"אף תלמידיו המובהקים ביותר לא יוכשרו לתאר בדיוק את דמותו הרוחנית ולהעריך את שיעור קומתו המוסרית העצומה, היות ולא יכלו לעמוד על דעתו ולרדת לעומק רעיונותיו עד גמירא. התפעלות אין קץ אפפה את כל אחד ואחד שבא במגע עמו וזכה לשמוע את דבריה כל דיבור שהשמיע היה חידוש, וכל מלה יצירה". אנו יודעים על תקופת-עבודה מתמדת של ארבעים שנה בישיבת סלבודקה, ובכל הזמן לא פסק פומיה משיחותיו המוסריות לפני רבים ויחידים. כל ימי חייו הם שרשרת ארוכה של יצירות ומעשים כבירים לאין-ערך, ואין אדם שביכולתו לצרף ולחבר את יצירותיו וחידושיו הרוחניים שנתחדשו על ידו. ואף אם נרצה להעלות על הניר בקיצור נמרץ את תורותיו ושיחותיו המוסריות, נזדקק לספרים רבים.

לדוגמא, כאשר אחד מבחורי-הישיבה עמד להשתדך, התעניין ה"סבא" לדעת בדיוק מי היא הכלה ומי הם הוריה, וטיפל בביצוע השידוך, ולא זה בלבד, אלא שאף את מלבושיו של החתן וכל שאר צרכיו סיפק.

גדלותו וגבהות אישיותו - אומר הרב אלעזרי - בולטת אפילו מתוך פרטים, ולא רק בכלליותו. אגע כאן אפס קצהו בפרטים אחדים מכללי החכמה שלמדנו ממנו בסלבודקה:

הכלל הראשון: גדול וחשוב הוא האדם מאד מאד, בלי שיעור ובפי ערך. יש בכוח האדם להקיף עולמות, לחדור לתוך מסתרי הבריאה ולהתעלות עוף במרומי החכמה האלוקית אל עולמות עליונים ותחתונים. כי הכוח האלוקי היה לא רק אצל אדם הראשון, שהוא יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, אלא נמצא אצל כל אדם בכל הזמנים והתקופות וגם בזמננו אנו, ואפילו אנשים, הנחשבים בעינינו לרעים שברעים, אם רק בשם בני אדם יכונו, נושאים בחובם את הסגולות והכוחות הנפשיים כאדם הראשון, כי בצלם אלוקים נבראו.

הכלל השני: אדם מחויב להימצא תחת בקורת עצמית. עליו לחשב תמיד חשבון נפשו על פעולות ומחשבות. כל דבר ודבר, כל תנועה ותנועה של האדם נתונה תחת בקורת התורה. ובכל המצבים, צרות, ייסורים, שפלות, בכל התנאים של חיי בני אדם אסור לו לאבד את שיווי המשקל, את הצלם האלוקי השוכן בקרבו.

הכלל השלישי: כשם שתובעים מן האדם על מעשיו השליליים, כמו שמתחשבים עם כל חסרון קטן של האדם, והתורה דורשת ממנו דין-וחשבון על זה, ככה מתחשבים עם כל מעלה חיובית, עם מעלה של אדם, אפילו המעלה הקטנה והפשוטה ביותר. ואפילו אצל רשעים ועובדי אלילים, אשר מעלה פעוטה שבהם נבלעת בתוך ים-הרע, גם אצלם לא תלך לאיבוד שום מעלה.
לדוגמא:
עולא אמר, שלשים מצוות שקיבלו עליהם בני נוח ואינם מקיימים אלא שלושה:
אחת שאין כותבין כתובה לזכרים,
ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין,
ואחת שמכבדין את התורה (חולין צ"ב).

מפרש רש"י בלשון א': בשר המת, בשר של אדם מת, שלא אוכלים בפרהסיה באטליז. ועכשיו התבוננו: מה מצווה מצאו כאן? אוכלי בשר אדם - היש דבר גרוע ושפל מזה? אבל נקודה אחת מצאו: הם מתביישים לאכול את זה בפרהסיה. ירדה תורה לסוף כוחות אדם שפל זה והחשיבה את המעלה הזאת, שבתוך הפעולה הגרועה ביותר, למצווה ולא רק כמצווה קלה, אלא העמידה אותה בשורה אחת עם המצווה השלישית, שמכבדים את התורה.

זוכרים אנו שכאשר היינו יושבים ליד שולחנו ומקשיבים לשיחות-המוסר שלו, וקרה שאחד התלמידים התחיל לשחק בלי-משים בקצות המפה שעל השולחן, או שאחד מאתנו מתוך רצון להתקרב יותר, כדי לשמוע ברור את השיחה, זז יחד עם הכסא וגרד בינתיים את הרצפה, היה אז הסבא גוער בו בנעימה ותובע על היעדר דרך-ארץ: איככה זה יושבים בחברה ומקיימים רעש על-ידי גרידה על הרצפה. ועוד: הרי מקלקלים רכוש אחרים, וזהו גזל ממש. והתביעה הייתה כה חזקה, כאילו באמת היה כאן גזל פשוט. ואנו הרי ידענו עד כמה לא תפס אצלו מקום ממונו ורכושו ידענו את מידת וותרנותו שלא דאג לעצמו ולגופו. תביעתו הייתה רק לחנך וללמד, להורות את דרך-החיים, דרך התורה והיראה.

