|
|
|
זִקנה ביום דין ופרישה כפויה
של נושאי משרות שיפוטיות
עד מאה ועשרים!?
אביעד הכהן*
פרשת וילך, תשס"א, גיליון מס' 44
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
לא אוכל עוד לצאת ולבוא
הגיעה עת הפרֵדה. משה רבנו, המנהיג הנערץ, שהוליך את עמו במדבר ארבעים שנה, מְפנה את הזירה, באמרו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה" (דברים לא, ב).
"לא אוכל עוד" - טון של ייאוש וחוסר אונים מתגנב למשפט זה. משמעותו חריפה יותר לאור פרשנותם הכפולה של חז"ל:
יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (לקמן לד, ז). אלא מהו "לא אוכל"? - איני רשאי. מלמד שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע.
דבר אחר: "לצאת ולבוא" - בדברי תורה1, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה.
לפי הפירוש הראשון, משה היה בשיא כוחו, ואף על פי כן הוכרח לפרוש בעל כורחו: "שניטלה ממני הרשות - וניתנה ליהושע".
הפירוש השני מבטא מציאות טראגית, "נסתמו מעיינות החכמה" מרבן של ישראל, שהורה תורה לישראל משך שנות דור.
עֶקרון הפרישה הכפויה, מאונס ולא מרצון, מקובל בהרבה מדינות בעולם המערבי. ההסדר הרגיל נקבע על פי מדד ביולוגי - גיל מסוים - לא על פי מדד תפקודי (האם המכהן במשרה מסוגל להמשיך למלא את תפקידו?)2. משרתי הציבור - שופטים, דיינים, רופאים במוסדות הממשלתיים ועובדי מדינה - חייבים לפרוש מן השירות בהגיעם לגיל מסוים3. פרישה זו מאפשרת רוטציה בשירות הציבורי, "התרעננותו" והצערת גיל המכהנים בו. עם זאת, לא פעם פרישה זו היא גזר דין קשה לנושאי המשרה עצמם, המצויים בשיא כוחם כשהם בעלי ניסיון רב שנים ורצון להמשיך ולתרום לחברה מכישוריהם4. יתר על כן, חובת הפרישה הכפויה מעוררת שאלות קשות של פגיעה בחופש העיסוק ואפליה מחמת גיל. מסיבה זו, גוברת בשנים האחרונות המגמה לעבור מהסדרי פרישה כפויה להסדר גמיש של פרישה (Flexible Retirement), המאפשרת לעובד או לנושא משרה לפרוש בגיל מסוים, אך אינה מחייבת מי שמבקש להמשיך בעבודתו, והוא ראוי לכך, לעשות כן5.
יש להקדים ולהעיר: המשפט העברי נוצר כשמערכת יחסי העבודה בחברה הייתה בנויה בצורה שונה לחלוטין מזו הנוהגת בימינו. על כן, יש להיזהר מהשוואה אנכרוניסטית בין מקורותיו למציאות ימינו. עם זאת, עיון בהם מגלה שינוי מגמה בסוגיה זו.
התורה קובעת שלוי הנושא את משא המשכן יכול לעבוד בבית המקדש רק עד גיל חמישים: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבדה לא יעבד" (במדבר ח, כו). פעמיים נאמר כאן "ולא יעבד עוד"6, להדגיש שמדובר בפרישה כפויה, שאינה תלויה ברצונו או בכושרו של הלוי להמשיך ולמלא את התפקיד.
וכך נאמר בתלמוד: "לווים - במומין7, כשרים. בשנים, פסולים" (חולין כד ע"א). אך מיד סויג כלל זה: "במה דברים אמורים? באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים [=בית המקדש], אין נפסלין אלא בקול"8. בעקבות הלכה זו, קבע הרמב"ם סייג לפרישה הכפויה:
זה [=הפרישה הכפויה] אינו אלא בזמן שהיו נושאים המקדש ממקום למקום, ואינו מצווה נוהגת לדורות. אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים, ולא במומין, אלא בקול. כשיתקלקל קולו מרוב זקנה, יפסל לעבודתו במקדש. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים (רמב"ם, כלי המקדש ג, ח)9.
גיל הפרישה בדיינים
הגישה הנזכרת, פסילת כשירות מכוח הגיל, באה לידי ביטוי גם במינוי דיינים. יסודה בהלכה תנאית המצוטטת בתלמוד הבבלי: "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף אף אכזרי" (סנהדרין לו ע"ב)10.
רש"י, בפירושו על אתר, מפרש טעמו של דין זה: "זקן - ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמני, וכן סריס". היינו: ה"זקן" אטום לרחשי לבם של הנידונים לפניו, ואין זה ראוי שיחרוץ את דינם, בעיקר כשמדובר ב"דיני נפשות".
מעניין לציין שב"משנה תורה", שינה הרמב"ם ממנהגו, והוסיף מילה אחת, אך משמעותית, להלכה זו: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות" (הלכות סנהדרין ב, ג), ואין אנו יודעים מיהו "זקן" סתם ומיהו "מופלג בשנים"11. יתר על כן, במקום אחר, התלמוד עצמו מציב את התנאים לבחירת חכמי הסנהדרין, ובהם: "בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה12, ובעלי כשפים13(!), ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן" (סנהדרין יז, ע"א). וכך פסק הרמב"ם: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה" (הלכות סנהדרין ב, ו). ואין "שיבה", אלא בני שבעים14.
העדפת "בעלי שיבה" ניתנת להתפרש על רקע ההערכה הרבה שרחשו חכמים לחכמתם של זקנים. וכך שנינו במשנה: "רבי שמעון בן עקשיא אומר: זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינים, דעתן מיטרפת עליהם, שנאמר: 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח' (איוב יב, כ). אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה' (שם יב)" (משנה קינים ג, ו)15. והוסיף הרמב"ם, שעסק כידוע במלאכת הרפואה, בפירושו למשנה זו, שדווקא "חלישות זקנים גורמת לזיכוך הדעת ולתוספת חכמה".
