|
|
|
לשאלת "מיהו יהודי?"
"בן אשה ישראלית" או "בן איש מצרי"?
מיכאל קורינאלדי*
פרשת אמור, תשס"ב, גיליון מס' 72
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מהיכן יצא?
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל (ויקרא כד, י-יא).
המדרשים ופרשני המקרא דנים במילה "ויצא", שמשמעה יצא ממקומו1, הנראית כמיותרת, שהרי הכתוב היה יכול לפתוח במילים "וינצו במחנה". והשאלה היא: למה פתח בה הכתוב, ומהיכן "יצא"? אף חסרה סיבת הריב בין הנצים והרקע שגרם למקלל להתפרץ ולעשות מעשה חמור, קללת ה'. המדרשים והפירושים הרבים שנאמרו במגמה ליישב את הקושי הזה, מרוכזים בקובצי פרשנות המקרא בזמננו2. כאן אני מבקש לפתוח צוהר חדש לפרשה עלומה זו בסיועו של מדרש ההלכה התנאי, הספרא, וזה לשונו:
"ויצא בן אשה ישראלית" - מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, ועמד וגידף...3 "בתוך בני ישראל" - מלמד שנתגייר4.
לפי מדרש זה, עילת הסכסוך הייתה זכות "בן איש מצרי" להתנחל במחנה דן, "שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן". התנגדות בית הדין למעשהו נסמכה על טיעון הלכתי, ולפיו "בן איש מצרי" לעניין ההתנחלות הוא כזר ונכרי, "מצרי", לא כדין "ישראל". "בן איש מצרי" טען להגנתו שהוא "בן אשה ישראלית" משבט דן: "אמר להם: מבנות דן אני", וראוי שינחל לפי היוחסין של אמו הישראלית, אך בית הדין פסקו שלעניין הנחלה, קובעין היוחסין של האב, שנאמר: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל".
הספרא אומר שהסכסוך הובא להכרעה בפני "בית דינו של משה", והוא דחה את טענת הזכות של "בן איש מצרי" מכוח היוחסין שלו מצד אמו הישראלית, וקיבל את הטיעון הנגדי, שהנחלה נקבעת לפי היוחסין של האב, ופסק ש"בן האיש המצרי" אינו זכאי להתנחל במחנה דן - "יצא מחוייב"5. כמחאה על פסק הדין, קילל "בן איש מצרי" את ה', שנאמר: "ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל".
בהמשך, דן הספרא בשאלת מעמדו של "בן איש מצרי" בישראל, וקובע "שנתגייר". נדגיש שבעל המדרש אינו מתרץ את דבר הימצאות המקלל במחנה ישראל בעובדה שהוא ישראל מלידה, "בן אשה ישראלית" (פסוק י), אלא אומר שהוא נכרי שהתגייר. ההנחה העומדת ביסוד קביעה זו היא ש"בן איש מצרי" הוא נכרי. ממדרש זה עולה שהיוחסין בישראל נקבעו באותם ימים לפי האב, ועדיין לא נתקבל עקרון היוחסין לפי האם, לפיכך לא הכשיר בית הדין את הסתפחותו של "בן איש מצרי" לקהל ישראל6.
נמצא אפוא שלפי הספרא, שאלת "מיהו יהודי?", אם מי שנולד מאב יהודי או מי שנולד מאם יהודיה, היא שעמדה במוקד פרשת המקלל. כידוע, שאלה זו חזרה והסעירה את הציבור במדינת ישראל המתחדשת7.
גישת הרמב"ן וחכמי צרפת
שאלת היוחסין שבפרשה זו נידונה גם בדברי החכמים הראשונים. הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), מפרש: "וטעם 'בן ישראלית' ו'איש הישראלי' להורות כי עו"ג [=עובד גילולים] הבא על בת ישראל - הולד אינו ישראל"8. כלומר, בן אישה ישראלית שנולד מאב מצרי, דוגמת המקלל, המכונה גם "בן איש מצרי", הוא נכרי, להבדיל מבן ריבו, המכונה "איש הישראלי". ואכן, לפי פשט הכתוב, "בן הישראלית" שנולד מנכרי הוא נכרי כאביו, "בן איש מצרי".
פירוש הרמב"ן והספרא בדבר התגיירות "בן איש מצרי" סותר את דברי התלמוד: "הלכתא. גוי ועבד הבא על בת ישראל, בין בפנויה בין באשת איש, הולד כשר"9.
ליישוב הסתירה, הרמב"ן אומר: "אינו ישראל בשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי 'לשמות מטות אבתם' (במדבר כו, נה)". כלומר, בן נכרי, אף אם אמו ישראלית, אינו ישראל לעניין הנחלה, והוא "פגום לכהונה"10. ואשר לדברי הספרא על התגיירותו, הרמב"ן אומר:
אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל בני ישראל שנכנסו לברית11... שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל... וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עמהם, ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי.12
הרמב"ן מביא בשם "הצרפתים" [=חכמי צרפת] תירוץ אחר, ולפיו דברי הספרא, "מלמד שנתגייר", אמורים קודם מתן תורה, כשהלכו ביוחסין אחר האב, ועדיין לא נתקבל עקרון היוחסין לפי האם. הרמב"ן חולק עליהם, וסובר שבין קודם מתן תורה ובין אחר מתן תורה, בן אישה ישראלית מנכרי ישראל הוא, כיוון שהישראלית היא "מקוה טהרה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה".
פרשת המקלל והמדרשים שהבאנו לעיל מלמדים שהתשתית במבנה המוצא של העם היהודי, קביעת היוחסין לפי האם, התגבשה לאורך זמן. ב"משפט המקרא", ולא רק קודם מתן תורה, נקבעו היוחסין לפי האב (patrilineal descent) הן בנישואי פנים13 (נישואין בין בני ישראל) הן ב"נישואי" חוץ (ישראל ונכרייה)14. קביעת היוחסין לפי האב, אף ב"נישואי חוץ", נעשתה משום שתופעת "נישואין לנכרייה" לוותה בדרך כלל בהכנסת הנכרייה למקום הבעל ולביתו (patrilocal)15, אך ישראלית שנישאה לנכרי יצאה מכלל ישראל.
