השבויים בסוריה

אדוני היושב-ראש, עד מתי יסבלו אחינו השבויים בידי הסורים? עד מתי יוחזקו אינקומוניקאדו? עד מתי יתעללו בהם הברבעתיסטים, הנציונל-סוציאליסטים, האלה?

החרדה הבוקעת משאלות אלה היתה צריכה להיות מנת חלקנו גם לפני שאזרחי ישראל אחדים הוחזרו אלינו. על אחת כמה וכמה היום, לאחר שמצאנום שבורים בגופם, רצוצים בבריאותם, מדוכדכים בנפשם. איננו יכולים להתעלם מן העובדה שאזרחי מדינה אחרת, שיחד עם אזרחינו נחטפו מן הכינרת - הוחזרו זמן רב לפני אחינו וגם לא אונה להם כל רע בהיותם עצורים אצל הסורים.

אנחנו שמחים שאזרחי מדינה אחרת לא עונו, אבל כשם שלא נשלים ואסור לנו להשלים עם עינויים, עינויי-תופת, המוטלים על אזרחי ישראל, כך לא נסכים להבדלה בין אזרחינו ואזרחי מדינה אחרת מבחינת הטיפול בהם, כאשר הם עצורים בידי אויב. הבדלה זו, חברי כנסת נכבדים, היא אופיינית לאויב, אבל, יש לומר את האמת, לא רק לו.

ארל ראסל, בספרו "פילוסופיה ומדיניות" כתב את הדברים הבאים, שאביאם לידיעת הכנסת, תחילה כלשונם וככתבם. (קורא את הדברים באנגלית).

בימינו כבר קשה להזדעזע, אבל חייב אני להודות על האמת: כאשר קראתי דברים אלה, שלא נכתבו על ידי נאצי, אלא על ידי אנטי-נאצי, לא על ידי אדם המבקש את רעת היהודים, אלא הדורש את טובת ישראל, זעזוע עמוק עבר בנפש.

כי כך הוא אמר: "לו ודאי היה, כי בלעדי היהודים היה העולם גן עדן, לא היתה אפשרית שום הסתייגות בעלת תוקף מאושוויץ. אך מאחר שקרוב יותר לוודאי כי העולם, שהוא פועל-יוצא משיטות אלה, היה גיהינום, יכולים אנו להרשות משחק חופשי להתקוממותנו האנושית הטבעית נגד אכזריות".

גן עדן וגיהינום הם מושגים מופשטים. מאז גורש אדם הראשון מן הגן, ועד שדאנטה אלגיירי כתב על הגיהינום ועד ימינו אנו, איש לא היה בגן עדן ושב אל האדמה; ואיש לא הורד לגיהינום וחזר אלינו. משום כך המושגים האלה הם סובייקטיביים לחלוטין. יש ואדם יוצר לעצמו את הגן עדן שלו. הוא הדין - עם. ואם איש כארל ראסל אומר, שלו היה העולם גן עדן בלעדי יהודים, אי אפשר היה כלל להסתייג מאושוויץ, הרי הוא נותן פתחון פה לעם פלוני או אלמוני לומר: בשבילי העולם בלי היהודים הוא הגן עדן שלי. ואז, אדרבא - השמידו את היהודים בגאז.

עלינו לא רק לומר, אלא גם להוכיח לאויבינו, שלא נשלים בשום פנים ואופן עם נסיונותיהם ליצור לעצמם מה שהם מתארים כגן עדן שלהם על ידי שיורידו יהודים ואזרחי ישראל לגיא-עינויים. משום כך חובתנו לומר מעל במת הכנסת, כי כל מי שיענה אזרחי ישראל, יתן את הדין, אם באחד הימים יימצא בתחום השיפוט של מדינת ישראל. ועל אויבינו לדעת כי בימים אלה אין עוד גבול לבעיית עינויים, כפי שהוכיחה ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם מיום 10 בדצמבר 1948 על ידי האסיפה הכללית לארגון האומות המאוחדות. בהכרזה ההיא נקבע בסעיף 5: "איש לא יהיה נתון לעינויים או לטיפול או לעונש אכזרי לא אנושי או משפיל". זוהי חובה שהוטלה על כל עמי התרבות, ושהסורים הפרו אותה בצורה האיומה ביותר. עליהם אפוא לזכור כי גם מבחינת מתן דין עלול להיות לא-גבול. ואם מישהו מן האחראים לעינויים אלה יימצא בידי דייני ישראל, הוא יתן את הדין.

אם לשם כך דרוש מעשה חקיקה, הרי בעקבות חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, על הכנסת לחוקק תיקון נוסף לדיני עונשין. בימים הקרובים נגיש הצעת חוק לאמור:

בחוק זה "אויב" - מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן. הגדרה זו נלקחה מן החוק לתיקון דיני עונשין, (בטחון המדינה). "ארץ עוינת" - כל שטח הנתון למרותו של האויב, הגדרה זו הושאלה מן החוק לעשיית דין בנאצים. "עינויים" - במשמעות סעיף 5 להצהרה האוניברסלית של זכויות האדם על ידי האסיפה הכללית לארגון האומות המאוחדות מיום 10 בדצמבר 1948.