כיוצא בדבר אמרו: "סתירת זקנים - בניין, ובניין נערים - סתירה" (מגילה לא ע"ב). הד לגישה זו יש ב"שיר הכבוד" ליום השבת, שאנו משבחים בו את הקדוש ברוך הוא, שאחת ממידותיו היא "זקנה ביום דין, ובחרות ביום קרב".
הרשב"א (ספרד, המאה הי"ג) נשאל בעניין זה. לפי לשון התלמוד, "אין מושיבין בסנהדרין זקן", משמע שזו הדרך הראויה לכתחילה. ברם, מה דינו של מי שנתמנה שופט בעודו צעיר, והזקין, היש להדיחו מכהונתו? הרשב"א משיב על שאלה זו בחיוב, וטעמו עמו: כיוון שהסיבה ל"אין מושיבין זקן" היא מידת האכזריות, הרי שגם אם נתמנה, והזקין, ונעשה "אכזרי בדין", יש לסלקו מכהונתו16.
ר' מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד) נקט גישה שונה, וכתב: "ויש מפרשים שלכתחילה היא שאין מושיבין [זקן], אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור, אף על פי שהזקין, דן כדרכו והולך. שמאחר שהורגל בדיני נפשות, אין כאן בית מיחוש [=אין מקום לחשוש]".
סיוג חובת הפרישה
בדורות מאוחרים, נטו חלק מחכמי המשפט העברי לסייג את חובת הפרישה של דיינים. יש שקבעו ש"אין מושיבין זקן" רק אם יש שופט אחר ברמתו היכול למלא את מקומו. אבל אם אין בנמצא אדם כזה, אין לסלק את הדיין מכהונתו17. היינו: איכות השפיטה עיקר, לא דרישת הגיל הפורמלית.
תימוכין לדעה זו יש במדרש אגדה קדום, מתקופת התנאים, שמסופר בו כי בדומה למשה רבנו, גם הלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא חיו מאה ועשרים שנה, ו"פרנסו" [=דנו] את ישראל, והנהיגו את דורם18, דווקא בארבעים שנות חייהם האחרונות, עד פטירתם19.
ויש ליתן את הדעת שר' יוסף קארו אינו מביא דין זה להלכה ב"שולחן ערוך", אף שהוא מתייחס אליו בפירושו, "כסף משנה", על הרמב"ם.
נראה שגישה מורכבת זו של מעמד הזקנים, הן לדין הן להנהגה הציבורית, נובעת מתפישה עקרונית של ה"זקנה" וה"זקנים" במורשת ישראל20. ואין זה מיותר להדגיש שלעניין זה, המונח "זקנה" עבר תמורות משמעותיות: מה שנחשב בימים קדמונים "זקן"21, בימינו הוא צעיר שבצעירים.
יציאה לקצבה של נושאי משרות שיפוט
בימיה הראשונים של המדינה, עלתה שאלת הפרישה הכפויה של נושאי משרות שיפוטיות על סדר היום הציבורי. לגבי השופטים, נקבע בסעיף 16 להצעת חוק השופטים (הצ"ח תשי"ג, 92) כי גיל הקצבה של שופטי בית המשפט העליון הוא שבעים שנה, ושל שופטים אחרים שישים וחמש שנה.
כאנקדוטה מעניינת, נציין שבעת הדיון בכנסת בסוגיה זו, הציע ח"כ דוד בר רב האי, לקבוע גיל פרישה שונה בערכאות השיפוט השונות, ונימוקו עמו: "אני יוצא מנקודת הנחה שההתאמצות הפיזית הנדרשת בדרגות יותר גבוהות היא יותר קטנה מאשר בדרגות הנמוכות, ואני רוצה להשתמש בצורה מכסימלית בנסיונם וכשרונם של השופטים שהגיעו לדרגות הגבוהות. מצד שני אני רוצה לפתוח פתח לאפשרות לרענן את הרכב שופטי השלום ושופטי בית המשפט המחוזי על ידי כוחות צעירים".
על דברים אלה, השיבו ח"כ יעקב שמשון שפירא (לימים, שר המשפטים), תוך שהוא תומך יתדותיו במשפט העברי: "מפליא הדבר שחברנו בר-רב-האי שהוא אופטימיסט מושבע נבהל פתאם מפני הזקנה, והוא חושב שיהודי שהוא שופט שלום בן שישים צריך ללכת כבר למושב זקנים... לגופו של ענין, אין לנו ריבוי כזה של מועמדים, ויהיה חבל מאד ששופט שהתמנה - ושופט בגיל ששים כוחו אתו ובינתו טובה, שהרי "זקני תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם" - אני חושב שאיננו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות האלה, לשלוח שופטים בגיל שישים-שישים וחמש לפנסיה"22.
בעקבות הצעת ועדת החוקה חוק ומשפט, נקבע בסעיף 17 בנוסחו הסופי של החוק שגיל היציאה לגמלאות בכל הערכאות יהיה שבעים שנה. הֶסדר דומה קיים גם במדינות אחרות בעולם המערבי.
כנאמר לעיל, עמדה זו אינה מתיישבת עם המסורת שהייתה נהוגה בקהילות ישראל, ולפיה הדיינים כיהנו בתפקידם עד פטירתם, אלא אם ביקשו מרצונם להתפטר קודם לכן או שנפגם כושר תפקודם בצורה משמעותית. כדי ל"התגבר" על מסורת זו, מצאו מנסחי הצעת חוק בתי הדין הרבניים פתרון מקורי. בהצעת חוק בתי דין רבניים, תש"ט, שגיבש שר הדתות, נאמר: "מינוי הדיינים הוא לכל ימי חייו". אך נוספה הסתייגות: "אולם כאשר ימלאו שבעים שנה לדיין המכהן בבית הדין המחוזי ושמונים שנה לדיין המכהן בבית דין הגדול לערעורים, הרי הוא יוצא לפנסיה". רבה של תל-אביב (לימים, שר הדתות), הרב יעקב משה טולידנו, שדן בהצעת חוק זו23, ציין כי "לפי המקובל ברוב קהילות ישראל נתמנו הרבנים מורי ההוראה באופן סתמי, בלי הגבלת זמן, ועל פי רוב שימשו בכהונתם זו כל ימי חייהם גם עד זקנה ושיבה".
