"וזאת תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו, כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום עניין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא את אבידו ח"ו, ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל א' עולה כפי שרשה, לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים" ⁵⁹. בעיה שנתחבטו בה ראשונים אם אדם גדול ממלאך או להיפך⁶⁰ הוא פותר באמירה שאלו ואלו דברי אלקים חיים רק בבחינות חלוקות⁶¹. ובסוף השער:

"וכאשר נחתם התלמוד הקדיש, אנו אין לנו אלא לשמור ולעשות ככל הכתוב בתוה"ק שבכתב ובע"פ ככל משפטם וחקותם ובזמנם ופרטיהם ודקדוקיהם בלי נטות מהם נטיה כל דהו. וכשיקיימם איש ישראל כראוי אף אם לא יכוין וגם לא ידע כלל טעמי המצות וסודות כוונתם, עם כל זה נתקיימו המצות ויתוקנו על ידיהם העולמות ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצווה לפי שעתה ומקורה וענינה, ויותן עוז לאלקים ית"ש, שכן קבע הבורא ית"ש טבעם של העולמות שיתנהגו ע"י מעשי האדם, וכל מצווה היא העולה מעצמה לפעול פעולתה המיוחדת לה" ⁶².

"והן עתה בדורות הללו, בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, הגבוה השפל, שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודת רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר, באמרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד, כי המה מלהיבים את הלבבות, אשר אז יכנע לבבו להכניע ולשבר היצר מתאוותיו, ולהתיישר במדות טובות, וכתר תורה מונח בקרן זווית. ובעיני ראיתי בפלך א' בכ"כ התפשט אצלם זאת, עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב, ואפילו ש"ס א' שלם אין בו. וטח עיניהם מראות מהבין והשכיל לבותם, אשר לא זו הדרך בחר בו ה' כי לא ירצה, ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות ח"ו ללא כהן מורה, ותורה מה תהא עליה?"⁶³

"בעניין עסק התורה לשמה. מהו עניין לשמה? כי גם זה פרי חטאת לכמה המונעים עצמן מעסק התורה הקדושה בחשבם כי עניין לשמה פירושו בדביקות גדול בלי הפסק. וגם רעה חולה יותר מזה, שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום, וללא שום תועלת ח"ו. לזאת כשרואין עצמן שאין לבם הולך לזאת המדרגה שיהא לימודם בדביקות תמידי לא יתחילו כלל ללמוד. ועל כן תפוג תורה חס ושלום" ⁶⁴.

"האמת הברור, כי לשמה אין פירושו דביקות, כמו שסוברים עתה רוב העולם שהרי אמרו רז"ל במדרש⁶⁵ שבקש דוד המלך מלפניו ית' שהעוסק בתהילים יחשב אצלו ית' כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא יותר נעלה ואהוב לפניו ית' מאמירת תהילים. ואם נאמר שלשמה פי' דבקות דווקא, ורק בזה תלוי כל עיקר עניין עסק התורה, הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהילים כראוי כל היום. וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידו בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו⁶⁶. וגם כי היה די לעניין הדביקות במסכת אחת או פרק או משנה אחת שיעסוק בה כל ימיו בדביקות, ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו'⁶⁷. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדין לא יצא ידי חובת עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה, לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה.

ובמשלי רבתא פ"י, אמר ר' ישמעאל: בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו כו'. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ומצירי גיהנם מתגברין בו כו', והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגיהינום. בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה הקב"ה אומר לו: בני כל ההלכות למה לא שנית אותם כו'. בא מי שיש בידו הלכות אומר לו: בני תורת כהנים למה לא שנית שיש בו כו'. בא מי שיש בידו תורת כהנים אומר לו: בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית שיש בהם קריאת שמע תפילין ומזוזה. בא מי שיש בידו תלמדו, הקב"ה אומר לו: בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה כו', כסא כבודי היאך הוא עומד כו' חשמל היאך הוא עומד ובכמה פנים הוא מתהפך כו' ע"ש באורך⁶⁸. ומסתברה נמי הכי, שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות, או המשא ומתן בש"ס וכללי דיני מיגו של רמאות, שהיה הרמאי יכול לטעון, וכמעט בלתי אפשר שיהא אצלו אז הדביקות בשלימות כראוי" ⁶⁹.

