"תורה צוה לנו משה, מורשה קהִלת יעקב"

אליקים רובינשטיין^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

סיום והתחלה על פי המסורת, עם יקיצת היהודי בכל יום, אף לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר תפילה קצרה הבאה בראש הסידור, ומלמדים אותה ראשונה לפעוטות: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". בהמשך, לאחר נטילת ידיים, הוא אומר פסוק מפרשתנו:

תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד).

מילים אלה מתנגנות באוזניי משחר ילדותי, כשהיינו חוזרים כילדים, כולנו כאחד, על פסוק זה שהטעימה באוזנינו מורתנו. בחתימתו של מחזור פרשיות התורה ופתיחתו של מחזור חדש, אמרתי, לא אעסוק כדרך שאר הכותבים בנושא משפטי העולה מן הפרשה, אלא בשבחה של תורה ביום חגה, במעמדה המיוחד, שאין שני לו בעולמה של היהדות. במלאות קרוב לשנתיים ימים להיווסדו של גיליון "פרשת השבוע", אני שמח לצרף ברכה לעו"ד אביעד הכהן ולד"ר מיכאל ויגודה, יוזמיו ועורכיו, שכבר עתה בנו בניין המכבד את המשפט העברי ומורשת ישראל, ולקוות כי יוסיפו לעשות חיל. עוד שמורה עמי ברכה לעורך הלשוני ד"ר יחיאל קארה, וכמובן לכל המחברים העושים במלאכה. פרשת "וזאת הברכה", הנקראת ביום שמחת תורה1, מסיימת את המחזור השנתי של קריאת התורה - מן "בראשית ברא אלהים" עד "לעיני כל ישראל", המילים החותמות את התורה. אך כבר נהגו ישראל עם סיום התורה לפתוח מיד בקריאת התורה מבראשית, כנאמר על התורה בפיוט "רשות לחתן בראשית", הנקרא במעמד חגיגי של סיום ופתיחה:

ונעצרים לסיים ולהחל בגיל ובמורא, אותה מחבבים כיום נתינתה בהדרה, מסלסלים בה כחדשה ולא כישנה שעברה... על זאת מתכיפין התחלה להשלמה בתדירה.

רוצה לומר, נהוג להצמיד תדיר התחלה לסיום. וההלכה אומרת בעניין הקריאה בשמחת תורה2:

שחרית מוציאין שלושה ספרים, וקורין באחד מזאת הברכה עד סוף התורה, ובשני בבראשית עד אשר ברא אלהים לעשות, ובשלישי [המפטיר] ביום השמיני עצרת.

על הקריאה בבראשית, אומר בעל "משנה ברורה", ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" (רוסיה-ליטא-פולין, המאות הי"ט-הכ'), על פי ר' יעקב "בעל הטורים" (אשכנז-ספרד, המאות הי"ג-הי"ד):

ולהכי [=ולכן] רגילין להתחיל מייד בראשית, שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג, לומר, כבר סיימו אותה, ואינם רוצים לקרותה עוד.

ההתמדה בתורה היא מאפיין מרכזי בעולמה של המורשת היהודית, ואין שני לה בעצמתו. ספר דברים, אחרון החומשים, קרוי "משנה תורה", לשון שינון, כפי שמציין הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוז'ין (ליטא, המאה הי"ט) בפירושו "העמק דבר" (בפתיחה לספר דברים):

בכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל תורה, לפרש דקדוקי המקרא, וזהו תלמוד... משום הכא [=לכן] קרא בשמו משנה תורה, לשנן שינון של תורה... לשנן חרבה ולהשיב מלחמתה של תורה שערה, ובזה תהא לנו עוז ואורה3.

מלחמה זו רוחנית היא, ועניינה מיצוי האינטלקט, השקעת כל משאב רוחני בה, כל כוחות הגוף והנפש. למוטיב של לימוד התורה מקום מרכזי בספר דברים, וממנו פינה ויתד לכל ההגות היהודית. אף המלך, השלטון, מחויב בו:

והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז, יח-כ).

