מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, בטרם אביא את נושא היום, יורשה לי לומר משפטים מיוחדים, קצרים, מענינא דיומא.

היום י"א באדר. לפני 44 שנים נפלו בתל-חי טרומפלדור וחבריו. היום יודעים כולנו, כי קרבנם היה מקור אדיר לכל מעשי הגבורה שנעשו בדור ובדורותיהם. נזכור איפוא את קרבנם גם בדורות הבאים ונאמר עליהם את אשר שר עליהם הראשון באסירי עכו: מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל-חי.

עתה, אדוני היושב-ראש, נשים פדות בין קודש לחול. נבהיר, ננמק ונוכיח את הצעתנו להביע אי-אמון לממשלה הזאת.

במדיניות ובבטחון, אדוני היושב-ראש, קלות-ראש, קלות-הדעת היא העוון הכבד. צר לי לומר, כי זה היה, בשבוע שעבר, חטאו של שר החקלאות הנכבד. הוא רגז על חברו למפלגה, אם לא להשקפה, לממשלה, אם לא לדעה, על אשר מסר לעתונות דברים שהוא, מר דיין, השמיע אותם בחוג מפלגתי מצומצם. הרוגז מובן; הרגש אנושי. אבל אין הם מצדיקים בשום פנים ואופן, פגיעה בבטחון האומה ובאתיקה הבטחונית שלה. מעל לכל נבהיר לעצמנו את הבעיה האתית.

זה עשר שנים, אדוני היושב-ראש, וחברי כנסת מסיעות שונות, כולם, רובם או מיעוטם, יודעים את כל הפרטים הנוגעים למעשה רע, כושר ומכשיל שנעשה בשנת 1954, ואשר משום מה נקרא דווקא בביטוי ארמי - ביש. איש מאתנו, עד עצם היום השלישי לשבוע שעבר, לא העלה על דעתו להעלות על דל שפתותיו בפומבי את אשר אירע בימים ההם, בשנה ההיא. הבחירות לכנסת הזאת עמדו בסימנה של פרשת לבון. אנחנו פנינו לאלפים ולרבבות אזרחים. אנחנו, המשרתים את האומה באופוזיציה, יכולנו, בספרנו להם את אשר אירע, לתקוף את הממשלה, אשר בימי כהונתה אירע מה שאירע, ולומר להם, לציבור האזרחים: הנה מנהיגיך ישראל, הנה שיקולם, הנה מידת אחריותם. מלה אחת לא הוצאנו מפינו על נושא זה. נשאלנו נדרשנו להשיב, נלחצנו. סירבנו, מיאנו; מעל לכל - בטחון האומה וכבודה.

והנה עולה על הבמה הזאת חבר ממשלה ומתוך אמוציה של רוגז על חברו, הוא מספר לכנסת, לאומה, לעם ולעולם כולו כמעט את כל הפרטים של מאורע מסוים, אשר היה, לא בגלל הצנזור, אלא מתוך הסכמה אזרחית חופשית, טאבו בשביל כל אחד ואחד מאתנו. הצנזור יכול למחוק דברים בעתון; אין הוא יכול לחסום את הפה. כפי שהזכרתי, דיברנו אל המונים עצומים בקיץ 1961 ואפילו במלה אחת לא הזכרנו פרט מן הפרטים של מה שקרוי "העסק הביש".

מה יהיה על האתיקה בטחונית של האומה? האם ישנם, אדוני היושב-ראש, שני בטחונות לאומיים - אחד בשביל כל חברי הכנסת, או כל הצבור, או כל העתונים, או כל העתונאים, ואחר בשביל חבר ממשלה מרוגז, או ישנו בטחון לאומי אחד המחייב את כולנו? האם ישנם שני אמות מידה לגבי אותו בטחון לאומי אחד ויחיד, או אמת מידה אחת? זה הנזק המוסרי.

יש גם נזק מדיני בטחוני, ואינני סבור, אדוני היושב ראש, שהוא ניתן לתיקון. לפתע הופיעו אפולוגטים והם טוענים: מה קרה? מה הוא גילה? בלאו הכי כותבים על כך בעתונות חוץ. הייתי רוצה לשאול: האם, משום שמפרסמים בעתונות חוץ את שמו של ראש שירותי המודיעין בישראל, מותר לפרסם את שמו בישראל?

