עיכוב יציאה מן הארץ

מעשה אבות - סימן לבנים

אלישי בן יצחק^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר פרשת ויצא פותחת בסיפור יציאתו של יעקב מבאר-שבע ובקורות אותו בדרך עד הגיעו לחרן. על יציאתו של יעקב מבאר-שבע ועל החלום שנגלה לו בדרך, אומר המקרא:

ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם... ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח, י-יב).

פרשני המקרא לדורותיהם ביקשו להתחקות אחר פשר המלאכים ה"עולים ויורדים" בסולם. מעניין במיוחד הוא פירושו של רש"י, ר' שלמה יצחקי (צרפת, המאה הי"א):

עולים תחילה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו.

מפשוטו של פירוש רש"י, שמקורו במדרש1, עולה שהמלאכים שליוו את יעקב בארץ-ישראל סיימו את תפקידם בהגיעם לסוף גבולה, וירדו תחתם מלאכי חוץ-לארץ ללוותו בהמשך דרכו. עיון במקורותינו מעלה תמיהה גדולה בעניין זה: וכי יש מלאכים מיוחדים לארץ-ישראל ומלאכים לחוץ לארץ?! הלא במסכת אבות דרבי נתן נאמר שהמלאכים אינם מוגבלים בתחום פעילותם, והם הולכים "מסוף העולם ועד סופו"2. ואם כן, מה משמע חילוף המלאכים שבחלום יעקב? הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), מביא בפירושו לתורה כלל גדול בדרכו בפירוש הכתובים:

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול מאוד הכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. לכן יאריכו הכתובים... ויחשוב החושב כאילו הם דברים מיותרים, ואין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד. כי כאשר יבוא המקרא לנביא משלושת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לעתיד לבוא לזרעו3.

בדברי הרמב"ן, השאובים ממדרש תנחומא4, יש כדי להאיר את מגמת סיפורי האבות במקרא באמצעות המימרה "מעשה אבות - סימן לבנים". כלומר, ספר בראשית אינו אוסף סיפורי עם המספרים מעשיות על האבות המייסדים של האומה בעלמא, אלא טמון בכל סיפור מסר לבניהם ולצאצאיהם. אפשר שיש בנוסחה זו כדי להאיר פן מסוים במעשה המלאכים שראה יעקב בחלומו, הלוא הוא הרמז ליעקב שעזיבתו את הארץ אינה רצויה כלל ועיקר, ועדיף שיישאר בתחומה. עניין זה בולט בציווי המשולש ליצחק:

וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת (בראשית כו, ב).

אכן, יציאת יעקב לחו"ל לא הגיעה לכדי המריית דבר האל, שהרי הסיבה העיקרית ליציאתו של יעקב מן הארץ הייתה כרוכה בפיקוח נפש, הימלטות מפני עשו אחיו שביקש את נפשו. עם זאת, יש בה אזהרה לבניו אחריו, שלא תקל בעיניהם היציאה מן הארץ. סיוע לדבר ניתן למצוא בפירושו של רבנו בחיי בן אשר (ספרד, סוף המאה הי"ג), האומר שיעקב אבינו הגיע אל "המקום" כדי ליטול רשות מאת ה' לצאת מן הארץ5. מתוך מעשה זה, אני מבקש לפתוח צוהר לסוגיית עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ כסעד משפטי6. עיכוב היציאה מן הארץ מקובל כסעד זמני הניתן בהליכים משפטיים או טרום-משפטיים במגמה לסייע בידי התובע להשיג את הסעד העיקרי. ומאחר שהוצאת הצו יש בה פגיעה בחירותו האישית של האדם המעוכב, שׂומה עלינו לבחון את אמות המידה לקביעת סמכותה של כל ערכאה שיפוטית7 לעכב את יציאת האדם ממקום מושבו. עיכוב יציאה של בעל חוב תכלית הסעד של עיכוב יציאת בעל חוב מן הארץ היא סיכול האפשרות שהנושה-הזוכה ימצא את עצמו עומד בפני שוקת שבורה, בשעה שיבקש לברר את זכותו או לממשה. אך בעצם הוצאת הצו יש משום הגבלת חירותו של מעוכב היציאה8. ויש מקום להבחין בין עיכוב יציאה לפני מועד פירעון החוב לבין עיכוב יציאה לאחריו. חכמי ההלכה נחלקו בשאלה אם כשרואה הנושה את בעל חובו מבזבז את ממונו או מתכוון לנסוע ל"מדינת הים", אם הוא רשאי לבקש סעד זמני דוגמת עיכוב יציאה כדי להבטיח את חובו. מחד גיסא, ניתן למצוא פוסקים המעניקים לדיין שיקול דעת רחב בהענקת סעד זמני מעין זה. כך, למשל, לגבי עיקול ממון, התיר הרא"ש, רבנו אשר (ספרד, המאה הי"ד), לדיין לעכב את ממון הנתבע, אם הוא מבקש "להציל עשוק מיד עושקו". וזה לשונו:

וכן ראובן שיש לו שטר [=חוב] על שמעון, ולא הגיע עדיין זמנו, ובא בתוך הזמן, וטען כזאת - הכל לפי שיקול העניין: אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן, מְצווֶה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או שיגיע זמן השטר... ודין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל צד שיוכל לעשות9.

בדרך דומה הולך ר' יוסף חביבא (ספרד, המאה הי"ד), בעל "נימוקי יוסף", ההולך בעקבות הרא"ש, אלא שהוא נתלה גם באילן גדול, בתשובת הרי"ף, ר' יצחק אלפסי:

וכן לווה שמבזבז נכסיו או שרוצה ללכת מן העיר תוך זמן החוב, מעכבין בהם. וכן כתב רי"ף ז"ל בתשובה: מבזבז נכסיו או רוצה ללכת, יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון, כדי שלא יהא כל אחד לווה מחבירו ומבזבז נכסיו או הולך למדינות הים, ונמצא נועל דלת בפני לווין10.

לשיטת "נימוקי יוסף", הסעד יינתן אם הנתבע עושה פעולות שיש בהן כדי להעיד על רצונו להשתמט מן החוב. בכגון זה, התובע רשאי לבקש ערובה לתשלום החוב או עיכוב יציאת הלווה, אף על פי שעדיין לא הגיע זמן פירעון החוב. נציין שאליבא דשיטת הרי"ף ו"נימוקי יוסף", "בזבוז הנכסים" או "הליכה למדינת הים" הם שני נימוקים חלופיים להצדקת עיכוב יציאתו של הלווה11. מאידך גיסא, בנו של הרא"ש, ר' יעקב "בעל הטורים" (ספרד, המאה הי"ד), מביא דברים בשם רב יהודאי גאון (בבל, המאה הט'), ולפיהם אין להיזקק לדרישת התובע לעכב את הנתבע לפני מועד הפירעון:

וכן כתב רב יהודאי גאון: לווה שבקש לילך למדינת הים, ולא הגיע זמן הפרעון, אין לו לתובע לבקש ממנו ערב, שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל12.

שיטה זו נוקט גם הרמב"ן:

מצאתם לרב נטרונאי גאון שכתב שהמבקש לילך למדינת הים אין למלווה לדוחקו לתת ערב ולא להעמיד ממון ביד שליש אלא לכשיגיע זמן הדין ביניהן... שלא מצינו בתלמוד במי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית דין משום חששא [=חשש שיברח]... בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו כלום... אין בית דין נזקקין להם עד שיגיע זמנן [=זמן פירעון החוב]13.

לשיטת הרמב"ן, בית הדין אינו מוסמך אפוא להוציא צו לבקשת בעל חוב עד שיגיע זמן פירעון החוב14. וטעמו של דבר: מאחר שעדיין לא הגיע זמן הפירעון, עדיין לא נוצרה חובת השבה על בעל החוב, וממילא גם בית הדין אינו מוסמך לנקוט שום פעולה, לא נגד החייב עצמו ולא נגד ממונו. בדרך דומה הולך גם המהרשד"ם, ר' שמואל די מדינה (יוון, סלוניקי, המאה הט"ז):

ועתה נחזי אנן [=נראה אנחנו] במאזנים להעלות סברת הרמב"ם [צ"ל: הרמב"ן] וסברת הרי"ף אי זו מהם קרובה אל הדין כפי הסברא. אין ספק שסברת הרמב"ן... שהיה יכול לומר: מה לי ולך ומה אני חייב מן הדין15.