"כל יום, בין מנחה למעריב, ובייחוד בשבת בין-השמשות, נראתה הישיבה כאוניה העומדת לרדת למצולות-ים. שבת-הקודש חולפת. כולם רוצים לעצור את המנוחה לעוד רגע קט. אולם החשכה הולכת וגוברת. צללים כבדים מגיחים על גבי הקירות. בא שבוע של חול. אך עדיין אסור להדליק אש. אי אפשר לעיין בספר. אז שוקעים כולם בהרהורי מוסר ⁶. ואחרי שנאם הסבא "מוסר שמועס" היו מתפללים תפילת מעריב.

"יודעים אנחנו שהחיוב היותר גדול המוטל על האדם הוא קבלת עול מלכות שמים עליו. המלכה זו מתבטאת אצלנו בייחוד על-ידי הברכות שחויבנו לברך למלך העולם על כל הנאה שבאים ליהנות מעולמו של הקב"ה. רגילים אנחנו להבין שחיוב קבלת המלכות בא רק כדי להכניע את האדם לפני בוראו למען יקבל מרותו וישתעבד לפניו שעבוד גמור, ועניין הברכות הוא מעין מס שהטיל הקב"ה על הבאים להתענג מטובו, למען יזכרו את שעבודם ולא יסיחו דעתם ממנו לעולמים.

אבל כאשר אנו מסתכלים בעניין זה הסתכלות ראויה, מקבלים הדברים צורה אחרת לגמרי. הכרת המלכות לא באה כדי להטיל מרות והשתעבדות, וחיוב הברכות איננו מס, שהטיל הקב"ה על הבא לקבל חסד מעולמו, אלא הכרת המלכות היא מקור העונג של הבריאה, וחיוב הברכות הוא שורש החסד איטר עליו נבנה העולם. וכיצד הוא הדבר?
מטבע הרגשת האדם, שאין היא. מתפעלת אלא מן ההופעה החדשה. הדבר הקבוע תדיר אין בכוחו לעורר הרגשה. וגם הרגשת העונג מתעוררת רק אז, כשהיא מולידה דבר שלא היה, מציאות חדשה. ועל כן אי אפשר לו לאדם להרגיש את עדן ההוויה אם לא יקדם לו צער חסרונה. ובה במידה שירגיש את צער החסרון, באותה מידה תגדל ההנאה מהשלמת החסרון.

והנה כל העולם כולו הוא מקור של עונג ונועם. כל פרט ופרט של המציאות, כל השתלמות של הבריאה, כל תנועה של ההוויה, הם מחוללים כבירים להוד ועדנה, להנאה ושמחה לאין שיעור. שקוע האדם בים של תענוג ורק ההרגל התמידי שהוא מורגל בו, מישן את הרגשתו, וטעם הנאתו נפגם ונחלש.

רואה הוא בעיניו את הדר הטבע וזיו שלל צבעיו. ראייה זו צריכה לענגהו עונג רב ולהנותו הנאה בלי מצרים. ובכל זאת אינו שמח בראותו, מורגל הוא לראות ולשמוע תמיד, ואין לו בהם כל חידוש לעורר את רגש השמחה. חסד גדול עשה ה' עם האדם והשלימו בחושיו מיום היוולדו ומעולם לא הרגיש צער חסרונם ועל כן איננו מרגיש גם את ההנאה מחסדי ה' אלה.

כדי להוציא את האדם משגרת הרגלו, כדי לחדד בו את חוש הרגשתו, שירגיש את נועם הבריאה וחסדי ה' הממלאים את כל חלל העולם, קבעו לנו חז"ל סדרן של ברכות. הברכות הללו מרגילות את האדם להכיר שבורא העולם "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". כל הבריאה כולה כאילו זה עתה נבראה, והאדם כאילו אך זה עתה נולד. הן מלמדות אותו להסתכל ולתת ציור נאמן לנפשו, כאילו עוד לפני רגע היה אין ואפס, ואך לפתע פתאום האיר לו ה' פנים, ויוציאהו לאור עולם, ויפתח זרועות ידיו ועצמותיו יחלץ, אוזניו השמיע, שכלו השכיל, ודעתו החלה להתרחב.

