|
המנהל הרוחני ר' אברהם גרודזנסקי בני-הישיבה המבוגרים ממנו היו כולם מלאי התפעלות משכלו הבהיר, מטהרת מידותיו ומעדינות נפשו. כולם כאחד הביעו את הערצתם הכינה לבחור הצעיר הזה והחשיבוהו למרות גילו הרך לאיש רום-המעלה וכזקן שקנה חכמה. נפשו של ה"סבא" הייתה קשורה בנפשו. החי ראה ב"סבא" ספר מוסר חי והשתדל להימצא תמיד בדי אמותיו, כדי ללמוד ממנו על כל צעד ושעל. ללימוד המוסר הקדיש הרבה מזמנו וממרצו וחידש, שיפר והרחיב את מסגרת המוסר, והטביע עליה את חותמו המיוחד. את שיטת מוסרו בנה ר' אברהם גרודזנסקי על יסודות ההלכה, וזה היה חידושו העיקרי בשיטת סלובודקה. כל שאיפתו הייתה למצוא נקודות-אחיזה ממשיות לרעיונות המוסר בהלכה המעשית. כל שיחה מוסרית שלו הייתה שלובה ודבקה בהלכה, ממנה לא זע ולא התרחק אף כמלוא נימא. שיטתו הייתה שקשר בל ינתק מקשר את ההלכה עם האגדה, ואין להפריד ביניהן בכל אופן. את השקפתו זו ביטא באמרתו הידועה, כי המהרש"א לא היה צריך להפריד בין חלק ההלכה והאגדה שבתורה, באשר הן הנן חטיבה אחת בלתי-נפרדת. הוא היה עדין-נפש וניהל את שיחותיו המוסריות בפני חבר תלמידיו בצורה שכזו, שלא הוכיח את שומעיו על העבירות שהם עוברים, או על קלקול המידות, אלא העלה את ערכם בעיני עצמם, עד שהם עצמם נרתעו מפני סטייה קלה שבקלות ממידות-המוסר הנשגבות. הוא תאר בפניהם את האדם, שהוא שיא הבריאה בגדלותו ומוכשר להגיע לשמי-מרומים ולהעלות את הבריאה אתו יחד. ואם זהו האדם וזוהי מהותו הנשגבה, הייתכן שלא יקפיד על מידותיו? הייתכן שייגרר אחרי עבירות קטנות או גדולות, שהנאתן היא בת-חילוף? ר' אברהם היה מומחה רב במקצוע הפסיכולוגיה והכיר את כוחות-הנפש של תלמידיו הכרה חודרת ומעמיקה. על כן היה מוכשר להטיף לכל תלמיד דברי מוסר המתאימים לו במיוחד, ובשיחותיו, הן עם היחידים והן עם כלל תלמידיו, נזהר לבלי לפגוע ביציבותם הנפשית של התלמידים ולבלי לערער את ביטחונם העצמי. הוא השתמש תמיד בלשון נקיה ועדינה ותמיד הדגיש את הצד החיובי שבכל דבר, הראה על האורות וציין את הנחת הנגרמת לאדם עצמו אם הוא משתמש בתכונות הטובות והחיוביות הצפונות בנפשה מעולם לא ניסה לשכנע את תלמידיו על-ידי הבלטת הצדדים השליליים שבהתנהגותם, גם במקרה שמצא כי היא אינה מושלמת. ביתו המה תמיד כבכוורת דבורים מתלמידי-ישיבה ורבנים או בעלי בתים סתם, אשר פנו אליו כאל רופא מומחה לנפש האדם. והוא, בעינו הפקוחה ובכשרון התמצאותו המהירה, השכיל תמיד לייעץ, להדריך ולעודד, בהתעמקו בכל עניין כאילו הצרה, צרתו שלו היא, וכן שמח בשמחת זולתו, כאילו שמחתו שלו היא. החל משנת תרפ"ו, עם צאת ה"סבא" ר' נתן צבי פינקל לארץ-ישראל, נשאר ר' אברהם גרודזנסקי המנהל הרוחני היחידי של ישיבת סלובודקה. |
|
יסוד הישיבה בחברון |
"והיה זה באותם הימים המזהירים של שיבת ציון, ימי עידוד ותקווה, ימי התעוררות והתכוננות של עלית-העם אל ארצו, ארץ הקודש, ושם בבית-המדרש בסלובודקה, בהיכלי הישיבה, התרכזו אז מבחר כוחות רוחניים, אוצר נפלא של חיים נשגבים ונאצלים. וצימאון זה לא"י חרת בלבותיהם את האותיות הנפלאות: עליה! ואז, בימים ההם, עבר רוח קודש, רוח נעלה בין כתלי הישיבה. אל השאיפה הנשגבה לחיי-עליה, אשר שררה בישיבה, נצטרפה עוד שאיפה כבירה ועזה, נתעוררה האהבה הנפלאה והקדושה לארץ-אבות. השתרש והתפתח הרעיון הנאצל של עליה לארץ-הקודים ולחונן עפרה.
|
"ויקומו גיבורי-הרוח, מלאים מרץ ושאיפה קדושה, וייקחו תלמודם בידם, ויצאו לעלות ארצה ישראל, ויעזבו מקום-מולדת, ויעזבו הורים ומשפחה. ושם בדרום הארץ, בחברון עיר-האבות, תקעו יתדם ויאזרו חיל גיבורי הרוח והתורה. ונהדר היה המראה בעמק חברון - מקום שם משכן ה' חנה, היכל הישיבה נשקף. ונפלא היה בימים ולילות-פלאים, עת עברו ברחובות חברון, ומכל עברים, מעמק והר, קולות נעימים ישמעו, קולות הוגי אמרי שפר.
