האצ"ל בירושלים מתאושש מן ה"סזון"
החטיפות, ההלשנות והמעצרים החלישו במידה רבה את האצ"ל, אולם מסגרת המחוז נשמרה. את מקומו של מפקד המחוז, אליהו לנקין, תפס דב אפרת ("יהונתן" ואחר-כך "יהושפט"). כזכור, הגיע אפרת לירושלים בחודש אוגוסט 1944 ושימש כסגנו של לנקין.
מיד לאחר מעצרו של לנקין, עזב אפרת את חדרם המשותף בבית המעלות ועבר לחדר אחר. אפרת נהג בזהירות יתר והחליף את מקום מגוריו לעתים קרובות. הוא גם הורה למפקדים הבכירים לישון במקומות שונים ולהימנע מביקורים בבית הוריהם. את הקשר עם המפקדים השונים קיים אפרת באמצעות בלהה לדרסון-אפרת ("בת עמי") ששמשה קשרית המחוז. מאוחר יותר עבר התפקיד אל עדינה חי ("תחיה").
אפרת עשה מאמצים רבים כדי לשמור על הקיים ולהיות מוכן לצאת לפעולות לכשיינתן האות לכך. הוא הורה לכל המפקדים לפקוח עין ולדווח על כל דבר חשוד. ואמנם באחד הערבים הגיעה אליו ידיעה כי טיפוסים חשודים נראו ליד הבית ברחוב ש"ץ מספר 4 , שבו היה לארגון מחסן נשק חשוב (מאותו מקום יצאו, כזכור, להתקפה הראשונה על משרדי הבולשת במגרש הרוסים). אפרת ריכז מיד מספר אנשים, ויחד יצאו אל המקום עם סלים והספיקו להעביר את הנשק שהיה מוסתר שם. רק הרובים הושארו במקום (כי קשה היה להעבירם בגלל גודלם) והם היו השלל היחידי שנפל בידי אנשי ההגנה שהגיעו כעבור מספר ימים.

פיצוץ עמודי טלפון והנחת מרגמות
בחודש מאי 1945, כאשר ראשי הסזון חשבו כי האצ"ל כבר חוסל, ניתן האות והארגון חזר לפעילות מבצעית. הפעולה הראשונה היתה פיצוץ עמודי טלפון, ועל מחוז ירושלים הוטל לחבל ברשת הטלפונים שקישרה את העיר עם תל-אביב במערב, עם בית-לחם וחברון בדרום ועם רמאללה בצפון. לשם ביצוע הפעולה, נשלחו מהשפלה חומר נפץ ונפצים ובירושלים הוכנו המוקשים. אליהו לוי ("אביאל"), היה אחד מהמפקדים הבכירים בח"ק, שלשם "כיסוי" התגייס לחיל הנוטרים. ביום הוא הסתובב במדי הנוטר שלו, ובלילה הסיר את המדים ופעל במחתרת כחייל אלמוני. אליהו יצא עם אנשיו לכיוון בית-לחם. הם קדחו חור בכל עמוד טלפון עשירי, והניחו בו את המטען, שהיה מצויד במנגנון השהייה. למחרת החלו המוקשים לפעול ועמודי הטלפון קרסו תחתם. גורל דומה היה לעמודי הטלפון ממערב לירושלים, שם פיקד על הפעולה זלמן ברגמן מפתח-תקווה והשתתפו בה, בין היתר, יהושע שפירא ונחמיה לזרובסקי.
נוסף לאזור ירושלים, חובלו עמודי הטלפון בכל רחבי הארץ. היתה זו סנונית ראשונה, שהעלתה את מורל הלוחמים ושימשה אות לבאות.
סמוך לפיצוץ עמודי הטלפון, הוטמנו פצצות מרגמה מול מטרות ממשלתיות במקומות שונים בארץ. את רעיון המרגמות הגה וביצע עמיחי פגלין ("גידי"). המרגמה היתה מורכבת מצינור בקוטר של 6 אינטש, שלתוכו הוכנס פגז פרימיטיבי, שהופעל על-ידי חומר נפץ. המרגמה לא היתה מדוייקת, אולם עצם הפעלתה והרעש שהיא הקימה, אמורים היו לעשות את שלהם. בירושלים הוחלט להטמין מרגמות מול בית-הדפוס הממשלתי (ששכן ליד תחנת-הרכבת) וכן מול מלון המלך דוד בו שכנו המיפקדת הצבא הבריטי וכן מזכירות הממשלה.