יוחסין לפי האם
בהלכה התלמודית חל מפנה, ונקבע שהיוחסין הם לפי האם. תחילתו של השינוי היא בגזרת עזרא הסופר (אמצע המאה הה' לפני הספירה):
ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה [=תקווה, פתרון] לישראל על זאת. ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' והחרדים במצות אלהינו, וכתורה יעשה... ויקם עזרא וישבע את שרי הכהנים הלוים וכל ישראל לעשות כדבר הזה, וישבֵעו16.
ואומר על כך השופט זילברג:
גם היסטוריון שאינו מאמין בדברי חז"ל... יודה - שאם לא כן, בור ועם הארץ יהיה - כי ההלכה של התייחסות הילד אחרי האם קיימת בישראל לפחות החל מתקופת עזרא...17
עזרא הסופר גזר דווקא על גירוש הנשים הנכריות "והנולד מהם"18. לאור גזרתו, אדם מישראל שהוליד בן מנכרייה, בנו אינו מתייחס לו, והוא אינו ישראל, וכן נפסק גם בתלמוד19. מובן שאיסור נישואי תערובת חל גם על בת ישראל20, אך לדעתי, עזרא לא היה זקוק לגזור גם על הנולד ממנה, שכן מסתבר שבאותה תקופה עדיין נהג עקרון היוחסין לפי האב, ובן ישראלית מנכרי היה ממילא נכרי.
במקורות התנאיים שנינו שבן ישראלית מנכרי הוא ישראל, אף שהיה מי שסבר שהוא ממזר21. בתקופת האמוראים רבו מקרי "נישואי" ישראלית לנכרי בגלויות, ואף בארץ-ישראל, וגברה הדעה שבן ישראלית מנכרי הוא ישראל כשר22.
המקור לעקרון היוחסין לפי האם הוא מדרש הכתוב: "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנֶך. כי יסיר את בנך מאחרַי ועבדו אלהים אחרים"23.
וזה לשון המדרש:
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: דאמר קרא: "כי יסיר את בנך מאחרי" - בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה24.
כלומר, הבן מתייחס לאמו בכל עניין, והדברים אמורים אף בבן ישראלית מנכרי, שנחשב כישראל25, כמֵמרת האמורא רבינא: "אמר רבינא: שמע מינה בן בתך הבא מן הנוכרי קרוי בנך" (קידושין סח ע"ב).
עם זאת, מדרשי הכתובים בעניין זה26 הם מדרש מקיים, המשלב הלכה קיימת, לא מדרש יוצר27, ושאלת מקור היוחסין לפי האם בבן ישראלית מנכרי צריכה תשובה.
בהלכה הרבנית, לא נתברר טעם עיקרון זה, אך העיר הרב יעקב יחיאל וינברג (אירופה, המאה הכ'):
לפי דיני התורה, הולך הולד אחרי האם. אין אנו יודעים טעמי התורה. יש אומרים שהוא טעם ביולוגי ביצירת הולד ותכונתו הגופנית והנפשית, ויש אומרים שיש בזה טעם מוסרי, שכן האם והשפעתה התמידית מכריעה בחינוך הבנים... ואחרים רואים את הטעם בוודאות הבלתי-מפוקפקת בהשתייכות הילד הנולד לאמו. אבל יהיו הטעמים איך שיהיו, כאן מכריע לא היסוד הראציונלי של החקירה המדעית, אלא היסוד הדתי שהוא היה הגורם המכריע בעיצוב דמות האומה ובעיצוב המשפחה העברית...28.
חידת הזהות היהודית
בספרות המחקר הועלו גורמים וטעמים שונים לשינוי שהתגבש במאה הב' לספירה29, והם נתונים במחלוקת עד עצם היום הזה30. נוסף על איסור החיתון בעממים במקרא31 וגזרת עזרא, נציין למשל: את אי-הוודאות ביחס לאב הביולוגי לעומת הוודאות ביחס לאם (mater semper certa est); את היות הילד הולך אחר אמו; את אונס הנשים היהודיות בידי הרומאים במלחמות השנים 70-66, 135-130 לספירה32, ואת מיעוט הגברים היהודיים עקב מות רבים מהם במלחמות הללו33.
פרופ' ש' כהן דוחה את ההשערה שהשינוי נקבע בעקבות מעשי האונס, משום שבאותה תקופה, בן ישראלית מנכרי נידון כממזר34, ולא היה בזה הקלה על נשים יהודיות שנאנסו. הוא דוחה גם את ההשערה שמקור השינוי בריבוי הנופלים היהודיים משום שאין ראיה לדבר35. לדעתו, הגורם העיקרי לקביעת היוחסין לפי האם בתקופת התנאים (תקופת יבנה) הוא השפעת המשפט הרומי. כהוכחה לדבר הוא מביא את המשנה שנוסחה דומה לטקסט במשפט הרומי:
כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר. ואיזו זו? זו כהנת, לויה וישראלית שנִשאו לכהן וללוי ולישראל... וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונוכרית36.
לדעת ש' כהן, יש מכנה משותף למשפט הרומי ולהלכה התלמודית: "בנישואין בין בני זוג בעלי כשירות להינשא זה לזו ('קידושין', הנקראים במשפט הרומי conubium) - הולד הולך לפי האב... בנישואי תערובת בין אזרחים ללא אזרחים, הולד, לפחות בתיאוריה, הולך אחר האם; אם אין קידושין אין אבהות חוקית והולד הולך אחר האם"37.
מסקנתו בדבר מכנה משותף - "אם אין קידושין, אין אבהות חוקית, והולד הולך אחר האם" - אינה תואמת את ההלכה (בנישואי פנים בתוך העם היהודי), ואף אינה עומדת במבחן הביקורת. ההלכה התלמודית שונה מהמשפט הרומי בעובדה שאין בה המושג "ילד בלתי חוקי", לעניין ייחוס הבן לאביו וחובות האב כלפי הבן. דין ילד שנולד מישראלית מחוץ לנישואין כדין ילד שנולד מן הנישואין, וגם "ממזר" נחשב "בנו לכל דבר"38. ייחוס האב נקבע על פי הקרבה הטבעית, אף אם היא באה בעבֵרה, והוא אינו תלוי בכשירות לקידושין או בלידה מקידושין. לפיכך אין מקום לומר שעקרון היוחסין לפי האם הוכנס להלכה התנאית בהשפעת המשפט הרומי39.
