|
תוכן המאמר: א. מיום היווסדה עד מלחמת העולם הראשונה ב. ממלחמת העולם הראשונה עד חורבן הישיבה ג. תחת שלטון הקומוניסטים ד. רבי הירש לוינסון ה. חזרה לראדין ו. הישיבה בעלייתה ו. ראשי הישיבה ז. פטירתו של ה"חפץ-חיים" ח. המלחמה ט. הסוף תקציר: תולדותיה של ישיבת ראדין מיום היווסדה ועד לחורבנה בידי הצורר הגרמני. ישיבת ראדין זכתה לפרסום בכל העולם היהודי בזכות דמותו המופלאה של החפץ החיים, ראשיה ותלמידיה שנודעו כגדולים בתורה ויראת שמים. מצבה הכלכלי של הישיבה היה טוב ותלמידים נהרו אליה מרוסיה פולין ליטא וגרמניה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מאורעות המלחמה לא פסחו עליה השלטון הקומוניסטי התנכל לה והיא נדדה ממקום למקום עד שחזרה לאחר סבל רב לראדין והחלה להקים עצמה מחדש בעזרת נדבנים שהכירו בחשיבותה. תלמידי הישיבה כונו בשם "פרושים" שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללימוד התורה יומם ולילה. התלמידים היו לומדים מסכתא או סוגיא ואת הדבר הקשה הביאו לפני ראש הישיבה, כן נלמדו שיעורי מוסר פעמיים ביום. אופיינית ללימוד בישיבת ראדין היה ללמוד לשמור ולעשות, שקדנות עצומה, אהבת תורה ללא גבול, עמקות, יראת שמים תמימה וטבעית. מצבה הכלכלי לא היה תמיד שפיר, היו תקופות בהם אכלו הבחורים אצל בעלי בתים ופעמים אספו את האוכל מבעלי הבתים והביאום לחדר האוכל שבישיבה. בישיבה היה קיים קופת תומכי תורה, ומקופה זו נהנו תלמיד חלה והיה זקוקים לאוכל משובח או תלמיד שנזקק לחליפה וכן הייתה קופת חולים שמי שנזקק לתרופות סטנדרטיות היה מקבלם ללא תשלום. מילות מפתח: פרושים, החפץ חיים |
|
א. מיום היווסדה עד מלחמת העולם הראשונה |
"תחילת התייסדותה - הייתה מעת שבאתי מעיר וואשילשאק לראדין ששם אמרתי שיעור בגפ"ת בשנת תרכ"ט לפ"ק. ומאז שבאתי לראדין העירני רוחי בע"ה לקבץ בחורים ואברכים ללימוד התורה וגם נתן לי ה' בלבי לעורר אנשים. . . ולעשות פתיחה רחבה ולהציג לפני העולם את גודל ענינה. ונתן ה' חיני בעיני העולם וגם נתקבלו דברי לעניין קיבוץ של תורה יותר ויותר".