התורה היא אפוא יסוד הממשל המקראי, אך יש בה גם לרסן את כוחו של המושל והחדרת ענווה בלבו. הפרשיות האחרונות בספר דברים סובבות סביב התורה וקיום מצוותיה. בפרשת כי תבוא, נשנה הדבר פעמים הרבה, ובהן "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טז). בפרשת נצבים נאמר: "כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה" (דברים ל, י). בפרשת וילך נאמר: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא, יב). ובפרשת האזינו נאמר: "ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצוֻם את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לב, מו). אולי אין ראוי יותר מן המשנה הראשונה במסכת פאה להדגים את מסר חשיבותו של תלמוד תורה, שהרי היא מעמידה אותו בראש הדברים שאין להם שיעור, ומוסיפה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו. ותלמוד תורה כנגד כולם". על העיסוק בתורה לשמה במסכת אבות, ר' מאיר מדבר בשבח העיסוק בתורה, ואומר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו" (משנה אבות ו, א), ופירש הרב פנחס קהתי: "ראוי הוא שיתקיים העולם בשבילו". פסוקנו מהווה מורה דרך מקראי בעניין זה. וכבר פסק הרמב"ם4:

בשלושה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן... כתר מלכות זכה בו דוד... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב"... לעולם יעסוק אדם בתורה, בין לשמה בין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

ונאמר בתלמוד הבבלי מפי רב יהודה בשם רב5:

כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" - מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.

בעל ה"חפץ חיים", כותב בספר המצוות הקצר שלו (מצווה יד):

מצוות עשה ללמוד תורה וללמדה... שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו של אדם, שלא יגמגם בהם... ותלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, שתלמוד מביא לידי מעשה.

אכן, במאזן בין התלמוד למעשה, נתקבלה דעת ר' עקיבא, ונקבע: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה"6. ואף לדעת החולקים על קביעה זו, המקדימים את המעשה לתלמוד, נשאל כל אדם בבית דין של מעלה, כדברי האמורא רבא: "קבעת עתים לתורה?"7. בין מורשה לירושה את המילה "מורשה" שבפסוקנו, מתרגם אונקלוס במילה "ירותא" -'ירושה'. המילה "מורשה" מזדמנת תשע פעמים במקרא, שבע מהן בספר יחזקאל. בהיקרות הראשונה, בספר שמות, הובטחה ארץ-ישראל לעם היהודי כמורשה: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח), ואף שם תרגמה אונקלוס בלשון ירושה. הנביא יחזקאל משתמש במילה "מורשה" בעיקר בנבואותיו על ארץ-ישראל8, אך גם בנבואותיו על עמון (יחזקאל כה, ד; שם י). פרשתנו היא אפוא המקור היחיד במקרא שמדובר בו על מורשה רוחנית, להבדיל מקניין הארץ. הקיום היהודי לדורותיו נחשף תדיר לסכנות, וחלק גדול מתולדות העם היהודי חלף בטלטולי גלויות שבהן כל שהיה לנו הוא מורשת הרוח. רש"י מפרש את פסוקנו כהתחייבות והבטחה של עם ישראל: "תורה אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה", והרמב"ן מוסיף על דבריו: "כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה, כי לא תישכח מפי זכרו". ואשר לצירוף "קהילת יעקב", הוא אומר: "לרמז שיקהלו רבים עליהם... הם הגרים... ונקראו כולם קהלתו", כפירוש ר' אברהם אבן עזרא: "ויאמר דור לדור, כך העתקנו מפי משה ירושה בידינו". שונה מהם גישתו של ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג), כנראה נוכח השימוש בלשון מורשה ולא בלשון ירושה:

שהתורה אינה ירושה לבוא לאדם בנחת, אלא צריך אדם לטרוח אחריה ולעסוק בה יום ולילה ולהגות בה.

ודבריו הם על פי דברי ר' יוסי במשנת אבות9: "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך". ואכן, מצינו בתלמוד מדרש לשוני: "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה" (פסחים מט ע"ב), ופירש רש"י על אתר: "מאורסה לכל קהילות יעקב". קרי, יש מעין קשר של אירוסין בין עם ישראל לתורה. ופירש המהרש"א, ר' שמואל איידלס (פולין, המאות הט"ז-הי"ז):

הוציאו [=הבדילו] מלת מורשה מלשון ירושה, על פי מה שנאמר: "שאינה ירושה לך". והיא מונחת בקרן זוית, כל מי שרוצה ליטול ייטול. ועל כן דרשוהו מלשון מאורסה, כי התורה נמשלה לאשה בכמה מקומות, ובתחילת נתינתה לישראל הרי היא כארוסה, עד אחר שילמדה, שנעשית לו כאשה.