לדעתי, ההסבר ל"חידת הזהות היהודית" (של בן ישראלית מנכרי) תלוי בסברה: לכל יילוד יש ייחוס, אך ההלכה התלמודית שוללת אבהות לנכרי40. נמצא אפוא שבן ישראלית מנכרי נחשב מחוסר אב, ואנו נאלצים לייחסו אחר אמו הישראלית.
נדגיש שעקרון היוחסין לפי האם אמור ב"נישואי תערובת". ההלכה מפקיעה את היוחסין של בן התערובת לאב, בין שהאב ישראלי והאם נכרייה (מכוח תקנת עזרא), ובין שהאב נכרי והאם ישראלית (מכוח ההלכה התלמודית השוללת אבהות לנכרי). לעומת זאת, בנישואי פנים, כששני ההורים הם יהודים, הילד מתייחס לאביו. כך, למשל, להכשר כהונה, "הולד הולך אחר הזכר"41. העיקרון הפטריארכלי שולט בהלכה: "משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה"42. כך, למשל, לעניין שמו של הילד. יש מקום אפוא להבחין לעניין היוחסין בין נישואי תערובת, שבהם היוחסין לפי האם, לבין נישואי פנים, שבהם היוחסין הם לפי שני ההורים כאחד.
ועדיין לא עלה בידי המחקר לפענח את חידת הזהות היהודית לפי האם לכל היבטיה, לרבות הזמן והרקע ההיסטורי והטעמים למעבר לקביעת היוחסין לפי האם גם בבן ישראלית מנכרי43. אף ששאלה זו דורשת מחקר רב-תחומי, יש לבצע מלאכה זו, ויפה שעה אחת קודם.
כל אשר אמרנו אינו גורע מיישום העיקרון הלכה למעשה. אף חוק השבות התש"י - 1950 אימץ, לעניין הגדרת "יהודי", את העיקרון ההלכתי בדבר יוחסין לפי האם: "מי שנולד לאם יהודיה"44, שהוא יסוד מוסד בעם ישראל.
הערות:
* פרופ' מיכאל קורינאלדי, דיקן הפקולטה למשפטים, הקרייה האקדמית, קריית-אונו.
1. ראה אבן עזרא, שם, המפרש שיצא "מאוהלו". וראה גם רמב"ן, פירוש הרמב"ן על התורה, מהדורת שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך, עמ' קסב, כמו "ויצא בתוך העיר" (אסתר ד, א). וראה שמואל א יז, ד.
2. כגון נ' לייבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא, ירושלים תשמ"ו, הדפסה רביעית, עמ' 389-378.
3. בספרא מצינו קטע נוסף המייחס ל"בן איש מצרי" ממזרות: "אף על פי שלא היו ממזרים באותה שעה, הוא היה כממזר". דעה זו נדחתה בהלכה. ראה להלן, הערה 21.
4. ספרא (תורת כהנים), אמור, פרשה יד, מהד' וייס, וינה 1862, קד ע"ג, המובא ברש"י, ויקרא כד, י.
5. ראה גם פירוש ר' וידאל בן יצחק הצרפתי על תורת כהנים, "דרך הקדש": "ויצא מחוייב, בסיבת היותו בן אשה ישראלית ומצד אביו מצרי".
6. מסקנה זו עולה בצורה חדה עוד יותר מעיון במדרש תנחומא (מהדורת בובר, וילנא, 1885), אמור, ל"ב: "'ויצא'... מפרשה של יוחסין יצא".
7. ראה לדוגמה, בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כ"ג(2) 472.
8. פירוש הרמב"ן על התורה, שם.
9. יבמות מה ע"ב. פסק זה הוא, ככל הנראה, הוספה סבוראית מאוחרת. ראה: י"מ לוין, "רבנן סבוראי ותלמודם", אזכרה (ירושלים תרצ"ז), עמ' קצ ואילך; י"ש שפיגל, "הוספות מאוחרות (סבוראיות) בתלמוד הבבלי", עבודת דוקטור, תל-אביב תשל"ו, עמ' 163 ואילך; י' פרנצוס, "מעמד הנולדים מנישואי תערובת במקורות חז"ל", סידרא ד (תשנ"ח) 91, בעמ' 101, 103, ליד ציון הערה 38.
10. יבמות מז ע"א.
11. יבמות מו ע"ב.
12. וראה ר' ש"י אשכנזי, פירוש למדרש יפה תואר השלם: "'בתוך בני ישראל' דבק עם 'והוא בן איש מצרי', לומר שאף על פי שהוא מצרי מאביו, נדבק בישראל מצד אמו". וכן הרב מנחם כשר: "והוצרכו לומר בזה שנתגייר, לומר שהיה בתוך בני ישראל בקבלת הברית, ולא נמשך אחר אביו" (תורה שלמה לג, עמ' רצ). לעומת זאת, הראב"ד, בפירושו על תורת כהנים, נדחק לתרץ: "מלמד שנתגייר" - "על אביו הוא אומר, שנתגייר ובא לו עם ישראל למדבר. ומכל מקום כשבא על אמו, גוי היה, דכתיב: 'בן איש מצרי'". אולם "הדוחק שבפירושים הללו נראה לעין", כפי שהעיר י' פרנצוס (לעיל, הערה 9), בעמ' 101. בהלכה הקראית פירשו את הכתוב כפשוטו, שהיוחסין לפי האב. ראה אהרן בן יוסף הקראי, ספר המבחר, אאופטוריה 1835, עמ' יז, ב.
13. ראה גם: "ויתילדו על משפחתם לבית אבתם" (במדבר א, יח).
14. ראה למשל נישואי משה וציפורה המדינית-"כושית" (שמות כ, כא-כב; במדבר יב, א); בועז ורות המואבייה (רות ד, יג); הנשים הנכריות של שלמה המלך (מלכים א יא, א-י). ועיין Shaye J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness: Boundaries, Varieties, Uncertainties, University of California Press, Hellenistic Culture and Society, 1999, pp. 263-307, 266-264.
15. ראה גם פרשת יפת תואר (דברים כא, י-טו).
16. עזרא י, ב-ה. וכן: "ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר" (נחמיה ט, ב).
17. בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, לעיל, הערה 7. השופט זילברג מסתמךשם גם על תרגום השבעים: "כל אלה נשאו נשים נכריות, והולידו בנים מהם". וראה ירושלמי: יבמות ד ע"א; קידושין סד ע"ד. ועיין: ד' פרידמן, הרצחת וגם ירשת, הוצאת דביר 2000, עמ' 388, המייחס "מהפכה משפטית" זו לעזרא, בלא הבחנה בין בן נכרית מישראל לבן ישראלית מנכרי, אלא שגזרת עזרא הייתה רק שלב ראשון בתולדות ההלכה בנושא זה, והתייחסה לבן נכרית מישראל ולא לבן ישראלית מנכרי.
