פיצוץ מלון המלך דוד
היזומה להקמת מלון המלך דוד באה ממשפחת מוסרי, שהתגוררה במצרים והשתייכה לממסד היהודי העשיר ובעל ההשפעה בקהיר ובאלכסנדריה. בחברת המניות שהקימה המשפחה לשם מימון בניית המלון, השתתפו בעיקר אנשי עסקים מצריים וכן יהודים אמידים מרחבי העולם. הבניין, שהתנשא לשש קומות, הכיל 200 חדרים מהודרים, ובשנת 1931 נפתח לקהל הרחב. בשנת 1938 הפקיעה ממשלת המנדט הבריטי את כל האגף הדרומי של המלון, ושיכנה בו את מפקדת הצבא ואת מזכירות הממשל הבריטי בארץ-ישראל. הבריטים בחרו במלון המלך דוד בגלל מיקומו המרכזי וכן בגלל היותו נוח לאבטחה. במרתף המלון הם בנו מרכז קשר צבאי וכן התקינו כניסה צדדית שקשרה את הבניין עם מחנה צבאי שהוקם מדרום למלון ושימש לאבטחתו. פחות משליש מחדרי המלון נשארו לשימוש אזרחי. 12
הרעיון להתקיף את מלון המלך דוד עלה במוחו של שרגא עליס עוד בחודש מרס 1946, בשעה שטייל ברחובותיה של ירושלים ועקב אחר מרכזי השלטון הבריטי בעיר. לאחר שביצע סיורים ראשוניים, הגיע למסקנה שההתקפה אמנם מורכבת, אבל בת ביצוע. הרעיון הועלה בישיבה של מטה "תנועת המרי העברי", אולם הוא לא קיבל את אישורה של מפקדת ההגנה.
ב-2 ביולי, העבירה עדינה חי ("תחיה") לאבינועם את הדואר שהגיע מתל-אביב. באחד הפתקים היה כתוב: "נתקבל אישור למבצע צ'יק. גש מיד להכנות. חתום - גידי". "צ'יק" היתה מילת הצופן למלון המלך דוד. אבינועם הורה לעדינה (ששימשה קשרית המחוז) לכנס את הצוות הבכיר של הח"ק בירושלים, כדי להכין את תכנית ההתקפה. בראש הצוות עמד שרגא עליס והשתתפו בו גם האחים אליהו ("אביאל") וישראל ("גדעון") לוי.
למחרת יצאו שני זוגות לטייל בסביבת מלון המלך דוד; שרגא עם שרה גולדשמיד-אגסי ("יעל"), ואליהו לוי עם שמחה חליפה. הם סקרו את הכניסות למלון וכן את עמדות הביטחון של הצבא והמשטרה הבריטית. הם שמו לב כי כל אנשי השירותים נכנסים למלון דרך כניסה מיוחדת המובילה אל מרתף הבניין. בדרך זו נהגו להכניס גם את מצרכי המזון עבור מסעדת המלון. שרגא החליט שחשוב לאסוף מידע על מספר המכוניות המביאות מצרכים ועל שעות הגעתן. מידע זה אי-אפשר היה להשיג באמצעות זוג שמטייל בסביבה, כי שהות רבה מדי במקום עלולה היתה לעורר חשד.
