|
ו. ראשי הישיבה האופייניות של ישיבת ראדין היא: שקדנות עצומה, אהבת תורה לאין גבול, עמקות, יראת שמים תמימה וטבעית. בראדין, כמו ביתר ישיבות ליטא, למדו יום-יום מוסר באלול פעמיים ביום, אולם לימוד זה לא היה חיטוט, לא נכנסו בציפורניים 'לנפש, אלא בפשטות "חפץ חיימ'ית", שנקבה עד תהומה של הנפש. אם את יראת השמים הטבעית והתמימה ואהבת התורה למדו מרבם הגדול, ה"חפץ חיים", הרי את השקדנות המופלאה, את האהבה ללימוד התורה ולכל אות ממנה, ואת העמקות, למדו מרבי נפתלי. הוא למד מפני שהוא חי וחי אך ורק משום שהוא למד. חצי שנה בערך לפני פטירתו הלך לשאול ברופאים לוורשה. אחד מהמומחים הזהיר אותו, לבל ירבה ללמוד, אחרת עלול הדבר להתנקם בחייו. אולם הוא חייך את חיוכו המקסים והנפשי, ואמר לרופא: כיצד אפשר לא ללמוד? ואכן, כיצד אפשר לא ללמוד? וכיצד אפשר שיעבור רגע מבלי לימוד או מחשבה של תורה? הוא לא הפסיק ללמוד אף פעם. מספרים עליו כי בא פעם לאחד מתלמידיו באמצע הלילה, כדי לתרץ לו את הקושיא ששאלו אותו תלמיד בעת השיעור. בשעה שלמד לא ידע בכלל מה נעשה סביבו. הוא היה שקוע בלימודו עד ביטול היש, לא הרגיש בכלל מי מדבר אליו. לפני הרצאתו את שיעורו לפני תלמידי הישיבה היה עובר על דבריו לפני אחדים מטובי תלמידיו. שיעורו של ר' נפתלי היה הציר המרכזי של כל חיי הישיבה. הוא לא רשם את דבריה הכתב הוא גשמי ביותר ואי אפשר להכניס בכתב את "הנשמה" של השיעור. אולם במשך כל שנות היותו ראש הישיבה (למעלה מעשרים שנה עיצב דרך לימוד חדשה ומיוחדת) חקירותיו המפורסמות לא נבעו מתוך רצון לחקור, אלא מתוך הבנה עמוקה של הדברים, על הקיפם ואופים המיוחד באותה סוגיא בה עמד או השמיע שיעורו. הוא היה עדין הנפש במלוא מובן המלה, אהב כל בן-תורה אהבת נפש, וכל בחור היה נכנס אליו לא רק לדבר דברי תורה, או להשמיע באוזניו את חידושיו, אלא גם לתנות את דאגות לבו או לספר לו על "עניין" שהציעו לו. הכבוד שחילקו לו בא יותר מאהבה והערצה נפשית מושרשת מאשר חובת הכבוד לרב. מעניין הדבר, כי רבי משה לנדינסקי מסר לו את כסא הראשות מדעת עצמו, ושניהם אהבו זה את זה אהבה נאמנה ולמדו הרבה פעמים בצוותא, אם כי שונים היו בהחלט באופים ובדרך לימודם האחד מן השני. רבי משה לנדינסקי, שהיה מפורסם כ"רבי משה קנישינר" נתקבל לראש ישיבה עוד בשנת תר"ס. אולם לא היה ראש ישיבה בבחינת רבי נפתלי. בזמנו טרם נקבעה צורת לימוד אחידה לכל בחור. כל אחד למד את משנתו וכל הדבר הקשה הובא אליו. רבי משה היה גאון עצום, בקי בכל חדרי תורה; היה מהלך בחוצות ראדין, ולומד בעל-פה, ועובדה היא, כי בשעה שלמד בחברותא עם אחד הבחורים, היה הבחור לומד מתוך הגמרא והוא בעל-פה. גם בעת כהונתו של רבי נפתלי, ומכל שכן לאחר פטירתו, פנו הבחורים הקשישים והלמדנים בישיבה לרבי משה בכל דבר קשה. הוא היה פשטן. לא אהב פלפולים ולא חקירות. רבי משה היה מעורב עם הבריות, אהב לשוחח עם אנשים פשוטים, ולא היה מפסיק בשעת מעשה מלחשוב בדברי תורה. גם בשנים שלא שימש ראש ישיבה היה מכובד ביותר על הנהלת הישיבה ותלמידיה, שראו בו "ארון ספרים חי", למדו ממנו שקדנות והגיון מעמיק. עם עלותו של רבי נפתלי על כסא ראשות-הישיבה, הרגיש כל בחור את היד האבהית שנחה עליו, ואילצתו לחשוב, ללמוד, להתעמק ולאהוב כל מלה נלמדת, לשכוח בעת הלימוד על הכל, אפילו על מכאובים גדולים ועל צרות