|
|
בשנת תרכ"ט, כאשר ה"חפץ-חיים" חזר מוואשילישאק אל משפחתו שהתגוררה בראדין, היה מעשהו הראשון לאסוף מספר בחורים ואברכים ולהגיד לפניהם שיעור בתלמוד ובהלכה. ראדין, עיירה קטנה שבפלך ווילנא, הייתה רחוקה מתחנת רכבת ומצומת דרכים. תושביה היהודים שהתפרנסו בדוחק, היו מוקירי רבנן ושמחו על מעשה בן עירם, אשר פתח ישיבה בעירתם, אולם למרות רצונם לא יכלו מפאת מצבם הקשה לעזור הרבה בקיום הישיבה מעניין לציין את העובדה שה"חפץ חיים' בעצמו היה מייעץ לבחורים שונים לנסוע לישיבות אחרות שהמצב הגשמי בהן היה יותר טוב. בשנים הראשונות יכלו רק כמה עשרות מבני חוץ למצוא קיום מועט בראדין. בחורי ישיבת ראדין נקראו "פירושים" ע"ש שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללמוד התורה יומם ולילה. שנים רבות היה סדר הלימוד בערך כזה: כל פרוש היה לומד מסכתא או סוגיא שהיה מעונין בה וכל הדבר הקשה יביא לפני ראש הישיבה. היות שהבחורים לנו בבית המדרש היו צריכים לקום מוקדם בבוקר לפני שבאו הבע"ב הראשונים להתפלל, אף כי הלכו לישון בשעה מאוחרת. בהשגחה וניהול לא היה צורך. כל אחד היה מסור לתורה ולעבודה ושמר על זמנו כעל יקר מכל. מתחילה סעדו הבחורים כל יום על שולחנו של בעל בית אחר (אכילת ימים). ה"חפץ חיים" שדאג הרבה לכבודו של בן-התורה ביטל את סדר "אכילת הימים". שמש בית הכנסת היה חוזר מבית לבית וקדרות בידו, הנשים היו ממלאות את הסירים, והשמש היה מחלק את האוכל בין בני הישיבה. לאחר זמן נוסד ע"י אשת הח"ח בית תמחוי. הרבנית ועוד נשים היו מסובבות על בתי היהודים שבראדין והסביבה והיו אוספות מצרכים שונים, מבשלות ומחלקות את האוכל בין הבחורים. עד שנת תרמ"ג לא גדלה הישיבה בהרבה. מספר הפרושים עלה לכמה עשרות והח"ח בעצמו למד אותם והדריכם במוסר ויראת שמים, בשנת תרמ"ג לקח הח"ח חתן לבתו את ר' הירש לוינסון (ראה עליו להלן). הוא היה ידוע לגדול בתורה צנוע וענוותן לפני בואו לראדין למד בישיבת וואלוזין ואיישישוק. ר' הירש נעשה עוזרו העיקרי של הח"ח ונשא בעול הישיבה הן ברוח והן בחומר. בזמן ההוא התרחבה הישיבה, מצבה הכלכלי הוטב, שם הח"ח וישיבתו נתפרסמו. הוא וחתנו ר' הירש היו מבקרים אצל נדיבים והיו מקבלים מהם תרומות. בחורים שכל קצווי רוסיה נהרו לראדין הקטנה לקנות שם תורה. בשנת תר"ס הזמין הח"ח לראש ישיבה את ר' משה לנדינסקי שהיה מבחירי ישיבת וואלוזין (ראה עליו להלן). בתקופה יותר מאוחרת היו עוד שני ראשי ישיבה שלא נשארו שם שנים רבות: ר' יצחק מאלצאן הנודע בחיבוריו "שביתת השבת" ו"שיח יצחק" על סידור הגר"א, ונתיישב אח"כ בירושלים, ור' ברוך איש אלעקסוט שהיה אח"כ לאחד מראשי הישיבה שבסלובודקה. כמו כן היה זמן קצר מנהל רוחני ר' אלעזר לופט. תור הזהב של הישיבה התחיל בשנת תרס"ד בעת שנתקבל לראש ישיבה ר' נפתלי טרופ זצ"ל (ראה עליו להלן), שהתפרסם בעולם הישיבות כאישיות מזהירה ומשפיעה. בזמנו התפתחה הישיבה וגדלה עד שהגיעה למרום פסגתה בשנות