|
רבי יצחק רבינוביץ, ר' איצלה מפוניביז - ראש-הישיבה דרך-הלימוד הליטאית מונחת בניתוח הגיוני של ההלכה ובשאיפה להבין את היסוד ההגיוני של עניין תלמודי. ר' יצחק רבינוביץ הכניס שיטה בלימוד התלמוד, שעשתה את הלימוד מושך ומעניין. הוא לימד את תלמידיו לחשוב ולא רק לזכור. הוא היה מיחידי הסגולה, אשר סללו דרך חדשה בלימוד התלמוד ויצר גם מונחים חדשים לכך. הוא סיפר פעם לתלמידו, שבהיותו בן שבע ולמד אצל ר' בן-ציון מבילסק מסכת כתובות עם כל התוספות" היה מתעמק בקושיות של בעלי התוספות ומשתדל למצוא תירוצים משלו. במוחו הצעיר חדרה ההבנה, כי בענייני סברא אין צריך לסמוך על אחרים. כל אחד חייב להשתדל לחקור כל עניין, כדי לתופסו בשכלו שלו. בשיטה זו דגל כל ימיו וטרח לפתחה, לשכללה ולהפיצה בין תלמידיו המרובים. שני גאונים הוסיפו הרבה להתפתחות דרך-הבנה בלימוד התורה בישיבות: הגאון ר' חיים סולובייציק בוולוזין ורבי יצחק יעקב רבינוביץ בסלובודקה. שני אלה חוללו את המהפכה בדרכי לימוד התורה שבליטא. את כובד-המשקל שמו על התפתחותו השכלית של התלמיד בהבנת העניין הנלמד, שידע לנתחו ולפוררו לפירורים קטנטנים שתצא לפניו הסולת האמיתית. הם שמו את הדגש על איכות-הלימוד ולא על הכמות, בהסבירם שהעיקר הוא להבין ולדעת את אשר לומדים. לדעתם אפשר להיות למדן גדול אעפ"י שלמדו רק מסכת אחת, ולעומת זה להישאר עם-הארץ אחר לימוד כל הש"ס. דעה הייתה מקובלת בימים ההם בישיבות, כי פירושה של המלה "למדן" הוא היות חריף: עניין הבקיאות נדחה לקרן-זוויות, ואלה שתקעו את עצמם בו היו מטרה לחיצי הביטול. בייחוד הייתה שכיחה בתקופה ההיא החריפות צרת האופק, העוסקת בדיוקים ודקדוקים של החומר המילולי שלפניה. היא הייתה בודקת כל מלה מצד עצמה ומצד הרכבתה וסידורה, נאחזת באכין ורקין, אחין וגבין, ומשתדלת להכניס בפנים כוונות מפתיעות ליסוד רופף של איזה יתור לשון או חיסור לשון מסופק. ירידת הבקיאות הגבירה מצדה לעתים קרובות את הרדיפה אחרי אור מתעה של פלפולי-שווא, אחרי התעמלות-מוח נבובה ואחרי "העלאת הפיל בקוף המחט". אצל החריפים מסוג זה הפך התלמוד להיכל תועים, שבו מפוזרות חבילות-חבילות של קושיות וקושיות לקושיות בלי קץ ובלי סוף, והלימוד בתלמוד - למין רקידה על החבל, הליכה בין הטיפין והתגוששות המפליאה את העין. ונמצא גם סוג מיוחד של למדנים, שהיה נוהג להכריז, מי ומי היודע איזו קושיה, יבוא וישאל, כי לכל קושיה וקושיה יש להם חמרים חמרים של תירוצים. . . 8 ר' יצחק רבינוביץ ביסס את הלימוד אך ורק על ההגיון. משום כך העריץ כל כך את הרמב"ם ואמר שבעזרתו נתגלו לו עולמות חדשים בתלמוד. בזמנו היה ר' איצלה המחדש הגדול ביותר בתורה. בתוצאת עבודה רבה והתעמקות הצטברו במוחו אלפי חידושים בש"ס ורמב"ם בשטחים שונים. אין כמעט אף שטח אחד בתורה, שלא חידש בו רבי יצחק יעקב רבינוביץ. תפיסתו הייתה מהירה וידיעתו רחבה, עד שקשה היה לנהל אתו שיחה. הוא עורר התפעלות בביאוריו המצוינים בירושלמי וברמב"ם. חידושיו בירושלמי היו ממין מיוחד ונשאו חותם של מקוריות רבה 9. הודות לגדלותו בתורה של ר' יצחק התעלתה ישיבת סלובודקה לגדלותה המפוארת, ושיעוריו הגאוניים משכו כבחבלי-קסם את המעולים שבבעלי הכשרונות ועילויים של כל שאר הישיבות. מבין תלמידיו יצאו ראשי-ישיבות אנשי-שם, כגון ר' נפתלי טרוד, ראש ישיבה בראדין, ור' ברוך הלוי הורביץ, רב באלקסוט וראש-ישיבה בסלובודקה. את רכושו הרוחני הענקי לא השאיר ר' יצחק רבינוביץ לדורות הבאים, משום שכמעט לא רשם כלום, כי הוא היה עניו