|
"והנה חדשה! למרחקים הגיע ההד והבשורה של קול התורה האדיר, אשר יינשא מעמק חברון וזרם של כוחות חדשים מאמריקה החל לזרום. ורצונם אדיר להיספח לנחלת ה'. ובימים מספר לבואם, וראינו עולים הם בצעדי ענק במעלות-הקודש לחיי עליה הנהדרים של הישיבה".
|
|
דעה זו אישר גם ר' משה חברוני, ראש ישיבת חברון, אשר שמעה מפי חותנו ר' משה מרדכי אפשתיין. |
"אחרי הצהרת בלפור - מסר ר' משה חברוני - החלו, כידוע, יהודים מארצות-הגולה לעלות לארץ-ישראל, וארץ הקודש החלה להבנות ולהתפתח. אז הייתה דעתו של ר' משה מרדכי אפשתיין שאם בונים את בניינה הגשמי של ארץ-הקודש, מן ההכרח לבנותה גם ברוחניות, שהיא היא היסוד העיקרי לארץ הקדושה. ומטעם זה יסד את הישיבה בחברון, מקומם של האבות הקדושים.
|
|
והייתה גם סיבה שניה להחלטה להעביר את הישיבה לארץ-ישראל. כי עד שנת תרפ"ד שיחררה הממשלה הליטאית את בני-הישיבה מן השירות הצבאי. אולם באותה שנה התנו שלטונות ליטא תנאי, שבחורי-הישיבה יהיו משוחררים מחובת הצבא רק אם יקבלו גם השכלה כללית בגדר סיום בית- ספר עממי כללי. אולם אם לא יקבלו השכלה כללית, יהיו פטורים אך ורק עד שנת העשרים ושש לחייהם, ואח"כ יצטרכו להתייצב לשירות, אלא אם כן יקבלו משרה של רב, ה"סבא" ור' משה מרדכי פסקו שמוטב כי הבחורים יתגייסו לצבא, מאשר לקבל את דרישת השלטונות להכניס לימודים כלליים בישיבה, כי אז מאבדת הישיבה את צביונה כליל. כתוצאה מחוות דעתם זו התגייסו כמה בחורי ישיבה לשירות הצבאי. אולם המנהלים הסתכלו על העתיד בעיניים פקוחות והבינו כי לא לאורך ימים יסתפקו הליטאים בחוק-צבאי זה, ובמרוצת-הימים ירחיבוהו ויטילו חובת השירות הצבאי על כל לומד-תורה בישיבה גם בלי תנאים כל שהם. מצב זה החיש את החלטתם להעביר את הישיבה לארץ-ישראל. ראש-הישיבה ר' משה מרדכי אפשתיין שהה בחברון עד קיץ תרפ"ה ואחרי-כן חזר לסלובודקה לרגלי סידורים שונים. אך גם בסלובודקה נשאר רק מספר-חדשים, כיון שמצבו החומרי של המוסד אילץ אותו להרחיק נדוד ולצאת פעם נוספת לארצות-הברית, כדי להשיג את האמצעים הכספיים הדרושים לקיום שתי הישיבות. בראש-הישיבה בחברון עמד ה"סבא" בעצמו. המוניטין שיצאו לישיבה משכו אליה תלמידים רבים מן העולם כולו, ועשרות מהם מאמריקה. ובזמן קצר הגיע מספר התלמידים בחברון ל-160. בימי שהותו בארץ-ישראל רכש ה"סבא" את לבבות אנשים רבים מכל החוגים והשדרות באישיותו, ורבים באו לשמוע את שיחותיו המוסריות. אך כעבור זמן-מה תקפתו מחלה ולפי פקודת הרופאים, שאסרו עליו לגור באווירה הצונן של חברון, נאלץ לעזוב את העיר ולבוא להשתקע בתל-אביב. הנהלת הישיבה נמסרה בימים ההם לידי ר' יחזקאל סרנא, חתנו של ר' משה מרדכי אפשתיין, וכן לידי ר' יהודה לייב חסמן, שהיה לפנים אב"ד בשצוצין, והשתקע בארץ. את ימי שהותו בתל-אביב ניצל ה"סבא" לארגון תלמידיו לשעבר והציע להם לייסד בתל-אביב "כולל" לאברכים מצוינים גדולי-תורה, כדוגמת הכולל אשר יסד בסלובודקה. באותה שנה קרה ל"סבא" אסון נורא, בנו, ר' משה פינקל, אשר נסע עם קבוצת התלמידים הראשונה מסלובודקה לארץ-ישראל, נפטר בדמי-ימיו, בהיותו בן ארבעים ושתים, בחול-המועד סוכות תרפ"ו. ה"סבא" שכבר היה אז חולה אנוש, התאבל מאד על מות בנו יקירו, שהיה ריש-מתיבתא בסלובודקה והצטיין כבעל מוסר מובהק. כשהלך ה"סבא" אחרי ארון בנו, הלך לצדו רופאו הד"ר בורשטין. הרופא בדק את דופקו ואמר לו שאסור לו לבכות יותר מעשרה רגעים, פן תחול הרעה במצב-בריאותו. ה"סבא" השתפך בבכי מר לעשרה רגעים ואחר-כך הפסיק את בכייתו, עד כדי כך ידע לשלוט על מידותיו ולכבוש את יצרו. בתל-אביב שהה ה"סבא" עד אלול תרפ"ז, וכאשר נדמה היה לו כי הוקל לו, חזר לישיבה בחברון. ובימים הנוראים של אותה שנה עוד שח את שיחותיו כרגיל