"הייתי יושב ולומד בשבת תחכמוני וולאזין אצל הגאון האמיתי ר' חיים, וידוע לכל שהיה תלמיד מובהק של הגאון הנ"ל (הגר"א) ואני היית ממקורביו וראיתי גודל פחדו ויראתו בזכרו שמו הקדוש של רבו הגאון מווילנא, כי ממש פניו היה לפיד אש בזוכרו, ואף על פי כן בעניין האזהרות של הגאון הנ"ל על הכת שלנו ראיתי בחוש שלא נתן מקום לדבריו כלל וכלל... ואני ראיתי בעיני שיושבים כמה חסידים בהישיבה שלו, וגם קירב אותם בכל מיני התקרבות... וגם ראיתי כמה נוסעים מהכת דחסידים דרך וואלאזין, עיכבם רו"מ חיים הגאון הנ"ל עד שבת, ושבתו אצלו בכבוד גדול. ופעם אחת בא החסיד, הרב ר' ישראל יפה מדפיס דק"ק קאפוסט ועכב אותו עד שבת, ושבת אצלו בכבוד גדול כאחד מהרבנים הגדולים, ובתוך הסעודה הפציר מאתו שיאמר לו מהני מילי מעלייתי ששמע מרבו הקדוש דלאדי, ודרש לפניו, והוטב בעיניו מאד. הגד נא, ידידי, מי הוא המכריע, אם אנחנו אנשים השפלים, או תלמידו מובהק הגאון הגדול ר"ח אשר בכחו יש להכריע.

ועוד אחת ראיתי יותר על כולנה, כי בנו יחידו הנחמד לו, הרב מ' יצחק יש תחת ידו כל הספרים מרבותינו מרייסין, וגם כל הדרושים הנכתבים, והוא לומד אותם ומעיין בהם בעומק הדעת. ובכל שבת בעת שהוא דורש ⁷¹ לבני הישיבה מעין הפרשה דרכו לדרוש ההפטורה על דרך הקבלה. ושמעתי שדרש את ההפטורה כמו שמבואר בהכתבים שיש תחת ידי מרייסין, כי דרכו של רבנו הגדול מלאדי היה לדרוש בכל שבת ההפטורה. ומעם אחת בא אביו הגאון בעת שדרש ההפטורה, והוטב בעיניו מאד, ואמר בזה הלשון: בני דרשן גדול הוא".

"ובראות רבותינו חכמים הראשונים ז"ל אשר אחר חתימת התלמוד, כי מחמת כובד הגלות נתמעטו הישיבות, וראו כי מעטים המה בני עליה השטים בים התלמוד, למצוא בו את כל המעשה בכל דקדוקי פרטי דינים, ואחב"י אשר בגולה יפוצו בכל פנה, ונתרבו הקהלות מבני ישראל, והמורים מתוך הש"ס נתמעטו. לזאת חיברו חיבורים שיהא בהם הלכות פסוקות⁷⁵. וכן בדורות שאחריהם ואחרי אחריהם, הכל לפי הספיקות ומפיקי ספיקות, המתחדשים בכל דור ודור, עד שקמו רבותינו בעלי הש"ע ז"ל, וערכו השולחן לפני כל מי שיש לו פה לאכול ולטעום דבריהם ממקורם הברוך. ועם היות שהמה לנו לעינים להורות את הדרך אשר ילכו ב"י ואת המעשה אשר יעשון, ולמי שקצרה יד השגתו להבין ולהורות מתוך הש"ס, מה טובו ומה נעמו דבריהם, הלכות פסוקות וברורות.