לימים, ביקש שר הדתות לעגן בבתי הדין את גיל הפרישה של הדיינים כחובה, בדומה להסדר הנהוג בבית המשפט. דעתם של חלק מהדיינים לא הייתה נוחה מהצעה זו. דוגמה אופיינית לאי-נוחות זו היא דבריו של הרב משולם ראטה, מגדולי התורה בדור: "יש טוענים נגד גיל השיבה... פליאה נשגבה זאת בעיניי, ומובטחני כי כל יודעי דת ודין אם ישמעו דבר זה יתפלאו על זה הפלא ופלא. הלא אין דבר כזה אצל שום אומה, ולא נשמע כזאת מעולם. וגם במדינת ישראל יש כמה חברי הכנסת ושרי הממשלה ופקידים שכבר הגיעו לגיל שבעים שנה ומעלה ואין פוצה פה נגד בחירתם והתמנותם. קל וחומר לרבנים דייני התורה, שעליהם אמרו חז"ל: 'זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזדקנין -דעתם מתיישבת'. ולא תהא כוהנת כפונדקאית?!".
דעה דומה השמיע הרב כ"פ טכורש24, כשעלתה על הפרק סוגיית הגבלת גיל הרבנים המכהנים מטעם המדינה: "חלילה לנגוע בשום מנהיג רוחני ומומחה במקצועו ולהעבירו לגימלה כל עוד שכוחו הרוחני אתו. והרי בכל שרשרת הדורות לא מצאנו רבנים זקנים שנכנסו לגימלאות, ובכל קהילות ישראל כפי שידוע לנו מההיסטוריה שלנו שימשו בתפקידיהם בכתר הרבנות. וכדאי לציין בשולי הדברים שרב האי שימש בכתר הגאונות עד מאה שנה, והרדב"ז25 כשעלה ממצרים ולצפת נתכבד על ידי רבנו הגדול ר' יוסף קארו ז"ל, בעל ה"שולחן ערוך", לשמש רב העיר ואב"ד כשהיה בגיל הרבה יותר גבוה ממאה שנה. ובעל ה"שאגת אריה"26 ידוע ששימש ברבנות בעיר מעץ (Metz) שבצרפת החל מגיל שבעים שנה ועד למעלה מתשעים שנה שנסתלק מעולמנו. ועוד הרבה רבנים, כידוע לנו בשרשרת ההיסטוריה שלנו. ובזמננו אנו היינו עדים שהרבה רבנים גאונים שימשו בתפקידיהם בהיותם למעלה מתשעים שנה. ואדרבה לכבוד ולתפארת היו בקהילות רבנים גדולים כאלה. לפיכך הדרך הזאת להגביל את גיל הרבנים נוגדת את השקפת התורה והנוהג המקובל מדור דור. ותו לא מידי [=ויותר אין להוסיף]!".
הדי הפולמוס הגיעו גם לכנסת. בשעת הצגת הצעת החוק, התייחס סגן שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג לסתירה בין החוק לבין המסורת, והצדיק אותה בשני נימוקים עיקריים: מלכתחילה, המתמנה יודע שעליו לפרוש בגיל שנקבע לפרישה, והוא כמי שקיבל תנאי זה עליו; מכיוון שהמעבר לקצבה קשור תמיד בהבטחת פנסיה, "יש לציבור הזכות המלאה להגיד שממנים דיין עד שיגיע לגיל מסוים"27.
בסופו של דבר, נתקבלה חובת הפרישה והיציאה לקצבה ולגמלאות גם אצל דיינים ורבנים. סעיף 16 לחוק הדיינים, תשט"ו - 1955, קובע: "גיל הקצבה של דיין הוא שבעים שנה. ואולם, אם היה רב ראשי לישראל או ראש אבות בתי דין, גיל הקצבה הוא שבעים וחמש שנה". לימים, עם חקיקת חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם - 1980, הושמט מחוק הדיינים הסעיף המתייחס לרב הראשי, ונקבעה תמורתו הוראה בחוק הרבנות הראשית לישראל, ולפיה כשיר להיבחר כרב ראשי מי ש"טרם מלאו לו 70 שנה". הוראה זו עוררה תרעומת רבה בקרב הרבנים, שכן עמדה בניגוד למקובל במסורת ישראל מימים ימימה28. לגבי רבני עיר, נקבע בתקנות שעל הרב לפרוש בהגיעו לגיל שבעים וחמש שנה. ואולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך לפי בקשתו את משך כהונתו עד גיל שמונים (סעיף 16[ב] לתקנות בחירות רבני עיר). חוק זה מיושם בפועל בבתי הדין הרבניים. לעומת זאת, הרוב המוחלט של רבני הערים ממשיך בכהונתו למעשה, גם אם לא להלכה, גם לאחר גיל שבעים, ואין בוחרים רב אחר תחת רב שהזקין.
סוף דבר
עמדת המשפט העברי, שנתגבשה במהלך הדורות, והנוהג בקהילות היהודיות במשך דורות רבים לא הכירו בחובת פרישה כפויה מטעמי גיל. לדידם, כישורי האיש למלא את תפקידו, לא גילו, הם הגורם הקובע לעניין המשך כהונתו בתפקיד. גישה זו עולה בקנה אחד עם מגמות מודרניות, הרואות בפרישה כפויה מטעמי גיל בלבד סתירה לאיסור אפליה מטעמי גיל ולעֶקרון חופש העיסוק.
בניגוד לכך, קבע המחוקק הישראלי חובת פרישה כפויה של שופטים, דיינים, רבנים ועובדי מדינה. אפשר שהגיעה השעה לבחון מחדש הסדר זה ולשנות את החוק, כדי שיעלה בקנה אחד הן עם עקרונותיה של "מדינה יהודית" הן עם עקרונותיה של "מדינה דמוקרטית".
הערות:
* אביעד הכהן, מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן".
1. מעניין הוא פירושו של הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (ליטא, המאה הי"ט), שפירש שעל אף שלא תש כוחו של משה, לא היה יכול עוד ל"צאת ולבוא" - במלחמה, גם לצאת למלחמה גם להביא את צבאו חזרה בשלום לביתו.
