ההתקפה על מטה הבולשת המחוזית
בדיוני המטה הוחלט לבצע פעולה רחבת היקף ולשם כך נבחרו ארבעה יעדים שיותקפו בעת ובעונה אחת: המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים (שפוצץ כחודשיים קודם לכן), בניין מושל המחוז, ששכן ברחוב יפו 34 (בסמוך למגרש הרוסים), משרדי מחלקת העלייה (שפיצוצם בחודש פברואר פתח את המרד בבריטים) וכן את מטה הבולשת המחוזית ברחוב ממילא.
לשם ביצוע הפעולה המרובעת רוכזו בירושלים כמאה לוחמים, חלקם הגדול מחוץ לעיר. מקום הריכוז היה במחסן גדול בנחלת-שבעה. המחסן הושכר זמן קצר קודם לכן לאליהו לנקין, שסיפר כי הוא רוצה להקים במקום תעשיית מזרנים. כדי להיראות אמין, קנה אליהו מזרנים ישנים ובעזרת חבר העבירם אל המחסן.
היה חשש כי נוכחות מספר כה רב של אנשים באזור נחלת-שבעה יעורר חשד, על כן נשלחו הבחורים לבלות את הערב בבתי-הקולנוע שבמרכז העיר ורק לאחר ההצגה הראשונה החלו להסתנן אל תוך "מפעל המזרנים" של אליהו לנקין. אולם במהרה התברר כי גם הסתננות זו עוררה את חשדם של דרי השכונה, ואחת השכנות, שראתה את הבחורים, פרצה בצעקות: "גנבים! גנבים!". לא עבר זמן רב והמשטרה הגיעה למקום לבדוק את חשדות השכנה. הם אומנם לא מצאו מאומה, אולם כדי להרגיע את השכנים, הושאר במקום משמר קטן של שוטרים.
מעיון במסמכי הבולשת הבריטית מסתבר כי השוטרים לא הגיעו במקרה לנחלת-שבעה. באחד המסמכים אנו מוצאים כי:12

ב-20 ביוני הזהירו נציגי הסוכנות היהודית את השלטונות כי הפורשים מתכוונים לבצע התקפות באותו ערב. ננקטו אמצעי זהירות מיוחדים, אולם מאומה לא קרה. למחרת הודיעו מן הסוכנות היהודית כי בגלל הצעדים המיוחדים שנקטה המשטרה, דחו הטרוריסטים את ההתקפה ל- 21 או 22 ביוני.

כך או כך, הגיע איתן לבני (קצין המבצעים של הארגון) למסקנה כי הסיכון גדול מדי ועל כן החליט לבטל את הפעולה. לנקין, לעומתו, גרס שאם לא ניתן לבצע את כל ארבע הפעולות, יש לנסות ולהתקיף לפחות את אחת המטרות. הוויכוח בין השניים לא נמשך זמן רב והפעולה כולה נתבטלה. האנשים פוזרו מן המקום, אולם נתעורר קושי בהוצאת הנשק מן המחסן. היה צורך להמתין עד אשר יירגעו הרוחות ורק בשעה מאוחרת, לאחר שהשוטרים עזבו את המקום והשכנים שקעו בשינה עמוקה, הגיע יעקב סיקא-אהרוני עם טנדר ש"שאל" מאחת המאפיות הירושלמיות, וכל הנשק הועמס על המכונית והורחק מן המקום.
נחלת-שבעה נוסדה ב-1869 על-ידי שבע משפחות יהודיות ומכאן שמה. הקרקע נקנתה מידי ערבים ביוזמתם של יוסף יואל ריבלין ויואל משה סלומון, מראשי היישוב היהודי בעיר העתיקה וממניחי היסוד לשכונות רבות בירושלים החדשה. לאחר רכישת השדה התעוררה בעיית הרישום בספרי הממשלה (הטאבו), מאחר ותחת השלטון העותומני אסור היה לנתינים זרים לרכוש קרקע ולבנות בתים. (אותם ימים, ימי משטר הקפיטולציות, היו יהודים רבים בעלי נתינות זרה אשר היקנתה להם את הגנתם של הקונסולים הזרים השונים ששירתו בירושלים). את הבעיה פתרה בתו של יוסף ריבלין, אשתו של הורביץ, שהיתה ילידת הארץ, ידעה היטב את השפה הערבית והכירה את מנהגי הארץ. היא הופיעה כערביה במשרדי הרישום והאדמה נרשמה על שמה. תושבי נחלת שבעה אהדו את המחתרת ומדי פעם הושיטו עזרה בצורות שונות. לאחר שהופקו הלקחים מכישלון ההתקפה המרובעת, הוחלט לחזור ולהתקיף בירושלים, אלא שהפעם נבחרה מטרה אחת בלבד - מטה הבולשת המחוזית.