1. אדם שבארץ עוינת ציווה לענות או עינה אזרח ישראלי בהיותו עצור או שבוי בידי אויב, דינו 15 שנות מאסר.

2. דיני ההתיישנות הקבועים בפרק החמישי לקודכס הפרוצדורה הפלילית העותומנית לא יחולו לגבי עבירות חוק זה.

3. (א). המשפט על עבירה לפי חוק זה רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות אם הוא משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק. (ב) כל אימת שבית המשפט מחליט לסטות לפי סעיף קטן (א) מדיני הראיות, ירשום בית המשפט את הטעמים שהניעוהו להחלטות.

4. שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה.

אני רוצה להביע תקווה, כי כאשר תונח הצעת חוק זו על שולחן הכנסת, תשקול הממשלה את עמדתה ותתמוך בהעברתה לוועדת החוקה, חוק ומשפט לדיון טרומי, ולשאר שלוש הקריאות הדרושות.

מחובתי לומר שבענין חמור זה חטאה הממשלה בהזנחה כבדה מאד. היא ידעה על הימצאותם של אזרחינו בידי הסורים שנים רבות, ואת אשר היא עשתה לאחר שחרור חלק מהם, מחוייבת היתה לעשות לפני שחרורם, משום שחייבת היתה להניח כי המה בידי אויב אכזרי ומי יודע מהו היחס אליהם.

לפני שנים, ולא רק לפני חודשים, היתה הממשלה חייבת לדרוש ממוסדות האומות המאוחדות ומן הצלב האדום הבין-לאומי לשלוח לבתי-הסוהר בסוריה שליחים למען יראו איך מתייחסים שם אל אזרחי ישראל העצורים, ובאותו זמן להזמין אותם אלינו, לפתוח לפניהם את בתי הכלא שלנו, בהם מוחזקים נתיני האויב, ולהוכיח את ההבדל. אך הממשלה נתעוררה לפעולה זו רק לאחר שקיבלנו את אחינו המעונים. זוהי הזנחה.

לאור עובדה זו הריני רוצה להביע תקווה, כי קודם כל נדאג כולנו להבטחת שלומם הגופני והרוחני של אחינו השבויים. אין שום ספק שבאחד הימים הם ישוחררו, אבל אנחנו רוצים לקבל אותם בריאים ושלמים ולא שבורים ומעונים. כדי למנוע, או לפחות לנסות למנוע את עינויי הגוף והנפש האלה נאמר, כי מדינת ישראל תתן אולי אות ומופת לשאר העמים, לאמור: אותו סעיף 5 למגילת זכויות האדם הבין לאומית איננו עוד תיאורטי, אלא כל עם הרואה סכנה לבניו שביחס אליהם יופר הסעיף הזה, בכוחותיו הוא יתחיל להטילו הלכה למעשה. ואז תהיה אולי הטלת הסעיפים האחרים של מגילת הזכויות האנושיות שאינם עדיין אלא הכרזה בעלת משמעות מוסרית.

מצרים

מן ההתנהגות הברברית של האויב בצפון, אעבור, ברשות היושב-ראש, לתכניותיו המלחמתיות של האויב בדרום. אחרי ועידת הפסגה הערבית הודיע הרודן המצרי, - אגב, לא ברור לי מדוע החלו לפתע בכנסת ישראל לכנות את הרודן המצרי בתואר המכובד "נשיא מצרים" - הודיע הרודן המצרי כי המלחמה עם ישראל היא בלתי נמנעת. זוהי הודעה שאין לה תקדים. כל שליטי עולם, אפילו הדיקטטורים, היו תמיד מכחישים שפניהם למלחמה. בימינו אומר רודן שואף-דמים שהוא מכין את המלחמה, אלא הוא יקבע את תאריכה כאשר תושלמנה ההכנות. ההכנות האלה הולכות ומושלמות.

מתי יתקיפנו? מי יוכל לדעת. חברי הכנסת הנכבדים, לעתים קצרה בינת אדם להשיג מנין מדינאים ישראלים מסויימים נוטלים את העוז לקלות דעת כזאת כדי לנסות לקבוע את התאריך שלפניו לא יתקיפנו האויב. לפני שבוע שמענו הודעה נבואית שבמשך עשר השנים הקרובות יש בטחון שנאצר לא יתקיף אותנו. לפני חודשים אחדים שמענו שבמשך שלוש השנים הקרובות לא יתקיפנו נאצר. מנין הם יודעים, הנביאים האלה? אולי עד אז ישלים נאצר את הכנותיו לפי הכרתו? אולי יעשה חשבון מוטעה, אפילו מבחינתו, מה שנקרא בלעז "miscalculation"? אולי יניח שהכנותיו כבר מושלמות ויצא למלחמה? איך אפשר כך להתנבא בשער כאשר האויב אומר במפורש: המלחמה היא בלתי-נמנעת; אני דוחה אותה עד שתושלמנה ההכנות; אני אבחר ברגע בו אחשוב את ההכנות למושלמות.

