שהיו בידיו כמו שטר עדות, והנה קרע שטר התנאים, וזה היה לעיני כל ישראל, כי כן כתוב... וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות".

לעומתו, רואה ספורנו (1550 - 1470) לנגד עיניו לצד העגל גם את מחולות בני ישראל סביבו, ומשום כך הוא רואה במעשה שבירת הלוחות ביטוי קיצוני של ייאוש. ואלה דבריו:

"וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה" - כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין "כי רעתכי אז תעלוזי" (ירמיהו יא, טו), ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם, ויהיו ראויים לאותן הלוחות.

ביטול הברית מעיקרה ופרשנויות אחרות גישה פרשנית אחרת רואה במעשה שבירת הלוחות ניסיון של משה לבטל את חטא העבודה הזרה שבמעשה העגל, בכך שעל ידי שבירת הלוחות ביטל משה כביכול את הציווי "אנכי ה' אלהיך" מעיקרו. ואלה דברי המדרש:

ר' שמואל בר נחמן אמר... משל למלך שכעס על בנו, וישב על בימה, ודנו וחייבו. נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו. מה עשה סונקתדרו? חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו. כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, ישב הקב"ה עליהם בדין לחייבם. שנאמר: "הרף ממני ואשמידם". ולא עשה, אלא בא לחתום גזר דינן, שנאמר: "זבח לאלהים יחרם" (שמות כב, יט). מה עשה משה? נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו. למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור, הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור, שהיה נקי, מה עשה? נטל את כתובתה, מה שנתן לו השר לקדשה, וקרעה. אמר: מוטב שתִדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, נטל את הלוחות ושִברן, כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו. ועוד אמר משה: מוטב יהו נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין. למה? שהיה כתוב בלוחות: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב), ועונשו אצלו: "זבח לאלהים יחרם". לפיכך שִבר את הלוחות (שמות רבה מג, א)3.

ויש שראו בירידתו של משה מן ההר עם הלוחות, אחר שכבר ידע שחטאו ישראל, ובשבירתם לאחר מכן לעיניהם, תקווה וכוונה להחזירם בתשובה: "כדי שיראו איזו מרגלית טובה איבדו, ועל ידי כך ישובו בתשובה"4. היטיב לסכם פרשנויות אלה - ואחרות שקצרה היריעה מלהביאן - עמוס חכם בפירוש "דעת מקרא":

ובמעשה זה יש למצוא כוונות אחדות המשלימות זו את זו: ענש הוא לישראל, שלא יזכו לקבל את הלוחות שהורדו אליהם מן השמים; ועוד, במעשה העגל, מעשה ידי אדם, נתברר שאין ישראל ראויים לקבל את הלוחות, שהם מעשה שמים; ועוד, במעשה העגל הפרו ישראל את הברית עם ה' אלוהיהם, ועל כן אין טעם לתת להם את לוחות הברית. ועוד, שבירת הלוחות היא סימן לביטול הברית מצד ה', הואיל וישראל הפרו אותה. ועוד, היה מקום לחשש, שעובדי העגל יקחו את לוחות האבנים שהורדו מן השמים ויעשו אותם לחפצים קדושים ויעבדום כדרך עובדי אלילים המעריצים 'אבנים קדושות'. ועל כן שברם משה, להוכיח, שהקדשה אינה באבנים, אלא במה שכתוב עליהם; ואם הכתב בטל (שהרי הופרה הברית) גם האבנים הן ככל האבנים הנשברות. ועוד, יש באבוד הלוחות כעין הגנה לישראל מן הענש הצפוי להם, שהרי באין לוחות הברית אפשר לטען, שאין תקף לברית, ואין העובר על הברית חיב ענש. ועוד, לאחר ששבר משה את הלוחות, בא אל המחנה והשמיד את העגל, וכך נותרו ישראל ללא סמל ממשי של קדשה, לא סמל ראוי על פי התורה ולא סמל פסול... ואפשר שציון מקום השבירה 'תחת ההר', רומז למקום המזבח, שבנה משה 'תחת ההר' (שמות כד, ד), ושם נזרק דם הברית על העם (שמות כד, ח). ובמקום זה עצמו שברו לוחות הברית כאות לביטולה של הברית.

"אותיות פורחות" במדרשי חז"ל על הפרשה טמון גם רעיון נפלא אחר - שעיקר עניינו איננו שבירת הלוחות - והוא יתרון הרוח על החומר. הבאנו למעלה מן המדרשים בפרקי דרבי אליעזר ובמדרש תנחומא, ולפיהם נשא הכתב את כובד משאם של הלוחות, ומשפרח הכתב מעליהם, לא יכול משה לשאת עוד את כובד המשא. רעיון זה - שכרוך בו גם הרעיון שמקורו של הכתב אצל הקב"ה - מצוי גם בתלמוד הבבלי:

והיינו דרבי אלכסנדרי, דאמר: שלשה חזרו למטעתן... וכתב לוחות... כתב הלוחות, דכתיב: "ואשברם לעיניכם" (דברים ט, יז). תנא: לוחות נשברו, ואותיות פורחות (פסחים פז ע"ב).