בלתי-רגיל. רק אי-אלה מחברים פרסמו את תשובותיו. בשנת תש"ז הופיע בירושלים קובץ קטן של ר' איצלה, שהוציא תלמידו הרב דניאל זקס על מסכת קידושין ומסכת בבא מציעא, וגם ספר "זכר יצחק" שו"ת וביאורים בש"ס ירושלמי, תש"ט. אבל זו הייתה רק טיפה מן הים. תלמידי סלובודקה התאבקו בעפר רגליו של ר' איצלה מפוניביז לא רק בגלל גאונותו, אלא גם מפאת ענוותנותו היתרה, שקרבתהו מאד לתלמידים. הוא התנהג עם כל אחד ואחד מהם כעם חבר טוב ורע קרוב ללבו. הוא כיהן במשרת ריש-מתיבתא בסלובודקה עד שנת תרנ"ד. בהתקבלו אח"כ כראב"ד בעיר גרוזד, לקח אתו חלק מן הבחורים המובחרים ויסד אתם ישיבה בעירו זו, ואחר כך עבר לאניקסט ובסוף לפוניביזש, ושם שבק חיים לכל חי, בגיל 65, הוא מת ממחלת טיפוס-הבהרות, שנדבק בה בלכתו לבקר חולים. ר' דוב צבי הלר, ר' משה מרדכי אפשתיין ור' איסר זלמן מלצר בשנת תרנ"ד מונו כראשי-ישיבה שני הגיסים הגאונים, ר' משה מרדכי אפשתיין ור' איסר זלמן מלצר. שני אלה הגידו את שיעוריהם פעמיים בשבוע, אחד, ביום ב', והשני - ביום ה' בשבוע. ר' איסר זלמן מלצר נולד בעיר מיר בשנת תר"ל. ונפטר בירושלים בשנת תשי"ד. למד בישיבות וולוזין וראדין. בעודנו צעיר לימים הוכר כאחד מגדולי התורה. בסלובודקה נשאר רק שלש שנים. כי בשנת תרנ"ז נענה לבקשת הרידב"ז, אב-בית-דין דסלוצק, ובעזרתו של ה"סבא", אשר שלח אתו כמה מבחירי תלמידיו שבסלבודקה, יסד רבי איסר זלמן מלצר את הישיבה בסלוצק. בשנת תרס"ג נבחר לאב-בית-דין בסלוצק, ובתרפ"ח עלה לארץ-הקודש ונתמנה לראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים. הוא חיבר את ספריו הנודעים לתהילה "אבן האזל" על כל חלקי הרמב"ם. עם נסיעתו של ר' איסר זלמן לסלוצק, נשאר ר' משה מרדכי אפשתיין כראש הישיבה היחידי בסלובודקה. ר' משה מרדכי אפשתיין זצ"ל אב"ד ור"מ דסלובודקה (נולד בתרכ"ו בעיר באקשט ליטא, ונפטר בתרצ"ד בירושלים) למד בישיבות וולוזין וראדין. בעודנו צעיר לימים הוכר כאחד מגדולי התורה ושמו יצא לפניו כאחד הגדולים. כעבור זמן נתמנה, נוסף לכהונת ראש ישיבה, גם כמו"צ בסלובודקה. ובשנת תרע"ב נתמנה לאב"ד בסלובודקה במקום ר' משה דאנישעווסקי זצ"ל. ר' מ. מ. אפשתיין קבל את המשרה הזאת לפי המלצתו ועצתו של ר' נתן צבי למרות שהוא עצמו היה בורח מן הרבנות. ר' משה מרדכי קבל עליו את עול הנהלת הישיבה לא רק מבחינה רוחנית-פנימית, אלא גם למילוי צרכיה הגשמיים. שיעוריו בישיבה קנו לו שם עולמי, כי תלמידו של ר' חיים-הבריסקאי היה וקיבל ממנו את שיטת לימודו, ביסוס על ההגיון. אולם עם כל הטורח הכבד והאחריות המרובה שהיו רובצים על שכמו, עוד מצא לו ר' משה מרדכי אפשתיין עתים להתפנות לכתיבת ספרו הנודע "לבוש מרדכי" על בבא קמא. ולא עוד אלא שהיה משיב תשובות רבות על שאלות בדברי-הלכה שנשאל. ומדי שנה בשנה סיים את הש"ס ומדי חודש בחודשו - כל ששה סדרי משנה, וגם נתן שני שיעורים תמידיים כל שבוע בישיבה. ועל כל אלה, עוד היה מנהל הישיבה גם כלפי חוץ והיה חייב לטפל במישרין בכל העניינים הכספיים הנוגעים לישיבה. אהבתו של ר' משה מרדכי לישיבה עברה כל גבול, ובשום פנים ואופן לא הצליחו להניעו כי יעזוב את הישיבה וע"י כך ייטיב גם את מצבו החומרי. ראשי הקהילה בעיר ביאליסטוק, עיר ואם בישראל, שמו בו את עינם,. רצו להכתירו בכתר הרבנות, שישמש מנהיג עדתם, והציעו לו משכורת הגונה, כדי שיוכל לחיות מתוך הרחבה, דחה את הצעתם בשתי ידים באומרו: |
"כיצד אוכל לעזוב את הישיבה הקדושה בשביל הנאותי הגשמיות? , איככה אוכל לחיות בלעדיה? ".
