|
חטא חוה ורישומו לדורות |
בראו [הקב"ה את האדם] כולו שכלי, שיהיה נוטה בכל מדותיו אחר השכל בלבד. וכאשר יצאה האשה ממנו, ונלקחה מצלעותיו, אז חטא ונטה מדרך השכל בסבתה, כי החטיאה אותו לחשוב על ה' רעה... היא האשה שגרמה לו מיתה ולכל העולם כולו... לפי שלא חטא מעולם בהיותו יחידי, עד שבאת האשה. וכיוון שבאה האשה, בא החטא1.
|
המדרש על הנחש שפיתה את חוה וקיים עמה יחסי מין תרם תרומה נוספת לתפיסה השלילית של האישה. "חטאה הקדמון" הטיל זוהמה במין האנושי2. היא נתפסה כסמל לקלות דעת, שהרי נתפתתה על ידי הנחש בנקל. אף היא נתפסה במהלך ההיסטוריה כמפתה את הגבר. ויש מי שסברו ששלוש המצוות המיוחדות לנשים - נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות שבת - באו לכפר על חטאה הקדמון של חוה, ואף מצאו סמך לדבר במילה "נחש", שנדרשה על ידם כראשי התיבות של המילים נידה, חלה, שבת. הקללה שנתקללה בה האישה בגלל חטאה, "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז), עמדה במרכז דיוניהם של חכמי ישראל בעניין זה, והם מצאו בה הצדקה לדעתם בדבר נחיתותה של האישה. להלן אביא כמה דוגמאות המעידות על עצמתו של טיעון זה, מחד גיסא, ועל ההתעלמות ממנו בפועל במרוצת הדורות, מאידך גיסא.
"והוא ימשל בך" כסמל לעליונות הגבר ולשליטתו בביתו הרד"ק, ר' דוד קמחי, פירש: |
והוא ימשל בך - לצוות עלייך מה שירצה, כאדון לעבד.
|
מעין זה כתב הרמב"ן:
|
שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה... והוא יחזיק בה כשפחה... והנה זו מדה כנגד מדה: כי היא נתנה גם לאישה, וַיאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו.
|
ופירש רבנו בחיי בר אשר:
|
ומנהג העבד לברוח מן האדון... גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל להשתעבד לו בהפך מן המנהג... שיהיה הבעל נגיד ומצַוה עליה.
|
בפירושו של אחד מבעלי התוספות, בספר "הדר זקנים", נאמר שהאדם הראשון חטא בעובדה שראה באישה שווה לו, ולכן נתקלל שיצטרך לעמול קשה לפרנסתו3:
|
הקב"ה חשב לטובה, שיהיה הוא [האדם] יושב בהשקט, עוסק בעבודת ה', והיא תתיגע בכל העבודה. והוא לא כן חשב, אלא: "האשה אשר נתת עמדי" - בשוה לי. ע"כ [=על כן] לא ישקוט ולא ינוח: "בזיעת אפיך תאכל לחם.
|
התבטאויות דומות מצויות גם בדבריהם של מפרשים אחרים, שניצלו כתוב זה לתאר את האישה כנשלטת על ידי בעלה בכל תחומי החיים, כשהמונחים "עבד" ו"שפחה" עוברים בהם כחוט השני. אין ספק שכתוב זה הוא אחת ההתבטאויות הקשות שפגעו בתדמית האישה, ובמידה מסוימת גם במקומה בחברה, עד ימינו אלה.
רש"י סנֵגור לנשים |
"ואל אישך תשוקתֵך" - לתשמיש. ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא "הוא ימשול בָּך" - הכל ממנו, ולא ממך. "תשוקתֵך" - תאוותֵך.