פרטיות שלא חסרו בכל מקום ובכל זמן. ממנו למדו כיצד ללמוד וכיצד להבין, לדעת מהי סוגיא, ומהי משמעותה, כיצד מתבטאת השפעתה על ההגיון ועל מוחו של הבחור, וכיצד יש להקיף את העניין עד הפרט הקטן ביותר. וכשהלך להגיד שיעור כל העולם כולו לא היה קיים בשבילו, ולא פעם קרה כשהלך להגיד את השיעור שהיה נתקל באחד העמודים שתמכו את תקרת הישיבה. מאות בחורים שעמדו אותו זמן צפופים מסביב לשולחן, שעמד באמצע הישיבה, לא התפלאו כלל על פיזור נפשו, הם ידעו, כי הוא אינו מפוזר, אלא פשוט שהעולם שלו מצטמצם כעת בסוגיא, ומבלעדיה אין דבר קיים בשבילו כלל. הם הבינו אותו, אהבו אותו אהבת בנים לאביהם, ולא שכחו אותו לעולם. בהתחלת הקיץ שנת תרפ"ט התחיל להרגיש ברע. כמסופר למעלה הלך לשאול בעצת הרופאים בוורשה. הם הזהירו אותו לבל יהין ללמוד בעיון. וכמדומני שאסרו עליו אפילו עיון קל. אולם הוא חזר והמשיך בלימודו כאלו לא קרה דבר. אבל הרופאים צדקו. בשבוע שלפני ראש השנה, באוכלו ארוחת בוקר, קבל שטף דם במוח. העזרה הדחופה שהוגשה מיד, והרופאים הגדולים שהובהלו מווילנה ומלידה, לא הועילו. הוא עלה השמיימה ב"צום גדליה" של אותה שנה. שלשה ימים לא הפסיקו בחורי הישיבה מלומר תהילים. וכשנכנס בחור אחד בקול יללה לישיבה, ידעו, כי ניתק פתיל חייו של מורם ורבם הגדול. ימים רבים הלכו הבחורים כהלומי רעם. רבי נפתלי היה רק בן חמישים ותשע בפטירתו, והוא נלקח מהישיבה בעצם פריחתה, בעת שכל התלמידים היו קשורים אליו בכל לבם ונפשם, בעת שכולם ידעו כי אין אחר כמוהו שידע להבין נפשו של הזולת. אופייני המקרה שכותב הטורים היה עד לו: |
הלכתי פעם לטייל עם אהד מגדולי התלמידים. זה היה בשנה השניה לאחר פטירתו של רבי נפתלי. הלכנו בכביש הגרודנאי ועברנו את בית העלמין. פתאום עזב אותי הבחור, עבר את הגדר של בית העלמין, השתטח על קברו של רבי נפתלי ומירר בבכי: "רבי, על מי עזבת אותנו? " שמעתי את בכיו וברור היה לי, כי דמעותיו של בן על קבר אביו אינן חמות יותר, ואינן צועקות יותר מאשר דמעות התלמיד הזה. אז הבנתי עד כמה הייתה נפש התלמידים קשורה ברבם,
|
|
פטירתו של רבי נפתלי הכתה על קדקודה של הישיבה כולה. הבחורים הקשישים, הלומדים המפורסמים בישיבה, התהלכו כאבלים. הם. ידעו כי מי שיבוא, לא ימלא את מקומו של רבם, והרבה התעתדו לעזוב את הישיבה ולנסוע לישיבות אחרות. בימים אלה עבר את ראדין הגאון המפורסם רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. הוא בא לראדין להתראות עם ה"חפץ -חיים", ועיני הבחורים נישאו אליו, כי הוא כבר היה אז מפורסם לגדול בישראל מגדולי ראשי הישיבה בעולם. בבואו הגיד שיעור בישיבה, והבחורים הרגישו בו מיד את ראש הישיבה הגדול. וכבר שמחו בחשבם אולי ימלא את מקומו של רבי נפתלי. ברם סיבות שונות גרמו, שהדבר לא יצא לפועל והוא עלה לארץ ישראל. את מקומו של רבי נפתלי מלאו שני ראשי ישיבה צעירים; חתנו, אחד מהעילויים המפורסמים של ישיבת סלבודקה, הרב רבי ברוך פייוולזון זצ"ל, וייבדל לחיים חתנו של ה"חפץ-חיים", הגאון רבי מנדל זקס, המשמש כעת ראש ישיבת חפץ חיים בניו-יורק ואחד מראשי הישיבה בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו-יורק. במשך הזמן גדלו ראשי הישיבה הצעירים, והיו ראויים מכל הבחינות לשבת על כסא מכובד זה. ברם בשנת תרפ"ט-תר"ץ, עדיין צעירים היו. גאוניותו של רבי נפתלי