|
|
|
לשון הרע על עצמים ועל הציבור
"ויוציאו דיבת הארץ"
כרמית פנטון*
פרשת שלח, תשס"ב, גיליון מס' 77
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
פרשת שלח פותחת בפסוקים: "וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתֻרו את ארץ כנען" (במדבר יג, א-ב), וידועים דברי רש"י לעניין איסור לשון הרע, הנסמכים על דברי המדרש:
למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים [המסיימת את הפרשה הקודמת, בהעלותך]? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחִיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
ואלה דברי המדרש:
זה שאמר הכתוב: "לא ידעו ולא יבינו, כי טח מראות עיניהם ומהשכיל לבותם" (ישעיהו מד, יח). מה ראה לומר אחר מעשה מרים "שלח לך אנשים"? אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיהיו באין ואומרין לשון הרע על הארץ. אמר הקב"ה: לא יהיה להם פתחון פה לומר, לא היינו יודעים עונש של לשון הרע מה הוא. לפיכך סמך הקב"ה הענין הזה לזה, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע (מדרש תנחומא, שלח, ה).
מכאן עולה לכאורה שאיסור לשון הרע חל לא רק על אמירת דברי גנאי על בני אדם אלא גם על אמירת דברי גנאי על עצמים, שהרי הקישו חכמים את מעשה מרים, שדיברה סרה במשה, למעשה המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה1.
על הוצאת דיבה זו, נענשו המרגלים עונש קשה: "וימֻתו האנשים מוצִאי דבת הארץ רעה, במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז), ואף נגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור שומעי דיבת המרגלים.
ונשאלת השאלה: האמנם איסור לשון הרע כולל גם אמירת דברי גנאי על עצמים או דברים מופשטים, כגון: מקצוע, דת, עסק, עיר ועוד? ומה גדרו של איסור זה ונימוקו?
לשון הרע על מי שאינו אדם
אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע. מנלן? ממרגלים - ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה (משנה, ערכין טו, א).
בעלי הלכה, כגון ר' אליעזר ממיץ, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ב), קבעו שאיסור לשון הרע כולל גם איסור הוצאת דיבה על חפצי הזולת. וכן הוא כותב בספר "יראים":
ואפילו על עסקי חברו וממונו אסור להוציא דיבה, כגון שרוצה לתת מתנה לחברו, ובא אחר וגינה אותו על שקר, ונמצא מוציא דיבה2.
וכן אומר החפץ חיים, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (פולין המאה הי"ט-כ), בעל הספר הנודע על איסור לשון הרע:
ודע דכשם שאסור להוציא דיבה על חברו, כן על חפציו אסור להוציא דיבה, וזה מצוי מאוד בעוונותינו הרבים, שחנווני אחד מוציא דיבה על נכסי חנווני אחר, וכל כהאי גוונא, מפני הקנאה. וזו היא לשון הרע גמורה מדאוריתא3.
ונראה שיסודו של האיסור אינו בפגיעה בחפץ כשלעצמו אלא בפגיעה הנגרמת לאדם על ידי הוצאת דיבה על נכסיו. ללמדך שאיסור לשון הרע אינו חל רק על אמירות הפוגעות בכבודו של הזולת ובשמו הטוב, אלא גם על אמירות הפוגעות ברכושו. כך, למשל, כשאדם מלעיז על מוצר מסוים בלא הצדקה4, ופוגע במי שסוחר במוצר5.
הגינות בפרסום מוצרים ושירותים
לכאורה, החוק בישראל מכיר רק באיסור לשון הרע כלפי אדם (יחיד או תאגיד), כעולה מסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, אלא שסעיף 3 בו קובע:
אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.
מסעיף זה עולה שגם כששם האדם אינו נזכר במפורש, אפשר שהפרסום הוא לשון הרע המשתמע מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. כך, למשל, אפשר שפרסום יתייחס לחפץ מסוים שהכול יודעים שהוא שייך לפלוני, והוצאת הדיבה על החפץ נחשבת בעיני אותו פלוני לשון הרע6.
כך עולה גם מסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע, העוסק ב"בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת". אמנם הסעיף מעניק לפוגע הגנה, אם נתמלאו התנאים המפורטים בו, אבל עולה ממנו שכעיקרון ביקורת על היצירה, ולאו דווקא ביקורת על היוצר, יכולה לעלות כדי לשון הרע7.
שאלת ההגבלה על אמירת דברים על חפצים באה בחקיקה הישראלית במפורש ביחס לפרסום מוצרים ותחרות הוגנת, כשיש בפרסום פוטנציאל לנזק לעסקי פלוני. כך, למשל, קובע סעיף 88(7) לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, התש"ן - 1990, שהמועצה תקבע כללים לשידור תשדירי פרסומת, ובהם:
סייגים בדבר פרסום מוצרים ושירותים, בין לפי נושאים ובין דרך כלל, מחיריהם ואופן ההשוואה ביניהם, תוך מגמה להבטיח שידור מידע מהימן ותחרות הוגנת.