|
|
אנשי ביאליסטוק לא קיבלו את סירובו כמוגמר והוסיפו להפציר בו ואף שידרו משלחת של שתדלנים להרבנית, שניסו לדבר על לבה בהבטיחם לה דירה מרווחת בת שבעה חדרים עם כל הנוחיות, לא זז ר' משה מרדכי מהחלטתו הנחושה ואמר: |
אף אם יתנו לי כל הון שבעולם, לא אדור אלא במקום תורה. נוח לי להיות עם כל בני הישיבה ולסבול מחסור, מלעזבה לנפשה ולחיות חיי תענוגים של עושר וכבוד.
|
|
על המשך פעליו של רבי משה מרדכי אפשתיין כראש-ישיבת סלובודקה שבארץ-הקודש, נרחיב את הדיבור בפרק "חברון" דלקמן. ר' יצחק בלאזר, ר' איצלה מפטרבורג מלחמה מרה ניהל בפטרבורג עם ה"משכילים", שירדו לחייו. אך הוא ידע להשיב להם מלחמה שערה אלא שעם כל הכבוד והעושר הרב שנחל בפטרבורג, שהייתה העשירה שבקהילות ישראל ברוסיה ושלמה לו משכורת גדולה והענקות מרובות, לא מצא ר' יצחק שם סיפוק ברבנות, כי לא מצא שם את הסביבה הרוחנית הראויה לו. ענייני הציבור הרבים הפריעו לו מתלמודו. גם לא סבל את הכבוד וההתנשאות, מנימוקים מוסריים, ואחרי ששרת בפטרבורג כשש עשרה שנה, התפטר מכהונתו. הוא התיישב בעיר קובנה, קנה בית גדול במחיר עשרים וחמשה אלף רובל, חסכונותיו מרבנותו בפטרבורג, והתפרנס מהכנסת שכר הדירות. באין לו דאגות פרנסה וטרדות ציבוריות, יכול היה להתמסר לגמרי לתורה וליראה, הוא התמנה בשנת תר"מ למנהל כולל האברכים בקובנה. כמו כן תמך תמיכה כספית בישיבה סלובודקה והרצה בה שיעור תורה ומוסר. כאשר נוסדה הקרן הידועה של הנדיב עובדיה לחמן, (שעליו כתבנו בראשית דברנו) ושבעזרתה הוקמו והוחזקו ישיבות וכוללים רבים ומפעלים שונים, מינו את רבי יצחק בלאזר לעמוד בראשה. גם האחוזה שנקנתה בכספי מר לחמן, שהכנסותיה היו מוקדשות להחזקת תורה, עמדה תחת פיקוחה בכל העניינים האלה עזר שלא על מנת לקבל פרס. כדי להוכיח עד כמה הגיעה זהירותו לבלי ליהנות במאומה מהמוסדות שטיפל בהם, כדאי לציין עובדה אחת. בשעת ישיבת הנהלת הכולל, היו רגילים לכבד את הנאספים בסיגריות על חשבון קופת הכולל. ר' יצחק בלאזר לא נטל אף פעם מן הסיגריות הללו. מלבד פעולותיו למען הכולל, התמסר בכל לבו לעבודת ה' ולהשתלמות עצמו. בראותו את המניע העיקרי של האדם - ביראה, הטביע בנפשו יראת אלוקים מופלגת. כל הוויתו הפיקה יראה ופחד. את פחדו מעבירה אין לשער. היה מטיל עליו חומרות רבות ומלא תמיד חששות וחשדות בעצמה סיסמת חייו הייתה - לימוד המוסר. הוא היה מקדיש שעתיים ביום ללימוד המוסר, בהתבודדות ובהתפעלות, שעה אחת בבוקר ושעה אחת בערב. בעיקר, התגלתה עבודתו ביראה בחודש אלול ובימים הנוראים. בימים אלו קבע לו סדר חיים אחר. הוא היה נוהג מר"ח אלול עד למחרת יום-הכיפורים לעזוב את ביתו ולהתבודד במקומות מיוחדים: במעון הקיץ שלו, או בבית-המדרש שבסלובודקה. במשך ימי ההתבודדות היה פורש מכל ענייני העולם, אינו מדבר דברי חולין ועוסק רק בענייני תורה ומוסר. תלמידי סלובודקה היו באים למקום התבודדותו בזמנים קבועים, והוא