|
פירוש זה נטל למעשה את העוקץ מן ההקשר השלילי הקשה לתדמית האישה העולה מן הכתוב הזה: הבעל אינו שליט בביתו, והיא אינה "שפחה". לפי פירוש רש"י, כוונת הכתוב היא לומר רק שבתחום יחסי האישות, האישה תהא מסויגת יותר מטבעה, ותתבייש להביע את רצונותיה במפורש, ותביע אותם רק ברמיזה, בעוד האיש הוא היוזם מבלי שיחוש במעצורים. זאת היא מהות השליטה של האיש באישה. אמנם כמה מאחרוני המפרשים התעלמו בדרך כלל מפרשנותו המצמצמת של רש"י, והעדיפו את הפרשנות המרחיבה, האומרת שהאיש הוא ה"מושל" בכל ענייני המשפחה. אף על פי כן, פירושו של רש"י ראוי לתשומת לב יתרה, והוא משתלב במגמה העוברת כחוט השני ברוב יצירתו, ללמד סנגוריה על האישה ולדאוג לכבודה ולמעמדה בחברה4.
המשמעות המשפטית של "והוא ימשל בך" ואולם נראה שרישומם של הדברים רב יותר מן המשוער, אף אם לא הסתמכו חכמים עליהם בפסיקתם במפורש. אביא דוגמאות אחדות לדבר. בפסק דין המיוחס לרב יהודאי גאון, אלא שנראה שאינו שלו, נאמר: |
והנשים חייבות לכבד את בעליהן, ומניקות בניהן, ומאכילות בעליהן אפילו מידיהן לפיהן, ומכבסות ומבשלות, כמה שאמרו חכמים: אשה טוחנת ואופה. וכשנכנס בעלה מן החוץ, חייבת האשה לעמוד על רגליה. ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה. ואין לה רשות להרים קולה עליו. ואפילו מכה אותה, תשתוק, כדרך שהנשים צנועות עושות. וחייבות ליפות עצמן מפני בעליהן כל שנה. וכוחלת את עיניה. ומבסמות פיהן בכל מיני בשמים, כדי שיהיה לבו גס בה, ותהיה חביבה עליו כיום כניסתה לחופה, משום "לא תהו בראה"6.
|
האישה מתוארת כאן כשפחה כנועה שהבעל שולט בה. ואף על פי שלא נזקק הכותב למונח "מלך", התנהגות הבעל היא כשל מלך. אך יש לציין שקריאתו לאישה לעמוד בעת כניסת בעלה לבית ולקבל את צעקותיו ואת מכותיו בהבנה ובשתיקה אין לה זכר בספרות התלמודית ובמדרשים. הוא הדין בדרישה שתאכיל האישה את בעלה. דרך משל, המשנה מונה את המלאכות שהאישה חייבת לעשות בביתה, ואינה כוללת בהן את האכלת הבעל כשפחה המשמשת את אדונה. וזה לשונה7:
|
אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו את המטה ועושה בצמר.
|
מניין באה לו לחכם האנונימי תפיסה כה קיצונית, שאין לה אח ורע בפסיקתו של כל חכם יהודי אחר? כבר העליתי במקום אחר את ההשערה שהכותב הושפע מן האווירה כלפי האישה וממעמדה בחברה המוסלמית שחי בה8. על כל פנים, קשה לשער שלא חיפש לו אסמכתא כלשהי במקורות ההלכה היהודיים, ומסתבר מאוד שהכתוב "והוא ימשל בך" עמד מול עיניו. כל תיאורו עומד תחת הרושם הברור שהגבר הוא המושל הבלעדי בבית, והאישה היא שפחה העושה את רצונו. עם זאת, אין לטעות בסיום דבריו: "ומבסמות פיהן". לכאורה, האישה מתוארת כשפחת מין הצריכה למצוא חן בעיני בעלה ולספק את תאוותיו, אלא שנימוקו ההלכתי לדבריו, "משום לא תהו בראה"9, מלמד שנתכוון לדבר אחר: האישה חייבת להתייפות בפני בעלה, כדי שיימשך אליה, וירבו ילדיהם, ויקיימו מצוות פרייה ורבייה10.