בשעות אחר-הצהרים של יום חמישי, 13 ביולי 1944, היתה פעילות רבה בגן הילדים שבקצה שכונת מחנה-יהודה. רוב הנוכחים היו ירושלמים, אשר כבר הכירו זה את זה מפעולות קודמות. אף מפקד המחוז (אליהו לנקין) היה שם, אולם בשלב זה איש לא ידע כי גם הוא ישתתף בפעולה על תקן טוראי. הכול הבינו כי שוב יוצאים להכות בבריטים, אבל המטרה ופרטי הביצוע נשארו בשלב זה סוד שרק מעטים שותפו בו. שקט השתרר בחדר כשאיתן החל לדבר. הוא פתח בהסבר כללי של הפעולה - התקפה על המטה המחוזי של הבולשת שברחוב ממילא, והציג את מפקד הפעולה - יהודה גלובמן ("אבישי"), שזה מקרוב נתמנה למפקד הח"ק בירושלים. אחריו קיבל גלובמן את רשות הדיבור והסביר את תפקידו של כל אחד ואחד. הוא עצמו היה אחראי על הפריצה, בעוד אליהו לנקין הצטרף אל יחידת האבטחה שהתמקמה בפינה המזרחית של בית-הקברות המוסלמי, משם יכלה לחלוש על רחוב הנסיכה מרי וכן על חלק מרחוב ממילא. גלובמן התנגד לשיתופו של מפקד המחוז בפעולה, משום שראה בזאת סיכון מיותר העלול לפגוע בפעילות המחוז כולו. אולם אליהו התעקש ועמד על כך שאינו יכול לשלוח אחרים לחזית מבלי שהוא עצמו לוקח חלק פעיל בסיכונים. אלא שכמקובל בארגון, השתתף אליהו כטוראי, למרות שהיה המפקד הבכיר ביותר בפעולה זו. החלטתו של אליהו זכתה להערכה רבה בקרב אנשי הח"ק בירושלים והעלתה במידה רבה את מורל המשתתפים בפעולה.
לאחר תום ההסברים וחלוקת התפקידים, יצאו הבחורים את המקום ללא נשק. הם היו אמורים להגיע בדרכים שונות אל בית-הקברות המוסלמי ושם לקבל את הנשק ואת חומר-הנפץ. תפקיד העברת הנשק, שכלל אקדחים מסוגים שונים, נפל על הבנות. ההנחה היתה כי לבנות היה סיכוי טוב יותר לעבור את משמרות השוטרים והחיילים ללא פגע. וכך אמנם היה. לאה אשכנזי, עם פנינה בג'יו ודבורה ברוך, "העמיסו" את הכלים על גופן והעבירו אותם למקום המפגש (חומר-הנפץ הועבר באמצעות מונית). בחסות החשכה חולק הנשק לבחורים והחוליות יצאו לדרך.
הבניין עצמו שכן ברחוב ממילא פינת רחוב יוליאן, מול בניין "פלס" (היום שוכנים בבניין משרדי המכס של ממשלת ישראל). בקומת הקרקע היו משרדי רישום הקרקעות, בעוד משרדי הבולשת ומעונות השוטרים הבריטיים, שכנו בקומות העליונות. המטרה היתה לפוצץ את הבניין ולהרוס את משרדי הבולשת ואת מעונות השוטרים.