בחיבורו על הטור, "בית יוסף"16, מכריע ר' יוסף קארו (א"י, המאה הט"ז) כשיטת הרי"ף והרא"ש, ולפיה אפשר שתינקט סנקציה נגד נתבע גם לפני שהגיעה שעת החיוב, אם יש "אמתלה מבוררת" שהתובע עלול להפסיד את ממונו. וכך נפסק גם בשולחן ערוך:

מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן... אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצווה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע השטר. וכן הדין בלווה לזמן, ובתוך הזמן רואה המלווה שהלווה מבזבז נכסיו, ואין לו קרקע; או שהלווה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלווה את שלו או שיתן לו ערב - שומעין לו17.

הש"ך, ר' שבתי כהן, מנושאי הכלים החשובים של השולחן ערוך (ליטא, המאה הי"ז), מסייג הלכה זו:

דוקא מבזבז [שהלווה מבזבז נכסיו]. אבל אם אינו מבזבז, אף על פי שמתמוטט מידי יום יום, ולא יוכל לשלם לזמן, אפילו במטלטלין לא יוכל המלווה לעכב תוך הזמן18.

דרך שונה נוקט ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, בעל "ערוך השולחן", מגדולי ההלכה במזרח אירופה במאה הי"ט:

המלווה עצמו, כשרואה נכסי לוה מתמוטטים, יֵראה לי דיכול לתובעו גם קודם זמנו, דאינו בדין שימתין עד זמנו ויפסיד19.

הנה כי כן, מצינו כי אם יש "אמתלא" מבוררת, רשאי בית הדין לעכב את הנתבע אף לפני שהגיע זמן חיובו. אך שאלה היא מה פירוש "אמתלא" מבוררת. מועד יציאת החייב - אמת מידה המבי"ט, ר' משה מטראני (ארץ-ישראל, המאה הט"ז), מציע אמת מידה לעיכוב יציאת החייב. לדעתו, יש להתחשב בעיתוי היציאה מן הארץ וביעד: ככל שהיעד שאליו מבקש החייב לצאת רחוק יותר, ניתן לעכבו לפרק זמן ארוך יותר קודם מועד הפירעון:

מנהגנו פה בבית דין, כשהולך לווה לדמשק שמונה או עשרה ימים קודם הגעת הזמן, שאינו יכול לחזור לסוף הזמן, אנחנו מעכבים אותו. ואם הולך לחלב [=ארם צובה], והוא תוך זמן הפרעון ל' יום, גם כן מעכבים אותו. ואם הולך לתוגרמה [=תורכיה], אפילו יש זמן לחוב ד' או ה' חודשים, אנחנו מעכבים אותו שלא ילך, עד שיניח נכסים או בטחון לפרוע בהגעת הזמן20.

תכלית היציאה - אמת מידה הרדב"ז, ר' דוד בן זמרה (מצרים, המאה הט"ז), מציע אמת מידה אחרת - תכלית יציאת החייב: אם החייב מבקש לצאת כדי להתפרנס, והוא עתיד להרוויח שם ממון, יימנע בית הדין מלעכב את יציאתו, ובלבד שיישבע שאם ירוויח, ישיב את חובותיו; אך אם כוונתו אינה ידועה או שידוע שהוא מתכוון להתחמק מתשלום חובו, והוא מבקש לצאת למקום שיד בית הדין אינה שולטת בו, רשאי בית הדין לעכב את יציאתו עד שיסלק את חובו. ואלה דבריו:

אם רואים בית הדין שכוונת ראובן להפקיע עצמו מבעלי החובות, והולך למדינות הים למקום שאין היד שולטת עליו, מצווה מן המובחר לעכב עליו. ואם רואים בית הדין שכוונת ראובן טובה, לפי שפה לא יוכל להרוויח, ובמדינת הים ירוויח לתת לבעלי חובות, ובעלי חובות אינם רוצים להניח - אין בית הדין מעכבין עליו, ומשביעין אותו שאם ירוויח ישלם להם הקצוב שעליו21.