היה מרצה לפניהם שיחות-מוסר ודברי התעוררות. בימים אלה היה מתעטף ביראה וקדושה, וחרדת אלוקים הייתה נופלת עליו. יש שהיו מוצאים אותו כשהוא רועד ממש מאימת הדין. רוב זמנו היה מבלה בלימוד המוסר. תפילתו בזמן זה הייתה שזעזעת. הוא היה משתפך בבכיה חרישית וכל השומע היה נרעד. גם שיחותיו המוסריות באותו חודש היו נלהבות יותר. בימי התבודדותו בסלובודקה היה מטיף את שיחותיו בישיבות שהייתה מתמלאה בחודשי אלול גם מרבני הסביבה ומתלמידים לשעבר. אך כשהגיעו ימי חג הסוכות, היה ר' יצחק בלאזר נהפך פתאום לאיש אחר ומתמלא רוח של שמחה, בני-הישיבה והכוללים היו מקיימים בו הקבלת פני הרב ברגל באחד מלילי שמחת בית-השואבה, והיו מבלים אצלו בתהילות ותשבחות ובשירה עד אור הבוקר. הוא היה מבדח את הקהל בדברי חרוזים בלוית הניגון המיוחד להם, ומביע בהם רעיונות התעוררות מענייני דיומא ודברי בדיחה משולבים בקורת נאה על הרבנים והתלמידים המשתתפים. לשיא פסגת השמחה היה מגיע ב"שמחת תורה'. הוא היה מפזז כל היום ולהתלהבותו לא היה גבול. וגם בהתנהגותו בפורים הפליא. דעתו הייתה שיש חובה בפורים להתבסם ממש והיה שותה בפורים בלי שיעור, והיה עובר את רחובות העיר קובנה כשהוא מפזז ומכרכר ושר שירים שונים 10. מידותיו והתנהגותו השפיעו השפעה רבה על תלמידי ישיבת סלובודקה, ואישיותו הייתה מעורבת במידה רבה במחלוקת שפרצה בין המוסרנים ומתנגדיהם. המחלוקת בין המוסרנים ומתנגדיהם ר' צבי רבינוביץ בנו של ר' יצחק אלחנן, שישב באותו זמן על כסא הרבנות בקובנה במקום אביו, שנימנה על מתנגדי המוסר, קרא לאסיפה בביתו והזמין את ר' יצחק בלאזר לתת בירור על החיכוכים בישיבה בעניין לימוד המוסר. באסיפה זו נשמעו תלונות והאשמות רבות על חשבונם של המוסריים בכלל ועל הנהלת הישיבה בפרט. רבי יצחק בלאזר ישב כל הזמן והקשיב במנוחה לכל דברי הקטגוריה מבלי להגיד כלום. כשהגיע תורו להיטיב על דברי האשמה, קם ממקומו, אמר "לילה טוב" והלך. הוא ראה שאין תועלת בויכוחים, כי יש לנאספים הנחות קדומות ביחס למוסר, וכל דיבוריו לא ישנו את דעותיהם במאומה, ומצא את השתיקה לאמצעי הטוב ביותר. וכדי למנוע מחלוקת, עזבה ישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, למחרת האסיפה הזאת, את בית המדרש הישן, מקום אכסונה במשך כל השנים, ועברה ביחד עם תלמידיה הנאמנים לשיטת המוסר, לבית המדרש של הקצבים, ובמקומה, בבית המדרש הישן, הוקמה על-ידי מתנגדי המוסר ישיבה אחרת בשם "כנסת בית יצחק". התשובה היחידה שנתן ר' יצחק בלאזר בכל המחלוקת הזאת, הייתה "מודעה קטנה" שפרסם ב"המליץ" של אותה שנה, שנת תרנ"ז, ובה אמר: |
"לבקשת רבים ושלמים מאתנו לברר וללבן מעט דעתנו ע"ד התעוררות הרבנים על אודות המוסר והוגיו, ישיבת סלובודקה ותלמידיה, כי בקרוב תודפס במכתבי העתים דעת רבני וגאוני זמנה המחזיקים והמחזקים לימוד המוסר ושיטתו, ובאשר לבירור מהותו של המוסר - הוציא נוציא בקרוב ספר מיוחד".