לעניין היחסים במשפחה, קבע הרמב"ם במשנה תורה: |
וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה. ויהיה דבורו עמה בנחת. ולא יהיה עצב או רגזן. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי. ויהיה עליה מורא ממנו. ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו11.
|
סביר מאוד שתפיסת הבעל "כמו שר או מלך" הושפעה מדברי הכתוב "והוא ימשל בך". ייתכן שיש לתלות בכתוב זה גם פסיקה אחרת של הרמב"ם, שאף היא יסודה בהנחה שהבעל מושל בביתו:
|
כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו12.
|
זכות הבעל להכות את אשתו "לשם חינוך" |
לאפרושי [=למונעה] מאיסור חמור כזה, ודאי שרי [=מותר].
|
הוא ראה בדבר מעשה חינוכי, כיוון שחשב שהאישה נתונה למרותו של בעלה:
|
כל מי שהוא תחת ידו של אדם, ורואה בו שעושה דבר עבירה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביא לב"ד [=לבית דין] שיפרישוהו המה14.
|
תפיסת האישה כמי שהיא "תחת ידו" של בעלה מקבילה לתפיסה שהייתה מקובלת בחברה הפאודלית בימי-הביניים. האישה נתפסה כנתונה "תחת שבטו" של בעלה (sub virga eo). מניין הגיע ר' ישראל איסרליין לתפיסה בסיסית זו, שהאישה היא "תחת ידו" של בעלה? ומדוע לא מצינו שהתיר לאישה להכות את בעלה כדי לחנכו? אמנם הוא לא נימק את פסיקתו במפורש, אך מסתבר מאוד שהכתוב "והוא ימשל בך" הוא היסוד לדבריו.
תפיסה זו אינה מקובלת על כלל חכמי ישראל. רבים התנגדו לה, ויצאו בתקיפות רבה נגד זכותו של הבעל להכות את אשתו בשום פנים ואופן, ובהם מחכמי צרפת וגרמניה. בעלי התוספות הגדולים, ובהם רשב"ם, רבנו תם ור' יצחק בן שמואל, התנגדו לדבר במפורש. כך עולה מתקנתו של ר' פרץ בר' אליהו, מבעלי התוספות האחרונים, שנלחם בתקיפות בבעלים אלימים: |
קול שוועת בנות עמנו ממרחק נשמע על אודות בני ישראל המרימים זרועותיהם להכות נשותיהם.
ומי הִשליט האיש בעניין זה להכות אשתו?! ...וגם ר"י [=מבעלי התוספות] השיב בתשובה... שהמכה אשתו כמכה אחר. והנה שמענו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות תוך קהילות. לכן גזרנו בתוקף גזרה וְאָלָה [=שבועה] על כל איש מישראל ליכנס בחרם לבקשת אשתו או לבקשת אחד מקרוביה... שלא להכות אשתו דרך כעס או דרך רשע או דרך ביזיון כי כן לא יעשה בישראל. ואם חס ושלום יש שורש פורה ראש ולענה אשר ימרה את פינו לבלתי היות ירא וחרד לזה, הודענו לבית דין של אותו מקום שתבוא שם צעקת האשה או צעקת קרוביה לפסוק לה מזונות לפי כבודה15. |
אילו ראה בבעל מושל בביתו ובאישה שפחה, לא היה מקום לדברים אלה ולתמיהתו הגדולה: "ומי הִשליט האיש בעניין זה להכות אשתו?!"