והרדב"ז מביא גם דברים משמו של רבנו ירוחם, מחכמי פרובנס במאה הי"ד:

ואלו הדברים תלויים בראות עיני הדיינים: אם יש בדבר הפסד לתובע, אם לא יעכבו, ויוכל להפסיד חובו כשיבוא זמנו או אם יש פסידא [=הפסד] לנתבע, אם יתפסו ממנו עד שיגיע זמן השטר - כל זה יש לדיין לדקדק אילו העניינים, והכל לפי העניין להציל עשוק מיד עושקו.

אמת המידה היא אפוא היכולת "להציל עשוק מיד עושקו", מעין מבחן עלות-תועלת או "מאזן נוחיות", שבו נשקל הפסד התובע מול הפסד הנתבע, כשהדיין צריך לשקול הפסדו של מי יהא גדול יותר. והרדב"ז אף מדייק בדברי רבנו ירוחם, ומוסיף נדבך אחר:

ומה שכתב [=רבנו ירוחם] ז"ל יכולים בית דין "לעכב הממון", ולא כתב: יכולים לעכבו, משום דאיירי [=שהוא מדבר] במי שיש לו. לפיכך, בעיכוב הממון סגי [=די]. אבל במי שאין לו ממון, ורוצה ללכת, ונמצא התובע קרח מכאן ומכאן, הדבר ברור שמעכבים עליו, שלא יפסיד התובע.

המשפט הישראלי עיון בספר החוקים של מדינת ישראל מגלה חוקים אחדים הכוללים בתוכם סעיפי חוק מסוימים המסמיכים את בית המשפט לעכב את יציאתו של אדם מהארץ22. אל מול הזכות לעכב את יציאתו של אדם מהארץ, ניצבת ההוראה בסעיף 6(א) ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", האומרת כי "כל אדם חופשי לצאת את הארץ". בדרך זו הטביע המחוקק על זכות הפרט לצאת את הארץ אופי חוקתי23. אבן הבוחן החוקתית הראויה בין זכות יסוד המקנה לאדם חירות לצאת את הארץ לבין הסמכות לעכב את יציאתו של אדם מן הארץ הונחה בפסק דין לב24, שהפך להלכה המחייבת בכל הקשור לצווי עיכוב יציאה מן הארץ:

אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין... אמת מידה זו היא בעלת אופי חוקתי. בקובעה קשר סיבתי בין מניעת היציאה מהארץ (כזכות חוקתית) לבין השפעתה השלילית של ההיעדרות על ההליך השיפוטי, היא מבטאת תפיסה חוקתית באשר למעמדם של עקרונות היסוד על משפטנו... הפעלתה של אמת המידה האמורה משתנה, מטבע הדברים, על פי מהות הזכות המהותית אשר להגשמתה מכוון ההליך השיפוטי עצמו. לא הרי הליך שיפוטי המכוון להשבת הלוואה כהרי הליך שיפוטי המכוון למתן גט... בגיבושה של אמת מידה זו נלקחה בחשבון העובדה שעניין לנו בסעד ביניים במסגרתו של הליך תלוי ועומד. אין לשכוח כי התביעה טרם הוכחה, ופסק הדין טרם ניתן. כנגד הפגיעה הוודאית בחופש התנועה של בעל דין אחד עומדת אך תביעתו של בעל דין שני... במצב דברים זה, יש לאמץ אמת מידה הנוטה להגן ככל האפשר על זכות האדם שהפגיעה בה היא וודאית. בכך ניתן ביטוי למשקלו הכבד של חופש הפרט לצאת את הארץ.