אמנם העם בכל דרכי ה' הישרים צדיקים ילכו בם וכו' כי רבים יכשלו לפרוק מעליהם עול יגיעת למוד הש"ס, להוציא ממט הלכות, ואומרים כי הלימוד אשר למעשה הוא רק לימוד הש"ע. ואף אם לומדים גמרא אינם לומדים אלא לחדד השכל. ויש שמניחים את התלמוד לגמרי, ומסתפקים בלימוד הש"ע לבד. ולא זו היא הדרך הישרה שחננו ה' בינה לדלות ממעמקי דברי הש"ס, אשר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נכלל בדבריהם הקדושים. וצדיקים ילכו ביושר דרכם, להיות עיקר הוראתם מן הש"ס. ולימוד הש"ע הוא להיות להם למזכרת לזכור הדינים, כי היא הסולת בשיטות הש"ס" ⁷⁶.

"וכת"ר נמשך אחר דעת המהרש"א בבכורות (ד' כ' ע"א) שכתב שם לפרש דעת התוס' דבגוסס מחמרינן אפילו בדיעבד. והנה כבר רמזתי במכתבי הראשון לעיין בתוס' בכורות הנ"ל, ולא רציתי להאריך שם במילתא דפשיטא לי.

ועתה אפרש שיחתי, דכוונתי היא שאינני מסכים עם המהרש"א בפי' דברי התוס'. . . והמהרש"א לשיטתו נדחק שם בהא דאייתי ראי' מסוגיא דסבלונות, ולפי מה שכתבתי דבריהם פשוטים, והוא ברור. ומה שהביאו למהרש"א לדחוק כן בדברי התוס' הוא כמ"ש שם לעיין ברא"ש, והיינו משום דכי שם הרא"ש דבגוסס סמכינן מיעוטא לחזקה, ומהכא משמע לי' דלעניין דיעבד קאמר, דאי לעניין לכתחלה, הרי למיעוטא גרידא נמי חיישינן, כמו גבי מסבלי והדר קדשי. אבל משום הא לא איריא ⁷⁷. . .

וראיתי שכת"ר כתב שיש לו אריכות דברים על דברי התוס' (דף קכ"א בד"ה ולא היא) ונראה דקשי' לו למר מדברי התוס' בכורות, למאי דס"ל כהמהרש"א שם, מחמת שהי' המהרש"א צדיק הראשון בטחתי במופלא שבסנהדרין ⁷⁸ שלא ישא לו פנים בדין זה, ויקשיב על דבר אמת אשר אתי כדכתיבנא.

דברי אלה העתקתי מאשר הכינותי לשלוח אחר הפסח העבר ולא אסתייע מילתא. שוב הגיעני אמרי נועמו אלי כתוב להשיב על דברי הראשונים, ובאתי להשיב על סדר תשובת כת"ר ובקצרה, כי סמכתי על רוחב בינתו. . . וכבר רציתי לתרגם אליבא דשיטת כת"ר. . . אמנם ראה אבי ראה כמה דחוקים נקבל עלינו לסבול לפי זה. ודברי בעל נו"ב אינם לא מקרא ולא משנה, שנדרוש עליו תלי תילים לעשות סניגרון לדבריו, ובלי ספק דאישתמיטתיה להרב בעל נוב"י סוגיא דב"ב דרוכן לאבד. ומה הרעש? הלא מצינו גם לגדולי הראשונים כן, וגם בש"ם אמרו אישתמיטתי'". . . וגי' שמצא הכ"מ ספי'ט דט"מ ודאי גירסא דחוי' היא מהראיו' נכונות שהביא כת"ר. וגם ברמב"ם גופיי במקומו הוא מוכרע. . . וכן הרשב"א והר"ן הוו בקיאי טפי בגי' הרמב"ם ולא גרסי כן.

שוב ראיתי במהרי"ט שכתב ג"כ שהיא גי' איזה תלמיד... אחר הדברים והאמת שדברנו בס"ד עומד אני בדעתי ככוחי אז כן עתה בכוח דהיתירא. אחלי יכונו דרכי כת"ר לשמור משפטי צדק הראוי למופלא שבסנהדרין, שלא לישא פנים בדין לחכמים, שאני חולק עליהם בדין זה, כי אף שתלמידים אנחנו, ומימיהם הכינו לנו אלא שאין לנו פה לשתות בצמא דברי קדשם כראוי להם, אמנם בתורה דכתיב בה אמת הלא בלתי אל האמת עינינו.