לפני בני-הישיבה והאורחים המרובים, אשר הגיעו לימי אלול לחברון. ביום שלפני ערב יום-הכיפורים הוכנס לישיבה ספר-תורה חדש, שנכתב לזכר בנו ר' משה פינקל ז"ל, וה"סבא" עוד ניהל בהזדמנות זו שיחה. זו הייתה שיחתו האחרונה. אחרי חג-הסוכות הורע מצב בריאותו והועבר לירושלים. ארבעה חדשים רצופים היה צמוד אל ערש דווי, בחדש מחלתו הרעישו תלמידיו בכל קצווי-תבל עולמות, ועשו מאמצים כדי להציל את רבם היקר. תלמידיו שבארצות-הברית הביאו מאמריקה פרופסור בעל שם עולמי למיטת החולה. בכל ישיבות ליטא ופולין התפללו בלי הרף לשלומו וקבעו תענית כדי לעורר רחמי-שמים עליו. חכמי ירושלים וגדוליה עשו ימים כלילות ליד "הכותל המערבי" והרבו בתחינות שתבוא לו רפואה שלמה. אולם בכ"ט בשבט תרפ"ז נצחו אראלים את מצוקים, וה"סבא" שבק חיים לכל חי. כבוד רב חלקו לו במותו. מכל רחבות הארץ באו להשתתף בהלוויתו. מטעם הבד"צ הכריזו על הפסקת המלאכה בעיר. גדולי הארץ הספידוהו בקינות קורעות את הלב, ירושלים התאבלה ורבבות ליווהו לבית-עולמו. בשנת תרפ"ח עלה ר' משה מרדכי אפשתיין עם בני משפחתו לארץ ישראל, וקיבל בידיו שוב באופן אישי את הנהלת הישיבה בחברון. אולם כליה נגזרה על הישיבה מן השמים. בי"ח באב תרפ"ט פרצו פרעות בחברון ע"י ערבים פראי-מדבר, שבהן נשחטו ונהרגו 59 יהודי העיר, ובהם 24 בחורי הישיבה, ומזכירם בראשם. באו רוצחים טמאים, פראי מדבר, אל מקדש ה', אל היכל התורה, ויכבו אור עולם. נחרב ההיכל ויחד אתו נמחה היישוב היהודי בחברון. יום לפני הפרעות התייצבו רבני חברון לפני המושל, ביום ששי לפני הצהרים היה הדבר, והביעו לפניו את חששותיהם ומסרו לו על השמועות המבהילות, כי ערבים מוסתים מתכוננים לערוך טבח ביהודי העיר. המושל (ערבי נוצרי) הבטיח להם שהוא מקבל עליו אחריות כי לא תאונה להם כל רעה, ומסר להם באופן סודי, ששוטרים רבים משוטטים בבגדי אזרחים בעיר ועומדים על המשמר, ויש לו די כוחות להשתלט על המצב, בשעה אחת אחרי-הצהרים זמן-מה אחרי יציאת ההמונים הערביים מן המסגדים, באו נכבדי הערבים המקומיים אל המנוח א. ד. סלונים, מותיקי התושבים אשר בחברון, והתפארו בפניו על השקט השורר בעיר, והבטיחו והוסיפו והבטיחו כי בחברון לא יתרחש דבר. חלפו כמה שעות. בעיר לא ניכר כלום. בני-הישיבה התהלכו ברחובות והתכוננו לקבל את פני השבת. פתאום נמסרה ידיעה מפי ערבי, כי מוטב ליהודים להסתתר בבתיהם, באשר עוד מעט תפרוצנה פרעות. עוד לא הספיקה הידיעה להתפשט, והנה החלה תסיסה בין הערבים. מכוניות באו מירושלים והפיצו שמועות מלהיבות על שפיכת דם מוסלמים בעיר-הבירה, ועוררו את ההמון לטבוח ביהודים. המון נרגז התחיל להתקהל ומילא את הרחוב, היהודים אחוזי אימת מוות אצו מבוהלים לבתיהם והתבצרו בהם. ההמון הרב התחיל להתקדם אל הרובע היהודי. בן-ישיבה אחד, שנמצא אותה שעה ברחוב, נפצע בסכין בגבו. האספסוף שם פעמיו אל הישיבה. מפאת קדושת שבת לא נמצאו בה בחורים, אלא השמש ותלמיד אחד. השמש התימני הספיק להסתתר בבור המים והתלמיד יושב עליך הגמרא שקוע בהוויות אביי ורבא ואינו מרגיש מהמתהווה סביבו. פתאום עפו מאות אבנים אל הישיבה. אבן גדולה שפגעה בראשו של התלמיד הראשון הממתהו, זרם דם חם זנק ושטף את דפי הגמרא. נדהם התרומם ורץ לקראת הדלת. ברגע אחד נעשה ככברה בפגיונותיהם של הרוצחים. המשטרה פיזרה את ההמון והלילה עבר בשקט. הקצין האנגלי בעיר הכריז, שביום השבת ישבו היהודים בבתיהם ואל יראו בחוץ, והוא אחראי לחייהם. אולם בבוקר התמלאו שוב הרחובות המוני ערבים מחברון והסביבה, מזוינים מכף רגל ועד ראש. שוטרים לעשרות מפורקי-נשק טיילו להם כנופיות כנופיות בתוך האספסוף של אלפי פורעים צמאי-דם, המזוינים בגלוי באלות, בחרבות ובפגיונות, ואיש לא מוחה בידם.. באותו