ההיבט הצרכני של שידור עובדות מהימנות ונכונות בפרסומת מוגן על ידי סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981, הקובע בין היתר את האחריות להטעיה בפרסומת ואת החובה להציג ראיות להוכחת עובדות שהובאו בפרסומת בדבר תכונותיו של נכס או שירות, או בדבר ממצאי בדיקה שנעשתה לגביהם, והתוצאות הצפויות מהשימוש בהם, על פי דרישת הממונה על הגנת הצרכן. אולם נוסף על ההיבט הצרכני, יש כאן יסוד אחר שנמצא ראוי להגנה, "התחרות ההוגנת"8.
התחרות ההוגנת תורגמה בכללי הרשות השנייה לחובה שלא לשדר תשדירי פרסומת התוקפים מוצרים או ממעיטים בערכם בדרך שאינה הוגנת. מפרסם המעוניין להשוות את מוצריו למוצריהם של אחרים חייב לעמוד בכללים מפורטים שנקבעו לצורך זה. וכך קובע סעיף 16 לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה וברדיו) התשנ"ד - 1994, שכותרתו היא "המעטת ערך אחרים":
לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו תקיפה של מוצרים או גופים אחרים או ממעיט בערכם, בדרך שאינה הוגנת או על ידי הטעיה. אין באיסור זה כדי למנוע שבח למוצר או לגוף המתפרסם או עריכת השוואה המותרת לפי כללים אלה.
בהמשך, בסעיף 26(א), מפורטים התנאים להשוואה בין מוצרים בתשדירי פרסומת, והם כוללים את ההוראות הבאות:
(1) לא ישדר [בעל הזכיון] תשדיר פרסומת המשווה בין מוצרים, אלא אם כן מדובר במוצרים דומים ובסיס ההשוואה הוא אחיד;
(2) נקודות ההשוואה יתייחסו לעובדות הניתנות לביסוס, וההשוואה תוצג באופן הוגן;
(3) המוצר המושווה לא יוצג בדרך שתיצור יתרון מלאכותי כלשהו למוצר המתפרסם;
(4) לא ישודר תשדיר פרסומת שנטען בו לעליונות כללית של מוצר על בסיס השוואה מוגבלת.
הסנקציה על הפרת כללים אלו היא כספית, באמצעות מתן סמכות למועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ליטול זמני שידור של תשדירי פרסומת או שידור אחר מבעל זיכיון שהפר בשידוריו את כללי הרשות השנייה, על פי סעיף 49 לחוק הרשות השנייה. בדרך כלל ניטל זמן שידור תשדירי פרסומת, כיוון שסנקציה זו משמעותית יותר מסנקציות אחרות, ומשפיעה ישירות על הכנסות בעל הזיכיון.
לשון הרע על הציבור
עד כאן דיברנו על איסור לשון הרע על עצמים. מכאן ואילך נדון בסוג אחר של לשון הרע, שאינו נאמר על אדם מסוים: לשון הרע על ציבור או חבר בני אדם. ואלה דברי מהרשד"ם, ר' שמואל די מדינה, מגדולי חכמי ישראל בטורקיה, (1590-1506), בעניין זה:
המבזה סתם לכל העיר, עוון פלילי היא, כשאין לו מטרה לתועלת מכך9.
המהרשד"ם אומר שעונשו של המטיח דברים כנגד הרבים חמור מעונשו של המדבר לשון הרע על היחיד, וכן הוא גם במי שמטיח דברים בתלמידי חכמים או בנציגי הציבור.
המהרשד"ם נשאל לעניין דינם של מי שהטיחו דברים כנגד חברת גמ"ח (גמילות חסדים), וחירפו אותה, ופסק:
האיש או האנשים שדיברו סרה על חברה קדושה ההולכת בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול, כי גדול הכבוד אשר ראו לחלוק לעוסקים במצווה, ובפרט במצווה כזו - גמילות חסדים.
בהמשך דבריו מוכיח המהרשד"ם שכבוד העוסק במצווה גדול אף מכבוד תלמידי חכמים, והוא מביא את דברי הרשב"א בעניין עשיר שקרא לבן גדולים ממזר בן ממזר:
ראוי לקונסו ביותר. יש עוון גדול ועונש לשלוח פיו בקדושים אשר בארץ המה.
המהרשד"ם אומר שאם בתלמידי חכמים כך, על אחת כמה וכמה שראוי לנהוג כן במי שמטיח דברים נגד הרבים. על כן, על בני הקהל לנהוג במי שעושה כן כדין מנודים ולהתרחק ממנו10.
ומעין זה סובר גם הראנ"ח, ר' אליהו בר' חיים, ראש הרבנים בקושטא (1610-1530), שנשאל לעניין מי שחירף את גבאי הצדקה בפרהסיא, אף שהגבאים רגילים לכך, והשיב:
כל זה איננו שווה לפטור המחרף... ואדרבא יש להחמיר בו יותר אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת שמים... וכל שכן אם היה החירוף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עליו, דהוי מצער שליחא דרבנן11.
במקום אחר פסק הראנ"ח12 שאף שנאמרו דברי החירופין על הממונה על הקהל בשעת כעס ורתחה13, בכל זאת יש להטיל עונש על מי שביזה את שליח הקהל, מפני שהדבר חמור ביותר, משום שהציבור רואה בממונה שליח הקהל14, ומי שביזהו כאילו ביזה את הקהל עצמו:
ועל כן אף אם הממונה ימחל לו, הרי שחייב להיענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו... שלא החמירו על המבזה שליח בית דין אלא מפני דחשיב בזיון בית הדין עצמו.