ייתכן שההתקפה הזאת לא תבוא כעבור מחצית השנה; אולי לא תבוא גם כעבור שנתיים. ייתכן שתבוא כעבור שלושה חודשים; ייתכן - כעבור שנה. הרי זאת צריכה להיות ההנחה, המדינית והאסטרטגית גם יחד, של ישראל. כל הנחה אחרת היא פרי קלות-דעת שאין כמותה.

איך הוא מנסה להשלים את הכנותיו, ובעזרתו של מי? ה"סנדריי טלגראף" וה"גארדיין" כבר גילו לנו מה מתרחש בהליופוליס. אבל איך הגענו לכך שבהליופוליס מוכנים מאות טילים, והולכים ומוכנים ראשי-חץ למיניהם, ובין השאר - כפי שהגברת שרת החוץ אמרה כמעט לפני שנה - ראשי חץ הנועדים להשמדת החי, כל חי. כל זה אירע בעזרת מדענים גרמניים.

מדענים גרמניים

וכשאני בא לדון בבעיה חמורה זו, סבור אני, אדוני היושב-ראש, שמותר לי לומר כי בשנים האחרונות קשה למצוא מופת אחר, כיצד אופוזיציה נאמנה צדקה בדיאגנוזה ובפרוגנוזה שלה בניגוד לעמדת הממשלה הטועה והמטעה גם יחד. הגברת שרת החוץ, שאני מברך אותה לשובה מסיור חשוב במדינות מערב-אירופה, הביעה היום את אכזבתה על שגרמניה עדיין לא עשתה, לא בדרך חקיקה, בוודאי לא בדרך המעשה, להרחקת המדענים הנפשעים האלה מארץ אויב. קראתי כי בהיותה בחוץ לארץ אמרה שאינה מבינה איך עדיין לא קבלה גרמניה את החוק הזה. האכזבה מובנת; חוסר ההבנה - בלתי טבעי לגמרי. אנחנו יכולים להסביר לשרת החוץ ולכל חברי הבית מדוע גרמניה עדיין לא קיבלה את חוק הזה. ומה שאנו נאמר לא יהיה בבחינת מה שאתם תמיד קוראים: חכמה בדיעבד. גם חכמה בדיעבד טובה מכסל לפני מעשה. אבל האמת היא שהמדובר הוא באזהרה שהשמענו זה קרוב לשנתיים, גם מעל במה זו. קבענו שגרמניה בענין זה מנהלת משחק כפול.

כלום יכול זה להיות מקרה, חברי הכנסת הנכבדים? מאז קיבלה הכנסת את החלטתה, עברה כמעט שנה תמימה. זה היה, אדוני היושב-ראש, ב- 20 במארס 1963, והיום 17 במארס 1964. אבל האמת היא כי סגן שר הבטחון, שנה לפני-כן, באופן סודי, הסב את תשומת לבו של שר ההגנה דאז של גרמניה, ה"ידיד הגדול" של מדינת ישראל, הלא הוא שטראוס, לעובדה שבמצרים נמצאים מדענים גרמניים והם מפתחים בשביל נאצר נשק קטלני. כאשר אותו "ידיד" ביקר בישראל, גילה לנו שאמנם קיבל את האיגרת של מר פרס, אך הוא העביר אותה לידיעתו של משרד הכלכלה הגרמני. ומאז משחקים הגרמנים את המשחק הצבוע שלהם. הם קיבלו ממדינת ישראל תמורת סכום כסף את אשר לא יכלו לקבל מידי שום עם אחר - ריהביליטציה מוסרית. אבל לידי אויבי ישראל הם נותנים, במישרין או בעקיפין, בדרכים גלויות ונסתרות, אבל משך שנים - נשק, לו הוא מייחל, בו יוכל להתקיפנו ממרחקים בטוחים, ובו יוכל להשמיד לא רק חיילים בשדה, אלא גם, או בעיקר, אנשים, נשים וילדים בבתיהם.