יום-השבת נערכה שחיטת הזועה, ועד אשר החליטו השלטונות הבריטיים לשים קץ לטבח, הומתו ונדקרו ונשחטו באכזריות איומה 59 איש. למחרת היום הוצאו כל שאר תושבי-חברון היהודים מן העיר והועברו תחת משמר צבאי לירושלים במכוניות מיוחדות שנשלחו למענם מהנהגת הישוב העברי, ומני אז לא הייתה עוד כף-רגל יהודית בעיר הקדושה, שבה נמצאת מערת המכפלה. בשעת הפרעות היה בחברון גם ראש-הישיבה ר' משה מרדכי אפשתיין, הוא ובני משפחתו. חייהם היו תלויים להם מנגד, כי הרוצחים הערביים התנכלו גם לביתו וסבבוהו, ורק בחמלת ה' עליו ניצלו באורח נס מציפורני הרוצחים. כאשר העבירו ביום א' לירושלים את הפצועים ואחרי-כן את שארית-הפליטה, ביצעו את ההעברה לא בבת אחת, כי אם בקבוצות קטנות, כדי שלא להרגיז את ההמון הערבי המוסת. כאשר רצו להוציא אותו ומשפחתו ראשונים ולהעבירו לירושלים, התנגד לכך ר' משה מרדכי ואמר, כי לא יזוז מן העיר כל עוד יישאר בה עוד אחד מתלמידיו או יהודי אחר. וכן עזב את גיא-ההריגה באחרונה. שנותיה האחרונות של הישיבה בסלובודקה בזמנו של ר' אייזיק שר זצ"ל הוכנסו סידורים נוספים בהספקת הצרכים החומריים של התלמידים כדי לאפשר להם להתפרנס בכבוד ולקיים מה שהוא היה אומר, שכל בן ישיבה בן מלך הוא. ההנהלה יחד עם התלמידים טיכסו עצה והחליטו לייסד מסעדה בשביל בחורי-הישיבה. בשנת תרצ"ג נפתחה המסעדה בבית חדש בעל חדרים מרווחים עם כל הסידורים הדרושים. במסעדה ניתנה מדי יום ביומו ארוחת-צהרים בת שלש מנות, והאוכל טרי וטעים. מלצרים מיוחדים הגישו את האוכל אל שולחנות נקיים וקטנים, ל-4-3 נפשות כל שולחן. הקמתה של המסעדה היוותה גם גורם חינוכי חשוב, כיון שהתלמידים נמצאו גם בשעת האוכל בצוותא, וזה הישגה עליהם רוח טובה ואפשר להם להמשיך ולשוחח בדברי תורה גם בשעת האוכל. בימי השבתות ובחגים האריכו האוכלים לשבת ושרו זמירות-שבת, שהסבו קורת-רוח גם לקהל מחוץ, ולפני בנין המסעדה היו מתאספים עוברים ושבים ונעצרים כדי להאזין לנעימת זמרתם של הבחורים, שהייתה מלווה השתפכות נפש ונתנה להם השראה רוחנית עילאית. מכיוון שמספר התלמידים היה רב מדי מלהכיל את כולם בבת אחת בחדרי המסעדה, נחלקו האוכלים לשלש משמרות, בכרטיס הארוחה אשר בידי כל תלמיד הייתה רשומה המשמרת, שאליה הוא שייך, והכל היה מסודר לנוחיותו של בן-הישיבה. חידוש זה חולל מהפכה גמורה במנהגי המוסד. בראשית שנות השלושים קיבלה הישיבה מגרש רחב-ידים מאת הממשלה הליטאית, כדי לבנות בנין חדש ומשוכלל לישיבה, שיוכל לקלוט מספר רב של תלמידים, כיון שהבניין הישן לא יכול היה עוד להכיל את כל הלומדים. לפי סטטיסטיקה רשמית, שפורסמה ע"י מארק ווישניצר 12, היה בשנת 1938 מספר הבחורים בסלבודקה 267, בני 17 -27 שנה. בתרצ"ב הונחה אבן-היסוד לישיבה החדשה. בחגיגת הנחת אבן-הפינה היה נוכח גם הקונסול של ארצות-הברית בליטא, מוריס סטאפורט, וברך בשם ממשלתו. בין שאר הדגלים התנוסס מעל למגרש גם הדגל של ארצות-הברית, כיון שאזרחים רבים אמריקאים למדו בישיבה. מצבו הכספי של המוסד היה קשה מאד בשנים האחרונות. שארק ווישניצר הנ"ל מספר, כי ביום ג' טבת תרצ"ט. כתב אליו ראש-הישיבה ר' יצחק אייזיק שר כדלקמן: |
"בעת צרה זו ליעקב הורע מצבה החומרי של ישיבתנו הקדושה באופן נורא מאד. ננעלו כל שערי ההכנסה, והרבה ארצות אשר היו במידה ידועה סעד ומשען לקיום ישיבתנו הק' הפסיקו לגמרי תמיכתן לרגל שטף הפליטים, (בגלל הרדיפות הנאציות), אשר רבץ עליהם למעמסה ודורש התאמצות כל העסקנים ורודפי הצדקה. בין כך נשארה ישיבתנו הק' בלי סעד להחזקתה, ונפסקה גם עבודת הבניין החדש מחוסר אמצעים, אף כי קרוב הוא הבניין לגמירתו ההחלטית, אבל העבודות שנשארו עוד דורשות אמצעים ממשיים, ואין מראה מקום לזה בימים זעומים אלה".