2. ראה בג"צ 6051/95, רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 308; ר' בן ישראל, "גיל הפרישה במבחן השוויון - פרישה ביולוגית או פרישה תפקודית?", הפרקליט מג (תשנ"ז), עמ' 285 - 251.
3. ראה לדוגמה: סעיף 13(א)(1)לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984; סעיף 18(א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970; סעיף 13 לחוק שרות הקבע בצה"ל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה - 1985.
4. לסוגיה זו, ראה לדוגמה: דב"ע נו3-196/, מועצת העובדים של מפעלי ים המלח נ' שרעבי, פד"ע ל, 283; ד' שניט, "חובת הפרישה לגימלאות - הערכה מחדש", הפרקליט לב (תשל"ח), עמ' 525 - 507. סוגיה אחרת, שאין כאן מקום לדון בה, היא קביעת גיל שווה לפרישה לבני שני המינים. ראה: חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז1987-; בג"צ 104/87, נבו נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מד(4)749.
5. ראה לדוגמה: B. M. Botelho, "Mandatory Retirement: The Law, The Courts and the Broader Social Context", 11 Willamette L. J. (1974), 398.
6. מעניין הוא פירושו של מהר"י אלאשקר, ב"מרכבת המשנה" למסכת אבות (ה, כט): "ולא יעבד עוד - להגיד שאינו עובד, אלא נותן עצה בהלכות עבודה, שאם לא כן [החזרה הכפולה על] 'ולא יעבד עוד' מיותר".
7. על פי הדין, הכהנים שנפלו בהם מומים - פגמים מסוימים, כגון מי שנשברה ידו או רגלו - פסולין מלעבוד בבית המקדש. לא כן הלוויים.
8. "בקול" - כאשר אינם יכולים לשיר עוד כראוי. אחד מתפקידיהם החשובים של הלוויים במקדש היה השירה. וראה מחלוקת רש"י ורמב"ן בעניין זה בפירוש הפסוק על אתר.
9. היינו: גם אז, כשכבר אינו בעל כושר גופני לשאת קולו בשיר, עדיין ראוי הוא לשרת במקדש כממונה על פתיחת השערים.
10. הלכה זו הובאה גם בתוספתא, סנהדרין ז, ה, אך שם נמנו רק "הסריס ומי שלא ראה לו בנים", וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ט, כב ע"ב. וראה ש' ליברמן, תוספת ראשונים, חלק ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 157.
11. אחד מבעלי ההלכה האחרונים כתב לעניין שחיטת עופות: "זקן מופלג לא ישחוט, שידיו כבדים ועיניו קמו, והכל לפי מה שהוא אדם". ופירש שכך כתב בעל ספר "האגור", ש"מופלג בשנים" הוא מבן שמונים ולמעלה. מקור ההלכה בהלכות "אלדד הדני", ואף על פי שאיננו מחשיבים אותן הלכות, "מכל מקום החוש יוכיח, וכל שכן בדורות אלו, שגברה החולשה ואפילו בפחות משמונים, ולכן צריך דקדוק לפי ראות המורה" (תבואות שור לר' אלכסנדר שור, יורה דעה א, סד).
12. רבנו יונה עמד על הסתירה בין הלכה זו לזו שנשנתה לקמן (לו ע"א), ותירץ שכאן אין הכוונה ל"זקנים ממש", אלא להוציא "בחורים, שעדיין לא ידעו בצער גידול בנים".
13. לפי הפרשנים, נועדה בקיאות זו ב"הלכות כשפים" לגלות נוכלים המבקשים להטעות את בית המשפט באמצעות כשפיהם.
14. ראה משנת אבות ה, כא. ויש ליתן את הדעת לכך שאף כאן שינה הרמב"ם מלשון התלמוד, "בעלי זקנה", וגרס "בעלי שיבה". ושמא הייתה לפניו גרסה אחרת בתלמוד?
15. ראה גם, שבת קנב ע"ב.
16. שו"ת הרשב"א, חלק ו, סימן קצא. וראה דיון נוסף בתשובה זו בשו"ת שבות יעקב, לר' יעקב ריישר, חלק א, סימן כט .
17. הרב ראובן מרגליות, מרגליות הים (ירושלים תשל"ז), עמ' 152, בשם "פני מבין" ו"דינא דחיי", עשין צז.
18. לזיהוי "פרנס" כדיין, ראה דברי המהרש"ל (פולין, המאה הט"ז): "כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה... הא דקאמר פרנס, לאו פרנסים שלנו, דהיינו מנהיגי הקהילה, אלא תלמיד חכם, שהוא דיין לרבים לדון את הציבור" (ים של שלמה, קידושין, פרק ד, סימן ד).
19. ספרי דברים שנז (מהדורת פינקלשטיין, ברלין ת"ש, עמ' 429), ובמקבילות שצוינו שם. על ה"אמת ההיסטורית" בעניין זה, ראה: א"ה וייס, דור דור ודורשיו, עמ' 155, הערה א.
20. וכבר העיר ר' ראובן מרגליות על אתר (עמ' 152), שממקורות אחרים (דוגמת המכילתא בשלח) משתמע דווקא שהזקן "מלא רחמים" הוא. וכן אמרו במסכת ערכין: "סבא בביתא - פחרא בביתא. סבתא בביתא - סימא בביתא "(יט ע"א). ותרגומו: זקן בבית - שֶבֶר בבית (שאינו אלא למשא ולטורח - ראה רש"י שם), סבתא בבית - מטמון בבית ("שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה" - רש"י שם).
21. לפי המקורות הקדומים, "זקן" הוא כל מי שהוא בן חמישים או שישים. ראה לדוגמה: משנה אבות ה, כא; מועד קטן כח ע"א; מרגליות הים, עמ' 74, אות ל.
22. דברי הכנסת מיום ט' באלול תשי"ג (20.8.53), עמ' 2445. נקל לשער שחלק מעמדות אלה הושפעו מגילם של השופטים המכהנים בפועל. א' רובינשטיין, בספרו שופטי ארץ, תל-אביב תשמ"א, עמ' 138 - 140, בחן את תהליך "ההזדקנות" של הרכב בית המשפט העליון, ששניים מתוך שופטיו מונו אליו לראשונה כשהיו בני 68! על הניסיונות לשנות את סף הגיל לפי "צורכי השעה" הפוליטיים, ראה שם, עמ' 130 - 131.