18. עזרא י, ג.
19. ראה משנה: קידושין ג, יב; יבמות ב, ה ו-ז, ה. בירושלמי (יבמות ד ע"א) נאמר שיעקב איש כפר נובורייא התיר למול בשבת את בן הנכרית מישראל, כיוון שהוא מתייחס לאביו, אך חזר בו לאחר שעמד על טעותו. לדעה חריגה זו אין אח ורע בקרב חכמי התלמוד.
20. ראה: "ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם" (נחמיה, יג, כה).
21. תוספתא, קידושין ד, טז (עמ' 292 במהדורת ליברמן). הברייתא מובאת גם ביבמות מה ע"א; ובירושלמי: יבמות פ"ד ה"ו (ו ע"ג), קידושין פ"ג, ה"יד (סד ע"ג). כדעת תנא קמא אנו שונים גם במשנה יבמות ז, ה. ר' שמעון הוא ר' שמעון התימני במשנה יבמות ד, יג. להתפתחות ההלכה בנושא זה, עיין: י' פרנצוס (לעיל, הערה 9), עמ' 100; מ' קורינאלדי, חידת הזהות היהודית - חוק השבות הלכה למעשה, נבו הוצאה לאור בע"מ, 2001, בעמ' 33-32.
22. ראה: יבמות מד ע"ב-מה ע"ב; י' פרנצוס (לעיל, הערה 9), עמ' 109-104.
23. דברים ז, ג-ד.
24. קידושין סח ע"ב.
25. ראה רש"י, קידושין סח ע"ב, ד"ה "כי יסיר", המפרש שהכתוב (דברים ז, ג-ד) מדבר בחתן הנכרי העלול להסיר לעבודה זרה את נכדו שנולד מישראלית: הנכד קרוי "בנך" ("ושמעינן דבן בתך אפילו מן העובד כוכבים קרוי בנך"). רבנו תם, תוספות, שם, ד"ה "בנך", משיג על זה, ואומר ש"כי יסיר" מתייחס אל "בתו לא תקח לבנך": כלשון רבנו תם: "כי יסיר החותן [הנכרי] את בנך, שהוא חתנו, מאחרי". על זה מחדש רבינא שהכתוב מדבר דווקא ב"בנך", ובא למעט את "בן בתך", הנכד, שהוא ישראל. וראה פירוש שלישי, של הרמב"ם, שהמסיר הוא בנך הישראלי, כיוון שנשא נכרייה, והמוסר הוא הנכד שנולד מנישואין אלה. ראה פירוש המשניות, יבמות ב, ה.
26. ראה גם: דברים כא, טו; קידושין, שם.
27. להבחנה בין מדרש יוצר למדרש מקיים, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, כרך א, עמ' 243.
28. חוות דעת של הרב וינברג לממשלת ישראל, שפורסמה בקובץ מיהו יהודי, ירושלים תשי"ט, עמ' 73.
29. ראה ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 280-278, והאסמכתאות שהובאו שם. וראה ח' טשרנוביץ', תולדות ההלכה, ניו-יורק 1944-1943, כרך א, עמ' 305.
30. ראה: קובץ הדעות שפורסם ב- A.J.S Review (1985) 10/2; תשובות חכמי ישראל, מיהו יהודי (תשי"ט); ופסקי הדין שניתנו ב"הלכת שליט", לעיל הערה 7, כגון בעמ': 527, 550, 584.
31. שמות לד, טז; דברים ז, ג-ד.
32. ראה D. Daube, Ancient Jewish Law: Three Inaugural Lectures (Leiden: Brill, 1981) 27-30; וראה קידושין, עא ע"ב.
33. ראה: J.M. Modrzejewski, "Filios Suos Tantum, Roman Law and Jewish Identity" Relations Between Jews And Gentiles M. Mor et al (eds.) (Jerusalem, forthcoming).
34. ראה לעיל, הערה 21.
35. ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 305-303.
36. משנה, קידושין ג, יב. וראה גם משנה, יבמות ב, ה.
37. ראה ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 296.
38. משנה, יבמות ב, ה. וראה: יבמות כב ע"ב; רמב"ם, הלכות נחלות,פרק א,הלכה ז: "כל הקרובים בעבירה, יורשין ככשרים". וראה א' גולאק, יסודי המשפט העברי, תל-אביב תרפ"ב, חלק ג, עמ' 11-10: "יחוסי הקירבה בין בני המשפחה אינם תלוים בכשרות הנישואין והלידה...". וראה גם ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלוני פ"ד מח(1) 705, 735 (מפי השופט מ' אֵלון).
39. ראה גם: B. Cohen, Jewish and Roman Law (New York, 1966) 133-145; ש"ר די-סיניי, "מקווה טהרה לאומות" אסופות יא (תשנ"ח), עמ' רסג-רסז.
40. יבמות צח ע"א: "אין אב לגוי", וזאת מדין הפקר: "אפקריה רחמנא לזרעיה" (יבמות, שם), וראה גם: יבמות סב ע"א; בכורות מז ע"א ע"ב; נזיר סא ע"א; בראשית רבה, יח, ה (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 175). וראה מ"ד הר, "תגובתם של חכמים לשנאת-ישראל בעולם ההלניסטי-הרומי" בתוך: שנאת ישראל לדורותיה (ירושלים תש"ם) 41, עמ' 46 (הערות 33-32). הר סובר (שם, עמ' 51) כי השינוי חל בתקופת האמוראים: "בימי האמוראים בא שינוי בתפיסה שנוכרי אין לו אב".
41. ראה משנה, קידושין ג, יב, שהולד הולך אחר האב, בתנאי ש"יש קידושין ואין עבירה", כלומר בתנאי שהקידושין בין ההורים תופסים ואין בהם איסור. יתר על כן, כלפי חוץ נותרו בהלכה שרידי יוחסין לפי האב: "זה הכלל: באמות - הלך אחר הזכר" (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ב, הלכה כא). למשל, הכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד) נדרש לגבי זכרים (יבמות עז ע"א) "אבל עמונית ומואבית (שנתגיירה) מתרת מיד כשאר האמות" (רמב"ם, שם, הלכה יח). אולם בזמן הזה נתערבו כל האומות והותרו הכול, "שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפרש מן הרוב. לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי בין כושי בין שאר האמות, אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד" (שם, הלכה כה).