ואומר בעניין זה ר' יחיאל יעקב ויינברג, בעל "שרידי אש" (ליטא-גרמניה-שוויץ, המאה הכ'):

רבים האנשים המכבדים את התורה, אך יש בהם המתייחסים אליה כאל אוצר נחמד... דבר עתיק ויקר ערך, אולם הם אינם שואלים את התורה כיצד יש לנהוג בשאלות החיים. אנשים אלו מכבדים את התורה כפי שהם מכבדים את זקניהם... אולם לעולם לא יתייעצו אתם בבעיות החיים... על כגון אלו אמרו חז"ל, אל תקרי - לתורה - מורשה, מלשון ירושה; כלומר, אל תתייחסו אליה כאל ירושה עתיקה... אלא... כאל "מאורסה", כדבר אהוב וחשוב, שמתייעצים עמה ומתחשבים בדעתה10.

עוד אומר הרב ויינברג על אותה דרשת חז"ל:

שהיחס אל התורה אינו רשאי להיות כיחס אל דבר שנתקדש אך בקדושת המסורה והירושה, אלא היחס צריך להיות ראשוני וחדש, יחס מקורי של בחירה מאהבה, לא כיחסו של נכד לסבתא, שהוא מכבדה אמנם ומעריצה, אבל אינו מניחה להתערב בחייו הפרטיים, אלא כיחס הצעיר לבחירת לבו, שהוא משתפה בחייו11.

אפשר ליישב בין שתי הגישות: לאומה, הריהי ירושה העוברת מדור לדור, אבל היחידים צריכים ללמוד אותה ולהתמיד בה כדי לממשה. דומה שהצירוף "קהילת יעקב" - שמשמעו 'התכנסותו של עם ישראל', שהרי ידוע שיעקב וישראל הם שמות נרדפים לעם היהודי, כמאמר הכתוב: "מה טבו אהליך יעקב, משכנתיך ישראל" (במדבר כד, ה) - מחבר אותנו למצווה החינוכית-ציבורית האמורה בפרשת "וילך": "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך" (דברים לא, יב). מצווה זו ידועה כמצוות "הקהל", והיא חלה פעם אחת בשבע שנים, בחג הסוכות שלאחר כל שנת שמיטה, ועניינה שמיעת קריאתן של פרשיות תורה על ידי כל העם כולו, הגברים והנשים והטף, כדי להבליט את האירוע ולהטביע רושם עז בשומעים. לפי המסורת היהודית, הדרך להנחלת התורה היא חינוך על פיה ועיסוק מתמיד בה מדור לדור, כדברי התלמוד12:

קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה. מאי היא? [=מה היא? מה הוא מלמדו?]. אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב.

בעל "תורה תמימה" (ר' ברוך אפשטיין, רוסיה, המאות הי"ט-הכ') אומר שמלמדים פסוק זה בראשונה לתינוקות כי הוא "יסוד מוסד לאמונה בקבלת התורה איש מפי איש עד משה רבינו, וכי היא לנו ירושה נצחית"13. ואכן, בבקשת הרשות לשליח ציבור - "יראתי בפצותי", לר' יקותיאל בר משה - שהיא פיוט מימי הביניים, הנאמר בתפילת שחרית ליום ראשון של ראש השנה, נאמר: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל". זהו האתגר הבין-דורי מאז ומקדם. חוק יסודות המשפט: מורשת ישראל לא בכדי, לדעתי, משמש בחוק יסודות המשפט התש"ם - 1980 (סעיף 1) המונח "מורשת ישראל":

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל14.