ותלמיד שאמר דבר הלכה אין מזיחין ואין מזניחין ואין מזחיחין, ולזה שומעין שאמר כהלכה. ודבר מה ישיבני כת"ר בזה, אסלסלם ואחבקם, ולא אזוז מחבב כל דבור ודבור על אפניו, ואענדם עטרה על ראשי, ומיני' ומינאי יתקלס עילאה ית"ש. ברוך חכם הרזים, שאין דעת בני אדם דומה זה לזה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ובלבד שיכווין לבבנו להוציא הדין לאמיתה של תורה, והוא ית"ש למען חותמו אמת יפקח עינינו להמציא לנו דרך האמת בתורה דכתיב בה אמת ושלום שלום כפלינא כנפש כת"ר ונפש החיים באאמ"ו טוהרי"ץ זצלה"ה ר"ח תמוז תקס"ב לפ"ק" ⁷⁹

"זה דרכי מעודי איטר חנן ה' את דעתי לקיים מסברא דנפשאי דילן היא, ואף אם כן אמצא בספר בר מזלי' אנא, וכן אם אמצא בספר דרך אחרת, אשר דרכו ירט לנגדי, אין דרכי להביא דבריו ולסתור אותם והמעיין האמיתי יבחר דרך האמת כי בתורה דכתיב בה אמת, בלתי אל האמת עינינו. ברוך ה' אלקים אמת שומר הבטחתו אמת כי לא תשכח תורת אמת מפי זרע אמת" ⁸¹.

"והרב ת"צ כבר הקשה זאת ע"ד עצמו ושיטתו ונדחק מאד בזה עד שראוי להפליא שהניח דרכו דרך הקדש ובחר ללכת אחרי דרך בחורי הישיבה" ⁸³.

שר הצבא שאל אותו - לפי סיפור זה - מהי דעתו בדבר תוצאת מלחמת הצרפתים ברוסיא, ור' חיים מצא את עצמו במבוכה ואמר לו:
הואיל ונשאלתי הרי עלי להגיד את האמת, הבה ואספר לך מעשה שהיה, ובעצמך תסיק את המסקנה.

מעשה ועברה עגלה רתומה לשני צמדי סוסים אצילים ונתקעה בבוץ אשר בסביבות העיירה ולא יכלה בשום פנים להחלץ משם. אותה שעה עברה עגלת אכרים פשוטה רתומה לשני סוסים ועברה אותו בוץ בלא קושי. עמד הרכב בעל הסוסים האצילים ותמה, וקרא לאכר שיבאר לו פשר החידה הזאת.
חייך האיכר ואמר:
דע לך, ידידי, שטבע הסוסים האצילים שלא למשוך כאחד בעגלה, כל אחד נחשב בעיניו ליהיר בעולם. וכשהרכב מניף את שוטו ומכה את האחד מביט השני על זה בשמחה מסותרת ואינו מסייע לחברו. נמצאת העגלה נמשכת על ידי אחד, אף כשהיא רתומה לארבעה, ולא עוד אלא שכל השלושה הם כנגד האחד. לא כן בסוסים פשוטים עממיים. הללו מושכים ביחד. וכשהאחד מוכה חברו מסייעו ⁸⁴.

"שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים - רוצה לומר ביניהם אין דברי תורה, אבל לומדין כל אחד בפני עצמו, והוא לאות כי כל אחד מתלוצץ על תורת חברו, אבל שנים כו' נדברו, לא אמרו דברו כי אם נדברו, ילמדו יחד לש"ש, שמה שלא יבין יבינהו חברו, אז אין תכליתו מה שידבר הוא, רק מה שידבר חברו, והוא יקשיב מה שלא יבין, ולזה אומר נדברו, כי כל אחד נדבר מחברו וחבירו הוא המדבר"⁸⁵, "יהי כבוד כו'! - כי היצר מסמא האדם ומראה על הגדול ממנו שהוא מקטני תלמידיו לכן אמר יהי כבוד כו' והנראה לך כחברך תכבדו כרבך וכו' " ⁸⁶. והרבה כיוצא בזה.

"בכל רובי תורותיו אשר זכה וזיכה את הרבים, לא הניח ידו מלהגיד לבני עירו אחר תפילת השחר פרשה מסדרא דשבוע יום יום, וכל הנכנסין לבית המדרש יצא מלא דבר כאשר כל אחד קלט לפי דרכו, אוהבי הפשט קלטו עומק פשוטו במקרא, ודורשי הרשומים דרוש דרשו ממה שלקחה אוזנם, מה שנזרקה מפיו מדי דברו בקצרה. וכל השומעים שמחו במתק שפתיו אשר ברור מלל, כקורא הפרשה לפני תשב"ר. וכל כך הייתה מצווה זו חביבה בעיניו, שהניח כל דבריו בקדש "⁹⁰ והוה רהיט לבי מדרשא, בעוד שכל הצבור מתפללין וקטן וגדול שם הוא. וחדותא שלימא הוה חדי מינה, באמרו שלאגמורי דבר הצריך תלמוד, לאו כולי עלמא גמירי, וזאת התורה כל אפיין שוין באבנתא, ומטיב לכולם, ועלץ לבו בזה, ילמדו ענוים דרכו".

"בהתאספנו אנחנו המבוררים מגובערניעש ליטא ורוסיא לבן, באסיפת ועד המדינה פה ק"ק מינסק, לעיין ולפקח בענייני כלל ישראל... והנה על סדר החלוקה מעות הצדקה הנ"ל לאנשי השטעפין הנ"ל נבחרו כהיום שני מבוררים, שעל פיהם יבא ועל פיהם יצא כל כסף הצדקה הנ"ל, והן המה ה"ה הרב הגאון האמתי המפורסם מוהר"ר חיים אב"ד דק"ק וואלאזין וה"ה הרב המופלג הנגיד מוהר"ר פנחס בהרב מוהר"ר חנוך העניך משקלאב... כל הנ"ל נעשה ונגמר בהסכמת כולנו המבוררים מהגובערניעש הנ"ל באספת ועד המדינה פה ק"ק מינסק, באנו עה"ח יום ג' ט"ו סיון שנת תקע"ו לפי'ק, בצרוף כבוד הרב הגאון המפורסם נ"י אב"ד דק"ק וואלאזין יצ"ו" ⁹³. ובראש החתומים הוא ר' חיים מוולאזין.

"בבוא משולחיו דחקוני ואלצוני, ולא זזו מחדר למודי עד שהוכרחתי לבטל מסדרי תורתי ועבודתי, ונסעתי עם השד"ר לוולאזין אל הרב נוח נפש הצדיק הגאון הר"ח ז"ל אבד"ק וולאזין... מה ארבה לספר אם לא יכילו כמה יריעות מה שהיה לנו ביגיעת הגאון דוולאזין, ובחכמתו המרובה וצדקתו הנפלאה... עד שהעלנו לכונן ישוב חדש בפני עצמו להרב מוהר"ם ז"ל, שנשלח אליו עוד מאנשי תלמידי רבנו הגאון החסיד נ"ע וליסד ביהמ"ד פה עיה"ק על שם קודש הקודשים מרן הגאון נ"ע.

"וממכות חרב וצרות רבות הצילני הרחמן יתברך למען זכותא דרבים, עדי הביאני אל תוך מדינתי אל בית אבינו, אבי התעודה, הגאון אור החיים הרב דוולאזין, וקרא כל דברי ראשי כוללנו, ויחזקני ויעשרני בכ"ק ⁹⁵ ונסעתי למדינת רייסין... והבאתי את הגאון דוולאזין לווילנא ועשינו סדר נכון באה"ק" ^96.