|
|
הוא קיים את הבטחתו, באותה שנה יצא כרוז מטעם הרבה גדולי תורה שבאותו דור, בשם "למען האמת", לזכותם של בעלי המוסר ושיטתם (ב"המליץ", גיליון ק"ד, תרנ"ז) ובשנת תר"ס הוציא ר' יצחק בלאזר את ספרו "אור ישראל" להעמיד את העולם על טיבה של שיטת המוסר. מאז לא הוסיף קחת חבל בויכוח. מידת השתקנות הייתה אחת המידות המצוינות שלו. פעם נקראו ה"סבא", ר' נתן צבי פינקל, ורבי יצחק בלאזר לאסיפת רבנים, כדי להשיב על שאלות שונות בקשר עם המחלוקת על המוסריים. באסיפה באו לידי שיחה בדברי תורה, שכל הרבנים לקחו בה חלק וכל אחד חיוה את דעתו, פרט לר' יצחק בלאזר שלא פצה את פיו כל הזמן. ה"סבא" הצטער מאד על זה, כי אם יתקבל הרושם שר' יצחק איננו מגדולי התורה - לא תהיה לו ההשפעה האוטוריטטיבית הדרושה בעניין המחלוקת. כשעזבו את האסיפה שאל אותו ה"סבא" לסיבת שתיקתו. ר' יצחק בלאזר תמה מאד ואמר: |
"וכי חתן אנוכי, שעלי להראות את חכמתי".
|
|
בימי המחלוקת קרה מקרה-נבלה ממש, ששני בני-בלייעל זרקו כמה ספרי-מוסר לבית-הכסא. מעשה זה שגרם לחילול-השם ולביזוי שמות הקדושים, עורר התרגזות עצומה, בציבור. הוציאו את השמות מבית-הכסא וקברום. פעולה זו הוכיחה כי הקדיחו את התבשיל, ואש המחלוקת החלה לשקוע. תקציבה של הישיבה ופרנסת תלמידיה רק מספר קטן של צעירים רכים בשנים היו בני אמידים. הרוב הגדול והמכריע קיבל תמיכה מקופת הישיבה בסך שנים - חמשה רובלים, לערך, לחודש. סכום התמיכה היה נקצב לפי גדלו של החניך בתורה ומתוך התחשבות עם גילו ואישיותו. בחורי-הישיבה הצעירים יותר היו אוכלים "ימים", יום יום אצל בעלת-בית אחרת, והמבוגרים יותר גרו בדירות פרטיות, ובעלת-הבית הייתה גם מאכילה אותם, בהקפה, כי בקופת- הישיבות לא היה מונח כסף בשפע, שאפשר יהא לשלם את הקצבה הקבועה ללומדים. ראש-הישיבה היה קוצב תמיכה מסוימת לחניך כשנתקבל לישיבה. על חשבונה של תמיכה זו הייתה בעלת-הבית של החניך מקיפה לו גם שכר-דירה וגם צרכי אוכל. ההקפה נמשכה זמן שלם. בסופו של הזמן היה בחור-הישיבה מקבל פתקא מהנהלת הישיבה, שבה נרשם סכום הכסף שהישיבה חייבת לו. פתקא זו היה מוסר לבעלת-הבית כתשלום חובו. תמיכת הישיבה לא הספיקה אפילו בצמצום. הבחורים "הגדולים" היו משיגים תלמידים בשכר מסוים. ה"מאושרים" האלה התפרנסו "ברווח". שאר התלמידים, או שהיו מקבלים תמיכות-כסף קטנות מאת הוריהם, כדי לאזן את "תקציבם", או שהיו לווים קצת כסף מקופת ההלוואה שבישיבה. תלמיד שלא זכה לא לזה ולא לזה היה מוכרח להעמיד את מספר סעודותיו ליום על אחת או שתים לכל היותר. ה"סבא", שהקים את ישיבת סלובודקה ודאג לתקציבה, ביטל שיטה זו של פרנסת התלמידים, באשר השאירה טעם לפגם בהדגשות בחורי הישיבה, שראו עצמם מושפלים עת קיבלו את ארוחותיהם אצל בעלי-הבתים ובמגורם בחדרי לינה בלתי-מתאימים. ה"סבא" סידר שכל תלמיד יקבל מדי שבוע בשבוע סכום של 3-2 רובלים, מלבד הלחם הנקבץ על-ידי בעלי בתים מתנדבים ונחלק אחרי