|
|
התקציב שנערך על-ידי הנהלת הישיבה לשנת תרצ"ט (1939) עלה 172,600 ליט, או 28.766 דולרים. הסכומים של התקציב היו: |
|
תמיכות תמידיות בשביל הבחורים
מזונות בשביל הבחורים שכירות של ראשי הישיבות והמנהלים דמי דירה נסיעות ולשכה הלבשת הבחורים משלוח של בחורים חולים למקומות החופש דמי רפואות בשביל בחורים חולים ספרים שונות סך-הכל |
55.000
42.000 36.000 15.000 9.000 3.600 3.000 2.500 1.500 5.000 172.600 ליט |
|
הפרופ' ווישניצר מוסר כי מדין-וחשבון בעד תשעת החדשים הראשונים של שנת 1938 הוא רואה כי עלה בידי הישיבה לאסוף רק 100.459 ליט או 17.900 דולרים. סכום של 27.388 ליט נאסף בליטא גופא, וסך של 12.900 ליט בא מהכנסת הישיבה מבית בקובנה. שאר המעות, דהיינו 67.100 ליט נאספו בארצות שונות באירופה ובאמריקה. בסכום זה נכללו תשלומים מה"ג'וינט" ומקרן חאווקין. (פרופ' חאווקין, הבקטריולוג המפורסם, העמיד קרן בשביל הישיבות באירופה המזרחית והפרופ' ווישניצר היה המזכיר המוציא לפועל של הנהלת הקרן). ורק הודות למאמצים בלתי-רגילים נסתיים בנינו של בית-הישיבה החדש, אבל הוא לא זכה כבר למלא את ייעודו, כאכסניה של תורה. רוחות רעות החלו לנשוב אז בעולם, ובראשית הסתו 1939 פרצה מלחמת-העולם השניה. כעבור שנה נכבשה ארץ ליטא על-ידי צבאות הסובייטים. הם החרימו את הבניין החדש של הישיבה, והכשירוהו לבית-חרושת לבגדים. כן גם החרימו את הבניין הקודם של הישיבה, והבחורים הלומדים הוכרחו לעבור אל הבניין שממולו, בו התקיימה הישיבה הקטנה "אוהל משה". רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים נפרדו בחורי-הישיבה איש מרעהו מבלי לדעת לאן לפנות ואנה פניהם מועדות. ניגשו אל מנהלם הרוחני, ר' אברהם גרודז'נסקי, הציצו בעיניו העמוקות והנפלאות, אל העיניים שהביעו פיקחות ותום, אשר הרגיעום במבטן המלבב והמלטף. אולם בעיניהם שלהם עמדה השאלה המרה: מה יהא עתה עמנו? האם נזכה עוד לשוב אל הכתלים הקדושים הללו ולהמשיך את לימוד התורה? בחור צעיר אחד שאל את המנהל: |
רבי, לאן אשים פעמי?
אולי מוטב שאשאר כאן? |
|
כולם היו חסרי-ישע, כי ידעו בבירור שכל הדרכים סגורות וחסומות בפני היהודים, וכי טייסי-החבלה הגרמנים אורבים בפצצות-מוות על הפליטים, המנסים לצאת את העיר, והם ממיתים במכונות-ירייה את כל המתגלה לנגד עיניהם. אך מאידך לא היה טעם להישאר בפנים, והתפזרו. ביום העשרים והשלשה לחדש יוני שנת 1941 נדם בכותלי ישיבת סלאבודקה קול התורה. ובחוץ החלה החרב הנאצית לשכל. זה שלשה ימים משתולל פוגרום בסלובודקה ומאות יהודים, ובחורי ישיבה ביניהם, מומתים ונטבחים. ביום ו' ה27- ביוני, ב' תמוז תש"א, נרצח באכזריות הרב ר' שרגא פייבל הורביץ, אחד מראשי-הישיבה, בנו של ר' ברוך הלוי הורביץ זצ"ל. ר' שרגא פייבל, שעוד היה צעיר לימים, ישב בביתו ברחוב בוינה ולמד. בבית אתו היו אשתו ובתו בת חמש, וכן בחור ישיבה מגרמניה בשם וואלף. היה זה בבוקר השכם. הרבנית ראתה מבעד לחלון והנה שומר-הבית מוביל שלושה שאוליסטים (נאצים ליטאים) ישר לדירה. כל זה התרחש במהירות הבזק ולא הייתה שהות להימלט. השאוליסטים התפרצו לבית. מבלי לומר מלה, סחבו את ר' פייבל יחד עם הבחור וואלף והוציאום לחצר. ולעיני אשתו וילדתו, ליד הדלת, ירו בו למות וכן רצחו את בחור-הישיבה אשר היה אתו. יום-יום הגיעו בשורות-איוב חדשות על השמדתם של רבנים ובני-ישיבה. את בחורי סלובודקה ואת האברכים של "כולל קובנה" תפסו בבתים וברחובות והובילום ישר אל ה"פורט השביעי והתשיעי" ומחסלים אותם ללא רחמים ביריות. ידיעה אחת על מות-הקדושים של אחד מבחורי-הישיבה זעזעה את כל שומעיה... היה זה דבר מותו של בחור-סלאבודקה, חיים לופט, שהיה ידוע בשם חיים מאוטיאן. הוא נאסר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. כאשר נכנסו שני פאשיסטים ליטאים לחדר-מגוריו, עמד חיים לבוש בתפילין והתפלל