מפורסם הוא הפולמוס בין השופטים אהרן ברק ומנחם אֵלון בדבר משמעותו של המונח "מורשת ישראל", אם עניינו מורשת בעלת אופי דתי-הלכתי הקשור אל המשפט העברי או שמא הוא מושג רחב יותר שאפשר לכנותו "מורשת היהדות" או "מורשת ישראל" במשמעו הציוני15. גם אם יש חילוקי דעות באשר להיקף ההיזקקות למשפט העברי, ברי שהמשפט נישא על גביה של מסורת, ופשיטא הוא שבתוך משפטה של מדינת ישראל ראוי לה למורשת המשפט העברי שתמצא בו מקום נכבד16. המילה "מורשה" קנתה לה מקום גם בחקיקה הישראלית, וחותמה הלשוני מצוי גם בשימושים אחרים. דרך משל, בצה"ל, "מורשת קרב" היא סיפור היחידות והקרבות שהשתתפו בהן, המועבר בין לוחמיהן דור אחר דור. מהי תורה לשמה? לדברי ר' חיים מוולוז'ין (ליטא, המאות הי"ח-הי"ט), אבי עולם הישיבות הליטאי, תורה לשמה היא תורה לשם התורה: "למען התורה עצמה: ההשגה האינטלקטואלית של התורה היא מטרת לימודה"17. על דברי ר' מאיר בברייתא שבמשנת אבות, "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה" (אבות ו, א), אומר הרב צבי יהודה קוק (ישראל, המאה הכ'), ש"מדובר כאן בפסגה האידיאלית...", שהלומד תורה לשמה של תורה מתדבק בעצם תכליתה של תורה, ומתעלה בהגשמת המציאות האידיאלית18. ואומר השופט י' אנגלרד: "שדרך לימוד התורה היא דרך חיים. התלמוד הוא דוגמא קלאסית לכך: אין הוא ספר משפטים: הוא דרך חיים. לכן הוא ממלא את רוח האדם... ולכן, למרבה הפליאה של רבים, אנשים היום מוכנים להקדיש את חייהם רק ללימוד תורה... זו דרך חיים, זו תורת חיים"19. כללם של דברים: התורה אינה מקצוע אחד ממקצועות מדעי הרוח, ואינה עוד אחת מן החכמות, אלא היא אורח חיים, משחר לידתו של אדם ועד לאחר הסתלקותו, משעת קומו בבוקר ועד שעת שכבו בלילה. בזאת, דומה, ייחודה. התורה ביישומה: "יישר כוחך ששיברת" הדבקות בתורה משמעה גם הצורך בנחישות השלטון לעמוד על קיומה, והמחויבות שלו לעשות כן גם במעמדים קשים, גם כשאין הסכמה כללית לדבר. משה רבנו זכה לשבח על שלא היסס בשעת משבר לשבר את שני לוחות הברית שקיבל מאת הגבורה עצמה בהר סיני. על דברי המקרא בפסוק האחרון בתורה, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, יג), אומר רש"י:

ולכל היד החזקה - שקיבל את התורה בלוחות בידיו [האיתנות]... לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם... והסכימה דעת הקב"ה לדעתו. שנאמר: "אשר שברת" (דברים י, ב) - יישר כוחך ששיברת.

מקור דברי רש"י הוא התלמוד20, שפירש בו ריש לקיש את מילת "אשר" בלשון "יישר", לשון שבח. וכתב על זה הרב אליעזר מנחם מן שך (ישראל, המאות הכ'-הכ"א)21, מפי המהרי"ל דיסקין, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבנו:

מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות... ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם לא היו שבעי רצון ממנו... זהו גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה. ונמצא ששבח הוא למשה רבנו שהשליט את מרותו בכח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור.

ואילו הנציב מוולוז'ין מפרש את "לעיני כל ישראל" כמדרגה מיוחדת של משה, אישית לו, מעבר לגילוי השכינה שזכו לו שאר הנביאים:

שמעשיו היו לעיני כל ישראל, בים סוף ובהר סיני ובאהל מועד... שבזה הראה לכל אשר הוא [ה'] יתברך ברא העולם ומלואו, וזהו תכלית הבריאה לדעת כי בראשית ברא אלהים.

הנה שב המעגל ונסגר, מסיום התורה אל ראשיתה.