"מחמת כי תלמוד תורה הוא מהדברים הצריכים חיזוק, לא מנעתי מלחזק אותך ולזרז למזורז, ללמוד בזריזות וחשק גדול. כי מה שלומדים בעצלות כל היום יכולים בזריזות בכמה שעות ללמוד כן. והגיון לבך יהי' תמיד בד"ת, ואף בעת האוכל, ועל משכבך רעיונך יהי' בד"ת, ותלמודך יהי' בד"ת עד שיהי' ד"ת שנונים בפיך. ורק לדקדק בישוב הדעת בפעם אחת ועיי"ז תזכור אי"ה. וגם אשר יקשה בפעם ראשון יתורץ בפעם שני בעת חזרתך בדיוק.

גם העיקר לאחוז בסברא ישרה. ואשר אינה ישרה לאמיתתה של תורה אף אם מחודדת, אותה תרחיק. וכד דייקת שפיר תשכח, שכל גדולי הראשונים והאחרונים לא נשתבחו אלא בסברא ישרה. כל הישר בסברא גדול מחבריו. וחלילה חלילה שלא להשיב בקינטור לשום אדם בפלפול, אם הסברא לא יכשר בעיניך, כי אין דעות ב"א דומיו זה לזה. וזאת הייתה מידת בית הלל שהיו שונים גם דברי חבריהם. אך להקדים שלום ולהשיב בנחת עם כל, ושלא להתייהר נגד שום אדם בשום דבר, כי זולת אשר בעת גבהות הלב נקרא אדם תועבה ובמה. כי לא נתקבל מאן דיהיר. יזהרנו וישמרנו ד' מינה ומקצתה".

"הלומד פוסקים בלי גמרא, אומרים ההמון, שזה כדגים בלי פלפלין, ואני אומר: כפלפלין בלי דגים".

כשבא לפני הגר"א, והיה אז כבן י"ט, ואמר לו:
חזרתי סדר מועד י"ד פעמים, ועדיין אין הדברים מחוורים ומחודדים בפי,
השיבו בתמיהה; וכי מי"ד פעמים רצונך שיהיו מחוורים וברורים אצלך?
חזר ושאלו: אלא מאי ק"א פעמים? ¹⁰¹
ענהו: כל ימיך בעמוד והחזר קאי ¹⁰².

"שבני עניים מקבלים פעולה בהישיבה יותר מבני העשירים, מפני שאבותיהם לא הרבו עליהם בהוצאות שכר למוד, ונשאר אצלם הכל בכוח, ובהישיבה תוציאים מכוח אל הפועל. לא כן בני העשירים, שכבר הוציאו עליהם למלמדים מופלגים כו'. כל מה שהיה בכחם הוציאו אל הפועל".

"לזכר לישראל המתנדבים בעם להסתפח בנחלת אבות להיות להם לזכרון ולבני בניהם אשר יתאוו לשתות בצמא דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בבית הזה, הוא הבית תלמוד אשר הכינותי בק"ק מינסק מהוני אשר חנני ה' בה, וזה עשר שנים¹¹⁰ אשר יחסיון בצילי בני עניים שמהם תצא תורה",

"להורותם דרכי העיון האמתי אשר קבלתי מאדומו"ר הרב הגאון אמיתי המפורסם מוהר"ר חיים זלה"ה דק"ק וואלאזין בעת אשר יצקתי מים על ידיו כאשר נתייסדה ישיבתו הרמה ולמדתי לפניו עם תלמידים הבאים לחסות תחת כנפיו ערך שבעה שנים"¹¹¹.

"דרך הלימוד הזה הורני טורי ורבי, הרב הגאון האמיתי, מוהר"ר חיים מוואלאזין זצלה"ה. וכמה פעמים הכלימני מורי על החידושים שחדשתי ע"פ דרך העיון שהיו רגילות, שהיו חשובים בעיני ומתוקים כדבש, וכמעט במשך שתי שנים טרח מורי עלי, עד שנקבע בלבי הדרך הלימוד הלז ותועלתו"¹¹².

"ובאותן הימים היה דרכו של מורו הגאון ז"ל להיות מעוטף בטלית ותפילין כמנהגו בכל הימים, כפוף ועומד בישיבת תלמידו הגדול הטי, והיה נושא ונותן לפניו בהלכה, שואל ומקשה כאחד התלמידים, והרר"מ ז"ל היה מפלפל עמו ושונה ומתרץ לו כל דבר הקשה"¹²¹,