23. הרי"מ טולידנו, "קביעת הגיל לרבנים-דיינים", התורה והמדינה ד (תשי"ב), עמ' ל-לב.
24. הרב כ"פ טכורש, "על דבר הגבלת הגיל ברבנות", אור המזרח כב (תשל"ג), עמ' 241 - 243. הרב טכורש כיהן כרב בשכונות דרום תל-אביב וכחבר מועצת הרבנות הראשית.
25. ר' דוד בן זמרה, גדול חכמי מצרים במאה הט"ז.
26. ר' אריה לייב בר' אשר (ליטא - צרפת, המאה הי"ח).
27. דברי הכנסת מיום י"ח בתמוז תשי"ד (19.7.54), עמ' 2184.
28. ראה מאמרי: "מועצת הרבנות הראשית לישראל, בחירתה והרכבה", ספר היובל לרבנות הראשית לישראל, בעריכת א' ורהפטיג, ירושלים תשס"ב (בדפוס).
של נושאי משרות שיפוטיות
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
לא אוכל עוד לצאת ולבוא "לא אוכל עוד" - טון של ייאוש וחוסר אונים מתגנב למשפט זה. משמעותו חריפה יותר לאור פרשנותם הכפולה של חז"ל: |
יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (לקמן לד, ז). אלא מהו "לא אוכל"? - איני רשאי. מלמד שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע.
דבר אחר: "לצאת ולבוא" - בדברי תורה1, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. |
|
לפי הפירוש הראשון, משה היה בשיא כוחו, ואף על פי כן הוכרח לפרוש בעל כורחו: "שניטלה ממני הרשות - וניתנה ליהושע".
הפירוש השני מבטא מציאות טראגית, "נסתמו מעיינות החכמה" מרבן של ישראל, שהורה תורה לישראל משך שנות דור. עֶקרון הפרישה הכפויה, מאונס ולא מרצון, מקובל בהרבה מדינות בעולם המערבי. ההסדר הרגיל נקבע על פי מדד ביולוגי - גיל מסוים - לא על פי מדד תפקודי (האם המכהן במשרה מסוגל להמשיך למלא את תפקידו?)2. משרתי הציבור - שופטים, דיינים, רופאים במוסדות הממשלתיים ועובדי מדינה - חייבים לפרוש מן השירות בהגיעם לגיל מסוים3. פרישה זו מאפשרת רוטציה בשירות הציבורי, "התרעננותו" והצערת גיל המכהנים בו. עם זאת, לא פעם פרישה זו היא גזר דין קשה לנושאי המשרה עצמם, המצויים בשיא כוחם כשהם בעלי ניסיון רב שנים ורצון להמשיך ולתרום לחברה מכישוריהם4. יתר על כן, חובת הפרישה הכפויה מעוררת שאלות קשות של פגיעה בחופש העיסוק ואפליה מחמת גיל. מסיבה זו, גוברת בשנים האחרונות המגמה לעבור מהסדרי פרישה כפויה להסדר גמיש של פרישה (Flexible Retirement), המאפשרת לעובד או לנושא משרה לפרוש בגיל מסוים, אך אינה מחייבת מי שמבקש להמשיך בעבודתו, והוא ראוי לכך, לעשות כן5. יש להקדים ולהעיר: המשפט העברי נוצר כשמערכת יחסי העבודה בחברה הייתה בנויה בצורה שונה לחלוטין מזו הנוהגת בימינו. על כן, יש להיזהר מהשוואה אנכרוניסטית בין מקורותיו למציאות ימינו. עם זאת, עיון בהם מגלה שינוי מגמה בסוגיה זו. התורה קובעת שלוי הנושא את משא המשכן יכול לעבוד בבית המקדש רק עד גיל חמישים: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבדה לא יעבד" (במדבר ח, כו). פעמיים נאמר כאן "ולא יעבד עוד"6, להדגיש שמדובר בפרישה כפויה, שאינה תלויה ברצונו או בכושרו של הלוי להמשיך ולמלא את התפקיד. וכך נאמר בתלמוד: "לווים - במומין7, כשרים. בשנים, פסולים" (חולין כד ע"א). אך מיד סויג כלל זה: "במה דברים אמורים? באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים [=בית המקדש], אין נפסלין אלא בקול"8. בעקבות הלכה זו, קבע הרמב"ם סייג לפרישה הכפויה: |
זה [=הפרישה הכפויה] אינו אלא בזמן שהיו נושאים המקדש ממקום למקום, ואינו מצווה נוהגת לדורות. אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים, ולא במומין, אלא בקול. כשיתקלקל קולו מרוב זקנה, יפסל לעבודתו במקדש. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים (רמב"ם, כלי המקדש ג, ח)9.