עדיין חופפה על הישיבה ולומדיה ובמיוחד על הבחורים הקשישים ששאבו מרבית תורתם מפיו, והללו לא יכלו להרכין את ראשם בפני ראשי הישיבה הצעירים. אם כי כבדו אותם והאיצו את הבחורים הצעירים לשמוע את שיעוריהם של ראשי הישיבה הצעירים, הם בעצמם לא יכלו כבר לקבל עליהם את מרותם. והאמת ניתנה להיאמר, בעת כהונתו של רבי נפתלי נחשבה ישיבת ראדין כאחת הישיבות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר בעולם, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. ואחר פטירתו של רבי נפתלי עלתה ישיבת מיר עליה, ומני אז ועד פרוץ המלחמה העולמית השניה לא חזר לראדין זוהרה של שנות רבי נפתלי. ראשי הישיבה הצעירים אמרו את שיעוריהם. הדור הצעיר התלכד סביבם. ובכל זאת נהרו הרבה בחורים לאחד החדרים שבצדי הישיבה, כדי לשמוע שוב פעם את שיעוריו של רבי נפתלי שנונים בפי בנו, אחד מגדולי ראדין ומטובי תלמידיה, הגאון רבי אברהם טרופ שליט"א. מחונן בכשרונות עילויים, הלך הבן הגדיל בדרכי אביו הענק. שיעורי רבי נפתלי נשמעו בפי בנו מחודשים, עסיסיים ומלאי טעם. ובחורי הישיבה נצמדו שוב לשיעורים אלה, שננו אותם וישאבו נחת מהם. דור הולך ודור בא. הבחורים המבוגרים בישיבה יצאו ממנה. התחתנו, קבלו משרות- רבנות או ראשות ישיבה, והדור הצעיר התחיל למלא מקומם. שני ראשי הישיבה, כל אחד בדרכו, ליכדו סביבם שוב תלמידים. מעתה נאמרו באופן קבוע שני שיעורים בשבוע, בשתי סוגיות שונות, כל ראש ישיבה התאמץ בכל יכולתו להשקיע את כל כוחותיו בתלמידיו, להרים את קרנה של הישיבה לזוהרה הקודם, וכל אחד עשה את זה לפי דרכו הוא. רבי ברוך יוסף פייוולזון, בנו של הרב המפורסם מקופישוק אשר בליטא, נתפרסם עוד בנערותו כעילוי גדול, שמו הלך לפניו כאחד החריפים ביותר בישיבת סלובודקה, והוא נמנה על הגדולים שבה. שיטת הלימוד שלו הייתה שונה מזו של חמיו רבי נפתלי ז"ל. הוא היה עילויי, התפרץ ממסגרות הסוגיא והקיף מערכות שלימות. שיעוריו היו מלאי הברקות וחידודים שהלהיבו את התלמידים והחדירו בהם את החשק למעוף. תכונתו הנפשית הייתה דומה לזו של רבי נפתלי. אף הוא היה עדין הנפש. מעולם לא הרים את קולו על מישהו, וכשבאו אליו תלמידים צעירים ועמדו לפניו בפחד, ליטף אותם ביד אבהית חמה ומשקיטה, הושיב אותם על ידו והכניס בהם רצון לשפוך את לבם לפניו. התלמידים אהבו אותו מאד. כתלמיד של ה"סבא" מסלובודקה הלך בדרכי המוסר שהתווה ה"סבא", ונועם הליכותיו עם כל אחד ריכז סביבו מיד. הרבה תלמידים שנצמדו אלו. כל גדולי התורה וראשי הישיבה בליטא העידו עליו, כי הוא עתיד להיות לאחד מגדולי ראשי הישיבה של הדור. ברם קרה אחרת. בהתחלת שנת תרצ"ג התחיל להרגיש ברע. בקושי רב הגיד את שיעוריו. ואם כי הרגיש כי השיעורים גורמים לו ייסורים נוראים, לא ויתר עליהם, עד שהוכרח לנסוע לוורשה לריפוי. וכבר לא חזר חי, את ארונו הביאו לקבורה בראדין. עטופי אבל עמדו תלמידי הישיבה ליד ארונו של ראש הישיבה הצעיר (הוא נפטר כבן ארבעים) וידעו, כי נלקח אחד מאלה שעתיד היה להיות גדול בישראל. הוא נקבר ליד חמיו הגדול. זו הייתה מהלומה חדשה בשביל הישיבה שטרם התאוששה ממהלומת פטירתו של רבי נפתלי. רבי מנחם מנדל זקס היה תלמיד ראדין (קראו לו בשם רבי מנחם מנדל שידלווצר), בעל כשרון עצום וכוח זיכרון בלתי שכיח, שקדן ועמקן כדרך תלמידי ראדין. רבי הירש ראה בו ברכה ויעץ לחותנו ה"חפץ-חיים" שייקח את הבחור המופלג הזה בשביל בתו הצעירה. להיות חתנא דבי נשיאה לאו מילתא זוטרתא היא. וודאי שרבי הירש האיש הדגול והקדוש הזה, ראה בו כבר אז את הכוח הפדגוגי הגדול של ראש ישיבת ראדין בעתיד. ואמנם אף אחד לא התאכזב ממנו. ה"חפץ-חיים" לא הבטיח לו רבות, רק שלש שנים להיות סמוך על שולחנו, וזאת בתנאי מפורש שבאם יעלה לארץ ישראל (החפץ-חיים חשב כל הזמן על כך) הרי התנאי בטל ואין עליו חובה לתת לו אלא פת ומרק של קטניות בלבד. ה"חפץ-חיים" אהבו כבן, והיה משתבח בו לפני כולם. בשנים האחרונות לא משה ידו מתוך ידו והיה מתייעץ אתו בכל הדברים הן בנוגע לישיבה והן בנוגע לצורכי הכלל. רבי מנחם מנדל לא התערב בשום עניינים. הוא ישב בעלייתו המפורסמת של חותנו, ובמשך עשר שנים לא זז ממנה אף לשעה קלה. עשר שנים אלה הרימו אותו לדרגא גבוהה, הוא היה בקי בכל חדרי התורה. ושיעוריו, שהתחיל להגיד מיד עם פטירתו של רבי נפתלי, הצטיינו בעמקות גדולה, בידיעת כל הסוגיות המשתייכות באיזה פרט מן הפרטים לסוגיא הנידונה, בהבנה עמוקה בכל הקושיות שהועלו לפניו. הוא לא היה זקוק לעיין בגמרא שנשאל עליה, היה יודע את הכל. כמעט כל הראשונים והאחרונים היו שגורים בפיה נוסף לכך, נחשב בין הלומדים הגדולים בסדר "קדשים", שכידוע לא הרבו ללמוד בו בישיבות ליטא בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. עם פטירתו ללא עת של רבי ברוך יוסף פייוולזון, היה הוא ראש הישיבה היחידי, מלבד רבי אברהם טרופ, בנו של רבי נפתלי, שהגיד שיעורים לחבורות. אלה מן הבחורים שלמדו אתו יחד בבחרותו, לא יכלו בשום אופן להרכין את ראשם לפניו. אולם הבחור מן הגיל הבינוני והצעיר הרגיש בו את ראש הישיבה המלא, שתפס מיד מקומו הראוי, ומצא אותו תמיד מוכן לכל שאלות קשות. הוא היה מרבה מאד לשוחח בדברי תורה עם הבחורים, וכל בחור צעיר הרגיש עליו תמיד את ידו של ראש הישיבה, שתבעה שקדנות מתמדת, הגיון בלתי מעורער וידיעה רחבה בכל הדברים הנוגעים לגמרא, אותה למדו ב"זמן" המסוים. ז. פטירתו של ה"חפץ-חיים" מאות רבנים, ראשי ישיבה ותלמידי חכמים רבים היו באים יום יום לראדין לחזות בנועם צדיק הדור, כי הוא היה היחיד בכל הדור ההוא שאף אחד לא חלק עליו, שכולם, מתנגדים וחסידים, חרדים וחופשים, הרכינו את ראשם למולו, אלה שבאו לראדין, ביקרו כמובן גם את הישיבה, והפיצו את שמה הטוב בכל העולם. דבר זה פעל לטובה על הכנסות הישיבה, שגדלו מיום ליום. בא עשיר אחד לראות את ה"חפץ-חיים", ונדב, אגב אורחא, ארון קודש נהדר בשביל הישיבה. עשיר שני סידר אספקת מים לישיבה, (עד אז הובאו המים בדליים על ידי השמש). נדבן שלישי נדב ספסלים חדשים, מרווחים ונוחים. ונדבן רביעי סידר חשמל בישיבה, דבר שעזר הרבה לבריאותם של בני הישיבה, שישבו בלילות החורף הארוכים ולמדו לאור מנורות נפט. ה"חפץ חיים" השמיע דבריו לפני בני הישיבה פעמיים בשבוע, ביום ששי ובמוצאי שבת. שיחותיו היו פשוטות ביותר, ובכל זאת מלאי התלהבות ורגש. הוא מיצה את הדברים עד שאפשר היה למששם בידים. נדמה היה, בשעה שדיבר על מלך המשיח, כי אמנם הוא עומד מאחורי הדלת ומחכה שיפתחו לו, ויכנס במלוא הדרו. שיחותיו הטביעו את חותמו על מהותם הנפשית של בני ישיבת ראדין. הם היו שונים מכל בני הישיבות, פשטנים, ומלאי נפשיות ופיוטיות. משיחותיו יצאו ספוגי כיסופים למשהו טמיר ונעלם, העלול כל רגע לבוא ולהפוך את הכל לטובה. לאחר פטירתו של רבי ברוך יוסף פייוולזון ז"ל הורע מצבו הבריאותי של ה"חפץ-חיים", בשנים האחרונות נחלש מאד ולא היה יכול לקום מכיסאו. בקושי רב הביאוהו לישיבה ב"שמחת תורה" האחרון לימי חייו הארוכים והקדושים. |