כן על-ידי הרב יצחק מלצר (או כפי שכיסהו: ר' יצחק המחלק, על שם עבודת החלוקה, בה עסק). על-ידי כך ביטל ה"סבא" את המנהג של אכילת "ימים" אצל בעלי-הבתים. ולא זה בלבד, אלא שהודות לשיטתו החדשה לא היו עוד התלמידים תלויים בבעלי-הבתים, אלא נהפכה הקערה על פיה. בעלי-בתים נעשו תלויים בתלמידים, כיון שהרוויחו על ידם ממכירת צרכי-מכולת ומהשכרת חדרים. המהפכה הדראסטית הזאת במערכת חייהם הגשמיים של התלמידים גרמה להרמת קרן התורה, ובכל שכבות העם נוצר יחס של כבוד ודרך-ארץ לתורה וללומדיה. התואר "בחור עני" (אורעם בחור), שבו היו רגילים להשתמש לגבי בחור-ישיבה נעלם לאט לאט ואת מקומו תפס התואר המכובד "איש-ישיבה". כן הקדישו תשומת-לב מיוחדת בסלובודקה לצורת לבושם של תלמידי-הישיבה, והקפידו על ה"איצטלא של תלמידי חכמים" שתהא שלימה, ולכן סיפקה ההנהלה לתלמידים את האמצעים הדרושים שיהיו מלובשים נאה ושלא יימצא רבב על בגדיהם, כדי שעצם הופעתו החיצונית של בן-ישיבה תגרום להגדלת כבוד התורה ונושאיה. בן-ישיבה סלובודקאי קיבל על-ידי כך צביון חיצוני מיוחד, עד כדי כך שממבט ראשון אפשר היה לקבוע, לפי הופעתו וצורתו החיצונית, את זהותו. מפאת פרסומה הרב, זרמו לישיבת סלובודקה תלמידים רבים מכל קצווי ארץ, מאירופה ואף מאמריקה. ועם ריבוי התלמידים גדלו גם הוצאות הישיבה, והתמיכה החודשית הקבועה מאת הנדיב לחמן ומקרנו לא הספיקה עוד לקיים את הישיבה ולכסות את תקציבה. ה"סבא" היה יאלץ לשלח שדרי"ם, כמנהג שאר הישיבות, וכתוצאה מכך נוצר קשר תמידי עם העולם הרחב. בתקופת המחלוקת בין המוסרנים ומתנגדיהם נסתתמו גם מקורות ההכנסה של הישיבה, וקיומה הועמד בסכנה. באופן מפתיע קיבל אז ה"סבא" שלוש מאות רובל, סכום הגון באותן השנים, שהציל את המוסד. הכסף הזה נשלח בעילום שם. אחרי כן נודע ל"סבא" כי את הכסף שלח ה"חפץ חיים". שהבין את חשיבותה של הישיבה והעריך את- מפעלו של ר' נתן צבי פינקל. דאגת ה"סבא" למוסדות-תורה אחרים ה"סבא" עמד בקשרי-מכתבים תמידיים עם הרבנים של המקומות הללו, וגם שלח אליהם כמה מבחורי ישיבת סלובודקה. בהשפעתם הישירה של הללו, נוספו אליהם במרוצת הזמן עוד תלמידים רבים מערי-השדה הסמוכות. בהתבסס הישיבות דהתם באופן המניח את הדעת, חזרו תלמידי סלובודקה למקור יניקתם הרוחנית, לסלובודקה, וגם הביאו אתם תלמידים חדשים שלפי ראות עיניהם התאימו לפי כשרונותיהם וידיעותיהם לישיבה המרכזית. הנה כי כן נוצר קשר רוחני תמידי בין ישיבות סלובודקה לשאר הישיבות. השפעתו הרוחנית של ה"סבא" הייתה אמנם מורגשת גם בישיבות ההן והוא טרח למצוא לכל ישיבה את מנהלה וראשי-המתיבתא הראויים לה, כדי להגדיל בהם תורה ולהאדירה. בהשתדלותו נתמנה ר' נפתלי טרופ כראש-מתיבתא בישיבת ה"חפץ חיים" בראדין. עניין מיוחד גילה בישיבת מיר. וכאשר בנו של ה"סבא", ר' אליעזר יהודה פינקל, נשא לאישה את בתו של ר' אליהו ברוך קאמאי, אב"ד וריש-מתיבתא במיר, נתמנה ר' אליעזר יהודה