כאשר העלינו לפני מספר חודשים הצעה לחדש את המערכה הנגדית נגד סכנה זו ונגד פושעים אלה, אמרה הגברת שרת-החוץ: אתם סוברים שאם נצעק יותר, נכריח את הגרמנים לפעול. גברתי הנכבדה, איך אפשר לנהוג באיפה ואיפה כזאת לגבי בעיה לאומית חמורה כל כך? מה עשתה הממשלה לפני שנה? האם לא צעקה? כמובן, כאשר את עמדת על במת הכנסת והזהרת את העולם התרבותי כולו כי המדענים הגרמנים נותנים בידי מצרים נשק להשמדת החי - צעקת בשקט, אבל צעקת מאד, זעקת מאד, זעקת מעמקי לבה של אשה יהודיה הדואגת לילד יהודי, אשר אולי מחר יושמד על ידי אויב אכזרי, ובעזרת בני עם אשר הובילו מיליון וחצי מיליון ילדים יהודיים לתאי הגאזים. מה עשה האזרח האלמוני? הוא שתק, כי זאת חובתו המקצועית. אבל הוא צעק, הוא זעק בשתיקתו, יום אחר יום, בכותרות ראשיות ובעתונות הבין-לאומית: מכינים לנו מסע ההשמדה חדש נגד שארית הפליטה היהודית. מה הצענו אנחנו? - לחדש את המערכה המדינית הזאת שהופסקה בלי כל הצדקה לפתע פתאום כעבור ימים ספורים. לאחר הפסקתה אמרה העתונות הגרמנית: אנחנו צדקנו ולא הממונה על שירותי הבטחון בישראל. כך הרי נתתם, לא בכוונה אלא למעשה, אליבי לגרמניה זו.

צאו וראו, רבותי חברי הכנסת, כאשר אנו מציעים מערכה מדינית, אנו מציעים "לצעוק"; כאשר הממשלה מנהלת את המערכה המדינית, שאנו הצענו לפתוח בה - זו מערכה; כאשר אנו מציעים לחדש את המערכה המדינית, אנו שוב מציעים לצעוק. בעוד עמי אפריקה היו עדיין משועבדים, נאמר על מוסר כזה שהוא הוטנטוטי. לא ברור לי מדוע צריך להעליב את השבט האפריקאי; בסופו של דבר, המושג "מוסר הוטנטוטי" נוצר על ידי משעבדי השבט הזה. אבל זוהי לפחות כפילות אורוולינית מאד לא נאה, ובעיקר, מזיקה.

אנו בכל הפשטות הצענו לכם לפני תשעה-עשר - עשרים חודש לפתוח במערכה זו, ואתם מיאנתם. במארס אשתקד פתחתם במערכה זו במקרה והפסקתם אותה. המדענים הגרמניים מוסיפים לשבת במצרים ולפעול בה. הטילים כבר ישנם. ייתכן שעוד מעט יהיו ראשי חץ. העתונות הזרה מזהירה את העולם התרבותי ואומרת, שבעזרת נשק זה, בעוד שנה שנתיים אפשר יהיה להשמיד חלק גדול של האוכלוסיה היהודית בישראל הגרה בצפיפות במקום מסויים. ואנו נסתפק בהבעת אכזבה? אילו הייתם ממשיכים במערכה זו בלי הפסקה, והיא לא היתה נושאת פרי - לא היינו באים אליכם בשום טענות. ודאי שאין אנו יכולים להכריח את הגרמנים להחזיר את מדעניהם ממצרים. אבל טענתנו היתה מלכתחילה - ובדיעבד אימצתם אותה - כי למרות הכל גרמניה צריכה להיות רגישה להאשמת העולם, שרוח הנאציזם עדיין חיה בקרבה ובדור הזה היא מוכנה לתת יד להשמדה יהודית המונית. אילו הייתם ממשיכים בלחץ זה, אולי היו לו תוצאות. אבל אתם שברתם את הקו בלי כל הצדקה. קודם היתה הטענה: נאצים יושבים שם, ואין להאשים את העם הגרמני כולו. אחר כך באה החלטת הכנסת, בה הטלנו על העם הגרמני את האחריות לפעולה הנפשעת של בניו במצרים. לפתע הופסקה המערכה. באה ידיעה מבון: תהיה הצעת חוק. מיד בירכתם על כך. ואתם ידעתם שהחוק עדיין אין פירושו מעשה. צביעות היא מצד הגרמנים לטעון שבלי חוק אינם יכולים לפעול. את, גברתי שרת החוץ הנכבדה, יודעת שכאשר ממשלה רוצה למנוע אזרח מסוים מלהיות בחוץ לארץ, היא פועלת פעולה אדמיניסטרטיבית.

אחר כך נודע לנו שממשלת גרמניה לא תגיש את הצעת החוק. שלוש מפלגות של הבונדסטאג יכינו אותה. שוב בירכתם על כך. אפילו לא שאלתם, מדוע זה? אם ממשלת גרמניה אומרת שהיא מעונינת, על יסוד החוקה שלה, לקבל חוק נגד המדענים הגרמניים, מדוע העבירה את כדור החקיקה למפלגות? עוד דחייה לחודשים. הם חלפו. על סף פגרת הקיץ של הבונדסטאג נודע שהמפלגות לא הגישו הצעת חוק. אבל הבונדסטאג קיבל החלטה פה אחד המטילה על ממשלת גרמניה להגיש הצעת חוק. שוב בירכתם מירושלים. שלושת חודשי הפגרה עברו. הבונדסטאג יושב שוב מאוקטובר. היום אנו במחצית השניה של חודש מארס. יש החלטה פה אחד של כל הגורמים הפוליטיים בגרמניה, והממשלה עדיין מטפלת, לא עוד בחוק ההוא, אלא בתיקון לחוק הדרכונים. והעתונות הבריטית קובעת, שגם את החוק הזה אין בדעת הממשלה לקבל.