יחידת הפורצים, שמנתה כעשרה אנשים, חצתה את רחוב ממילא והתקרבה אל הדלת האחורית של הבניין מצד רחוב יוליאן. הם נשאו אתם את חבילות חומר-הנפץ והיו אמורים להיכנס למקום תוך הימנעות ממגע עם השומרים. אלא שאחד הנוטרים הערביים הרגיש בתנועה חשודה ושאל בערבית "מי שם". איש לא ענה, אולם כאשר הנוטר דרך את נשקו, לא נותרה בידי גלובמן כל ברירה והוא ירה בו באקדח ה"קולט" שהיה ברשותו. תוך כדי חילופי יריות נפרצה דלת הכניסה באמצעות חומר-נפץ והחבלנים נכנסו פנימה ופיזרו את המטענים ליד העמודים, שעליהם עמד הבניין. השוטרים שבקומה העליונה פתחו באש והפורצים נאלצו לעשות את דרכם בעזרת חיפוי שקיבלו מחבריהם. לאחר שנסתיימה הנחת המטענים, הופעלו מנגנוני ההשהיה וניתנה פקודת הנסיגה. יחידת הפורצים חצתה שוב את רחוב ממילא והצטרפה אל יחידת החיפוי שנשארה בבית-הקברות המוסלמי. לאחר שהתברר כי לא היו נעדרים, יצאו כולם לכיוון עמק המצלבה. הם הלכו בתוך בית-הקברות והגיעו אל רחוב המלך ג'ורג'. חציית הרחוב היתה המשימה הקשה ביותר, כי היה חשש שהמשטרה תשוטט ברחובות הראשיים והנסוגים השתדלו להימנע מכל התנגשות אתה. בקבוצות קטנות חצו הבחורים את רחוב המלך ג'ורג' ומשם היתה הדרך קצרה אל מקום המפגש. בעמק המצלבה כבר חיכו המחסנאים, שאספו את הנשק והטמינו אותו בתוך כדי חלב שניתן היה לסגור אותם באופן הרמטי ועל-ידי כך לשמור את הנשק מפני רטיבות. את הכדים הטמינו בכוכים בעמק המצלבה והבחורים התפזרו לבתיהם. אליהו לנקין חשש ללכת לחדרו, שניתן להגיע אליו רק על-ידי חציית מרכז העיר, וביכר לבלות את הלילה, יחד עם כמה חברים, באחד מבתי-הכנסת שבשכונת "שערי חסד".
הפצוע היחידי היה מפקד הפעולה, שנפגע מרסיס גדול בחזהו. הוא התנהג כאילו לא קרה דבר ורק לאחר שכל הנשק נמסר לבנות והבחורים התפזרו לבתיהם, החליט גלובמן שהגיע הזמן לטפל בפצע. הוא הלך לביתו של דניאל ינובסקי ויחד הלכו לביתו של ד"ר לנדאו אשר ברחוב עמוס. ד"ר לנדאו, מאוהדי המחתרת, חבש את הפצע ופקד על גלובמן מנוחה במשך ימים מספר, כדי לאפשר לפצע להגליד.13
למחרת היום הופיע בעיתון "הארץ" תיאור מפורט של הפעולה:



הרס עצום בבניין הבולשת בירושלים

סמוך לשעה אחת לפני חצות נראו כמה צעירים לבושי חאקי עושים מעשים מעוררי חשדות ליד בניין מרכז הבולשת למחוז ירושלים, המאכסן בקומתו הראשונה את מחלקת רישום הקרקעות, בקומתו השנייה את משרד הבולשת המחוזית ובקומתו השלישית - את מעון השוטרים הבריטיים. שני נוטרים ששמרו על הבניין מבחוץ הבחינו בתנועה חשודה והתקרבו אל הצעירים, שפתחו עליהם באש ופצעו פצעי מות את הנוטר הערבי ופצעים אנושים את הנוטר היהודי. הצעירים חדרו לבניין והניחו בו כפי הנראה פצצות וחומרי נפץ. לשמע היריות מהרו למקום שוטרים מתחנת משטרה סמוכה וממעון השוטרים הבריטיים שבבניין סמוך, אולם נתקבלו במטר יריות ורימוני יד, שבא מצד קבוצת אנשים שהסתתרו בבית-הקברות המוסלמי. אחר שהצעירים ביצעו את מעשיהם, ברחו לעבר בית-הקברות המוסלמי אגב חילופי אש עם המשטרה. משערים כי למתקיפים היו מספר מכוניות במעלה רחוב ממילא וברחוב בצלאל מעברו הצפוני של בית-הקברות המוסלמי. המתקיפים השתמשו באקדחים ובמכונות ירייה קלות ("טומיגאן"). כמה רגעים לאחר שנעלמו המתקיפים, נשמעו כמה התפוצצויות קלושות בקרבת הבניין ולאחריהן - התפוצצות אדירה שזעזעה את כל הבניינים בסביבה. מיד לאחר ההתפוצצות פרצה דלקה גדולה במחלקת רישום הקרקעות שבקומת הקרקע של הבניין. האש התפשטה חיש מהר בכל חלקי הבניין ומכבי האש עמלו למעלה משלוש שעות עד שהצליחו להתגבר על הלהבות ולכבותן.