העשרים, כאחת הישיבות הגדולות בעולם. משנת תרס"ז עד תר"ע היה מנהלה הרוחני של הישיבה ר' ירוחם לובאוויטש, שהמפרסם במשך השנים כמנהלה הרוחני של ישיבת מיר (ראה עליו במאמר על ישיבת מיר). בשנת תרס"ד נבנה בנין מיוחד לישיבה, כי בית המדרש נעשה צר מהכיל את התלמידים שמספרם הגיע לכמה מאות. עד מהרה נוכחה הנהלת הישיבה שהבניין החדש צר מדי בשביל התלמידים והוחלט לבנות עוד בנין. למטרה זאת מסר הח"ח את חלקת האדמה שהייתה שייכת לו. כמה נדבנים נדבו את הסכום הדרוש, ובשנת תרע"ג נבנה הבניין המפואר של הישיבה, שהיה קיים עד חורבנה. הישיבה פרחה ושגשגה. גם מצבה הגשמי הוטב. תלמידים התחילו להגיע לא רק מרוסיה כי אם גם מפולין, ליטא, ואפילו מגרמניה, ומספרם הגיע למעלה מ-300 תלמיד. המצב השתנה כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. רבתה הדאגה בגלל התקרבותם של הגרמנים אל מחוז ווילנא. הח"ח חשש בעיקר מהשפעת גרמנית על רוח הישיבה, והנהלת הישיבה גם פחדה שעוד מעט והישיבה תנתק מרוסיה הגדולה, מקור מחייתה, ותישאר בלי משען ובלי תמיכה. בשנת תרע"ט החליט הח"ח לחלק את הישיבה לשני חלקים: חלק אחד נשאר במקום והשני נדד אל תוך רוסיה הגדולה. ב. ממלחמת העולם הראשונה עד חורבן הישיבה אלה שעברו לרוסיה היו פניהם מועדות לטבורה של רוסיה הלבנה, מינסק או סביבתה. אחרי כמה ימי היסום נסעו לסמילוביץ במחוז מינסק. עירה זו נבחרה, כנראה, משום שה"חפץ חיים", כיתר ראשי הישיבות הגדולים, לא ראה בעין יפה ישיבה בעיר גדולה שההפרעות הרוחניות רבו בה. ומשום כך נוסדו כידוע רוב הישיבות הגדולות שבליטה אך ורק בעירות קטנות (וולוזין, אישישוק, מיר, ראדין, קמניץ, קלצק, סלובודקה, טלז וכו'). סמילוביץ הייתה עיר יהודית לא גדולה וה"חפץ חיים" נסתמך על נדיבות לבם של תושבי העיר, שיקבלו את ישיבתו בסבר פנים יפות. תושביה היהודים של סמילוביץ לא הכזיבו את רבן של ישראל, וכשהגיע החפץ חיים" עם ישיבתו בערב יום הכפורים לסמילוביץ, קבלוהו בכבוד גדול ובעלי הבתים שבעיר קבלו עליהם החזקת הישיבה; מי על ידי נתינת "ימים" או "שבתות" ומי על ידי החזקה בלחם ובצרכי מזון אחרים. סדרי הישיבה התנהלו כמקודם, ולא עוד אלא שנתווספו ספסלים בבית המדרש, כי השמועה על בואו של ה"חפץ חיים" עם ישיבתו לסמילוביץ הגיעה לאוזני התלמידים בסביבה, ועשרות בחורים באו להצטרף לתלמידי הישיבה המפורסמת. אם כי המצב הכלכלי בכלל הורע מיום ליום, וזה, כמובן, השפיע לרעה גם על תקציבה של הישיבה, שקדו התלמידים כבשנים קדמוניות על התורה, התפרנסו מלחם צר ומים לחץ, קבלו יום-יום מנת לחם מצומצמת,. וככל אשר גבר המחסור, כן גברה שקידתם. אמנם המלחמה התקרבה גם למקום זה, ובקיץ שנת תרע"ו התחילו לחשוב על מקום נדודים חדש, והפעם הוחלט להיכנס יותר למרכזה של רוסיה. הישיבה עברה לסומיטש מחוז מוהילוב. הרבה הרפתקאות עברו על הישיבה בגלות סומיטש. הימים ימי הרת עולם. המהפכה הבולשביסטית עמדה על הסף, יום יום התחלפו