אדוני היושב ראש, אולי על יסוד הנסיון שרכשנו בימים אחרים, מותר לי לומר, שבעניני בטחון ושמירת סודות יש שתי הנחות מסוכנות מאד. האחת היא, שהמודיעין הזר כבר יודע את הכל. יש תמיד סכנה שהמודיעין יגלה; ולא תמיד הוא יודע. ואם מישהו מניח שבלאו הכי הכל ידוע, הרי הוא מסכן את בטחון האומה במידה שאין לה שיעור. הוא גם יכול להכשיל את העם משום שבאחד הימים יתברר כי לא מבחוץ, אלא מבפנים, ומעל במת הכנסת ומתוך הממשלה ניתן אישור לדבר, שאמנם פורסם, אבל עדיין הוא לא אושר, והוא מביא נזק עצום למדיניות, לבטחון וגם לכבוד של עם ישראל ומדינתו.

ודאי, חברי הכנסת הנכבדים, פרשת לבון האומללה איננה נותנת מנוח לא למפלגה שבחיקה היא נולדה, ולא לציבור המתבונן מפרק לפרק בהתפרצויותיה העונתיות. הסיבה פשוטה. שום ציבור אינו יכול לחיות, לאורך ימים, עם שקר. וסביב פרשת לבון נעשו המעשים הנוראים ביותר, כדי להפוך אמת לשקר וכזב לעובדה. הודחו אזרחים, ובתוכם קצינים בכירים של צבא ישראל, שיעידו עדות שקר. זוייפו מסמכים, הוחלפו תאריכים של מסמכים מן הסוג הסודי ביותר. עם אינו יכול, לאורך ימים, לחיות עם כזבים האלה, מבחינה זו כדאי שכל אחד מאתנו יזכור את אשר אמר תומאס קרלייל בספרו האדיר על המהפכה הצרפתית: "כל השקרים יש נגדם פסק דין מוות שהוצא בבית הדין השמיימי, והם מתקדמים באיטיות או במהירות אך באופן בלתי-נמנע לקראת קיצם". זו הסיבה שבגללה מדי פעם בפעם פורצת פרשת לבון, על אף כל ההכרזות התמימות על הפרישה מן הפרשה. אולם, אם פרשת לבון מוזכרת, אדוני שר החקלאות הנכבד, ואתה מוצא לנחוץ, מתוך קלות-דעת וחוסר שיקול, או מתוך שיקול רע או ברוגז רב על אחד מחבריך, לגלות את שלא נתגלה עד עצם היום הזה מעל שום במה פומבית, מדוע לא פרסמת דברים אלה לכל המאוחר לפני שלוש שנים בקירוב?

אדוני שר החקלאות, אתה הסברת בהודעתך, בתשובה לשאילתה, שפנית ליושב-ראש ועדת החוץ והבטחון וביקשת להעיד לפניה. יושב-ראש ועדת החוץ והבטחון, ידידנו מר ארגוב ז"ל, הגיע ארצה זמן רב לאחר שוועדת החוץ והבטחון החליטה לשמוע עדים, והוועדה שמעה אותם בראשותו של ידידנו מר ברגר ז"ל. מדוע לא פנית למר ברגר ז"ל ולא ביקשת שיינתן לך להעיד לפני ועדת החוץ והבטחון? אבל נניח שיצאה שגגה מלפניך, פנית לממשלה, פנית לוועדת השבעה וליושב-ראש שלה מר רוזן - שפיר. הכל אטמו אוזניים משמוע, לא רצו לקבל עדותך, למה לא פרסמת הודעה בפני עם ועדה? אחת משתי אלה: אם סברת שלא יכולת לפרסם דברים אלה פן תפגע בבטחון האומה, למה פרסמת אותם לפני שבוע? אם באת לידי מסקנה שפרסומם לא יזיק כלל לאומה ולבטחונה - למה לא פרסמת אותם לפני שלוש שנים? למה, כפי שקראתי, סברת שמותר לך, בימים אלה, לכנס מסיבת עתונאים ולמסור להם את הודעתך. למה לא כינסת ועידת עתונאים אז?