|
באמצע חודש אלול חלה במחלת קיבה. הרופאים שביקרוהו קבעו כולם שלא היה במחלה זו משום סכנה, אולם בגילו הרי כל מחלה הקטנה ביותר מסוכנת היא. לאחר כמה ימים לקה בהצטננות, וגם מחלה זו לא נקבעה על ידי הרופאים כמסוכנת, ברם ההצטננות הזאת הייתה מחלתו האחרונה. וביום ששי בשבוע בבוקר, בכ"ד באלול תרצ"ג, עלתה נשמתו השמיימה. אין עבודתי זו ביוגרפיה של ה"חפץ חיים" ואין כאן, אפוא, המקום להאריך על התדהמה הגדולה שירדה על העולם היהודי עם פטירתו. אולם, אשר נוגע לישיבה, אבד לה קברניטה העיקרי, מי שיסדה ואשר הודות לו עלתה לשם ולתפארת והייתה לאחת הישיבות הגדולות. פטירתו יתמה את כל בני הישיבה ונטלה עטרתם מהם, ומעל הישיבה כולה. כל הנטל הגדול של החזקת הישיבה (למדו אז בישיבה כשלש מאות בחורים) נפל על כתפי אנשי ההנהלה. גדולי הדור, ובראשם רבן של כל בני הגולה רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל, הבינו מיד את המצב, ויצאו בכרוזים נלהבים לכל נדיבי עם להמשיך בתמיכת הישיבה הגדולה ועל ידי זה להנציח את שמו של צדיק וקדוש הדור. הכרוזים האלה פעלו. הועדים למען ישיבת חפץ חיים בארצות הברית, באנגליה וביתר הארצות המשיכו בפעולותיהם. מעתה היה צורך בפעולה ארגונית מתמדת. ומנהלי הישיבה הוכרחו במשך הזמן לצאת בעצמם לכמה ערים כדי לחזק את מעמדה של הישיבה: והגאון הישיש רבי משה לנדינסקי הוכרח לנסוע ללונדון לבקש עזרה למען הישיבה. רבי משה היה אחד המתמידים הגדולים בדור האחרון. תלמיד ישיבת וולוז'ין ומתלמידיו המובהקים של הנצי"ב, התפרסם רבי משה לנדינסקי (רבי משה קנישינר), כבעל מוח מקיף ופשטן המגיע לעומקה של הלכה בדרך ישרה ולא על ידי פלפולים וחידודים. משעלתה קרנה של ישיבת חפץ-חיים, הציע רבי הירש לפני ה"חפץ-חיים" לקבל את ר' משה לראש ישיבה ובשנת תר"ס עלה על כסא מכובד זה, ונחשב לראש הישיבה ולפטרונה במשך כל ארבעים השנה. גם לאחר התפטרותו הרשמית מראשות הישיבה, היה נחשב לראשה. כולם כיבדוהו כבוד גדול. לאחר פטירתו של רבי נפתלי נצמדו אליו הבחורים הקשישים של הישיבה שמצאו בו מעין נובע פיקחות תורתית ומורה דרך סלולה בהבנת הגמרא שמעטים דוגמתו. תלמידי הישיבה אהבו להימצא בחברתו, הוא הדריכם להבין סוגיא, מהי הדרך הטובה ביותר להגיע למסקנא או לפסק הלכה: הוא מצא תמיד את השביל הנכון ביער הראשונים והאחרונים, לא הרבה להקשות ולפרק, אלא למד בעיון, ובחורי הישיבה שמעו ותמהו, כיצד מתרצות כל הקושיות שלהם תוך לימוד פשוט ומובן בלי פלפולים מיותרים. והוא עזר לבני הישיבה לא רק בשאלות הלכתיות ובסוגיות קשות, כי אם גם בלבטים נפשיים ושאלות פרטיות. לבו היה פתוח לכל יהודי שבא אליו, ולא פעם פגשו בביתו עגלונים ורוכלים עניים, שבאו להתייעץ אתו בענייניהם המסחריים או הפרטיים. פיקחותו הייתה מפורסמת, ולמאושר נחשב כל מי שזכה להימצא בחברתו ולשמוע את שיחתו, שיחת חולין של גאון פיקח. כידוע, קיים ה"חפץ-חיים" בראדין כולל של אברכים גדולי תורה שהקדישו את זמנם ללימוד סדר קודשים. הכולל נקרא בשם "כולל קדומים". בכולל זה למדו בין השאר, הגאון