על ידי כל המחדלים האלה שלכם, על ידי הפסקת המערכה באיבה, על ידי ברכותיכם המיותרות להצעות החוק שמעולם לא הוגשו - עודדתם את הגרמנים במשחקם הצבוע. שנתיים חלפו מאז הסב מר פרס את תשומת לבו של הר שטראוס ואין זכר לפעולת גרמניה. שנה חלפה מאז קיבלה הכנסת החלטתה המפורסמת, ואין סימן לפעולת גרמניה.

אנו דורשים מכם לחדש בכל עוזה את המערכה המדינית, בה פתחתם באיחור רב כל כך לפני שנה. ואל תגידו לנו: צעקה. עד מתי תשתמשו בשיגרה זו? האינכם יכולים עוד לזכור שאנו הוכחנו איזו הבנה למעשה ולא למלה או לצעקה?

לאור ההכנות המלחמתיות של נאצר המאיימות, אם באחד הימים תיטרף עליו דעתו והוא יפעיל את הטילים, על קיומו הביולוגי של העם הזה, גם אם אנו נחזיר מכה - והיא תהיה מוחצת - על ראש האויב, יש לראות ולהתבונן בהכרזתה של שרת החוץ שנמסרה בהיותה בלונדון, על מה שיתרחש אם האויב, לאחר שנפתח את ברזי מוביל המים הארצי, ינסה להטות את יובלי הירדן. ימים רבים עברו לאחר שקראתי את הכרזתה החשובה של שרת החוץ, ומאחר שלא היתה כל הכחשה, לא רק זכותי אלא חובתי להניח שאלה היו דבריה המקוריים. לאמור: "אם הערבים יטו את יובלי הירדן, ישראל תראה בכך מעשה תוקפנות, ותשיב על כך כאילו נערכה התקפה על הטריטוריה של מדינת ישראל". הכרזה בעלת חשיבות יוצאת מגדר הרגיל. אני תמה, למה נמסרה ההכרזה על ידי הדוברת הראשית של הממשלה בעניני חוץ בלונדון, באקראי, בתשובה לשאלת עתונאים. לאחר ועידת הפיסגה בקאהיר דרשנו אנו דיון מדיני בכנסת. מנעתם אותו מן הכנסת כולה. אמרתם שמוטב להחריש; השתמשתם אפילו במידה של מעילה בתקנון הכנסת מבחינת זכויותיה של האופוזיציה, כדי למנוע אותנו מלומר דברנו. לאחר כל אלה, בשם הממשלה, בשם מדינת ישראל נמסרה הכרזה חשובה כל כך. מדוע לא שמענוה מעל במה זו? מדוע לא ניתן לכנסת לדון בה?

מה פירושה של הכרזה זו? אני סובר שאינה זקוקה לשום פירושים. נתאר לעצמנו שמחר האויב מתקיף חלק מן הגליל; נשער לעצמנו שמחר האויב משתדל להיכנס לאילת; נשער לעצמנו שמחר האויב מתקיף את לוד; מה תהיה תגובתה של ישראל? אין שום ספקות ביחס לכך. בענין זה אין שום חילוקי דעות בינינו. נשלח את צבא ישראל, והוא ידביר את האויב. אומרת שרת החוץ, שאם אויבינו יינסו להטות את יובלי הירדן, הנמצאים בשטחן של סוריה ולבנון, הרי מעשה חבלה אווילי, אנטי-אנושי, תוקפני זה, כמוהו כהתקפה על שטח משטחי ארץ ישראל, עליהם חלה ריבונותנו כיום הלכה למעשה. וההחלטה היא בידי האויב. לעת עתה. Rebus sic stantibus, החליט האויב בקאהיר להטות את יובלי הירדן והכריז על כך בגלוי, אנו עומדים הקיץ להפעיל את מוביל המים. ייתכן שעוד הקיץ, או בסתיו, או בחורף או באחד הימים, ינסה האויב להגשים החלטתו. על פי הכרזתה של שרת החוץ יוצא, שיופעל במקרה כזה צבא ישראל, כמו שהיה מופעל לו הותקפנו באילת, בעכו או בלוד.

הכרזה כזו - תוצאותיה אין לשערן מראש. יש שהיא מרתיעה את האויב מלבצע את זממו ואז, כמובן, היא מבורכת; יש שהיא ממריצה את האויב לעשות ביתר תוקף ובמהירות רבה יותר את הכנותיו האופנסיביות והדפנסיביות, המלחמתיות. אין לדעת. אבל ההכרזה נמסרה, וחובתנו לשאול: מה אנו עושים מול אפשרות כזו העלולה להיות קרובה?