חכמי אשכנז בימי-הביניים החמירו עוד יותר עם בעלים אלימים, והענישו אותם בעונשים הקשים ביותר שהיו מקובלים בחברה היהודית בימי-הביניים, כולל עונשי גוף והטלת חרם. חסידי אשכנז אף טענו שבעל המכה את אשתו, אין לו כפרה על חטא חמור כל כך גם בעולם הבא16. לפסיקה זו אין מקום, אילו סברו שהיחסים במשפחה הם יחסי שליט ונשלט. בין תאוריה למציאות הצלחתן עלתה על המשוער, עד כדי כך שהחל מן המאה הי"ג התלוננו חכמים שמקצת הנשים הן "שחצניות ומורדות", ואף ביקשו לנקוט צעדים חברתיים ומשפטיים כדי להצר את צעדיהן. עדות מובהקת לכוחן הגדול בחברה נשתמרה גם בטכסים המשפחתיים. נשים רבות היו הסנדקיות בברית המילה של נכדיהן, לעתים גם של בניהן, אף היו מוהלות ושוחטות, הירבו בתעניות ובמעשי צדקה ואף סייעו בהעברת מסורות הלכתיות18. אסתפק כאן בעדות אחת לכוחן הגדול ולתדמית העצמית שלהן. המהר"ם, ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, גדול חכמי גרמניה במאה הי"ג, יצא בתקיפות נגד המנהג שהיה מקובל "ברוב מקומות" שהאישה הייתה סנדקית. ואולם מלחמתו לא עלתה יפה. אמנם העדויות שיש בידינו על מנהג זה הן מן המאה הי"ג, אך מסתבר שמדובר במנהג קדום יותר. המהר"ם ניסה לבטל את המנהג, ונלחם בו בעצמה רבה. חרה לו על העובדה שהאישה ישבה בתוך בית הכנסת בעת עריכת ברית המילה, מקושטת במיטב תכשיטיה ומבושמת בבשמיה, ומסביבה עומדים גברים. לדעתו, היה בדבר משום חוסר צניעות. הצלחת המהר"ם ותלמידיו במאבק זה הייתה חלקית בלבד, ויש בזה עדות מובהקת לכוחן של הנשים ולהכרת בעליהן במקומן המרכזי בחיי הדת של הקהילה והמשפחה. ואלה דבריו בעניין זה: |
אינו נראה לי כלל מנהג כשר, שנוהגין ברוב מקומות שהאשה יושבת בבית הכנסת עם האנשים, ומלין התינוק בחיקה, ואפילו אם בעלה [הוא ה]מוהל או אביה או בנה, דלאו אורחא ליכנס אשה מקושטת בין האנשים ובפני השכינה... כאשר כתב מורנו (מהר"ם) צעקתי ימים רבים, ולית דמשגח, כי נראה מכוער מאוד... ואפילו אדם עם אשתו. ועוד: אין כל אדם יודע שהיא אשתו. ועוד: וכי בחנם היתה עזרת נשים לבד?19.
|
המילים הבאות בסיום התשובה, "כאשר כתב מורנו", הן דברי ר' שמשון בר' צדוק, ויש בהן עדות שמלחמתו של מהר"ם במנהג זה הייתה קשה. ברור שהנשים הן שסירבו לוותר על מקומן המרכזי בטכס.
עד כמה הביא שינוי המציאות הכלכלית לתמורה גם במעמדן של הנשים בעיני החכמים, תעיד העובדה שגם חסידי אשכנז במאה הי"ג - הגוף השמרן ביותר ביהדות אשכנז - שינו את נוסח ברכת המזון. בתלמוד הבבלי באה ברכת האורח לבעל הבית, שעיקרה הוא ברכה להצלחתו הכלכלית, וזה לשונה20: |
יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה... ויצלח מאד בכל נכסיו.
|
בכתב יד אוקספורד-בודליאנה 1103, המייצג את נוסח תפילתם של חסידי אשכנז, הנוסח הוא:
|
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש בעל הבית הזה, ולא תכלם בעלת הבית הזאת... ויצליחו מאוד בכל נכסיהם.
|
התפיסה התלמודית התבססה על ההנחה שרכוש האישה הוא למעשה רכוש הבעל, ומכאן שדי לברך את הבעל בהצלחה כלכלית. בימי-הביניים היה להרבה מן הנשים היהודיות רכוש משלהן, ומכאן התחושה של מנהיגי החסידים שצריך לתת ביטוי לתמורה החברתית-כלכלית גם בברכת המזון.