42. בבא בתרא קט ע"ב; רמב"ם, שם, יט, טו.
43. ראה, למשל, ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 305, "Why then the Rabbis break with previous practice? I do not know" [=ואיני יודע למה סטו הרבנים מהמנהג הקודם, יוחסין לפי האב]. וראה מ' קורינאלדי, לעיל הערה 25, עמ' 30-29.
44. סעיף 4ב לחוק. וראה בג"ץ 265/87 ברספורד נ' שר הפנים, פ"ד מג(4) 793.
מיכאל קורינאלדי*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מהיכן יצא? |
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל (ויקרא כד, י-יא).
|
|
המדרשים ופרשני המקרא דנים במילה "ויצא", שמשמעה יצא ממקומו1, הנראית כמיותרת, שהרי הכתוב היה יכול לפתוח במילים "וינצו במחנה". והשאלה היא: למה פתח בה הכתוב, ומהיכן "יצא"? אף חסרה סיבת הריב בין הנצים והרקע שגרם למקלל להתפרץ ולעשות מעשה חמור, קללת ה'. המדרשים והפירושים הרבים שנאמרו במגמה ליישב את הקושי הזה, מרוכזים בקובצי פרשנות המקרא בזמננו2. כאן אני מבקש לפתוח צוהר חדש לפרשה עלומה זו בסיועו של מדרש ההלכה התנאי, הספרא, וזה לשונו:
|
"ויצא בן אשה ישראלית" - מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, ועמד וגידף...3 "בתוך בני ישראל" - מלמד שנתגייר4.
|
|
לפי מדרש זה, עילת הסכסוך הייתה זכות "בן איש מצרי" להתנחל במחנה דן, "שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן". התנגדות בית הדין למעשהו נסמכה על טיעון הלכתי, ולפיו "בן איש מצרי" לעניין ההתנחלות הוא כזר ונכרי, "מצרי", לא כדין "ישראל". "בן איש מצרי" טען להגנתו שהוא "בן אשה ישראלית" משבט דן: "אמר להם: מבנות דן אני", וראוי שינחל לפי היוחסין של אמו הישראלית, אך בית הדין פסקו שלעניין הנחלה, קובעין היוחסין של האב, שנאמר: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל".
הספרא אומר שהסכסוך הובא להכרעה בפני "בית דינו של משה", והוא דחה את טענת הזכות של "בן איש מצרי" מכוח היוחסין שלו מצד אמו הישראלית, וקיבל את הטיעון הנגדי, שהנחלה נקבעת לפי היוחסין של האב, ופסק ש"בן האיש המצרי" אינו זכאי להתנחל במחנה דן - "יצא מחוייב"5. כמחאה על פסק הדין, קילל "בן איש מצרי" את ה', שנאמר: "ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל". בהמשך, דן הספרא בשאלת מעמדו של "בן איש מצרי" בישראל, וקובע "שנתגייר". נדגיש שבעל המדרש אינו מתרץ את דבר הימצאות המקלל במחנה ישראל בעובדה שהוא ישראל מלידה, "בן אשה ישראלית" (פסוק י), אלא אומר שהוא נכרי שהתגייר. ההנחה העומדת ביסוד קביעה זו היא ש"בן איש מצרי" הוא נכרי. ממדרש זה עולה שהיוחסין בישראל נקבעו באותם ימים לפי האב, ועדיין לא נתקבל עקרון היוחסין לפי האם, לפיכך לא הכשיר בית הדין את הסתפחותו של "בן איש מצרי" לקהל ישראל6. נמצא אפוא שלפי הספרא, שאלת "מיהו יהודי?", אם מי שנולד מאב יהודי או מי שנולד מאם יהודיה, היא שעמדה במוקד פרשת המקלל. כידוע, שאלה זו חזרה והסעירה את הציבור במדינת ישראל המתחדשת7. גישת הרמב"ן וחכמי צרפת פירוש הרמב"ן והספרא בדבר התגיירות "בן איש מצרי" סותר את דברי התלמוד: "הלכתא. גוי ועבד הבא על בת ישראל, בין בפנויה בין באשת איש, הולד כשר"9. ליישוב הסתירה, הרמב"ן אומר: "אינו ישראל בשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי 'לשמות מטות אבתם' (במדבר כו, נה)". כלומר, בן נכרי, אף אם אמו ישראלית, אינו ישראל לעניין הנחלה, והוא "פגום לכהונה"10. ואשר לדברי הספרא על התגיירותו, הרמב"ן אומר: |
אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל בני ישראל שנכנסו לברית11... שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל... וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עמהם, ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי.12
|
|
הרמב"ן מביא בשם "הצרפתים" [=חכמי צרפת] תירוץ אחר, ולפיו דברי הספרא, "מלמד שנתגייר", אמורים קודם מתן תורה, כשהלכו ביוחסין אחר האב, ועדיין לא נתקבל עקרון היוחסין לפי האם. הרמב"ן חולק עליהם, וסובר שבין קודם מתן תורה ובין אחר מתן תורה, בן אישה ישראלית מנכרי ישראל הוא, כיוון שהישראלית היא "מקוה טהרה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה".
פרשת המקלל והמדרשים שהבאנו לעיל מלמדים שהתשתית במבנה המוצא של העם היהודי, קביעת היוחסין לפי האם, התגבשה לאורך זמן. ב"משפט המקרא", ולא רק קודם מתן תורה, נקבעו היוחסין לפי האב (patrilineal descent) הן בנישואי פנים13 (נישואין בין בני ישראל) הן ב"נישואי" חוץ (ישראל ונכרייה)14. קביעת היוחסין לפי האב, אף ב"נישואי חוץ", נעשתה משום שתופעת "נישואין לנכרייה" לוותה בדרך כלל בהכנסת הנכרייה למקום הבעל ולביתו (patrilocal)15, אך ישראלית שנישאה לנכרי יצאה מכלל ישראל. יוחסין לפי האם |
ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה [=תקווה, פתרון] לישראל על זאת. ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' והחרדים במצות אלהינו, וכתורה יעשה... ויקם עזרא וישבע את שרי הכהנים הלוים וכל ישראל לעשות כדבר הזה, וישבֵעו16.