זהו דיון, אדוני היושב-ראש, על מדיניות החוץ ולא על מדיניות הבטחון, על כן לא אעסוק בבעיות הקשורות בהכנותינו הצבאיות שיש לעשותן במלוא המרץ. במלוא המהירות ובמלוא התוקף, ומתוך אחדות לאומית מוחלטת בשטח זה. אבל גם אם זהו דיון על מדיניות החוץ, - ולאחר הכרזתה החשובה של שרת החוץ, חובתנו להסב קודם כל את תשומת לב הכנסת, - ועל ידה - של האומה כולה לסכנה אחת מיוחדת במינה: אנו חשופים, - אין שום מנוס ואין שום מניעה מלומר את האמת הזאת - להתקפות האויב מן האוויר, גם באווירונים, - ואין לנו הגנה אלא מטוסי הקרב אשר בידינו וטייסינו המצויינים, - ובעיקר להתקפות טילים וראשי חץ המיועדים להשמדת החי. אני מתכוון להגנה הקרויה פאסיבית.

אני סובר, אדוני היושב-ראש, שלאחר שובה של שרת החוץ מלונדון ולאחר הכרזתה, חובתה הראשונה היתה לבוא לממשלה ולומר: נסיר הצדה בעיות אחרות ונטיל על האומה לבנות מקלטים. כל יום. נבנה מקלטים לא בבתים, אלא בשביל מאות אלפים, לכל בני העם.

אני אינני סובר, חברי הכנסת, שהמלה הנוגדת בהלה היא שאננות. לא צריך להיבהל מפני שום דבר. בדורנו לא ניבהל מפני שום סכנה. נעמוד בפני כל הסכנות. לא ישמידונו, אלא נחיה ונהיה בני-חורין בארצנו, ובעזרת השם, בארצנו השלמה. זאת אמונתנו. אבל שאננות, כאילו שום דבר אינו עלול לקרות? האין אנו יודעים את המצב, מבחינת ההגנה הפאסיבית, בתל אביב ובשאר הערים הגדולות? כל העם צריך לקום ולהתגייס לפעולה זו, אשר אם תיעשה - יש בה כדי להציל חייהם של רבבות, אם לא של מאות אלפים, אם תיטרף דעתו של האויב האכזרי והוא יתחיל, במועד מוקדם או מאוחר, להשתמש בנשק הקטלני שמספקים לו מדעניה של גרמניה.

גם דרושה לנו הסברה מדינית. ודאי המעשה הוא הקובע, אבל אין לזלזל גם בהסברה. קראנו ששרי החוץ של כל מדינות ערב ייצאו הקיץ לעולם כולו ויסבירו עמדתם, לאמור, המלחמה היא בלתי-נמנעת. אני סבור שגם עלינו לעשות משהו לא כל כך רגיל בקיץ הקרוב. ודאי, יש לנו שגרירים מוכשרים, הם יקבלו הוראות ממשרד החוץ, יסבירו - כל זה שכיח, רגיל, אך המצב הוא בלתי רגיל. אני מציע אפוא לממשלה שתשקול בכל הרצינות, כי בזמן הקרוב ישוגרו לכל בירות עולם שיש לנו עמהן קשרים דיפלומטיים תקינים - באירופה, בשתי האמריקות, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה - שליחים של מדינת ישראל, חברי כנסת, מתומכי הממשלה וממתנגדיה, כדי להוכיח שבענין זה, בענין העמידה בשער נגד האויב, למרות כל חילוקי-הדעות יש אצלנו אחדות לאומית. אני סובר שהעולם ישים לב לתופעה כזו, בלתי-שכיחה, לפעולה שאנו נעשה אותה בפעם הראשונה מאז קום המדינה, וצריך להסב את תשומת הלב.

אני מבקש את הממשלה לבל תנהג בצרות העין הרגילה שלה בענין זה. לאמור, רק אנשים מסוג מסויים ומחוג מסויים יכולים להסביר בחוץ לארץ. האמיני לי, גברתי שרת החוץ, אנשים רבים מחוגים אחרים מחוץ לאותו חוג יכולים להסביר, גם הצליחו בהסברה ויצליחו, ואינני עושה שום יוצא מן הכלל מבחינת הסיעות היושבות בכנסת. אבקש אותך, גברתי שרת החוץ, לשקול היטב את ההצעה הזאת.

במצב זה של ריבוי סכנות, אשר כפי שאמרתי אין להיבהל מהן, צריך להתבונן בהן וצריך להתכונן לקראתן, חובה עלינו למצות כל קורטוב של רצון טוב. סבור אני שיש לאל ידינו גם למצוא ידידים וגם לנסות לעקור איבה. העולם נשתנה בעשר השנים האחרונות. הגוש המערבי מעולם לא היה מונוליטי, הוא לא יכול היה להיות כזה, משום שאזרחיו בני חורין המה. אבל לנגד עינינו התפלג גם הגוש הקומוניסטי והפילוג הזה הולך ומעמיק; נוכח העובדה שבשני הגושים או בשלושת הגושים ישנם אינטרסים שונים ובריתות שונות - יש לאל ידה של ישראל גם לרכוש ידידים וגם לנסות לעקור איבה. וכאשר אני מדבר על נסיון של עקירת איבה, מתכוון אני קודם כל לאירופה המזרחית.