וחמור איסור לשון הרע על הציבור כל כך, עד שפסק ר' בנימין זאב בר' מתתיהו (יוון, המאה הט"ז), בשו"ת בנימין זאב15, שאפשר לחרוג מדיני הראיות, ולקבל עדות כנגד מי שקרא לכל הקהל "משומדים", שלא בפניו.
החפץ חיים אומר שמי שביקר בעיר אחת, ולא נתקבל בה בסבר פנים יפות, "אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא". כלומר, עקרונית הוא אינו רשאי לספר בגנותם של בני אותה עיר בפני בני עיר אחרת, אלא אם כן הוא מתכוון לתועלתם16.
לשון הרע על הציבור במשפט הישראלי
כבר הזכרנו לעיל שהחוק בישראל קובע שאיסור לשון הרע חל גם על תאגיד17. תאגיד שנפגע יכול להגיש תביעה בגין לשון הרע על פעולות שיוחסו לו בהאנשה, כגון שחיתות או רמאות וכדומה, ואף יוכל לדרוש פיצויים אם נגרם לו נזק מלשון הרע שנאמר עליו, אם נפגעו נכסיו או עסקיו. בהתאם לכך נפסק שחברת "שיכון עובדים" זכאית לפיצוי ממי שפרסם שהיא מרמה את לקוחותיה18.
סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו היא "לשון הרע על ציבור", קובע:
לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.
במשך השנים ניתנו פרשנויות אחדות לסעיף זה. אשר לפרשנות המילים "חבר בני אדם" או "ציבור כלשהו" ויישומן בפועל, ניתן לומר שבדרך כלל נקט היועץ המשפטי לממשלה פרשנות מצמצמת למילים אלה, ועד היום נמנע מלהפעיל את סמכותו לפי סעיף זה19.
שאלה אחרת המתעוררת בעניין זה היא: האם אחד מ"חבר בני אדם", החש נפגע מן הדברים שנאמרו, יכול להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פרטית בשמו כמי שהפרסום ביזה אותו והשפילו באופן אישי. בפסק דין שטרנהל20 נקבע שפרסום המשמיץ באופן כללי כמרים או פונדקאים או עורכי דין לא יקים ככל הנראה תביעה אישית לאדם הנמנה עם אחד מן הציבורים הללו. ואלה דברי הנשיא אגרנט בעניין זה:
פרסום האומר כי "כל עורכי הדין הם גנבים" לא יקים עילת תביעה לעו"ד מסוים. המבחן יהיה האם העליב כל אחד ואחד מן האנשים שנמנים עם אותה קבוצה כאשר כל מקרה ידון לגופו.
כך, למשל, פרסום שקבע שבמועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני חברים אישים אנטי ציוניים וקומוניסטים, הקים עילת תביעה לכל אחד מחברי המועצה באופן פרטי21.
השאלה עולה גם לעניין פרסום המשמיץ תאגיד: האם פרסום זה מקנה זכות תביעה לנושאי משרה בתאגיד בגין פגיעה בשמם הטוב, אף שלא נזכרו במפורש בפרסום. בעניין זה, עדיין לא נקבעה הלכה מחייבת. עם זאת, בית משפט השלום בתל-אביב פסק שמי שאמר על חברה עסקית שהיא רמאית ובלתי אמינה, אינו אחראי כלפי מנהליה, אך אפשר שהוא חייב על לשון הרע שאמר על התאגיד עצמו. אף הובעה הדעה שאם מדובר בתאגיד קטן ומשפחתי, ההשמצות עלולות להוות פגיעה בבעליו או במנהליו, ותיתכן בו אפשרות תביעה כפולה22.
סוף דבר
יהודה עמיחי כתב: "האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת. יש בה רשת עצבים"23.
גם אמירת דברים על "אבנים", "חפצים", עשויה להיות מוגדרת כ"לשון הרע", שכפי שהטעים ה"חפץ חיים", הוא אחד האיסורים החמורים שנאמרו בתורה.
בהתאם לכך ראינו שיש להטיל מגבלות על דרכי הפרסום, שכן קידום מטרות כלכליות ואחרות אינו מצדיק ביזוי מוצריו של מתחרה וזלזול בשירותיו.
כך ראינו שאיסור לשון הרע מחייב לנהוג כבוד לא רק ביחיד אלא גם בציבור וחבר בני אדם.
דומה שהמשפט הישראלי יכול לינוק בסוגיות הללו ממקורות ישראל.
הערות:
* כרמית פנטון, עו"ד ומגשרת, מלמדת גישור, מו"מ וגישור ציבורי-ארגוני באוניברסיטה העברית בירושלים. לשעבר היועצת המשפטית של הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו.
1. תקצר היריעה מלדון בתוכן הדיבה שנאמרה על ידי המרגלים, ורק נאמר שהבחינו חכמים בין "המביא דיבה", כנאמר אצל יוסף, לבין "המוציא דיבה": הראשון אומר דברי אמת; והשני - דברי שקר. ובלשונו של הרמב"ן: "ודע כי 'מוציא דיבה' הוא כסיל אשר יאמר שקר. אבל המגיד אמת יקָרא 'מביא דיבה'" (במדבר יג, לב). כך ניתן ליישב את התמיהה העולה מאליה: מדוע נענשו המרגלים על הדברים שאמרו על הארץ? הרי דבריהם היו דברי אמת? לפי כמה מדרשים ורש"י, נראה שהם אכן ראו במו עיניהם "ארץ אוכלת יושביה" (שם יג, לב): "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלים, ולא יתנו לב לאלו" (רש"י, שם). אם כן במה חטאו? נראה שחטאם היה הן בהגזמת תיאור הדברים שראו הן בפרשנות השגויה והמטעה שנתנו להם. וראה באריכות פירושו של אברבנאל.