שרגא הסתובב ברחובות העיר וכל מחשבותיו היו נתונות לתכנון הפעולה. לפתע הציק לו הרעב והוא התעכב אצל אחד האתיופים שמכרו בוטנים קלויים בפינת הרחוב. שרגא נזכר כי אנשי הארגון הוזהרו מפני מוכרי הבוטנים שנהגו למסור ידיעות לבולשת על כל תנועה חשודה. בו ברגע נדלק ניצוץ במוחו; הוא השאיר את שקית הבוטנים ומיהר אל אבינועם. בתום שיחה קצרה שהיתה ביניהם, נתבקשה עדינה לזַמן את יוסף לוי, אחד הלוחמים הנועזים, יליד הארץ, שמשפחתו עלתה ארצה מאיראן בסוף המאה ה-19. על יוסף, שהיה כהה עור, הוטל להתחפש למוכר בוטנים. עוד באותו יום, ירד יוסף אל העיר העתיקה וקנה שם תלבושת מתאימה וכן דוכן נייד ובוטנים. למחרת היום הוא הגיע לאזור המלון ומכר בוטנים לעוברים-ושבים. בין לבין, רשם בזיכרונו את השעות שבהן מופיעה משאית בסמטה המובילה אל מרתף המלון, כמה זמן היא שוהה שם ומה הם סידורי הביטחון בכניסה וביציאה. לאחר שיוסף (שעקב התחפושת המוצלחת שלו נדבק בו הכינוי "כושי") דיווח לשרגא על התנועה המדויקת של הכנסת המצרכים, הוטל עליו להתקרב אל גדר התיל שהקיפה את המלון ולדווח על-אודות העמדות שהוצבו במקומות שונים בבניין. יוסף ביצע את המוטל עליו, אולם הפעם לא האירה לו ההצלחה פנים. אחד הקצינים הבריטים החליט שאין זה מקום מתאים למכירת בוטנים וסילק את יוסף מן המקום בלוויית בעיטה הגונה בישבן.
באחד הימים, הודיעו לשרה גולדשמיד לבוא לפגישה בערב, לבושה בבגדים יפים במיוחד. באותו ערב היא שמשה בת לוויה לשרגא (שאף הוא היה לבוש חליפה ועניבה) ויחדיו יצאו לבלות במועדון "לה ריג'נס", ששכן במרתף מלון המלך דוד. שרגא התבונן סביבו ועינו צדה מייד את עמודי הביטון שהיו במרכז המועדון והבין שהם תומכים בכל האגף הדרומי של הבניין. המלצר הושיב אותם ליד אחד השולחנות והם הזמינו משקה חריף, כנהוג במועדון מסוג זה. כאשר פצחה התזמורת בנגינת ולס, הזמין שרגא את שרה לרקוד אתו. שרגא הבחין בווילון גדול באחת מפינות האולם וכאשר התקרבו אליו במהלך הריקוד, עשתה עצמה שרה כמועדת ותוך כדי תפיסתה, הסיט שרגא את הווילון וראה שמאחוריו היו סדורים כיסאות זה על גבי זה. בדרכם חזרה לשולחנם, ניגש אל שרה קצין בריטי וכנהוג, ביקש לרקוד איתה. שרה נזדעזע וסירבה בתוקף. אחר הסבירה לשרגא:
"יש גבול למה שאני מוכנה לעשות. עליך להבין שבשום אופן איני יכולה לרקוד עם קצין בריטי."
למחרת בערב הגיע תורם של האחים אליהו וישראל לוי לבלות במועדון ה"לה ריג'נס". הם הופיעו כערבים עשירים, בלוויית שתי בנות יהודיות. ישראל ביקש מבת לווייתו, שמחה חליפה, להיכנס לשירותים ולרשום את כל אשר תראה שם. במיוחד התעניין בפתחי יציאה. הוא עצמו יצא את המועדון בעד דלת שהובילה אל פרוזדור ארוך. שם היו חדרי השירותים של המלון: חדרי הכביסה, מטבח ועוד. התברר, כי הפרוזדור הוביל אל הסמטה שדרכה נהגו להכניס את מצרכי המזון. בעוד הוא מסתכל סביבו, ניגש אליו אחד העובדים ושאל אותו למעשיו. ישראל הסביר, בשפה הערבית, כי איבד את דרכו ואותו עובד הראה לו בנימוס רב את המדרגות שדרכן ניתן להגיע לקומת הכניסה. 13
מן הדיווחים שהתקבלו ניתן היה להרכיב שרטוט של הבניין, על כניסותיו ויציאותיו. כן ניתן היה לפענח את סידורי הביטחון מחוץ לבניין ובתוכו. בעיקרון, נראו שלוש אפשרויות לביצוע ההתקפה על המלון. הראשונה - להשתלט על הזקיפים בעמדות הכניסה לבניין ובחיפוי אש להכניס פנימה את המטענים. אפשרות זו נפסלה כאשר התברר כי המשמרות בכניסה ובסביבתה חזקים מאוד וההערכה היתה כי התקפה מסוג זה תגרום קרבנות רבים. האפשרות השנייה היתה לנסות להיכנס למלון כתיירים ולהטמין את המטענים במזוודות ובבוא העת להעביר את המזוודות למרתף. גם אפשרות זו נפסלה בגלל מספר סיבות; ראשית, היה צורך במספר רב של מזוודות (כדי להכניס למלון 350 ק"ג חומר נפץ היה צורך בכ-15 מזוודות) והיה חשש שזה יעורר את חשדם של אנשי הביטחון הרבים שבבניין. התעורר גם קושי בהעברת המזוודות מן החדרים אל המרתף.