|
|
גיל הפרישה בדיינים רש"י, בפירושו על אתר, מפרש טעמו של דין זה: "זקן - ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמני, וכן סריס". היינו: ה"זקן" אטום לרחשי לבם של הנידונים לפניו, ואין זה ראוי שיחרוץ את דינם, בעיקר כשמדובר ב"דיני נפשות". מעניין לציין שב"משנה תורה", שינה הרמב"ם ממנהגו, והוסיף מילה אחת, אך משמעותית, להלכה זו: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות" (הלכות סנהדרין ב, ג), ואין אנו יודעים מיהו "זקן" סתם ומיהו "מופלג בשנים"11. יתר על כן, במקום אחר, התלמוד עצמו מציב את התנאים לבחירת חכמי הסנהדרין, ובהם: "בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה12, ובעלי כשפים13(!), ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן" (סנהדרין יז, ע"א). וכך פסק הרמב"ם: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה" (הלכות סנהדרין ב, ו). ואין "שיבה", אלא בני שבעים14. העדפת "בעלי שיבה" ניתנת להתפרש על רקע ההערכה הרבה שרחשו חכמים לחכמתם של זקנים. וכך שנינו במשנה: "רבי שמעון בן עקשיא אומר: זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינים, דעתן מיטרפת עליהם, שנאמר: 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח' (איוב יב, כ). אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה' (שם יב)" (משנה קינים ג, ו)15. והוסיף הרמב"ם, שעסק כידוע במלאכת הרפואה, בפירושו למשנה זו, שדווקא "חלישות זקנים גורמת לזיכוך הדעת ולתוספת חכמה". כיוצא בדבר אמרו: "סתירת זקנים - בניין, ובניין נערים - סתירה" (מגילה לא ע"ב). הד לגישה זו יש ב"שיר הכבוד" ליום השבת, שאנו משבחים בו את הקדוש ברוך הוא, שאחת ממידותיו היא "זקנה ביום דין, ובחרות ביום קרב". הרשב"א (ספרד, המאה הי"ג) נשאל בעניין זה. לפי לשון התלמוד, "אין מושיבין בסנהדרין זקן", משמע שזו הדרך הראויה לכתחילה. ברם, מה דינו של מי שנתמנה שופט בעודו צעיר, והזקין, היש להדיחו מכהונתו? הרשב"א משיב על שאלה זו בחיוב, וטעמו עמו: כיוון שהסיבה ל"אין מושיבין זקן" היא מידת האכזריות, הרי שגם אם נתמנה, והזקין, ונעשה "אכזרי בדין", יש לסלקו מכהונתו16. ר' מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד) נקט גישה שונה, וכתב: "ויש מפרשים שלכתחילה היא שאין מושיבין [זקן], אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור, אף על פי שהזקין, דן כדרכו והולך. שמאחר שהורגל בדיני נפשות, אין כאן בית מיחוש [=אין מקום לחשוש]". סיוג חובת הפרישה תימוכין לדעה זו יש במדרש אגדה קדום, מתקופת התנאים, שמסופר בו כי בדומה למשה רבנו, גם הלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא חיו מאה ועשרים שנה, ו"פרנסו" [=דנו] את ישראל, והנהיגו את דורם18, דווקא בארבעים שנות חייהם האחרונות, עד פטירתם19. ויש ליתן את הדעת שר' יוסף קארו אינו מביא דין זה להלכה ב"שולחן ערוך", אף שהוא מתייחס אליו בפירושו, "כסף משנה", על הרמב"ם. נראה שגישה מורכבת זו של מעמד הזקנים, הן לדין הן להנהגה הציבורית, נובעת מתפישה עקרונית של ה"זקנה" וה"זקנים" במורשת ישראל20. ואין זה מיותר להדגיש שלעניין זה, המונח "זקנה" עבר תמורות משמעותיות: מה שנחשב בימים קדמונים "זקן"21, בימינו הוא צעיר שבצעירים. יציאה לקצבה של נושאי משרות שיפוט כאנקדוטה מעניינת, נציין שבעת הדיון בכנסת בסוגיה זו, הציע ח"כ דוד בר רב האי, לקבוע גיל פרישה שונה בערכאות השיפוט השונות, ונימוקו עמו: "אני יוצא מנקודת הנחה שההתאמצות הפיזית הנדרשת בדרגות יותר גבוהות היא יותר קטנה מאשר בדרגות הנמוכות, ואני רוצה להשתמש בצורה מכסימלית בנסיונם וכשרונם של השופטים שהגיעו לדרגות הגבוהות. מצד שני אני רוצה לפתוח פתח לאפשרות לרענן את הרכב שופטי השלום ושופטי בית המשפט המחוזי על ידי כוחות צעירים". על דברים אלה, השיבו ח"כ יעקב שמשון שפירא (לימים, שר המשפטים), תוך שהוא תומך יתדותיו במשפט העברי: "מפליא הדבר שחברנו בר-רב-האי שהוא אופטימיסט מושבע נבהל פתאם מפני הזקנה, והוא חושב שיהודי שהוא שופט שלום בן שישים צריך ללכת כבר למושב זקנים... לגופו של ענין, אין לנו ריבוי כזה של מועמדים, ויהיה חבל מאד ששופט שהתמנה - ושופט בגיל ששים כוחו אתו ובינתו טובה, שהרי "זקני תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם" - אני חושב שאיננו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות האלה, לשלוח שופטים בגיל שישים-שישים וחמש לפנסיה"22. בעקבות הצעת ועדת החוקה חוק ומשפט, נקבע בסעיף 17 בנוסחו הסופי של החוק שגיל היציאה לגמלאות בכל הערכאות יהיה שבעים שנה. הֶסדר דומה קיים גם במדינות אחרות בעולם המערבי. כנאמר לעיל, עמדה זו אינה מתיישבת עם המסורת שהייתה נהוגה בקהילות ישראל, ולפיה הדיינים כיהנו בתפקידם עד פטירתם, אלא אם ביקשו מרצונם להתפטר קודם לכן או שנפגם כושר תפקודם בצורה משמעותית. כדי ל"התגבר" על מסורת זו, מצאו מנסחי הצעת חוק בתי הדין הרבניים פתרון מקורי. בהצעת חוק בתי דין רבניים, תש"ט, שגיבש שר הדתות, נאמר: "מינוי הדיינים הוא לכל ימי חייו". אך נוספה הסתייגות: "אולם כאשר ימלאו שבעים שנה לדיין המכהן בבית הדין המחוזי ושמונים שנה לדיין המכהן בבית דין הגדול לערעורים, הרי הוא יוצא לפנסיה". רבה של תל-אביב (לימים, שר הדתות), הרב יעקב משה טולידנו, שדן בהצעת חוק זו23, ציין כי "לפי המקובל ברוב קהילות ישראל נתמנו הרבנים מורי ההוראה באופן סתמי, בלי הגבלת זמן, ועל פי רוב שימשו בכהונתם זו כל ימי חייהם גם עד זקנה ושיבה". לימים, ביקש שר הדתות לעגן בבתי הדין את גיל הפרישה של הדיינים כחובה, בדומה להסדר הנהוג בבית המשפט. דעתם של חלק מהדיינים לא הייתה נוחה מהצעה זו. דוגמה אופיינית לאי-נוחות זו היא דבריו של הרב משולם ראטה, מגדולי התורה בדור: "יש טוענים נגד גיל השיבה... פליאה נשגבה זאת בעיניי, ומובטחני כי כל יודעי דת ודין אם ישמעו דבר זה יתפלאו על זה הפלא ופלא. הלא אין דבר כזה אצל שום אומה, ולא נשמע כזאת מעולם. וגם במדינת ישראל יש כמה חברי הכנסת ושרי הממשלה ופקידים שכבר הגיעו לגיל שבעים שנה ומעלה ואין פוצה פה נגד בחירתם והתמנותם. קל וחומר לרבנים דייני התורה, שעליהם אמרו חז"ל: 'זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזדקנין -דעתם מתיישבת'. ולא תהא כוהנת כפונדקאית?!". דעה דומה השמיע הרב כ"פ טכורש24, כשעלתה על הפרק סוגיית הגבלת גיל הרבנים המכהנים מטעם המדינה: "חלילה לנגוע בשום מנהיג רוחני ומומחה במקצועו ולהעבירו לגימלה כל עוד שכוחו הרוחני אתו. והרי בכל שרשרת הדורות לא מצאנו רבנים זקנים שנכנסו לגימלאות, ובכל קהילות ישראל כפי שידוע לנו מההיסטוריה שלנו שימשו בתפקידיהם בכתר הרבנות. וכדאי לציין בשולי הדברים שרב האי שימש בכתר הגאונות עד מאה שנה, והרדב"ז25 כשעלה ממצרים ולצפת נתכבד על ידי רבנו הגדול ר' יוסף קארו ז"ל, בעל ה"שולחן ערוך", לשמש רב העיר ואב"ד כשהיה בגיל הרבה יותר גבוה ממאה שנה. ובעל ה"שאגת אריה"26 ידוע ששימש ברבנות בעיר מעץ (Metz) שבצרפת החל מגיל שבעים שנה ועד למעלה מתשעים שנה שנסתלק מעולמנו. ועוד הרבה רבנים, כידוע לנו בשרשרת ההיסטוריה שלנו. ובזמננו אנו היינו עדים שהרבה רבנים גאונים שימשו בתפקידיהם בהיותם למעלה מתשעים שנה. ואדרבה לכבוד ולתפארת היו בקהילות רבנים גדולים כאלה. לפיכך הדרך הזאת להגביל את גיל הרבנים נוגדת את השקפת התורה והנוהג המקובל מדור דור. ותו לא מידי [=ויותר אין להוסיף]!". הדי הפולמוס הגיעו גם לכנסת. בשעת הצגת הצעת החוק, התייחס סגן שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג לסתירה בין החוק לבין המסורת, והצדיק אותה בשני נימוקים עיקריים: מלכתחילה, המתמנה יודע שעליו לפרוש בגיל שנקבע לפרישה, והוא כמי שקיבל תנאי זה עליו; מכיוון שהמעבר לקצבה קשור תמיד בהבטחת פנסיה, "יש לציבור הזכות המלאה להגיד שממנים דיין עד שיגיע לגיל מסוים"27. בסופו של דבר, נתקבלה חובת הפרישה והיציאה לקצבה ולגמלאות גם אצל דיינים ורבנים. סעיף 16 לחוק הדיינים, תשט"ו - 1955, קובע: "גיל הקצבה של דיין הוא שבעים שנה. ואולם, אם היה רב ראשי לישראל או ראש אבות בתי דין, גיל הקצבה הוא שבעים וחמש שנה". לימים, עם חקיקת חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם - 1980, הושמט מחוק הדיינים הסעיף המתייחס לרב הראשי, ונקבעה תמורתו הוראה בחוק הרבנות הראשית לישראל, ולפיה כשיר להיבחר כרב ראשי מי ש"טרם מלאו לו 70 שנה". הוראה זו עוררה תרעומת רבה בקרב הרבנים, שכן עמדה בניגוד למקובל במסורת ישראל מימים ימימה28. לגבי רבני עיר, נקבע בתקנות שעל הרב לפרוש בהגיעו לגיל שבעים וחמש שנה. ואולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך לפי בקשתו את משך כהונתו עד גיל שמונים (סעיף 16[ב] לתקנות בחירות רבני עיר). חוק זה מיושם בפועל בבתי הדין הרבניים. לעומת זאת, הרוב המוחלט של רבני הערים ממשיך בכהונתו למעשה, גם אם לא להלכה, גם לאחר גיל שבעים, ואין בוחרים רב אחר תחת רב שהזקין. סוף דבר בניגוד לכך, קבע המחוקק הישראלי חובת פרישה כפויה של שופטים, דיינים, רבנים ועובדי מדינה. אפשר שהגיעה השעה לבחון מחדש הסדר זה ולשנות את החוק, כדי שיעלה בקנה אחד הן עם עקרונותיה של "מדינה יהודית" הן עם עקרונותיה של "מדינה דמוקרטית". |
הערות:* אביעד הכהן, מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן". 1. מעניין הוא פירושו של הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (ליטא, המאה הי"ט), שפירש שעל אף שלא תש כוחו של משה, לא היה יכול עוד ל"צאת ולבוא" - במלחמה, גם לצאת למלחמה גם להביא את צבאו חזרה בשלום לביתו. 2. ראה בג"צ 6051/95, רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 308; ר' בן ישראל, "גיל הפרישה במבחן השוויון - פרישה ביולוגית או פרישה תפקודית?", הפרקליט מג (תשנ"ז), עמ' 285 - 251. 3. ראה לדוגמה: סעיף 13(א)(1)לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984; סעיף 18(א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970; סעיף 13 לחוק שרות הקבע בצה"ל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה - 1985. 