2. ספר יראים, סימן קצא. וחוזר עליהם ר' אליהו מזרחי (קושטא, המאה הט"ו) בשו"ת הרא"ם, סימן סו.
3. ספר חפץ חיים ושמירת הלשון, הלכות לשון הרע, כלל ה, סעיף ז. בשאלת היתר אמירת הדברים אם כוונתם לתועלת כדי שלא ירמה בעל החפצים אחרים במסחרו, ראה באר מים חיים, שם. וראה הערה הבאה.
4. לפעמים איסור לשון הרע נדחה מפני ערכים חשובים יותר, כגון הצלת הזולת מפגיעה בגופו או ברכושו או בכבודו. החפץ חיים מונה שבעה תנאים להיתר אמירת לשון הרע לשם תועלת (חפץ חיים, חלק א, כלל י). ואין כאן המקום להאריך. וראה עוד בעניין זה פתחי תשובה, אורח חיים, סימן קנו.
אין צריך להזכיר שטענת "אמת דיברתי" כשלעצמה אינה מצדיקה אמירת לשון הרע לפי המשפט העברי, שהרי הגדרת לשון הרע היא שהדברים אמת, ואף על פי כן אסור לאמרם (איסור אמירת דברי גנאי שקריים נקרא "מוציא שם רע"). וראוי להעיר שאף שחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965-, מכיר בהגנת "אמת דיברתי", אין ההגנה חלה אלא אם בנוסף לכך היה בפרסום גם עניין ציבורי. ראה: ז' סגל, "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (תשמ"ג) 175, בעמ' עמ' 194; א' שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 230-226, ועמ' 233-232.
5. ונזכיר שסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כלשון הרע "דבר שפרסומו עלול...". היינו המבחן הוא פוטנציאל הפגיעה שבפרסום, לא התוצאות בפועל דווקא.
6. נעיר שהמקרים שנידונו עד עתה בפסיקה בהקשר לסעיף 3 לא היו בגדר "חפץ" ממש, למשל: ת"א (ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין ואח', פ"מ תשמ"ו(ב) 427; ע"א (ח') 114/75 רבינא נ' יונס, פ"מ תשל"ו(א) 351, 352; ת"א 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"מ כ"ג 151.
7. בסעיף מופיע מגוון גדול של יצירות, ובית המשפט אף הרחיבו למשחקי ילדים ששווקו לציבור, ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח', פ"ד ל"ה(2) 365.
8. בדין הישראלי אין עילה כללית האוסרת תחרות בלתי הוגנת, אף שתחרות בלתי הוגנת באה כאחד מיסודות עילות פרטניות בחוקים שונים, כגון: סעיף 13 לחוק התקנים, התשי"ג - 1953; סעיפים 12, 38 לפקודת סימני מסחר, התשל"ב - 1972; חוק היטלי סחר, התשנ"א - 1991, ועוד. בהצעת חוק לאיסור תחרות בלתי הוגנת, התשנ"ו - 1996, נקבע בסעיף 1 כעיקרון כללי שתחרות בלתי הוגנת אסורה. עוד יש לציין בהקשר זה התייחסות לשקר על טובין של אדם, הבאה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: עוולת "שקר מפגיע", אף כי שם ההגנה מצומצמת יותר.
9. שו"ת המהרשד"ם, יורה דעה, סימן ק. לעניין לשון הרע לתועלת, ראה לעיל, הערה 4.
10. מעניין לציין שלבסוף לא הוענש המחרף, משום שלא רצו להרבות מחלוקת בגלות, ולכן קרא המהרשד"ם לנציגי הציבור למחול על כבודם ולהתפייס עם המחרף.
11. שו"ת הראנ"ח, סימן צג. היבט נוסף הקיים כאן הוא לשון הרע על נציגי הציבור, שהחמירו בו חכמים. אבל נושא זה אינו מענייננו כאן, ולא הבאנו את דברי הראנ"ח אלא כדי להדגיש את שנגזר בהמשך - אמירת לשון הרע על כלל הציבור.
12. שו"ת הראנ"ח, סימן קיא.
13. שאז יש צדדים להקל. ראה, למשל: שו"ת מהר"י וייל, סימן סח; שו"ת מהרש"ל, סימן כח.
14. למרות שלא היה כן מצד הדין.
15. שו"ת בנימין זאב, סימן רמט.
16. ראה לעיל, הערה 4.
17. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, סעיף 1. נציין שאף מפלגות בכלל תאגיד הן (על פי סעיף 13 לחוק המפלגות התשנ"ב - 1992). וראה גם ת"פ (ת"א) 5116/89 "מולדת" תנועת נאמני ארץ ישראל (עמותה) נ' זמר ואח', פ"מ התשנ"ב(ד) 45.
18. ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בעמ' ואח', פ"מ כג 151.