המשמרות, וכל משמר מצא לנחוץ לדכא, עד כמה שהדבר היה באפשרותו, את היהודים. הקוזקים המפורסמים פקדו מדי פעם את סומיטש, אסרו כמה פעמים בחורי ישיבה, ושחרורם עלה בהרבה מאמצים וכספים. החיפושים אחרי עריקים היו תופעות יום-יומיות. בחורי הישיבה, כמעט כולם בגיל הגיוס, נסחבו לבתי הסוהר למרות התעודות הכשרות שבידם. ורק הודות לאישיותו הנערצה של רבם הגדול שוחררו. אולם גם קשיים אלה לא שברו את רוחם של תלמידי הישיבה. באותם הימים העיק על רוח הישיבה גם משפט הריגול המפורסם. שלושה בחורי ישיבה נמסרו למשפט על ידי "מלשין" אחד שהתקרב אליהם (שלושתם היו נתינים גרמניים, שלא רצו לעזוב את הישיבה בגלותה) והכניס בכיסו של אחד מהם כתב-סתר עם ציונים אסטרטגיים. שלושתם נאסרו. אחרי יגיעות רבות שוחררו שניים מהם, ואולם על השלישי נשפכה כוס התרעלה והוא נשפט ל-12שנות מאסר. המשפט הזה העיב גם הוא על שמה הטוב של הישיבה, כמובן לא מצד היהודים אלא מצד השלטון שהלך והתרועע. וכבר התחילו להתהלך שמועות, כי ה"רב הגדול" עם ישיבתו "עובדים" לטובת הגרמנים. לאושרו של הנשפט ושל כל יהדות רוסיה, התקרבו ימי המהפכה. וכשהצאר הורד מכסאו, וקרנסקי הרכיב את ממשלתו, נשמו כל היהודים לרווחה, ביניהם גם תלמידי ישיבת "חפץ-חיים". אולם הימים הטובים של התחלת המהפכה עברו מהר, ובמקומם באה המהפכה הבולשביסטית, שמיגרה את שלטונו של קרנסקי וחיסלה את כל התקוות היפות שהיהודים תלו בשלטון זה. עם עלייתם של הקומוניסטים לשלטון התחילה המלחמה נגד הדת. הוקמה הייבסקציה, ופרק חדש החל. ג. תחת שלטון הקומוניסטים שוב עמדה לישיבה זכותו ואישיותו של ה"חפץ חיים", שאפילו הקומוניסטים המובהקים רחשו לו כבוד ולא העיזו לנגוע בכבודו. ואולם קשיים אחרים עטו על הישיבה. המלחמה בין ה"אדומים" לבין ה"לבנים" התלקחה במלוא עצמתה. ה"לבנים" שמרביתם היו שונאי ישראל מובהקים, ערכו פוגרומים איומים בכל מקום בואם. הם ראו בכל יהודי, ואפילו בדתי ביותר, קומוניסט, ורצחו אלפים, ושדדו ואנסו באין מפריע. לקחה הישיבה שוב את מקל הנדודים בידה ועברה יותר לפנים הארץ. הפעם בחרה בעיר סנובסק, מחוז טשרניגוב. על המצב הכלכלי אין להרבות דבור, כל רוסיה רעבה ללחם, וכמובן שגם בחורי הישיבה רעבו כמותם. אלא שכאן נוספה צרה חדשה. הקומיסר הבולשביסטי גייס את כל הצעירים לעבודה ובשום אופן לא רצה לוותר על בני הישיבה. יום יום נערכו "סריקות" על הבחורים ולעשרות הובלו לעבודה בתוך העיר ובסביבתה. בלי אוכל, קרועים ובלויים, הריצו אותם לעבודת פרך ושום שתדלנות לא הועילה. אחרי זמן נשתנה יחס השלטון כלפי בחורי הישיבה, וזה, כפי שמספרים אלה שלמדו באותו זמן בסנובסק, בגלל מעשה שהיה: |
מעשה והקומיסר הנכרי חלה במחלה מסוכנת. אמרו לו חבריו היהודים, שילכו אל ה"חפץ-חיים" לבקש ממנו שיתפלל עבורה לא ידוע אם הוא התפלל עבור הקומיסר הזה או לא, אולם לאחר שהבריא לא נגע לרעה בבני הישיבה והתייחס באדיבות כלפי ה"חפץ חיים" ותלמידיו.