הפור נפל על האפשרות השלישית; להטמין את המטענים בכדי חלב ולהכניסם למרתף הבניין בדרך שבה הכניסו מדי יום ביומו את מצרכי המזון, לרבות חלב טרי.
ישראל לוי ("גדעון"), שנתמנה על-ידי אבינועם להיות מפקד הפעולה, החל מיד בהכנות. הוא הורה "להחרים" ממחלבת תנובה כדי חלב, שהועברו לתל-אביב לשם התקנת המטענים בהם. כדי חלב הוחרמו גם בפתח-תקווה וברמת-גן ואף הם הועברו לתל-אביב אל בית המלאכה למטענים של האצ"ל. כמו כן החל ישראל לגדל שפם והלך בלוויית שמחה חליפה חברתו לעיר העתיקה, שם קנו תרבוש אדום וכן מכנסים לבנים, כפי שלובשים העובדים הסודניים של המלון.
ב-20 ביולי, בשעות הערב, נעצר ברחוב בית-ישראל טנדר ובו שני בחורים. הטנדר עשה את דרכו מתל-אביב היישר מבית המלאכה למטענים של הארגון. הבחורים הורידו מן הטנדר שבעה כדי חלב והכניסו אותם לחדרו של אבני. לאחר שסידרו את הכדים בתוך החדר הקטן, מיהרו להסתלק מן המקום. יום קודם לכן, נודע לאבני על הפעולה מפי יהושע גולדשמיד ("גל"). גל הטיל על אבני שני תפקידים; האחד - להכין את הנשק הדרוש לפעולה, והשני - לשמש אחראי על יחידת "הסבלים", שאמורים היו להעביר את הכדים לתוך מרתף המלון. לשם כך נפגש אבני עם שמחה חליפה ליד המלון ושמחה הראתה לו את הכניסה הצדדית, בצדו הצפוני של המלון, שדרכה נוהגים להיכנס אנשי השירותים.
אבני עבד קשה כדי למלא בדייקנות את המוטל עליו ואת מעט השעות שנותרו לו למנוחה ניצל לשינה עמוקה ב"חברת" 350 קילוגרם חומר-נפץ שהיו בכדים.
ב-21 ביולי הצליח אבני לרכז במחסן אשר בשכונת נחלת-ציון (שנשכר על-ידי גל כדי להקים בו בית מלאכה לאינסטלציה) את הנשק עבור הפעולה, שכלל: 25 אקדחים, 5 תת-מקלעים (2 טומיגן ו-3 סטן) ומקלע ברן אחד. נוסף לזאת היו שם גם רימוני רסס וכן רימוני התקפה שהיו בשימוש בארגון ונקראו בשם "פֶּטַרדָה". למחרת היום הכניס אבני את כל הנשק לתוך שק, העמיס אותו על גבו והעבירו לתלמוד תורה "בית-אהרון" שברחוב דוד ילין פינת רחוב יוסף בן-מתתיהו.
ביום שני, 22 ביולי 1946, בשעה 7 בבוקר, החלה ההתכנסות ב"בית-אהרון". הבחורים הגיעו למקום ביחידות, כל אחד אמר את הסיסמה ונבלע באחת הכיתות. כעבור זמן הגיע הפיקוד הבכיר, שכלל את עמיחי פגלין ("גידי") ושרגא עליס ("חיים טויט") שהגיעו מתל-אביב, וכן את יצחק אבינועם (מפקד מחוז ירושלים) וישראל לוי ("גדעון") שנתמנה למפקד הפעולה. באותו בוקר, ביקש אבינועם מעדינה חי להודיע להיינריך ריינולד ("ינאי") להמתין בחדרו, מבלי לספר לו את מטרת הפגישה. אבינועם הגיע לחדרו של ינאי במונית וביקש מינאי להתלוות אליו.