תפילת שחרית. בראותם אותו עומד ומתפלל, בערה חמת הרוצחים ובאכזריות-חמה צעקו לעומתו: רב אתה? אנו נראה לך מיד כיצד מתנהגים עם רבנים-זשידים! חיים לופט ענה לעומתם בקור-רוח ובעוז-נפש: עליכם יהיה לחכות קצת עד שאגמור תפילתי, ואהיה מוכן ללכת אתכם. אך הם לא חיכו עד שיסיים תפילתו, קרעו את התפילין, זרקום על הרצפה ודרסום במגפיהם, וסבחוהו מתוך הבית. הוא נשאר איתן ברוחו, ועל אף המכות והמהלומות שהנחיתו על ראשו ועל גופו, המשיך בדרכו להתפלל בקול רם עד שהביאוהו ל"פורט השביעי", ושמה רצחוהו ביחד עם עוד כמה עשרות של חבריו מן הישיבה. בין אלה שנשמתם יצא בטהרה בשעה ההיא היו בנו של הרב מטריסק, העשיל פלהן, הרב ליב שימשוביץ, לייב ארליך, יצחק קוטלר, אהרן רייכמאן, ישראל סיגל מפוזלבה, חיים שיצקוס, אריה יבלנוביץ, אברהם יצחק זאקס. ביום ה-27 ביולי פתחו הנאצים ומשרתיהם הליטאים בחטיפות. ליטאים וסרטים על זרועותיהם חטפו יהודים ברחובות והוציאום מבתיהם והובילום לפורט התשיעי או השביעי (אלה היו מבצרים עתיקים שנשארו מימי שלטון הצאר ברוסיה). שם עינום והתעללו בקורבנות, ואחר-כך הרגו אותם. בשבוע הראשון של החטיפות הוצאו להורג 108 בני-ישיבה יחד עם הרבנים מן הכולל וביניהם הרב ר' ליפה זילבר, הרב חיים גילמן, הרב חיים בצרבין ועוד אחרים. ב-18 באוגוסט, בכ"ה מנחם אב, עשרה ימים לאחר שכלאו את היהודים בגטו, לאחר שיהודי קובנה איבדו כבר 10.000 נפשות, נכנסה הגסטאפו לגטו ודרשה להמציא להם חמש מאות איש לעבודה אינטליגנטית, כביכול, להסדיר את הארכיון המלכותי. בין המגויסים לעבודה זו היו ארבעים בני-ישיבה, הרב שמואל ראלבה, יהושע גראז, ברוך שטראס ועוד. ה"יודנראט" הצליח לאסף רק שלש מאות מבין 500 הנדרשים, כולם בעלי תרבות והשכלה גבוהה. אולם הגסטאפו לא אמרה די, ומלאי חמה על אשר לא סיפקו להם את כל חמש מאות האיש שדרשו, שלחו פלוגת צבא מזוינת לגטו, אשר אספה 543 איש, הביאו את כולם ל"פורט הרביעי" והמיתום ביריות. ביום ה-26 בספטמבר, בערב שבת תשובה, עם חשכה, הקיפו הרוצחים כמה רחובות של הגטו, בסביבה שבה התגוררו שרידי בני-הישיבה, מפקד הגטו קוזלובסקי, נאצי ליטאי, התלונן שירו אליו מתוך הגטו, וזה היה מבצע עונשין. ליטאים מזוינים ברובים היו מבצעי הפעולה הזאת. הם הוציאו אלף נפשות, נשים וילדים וביניהם 64 בני-ישיבה ורבנים: הרב איסר שור ואשתו, הרב צבי שניידר ואשתו, הרב ר' משה בנדם עם בני משפחתו, רבה של עיר מוש, משה גודציכס, נחום אולשוואנג ואחרים, והרגום על נשיהם וטפיהם. ב-28 באוקטובר, ה' מרחשון תש"ב, קיבלה הנהלת הגטו פקודה מן הגסטאפו, שעל כל היהודים להתאסף על "ככר-הדמוקרטיה", וכל שיהינו לא לבוא ויישארו בבתיהם, יומתו בירייה, בשעה שש לפנות בוקר מקטן ועד גדול. אפילו את החולים הביאו באלונקות, בשעה שמונה בבוקר הופיע איש-הגסטאפו הידוע באכזריותו, רויקה, והתחיל לבחור בין הקהל הרב, בשלחו חלק ימינה וחלק ציווה להתייצב שמאלה. הוא אסף עשרת אלפי יהודים, ביניהם עשרות בני-הישיבה וחמישה רבנים, את ר' יחזקאל ברנשטיין ראש ישיבת "אור ישראל" עם כל משפחתו, ר' ישראל יעקב לובאטשאנסקי, המנהל הרוחני של ישיבת ברנוביץ, רבה של בושטריץ, ר' מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב ר' נפתלי ווסרמן, בנו של ר' אלחנן ווסרמן, הרב ר' זלמן שטיין ובני-משפחתו, את מזכיר הישיבה ר' יעקב שלמה ועוד רבים הוציאו להורג. אי אלה פרטים ידועים על מות-הקדושים של בחור-הישיבה קופל פנטינסקי מפילבישוק, שהיה אחד מטובי הבחורים בסלובודקה. כשעמדו הנאצים להיכנס לקובנה, נמלט קופל לעיירתו, לפילבישוק, הוא ואחיו יצחק. זמן רב עלה בידי שני האחים להימלט מציפורניהם של הנאצים. גם כאשר חוסלו כל יהודי עיירתם, נותרו בחיים בהסתתרם בעליית-ביתו של גוי אחד. מכר אחד שלהם. יקותיאל פרידמאן, היה מביא להם אוכל. אולם אעפ"י שקופל רעב היה, כי לא