אדרבא, שער בנפשך, מה דיין הנכבד, לו קמת ואת הדברים שהשמעת לפני שבוע היית משמיע לפני ישיבת ההדחה של מרכז מפא"י, בה 40% הצביעו נגד הדחת מר לבון. שמעתי סברה שאלמלא נאומו של ראש הממשלה דהיום, גם לא היה נמצא רוב כדי להדיח אותו, את מר לבון. אני מניח שדבריך היו משפיעים לא רק על 40% אדוני, אלא דווקא על 60% של חברי מרכז מפא"י שהחליטו כי "בתנאים הקיימים" אין מר לבון ראוי או זכאי או יכול להיות מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים.

פרשת לבון, אדוני שר החקלאות הנכבד, האם הכל סיפרת עליה לפני שבוע? התבוננתי במסמכים הרשמיים שפורסמו סביב פרשה זו, ובאחד מהם גיליתי, שבהיותך ראש המטה הכללי של צבא ישראל קיימת שיחה או שיחות עם "האדם השלישי". זה כתוב בדין-וחשבון של ועדת כהן. דין וחשבון זה הוגש לראש הממשלה לשעבר - אינני מתכוון אליך מר שרת, יש עוד ראש ממשלה לשעבר - ובו יש משפט (לכן לא ברור לי אם קיימת שיחה או שיחות, זה ענין לפירוש) האומר: "האזהרה שניתנה ל"אדם השלישי" בקשר לעדותו בוועדת אולשן, ניתנה לו גם ביחס לשיחותיו עם הרמטכ"ל ושר הבטחון". הרמטכ"ל זה אתה, אדוני שר החקלאות, שר הבטחון הוא מר לבון. היתה איפוא שיחה או שיחות עם הרמטכ"ל. האדם הזה נידון, לפני שקיבל פסק דין על פגיעה בבטחון האומה, הוא העיד שמסר בפני ועדת אולשון-דורי עדות שקר והודח למסור את עדות השקר. השופט שדן אותו ושמע אותו ביקש להודיע שעדותו זו של "האדם השלישי" מהימנה עליו. מדוע שוחחת עם "האדם השלישי"? הלא בינו לבינך היה סולם דרגות שהגיע כמעט עד השמיים? אתה היית המפקד העליון של צבאנו והוא היה מי שהיה. למה הובא הוא אילך? מה הוא אמר לך? מה אתה אמרת לו? הן זהו אחד הדברים החמורים ביותר אם נאמר שקצין מעיד עדות-שקר והוא מודח לעדות זו על ידי הממונים עליו בצבא, ומתברר שלפני שהלך לאותה ועדה להעיד את העדות הכוזבת, קיים פגישה ושיחה עם ראש המטה של הצבא. עד היום לא נתת הסבר לפרשה משונה זו. והרי לפני שבוע נפגעת קשה על ידי פרסום חלקי של דבריך בקשר עם פרשת לבון; מדוע עד היום סתמת את הפרשה הזאת?

מסרת הודעה בתשובה לשאילתה. אני קורא שלפתע נמצאים אפולוגטים, ובראשם ראש הממשלה, האומרים שצריך להבין לסערת-הרוח שתקפה את מר דיין; אינני יודע אם אלה הן המלים הכתובות בנאומו המוכן מראש, על ידי ראש הממשלה ויועציו, אבל כך קראתי. האם תמיד מתחשבים אתם בסערות-רוח? אני רוצה לשאול אתכם, רבותי חברי הממשלה: נשער בנפשנו שאחד מידידי עולה על הבמה הזאת ומספר לעולם מה שסיפר לפני שבוע מר דיין. האם לא הייתם זועקים חמס על חוסר אחריות, על ניצול במת הכנסת על ידי האופוזיציה שאיננה מתחשבת כפי שמתחשבת הממשלה האחראית, החייבת להתחשב, בבטחון האומה ובאינטרסים העליונים שלה? ההייתם מתחשבים בסערות-רוח? מדוע פתאום אמוציות של רוגז מצדיקות פגיעה בבטחון האומה?