|
|
ככל שמלחמת האחים ברוסיה גדלה, כן גדלה מצוקת הישיבה. נוסף לכך נתרבו מחלות אפידמיות בכל המקומות שהרעב שרר שם, ולא פסחו על הישיבה. עשרות בחורי ישיבה חלו במחלת הטיפוס והדיזנטריה. מעשי נסים מספרים על מסירת הנפש של בני הישיבה אחד לשני, למרות איומי המוות, והרעב הגדול, שרבו בני הישיבה את רגליהם בימים ובלילות כדי למצוא תרופות או מצרכי מזון להחיות את נפש החולים. והלימוד בשקידה לא פסק אף ליום אחד. לילות אימים וימי זוועה, שכמותם לא ידעו בחורי הישיבה, עברו עליהם. נכדתו של החפץ-חיים, שהייתה ארוסתו של אחד מבחירי הישיבה מתה באפידמיה הזאת. כל אלה הדברים לא שברו את רוחם, עד שבאו הקומיסרים היהודים של סנובסק, שלא יכלו לסבול את רוחם האיתן של בני הישיבה, והתחילו להתעולל בהם ולחפש עלילות שונות כדי להעבירם על הדת. כעדות חותכת יכול לשמש מכתבו של ה"חפץ-חיים" משנת תרפ"א והישיבה כבר חזרה לראדין): |
"הנה אנכי שבעתי נדודים בארץ רוסיה באלו שש שנים שהייתי עם הישיבה בשלשה מקומות: "בסמעלוביץ, בשומיטץ ובסנובסק. . . אכן לבסוף הטילו הגדולים (המכוון לבולשביקים) עבודה רבה על כל העיר, הן בחול והן בשבת. ואיש לא יפקד מהם, אפילו הבחורים מאנשי בית המדרש היו גם כן בכלל זה, ולא יכולתי להצילם, והוסכם אצלנו לצאת ממקום שנתחלל כבוד השי"ת בפרהסיא לעיני כל ולבוא למקום שנוכל לקיים התורה. . . ".
|
|
אנו רואים מתוך מכתב זה שלא הרעב האיום, לא המחלות ואף לא כל הנגישות האחרות הביאו את ה"חפץ חיים" ובחורי הישיבה להחלטה לקחת שוב בידם את מקל הנדודים ולעזוב את רוסיה, אלא העובדה שה"גדולים" הכריחו אותם לעבור על הדת, לעבוד בשבתות ולהפסיק את לימודם. המצב בפולין אחרי המלחמה היה מעורפל ובלתי ידוע, עד שמעטים העיזו להתחיל שוב בנדודים, אולם הישיבה התחילה בכל זאת להתכונן לדרכה חזרה לראדין, ברם מהלומה חזקה קבלה הישיבה ממקום שלא חשבה עליו כלל. ביום י"ח שבט תרפ"א נפטר אחרי מחלה קצרה מנהלה הרוחני והגשמי של הישיבה, חתנו אהובו של החפץ-חיים, רבי הירש לוינסון. על פטירתו אמר ה"חפץ-חיים": "חלק חשוב ממני הסתלק". ד. רבי הירש לוינסון בשנות הנדודים הקשים, ובעיקר בשנות הרעב והמחסור, פשט ממש את כותנתו ומסרה לנצרך. הוא מכר את לחמו, כדי לקנות חמאה בשביל בחור חולה, עצמו הסתגף, אבל לאחרים רצה לתת הכל. ומקרים אין ספור מעידים, כי היו ימים בהם לא טעם טעם אוכל ושלח את פת לחמו הקצובה לבחורי ישיבה על מנת שיתמידו יותר בלמודם. תכונתו העיקרית הייתה שהבין את התלמידים, הבין את מצוקותיהם, כל אחד ומחשבתו, כל אחד ומהלך חייו, הוא לא חשב על הישיבה בכללותה, כל אחד