בא אוכל לפיו, סרב לטעום מן המזון שהובא לו. כאשר שאלהו יקותיאל פרידמאן על שום מה אינו אוכל, השיב שלפני שייטול את ידיו לא יוכל לעשות זאת, וכאן אין לו מים. רק לאחר שמר יקותיאל פרידמאן דאג והשיג לו מים, והבחור נטל ידיו, טעם מן האוכל. שני חודשים הצליחו להסתתר מעיני הרוצחים. אך סוף סוף תפסו את שניהם וירו בהם וזרקום לתוך הנהר. כעבור זמן-מה שטו גופותיהם על פני המים וכלבים החלו לאכול את בשרם, יקותיאל פרידמן, אחד המעטים שמזלו הטוב האיר לו פנים ויצא שלם מכל ייסורי-הגיהינום, הביא את גופותיהם לקבר ישראל. במזימתם לעשות כלה בעם ישראל, תיכנו הנאצים להשמיד קודם את הרוח הישראלית, את ראשי העם, מוריו ורבניו, תלמידי-החכמים שלו והאינטליגנציה המדופלמת. הייתה זו תכנית מחושבת, כדי שיוכלו אחרי-כן לעשות בהמוני עם היהודי ככל העולה על רוחם, בהיותם נשארים בלי רועיהם הרוחניים, שיוכלו לסייע להם, לעודדם ולחזקם בעת צרה ומצוקה. עוד מן הימים הראשונים למעשי-התועבה שלהם אמרו הגרמנים, שכל מגמתם היא להפוך את העם היהודי לחיות המתהלכות על שתים. אחד ממנהיגי הנאצים בקובנה אמר; ייתכן שגם אחרי טיפולנו היסודי בעם היהודי, יישארו מהם מתי מעט. אולם אלה שיוותרו, לא יהיו אלא חיות ההולכות על שתים, לשם כך עבדו בשני כיוונים: חיסלו את השכבה העליונה של העם, ועשו שמות בילדים. כותב הטורים האלה היה עד ראיה למחזה מחריד. שאירע בשדה-התעופה בקובנה, שבה העבידו את היהודים עבודת-פרך. גרמני אחד קרא אליו קבוצת ילדים יהודים, עייפים עד מוות ורעבים. לאט לאט התחיל לחתוך תפוח-אדמה וזרק את החתיכות לעבר הילדים. והוא עמד ונהנה למחזה, כיצד הילדים הרעבים, שלא יכלו להתגבר על יצרם, התנפלו כולם על חתיכות התפוחים המפוזרות, כי זו הייתה התכנית: להפכם לחיות ההולכות על שתים. באותו ערב אחרי המאורע המעציב, כאשר הילדים התפרעו והתקוטטו על חתיכת תפוח-אדמה, פגשתי את הילדים ב"תפארת בחורים", ששם הייתי מלמדם. הסברתי להם את מטרת הרוצחים בזרקם מצרכי-מזון לפני ילדים יהודים. הסברתי להם, כי הנאצים רוצים לגזול מאתנו את הדבר היקר ביותר, את צלם האלוקים, ופניתי אליהם בקריאה: |
ילדי ישראל היקרים, יודעני שאתם רעבים מאד, אולם עליכם לזכור, כי אסור לנו להראות לאכזרים שאנו מוכשרים להשפיל את עצמנו ולאבד את צלם האלוקים שבנו. גם כאשר הרעב מציק לנו ויורד עד חדרי-בטננו, גם אז אנו חייבים להראות להם, שאין אנו יורדים למדרגת-החיה שלהם.
|
|
זכורני, שנער צעיר, צהוב מחלאות, מרעב ומכפן, קם ואמר בקול חנוק: |
רבי, החושב הוא שאין אנו עצמנו יודעים זאת?
אבל מה לעשות ואנו רעבים? והזכיר לי הנער את הגמרא בבבא-בתרא, האומרת ש"רעב קשה מחרב". |
|
מלבד הילדים, עשו הנאצים כלה ברבנים, תלמידי החכמים ובאנשי האינטליגנציה. אחד הפלאים הגדולים, המראה על עצמת-רוחו של האדם היהודי, הוא כי גם כאשר החרב החדה הייתה מונחת כבר על הצוואר, בטרם הוציאו את נפשם, לא פסקו גדולי ישראל מלימודם בתורה. ר' אברהם גרודז'נסקי, המנהל הרוחני של ישיבת סלובודקה, הצליח - באורח נס - להתחמק שתים שולש שנים מציפורניהם הדורסות של ההיטלריסטים. בגזירת-שמים הוארכו ימיו, כדי שיוכל לשאת את לפיד התורה בידו עד הרגע האחרון. הוא נשאר בחיים זמן יותר ממושך אף על פי שהיה בעל-מום על רגל אחת, וסבל ייסורים נוראים בעטיה, כי ההליכה הייתה קשה עליו, ביתו הפרטי בגטו הפך לאכסניה של תורה. באותו בית, ברחוב פאנערו מספר 15, התגוררו רבנים, ראשי-ישיבות ובני-ישיבה. אפשר לתאר את הדוחק האיום ששרר בדירה הקטנה ההיא. אולם למרות תנאי-החיים הנוראים, לא פסק לימוד התורה בבית הזה אף לרגע קט, הרב גרודזנסקי עצמו הגיד מוסר ברבים. ר' אלחנן ווסרמן לימד באותו בית בחבורה מסכת נידה, עד שהובילוהו, ואתו עוד י"ב רבנים ובני-הישיבה, ל"פורט התשיעי" ורצחום נפש. ר' יחזקאל ברנשטיין לימד שם בחבורה מסכת נדרים. ר' ישראל