ולא אנהג על פי הכלל הנודע והמסתלף my country - right or wrong"" - "רע או טוב - ארצי שלי", אלא על פי הכלל הפטריוטי האמיתי: "משום שארצי שלי היא, אומר על רע - רע הוא".

אנו לא נלאה מלטעון, כי אותה מדיניות גרמנופילית אווילית, נוגדת את מוסר האומה ואת רוחה, את האינטרס העליון שלה בשטח הבטחון, כפי שאנו רואים, וגם בשטח המדיני, איננה יכולה אלא להוסיף איבה על זו הקיימת מצד ברית המועצות אלינו.

הסיבות הן טבעיות לחלוטין. גרמניה, השואפת לקבל נשק אטומי, היא סכנה חמורה מאד בשביל העמים הסלאביים. יש להם נסיון עם גרמניה, שאינה שוכחת ובעצם גם אינה לומדת. מדוע - זו שאלתנו החוזרת והנשנית - אנו צריכים להתייצב לצד זה ולהשניא עצמנו במיוחד על גוש אדיר של מדינות? דרוש בשטח זה שינוי. אבל דווקא אנו, האומרים זאת בפה מלא, נאמר גם את האמת במלואה על יחסה של ברית-המועצות אל עמנו.

יחס ברית המועצות ליהדות

אביא, אדוני היושב-ראש, לפני הכנסת מסמך. קודם אומר משהו, ולא בנוסח המחבואים הגלוי על "ארץ מסויימת", על המוסד שבשמו פורסם מסמך זה. הוא קרוי - האקדמיה האוקראינית למדע. זהו מוסד מדעי יוצא מגדר הרגיל. לאחרונה הוא המציא מדע חדש, היפנופדיה. מה פירוש מלה קשה זו? האקדמיה האוקראינית למדע החליטה ללמד אנשים בשנתם. היא המציאה מכונה, שהאדם בשנתו ובנשימתו האיטית מפעיל אותה, ואז המכונה משמיעה שיעור ומסתבר שהאדם הישן קולט אותו באופן מצויין. בבוקר הוא מתעורר ומתחיל לחזור מלה במלה על מה ששמע בשנתו הערבה עליו. זהו נוסח חדש של הכתוב והגית בו יומם ולילה. לא כתוב והגית בו בהקיצך ובשנתך, אבל זה המדע החדיש, מוסד מדעי כביר כזה.

מוסד זה הוציא ספר ששמו "היהדות בלא כחל ובלא שרק". את ההקדמה לספר זה, שמחברו הוא ודאי איזה מלומד - טיצ'קו, כתב אדם עוד יותר מלומד, פרופסור וודנסקי. וכך הוא כותב: "אין ספק כי החיבור החשוב והעמוק של ט. ק. טיצ'קו, המכיל כמות עצומה של חומר עובדתי, שנותח מתוך הכרה ובאופן מדעי, יהיה לספר חשוב בידי תעמלני האתיאיזם, ויסייע לחוגים רחבים של קוראים להעריך בעיות הנוגעות לדת היהודית". הנה אישור מדעי לחומר העובדתי והמדעי של הספר "היהדות בלא כחל ובלא שרק", בהוצאת האקדמיה האוקראינית למדע.

מובאה ראשונה: "התלמוד, בהשפילו אנשי עבודה, הביע הערצה לעשירים; בהורידו את ערכה של עבודת אדמה, הוא (התלמוד) משבח מסחר ונשך". להלן: "התלמוד משחית אנשים מבחינת המוסר, בהחדירו בתוכם אהבת הסחר והסחיטה". ועוד: "התלמוד חדור בוז לעובד ולעבודתו, באופן מיוחד נוקט התלמוד עמדה שלילית לגבי עבודת איכרים".

מרא דעלמא כולא: כיצד יכולים פרופסורים להיות בורים גמורים כל כך וכזבנים נוראים כל-כך. כל תינוק דבית רבן בישראל יודע, שאין כמשנה המלמדת אהבת אדמה ואהבת עבודת אדמה. ואילו האקדמיה האוקראינית למדע אומרת שחז"ל לימדו שנאת עבודה בכלל ואיבת עבודת-אדמה בפרט.

אין זה סוף פסוק. בספר: "היהדות בלא כחל ובלא שרק" מובאים דברים ממארכס, ואני חייב להביא אותם לתשומת-לבם של יריבינו הנכבדים, יהודים, המחזיקים עדיין בתורת מארכס.