כל הבוחן את מעמדן של הנשים היהודיות בימי-הביניים, ובמיוחד למן המאה הי"א, לא יוכל בשום פנים לראותן נשלטות ואת בעליהן "מושלים". ההתפתחויות הכלכליות, החברתיות והדתיות בקהילות ישראל ובחברה הנוצרית הסובבת מנעו את הדבר. |
הערות:*פרופ' אברהם גרוסמן, החוג לתולדות עם ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים; האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. 1. פירוש רבנו בחיי לפרקי אבות, כתבי רבנו בחיי, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים תש"ל, עמ' תקנ. 2. "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" (שבת קמו ע"א). ברור שיש למדרש זה אופי פולמוסי נגד דתות אחרות, ובהן הנצרות, והוא בא לומר ש"זוהמתן" של אלה לא פסקה. 3. הדר זקנים, ליוורנו ת"ר, עמ' ז. לפירושו של הרד"ק, ראה מקראות גדולות הכתר, בעריכת מ' כהן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 53. לפירוש הרמב"ן, ראה פירוש הרמב"ן לתורה, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים תשכ"ב, עמ' מא. לפירוש רבנו בחיי, ראה פירוש התורה לרבנו בחיי בר' אשר, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים תשל"ז, עמ' פא. 4. עסקתי בעניין זה במקומות אחדים בספרי "חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי-הביניים", ירושלים תשס"א, ובמיוחד בעמ' 58-54, והקדשתי לכך דיון מפורט האמור לראות אור בקרוב. 5. תיק /1622תשט"ו, פד"ר א, עמ' 321, בעמ' 327. לעניין זה, ראה נ' רקובר, "יחסי אישות בכפייה בין בעל לאשתו", סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, משרד המשפטים, ירושלים תש"ם. 6. אוצר הגאונים לכתובות, חלק התשובות, סימן תכח, עמ' 170-169. רב יהודאי גאון פעל באמצע המאה הח', והוא נחשב לאחד מגדולי הגאונים בבבל. אילו יצאו הדברים מתחת ידו, ניתן היה לשער שתהיה להם השפעה גדולה ומזיקה על מעמדה של האישה היהודייה בביתה, בפרט בשאלת האלימות, משום שהשפעתו על תלמידיו ועל ממשיכי דרכם הייתה גדולה. אם כן, כיצד ניתן להסביר את העובדה שלא מצינו עקבות כלשהם לדברים הללו בתורתם של בני הדורות שלאחריו? זאת ועוד, אנו יודעים שחכמים בימי-הביניים נהגו לייחס לרב יהודאי גאון מקורות אנונימיים שונים מתקופת הגאונים בשל פרסומו הגדול. יתר על כן, בשל עיוורונו, מסרו תלמידים את דבריו כשהם משלבים את תורתם שלהם בתוך תורת רבם. גורמים אלה מסייעים להנחה שהדברים לא יצאו מתחת ידיו. 7. כתובות ה, ח. 8. חסידות ומורדות (לעיל, הערה 4), עמ' 213-212, 378-377. 9. על פי ישעיהו מה, יח. 10. ראה משנה, גיטין ד, ה. 11. הלכות אישות, פרק טו, הלכות יט-כ. 12. שם, פרק כא, הלכה ג, על סמך דברי רב הונא בכתובות סא ע"א. אף אם נניח שהסיבה שהאישה צריכה לעשות זאת היא "משום חיבה", דהיינו כדי לעורר את חיבת בעלה אליה, עדיין תעמוד בעיניה השאלה: מדוע אין הבעל עושה לאשתו פעולות דומות. וראה שם במגיד משנה, בלחם משנה ובמשנה למלך, ואכמ"ל. 13. ראה בספרי חסידות ומורדות, עמ' 387-384. 14. תרומת הדשן, סימן ריח. 15. L. Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle Ages, New York 1964, p. 216 16. חסידות ומורדות, עמ' 395-390. 17. במיוחד בפרקים ה-ו, עמ' 174 ואילך. וראה שם, עמ' 191, את התמונה המתארת את אם המשפחה יושבת על כיסא מלכותי מפואר, כשבעלה ושני בניה מדברים בשבחה ומהללים אותה (עיטור לספר משלי, פרק לא, בסמוך לכתוב: "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה"), מתוך כת"י רוטשילד 24, איטליה, שנת 1470 בקירוב. 18. וכבר הבאתי דוגמאות רבות לדבר בספרי חסידות ומורדות, עמ' 304 ואילך. 19. ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, תשובות פסקים ומנהגים, מהדורת י"ז כהנא, ב, ירושלים תש"ך, עמ' קמט, סימנים קנה-קנו. 20. ברכות מו ע"א. |