הצדיק רבי אלחנן וסרמן הי"ד ויב"ל הגאון רבי יוסף כהנמן שליט"א הרב מפוניבז' וכעת ראש ישיבת פוניבז' בבני-ברק. ה"חפץ-חיים" מינה את רבי משה לראש הכולל וביקש ממנו להגיד, נוסף על שיעוריו בישיבה, גם שיעור אחד בשבוע לפני האברכים. וגם רבי נפתלי היה לומד עם רבי משה בעת השיעור בכולל. ר' משה לנדינסקי נפטר ביום ג', כ' אדר ב', תרצ"ח בגיל 77, ועמו הובל לקבורה השריד האחרון של גדולי ראדין. הוא נטמן על יד ה"חפץ חיים", רבי נפתלי, ורבי ברוך יוסף פייוולזון ז"ל. ח. המלחמה מספר ניכר של בחורים נסעו לבתיהם לנוח, כדי לחזור עם התחלת אלול ללימודיהם. השמועות על המצב העולמי שהחמירו בסוף החורף פסקו, וכעת כמעט ולא דברו עוד על מלחמה. אולם היא פרצה בשצף קצף ובמהירות מסחררת. עוד טרם הספיקה לחשוב כי אכן נמצאים אנו במצב של מלחמה, והיא כבר בקרבנו. העיתונים הגדולים ביותר, שהיו יוצאים כולם בוורשה פסקו מלהופיע. כולנו נצמדנו למקלטי הרדיו לשמוע את החדשות. ברם בראדין היה החשמל רק בשעות מסוימות, ומקלטי הרדיו היו מעטים. עוד לא התאוששנו מהתדהמה, וכבר הייתה פולין מתבוססת בדמיה. רוסיה הסובייטית חתמה על הסכם חלוקת פולין, ומבריסק עד הגבול הליטאי עברה הרשות לסובייטים שנכנסו ביד רמה לכל עירה ועיר. הקומוניסטים המקומיים השתלטו מיד על העיירה, לקחו את השלטון מההפקרות שהשתררה לאחר התפוררות השלטון הפולני. הנהלת הישיבה ותלמידיה לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הם היו העורק התוסס ביותר בחיי העירה. רוח הישיבה הייתה נסוכה על העיירה ואי אפשר היה לתאר את ראדין בלי הישיבה. הקומוניסטים המקומיים, שידעו היטיב את השפעת הישיבה על העירה, לא דברו מטוב עד רע. להפך, התאמצו להראות פנים שוחקות לבחורי הישיבה, באומרם להם, כי לא יאונה כל רע לבחורים, הואיל וכולם בני עניים הם, כלומר בני פרולטרים, סבלו מהמשטר התאוקרטי הפולני כמו הקומוניסטים הטהורים. אלא שעל הבחורים "להשתלם" בחיים החדשים, להסתלק מן ה"שטויות" שעסקו בהם עד עכשיו ולהתחיל בחיים פרודוקטיביים. אנשי ההנהלה והבחורים שמעו כבר לשון לימודים זו. הקשישים הרגישו דבר זה פעם על צווארם. לפיכך נעשה הכל כדי שלא להימצא בקרבת השלטון המקומי. הבחורים הורידו את המגבעות ולבשו כובעים פשוטים. גם אנשי ההנהלה עשו כך. הלמודים בישיבה כמעט פסקו. אף אחד לא ידע מה יביא יום מחר. הכסף אבד את ערכו ולא היה במה לשלם שכר אש"ל, ואם כי בעלי האכסניות לא דברו על כך, בכל זאת קשה היה ללון או לאכול בידיעה מקודם שאין כל תקווה לשלם. בינתיים הגיעו ידיעות, כי בווילנא, שעברה לפי פקודת רוסיה הסובייטית למדינת ליטה, מתארגנים שוב חיי ישיבה תוססים, והיא נעשתה קרש הקפיצה ליציאה לחוץ לארץ. מדינת ליטה טרם סופחה ל"ברית המועצות", ואם כי ידעו, כי זוהי שאלה של זמן קצר, בכל זאת ניצלו בני כל הישיבות את ההזדמנות והתחילו לזרום לווילנא, כדי להימצא לכל הפחות זמן מסוים מחוץ לשלטון הישיר של הסובייטים ולארגן משם יציאה כללית של הישיבות לארצות שמעבר לים. הידיעה הועברה מפה לפה. אסור היה לדבר על כך בפומבי. אולם היא הגיעה לכל מקום הימצאם של בני ישיבה. באו בני ישיבות אחרי הליכה של מאות קילומטרים ברגל, בעגלות וברכבת לראדין, ומראדין כוונו את דרכם מיד לווילנא. רוב תלמידי הישיבה באו לוילנה עם ההנהלה. נשארו בראדין רק: ראש הישיבה הקטנה הרב מרדכי