לראש-ישיבה שני ובנו של ה"סבא' הכניס אליה את שיטת סלובודקה. ולא אמר בזה די, אלא שלח מסלובודקה מספר בחורי ישיבה, וכן העביר למיר את ר' זלמן דולינסקי, המכוונה ר' זלמן ראדינר, לכהן בה בתור מנהל מוסרי. הודות לתגבורת מוסרית זו חל שינוי אדיר במצב חינוכה והשפעתה הרוחנית של ישיבת מיר. ישיבת סלובודקה עורכת "גלות" בקרמנצ'וג בניין הישיבה בסלובודקה נשאר שומם וריק, וקול התורה לא נשמע בה עוד. בינתיים נכבשה קובנה וסביבותיה על-ידי החיילות הגרמנים. לראש-העיר קובנה וסלבודקה נתמנה ע"י שלטון-הכיבוש הגרמני אדם אחד בשם האזה. הוא היה תושב מקומי, שעד לקבלת המשרה הזאת לא התערב בפוליטיקה. הוא ריצף ותיקן רחובות רבים בסלובודקה; שעד כה היו מוזנחים ומלוכלכים, ובהיתקלו בבניין-הישיבה הגדול, חקר ודרש לבעלות הבניין והתעניין לדעת מדוע משאירים אותו ריק מבלי לנצלו למטרה כלשהי. הסבירו לו יהודי המקום שזהו בית-ספר גבוה לרבנים, אלא שבגלל גזירותיהם של הרוסים, נאלצו התלמידים לנדוד למקומות מרוחקים ברוסיה ועל כן עומד לעת עתה הבניין ריק מתושביה. ראש-העיר הצהיר, כי יקבל את הבניין לידיו, באשר יש לו תכנית מה לעשות בו, אלא הוסיף לשאול אם יש רב בעיר, והביאוהו את הרב ר' ניסן יבלונסקי. הרב אמר לו כי בדעתו לפתוח את הישיבה. מחדש, אלא שרוב התלמידים מתגוררים עתה בווילנא ובשאר הערים הסמוכות, ונבצר מהם לבוא לסלובודקה בעטיו של האיסור הממשלתי לעבור מעיר לעיר בלי רשיון מיוחד מטעם המושל הצבאי. ראש-העיר האזה השיב כי הוא ידאג לסדר את העניין וישיג בשביל בחורי-הישיבה את הרשיונות לחזור לתלמודם. ובשנת תרע"ו, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, נפתחו שערי הישיבה מחדש ע"י ר' ברוך הלוי הורביץ, אב"ד דאלקסוט, והרב ר' ניסן יבלונסקי. כמנהל רוחני נתקבל ר' ירוחם לייבוביץ, שמילא כעבור זמן ידוע אותו תפקיד בישיבת מיר. ביום פתיחת הישיבה מחדש לבשו יהודי העיר חג, ושמחה השתררה בין האוכלוסייה היהודית. בחגיגת הפתיחה השתתפו גם ארגוני-סעד ראשונים, שהושיטו יד להקמתה מחדש. והיוזמים העיקריים היו הרבנים ד"ר קרליבך וד"ר ראזנער. מאמר גדול פורסם אז גם בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט", ובו העריכו את חשיבות פתיחת שעריו של בית-הספר הגבוה לרבנים. בשנת תרפ"א, בחודש אלול, חזרה ישיבת-סלובודקה המקורית מגלות רוסיה והתאחדה עם החדשה, אשר הוקמה בימי שלטון-הכיבוש הגרמני. הואיל והרב ר' ניסן יבלונסקי הגר לארצות הברית ונתקבל כראש ישיבה ב"בית המדרש לתורה" בשיקאגו, ורבי ירוחם לייבוביץ נתמנה למשגיח רוחני בישיבת פוניביז, הוזמן לר"מ בישיבת סלאבודקה ר' ברוך הלוי הורביץ. הוא נולד בשנת תרל"ב בעיר פוניביז ולמד בישיבת סלובודקה. הוא היה תלמידו המובהק של ר' יצחק יעקב רבינוביץ, ר' איצלה מפוניביז, כאשר זה כיהן כראש-הישיבה. ר' ברוך הלוי נכנס בקשרי-משפחה עם הגביר ר' שרגא פייבל פראנק, שהיה חותנם של ר' משה