השאלה, שנדונה בעתונות, היא גם זו: האם ראש הממשלה קרא את הודעתו של שר החקלאות, או לא קרא. אני תמה מאד על הדיון הזה. אדוני ראש הממשלה, אם קראת את הודעתו - אתה אחראי; אם לא קראת את הודעתו - אתה אחראי. מי שאיננו מבין את הכלל הזה - מה מבין הוא במשטר פרלמנטרי, מה מבין הוא מן הפסוק בחוקה שלנו המדבר על אחריות משותפת של הממשלה? שום דברי בלע אינם יכולים למנוע את האחריות הזאת החלה על ראש הממשלה ועל כל חברי הממשלה בגלל הודעתו הרשמית של אחד מחבריה בענין כאוב ועדין כל כך.

יורשה לי עתה להעיר לראש הממשלה משהו בסוגריים על אותו ביטוי שהוא ציטוט מדבריו: דברי בלע. היתה לי היום הזכות המלאה להוסיף מלה יוונית המורכבת משתי מלים: האחת היא "דמוס" והשניה "גוג". אבל היום לא אשתמש בזכות התגמול הפרלמנטרית למען מלה יוונית אחרת, הסיומת שלה היא כבמלה הראשונה, אבל התחלתה אחרת: פדגוגיה. בסופו של דבר, מר אשכול חדש הוא בתפקידו, ולכן אני רוצה להשמיע באוזניו גם אזהרה וגם עצה, דווקא ברוח טובה.

אדוני ראש הממשלה, עליך ללמוד מן הנסיון. אנחנו איננו רוצים בחילופי שמות-גנאי אישיים. חריפות הוויכוח בענין כאוב - זו שאלה אחרת לגמרי; אבל לא בגידופים אישיים. למד, במטותא ממך, מן הנסיון. אם תלך בדרך זו, מר אשכול, תשקול למטרפסיך בדיוק כקודמך. לא יותר, אבל גם לא פחות. לנו יש לא רק הן-צדק; לנו יש גם הין צדק. אני מקווה שהאזהרה תועיל. כאן אני פותח את הסוגריים.

אדוני היושב-ראש, מי שיאמר או יכתוב שהיום האופוזיציה נכשלה בנסיונה להפיל את הממשלה, לא יגלה אלא בורות מוחלטת בהלכות הפרלמנטריזם. אופוזיציה יודעת לספור עד 68. וינסטון צ'רצ'יל, אשר שירת גם בממשלה וגם באופוזיציה, הסביר פעם את משמעותה ותכליתה של הצעת אי-אמון. לעתים רחוקות מאד האופוזיציה מצליחה להטות לצדה חלק מתומכי הממשלה ויחד הם מפילים אותה. (זה קרה בכנסת שלנו כבר פעמיים, אבל במשך חמש עשרה שנה פעמיים אלה אינן מקרים שכיחים.) בדרך כלל הצעות כאלה מופלות על ידי הרוב הקבוע. ובכל זאת, מתי האופוזיציה מגישה - ביודעה את האריתמטיקה - הצעת אי-אמון? כאשר היא משוכנעת שהממשלה עשתה מעשה או מחדל מן הסוג שהוא חמור במיוחד מבחינת האומה, כבודה, בטחונה ועניניה החיוניים. זהו מה שקרה לפני שבוע? מעשה חמור ביותר מצדו של חבר הממשלה מר משה דיין, ומחדל לא פחות חמור ממנו מצדו של ראש הממשלה או מצדה של הממשלה כולה.

לכן, אדוני היושב-ראש, את תוצאות ההצבעה אנחנו יודעים מראש. אף-על-פי-כן, מבחינת האומה, כבודה ועתידה, מבחינת הכנסת והכללים הגדולים של המשטר הפרלמנטרי, כיום הזה נותרו שתי אפשרויות. האחת - ששר החקלאות יסיק מסקנה ויגיש את התפטרותו לראש הממשלה; השניה - שראש הממשלה יחד עם כל חבריו ילכו אל נשיא המדינה ויודיעו לו על התפטרותם.