המרגמות, שנשלחו לירושלים מתל-אביב, אוחסנו על-ידי שמואל אמיתי ("מייק") בשכונת ימין-משה ומשם הועברו ברגל עד לקרבת בית-הדפוס הממשלתי. על קטע פעולה זה פקד אליהו טמלר ("יהושע") שהגיע לשם כך מתל-אביב. הבחורים הטמינו את המרגמות באדמה על הגבעה שמול תחנת הרכבת, וכיוונו אותן לעבר בית-הדפוס הממשלתי. לאחר סיום המלאכה, הופעל מנגנון ההשהיה (שהיה מורכב מחומצה, שהיתה אמורה לחלחל לאיטה דרך שכבת צלולויד), והחבורה הסתלקה מן המקום מבלי שאיש הרגיש במעשיה. זה היה באמצע חודש מאי, שהוא כידוע חודש ללא גשמים בארץ-ישראל. אולם רצה הגורל ובאותה שנה ירד גשם זלעפות דווקא בחודש מאי. המים חדרו אל תוך המרגמות וניטרלו את מנגנון ההצתה, שאמור היה להפעיל את חומר הנפץ.
למחרת היום יצא דב אפרת, יחד עם שמעון לוי ("אבנר"), כדי להטמין בחצר של י.מ.ק.א. מרגמות מכוונות אל מול בניין מלון המלך דוד. מרגמות אלה לא היו מצוידות במנגנון השהייה, משום שהכוונה היתה להפעיל אותן במועד מאוחר יותר, שעדיין לא נקבע (חיכו לאיזה אירוע מיוחד שיקרה בירושלים ורק אז להפעיל את המרגמות). אולם לרוע המזל, נתגלו המרגמות על-ידי הש"י, שמסר על כך לבולשת הבריטית והמשטרה הוציאה את המרגמות מן האדמה עוד לפני שהוכנס בהן מנגנון ההצתה.
ב-10.8.1946 התפרסם בעיתון הלונדוני The New Statement and Nation מכתב למערכת בחתימתו של טדי קולק וזה לשונו:
בנאומו בפרלמנט ביום חמישי, 1.8.46, הכחיש שר המושבות, מר הול, את הערותיו הנכונות של מר קרוסמן וקבע כי לא הסוכנות היהודית אף לא ההגנה עזרו למשטרה בגילוי המרגמות שהוטמנו אל מול מלון המלך דוד. האמת יכולה להיראות מן הציטוט מתוך העיתון "פלסטין פוסט":
"המפקח הכללי של המשטרה מבקש להביע את הערכתו לקצין המכס הערבי ולחבר הקהילה היהודית, אשר סיפקו מידע שהוביל לגילויין של שתי סוללות של מרגמות בירושלים ב-12 וב-13 ביוני 1945"
אני הוא "חבר הקהילה היהודית" אליו התכוון המפקח הכללי. אני קיבלתי את המידע בקשר למרגמות בתפקידי כקצין הקשר של הסוכנות היהודית, שפעלה בעקביות במלחמתה נגד הטרור, לבין השלטונות הבריטיים, ואני הוא שהעברתי את המידע הזה בדרך הרגילה.
נכונים דבריו של מר קרוסמן, שבתחילה הועבר על-יָדי לבולשת רק מידע כללי בדבר המרגמות שכוונו נגד מלון המלך דוד, וכן נגד בניינים אחרים של הממשלה, וכי מגלי המוקשים של המשטרה והצבא לא היו מסוגלים לגלות את המיקום המדויק של המרגמות. רק מאוחר יותר נמצאה במקרה אחת מסוללות המרגמות על-ידי ערבי. המרגמה השנייה נמצאה אך ורק לאחר שקיבלתי מידע נוסף והעברתי אותו לשלטונות. היו גם מקרים נוספים שבהם השלטונות הוזהרו על-ידינו בקשר לכוונות לפוצץ את מלון המלך דוד.

דב אפרת המשיך להקפיד על העמקת הקונספירציה, ובין היתר דרש משמעון לוי (ששימש מפקד הח"ק לאחר מאסרו של יהודה נאות), לשנות את מקום מגוריו ולהימנע מלבקר בביתו. אולם ערב אחד, תכפו געגועיו של שמעון להוריו ולאחיו הקטנים והוא החליט לבקרם באישון לילה. מיד עם בואו לבית הוריו הוא נתקל במארב של הבולשת הבריטית; הבית הוקף בכוחות משטרה ושמעון לוי נלקח למעצר.
על-אף כישלון המרגמות, עוררה הפעולה הד רב. התברר לציבור וכן לשלטונות ולמנהיגי היישוב, כי האצ"ל התאושש מן המכות שהונחתו עליו. מפקדים שלא נעצרו ירדו עמוק למחתרת ואת מקום העצורים מילאו צעירים שלא היו מוכרים. האצ"ל עבר ארגון מחדש וכן נרכשו בדרכים שונות נשק וחומר נפץ.