יעקב לובטשאנסמקי, חתנו של ר' יוזל מנובוראדוק, לימד בחבורה "שערי תשובה" לרבנו יונה. בני-הישיבה שעוד נותרו בחיים בגטו נהגו להתכנס בכל ערב שבת בחדרו הצר של ר' אברהם גרודזנסקי, בקרבת בית הישיבה בסלובודקה, ובאותן ד' אמות המשיך הרבי לקיים את מנהגו המקודש, בלי שים לב לסכנת הגסטאפו שארבה, להגיד את שיחות המוסר המעניינות והבלתי-נשכחות. באותו הזמן הסב ר' אברהם את דיבורו בעיקר על קידוש-השם, והכניס רוח של אומץ ועוז-רוח בלבות שארית-הפליטה. הוא הזכיר לנו תמיד, כי כל ההולך במחשבה טהורה לקדש את השם, איננו מרגיש בכלל את הייסורים שבהם מייסרים אותו. ודוגמת מאלפת הוא קידוש השם של רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות, כמוסר-השכל, שבשעה שמקדשים את השם, אין מרגישים אפילו את העינויים הנוראים ביותר. שלוש שנים נוספות, מיום פלישת הנאצים לליטא, ניתנו לו לרבנו ר' אברהם גרודזנסקי, לעורר ולאמץ את רוחם של הקומץ, אשר נשאר עוד לפליטה. אולם גם עליו עברה הכוס, והיום המר והנמהר הגיע גם בעבורו. בשבת, י"ז בתמוז תש"ד (8 ביולי 1944), בשעה שהעבירו את מחנה קובנה, הצליחו להסתיר את הרב, אבל מקום מחבואו נתגלה במהרה, ברוצו ובבורחו מפני הרוצחים נפל ושבר את רגלו החולה, ולא הייתה ברירה אלא להכניסו לבית-החולים של המחנה. באותו בית-חולים שכבו ילדים חולים, ומהם אלה שניסו לברוח מן המחנה ונורו בגופם, שכבו בבית-החולים והתפתלו בייסורים איומים מפצעיהם הטריים שלא נחבשו, וזעקתם הגיעה עד לב השמים. הגרמנים התכוננו אז להעלות באש את בית-החולים עם כל היהודים שהיו בתוכו, רגלו השבורה גרמה לו לרבי אברהם ייסורים גדולים, אולם מר שמעון סגל (עתה בניו-יורק) שביקר את ר' אברהם ברגעי חייו האחרונים, מספר שהרבי אמר לו: |
"צריך לעזור לילדה הקטנה השוכבת על ידי, כי רק ילדה קטנה היא, הרגיעו אותה, מה היא אשמה?
|
| בחור-ישיבה אחר, שבילה עם ר' אברהם גרודזנסקי את שעותיו האחרונות, מסר את תוכן דבריו של הרבי לפני סופו: |
לא איכפת לי את אשר יקרה, כי לא הייסורים שהנני סובל מכאיבים לי, אלא הייסורים שעלי לסבול משמיעת האנחות והצעקות של אחי ואחיותיי והפעוטים, אשר יחנקו באש השריפה".
|
|
ואמנם, למחרת היום, בכ"ב בתמוז תש"ד, עלה ר' אברהם גרודונסקי באש השמיימה ביחד עם כל החולים היהודים. |
הערות: 1. ר' ירחון "תבונה" תרפ"ח, מוקדש לזיכרון ה"סבא". 2. ר' ירחון "תבונה", גיליון כ"ט שבט תרפ"ח, ירושלים: 3. ב"תבונה", גיליון ט, אדר תרצ"ג, ירושלים. (ראה מאמרו של הרב ר' חיים אלעזרי (כעת רב בקענטון, אוהיו, ארה"ב). 4. ר' ספרו של הרב דב כץ: תנועת המוסר, כרך שני. הוצאת "ביתן הספר", תל-אביב תש"י. 5. ר' "הלבנון" תרל"ט, גיליון 36. 6. לפי הספר "מוסרניקעס" מאת מ. גערץ, ריגא תרפ"ה. 7. ראה מאמרו של הרב לבנון ב.תבונה", מאסף(. לענייני היהדות, ירושלים, ניסן תרפ"ה. חוברת ו'. 8. יהושע אובסי - מאמרים ורשימות, הוצאת "אוהל", ניו-יורק. 9. פרופ' אטלאס - ר' יצחק רבינוביץ, בקובץ "ליטא", 1953, ניו-יורק. 10. ראה את הספר "תנועת המוסר" מאת הרב דב כץ, כרך שני, תל-אביב, תש"י. 11. ספר יזכור לקדושי חברון, תר"ץ, ירושלים. 12. ר' פרופ' מארק ווישניצער: חומר לתולדות הישיבות באירופה המזרחית. "תלפיות", שנה ה'. חוברת ג-ד'. טבת, תשי"ב. ניו-יורק. רשימה ביבליוגרפית "המליץ", שנתונים תרנ"ז, תרנ"ח. לתולדות כיתת המוסראים, - א. א. פרידמן, ירושלים, תרפ"ו. מאמרים ורשימות, - יהושע אובסי. ניו-יורק, תש"ז. ספר הזיכרון לקדושי חברון, ירושלים, תר"ץ. "תבונה", ירחון, תרפ"ח ירושלים. "ליטע", זאמעלבוך, ניו-יארק, 1953. חורבן ליטע, הרב א. אשרי, ניו-יורק תשי"ב. "תלפיות", טבת תשי"א. חוברת א'-ב'. טבת תשי"ב, חוברת ג'-ד. תנועת המוסר, תולדותיה, אישיה ושיטותיה - הרב דב כץ. תל-אביב, תש"י. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