|
|
ואומר על כך השופט זילברג:
|
גם היסטוריון שאינו מאמין בדברי חז"ל... יודה - שאם לא כן, בור ועם הארץ יהיה - כי ההלכה של התייחסות הילד אחרי האם קיימת בישראל לפחות החל מתקופת עזרא...17
|
|
עזרא הסופר גזר דווקא על גירוש הנשים הנכריות "והנולד מהם"18. לאור גזרתו, אדם מישראל שהוליד בן מנכרייה, בנו אינו מתייחס לו, והוא אינו ישראל, וכן נפסק גם בתלמוד19. מובן שאיסור נישואי תערובת חל גם על בת ישראל20, אך לדעתי, עזרא לא היה זקוק לגזור גם על הנולד ממנה, שכן מסתבר שבאותה תקופה עדיין נהג עקרון היוחסין לפי האב, ובן ישראלית מנכרי היה ממילא נכרי.
במקורות התנאיים שנינו שבן ישראלית מנכרי הוא ישראל, אף שהיה מי שסבר שהוא ממזר21. בתקופת האמוראים רבו מקרי "נישואי" ישראלית לנכרי בגלויות, ואף בארץ-ישראל, וגברה הדעה שבן ישראלית מנכרי הוא ישראל כשר22. המקור לעקרון היוחסין לפי האם הוא מדרש הכתוב: "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנֶך. כי יסיר את בנך מאחרַי ועבדו אלהים אחרים"23. וזה לשון המדרש: |
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: דאמר קרא: "כי יסיר את בנך מאחרי" - בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה24.
|
|
כלומר, הבן מתייחס לאמו בכל עניין, והדברים אמורים אף בבן ישראלית מנכרי, שנחשב כישראל25, כמֵמרת האמורא רבינא: "אמר רבינא: שמע מינה בן בתך הבא מן הנוכרי קרוי בנך" (קידושין סח ע"ב).
עם זאת, מדרשי הכתובים בעניין זה26 הם מדרש מקיים, המשלב הלכה קיימת, לא מדרש יוצר27, ושאלת מקור היוחסין לפי האם בבן ישראלית מנכרי צריכה תשובה. בהלכה הרבנית, לא נתברר טעם עיקרון זה, אך העיר הרב יעקב יחיאל וינברג (אירופה, המאה הכ'): |
לפי דיני התורה, הולך הולד אחרי האם. אין אנו יודעים טעמי התורה. יש אומרים שהוא טעם ביולוגי ביצירת הולד ותכונתו הגופנית והנפשית, ויש אומרים שיש בזה טעם מוסרי, שכן האם והשפעתה התמידית מכריעה בחינוך הבנים... ואחרים רואים את הטעם בוודאות הבלתי-מפוקפקת בהשתייכות הילד הנולד לאמו. אבל יהיו הטעמים איך שיהיו, כאן מכריע לא היסוד הראציונלי של החקירה המדעית, אלא היסוד הדתי שהוא היה הגורם המכריע בעיצוב דמות האומה ובעיצוב המשפחה העברית...28.
|
|
חידת הזהות היהודית פרופ' ש' כהן דוחה את ההשערה שהשינוי נקבע בעקבות מעשי האונס, משום שבאותה תקופה, בן ישראלית מנכרי נידון כממזר34, ולא היה בזה הקלה על נשים יהודיות שנאנסו. הוא דוחה גם את ההשערה שמקור השינוי בריבוי הנופלים היהודיים משום שאין ראיה לדבר35. לדעתו, הגורם העיקרי לקביעת היוחסין לפי האם בתקופת התנאים (תקופת יבנה) הוא השפעת המשפט הרומי. כהוכחה לדבר הוא מביא את המשנה שנוסחה דומה לטקסט במשפט הרומי: |
כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר. ואיזו זו? זו כהנת, לויה וישראלית שנִשאו לכהן וללוי ולישראל... וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונוכרית36.
|
|
לדעת ש' כהן, יש מכנה משותף למשפט הרומי ולהלכה התלמודית: "בנישואין בין בני זוג בעלי כשירות להינשא זה לזו ('קידושין', הנקראים במשפט הרומי conubium) - הולד הולך לפי האב... בנישואי תערובת בין אזרחים ללא אזרחים, הולד, לפחות בתיאוריה, הולך אחר האם; אם אין קידושין אין אבהות חוקית והולד הולך אחר האם"37.
מסקנתו בדבר מכנה משותף - "אם אין קידושין, אין אבהות חוקית, והולד הולך אחר האם" - אינה תואמת את ההלכה (בנישואי פנים בתוך העם היהודי), ואף אינה עומדת במבחן הביקורת. ההלכה התלמודית שונה מהמשפט הרומי בעובדה שאין בה המושג "ילד בלתי חוקי", לעניין ייחוס הבן לאביו וחובות האב כלפי הבן. דין ילד שנולד מישראלית מחוץ לנישואין כדין ילד שנולד מן הנישואין, וגם "ממזר" נחשב "בנו לכל דבר"38. ייחוס האב נקבע על פי הקרבה הטבעית, אף אם היא באה בעבֵרה, והוא אינו תלוי בכשירות לקידושין או בלידה מקידושין. לפיכך אין מקום לומר שעקרון היוחסין לפי האם הוכנס להלכה התנאית בהשפעת המשפט הרומי39. לדעתי, ההסבר ל"חידת הזהות היהודית" (של בן ישראלית מנכרי) תלוי בסברה: לכל יילוד יש ייחוס, אך ההלכה התלמודית שוללת אבהות לנכרי40. נמצא אפוא שבן ישראלית מנכרי נחשב מחוסר אב, ואנו נאלצים לייחסו אחר אמו הישראלית. נדגיש שעקרון היוחסין לפי האם אמור ב"נישואי תערובת". ההלכה מפקיעה את היוחסין של בן התערובת לאב, בין שהאב ישראלי והאם נכרייה (מכוח תקנת עזרא), ובין שהאב נכרי והאם ישראלית (מכוח ההלכה התלמודית השוללת אבהות לנכרי). לעומת זאת, בנישואי פנים, כששני ההורים הם יהודים, הילד מתייחס לאביו. כך, למשל, להכשר כהונה, "הולד הולך אחר הזכר"41. העיקרון הפטריארכלי שולט בהלכה: "משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה"42. כך, למשל, לעניין שמו של הילד. יש מקום אפוא להבחין לעניין היוחסין בין נישואי תערובת, שבהם היוחסין לפי האם, לבין נישואי פנים, שבהם היוחסין הם לפי שני ההורים כאחד. ועדיין לא עלה בידי המחקר לפענח את חידת הזהות היהודית לפי האם לכל היבטיה, לרבות הזמן והרקע ההיסטורי והטעמים למעבר לקביעת היוחסין לפי האם גם בבן ישראלית מנכרי43. אף ששאלה זו דורשת מחקר רב-תחומי, יש לבצע מלאכה זו, ויפה שעה אחת קודם. כל אשר אמרנו אינו גורע מיישום העיקרון הלכה למעשה. אף חוק השבות התש"י - 1950 אימץ, לעניין הגדרת "יהודי", את העיקרון ההלכתי בדבר יוחסין לפי האם: "מי שנולד לאם יהודיה"44, שהוא יסוד מוסד בעם ישראל. |