הערות: * היועץ המשפטי לממשלה. 1. פרשה יחידה בתורה הנקראת גם כשחל שמחת תורה ביום שאינו שבת, שלא כבשנה זו. 2. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרסח, סעיף ב. 3. ראה גם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, משפטי עוזיאל ג (תשנ"ט), בהקדמה: "פירושו הנכון של מושג המשנה [=משנה תורה] הוא בהוראת שינון, כלומר לשון קצר ומדויק שיכול להיות שנון ושגור בפי כל אדם מישראל". 4. ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה א והלכה ה. 5. סנהדרין צא ע"א. 6. קידושין מ ע"ב. 7. שבת לא ע"א. וראה גם: א"י השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, א, לונדון ניו-יורק תשכ"ב, עמ' 170; הרב פרופ' א' קושלבסקי, מפגשים בין יהדות, מדע וטכנולוגיה על יסוד י"ג העיקרים של הרמב"ם, תשכ"א (יסוד שמיני ותשיעי). ואשר לתלמוד תורה מזה וידיעת התורה מזה, ראה הרב ש"י זוין, "תלמוד תורה וידיעתה", בתוך: לאור ההלכה, ירושלים תשי"ז, עמ' רד; השופט ח' כהן, המשפט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 181; ד' משען, "ידיעת החוק - פיקציה או אידיאל", דפי "פרשת השבוע", ואתחנן תשס"א, גיליון 37. מקום לעצמה קובעת שאלת תלמוד תורה לנשים, שיש ביסודה פטור ואף איסור, אך אלה רוככו כבר מקדמת דנא. ראה ר' הלפרין-קדרי, "'ושיננתם לבניך ולא לבנותיך', הרהורים מן העבר השני של המחיצה: על הכללה והדרה של נשים בשפת ההלכה", מחקרי משפט יח (תשס"ב), עמ' 372-353, ובמיוחד בעמ' 363-359. 8. יחזקאל יא, טו; לג, כד; לו, ב-ג ו-ה. 9. אבות ב, יד. 10. מהקדמת הספר "רזא דאורייתא", מאת הרב ז"א רבינר, המובא בספר "כמוצא שלל רב", דברים, בעריכת הרב א"י רוזנטל, תב-תג. 11. הרב י"י ויינברג, "פתח לנו שער", בתוך: לפרקים, בעריכת הרבנים א"א וינגורט, א' וקסלשטיין, ש"י וינגורט, ירושלים תשס"ב, עמ' תקמז. 12. סוכה מב ע"א. 13. נעיר ש"קהלת יעקב" הוא שם פירוש לספר קוהלת של ר' משה גאלנטי, תלמידו של ר' יוסף קארו, בעל השולחן הערוך, ספר שני, שנדפס בצפת במאה הט"ז (שנת של"ח; 1578). ראה ד' תמר, "בכורי הדפוס העברי בארץ ישראל", בתוך: אשכולות תמר, תשס"ב, עמ' 162, 181-177. 14. ראה נ' רקובר, לשילובו של המשפט העברי, ירושלים תשנ"ט, עמ' 36-35. 15. ראה א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית, ירושלים תשנ"ד, עמ' 334-333. וראה גם הצעת החוק, ה"ח תשל"ח, 308-307, שמדובר בה על הפניית השופט "אל ערכי היסוד והמוסר של מורשת ישראל, זאת, בלי לכפות עליו את כל הוראות המשפט העברי". וראה גם הדיון בדברי הכנסת, כרכים 83 88 89, המובא גם אצל נחום רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, א, עמ' 113-3. וראה גם מ' אֵלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשל"ג, עמ' 97-95. 16. וראה גם: הרב י"א הלוי הרצוג, "סמכות התורה במדינת ישראל", בתוך: סדרי שלטון ומשפט במדינה היהודית, בעריכת א' ורהפטיג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 221, 223, 226; א' רובינשטיין, שופטי ארץ, תשמ"א, עמ' 49-45. 17. ראה נ' לאם, תורה לשמה במחשבת ר' חיים מוולוז'ין ובמחשבת הדור, ירושלים תשל"ב, עמ' 161. 18. ראה נ' רקובר (עורך), שיחות הרב צבי יהודה קוק על פרק קניין תורה. 19. ראה שיחה עם השופט י' אנגלרד והסופר א"ב יהושע, "שופט וסופר", בהנחייתם של ש' אלמוג וא' בנדור, מחקרי משפט יח (תשס"ב) 17, בעמ' 24. אין כוונתי לעסוק כאן בשאלות הנוקבות והחשובות של היחס בין לימוד התורה לשירות הצבאי ולהגנת המדינה, שנדרשה להן הוועדה בראשות השופט צ' טל, ואף נחקק חוק בכנסת בעניין זה. אנו אין ענייננו בהן ברשימה זו. וראה בעניין זה, א' הכהן, "'והלוים למטה אבתם אל התפקדו בתוכם', על חובת השוויון בשירות הצבאי", דפי "פרשת השבוע", במדבר תשס"ב, גיליון 74. 20. שבת פז ע"א. 21. מראש אמנה (תש"ס), עמ' שנ-שנא.

---

---