"לאן נוסעים?" שאל ינאי.
"כבר תראה," ענה אבינועם.
"בקשה לי אליך", אמר ינאי, "עצור בבקשה ליד ביתה של דבורה שוקן, כי ברצוני להחזיר
לה ספר ששאלתי ממנה".
אבינועם נענה לבקשתו של ינאי ועצר ליד ביתה של דבורה שוקן. משם המשיכה המונית בדרכה ל"בית אהרון" ואבינועם נכנס פנימה עם ינאי. רק אז נודעה לינאי מטרת הפגישה וכן העובדה שהוא התמנה לסגן מפקד הפעולה. למרות תפקידו הבכיר, לא שותף ינאי בהכנות לפעולה ולא ידע דבר על התכנון. 14
לאחר שכל המשתתפים, 25 במספר, היו במקום, פתח אבינועם ואמר: "אנו יוצאים היום לפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי בארץ-ישראל. תהיה זו הפעולה הנועזת ביותר שערכנו עד היום, ואני בטוח שלתוצאותיה יהיו השלכות מרחיקות לכת. אמנם הבריטים מקיימים שמירה חזקה על הבניין וסביבתו, אולם כל זה לא יעמוד בפני המוח היהודי".
אחר-כך סקר "גידי" את הפעולה באופן כללי וישראל לוי פרש בפני הנוכחים את פרטי התכנית וקבע את הרכב הצוותים השונים. לאחר דברי ההסבר, החלו השאלות והתשובות. כל אחד רצה להיות בטוח שהבין את אשר הוטל עליו ולכן לא הרפה משאלות לפיקוד הבכיר עד אשר נחה דעתו. ואז בא החלק ה"פורימי" של ההתכנסות; "גדעון" התלבש בלבוש מלצר סודני - תרבוש אדום לראשו, מכנסים לבנים רחבים וחגורה אדומה ורחבה סביב מותניו. אחרים הוסיפו על בגדי החאקי שלהם לבוש ערבי, ובבת אחת התפרק המתח ששרר בחדר והכול פרצו בצחוק גדול.
בשעת חלוקת בגדי התחפושת, שב ינאי ופנה אל אבינועם וביקש את רשותו לצאת לרגע קט, על מנת לטלפן לידידתו ולהודיע על ביטול הפגישה שקבעו. אבינועם היה תקיף מאוד וענה כי חוק בלתי כתוב הוא, שאיש אינו עוזב את מקום ההתכנסות ותהיה הסיבה אשר תהיה.
לאחר חלוקת הנשק, יצאה החוליה הראשונה לדרך. היתה זו קבוצת ה"סבלים" בפיקודו של אבני. תפקידם היה להגיע לסביבות מלון המלך דוד ולחכות ליד הכניסה הצדדית כדי לעזור בפריקת כדי החלב מן הטנדר שיגיע בעקבותם. כל ששת ה"סבלים" היו מחופשים לערבים, וזאת כדי לא לעורר תשומת-לב מיוחדת. אחריהם אמורה היתה לצאת חוליית הפורצים בטנדר שחיכה בחוץ, עמוס בכדי החלב התמימים. אולם לפתע נתקף הנהג כאבי בטן עזים ולא היה מסוגל לתפקד. מיד קפץ יהושע גולדשמיד ("גל") ממקומו והתנדב לשמש כנהג. גל לא היה אמור להשתתף בפעולה ונכח במקום עקב תפקידו כאחראי על מחסני הנשק בירושלים. לא היה הרבה זמן לדיונים ואבינועם הציב את גל ליד הגה המכונית.