הערות:* פרופ' מיכאל קורינאלדי, דיקן הפקולטה למשפטים, הקרייה האקדמית, קריית-אונו. 1. ראה אבן עזרא, שם, המפרש שיצא "מאוהלו". וראה גם רמב"ן, פירוש הרמב"ן על התורה, מהדורת שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך, עמ' קסב, כמו "ויצא בתוך העיר" (אסתר ד, א). וראה שמואל א יז, ד. 2. כגון נ' לייבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא, ירושלים תשמ"ו, הדפסה רביעית, עמ' 389-378. 3. בספרא מצינו קטע נוסף המייחס ל"בן איש מצרי" ממזרות: "אף על פי שלא היו ממזרים באותה שעה, הוא היה כממזר". דעה זו נדחתה בהלכה. ראה להלן, הערה 21. 4. ספרא (תורת כהנים), אמור, פרשה יד, מהד' וייס, וינה 1862, קד ע"ג, המובא ברש"י, ויקרא כד, י. 5. ראה גם פירוש ר' וידאל בן יצחק הצרפתי על תורת כהנים, "דרך הקדש": "ויצא מחוייב, בסיבת היותו בן אשה ישראלית ומצד אביו מצרי". 6. מסקנה זו עולה בצורה חדה עוד יותר מעיון במדרש תנחומא (מהדורת בובר, וילנא, 1885), אמור, ל"ב: "'ויצא'... מפרשה של יוחסין יצא". 7. ראה לדוגמה, בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כ"ג(2) 472. 8. פירוש הרמב"ן על התורה, שם. 9. יבמות מה ע"ב. פסק זה הוא, ככל הנראה, הוספה סבוראית מאוחרת. ראה: י"מ לוין, "רבנן סבוראי ותלמודם", אזכרה (ירושלים תרצ"ז), עמ' קצ ואילך; י"ש שפיגל, "הוספות מאוחרות (סבוראיות) בתלמוד הבבלי", עבודת דוקטור, תל-אביב תשל"ו, עמ' 163 ואילך; י' פרנצוס, "מעמד הנולדים מנישואי תערובת במקורות חז"ל", סידרא ד (תשנ"ח) 91, בעמ' 101, 103, ליד ציון הערה 38. 10. יבמות מז ע"א. 11. יבמות מו ע"ב. 12. וראה ר' ש"י אשכנזי, פירוש למדרש יפה תואר השלם: "'בתוך בני ישראל' דבק עם 'והוא בן איש מצרי', לומר שאף על פי שהוא מצרי מאביו, נדבק בישראל מצד אמו". וכן הרב מנחם כשר: "והוצרכו לומר בזה שנתגייר, לומר שהיה בתוך בני ישראל בקבלת הברית, ולא נמשך אחר אביו" (תורה שלמה לג, עמ' רצ). לעומת זאת, הראב"ד, בפירושו על תורת כהנים, נדחק לתרץ: "מלמד שנתגייר" - "על אביו הוא אומר, שנתגייר ובא לו עם ישראל למדבר. ומכל מקום כשבא על אמו, גוי היה, דכתיב: 'בן איש מצרי'". אולם "הדוחק שבפירושים הללו נראה לעין", כפי שהעיר י' פרנצוס (לעיל, הערה 9), בעמ' 101. בהלכה הקראית פירשו את הכתוב כפשוטו, שהיוחסין לפי האב. ראה אהרן בן יוסף הקראי, ספר המבחר, אאופטוריה 1835, עמ' יז, ב. 13. ראה גם: "ויתילדו על משפחתם לבית אבתם" (במדבר א, יח). 14. ראה למשל נישואי משה וציפורה המדינית-"כושית" (שמות כ, כא-כב; במדבר יב, א); בועז ורות המואבייה (רות ד, יג); הנשים הנכריות של שלמה המלך (מלכים א יא, א-י). ועיין Shaye J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness: Boundaries, Varieties, Uncertainties, University of California Press, Hellenistic Culture and Society, 1999, pp. 263-307, 266-264. 15. ראה גם פרשת יפת תואר (דברים כא, י-טו). 16. עזרא י, ב-ה. וכן: "ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר" (נחמיה ט, ב). 17. בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, לעיל, הערה 7. השופט זילברג מסתמךשם גם על תרגום השבעים: "כל אלה נשאו נשים נכריות, והולידו בנים מהם". וראה ירושלמי: יבמות ד ע"א; קידושין סד ע"ד. ועיין: ד' פרידמן, הרצחת וגם ירשת, הוצאת דביר 2000, עמ' 388, המייחס "מהפכה משפטית" זו לעזרא, בלא הבחנה בין בן נכרית מישראל לבן ישראלית מנכרי, אלא שגזרת עזרא הייתה רק שלב ראשון בתולדות ההלכה בנושא זה, והתייחסה לבן נכרית מישראל ולא לבן ישראלית מנכרי. 18. עזרא י, ג. 19. ראה משנה: קידושין ג, יב; יבמות ב, ה ו-ז, ה. בירושלמי (יבמות ד ע"א) נאמר שיעקב איש כפר נובורייא התיר למול בשבת את בן הנכרית מישראל, כיוון שהוא מתייחס לאביו, אך חזר בו לאחר שעמד על טעותו. לדעה חריגה זו אין אח ורע בקרב חכמי התלמוד. 20. ראה: "ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם" (נחמיה, יג, כה). 