מרדכי אפשתיין ור' איסר זלמן מלצר. הוא נתקבל לרב בעירה אלקסוט, אף היא פרוור בקובנה. כעבור זמן מה עבר להרצות בישיבת ר' צבי הירש לוויתן בסלובודקה. שיטת למודו הצטיינה בעמקות ובהבנה בהירה כדרך רבו הגאון ר' איצלה. ר' ברוך הלוי הורביץ היה גם עסקן ציבורי מפורסם ונבחר לנשיא אגודת הרבנים בליטא. תקופת השגשוג של הישיבה קביעת מקום נפרד לצעירים הקלה על קליטתם ולימודיהם. לשם זה קבע ה"סבא" שלש מחלקות ליוצאי הישיבה הקטנה תחת הנהלת בנו ר' משה פינקל, וקיימו את השיעורים בבית-המדרש של הקצבים. ישיבת הצעירים נקראה בשם "אור ישראל" ושמשה כעין סניף מקביל לישיבה הגדולה. ואחרי גמר התלמידים את שלוש המחלקות של ישיבת "אור ישראל", הועברו לישיבת "כנסת ישראל". סדרי הלימוד והמוסר היו דומים בשני המוסדות הללו, אלא שלכל מוסד ומוסד היה מנהל רוחני אחר וראשי-מתיבתא אחרים. ראשי הישיבות היו ר' יצחק אייזיק הירשוביץ, שכיהן אחרי כן כרב בווירזבולובה; ר' מרדכי דזיקאנסקי; ר' יחזקאל ברנשטיין, מחבר ספר "דברי יחזקאל", שנהרג על קדוש השם; ר' יוסף פארבר, כעת ראש ישיבה בהיכל-התלמוד בתל-אביב; ר' יצחק ברוכזון - מנהל רוחני, עתה המנהל הרוחני של ישיבת לומזה בפתח-תקווה. אף תקציבה המלא קיבלה ישיבת "אור ישראל" מקופת "כנסת ישראל". בשובם מקרמנצ'וג לסלובודקה, בשנת תרפ"א, חידש ה"סבא" את "כולל האברכים" בסלובודקה, שהיה קיים לפני פרוץ המלחמה, כדי שיתמסרו אך ורק ללימוד ולהשתלמות ויהיו לאור עמנו לדור הבא. לשם כך בחר בעשרים אברכים מבחירי הישיבה, מצוינים בתורה ויראה, ויסד אתם את הכולל הנקרא "כולל בית ישראל". הוא סיפק את צורכיהם להם ובני-משפחותיהם ברחבות ובכבוד, כדי שיוכלו לשבת על מעייני התורה מתוך הרחבה ויישוב-הדעת. את הנהלת הכולל מסר ה"סבא" בידי חתנו ר' יצחק אייזיק שר. כעבור זמן-מה פתח גם רבה של קובנה בעירו, ר' אברהם דובר שפירא, את הכולל בעירו. בקרב הימים התאחדו שני הכוללים תחת הנהלתו של הרב שפירא וסגנו ר' יצחק אייזיק שר. ר' יצחק אייזיק שר, ראש-מתיבתא וראש-ישיבה לפי דעתו של ר' יצחק אייזיק שר, אין זה נכון להשתמש במונחים כאלה כלפי בני-תורה. כל הלומד תורה - אמר - בן-מלך הוא. ואיככה זה יתכן, שבן-מלך יהא עני ואביון? הוא לא יכול היה לשאת שבחורי-ישיבה מסתכלים על עצמם כעניים ואביונים, שבורים ורצוצים בנפשם. לכן השתדל בכל כוחותיו להשיג בשביל בן-הישיבה את כל צרכיו ולמלא את כל מחסוריו, כראוי לבני-תורה. בשעת ביקוריו בארצות-הברית לטובת ישיבת סלובודקה, הדגיש תמיד בדרשותיו אותו עקרון באומרו, שבני הישיבה הם כולם בחורים עשירים לבושים היטב ויש להם די למילוי כל צורכיהם, אלא שהוא מבקש את הציבור היהודי להרים את תרומותיו בשביל הישיבה, כדי שיהיה גם ליהודים סתם חלק בתורתם. ר' יצחק אייזיק שר עלה לא"י בשנת תש"א ויסד בבני-ברק ישיבת סלובודקה הקיימת עד היום, ראש הישיבה כעת הוא חתנו הרב ר' מרדכי שולמן. |
| המשך המאמר |
|---|