19. ראה למשל מכתב מטעם היועץ המשפטי לממשלה מיום 25.2.02 בעניין כתבה שכותרתה עסקה בחשד נגד מתנחלים. נאמר שם בין היתר כי "מדיניות התביעה הכללית לגבי עבירות המכרסמות בחופש הביטוי היא מדיניות מרוסנת".
20. ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 119.
21. ע"א 698/77 ועדת עדת הספרדים בירושלים ואח' נ' ארנון ואח', פ"ד לב (2) 183, 185.
22. פ' פרידמן, "שקר מפגיע ולשון הרע אפשרות התביעה במסגרת הגדרת סעיף 3(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965", הפרקליט לו (תשמ"ד), עמ' 77.
23. שירי ירושלים, יב (ירושלים 1967).
כרמית פנטון*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מבוא |
למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים [המסיימת את הפרשה הקודמת, בהעלותך]? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחִיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
|
|
ואלה דברי המדרש:
|
זה שאמר הכתוב: "לא ידעו ולא יבינו, כי טח מראות עיניהם ומהשכיל לבותם" (ישעיהו מד, יח). מה ראה לומר אחר מעשה מרים "שלח לך אנשים"? אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיהיו באין ואומרין לשון הרע על הארץ. אמר הקב"ה: לא יהיה להם פתחון פה לומר, לא היינו יודעים עונש של לשון הרע מה הוא. לפיכך סמך הקב"ה הענין הזה לזה, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע (מדרש תנחומא, שלח, ה).
|
|
מכאן עולה לכאורה שאיסור לשון הרע חל לא רק על אמירת דברי גנאי על בני אדם אלא גם על אמירת דברי גנאי על עצמים, שהרי הקישו חכמים את מעשה מרים, שדיברה סרה במשה, למעשה המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה1.
על הוצאת דיבה זו, נענשו המרגלים עונש קשה: "וימֻתו האנשים מוצִאי דבת הארץ רעה, במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז), ואף נגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור שומעי דיבת המרגלים. ונשאלת השאלה: האמנם איסור לשון הרע כולל גם אמירת דברי גנאי על עצמים או דברים מופשטים, כגון: מקצוע, דת, עסק, עיר ועוד? ומה גדרו של איסור זה ונימוקו? לשון הרע על מי שאינו אדם |
אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע. מנלן? ממרגלים - ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה (משנה, ערכין טו, א).
|
|
בעלי הלכה, כגון ר' אליעזר ממיץ, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ב), קבעו שאיסור לשון הרע כולל גם איסור הוצאת דיבה על חפצי הזולת. וכן הוא כותב בספר "יראים":
|
ואפילו על עסקי חברו וממונו אסור להוציא דיבה, כגון שרוצה לתת מתנה לחברו, ובא אחר וגינה אותו על שקר, ונמצא מוציא דיבה2.
|
|
וכן אומר החפץ חיים, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (פולין המאה הי"ט-כ), בעל הספר הנודע על איסור לשון הרע:
|
ודע דכשם שאסור להוציא דיבה על חברו, כן על חפציו אסור להוציא דיבה, וזה מצוי מאוד בעוונותינו הרבים, שחנווני אחד מוציא דיבה על נכסי חנווני אחר, וכל כהאי גוונא, מפני הקנאה. וזו היא לשון הרע גמורה מדאוריתא3.
|
|
ונראה שיסודו של האיסור אינו בפגיעה בחפץ כשלעצמו אלא בפגיעה הנגרמת לאדם על ידי הוצאת דיבה על נכסיו. ללמדך שאיסור לשון הרע אינו חל רק על אמירות הפוגעות בכבודו של הזולת ובשמו הטוב, אלא גם על אמירות הפוגעות ברכושו. כך, למשל, כשאדם מלעיז על מוצר מסוים בלא הצדקה4, ופוגע במי שסוחר במוצר5.
הגינות בפרסום מוצרים ושירותים |
אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.
|
|
מסעיף זה עולה שגם כששם האדם אינו נזכר במפורש, אפשר שהפרסום הוא לשון הרע המשתמע מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. כך, למשל, אפשר שפרסום יתייחס לחפץ מסוים שהכול יודעים שהוא שייך לפלוני, והוצאת הדיבה על החפץ נחשבת בעיני אותו פלוני לשון הרע6.
כך עולה גם מסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע, העוסק ב"בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת". אמנם הסעיף מעניק לפוגע הגנה, אם נתמלאו התנאים המפורטים בו, אבל עולה ממנו שכעיקרון ביקורת על היצירה, ולאו דווקא ביקורת על היוצר, יכולה לעלות כדי לשון הרע7. שאלת ההגבלה על אמירת דברים על חפצים באה בחקיקה הישראלית במפורש ביחס לפרסום מוצרים ותחרות הוגנת, כשיש בפרסום פוטנציאל לנזק לעסקי פלוני. כך, למשל, קובע סעיף 88(7) לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, התש"ן - 1990, שהמועצה תקבע כללים לשידור תשדירי פרסומת, ובהם: |
סייגים בדבר פרסום מוצרים ושירותים, בין לפי נושאים ובין דרך כלל, מחיריהם ואופן ההשוואה ביניהם, תוך מגמה להבטיח שידור מידע מהימן ותחרות הוגנת.
|
|
ההיבט הצרכני של שידור עובדות מהימנות ונכונות בפרסומת מוגן על ידי סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981, הקובע בין היתר את האחריות להטעיה בפרסומת ואת החובה להציג ראיות להוכחת עובדות שהובאו בפרסומת בדבר תכונותיו של נכס או שירות, או בדבר ממצאי בדיקה שנעשתה לגביהם, והתוצאות הצפויות מהשימוש בהם, על פי דרישת הממונה על הגנת הצרכן. אולם נוסף על ההיבט הצרכני, יש כאן יסוד אחר שנמצא ראוי להגנה, "התחרות ההוגנת"8.