לאור הדברים הללו, ולנוכח מעמדה החוקתי של הזכות לצאת את הארץ, שׂומה על בתי המשפט לתת את הדעת למידת הפגיעה ולוודא שתהיה מותאמת לתכליתה, כשהעיקרון המנחה את בית המשפט הוא צמצום מידת הפגיעה עד כמה שאפשר בהתחשב בטיב האינטרס העומד מנגד ובחשיבותו. סוף דבר עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ פוגעת פגיעה קשה בחירותו ובזכות התנועה החופשית שלו. עם זאת, המשפט העברי, דוגמת המשפט הישראלי, מכיר בנסיבות מסוימות באפשרות למנוע את יציאת החייב ממקום מושבו למקום אחר אם מטרת העיכוב היא "תכלית ראויה", "הצלת עשוק מיד עושקו", וכשהוא נעשה ב"מידה שאינה עולה על הנדרש".

הערות: * מדריך במרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט". 1. בראשית רבה סח, יב. 2. אבות דרבי נתן, פרק לז, א. וראה חגיגה טו ע"א. 3. פירוש הרמב"ן, בראשית יב, ו. 4. מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן ט: "א"ר יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו אירע לבניו". 5. פירוש רבינו בחיי לתורה, בראשית כח, י. 6. לסוגיה זו, ראה: מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (ירושלים תש"ס), עמ' 207, הערה 366; שם, עמ' 217-218; א' שוחטמן, "על צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב בדין", משפטים יד (תשמ"ד), עמ' 83; י' זילברשץ, "זכות היציאה מהמדינה", משפטים כג (תשנ"ד), עמ' 69. 7. לסוגיית הסמכות לעכב יציאתו של אדם מן הארץ, ראה: שו"ת מהרש"ך, חלק ג, סימן נח. 8. יש הרואים בצו עיכוב יציאה מהארץ סוג של מאסר, שכן מה לי הגבלת האסיר במטרים רבועים אחדים מה לי תיחומו בשטח של אלפי קילומטרים רבועים. ראה למשל, הרב צבי יהודה בן-יעקב, "עיקול נכסים ועיכוב יציאה", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 195, 221. 9. שו"ת הרא"ש, כלל צז, סימן ד. 10. נימוקי יוסף לרי"ף, בבא בתרא, סוף פרק ח ( סה ע"א בדפי הרי"ף). 11. ראה אורים ותומים, חו"מ, סימן עג, ס"ק יג: "דהולך למדינת הים חד דינא אית ליה עם מבזבז נכסיו". וראה גם שו"ת מהר"י בית הלוי, סימן טז, הכותב בפירוש המילה "או" בדברי הפוסקים: "בלשון 'או' דמשמע או זה או זה". 12. טור, חו"מ, סימן עג. 13. שו"ת הרמב"ן, סימן כה. 14. וכך פסקו גם: שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקח וסימן אלף קיא; בעל התרומות, שער טז, חלק ג; שם, שער לה, חלק א, אות מד; שו"ת הריב"ש, סימן קט. 15. שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שצב. 16. בית יוסף, חו"מ, סימן עג. 17. שולחן ערוך, חו"מ, סימן עג, הלכה י. כך פוסקים גם: שו"ת הרשד"ם, חו"מ, סימן נז; שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן קלד; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן ס; שו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן נא; המהרש"ל, ים של שלמה, בבא קמא, פרק א, סימן כ. 18. ש"ך, חו"מ, שם, ס"ק לד. לפסיקה דומה, ראה: אורים ותומים, חו"מ עג, ס"ק לט. 19. ערוך השולחן, חו"מ, סימן עג, סעיף טו. 20. שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן קלג. 21. שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן ס. 22. לרשימה מפורטות של כלל החוקים, ראה מאמרה של י' זילברשץ, "עיכוב יציאה מהארץ על-פי צו של בית משפט", מחקרי משפט יב (תשנ"ה), עמ' 71, הערה 1. 23. זכותו של אדם לצאת את הארץ הוכרה על ידי בית המשפט העליון כזכות יסוד עוד לפני שהגיח לחללו של עולם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". ראה בג"ץ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים, פ"ד ז, 534, 536. 24. בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' ביה"ד הרבני האזורי תל-אביב יפו, פ"ד מח(2) 491. להשפעת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" על הסעד לעיכוב יציאה, ראה עוד: בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290; רע"א 7208/93 מאיר וייסגלס נ' מירה וייסגלס, פ"ד מח(4) 529.

---

---