וכן בתלמוד הירושלמי:

כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה, וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף, ואומר: "ולכל היד החזקה" - ייא שלמא על ידא דגברת עליה מינא. רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי: הלוחות היו מבקשין לפרוח, והיה משה תופשן, דכתיב: "ואתפוש בשני הלוחות". תני בשם רבי נחמיה: הכתב עצמו פרח. רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב, כבדו על ידיו של משה, ונפלו ונשתברו (ירושלמי, תענית סח ע"ג).

לוחות, ספרים ואף מקדשים והיכלות משפט אינם העיקר. הם החומר. ה"כתב" האוצר את הרוח, הוא העיקר. לעולם גדול כוח הרוח - הרעיון - מכוח החומר. לעולם גוברת הרוח על החומר ולעולם נשארת הרוח גם אחרי אובדנו של החומר. רק האיש משה? האם יכול מעשהו של "האיש משה" לשמש לנו מופת ולקח? התשובה חייבת להיות שלילית. כשם שסיפור עקדת יצחק (בראשית כב, א-יט) אינו יכול לשמש מופת ולקח, כך גם כאן. ואף על פי כן דומה ש"בנות קול" של מעשה שבירת הלוחות נשמעות גם מתוך אירועים אחרים. האם הייתה בקשתו של רבן יוחנן בן זכאי, "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו ע"ב), מעין "שבירת לוחות" של המורשת הקדומה, בחירה ב"אותיות פורחות" של יבנה במקום אבני המקדש? האם ניתן לראות בתקנת הפרוזבול שהתקין הלל הזקן (משנה, שביעית י, א-ד) - שעקרה למעשה דבר מן התורה, מוסד שמיטת הכספים - משום "שבירת לוחות", בגלל ציבור שלא היה יכול לעמוד במצוות ה"כתב"? האם משמיעה לנו האגדה המופלאה על "תנור של עכנאי" (בבא מציעא נט ע"א-ע"ב) שדעת חכמים, בני תמותה, יכולה לגבור לעתים על דעת המקום? ומן "ההר" אל "העם". האם אין לראות "שבירת לוחות", כמעט, במעשהו של בית המשפט העליון5, שסירב לאשר את השתתפותה של רשימה בבחירות לכנסת, בלי הסמכה מפורשת בחוק, אלא מכוח "הנתון שמדינת ישראל הינה מדינה בת קיימא ושאין להרהר אחרי המשכיותה ונצחיותה"? והאם לא כן, כמעט, עשה כאשר שינה פסק דין חלוט "על פי הסמכות הטבועה בבית המשפט למנוע עשיית אי צדק"6? סוף דבר - וראשיתו סיימתי את דבריי באחת הפרשיות7 במילים: "נאמר בספר קהלת ש'אין אדם שליט ברוח, לכלוא את הרוח' (קהלת ח, ח). אל נא נכלא את רוח האדם". מעשה שבירת הלוחות הוא מעשה של העזה עצומה; הוא מעשה מופת המלמד על יתרון הרוח על החומר; אף הוא בא "ללמדנו שסתירת זקנים - בנין. שאם הנביא רואה צורך לשבור דבר, אין זו שבירה, אלא עשייה ותיקון"8. על שברי הלוחות הראשונים - שהיו "מעשה א-לוהים" ו"מכתב א-לוהים" - נעשו ונכתבו הלוחות השניים, שהיו מעשה ידי אדם, אך בַּכְּתב שעליהם שרתה אותה רוח, הרוח הנושאת את כובד המשא עד היום הזה.

הערות: * שופט בית המשפט העליון, ירושלים. 1. והשווה, ברכות לב ע"א. 2. ראה גם, יבמות סב ע"א. 3. וראה גם, מדרש חסרות ויתרות. 4. ילקוט מעם לועז, כי-תשא לב יט, והמקורות המצוינים שם. 5. ע"ב 1/65 יעקב ירדור נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית פ"ד יט(3) 365. 6. ד"נ 22/73, יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כח(2) 89; וראה ע"א 8034/95, מאור - חברה לדלק בע"מ ואח' נ' לאה ג'ון ואח', פ"ד נב(4) 97. 7. ע"פ 2831/95, הרב עידו אלבה נ' מ"י, פ"ד נ(5) 221, 337; וראה דנ"פ 8613/96, מוחמד יוסף ג'בארין נ' מ"י, פ"ד 193, 210. 8. ראה, ילקוט מעם לועז, וזאת הברכה, לד יב, והמקורות המצוינים שם.

---

---