מתלמידיו היה לפניו הישיבה בעצמה, שכן ראה בכל אחד מנהיג לעתיד, אחד שיצטרך למסור לדור הבא את מה שקבל מהישיבה בה למד רובי תורתו, ומשום כך הוא כיבד כל בחור. הוא דרש מבן-ישיבה רק דבר אחד: להיות נאמן לעצמו, לייעודו ולתפקידו בחיים. מותו הייתה מהלומה קשה ביותר לא רק בשביל הנהלת הישיבה שאבדה את המובחר שבה, ולא רק בשביל ה"חפץ-חיים", שנתייתם מתלמיד-חבר, עוזר ומייעץ בכל ענייניו הרוחניים והגשמיים, אלא ובעיקר בשביל מצבה הרוחני של הישיבה. בזמנים הקשים הללו, עת כל אחד מבחוריה עמד במבחן והיו צריכים לעמוד תמיד על משמר מצבו הרוחני של כל בחור ובחור, הדהימה אבדה זו את בני הישיבה. ורק הודות לזה שנמצאו בקרבתו של רבם הגדול ה"חפץ-חיים", לא נשבר רוחם. פטירתו של רבי הירש לוינסון קירבה עוד יותר את עזיבת הישיבה את רוסיה. ובחודש אדר של אותה שנה, חודש לאחר פטירתו של רבי הירש, יצאה הישיבה בדרכה חזרה. ה. חזרה לראדין כמעט כל העיר יצאה לקראתה, בעיקר לקבל את פני ה"חפץ-חיים", אולם כל זה לא השפיע במאומה על מהלך הדברים הנוגעים לממשלה. לא הייתה כל תחבורה לנסוע הלאה. קרונות שהלכו ישר לפולין כדי להעביר את רבבות הפליטים הפולנים, לא הועמדו לרשות פליטים יהודים, וכל אחד חיפש לו הזדמנות אחרת, כדי לנסוע הלאה. ואולם כמשדובר על צבור של למעלה ממאה איש, לא הייתה כל ברירה אחרת מאשר להישאר במינסק ולחכות עד שתיפתח הדרך ותינתן ההזדמנות לנסוע הלאה. בערך חודשיים שהתה הישיבה במינסק. ה"חפץ חיים" ניצל את דבר הימצאו בעיר גדולה זו, שהייתה מרכז יהודי גדול וגם מרכז קומוניסטי ידוע, להשפיע על היהודים מבחינה רוחנית. מהעירות הסמוכות באו אליו להיוועץ, לשפוך את מרי שיחם לפניו. רבנים באו לטכס עצה על ענייני הדת שהלכו ונידלדלו מיום ליום. הישיבה מצאה לה בית מדרש ונתיישבה ללמוד. תושבי מינסק הדתיים הפצירו ב"חפץ חיים" שיישאר בעיר זו, והם לקחו על עצמם את החזקת הישיבה. אולם הוא הרגיש את הנעשה בארץ ואמר שיש לחזור לפולין בכל מחיר. "ואם אי אפשר ברכבת, אז יש לשכור עגלות". בהתחלת סיוון נאותה בכל זאת הממשלה המקומית לתת קרון לישיבה. באותו יום עברו את הגבול, באו לברנוביץ, שהו שם כעשרה ימים, וביום כ"ה סיון תרפ"א חזרה הישיבה לראדין, עיר מולדתה. כל העירה ובראשה ראש הישיבה הגאון ר' משה לנדינסקי הקבילו את פני הבאים בתחנת הרכבת בסטין הנמצאת למעלה מעשרים קילומטרים מהעיירה. השמחה הייתה גדולה. ממרחק של כמה קילומטרים ראו שוב פעם, אחרי שנות נדודים, את הבניין הענקי של הישיבה שהתנשא על הגבעה הקטנה. חלונותיו הענקיים, וגגו המבריק חייך לעומתם, כאלו פשט את ידיו ל"שלום