מיד לאחר ההתפוצצות הראשונה, מיהרו שוטרים בריטיים שישנו בקומה העליונה של הבניין לעזבו, אולם לא כולם הספיקו לעשות זאת לפני ההתפוצצות השנייה, שהרסה את חדר המדרגות וחסמה את המוצא מן הבניין. השוטרים הוצאו מהבניין על-ידי מכבי האש בעזרת סולמות ובסכנת נפש...

הדליקה בבניין פרצה בגלל טעות בהכנת המטענים. התברר כי כדי להפעיל את חומר-הנפץ שהשתמשו, היה צורך במרעום, בעוד שמכיני המטענים השתמשו בנפצים בלבד. זו היתה הסיבה שרק חלק מהמטענים התפוצץ, בעוד היתר גרמו לדלקה וכתוצאה מכך רק חלק מן הבניין נהרס.

מעצרו של יהודה נאות-גלובמן
בשעות הבוקר של יום ראשון, 8 באוגוסט 1944, יצאו לאה אשכנזי-וולץ עם מאיר שמגר-שטרנברג לשכונת רוממה, ליד מושב הזקנים הספרדי. על השניים הוטל לעקוב אחר תנועת המכוניות שעברו בכביש הראשי ירושלים-תל-אביב. באותו בוקר אמור היה הנציב העליון לצאת את ירושלים, וברגע עבור השיירה ברוממה, היה על לאה לטלפן למספר טלפון מסוים בתל-אביב ולדווח על השעה המדויקת וכן על גודל השיירה. בכניסה לתל-אביב הוצב אותו יום מארב, שתפקידו היה לפגוע בשיירה בעוברה במקום.
בעוד השניים מעמידים פני זוג נאהבים, עברה לפתע שיירת הנציב העליון. מיד לאחר שהשיירה עברה, ניגשו בני הזוג לטלפון סמוך ודיווחו את אשר ראו עיניהם. הם ראו בזאת את סיום תפקידם, אולם לפני שהספיקו לעזוב את המקום, נשמעו לפתע יריות והשיירה חזרה על עקבותיה. לאה ומאיר עלו מיד על האוטובוס שנסע לגבעת-שאול, כדי לברר מה קרה. אולם בכניסה לשכונה, נאלץ האוטובוס לחזור העירה, כי המשטרה הכריזה עוצר על כל האזור. בחוזרם לרוממה, ניגשה לאה שוב אל הטלפון ודיווחה לתל-אביב על ההתפתחויות. התברר, כי אנשי לח"י ניסו להתנקש בנציב העליון, והיחידה שהתמקמה לא הרחק מגבעת-שאול, פתחה על השיירה באש אוטומטית.
למחרת היום היתה לאה צריכה למסור הודעה כלשהי לחניכה שלה שגרה ליד קולנוע "ציון". לאה ביקשה מיהודה נאות ומאיר שמגר שיהיו לה בני לוויה ויחד יצאו השלושה לכיוון כיכר ציון. בהגיעם לכיכר הלכה לאה לבית סמוך, בעוד שני הבחורים ממתינים בפינת הרחוב. לאחר שלאה סיימה את שליחותה חזרה למקום המפגש. היא עמדה ושוחחה עם מאיר, ויהודה עמד קצת בצד. על אשר עבר עליו באותו יום, מספר יהודה נאות:14

כשעמדתי ברחוב, ניגשו אלי שני שוטרים בריטיים בלבוש אזרחי וביקשו שאתלווה אליהם. נכנסנו לאחת הסימטאות מאחורי קולנוע "ציון" בנחלת שבעה והשוטרים התחילו לחקור אותי. לאחר שהראיתי להם את תעודת הזהות שלי ועניתי לשאלותיהם, הם ביקשו שאלך אִתם לתחנת המשטרה. חששתי שבמשטרה יגלו את זהותי האמיתית ואז יעצרו אותי. כדי להחלץ מן המיצר, דחפתי את השוטרים, החזקתי בראשם ודפקתי ראש בראש וברחתי על נפשי.

לאחר שהשוטרים התאוששו, הם פתחו במרדף באקדחים שלופים. יהודה פנה לרחוב יפו, והשוטרים לא ירו בו כי הרחוב המה אדם. משם פנה יהודה לרחוב הרב קוק; לפתע נשמעה ירייה ויהודה נעלם. לאה ומאיר פגשו בשוטרים שחזרו מן המרדף.