21. תוספתא, קידושין ד, טז (עמ' 292 במהדורת ליברמן). הברייתא מובאת גם ביבמות מה ע"א; ובירושלמי: יבמות פ"ד ה"ו (ו ע"ג), קידושין פ"ג, ה"יד (סד ע"ג). כדעת תנא קמא אנו שונים גם במשנה יבמות ז, ה. ר' שמעון הוא ר' שמעון התימני במשנה יבמות ד, יג. להתפתחות ההלכה בנושא זה, עיין: י' פרנצוס (לעיל, הערה 9), עמ' 100; מ' קורינאלדי, חידת הזהות היהודית - חוק השבות הלכה למעשה, נבו הוצאה לאור בע"מ, 2001, בעמ' 33-32. 22. ראה: יבמות מד ע"ב-מה ע"ב; י' פרנצוס (לעיל, הערה 9), עמ' 109-104. 23. דברים ז, ג-ד. 24. קידושין סח ע"ב. 25. ראה רש"י, קידושין סח ע"ב, ד"ה "כי יסיר", המפרש שהכתוב (דברים ז, ג-ד) מדבר בחתן הנכרי העלול להסיר לעבודה זרה את נכדו שנולד מישראלית: הנכד קרוי "בנך" ("ושמעינן דבן בתך אפילו מן העובד כוכבים קרוי בנך"). רבנו תם, תוספות, שם, ד"ה "בנך", משיג על זה, ואומר ש"כי יסיר" מתייחס אל "בתו לא תקח לבנך": כלשון רבנו תם: "כי יסיר החותן [הנכרי] את בנך, שהוא חתנו, מאחרי". על זה מחדש רבינא שהכתוב מדבר דווקא ב"בנך", ובא למעט את "בן בתך", הנכד, שהוא ישראל. וראה פירוש שלישי, של הרמב"ם, שהמסיר הוא בנך הישראלי, כיוון שנשא נכרייה, והמוסר הוא הנכד שנולד מנישואין אלה. ראה פירוש המשניות, יבמות ב, ה. 26. ראה גם: דברים כא, טו; קידושין, שם. 27. להבחנה בין מדרש יוצר למדרש מקיים, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, כרך א, עמ' 243. 28. חוות דעת של הרב וינברג לממשלת ישראל, שפורסמה בקובץ מיהו יהודי, ירושלים תשי"ט, עמ' 73. 29. ראה ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 280-278, והאסמכתאות שהובאו שם. וראה ח' טשרנוביץ', תולדות ההלכה, ניו-יורק 1944-1943, כרך א, עמ' 305. 30. ראה: קובץ הדעות שפורסם ב- A.J.S Review (1985) 10/2; תשובות חכמי ישראל, מיהו יהודי (תשי"ט); ופסקי הדין שניתנו ב"הלכת שליט", לעיל הערה 7, כגון בעמ': 527, 550, 584. 31. שמות לד, טז; דברים ז, ג-ד. 32. ראה D. Daube, Ancient Jewish Law: Three Inaugural Lectures (Leiden: Brill, 1981) 27-30; וראה קידושין, עא ע"ב. 33. ראה: J.M. Modrzejewski, "Filios Suos Tantum, Roman Law and Jewish Identity" Relations Between Jews And Gentiles M. Mor et al (eds.) (Jerusalem, forthcoming). 34. ראה לעיל, הערה 21. 35. ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 305-303. 36. משנה, קידושין ג, יב. וראה גם משנה, יבמות ב, ה. 37. ראה ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 296. 38. משנה, יבמות ב, ה. וראה: יבמות כב ע"ב; רמב"ם, הלכות נחלות,פרק א,הלכה ז: "כל הקרובים בעבירה, יורשין ככשרים". וראה א' גולאק, יסודי המשפט העברי, תל-אביב תרפ"ב, חלק ג, עמ' 11-10: "יחוסי הקירבה בין בני המשפחה אינם תלוים בכשרות הנישואין והלידה...". וראה גם ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלוני פ"ד מח(1) 705, 735 (מפי השופט מ' אֵלון). 39. ראה גם: B. Cohen, Jewish and Roman Law (New York, 1966) 133-145; ש"ר די-סיניי, "מקווה טהרה לאומות" אסופות יא (תשנ"ח), עמ' רסג-רסז. 40. יבמות צח ע"א: "אין אב לגוי", וזאת מדין הפקר: "אפקריה רחמנא לזרעיה" (יבמות, שם), וראה גם: יבמות סב ע"א; בכורות מז ע"א ע"ב; נזיר סא ע"א; בראשית רבה, יח, ה (מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 175). וראה מ"ד הר, "תגובתם של חכמים לשנאת-ישראל בעולם ההלניסטי-הרומי" בתוך: שנאת ישראל לדורותיה (ירושלים תש"ם) 41, עמ' 46 (הערות 33-32). הר סובר (שם, עמ' 51) כי השינוי חל בתקופת האמוראים: "בימי האמוראים בא שינוי בתפיסה שנוכרי אין לו אב". 41. ראה משנה, קידושין ג, יב, שהולד הולך אחר האב, בתנאי ש"יש קידושין ואין עבירה", כלומר בתנאי שהקידושין בין ההורים תופסים ואין בהם איסור. יתר על כן, כלפי חוץ נותרו בהלכה שרידי יוחסין לפי האב: "זה הכלל: באמות - הלך אחר הזכר" (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ב, הלכה כא). למשל, הכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד) נדרש לגבי זכרים (יבמות עז ע"א) "אבל עמונית ומואבית (שנתגיירה) מתרת מיד כשאר האמות" (רמב"ם, שם, הלכה יח). אולם בזמן הזה נתערבו כל האומות והותרו הכול, "שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפרש מן הרוב. לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי בין כושי בין שאר האמות, אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד" (שם, הלכה כה). 42. בבא בתרא קט ע"ב; רמב"ם, שם, יט, טו. 43. ראה, למשל, ש' כהן (לעיל, הערה 14), עמ' 305, "Why then the Rabbis break with previous practice? I do not know" [=ואיני יודע למה סטו הרבנים מהמנהג הקודם, יוחסין לפי האב]. וראה מ' קורינאלדי, לעיל הערה 25, עמ' 30-29. 44. סעיף 4ב לחוק. וראה בג"ץ 265/87 ברספורד נ' שר הפנים, פ"ד מג(4) 793. |