התחרות ההוגנת תורגמה בכללי הרשות השנייה לחובה שלא לשדר תשדירי פרסומת התוקפים מוצרים או ממעיטים בערכם בדרך שאינה הוגנת. מפרסם המעוניין להשוות את מוצריו למוצריהם של אחרים חייב לעמוד בכללים מפורטים שנקבעו לצורך זה. וכך קובע סעיף 16 לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה וברדיו) התשנ"ד - 1994, שכותרתו היא "המעטת ערך אחרים": |
לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו תקיפה של מוצרים או גופים אחרים או ממעיט בערכם, בדרך שאינה הוגנת או על ידי הטעיה. אין באיסור זה כדי למנוע שבח למוצר או לגוף המתפרסם או עריכת השוואה המותרת לפי כללים אלה.
|
|
בהמשך, בסעיף 26(א), מפורטים התנאים להשוואה בין מוצרים בתשדירי פרסומת, והם כוללים את ההוראות הבאות:
|
(1) לא ישדר [בעל הזכיון] תשדיר פרסומת המשווה בין מוצרים, אלא אם כן מדובר במוצרים דומים ובסיס ההשוואה הוא אחיד;
(2) נקודות ההשוואה יתייחסו לעובדות הניתנות לביסוס, וההשוואה תוצג באופן הוגן; (3) המוצר המושווה לא יוצג בדרך שתיצור יתרון מלאכותי כלשהו למוצר המתפרסם; (4) לא ישודר תשדיר פרסומת שנטען בו לעליונות כללית של מוצר על בסיס השוואה מוגבלת. |
|
הסנקציה על הפרת כללים אלו היא כספית, באמצעות מתן סמכות למועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ליטול זמני שידור של תשדירי פרסומת או שידור אחר מבעל זיכיון שהפר בשידוריו את כללי הרשות השנייה, על פי סעיף 49 לחוק הרשות השנייה. בדרך כלל ניטל זמן שידור תשדירי פרסומת, כיוון שסנקציה זו משמעותית יותר מסנקציות אחרות, ומשפיעה ישירות על הכנסות בעל הזיכיון.
לשון הרע על הציבור |
המבזה סתם לכל העיר, עוון פלילי היא, כשאין לו מטרה לתועלת מכך9.
|
|
המהרשד"ם אומר שעונשו של המטיח דברים כנגד הרבים חמור מעונשו של המדבר לשון הרע על היחיד, וכן הוא גם במי שמטיח דברים בתלמידי חכמים או בנציגי הציבור.
המהרשד"ם נשאל לעניין דינם של מי שהטיחו דברים כנגד חברת גמ"ח (גמילות חסדים), וחירפו אותה, ופסק: |
האיש או האנשים שדיברו סרה על חברה קדושה ההולכת בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול, כי גדול הכבוד אשר ראו לחלוק לעוסקים במצווה, ובפרט במצווה כזו - גמילות חסדים.
|
|
בהמשך דבריו מוכיח המהרשד"ם שכבוד העוסק במצווה גדול אף מכבוד תלמידי חכמים, והוא מביא את דברי הרשב"א בעניין עשיר שקרא לבן גדולים ממזר בן ממזר:
|
ראוי לקונסו ביותר. יש עוון גדול ועונש לשלוח פיו בקדושים אשר בארץ המה.
|
|
המהרשד"ם אומר שאם בתלמידי חכמים כך, על אחת כמה וכמה שראוי לנהוג כן במי שמטיח דברים נגד הרבים. על כן, על בני הקהל לנהוג במי שעושה כן כדין מנודים ולהתרחק ממנו10.
ומעין זה סובר גם הראנ"ח, ר' אליהו בר' חיים, ראש הרבנים בקושטא (1610-1530), שנשאל לעניין מי שחירף את גבאי הצדקה בפרהסיא, אף שהגבאים רגילים לכך, והשיב: |
כל זה איננו שווה לפטור המחרף... ואדרבא יש להחמיר בו יותר אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת שמים... וכל שכן אם היה החירוף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עליו, דהוי מצער שליחא דרבנן11.
|
|
במקום אחר פסק הראנ"ח12 שאף שנאמרו דברי החירופין על הממונה על הקהל בשעת כעס ורתחה13, בכל זאת יש להטיל עונש על מי שביזה את שליח הקהל, מפני שהדבר חמור ביותר, משום שהציבור רואה בממונה שליח הקהל14, ומי שביזהו כאילו ביזה את הקהל עצמו:
|
ועל כן אף אם הממונה ימחל לו, הרי שחייב להיענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו... שלא החמירו על המבזה שליח בית דין אלא מפני דחשיב בזיון בית הדין עצמו.
|
|
וחמור איסור לשון הרע על הציבור כל כך, עד שפסק ר' בנימין זאב בר' מתתיהו (יוון, המאה הט"ז), בשו"ת בנימין זאב15, שאפשר לחרוג מדיני הראיות, ולקבל עדות כנגד מי שקרא לכל הקהל "משומדים", שלא בפניו.