4. לסוגיה זו, ראה לדוגמה: דב"ע נו3-196/, מועצת העובדים של מפעלי ים המלח נ' שרעבי, פד"ע ל, 283; ד' שניט, "חובת הפרישה לגימלאות - הערכה מחדש", הפרקליט לב (תשל"ח), עמ' 525 - 507. סוגיה אחרת, שאין כאן מקום לדון בה, היא קביעת גיל שווה לפרישה לבני שני המינים. ראה: חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז1987-; בג"צ 104/87, נבו נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מד(4)749. 5. ראה לדוגמה: B. M. Botelho, "Mandatory Retirement: The Law, The Courts and the Broader Social Context", 11 Willamette L. J. (1974), 398. 6. מעניין הוא פירושו של מהר"י אלאשקר, ב"מרכבת המשנה" למסכת אבות (ה, כט): "ולא יעבד עוד - להגיד שאינו עובד, אלא נותן עצה בהלכות עבודה, שאם לא כן [החזרה הכפולה על] 'ולא יעבד עוד' מיותר". 7. על פי הדין, הכהנים שנפלו בהם מומים - פגמים מסוימים, כגון מי שנשברה ידו או רגלו - פסולין מלעבוד בבית המקדש. לא כן הלוויים. 8. "בקול" - כאשר אינם יכולים לשיר עוד כראוי. אחד מתפקידיהם החשובים של הלוויים במקדש היה השירה. וראה מחלוקת רש"י ורמב"ן בעניין זה בפירוש הפסוק על אתר. 9. היינו: גם אז, כשכבר אינו בעל כושר גופני לשאת קולו בשיר, עדיין ראוי הוא לשרת במקדש כממונה על פתיחת השערים. 10. הלכה זו הובאה גם בתוספתא, סנהדרין ז, ה, אך שם נמנו רק "הסריס ומי שלא ראה לו בנים", וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ט, כב ע"ב. וראה ש' ליברמן, תוספת ראשונים, חלק ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 157. 11. אחד מבעלי ההלכה האחרונים כתב לעניין שחיטת עופות: "זקן מופלג לא ישחוט, שידיו כבדים ועיניו קמו, והכל לפי מה שהוא אדם". ופירש שכך כתב בעל ספר "האגור", ש"מופלג בשנים" הוא מבן שמונים ולמעלה. מקור ההלכה בהלכות "אלדד הדני", ואף על פי שאיננו מחשיבים אותן הלכות, "מכל מקום החוש יוכיח, וכל שכן בדורות אלו, שגברה החולשה ואפילו בפחות משמונים, ולכן צריך דקדוק לפי ראות המורה" (תבואות שור לר' אלכסנדר שור, יורה דעה א, סד). 12. רבנו יונה עמד על הסתירה בין הלכה זו לזו שנשנתה לקמן (לו ע"א), ותירץ שכאן אין הכוונה ל"זקנים ממש", אלא להוציא "בחורים, שעדיין לא ידעו בצער גידול בנים". 13. לפי הפרשנים, נועדה בקיאות זו ב"הלכות כשפים" לגלות נוכלים המבקשים להטעות את בית המשפט באמצעות כשפיהם. 14. ראה משנת אבות ה, כא. ויש ליתן את הדעת לכך שאף כאן שינה הרמב"ם מלשון התלמוד, "בעלי זקנה", וגרס "בעלי שיבה". ושמא הייתה לפניו גרסה אחרת בתלמוד? 15. ראה גם, שבת קנב ע"ב. 16. שו"ת הרשב"א, חלק ו, סימן קצא. וראה דיון נוסף בתשובה זו בשו"ת שבות יעקב, לר' יעקב ריישר, חלק א, סימן כט . 17. הרב ראובן מרגליות, מרגליות הים (ירושלים תשל"ז), עמ' 152, בשם "פני מבין" ו"דינא דחיי", עשין צז. 18. לזיהוי "פרנס" כדיין, ראה דברי המהרש"ל (פולין, המאה הט"ז): "כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה... הא דקאמר פרנס, לאו פרנסים שלנו, דהיינו מנהיגי הקהילה, אלא תלמיד חכם, שהוא דיין לרבים לדון את הציבור" (ים של שלמה, קידושין, פרק ד, סימן ד). 19. ספרי דברים שנז (מהדורת פינקלשטיין, ברלין ת"ש, עמ' 429), ובמקבילות שצוינו שם. על ה"אמת ההיסטורית" בעניין זה, ראה: א"ה וייס, דור דור ודורשיו, עמ' 155, הערה א. 20. וכבר העיר ר' ראובן מרגליות על אתר (עמ' 152), שממקורות אחרים (דוגמת המכילתא בשלח) משתמע דווקא שהזקן "מלא רחמים" הוא. וכן אמרו במסכת ערכין: "סבא בביתא - פחרא בביתא. סבתא בביתא - סימא בביתא "(יט ע"א). ותרגומו: זקן בבית - שֶבֶר בבית (שאינו אלא למשא ולטורח - ראה רש"י שם), סבתא בבית - מטמון בבית ("שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה" - רש"י שם). 21. לפי המקורות הקדומים, "זקן" הוא כל מי שהוא בן חמישים או שישים. ראה לדוגמה: משנה אבות ה, כא; מועד קטן כח ע"א; מרגליות הים, עמ' 74, אות ל. 22. דברי הכנסת מיום ט' באלול תשי"ג (20.8.53), עמ' 2445. נקל לשער שחלק מעמדות אלה הושפעו מגילם של השופטים המכהנים בפועל. א' רובינשטיין, בספרו שופטי ארץ, תל-אביב תשמ"א, עמ' 138 - 140, בחן את תהליך "ההזדקנות" של הרכב בית המשפט העליון, ששניים מתוך שופטיו מונו אליו לראשונה כשהיו בני 68! על הניסיונות לשנות את סף הגיל לפי "צורכי השעה" הפוליטיים, ראה שם, עמ' 130 - 131. 23. הרי"מ טולידנו, "קביעת הגיל לרבנים-דיינים", התורה והמדינה ד (תשי"ב), עמ' ל-לב. 24. הרב כ"פ טכורש, "על דבר הגבלת הגיל ברבנות", אור המזרח כב (תשל"ג), עמ' 241 - 243. הרב טכורש כיהן כרב בשכונות דרום תל-אביב וכחבר מועצת הרבנות הראשית. 25. ר' דוד בן זמרה, גדול חכמי מצרים במאה הט"ז. 26. ר' אריה לייב בר' אשר (ליטא - צרפת, המאה הי"ח). 27. דברי הכנסת מיום י"ח בתמוז תשי"ד (19.7.54), עמ' 2184. 28. ראה מאמרי: "מועצת הרבנות הראשית לישראל, בחירתה והרכבה", ספר היובל לרבנות הראשית לישראל, בעריכת א' ורהפטיג, ירושלים תשס"ב (בדפוס). |