דוב רויטבלט, חתנו החורג של ה"חפץ חיים" הרב הלל גינזבורג, גיסו של מנהלה הרוחני של הישיבה הרב אליעזר זאב קפלן, הרב רבי אברהם, ועוד. שוב נשאר הבניין הענקי של הישיבה - ריק, שומם ומתמיה על השקט הנורא שהשתרר בין כתליו שמאחוריהם נשמעו תמיד קולות הלומדים. הבחורים שעזבו את ראדין נשארו עומדים דקות מספר לראות בפעם האחרונה את בנין הישיבה, האדום, המרובע, עם חלונותיו הענקיים, שהתרומם מעל פני כל הסביבה, שם ראו את האושר, מיצו את החיים, מצאו את דרכם. הם בכו... ישיבת חפץ-חיים שבמשך שבעים שנה גידלה דורות שלמים של גדולי ישראל שהאירו את שמי היהדות, ממנה יצאו ראשי-ישיבות ורבנים מפורסמים, ישיבה זו שבמשך עשרות בשנים לא נסגרה לא ביום ולא בלילה - פסקה מלהיות. פשטה ידיעה, כי בעוד שבועות מספר ייסגר הגבול שבין פולין הסובייטית לבין מדינת ליטא. הידיעה הבהילה את אלה שמשום סיבות שונות נשתהו במקומות הימצאם, והם מיהרו לנסוע ישר לווילנא. ואכן לאחר זמן נסגר הגבול. קשיים מרובים עמדו בדרכי אלה הנותרים שלא הספיקו להגיע לווילנא. אולם למרות הכל המשיכו לבוא, הסתננו דרך הגבול על יד אישישוק, מכרו כל מה שהיה להם בדי לשחד את משמר הגבול; נאסרו, שוחררו ונשלחו לבתיהם, ולמחרת שוב פעם הסתננו דרך אותו הגבול. רק מעטים לא יכלו לעבור, הרוב המכריע של בני הישיבה באו לווילנא. התוהו-ובוהו, ששרר בימים הראשונים בווילנא, לא השפיע לרעה על רוח הישיבה. היא בחרה את הקלויז של ר' שאול באחת הסמטאות שבגטו ווילנה, והמשיכה ללמוד. תנאי החיים היו קשים מאד בהתחלת החורף של שנת 1940, ווילנא רעבה ללחם. אסור היה לצאת ממנה לליטא או להביא משהו מליטא לווילנא. חלק גדול מהמחוז שלה נלקח ממנה ועבר לפולין הסובייטית, והיא לא יכלה לפרנס קרוב למאת אלף תושביה. נוסף לאלה, נתווספו יום יום אלפי פליטים מפולין הגרמנית שעברו כבר את הגיהינום הראשון והגיעו לווילנא בעוד עורם על בשרם בלבד. הג'וינט עשה מאמצים נואשים כדי לעזור להם במשהו, אולם כל הפתחים היו סגורים ואי אפשר היה למצוא מזון בשביל כולם. מובן שהמצב הגשמי של הישיבה היה בכל רע, בכל זאת המשיכו ללמוד מתוך שמחה, כי ניצלו מציפורני הקומוניזם ויש שוב אפשרות להמשיך בלימודים. בהתחלת שנת 1941 פתחה מדינת ליטא את שעריה בפני וילנה, ואז הייתה הרווחה גם לבני הישיבות. הג'וינט התחיל בפעולות נמרצות, ותמך ביד רחבה בהמוני הפליטים היהודיים, וביניהם גם בישיבות. התמיכות אופשרו על ידי ממשלת ליטא, ובני הישיבה החלו שוב ללמוד מתוך הרווחה לשעה. אם כי לא הרגישו בשואה האיומה שהתקרבה, בכל זאת התכוננו כל הישיבות לעזוב את ליטא, כי כולם הבינו שמדינת ליטא לא תאריך ימים כמדינה חופשית ותיפול בידי הסובייטים. בינתיים נעשה המקום בווילנה צר מהכיל את כל הישיבות. רובן עזבו את העיר והשתכנו בעירות יותר קטנות. כמה בחורים מישיבת ראדין יצאו בפקודת ההנהלה לחפש מקום נאות לישיבה. אולם אחרי התייעצויות מרובות הוחלט להושיב את בני הישיבה בשני מקומות: חלק אחד התיישב באישישוק תחת הנהלתו של רבי יהושע לוינזון, בעיקר, כדי להימצא בקירוב מקום לראדין ולעזור לאלה הבודדים שעוד נשארו שם; והחלק השני התיישב באוטיאן, אחת העירות היפות ביותר של ליטא, שקבלה את הישיבה בפנים שמחות. גם באישישוק וגם באוטיאן ישבו הבחורים על ספסלי הישיבה ושקדו בלימודיהם, אולם אנשי ההנהלה התמסרו