אותו ספר מדעי מצטט את מארכס לאמור: "כל האידיאולוגיה של היהדות חדורה שאיפות בצע, אהבת הכסף ואנוכיות, מהו יסודה של היהדות בזמננו? - כתב מארכס: - צורך מעשי ואינטרס עצמי. מהו הפולחן של היהודי בימינו? - מסחר. מיהו אלוהיו של היהודי? - הכסף. מהו היסוד הממשי של הדת היהודית? - צורך מעשי, אגואיזם. האל של צורך מעשי ואינטרס עצמי הוא כסף".

וכך סיים מארכס את דבריו אלה, שאנו, בהיותנו סטודנטים צעירים, קראנו בחוברת הנודעת שלו: "Zur Judenfrage" "הכסף הוא האל הקנאי של ישראל ועל פניו אסור שיהיה אל אחר".

את הדברים האלה של מארכס, עם האותוריטה שלו בברית המועצות, מביא הספר הזה מטעם האקדמיה האוקראינית למדע, לאזרחיה של ברית המועצות. ואחרי הדברים הנוראים האלה, שאין בהם אלא החדרת שנאה איומה, כותב טיצ'קו, בברכת הפרופסור וודנסקי: "ספקולציה במצה, בחזירים, גניבה, רמאות והתנהגות בלתי-מוסרית - אלה הסימנים האמיתיים של אופיים של רבים מראשי בתי הכנסת היהודיים". ספקולציה במצה ובחזירים ובבתי-הכנסת...

ספר זה מכיל גם תמונות והן כל כך חשובות בעיני האקדמיה, שבשער הספר מופיע שמו של האמן שצייר תמונות אלה. אראה לכנסת תמונה אחת בלבד. הנה תמונה של יהודי עם האף המפלצתי הנודע: על מצחו תפילין; הוא מחזיק את ידו הימנית בקערה מלאה שטרי-כסף ומטבעות, והמקרא מתחת לתמונה הוא: "בבתי-הכנסת יש הרבה רמאים וספקולנטים". גם תמונה כזאת מראים לתושביה של ברית-המועצות.

אדוני היושב-ראש, אני סובר שכל קומוניסט, בין אם הוא מקבל את האסכולה של מוסקבה ביחס למארכסיזם- לניניזם ובין אם הוא מאמץ לו את הפירושים של מאוצה-טונג ביחס לתורת מארכס-לנין, חייב לכבוש את פניו בקרקע מרוב בושה וחרפה וכלימה, על ספר כזה שהופיע בארץ "הסוציאליזם המתגשם". תמיד, כאשר אנו מוקיעים תופעות כאלה, נשמע קול ממרחקים: תעמולה אנטי-סובייטית. התיתכן תעמולה אנטי-סובייטית נוראה מזו?

פנייתנו המסכמת היא אפוא פשוטה מאד לממשלת ברית המועצות, שאנו איננו רוצים באיבה בינה לבינינו. מדוע תרעו לעצמכם ותשפילו אותנו, ותנהלו הלכה למעשה תעמולה פוגרומיסטית בארצכם שלכם? תיטיבו עמנו ותיטיבו עם עצמכם - תנו לאחינו היהודים לצאת את ארצכם הגדולה, לבוא לארצנו הקטנטונת, יהיו עמנו בני חורין, ואז לא יהיה לכם צורך לפרסם ספרים כאלה.

לסיום, אדוני היושב-ראש, אומר אך זאת. ביחס לעינויים ולהכנות מלחמתיות ביחס לתופעות נוראות אלו שהעליתי אותן בפרק השלישי של דברי, עלינו לומר כי בכל תקופה ותקופה, וכלפי כל מדינה ומדינה, נעמוד על זכויותינו כעם וגם על זכויותיו של כל יהודי ואזרח ישראלי. ודאי אין אנו אלא מדינה קטנה, וכדי לא להסיח את הדעת מן הסכנות העיקריות המרחפות עלינו כיום - לא אומר אפילו מלה אחת בקשר להתדיינות, מי הוא אשר מחדליו ומעשיו גרמו שחלקי המולדת האחרים לא שוחררו לפני שש עשרה שנה.

כאשר לפני 114 שנה נשא פאלמרסטון את נאומו המפורסם בפרלמנט הבריטי, בו הצדיק את ידו התקיפה כלפי יוון, בגלל תביעותיו המפוקפקות כמעט של אזרח בריטי, דויד פסיפיקו, השתמש הוא באימרה הקדמונית המפורסמת: "Civis Romanus sum", ואמר: מאחורי כל אזרח בריטי שייפגע במדינה כל-שהיא - נעמיד כל כוחה של בריטניה. רומי היתה מעצמה חובקת זרועות עולם קדמוני. בריטניה הוויקטוריאנית שלטה בשבעה ימים. אנו מדינה קטנה. לא נוכל לחזור לא על דברי הרומאים ולא על מדיניותו של פאלמרסטון. אף-על-פי-כן, כלפי כל אויב, כלפי כל צר, עלינו לומר: ככל שנוכל לעשות, נעשה למען הגן על האזרח שלנו, על שלומו ועל כבודו, בבחינת "Civis Judaeus sum", אזרח יהודי הנני!