החפץ חיים אומר שמי שביקר בעיר אחת, ולא נתקבל בה בסבר פנים יפות, "אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא". כלומר, עקרונית הוא אינו רשאי לספר בגנותם של בני אותה עיר בפני בני עיר אחרת, אלא אם כן הוא מתכוון לתועלתם16. לשון הרע על הציבור במשפט הישראלי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו היא "לשון הרע על ציבור", קובע: |
לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.
|
|
במשך השנים ניתנו פרשנויות אחדות לסעיף זה. אשר לפרשנות המילים "חבר בני אדם" או "ציבור כלשהו" ויישומן בפועל, ניתן לומר שבדרך כלל נקט היועץ המשפטי לממשלה פרשנות מצמצמת למילים אלה, ועד היום נמנע מלהפעיל את סמכותו לפי סעיף זה19.
שאלה אחרת המתעוררת בעניין זה היא: האם אחד מ"חבר בני אדם", החש נפגע מן הדברים שנאמרו, יכול להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פרטית בשמו כמי שהפרסום ביזה אותו והשפילו באופן אישי. בפסק דין שטרנהל20 נקבע שפרסום המשמיץ באופן כללי כמרים או פונדקאים או עורכי דין לא יקים ככל הנראה תביעה אישית לאדם הנמנה עם אחד מן הציבורים הללו. ואלה דברי הנשיא אגרנט בעניין זה: |
פרסום האומר כי "כל עורכי הדין הם גנבים" לא יקים עילת תביעה לעו"ד מסוים. המבחן יהיה האם העליב כל אחד ואחד מן האנשים שנמנים עם אותה קבוצה כאשר כל מקרה ידון לגופו.
|
|
כך, למשל, פרסום שקבע שבמועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני חברים אישים אנטי ציוניים וקומוניסטים, הקים עילת תביעה לכל אחד מחברי המועצה באופן פרטי21.
השאלה עולה גם לעניין פרסום המשמיץ תאגיד: האם פרסום זה מקנה זכות תביעה לנושאי משרה בתאגיד בגין פגיעה בשמם הטוב, אף שלא נזכרו במפורש בפרסום. בעניין זה, עדיין לא נקבעה הלכה מחייבת. עם זאת, בית משפט השלום בתל-אביב פסק שמי שאמר על חברה עסקית שהיא רמאית ובלתי אמינה, אינו אחראי כלפי מנהליה, אך אפשר שהוא חייב על לשון הרע שאמר על התאגיד עצמו. אף הובעה הדעה שאם מדובר בתאגיד קטן ומשפחתי, ההשמצות עלולות להוות פגיעה בבעליו או במנהליו, ותיתכן בו אפשרות תביעה כפולה22. סוף דבר גם אמירת דברים על "אבנים", "חפצים", עשויה להיות מוגדרת כ"לשון הרע", שכפי שהטעים ה"חפץ חיים", הוא אחד האיסורים החמורים שנאמרו בתורה. בהתאם לכך ראינו שיש להטיל מגבלות על דרכי הפרסום, שכן קידום מטרות כלכליות ואחרות אינו מצדיק ביזוי מוצריו של מתחרה וזלזול בשירותיו. כך ראינו שאיסור לשון הרע מחייב לנהוג כבוד לא רק ביחיד אלא גם בציבור וחבר בני אדם. דומה שהמשפט הישראלי יכול לינוק בסוגיות הללו ממקורות ישראל. |
הערות:* כרמית פנטון, עו"ד ומגשרת, מלמדת גישור, מו"מ וגישור ציבורי-ארגוני באוניברסיטה העברית בירושלים. לשעבר היועצת המשפטית של הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו. 1. תקצר היריעה מלדון בתוכן הדיבה שנאמרה על ידי המרגלים, ורק נאמר שהבחינו חכמים בין "המביא דיבה", כנאמר אצל יוסף, לבין "המוציא דיבה": הראשון אומר דברי אמת; והשני - דברי שקר. ובלשונו של הרמב"ן: "ודע כי 'מוציא דיבה' הוא כסיל אשר יאמר שקר. אבל המגיד אמת יקָרא 'מביא דיבה'" (במדבר יג, לב). כך ניתן ליישב את התמיהה העולה מאליה: מדוע נענשו המרגלים על הדברים שאמרו על הארץ? הרי דבריהם היו דברי אמת? לפי כמה מדרשים ורש"י, נראה שהם אכן ראו במו עיניהם "ארץ אוכלת יושביה" (שם יג, לב): "בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלים, ולא יתנו לב לאלו" (רש"י, שם). אם כן במה חטאו? נראה שחטאם היה הן בהגזמת תיאור הדברים שראו הן בפרשנות השגויה והמטעה שנתנו להם. וראה באריכות פירושו של אברבנאל. 