לאחר מעצרו של שמעון לוי, הוחלט למנות מפקד חדש לח"ק של ירושלים והפור נפל על שרגא עליס ("חיים טויט"), ממפקדיו הבכירים של הח"ק בתל-אביב. (את השם "חיים טויט" קיבל שרגא עליס בהיותו בקורס "סגנים" שהתקיים בשוני בסוף שנת 1943. באותו קורס הכינו את החניכים לקראת הכרזת המרד ופתיחת שורה של פעולות צבאיות נגד שלטון המנדט הבריטי. בקורס הִרבו לדבר על הקרבה ועל האפשרות של מוות, אם בפעולה עצמה ואם באמצעות הגרדום. העיר שרגא: מדוע מדברים כל הזמן על "טויט" - מוות באידיש - מדוע לא נדבר על "חיים". מאז דבק בו השם "חיים טויט"). על-פי ההוראות שקיבל, הגיע שרגא לרחוב שמואל-הנביא בירושלים בשעה אחת בצהריים ועמד ליד הכניסה לגן-חיות הירושלמי. הוא החזיק עיתון "הארץ" בידו השמאלית וחיכה בסבלנות שמישהו ייגש אליו ויאמר את הסיסמה. בשעה היעודה הוא הבחין באדם מתקרב. היה זה דב אפרת, שבא לפגוש את מפקד הח"ק החדש שלו. אפרת עצר לרגע, התבונן בשרגא והמשיך בדרכו. כעבור מספר דקות הסתלק עליס מן המקום ועל פי ההוראות שקיבל, חזר בשעה שתיים. שוב הופיע אפרת המסתורי, שוב התקרב אליו והמשיך לדרכו. כך חזר המחזה על עצמו עוד מספר פעמים, עד שלבסוף ניגש אפרת אל שרגא ואמר את הסיסמה. שרגא נרתע תחילה, כי כבר החל לחשוד שמא טומנים לו מלכודת. אולם לבסוף ענה את חלקו בסיסמה ושאל את אפרת:
"מדוע לא פנית אלי כשראית אותי בפעם הראשונה?"
"רציתי להיות בטוח שזה אתה ולא מישהו בלתי רצוי", ענה.
"חיים טויט" שוכּן בחדרו של יוסף אבני-דנוך ("אבני") בדירת מרתף בשכונת מחניים. ההוראות שקיבל מאפרת היו להקפיד על חוקי הקונספירציה; להישאר כל היום בבית ולצאת לרחוב רק בשעות החשכה. הדבר היה קשה מאוד ולא התאים לטמפרמנט הסוער של "חיים טויט" ואמנם, כעבור מספר ימים הוא החליט לצאת ולהתבונן ברחובות ירושלים גם לאור היום. לרוע מזלו, פגש בידיד של אחותו מתל-אביב. אותו ידיד ניגש אליו ואמר:
"שלום שרגא, מה אתה עושה בירושלים?"
"אתה טועה, אני לא שרגא". (הוא הרכיב משקפיים ובכך קיווה שלא יזהו אותו).
אותו ידיד חזר לתל-אביב וכשפגש באחותו של עליס אמר לה: "משהו מוזר מאוד קרה לשרגא; פגשתי אותו בירושלים, אולם הוא התכחש לזהותו".22
באוגוסט 1945 נערכה "החרמה" של חומר נפץ ונפצים ממחסני "סולל בונה" בגבעתיים. חלק מחומר הנפץ נשלח, בתחילת ספטמבר, לירושלים באמצעות מכונית נושאת ירקות (הנפצים נשלחו בנפרד באמצעות חברת מוניות). אפרת היה נוכח בשעה שפירקו את המטען היקר בגבעת שאול, ובאותה הזדמנות מסר לו שמואל אמיתי ("מייק") (ששימש מזכיר המחוז) פתק לקבלת החבילה מחברת המוניות "עתיד". אפרת שם את הפתק בכיס מכנסיו וחשב למסור אותו לקשרית שלו, עדינה חי ("תחיה"), כדי שתדאג לקבל את החבילה. למחרת בבוקר הלך אפרת לפגישה עם מ' והפתק עדיין בכיסו. הפגישה התקיימה בכניסה למלון "סאן-רמו" בפינת הרחובות שטראוס והנביאים. המקום היה סואן והעובדה שלמלון היו שתי כניסות איפשרה להסתלק בנקל מן מלון ולהעלם בתוך הקהל הרב שהיה שם. אפרת נכנס בכניסה אחת ועם סיום הפגישה - יצא דרך הכניסה האחרת. מיד בצאתו, הקיפו אותו שלושה בריטים לבושים אזרחית ובאקדחים שלופים "הזמינו" אותו להיכנס למכונית שחנתה בפינה. אפרת ישב במושב האחורי בין שני בריטים ולפתע נזכר בפתק שנשאר בכיסו. מחוסר אפשרות לבלוע את הפתק, הוא הכניס אותו יחד עם רשימה בכתב סתר שכללה את מועדי הפגישות לאותו יום, לתוך החריץ של ריפוד המכונית והניח כי לכשיימצא כבר תהיה החבילה במחסני הארגון. הבריטים הובילו את העציר למשרדי הבולשת, והחוקר קרטיס קידם את פניו באומרו: שלום מר דב בן-צוריה (זה היה שמו של אפרת בהיותו בפלוגת העבודה בראש-פינה). אפרת הושיט לקרטיס את תעודת הזהות שלו, בה הופיע בשם יצחק זיגלבוים (בשם זה נשפט אפרת ובשם זה גם ברח מבית-הסוהר ב-4.5.47 כאשר לוחמי האצ"ל פרצו את מבצר כלא עכו ושיחררו עשרות אנשי אצ"ל ולח"י). בתשובה לשאלתו של קרטיס, סיפר אפרת כי הוא סוחר בשוק השחור - תשובה ששיחררה אותו מלמסור פרטים על עבודתו. השיחה התנהלה בניחותא והנה לפתע נכנס מישהו והניח שני פתקים על השולחן. אפרת, שזיהה את הפתקים, הסתער על השולחן, חטף את הפתקים וקרע אותם לחתיכות קטנות. השוטרים שהיו בחדר התנפלו על אפרת, הכו אותו וכבלו את ידיו באזיקים. בכך נסתיימה החקירה ואפרת הובל לבית-הסוהר, שם פגש חברים ותיקים. הבולשת הצליחה לאחות את קרעי הפתקים, והחבילה על שם מר וידנפלד, שהכילה נפצים, שימשה את התביעה במשפט הצבאי שנערך לאחר מכן. ב-30 באוקטובר נמצא אפרת אשם בהחזקת 200 נפצים ונידון לשבע שנות מאסר.23
דב אפרת הוסגר לבריטים על-ידי ההגנה. שמו וכן הפרטים על הפגישה בפרוזדור המלון "סן-רמו", נודעו לש"י על-ידי מ', איש אצ"ל שעבד בשירות ההגנה, והש"י הוא שמסר אותם לבולשת הבריטית.
אפרת העביר מבית-הסוהר מכתב, בו האשים את מ' בבגידה. לאחר בירור - גורש מ' משורות האצ"ל.

הערות:



1. ראיון המחבר עם אליהו לנקין.
2. האצ"ל, אוף מקורות ומסתכים, חלק ב, עמוד 172.
3. ראיון המחבר עם: רחמים כהן, זאב אפלבוים, אריה גור, משה שטיין, ויוסף אבני.
4. ראיון המחבר עם רעננה מרידור.
5. ראיון המחבר עם יוכבד טוביאנה.
6. ריצ'רד קאטלינג The Palestine Triangle p. 158
7. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, חלק ב, עמוד 683.
8. מנחם בגין, המרד, עמוד 153.
9. ניב, מערכות האצ"ל, חלק ד, עמוד 44.
10. אזף, הוא יונה רוסקין, היה פרובוקטור נודע בשירות הבולשת הצארית ברוסיה. אריה בן-אליעזר הגיע ארצה מארצות-הברית, צורף למפקדה ונעצר על-ידי הבולשת מאחר ששמו הופיע ברשימה שמסר חילביץ לבריטים.
11. האצ"ל, אוסף מקורות ומסמכים, חלק ג, עמוד 675.
12. מסמכי משרד המושבות הבריטי CO/733/75156/151/44 .
13. ראיון המחבר עם: אליהו לנקין, יהודה נאות-גלובמן, לאה אשכנזי. וכן: איתן לבני, המעמד, עמוד 94.
14. ראיון המחבר עם יהודה נאות-גלובמן.
15. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 539
16. שם, עמוד 537.
17. אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 88.
18. את"ה 112/1512.
19. מ"ז, עדות ד"ר הפנר.
20. ארכיון המפלמ"ח, 801/16 וכן ראיון המחבר עם מאיר פעיל.
21. ש"ה ברגמן, "בעיות", אייר-סיון תש"ה, עמוד 155.
22. ראיון המחבר עם שרגא עליס.
23. ראיון המחבר עם דב אפרת.