"מה פשר היריות?" שאלו את השוטרים.
"רדפנו אחרי איזה טרוריסט וירינו עליו, אך הממזר הצליח לברוח", היתה התשובה.
לאה ומאיר פנו מיד למקום מגוריו של יהודה (הוא התגורר בחדר עם מאיר) ושם מצאו פתק:
"קיבלתי 'כפתור' [כינוי לכדור], מיד אשוב."

הם חיכו לו בחדר וכעבור זמן קצר הוא חזר וסיפר כי נפצע ביד מן הירייה שהשוטרים ירו בו. לאה רצה מיד אל ד"ר הפנר, ומשלא מצאה אותו בבית, רצה אל דניאל ינובסקי וסיפרה לו כי יהודה זקוק באופן דחוף לעזרה רפואית. ינובסקי אמר שהוא מכיר רופא אחד, ד"ר אלג'מוב שמו, שאפשר לסמוך עליו. לאה יצאה מיד יחד עם ינובסקי לרחוב דוד ילין וסיפרה לד"ר אלג'מוב כי חברם נפצע מתאונה של פרימוס ועל כן הוא מתבקש לבוא אתם ולהגיש לו עזרה רפואית. השלושה יצאו לכיוון חדרו של יהודה. בדרך ביקשה לאה מינובסקי שיסתלק מן המקום, כי לא רצתה לסכן אותו. הרופא בדק את ידו של יהודה וביקש שיספר לו מה קרה. בלי הרבה גינונים, סיפר יהודה כי נפצע מכדור בידו. הרופא נעשה חיוור וכולו רעד. הוא חבש את הפצע ואמר כי חייבים לצלם את היד וכי יש בביתו מכשיר "רנטגן". החבורה הלכה לרחוב דוד ילין והרופא צילם את ידו של יהודה. בדרך הוא אמר:
"אין לכם ממה לחשוש, מאחר שאני מטפל גם בפצועים של לח"י."
לאחר שסיים את מלאכת הצילום, אמר כי על יהודה לבוא כעבור יומיים לביקורת וכן כי עליהם לשלם לו חמש לירות דמי טיפול. לאה, שהיתה הגזברית של המחוז, שילמה לרופא והשלושה הלכו לחדר המשותף ליהודה ולמאיר.
חלפו יומיים, ויהודה הלך, בלוויית מאיר ולאה, אל הרופא לביקורת. במקרה היה במקום גם חיים זיכרמן מנתניה, שהתנדב לשמור בכניסה לבניין. רגעים ספורים לאחר כניסתם, עוד לפני שהרופא הספיק להחליף את התחבושת, התפרצו פנימה שוטרים עם אקדחים שלופים ושאלו:
"היכן הפצוע?"
יהודה ומאיר ישבו ללא תגובה, בעוד לאה ניסתה את מזלה ונכנסה לחדר השני. כאשר שאל אותה השוטר למעשיה, ענתה כי היא מחכה לתורה אצל הרופא. אולם התירוץ לא עזר לה וכל השלושה נעצרו על-ידי המשטרה. כשנכנסו למכונית, ראו שמאחור יושב חיים זיכרמן.
"מה מעשהו של זה" שאלה לאה את השוטר.
"בבואנו ראינו שהוא מסתובב בעצבנות הלוך ושוב והחלטנו לעצור אותו", ענה.
את יהודה העבירו לבית-החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים וכפתו את רגלו למיטה כדי שלא יוכל לברוח. בחקירה התברר לו כי המשטרה חושדת בו כי השתתף בניסיון ההתנקשות בנציב העליון ונפצע מחילופי היריות. הם רצו לדעת מי עוד השתתף אתו באותה פעולה ולא קיבלו את גרסתו כי נפצע בשעת המרדף בכיכר ציון. כשנודע דבר חשדם של החוקרים, ביקש ינובסקי את התערבותו של עורך-הדין לויצקי, אשר הִרבה לייצג את חברי הארגון שנתפסו על-ידי הבריטים. לויצקי הצליח לשכנע את קצין הבולשת שליהודה לא היה כל קשר לניסיון ההתנקשות בנציב העליון וכעבור זמן קצר הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון. חודשיים מאוחר יותר הועבר יהודה, יחד עם עוד 250 מחבריו, למחנה מעצר באפריקה (תחילה באריתריאה ואחר כך בקניה) ושוחרר רק לאחר שהבריטים עזבו את ארץ-ישראל בשנת 1948.