לדאגות ההגירה. העולם היה סגור. כל אירופה כבר עמדה בלהבות המלחמה. היו רק שתי דרכים לצאת מכאן: האחת - דרך רוסיה הסובייטית לארץ ישראל, והשניה - דרך שוודיה לארצות הברית. שתי הדרכים היו בחזקת סכנה, אולם בימים ההם לא שעה אף אחד לסכנות. כל בן ישיבה עשה את הכל, כדי להתקשר עם קרוביו באיזו ארץ חופשית ולבקש עזרתם להוציאו מהתופת. בינתיים פשטה השמועה, כי יפאן נותנת ויזות כניסה לכל מאן דבעי. אלפי אנשים התחילו לצור על הקונסוליה היפאנית בליטא, כדי לקבל תעודות כניסה. כמעט כל הפונים קבלו. אבל דא עקא, כי היה צורך בויזת מעבר מצד רוסיה הסובייטית וזה היה קשה מאד להשיג. בימים הראשונים נתנו השלטונות הסובייטים בליטא אשרות יציאה, אולם בראותם את האלפים שעמדו בתורים ארוכים, הפסיקו כמעט כליל את האשרות. רק יחידים עברו את הדלת הסגורה של שלטונות הסובייטים בקובנה. הרוב המכריע לא קבלו אשרות יציאה מליטא ומעבר דרך רוסיה. הישיבה היחידה שעלה בידה לצאת את הארץ ולהינצל כמעט כולה, היא ישיבת מיר. מישיבת ראדין עזבו רק בודדים את הארץ ונסעו לארץ ישראל ולארצות הברית. הגיעה השעה שכולם ידעו, שבוא תבוא. בכוח עצום נכנסו הסובייטים למדינות הבלטיות הקטנות. ליטא איבדה את עצמאותה. הממשלה הליטאית ערקה לארצות הברית או לאנגליה. הקומוניסטים בכל עיר ועיירה, כמו שקרה לפני למעלה משנה בפולין, נטלו את השלטון המקומי בידיהם. ומיד התחילו לשוחח על מאסרים של בני הישיבות כאלמנטים בלתי רצויים. הלימודים בישיבות כמעט ופסקו, הבחורים חיפשו מקום מוצא, אולם קטנה מדי הייתה המדינה, כדי למצוא מקום סתר בו יוכלו להמשיך בלמודים. בארצות הברית הוקם ועד הצלה להוציא את הישיבות מידי הסובייטים. עלה בידיו לשלוח ויזות כמעט לכל בני ישיבת ראדין. ראש הישיבה שכבר היה אז בארצות הברית עשה מאמצים על-אנושיים כדי להציל את ישיבתו, אולם שוב פעם עלה רק בידי בודדים לעזוב את ליטא. הרוב המכריע של הישיבה נשאר באישישוק ובאוטיאן. ט. הסוף לא נותר אף אחד מכל אלה שהסתתרו ונשארו שם עד בוא הגרמנים, כי כולם נשמדו. ואלה שנאסרו, הובלו למחנה הסגר בערבות סיביר הרחוקה - מי לארכנגלסק ומי למחוז קרסנוירסק על יד אגם הביקאל; אחדים הובלו למכרות הזהב, ואחדים למחוז קומי (קומי א. ס. ס. ר.). בין המובלים לסיביר היה ראש הישיבה, בנו של רבי נפתלי, רבי אברהם טרופ, וחתנו השני של רבי נפתלי, הרב אייזיק בורלנד ומשפחתו. על חייהם מלאי התלאות ומסירת נפשם על קיום מצוות ה' אין כאן המקום לספר, עשרות בחורים מתו מהעבודה הקשה וממחלות מידבקות שונות. דומני שרק כשלושים נשארו בחיים. הם נמצאים כעת בישראל ובארצות הברית. בין אלה שמתו מרעב היה הרב אייזיק בורלנד, אשתו ואחד מבניה. הרב רבי אברהם טרופ נמצא כעת בארצות הברית. על ימיהם האחרונים של אלה שנשארו בידי הגרמנים ידוע מעט מאד. עד כמה שידוע לי ממקורות מהימנים, נהרג רבי אליעזר זאב קפלן בווילנא. ומשפחתו, לפי מימרא אחת, אף היא נהרגה בווילנא, ולפי מימרא אחרת נהרגה משפחתו בראדין. על גורלו של רבי יהושע לוינסון נחלקו הדיעות, מישהו סיפר לי כי הוא הובל לאושויץ ומת שם. אחרים ספרו לי שהוא נהרג בגטו קובנה. שלושה או ארבעה נצלו בהיותם עם פרטיזנים במשך כל שנות המלחמה ביערות שבסביבות ווילנא וראדין, הם נמצאים כעת בארצות הברית ובישראל. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