בעוד הבחורים מתכנסים ב"בית-אהרון", הוזמן אהרון סדובניק ("אמציה") להתייצב ברחוב שמואל הנביא (ליד מגרש הכדורגל שהיה במקום). שם פגש בחברו נסים ולמקום הגיע גם ישראל לוי. "גדעון" הסביר לשניים כי תפקידם יהיה ליצור חסימה דרומית למלון, ברחוב יוליאן (היום רחוב המלך דוד). לשם כך התחפש נסים לסבל ערבי והוביל עבור אהרון "היהודי" עגלת-יד ובה שני פחי בנזין וחבילה. החבילה הכילה מטען, שפיצוצו יבעיר את הבנזין שהיה בפחים והלהבה שתפרוץ היתה אמורה לחסום את הכביש בפני כלי רכב. את העגלה קיבלו השניים ליד אחד מחדרי הארגון בשכונת הבוכרים ויצאו לדרך. נסים דחף את העגלה, בעוד אהרון (שנשא אקדח מתחת לחולצה) פוסע לידו. כך עברו השניים ברחובותיה של ירושלים מבלי לעורר כל חשד מיוחד. לפתע עצר נסים ואמר לאהרון:
"אני עייף ורוצה קצת לנוח".
אהרון סובב את ראשו ואז הבין את עייפותו הפתאומית של נסים; מאחוריהם הלכו זוג שוטרים בריטיים, ועדיף היה לאפשר להם לחלוף על פני "הסבל ואדונו". לבסוף הגיע הצמד אל היעד וחיכה בקוצר רוח למתן האות להפעלת המטען.
נוסף לנסים ואהרון, יצא משכונת הבוכרים עוד זוג: יוסף לוי ("כושי"), לבוש כערבי ודוחף עגלת סבלים עמוסה בשני פחים וחבילה. לידו צעד "אדונו" היהודי ויחד הגיעו אל מול תחנת הדלק המצויה ברחוב הראשי מצפון למלון המלך דוד. כך אמורות היו להיווצר שתי חסימות שימנעו הגעת תגבורת של צבא ומשטרה אל מקום ההתקפה. 15
חוליה נוספת, בפיקודו של שלמה גופר-שוֶובל ("צבי"), התמקמה בימין-משה ותפקידה היה ל"רסס" במקלע הברן את המחנה הצבאי שהוקם ליד המלון ואמור היה לשמור על מתקניו.
כאמור, יצאה קבוצת ה"סבלים" ראשונה מ"בית-אהרון", ואבני בראש אנשיו התמקם ליד הכניסה הצדדית של המלון. כדי לא לעורר חשד, הסתובב אבני הלוך ושוב והנה דווקא כאשר היה עם גבו לשער, הגיע לשם הטנדר עם הכדים ויחידת הפורצים, ונכנס פנימה מבלי ש"הסבלים" הרגישו בכך. (הטנדר היה מכוסה בברזנט כך שאי אפשר היה לראות מן הרחוב את מה שבתוכו). בשער עצר השומר את הטנדר ושאל את הנהג לאן מועדות פניו. תחילה ניסה הנהג לסביר לשומר כי הוא מוביל כדי חלב המיועדים למטבח המלון, אבל כאשר השומר המשיך בשאלותיו הטורדניות, השתלט עליו אחד הבחורים, פרק ממנו את נשקו (היה לו אקדח בחגורה) והוביל אותו אל המטבח, שם היו אמורים להכניס את כל העובדים. הפורצים ובראשם "גדעון" (מפקד הפעולה), ירדו מן הטנדר ופתחו בהשתלטות על החדרים שהיו ממוקמים בקומת השירותים. אהרון אשכנזי ("אשר"), חבוש כפייה ערבית, נכנס בדלת הראשונה שנקרתה בדרכו; היה זה משרד ריק מאדם. הדלת השנייה הובילה אף היא למשרד ריק מאודם. בנסותו לפתוח את הדלת השלישית, שמע רעש מכִיוון המטבח, וראה מספר עובדים הולכים לעבר המדרגות המוליכות אל המבואה, ה"לובי", של המלון. אהרון חסם את דרכם ובאיומי אקדח פקד עליהם להיכנס למטבח. אחד העובדים הערביים איבד את עשתונותיו, פתח את דלת המקרר הגדול והתחבא בתוכו. יצחק צדוק שמר על דלת המטבח ואהרון המשיך לבדוק את יתר החדרים. (צדוק היה נגר במקצועו ונהג לעבוד במחנות הצבא הבריטי. והנה לרוע מזלו, בין עובדי המלון, היו גם שני נגרים שעסקו בתיקונים ואחד מהם זיהה אותו). בעוד אהרון בודק את החדר הסמוך, בא לקראתו קצין אנגלי גבה קומה ורץ לעבר המטבח. אהרון כיוון אליו את אקדחו ופקד עליו להרים את ידיו ולעמוד במקומו. אולם הקצין רץ אל המדרגות והחל עולה בהן לכיוון הלובי של המלון. אהרון נמנע מלירות בו, כי ההוראות היו להימנע מיריות כדי לא להכשיל את הפעולה כולה. כאשר איומיו של אהרון לא הועילו, הוא התנפל על הקצין הבריטי ומשך אותו למטה בעוד האקדח צמוד לגבו. הבריטי צעד אחורנית, מעד ונפל על אהרון. ברגע זה החלה האבקות בין השניים, כאשר לקצין יתרון גובה ברור. אהרון ניסה להכות בראשו של הקצין בקת האקדח, אולם גם זה לא עזר ובפנים אדומות מכעס וכאב, התנפל הקצין על אהרון וכיסה אותו בגופו הגדול. אהרון אמר לקצין באנגלית צחה:
"אני מזהיר אותך, אם לא תפסיק - אירה בכך".