עליכם", הוא התגעגע עליהם כשם שהם התגעגעו עליו. הבניין מבפנים היה כמעט הרוס, עזוב ומלא סרחון. הגרמנים השתמשו בבניין ענקי זה לאורוות סוסים, למחסן נשק ולמחסן מספוא. החלונות היו שבורים. לא היה זכר לספסלים. הקירות היו מרופשים, הרצפה רקובה. לא נשארה ברירה אחרת אלא להיכנס ללמוד לבית המדרש, ובינתיים להקים את הריסות הישיבה. זו הייתה העבודה הראשונה של הנהלת הישיבה, שהוקמה כעת מחדש לאחר פטירתו של רבי הירש, שני ראשי הישיבה נשארו", רבי משה לנדינסקי ורבי נפתלי טרופ. למנהלה הרוחני נתמנה חתנו של רבי הירש, הרב אליעזר קפלן, וכמנהלה הגשמי, בנו של רבי הירש, הרב יהושע לוינסון. |
|
ו. הישיבה בעליתה השגשוג התחיל מיד עם חזרת הישיבה לראדין. נהרו אליה תלמידים מכל ליטה, מפולין החסידית, וגם מחוץ לארץ. שיעוריו של הגאון רבי נפתלי טרופ קנו להם שם בישיבות. אמרו עליהם שהם מנתחים את הסוגיות עד שמגיעים ל"נשמתה" של הסוגיא. ה"חפץ חיים" היה כבר אז בן שמונים ויותר, ואם כי היה מבקר בישיבה תכופות, משמיע שיחותיו שהשפיעו באופן יוצא מהכלל והטביעו את החותמת המיוחדת של המדבר, על השומעים, לא התערב כבר לרגלי חולשתו כמעט כלל בענייניה הפנימיים של הישיבה. ההנהלה הרוחנית עברה לידי רבי נפתלי טרופ ורבי אליעזר זאב קפלן, וההנהלה הגשמית לידי רבי יהושע לוינסון. לאט לאט נעשה צר המקום בישיבה הגדולה. האולם הענקי היה צר מהכיל את מאות התלמידים. בהיכנסך לישיבה היית עומד כהלום מהרעש הגדול של מאות הלומדים. הישיבה לא נסגרה כמעט כל היממה. סדרים קבועים נשמרו בקפדנות יתירה על ידי ההנהלה והבחורים גם יחד, ועיצבו דמות של חיי ישיבה תקינים. לא נראו כלל הסמנים של התלאות שעברו על הישיבה. הסדרים בישיבה נקבעו כדלהלן: שעת התפילה הייתה, לפי זמני קריאת-שמע. אולם אפילו בימות החורף הקצרים, לא איחרו מאשר שעה 7:30. שעה ניתנה לארוחת בוקר. בחורף למדו בלי הפסק עד 2:30. אז ניתנה שעה וחצי לארוחת הצהרים. בארבע התחיל שוב ה"סדר השני", שנמשך בלי הפסק עד 9:30. ואחר כך חצי שעה מוסר, ובעשר בלילה התפללו ערבית, והלכו לאכול ארוחת ערב. אולם גם לאחר ארוחת הערב באו מרבית הבחורים להמשיך בלימוד עד שעה מאוחרת בלילה. היו אלה ימים נהדרים. כל העיירה הייתה לבושה כמו באיצטלא דרבנן. כמעט כל הבתים היו תפוסים על ידי הבחורים. בישיבת ראדין, כמו ביתר הישיבות לא הייתה פנימייה, לא לאוכל ולא לשינה, מלבד חדרים ספורים, ה"חזקות" שבבניין הישיבה, לנו כל הבחורים באכסניות פרטיות. והוא הדין גם באכסניות של אוכל. נתקבצו עשרה או חמשה עשר בחורים, שלמו לאישה עניה סכום מסוים עבור הבישול, וקבלו אצלה שלש