לאה ומאיר שוחררו למחרת מעצרם ועוד באותו ערב הצליחו להיפגש עם אליהו לנקין. לאה ביקשה לעזוב את ירושלים, כי חששה שיחזרו ויעצרו אותה, אולם אליהו ביקש לחכות מספר ימים. הוא חשב כי לאה ומאיר הצליחו לשכנע את חוקריהם כי אינם קשורים באופן ישיר למעשיו של יהודה ועל כן ייתכן מאוד שיאפשרו להם להתהלך חופשיים. כעבור יומיים עצרו שוב את מאיר שמגר ושלחו אותו תחילה ללטרון ואחר-כך למחנה המעצר באפריקה. הוא שוחרר יחד עם יהודה נאות לאחר קום מדינת ישראל.
גם את ביתה של לאה פקדה המשטרה והחזירו אותה אחר כבוד לבית המעצר לנשים בבית-לחם. לאה הוכנסה לאגף של העצירות הפוליטיות, ה"וילה", שם פגשה את חברותיה מירושלים. שתיים מן העצורות היו כבר אימהות, והיה זה אירוע מיוחד במינו כאשר בִתה של אמה גרמנט (שהיתה המפקדת של לאה בירושלים) או בנה של צילה עמידרור, היו באים לבקר בבית-הסוהר. כל הבנות היו נתלות על החלונות כדי להתבונן במפגש המרגש.
לאה לא השלימה עם ישיבתה בבית-הסוהר, וכאשר חלפה שנה ושום דבר לא קרה, היא החליטה שיש לעשות משהו על מנת לצאת לחופשי. היא פנתה לשלטונות בית-הסוהר והתאוננה על מחושים בעיניים. כאשר תלונתה חזרה ונשנתה, הוחלט לשלוח אותה לרופא מומחה ובאחד הימים היא הועברה לירושלים לבדיקה אצל ד"ר טיכו, שהיה רופא עיניים ידוע. בהשפעת קשרים שהפעיל אביה של לאה, אִבחן ד"ר טיכו מפגע, שדורש טיפול שאינו ניתן לביצוע בבית-הסוהר. לימים הגיעה לבית-הסוהר ועדה מיוחדת מטעם השלטונות, שתפקידה היה לעבור על כל התיקים ולבדוק את מצב העצירות. לאה הוזמנה להופיע בפני הוועדה, אולם "לרוע מזלה", היו עיניה צלולות באותו יום. היא סיפרה לחברותיה כי אם תופיע בצורה זו, אין לה כל סיכוי להשתחרר בגלל "מיקרה עין". לאחר דיון פנימי, נשפה אמה לתוך עיניה של לאה עשן סיגריות ולאה שפשפה את העיניים עד שבקושי יכלה לראות. עיניה האדומות עשו רושם רב על חברי הוועדה וכעבור מספר חודשים היא שוחררה מבית-הסוהר.
לאחר שחרורה, חויבה לאה להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה וכן להישאר בביתה משקיעת החמה ועד הזריחה. היא חזרה לפעילות בארגון, אולם בגלל המגבלות שהוטלו עליה, היא צורפה לשירות הידיעות ("הדלק") והיתה עסוקה רק בשעות היום. תפקידה היה לשמור על הקשר עם אישים שונים שעזרו לארגון תוך ניצול מעמדם המיוחד.
השמחה בבית אשכנזי לא ארכה זמן רב, וכחצי שנה לאחר שחרורה של לאה נאסרה אחותה הצעירה צפורה ("נועה"). צפורה אשכנזי היתה הקשרית של רענן (שבאותה עת שימש מפקד החת"ם) ובין השאר, עסקה בארגון ועדת קבלה למתגייסים החדשים. ערב אחד, בשעה שהובילו את רחל ברנדויין לוועדת הקבלה בסביבות בית-הכרם, הופיעו לפתע שוטרים. רענן פקד על כולם לעזוב מיד את המקום, וכאשר צפורה התרחקה, התברר לה כי שכחה בשדה את תיק היד שלה, ובו כתובתה וכן שמות של מועמדים להתקבל לארגון. התיק נפל בידי בידי המשטרה וכעבור זמן קצר הופיעו שוטרים בביתה של צפורה ועצרוה.