2. ספר יראים, סימן קצא. וחוזר עליהם ר' אליהו מזרחי (קושטא, המאה הט"ו) בשו"ת הרא"ם, סימן סו. 3. ספר חפץ חיים ושמירת הלשון, הלכות לשון הרע, כלל ה, סעיף ז. בשאלת היתר אמירת הדברים אם כוונתם לתועלת כדי שלא ירמה בעל החפצים אחרים במסחרו, ראה באר מים חיים, שם. וראה הערה הבאה. 4. לפעמים איסור לשון הרע נדחה מפני ערכים חשובים יותר, כגון הצלת הזולת מפגיעה בגופו או ברכושו או בכבודו. החפץ חיים מונה שבעה תנאים להיתר אמירת לשון הרע לשם תועלת (חפץ חיים, חלק א, כלל י). ואין כאן המקום להאריך. וראה עוד בעניין זה פתחי תשובה, אורח חיים, סימן קנו. אין צריך להזכיר שטענת "אמת דיברתי" כשלעצמה אינה מצדיקה אמירת לשון הרע לפי המשפט העברי, שהרי הגדרת לשון הרע היא שהדברים אמת, ואף על פי כן אסור לאמרם (איסור אמירת דברי גנאי שקריים נקרא "מוציא שם רע"). וראוי להעיר שאף שחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965-, מכיר בהגנת "אמת דיברתי", אין ההגנה חלה אלא אם בנוסף לכך היה בפרסום גם עניין ציבורי. ראה: ז' סגל, "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (תשמ"ג) 175, בעמ' עמ' 194; א' שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 230-226, ועמ' 233-232. 5. ונזכיר שסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כלשון הרע "דבר שפרסומו עלול...". היינו המבחן הוא פוטנציאל הפגיעה שבפרסום, לא התוצאות בפועל דווקא. 6. נעיר שהמקרים שנידונו עד עתה בפסיקה בהקשר לסעיף 3 לא היו בגדר "חפץ" ממש, למשל: ת"א (ב"ש) 503/85 מדינה נ' יבין ואח', פ"מ תשמ"ו(ב) 427; ע"א (ח') 114/75 רבינא נ' יונס, פ"מ תשל"ו(א) 351, 352; ת"א 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"מ כ"ג 151. 7. בסעיף מופיע מגוון גדול של יצירות, ובית המשפט אף הרחיבו למשחקי ילדים ששווקו לציבור, ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח', פ"ד ל"ה(2) 365. 8. בדין הישראלי אין עילה כללית האוסרת תחרות בלתי הוגנת, אף שתחרות בלתי הוגנת באה כאחד מיסודות עילות פרטניות בחוקים שונים, כגון: סעיף 13 לחוק התקנים, התשי"ג - 1953; סעיפים 12, 38 לפקודת סימני מסחר, התשל"ב - 1972; חוק היטלי סחר, התשנ"א - 1991, ועוד. בהצעת חוק לאיסור תחרות בלתי הוגנת, התשנ"ו - 1996, נקבע בסעיף 1 כעיקרון כללי שתחרות בלתי הוגנת אסורה. עוד יש לציין בהקשר זה התייחסות לשקר על טובין של אדם, הבאה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: עוולת "שקר מפגיע", אף כי שם ההגנה מצומצמת יותר. 9. שו"ת המהרשד"ם, יורה דעה, סימן ק. לעניין לשון הרע לתועלת, ראה לעיל, הערה 4. 10. מעניין לציין שלבסוף לא הוענש המחרף, משום שלא רצו להרבות מחלוקת בגלות, ולכן קרא המהרשד"ם לנציגי הציבור למחול על כבודם ולהתפייס עם המחרף. 11. שו"ת הראנ"ח, סימן צג. היבט נוסף הקיים כאן הוא לשון הרע על נציגי הציבור, שהחמירו בו חכמים. אבל נושא זה אינו מענייננו כאן, ולא הבאנו את דברי הראנ"ח אלא כדי להדגיש את שנגזר בהמשך - אמירת לשון הרע על כלל הציבור. 12. שו"ת הראנ"ח, סימן קיא. 13. שאז יש צדדים להקל. ראה, למשל: שו"ת מהר"י וייל, סימן סח; שו"ת מהרש"ל, סימן כח. 14. למרות שלא היה כן מצד הדין. 15. שו"ת בנימין זאב, סימן רמט. 16. ראה לעיל, הערה 4. 17. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, סעיף 1. נציין שאף מפלגות בכלל תאגיד הן (על פי סעיף 13 לחוק המפלגות התשנ"ב - 1992). וראה גם ת"פ (ת"א) 5116/89 "מולדת" תנועת נאמני ארץ ישראל (עמותה) נ' זמר ואח', פ"מ התשנ"ב(ד) 45. 18. ת"א (ת"א) 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בעמ' ואח', פ"מ כג 151. 19. ראה למשל מכתב מטעם היועץ המשפטי לממשלה מיום 25.2.02 בעניין כתבה שכותרתה עסקה בחשד נגד מתנחלים. נאמר שם בין היתר כי "מדיניות התביעה הכללית לגבי עבירות המכרסמות בחופש הביטוי היא מדיניות מרוסנת". 20. ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 119. 21. ע"א 698/77 ועדת עדת הספרדים בירושלים ואח' נ' ארנון ואח', פ"ד לב (2) 183, 185. 22. פ' פרידמן, "שקר מפגיע ולשון הרע אפשרות התביעה במסגרת הגדרת סעיף 3(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965", הפרקליט לו (תשמ"ד), עמ' 77. 23. שירי ירושלים, יב (ירושלים 1967). |