מה גדולה שמחתו בהתחילו להרגיש שהוא חי וחש, חושב ומבין. ומה רבה הנאתו בחושו בנפשו חיים חדשים וכוחות חדשים. הרגשות אלו מנעימות את חיי האדם תמיד, והן מתחדשות ובאות ע"י כוונה גדולה והתבוננות עמוקה בברכות: פוקח עיוורים. . . מתיר אסורים. . , זוקף כפופים. . . המחזיר נשמות לפגרים מתים. . .

ואולם בהרגשות הללו עדיין לא נגמר סכום התענוגות ושלמות הנאת החיים. רגשי-עונג אלה באים רק מהסתכלות בהשלמת גוף האדם. עונג משנה, ושמחה כפולה ומכופלת מרגיש האדם בהסתכלו הסתכלות עמוקה בהתפתחות שכלו, ויחדש בקרבו רגשי העונג מפרטי עלייתו ממדרגה למדרגה, ממדרגת התינוק בר-חד-יומא, שהוא בבחינת שוטה שאינו מרגיש כלום, עד מדרגת האדם הגדול שעלה במעלות העליונות של החכמה. התפתחות השכל היא המקור הגדול ביותר להנאה ולעונג.

כל איש העוסק בתורה ומתעניין בלימודיה יודע ומרגיש מה גדולה הנאתו בשמעו דבר חידוש בלימודי התורה, ומה גם כשעולה בידו לחדש בעצמו איזה חידוש בהבנתה.

גם סימני השכל היותר קטנים מענגים את נפש המכירם ומרגישם. מה גדול ששון-לבם של ההורים בשמעם את ילדיהם מתחילים לפטפט אף הברות קטועות. משנה עונג הם מתענגים כשהילדים עולים עוד דרגא, וכבר יודעים לחבר את ההברות, עד כדי מלה שלמה "אבא", "אמא". ותענוגם גובר כששכלם של הילדים ממשיך להתפתח והריהם מבינים כבר את צורת האותיות וקוראים "אלף-בית" וכהנה וכהנה אלפי אלפים וריבוא רבבות מדרגות זו אחר זו לאדם מדי עלייתו בסולם ההתפתחות לאט לאט, עד היותו לאיש גדול וחכם. כל התפתחות קטנה תגרום שמחה חדשה.

אולם מכיוון שההרגל שולט בכל ומתיש תמיד את כוח הרגשת העונג מן ההתפתחות המושגת, על כן ישכח האדם את התענוג והשמחה שבהתפתחות הארוכה שעברה עליו ושכבר נתרגל בה, אילו עמד טעם הרגשת העונג של ההתפתחות התמידית בעינו, ריחו לא נמר וטעמו לא פג ע"י ההרגל, כי אז היה האדם מרגיש את טעם כל ההנאות והתענוגות של כל מדרגות ההתפתחות שלו. אך תחיית ההרגשות העמומות הללו באה על-ידי סדר-הברכות שקבעו לנו חז"ל.

מתוך סדרן של ברכות יוצא לנו חידוש ההרגשות מכל מיני ההכרות השונות.

ואולם בכל האמור עוד טרם נגמר מילוי ההנאה ומידת-העונג שאנו מקבלים על-ידי סדר הברכות. עוד רב טוב צפון בו לאדם המתבונן בו ומכוון בו כוונה הוגנת.

יודעים אנו שבנוגע לכל דבר המענג אותנו, אנו רגילים לשים לב בו לא רק אל עצם השגת הדבר, אלא גם אל האופן שהוא מוגש לפנינו. מאכל טוב ומתוק, כשהוא מוגש בידים מגואלות, לא ינעם לנו כמו לחם ומלח המושטים לנו ע"י שר וגדול. ומה גם אם האדם החשוב ביותר יטריח עצמו להלבישנו ולהנעילנו, לרחצנו ולסוככנו, ובכבודו ובעצמו יושיט לנו את כל צרכינו. ומה תגדל ההנאה ומה ירבה העונג, כשאנו מעלים על לבנו בסדר הברכות שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא "אוזר ישראל בגבורה" ו"עוטרו בתפארתו" ומטפל בה כאב בבנו יחידו, נושאו בזרועותיו ומשתדל למלא כל מאווייו. והרי מבלעדי הקב"ה אין לו כוח לאדם. לעשות ולא כלום. ורק הוא, כביכול, מלבישו ומפשיטו, מכניס ומוציא, מאכיל ומשקה את כל אחד ואחד, ומה גדול העונג בידענו ובהרגישנו את כל אלה.

באופן כזה, הכרת המלכתו איננה עול. ומה הקב"ה חפץ להטיל עי האדם, כי אם דרישה של התבוננות והסתכלות בחסדי ה' וטובו, הממלאים את חלל העולם, למען יהנה מידיעת אשרו ויתענג מחסדי ה' הסובבים אותו. ומה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליהנות ולהתענג מטובו וחסדו כל הימים,

והייתה הנאתכם עבודתכם, ותענוגיכם המס שלכם, וההכרה וההרגשה בטוב חסד ה' ברוב עומקם ורוחבם תשלום החסד.