פעמים ביום אוכל. עבור המצרכים שלמו הבחורים, והיא קבלה שכר טרחה בלבד. וכן נהפך כמעט כל בית בעיירה למקום תורה. בן הישיבה לא למד בישיבה דווקא, גם בעת הארוחות דברו דברי תורה, חזרו על השיעורים או על השיחות, שננו לעצמם דבר חידוש שנתחדש למישהו בבית המדרש, או אמרו אחד לשני את החידושים. גם בימות הקיץ, בשעה שניתנה לבחורים שעה וחצי בין מנחה למוסר, לשאוף אוויר צח, הלכו חבורות חבורות ודברו בדברי תורה. נהדר היה המראה לראות כיצד הולכים מאות בחורים ברחוב הראשי (וכמעט היחידי) של העירה ומפלפלים בדברי תורה. הבחורים קבלו את פרנסתם מהישיבה. ואם כי יש להודות, כי הקצבה זו הייתה זעומה ביותר ולא הספיקה אלא לצרכים החיוניים ממש, הסתפקו הבחורים במועט, ונהנו מן העובדא שאין פרנסתם תלויה ב"בעלי הבתים" שבעירה, אלא להפך מרבית תושבי העירה התפרנסו מבחורי הישיבה - סנדלרים, חייטים, עקרות בית שבישלו עבור הבחורים, ואכסנאים שהחזיקו כמה בחורים ללינה וקיבלו את שכרם השלם. נוסף לכך התפרנסו בעלי המכולת, המאפיות וחנויות סדקית מארבע מאות הבחורים. הרבה עירות קינאו בראדין לא רק על שזכתה להשכין בתוכה את הישיבה המפוארת ואת גדול הדור, אלא גם על שהפרנסה מצויה בה הודות לבני הישיבה. היה קיים מוסד "גמילות חסד", שהוקם בעזרת נדבנים והנהלת הישיבה. הוא חילק הלוואות על משכונות או בערבות. גבאי הגמ"ח היה בזמני רבי מיכאל שישקו, וגבאי קופת החולים רבי לייב גרינשפאן, שניהם נמצאים כעת בניו-יורק, לאחר ששנות הזעם עברו עליהם בסיביר. ההקצבה שהבחורים קבלו מקופת הישיבה ניתנה לפי דרגות הבחורים. הקשישים קבלו הקצבה שאפשרה להם להתקיים. אולם הצעירים (היו ארבע דרגות בערך) קבלו הקצבה קטנה שלא הספיקה להם לעבור את החודש בשלום, והוכרחו להיזקק לתמיכת הורים או קרובים, או ללוות מזה ולפרוע לזה. על יד הישיבה הייתה קיימת קופת "ת"ת" (תומכי תורה). קופה זו שנתמלאה בנס ונתרוקנה בחשאיות גמורה עזרה בהרבה לבני העניים שבישיבה. המקבל לא ידע ממי הוא מקבל. שנים או שלשה בחורים היו ממונים על הקופה הזאת. גם הנהלת הישיבה השתתפה בהחזקתה וסכומים פעוטים נוכו מההקצבה החודשית של כל בחור. מקופה זו נהנה בחור שחלה והוצרך לאוכל משובח. מי שהיה זקוק באופן דחוף לחליפה, ועיסו היה ריק, קבל את ההשתתפות הראשונה בהוצאות מהקופה. היא עזרה הרבה מאד. וקופה כזו נמצאת בכל ישיבה גדולה. על יד הישיבה הייתה קיימת גם כעין "קופת חולים". רפואות שונות, ברובן סטנדרטיות, הובאו על ידי "מומחים" מבחורי הישיבה. וכשנזקק מישהו לתרופה לכאב ראש, בטן או שינים, קבל את התרופה ללא תשלום. |
| המשך המאמר |
|---|