אולם האנגלי לא הרפה והמשיך ללחוץ. לאהרון לא נותרה כל ברירה והוא ירה בבטנו של הקצין. באותו רגע עבר "גל" במקום ושאל את אהרון:
"לאן נעלמת?"
"שום דבר. הלכתי לשתות קצת מים," ענה.
בעוד אהרון נאבק עם הקצין האנגלי, הצליחו חבריו לאסוף את כל העובדים שהיו בקומת השירותים ולרכזם במטבח. כאשר "גדעון" ראה שהסבלים אינם באים לעזרתם, פקד על יחידת הפורצים להוריד את הכדים מן הטנדר. הכדים היו כבדים והיה צורך בשני אנשים כדי לגרור כל כד. לבסוף הצליחו אנשי חוליית הפורצים, בעזרת חלק מן הסבלים שהרגישו במתרחש ובאו לעזרה, לגרור את כל הכדים ולסדרם במרתף (בבית הקפה "לה רג'נס") מסביב לעמוד המרכזי שתמך בבניין. לפתע נשמעו יריות. "ינאי" נתקף בחרדה והציע ל"גדעון" לתת פקודת נסיגה. "גדעון" נזף ב"ינאי" ופקד להמשיך בפעולה כמתוכנן. 16
בשעה שהתנהל המאבק בין אהרון לקצין האנגלי, נשארה הדלת פתוחה והמרכזנית יכלה להבחין במתרחש. היא טילפנה מיד לממונים עליה, והודיעה כי ערבי מזוין תקף קצין בריטי. משרדם היה במבנה מבודד מעבר לגן, לא רחוק ממקום ההתרחשות והממונה התורן מיהר למקום, עם עוד שני אנשים מזוינים. כמו כן דיווחה הטלפנית לקצין הביטחון. בשלב זה היתה ההערכה של גורמי הביטחון כי מדובר בערבים שניסו לגנוב מצרכים ונתפסו בקלקלתם (כזכור היו לוחמי האצ"ל מחופשים לערבים). הם לא העלו על דעתם כי הם עדים להתקפת המחתרת על המלון.
בינתיים הוכנסו כל כדי החלב למרתף ולאחר שהונחו במקום המיועד, הפעיל "גדעון" את מנגנוני ההשהיה. הוא צעד לעבר היציאה בלוויית יצחק צדוק וכאשר הגיעו לקרבת השער, אמר לצדוק לחזור למרתף ולהודיע לשומרים לשחרר את כל העובדים ולעזוב את המקום. צדוק עשה את המוטל עליו והעביר את הודעת "גדעון" אל אהרון אברמוביץ שעמד בכניסה למרתף. העובדים שוחררו ונאמר להם לעזוב את המקום כדי לא להיפגע מן ההתפוצצות. כאשר עשו שני הלוחמים את דרכם לעבר שער היציאה, נפתחה עליהם לפתע אש חזקה. היו אלה שלושת החיילים הבריטיים שהספיקו לחצות את הגן וירו לעבר ה"ערבים" הנסוגים. השניים ענו באש, אולם אברמוביץ נפגע מצרור כדורים ונפל. לאחר שהצליח לקום ולעמוד על רגליו, עשה את דרכו אל מונית העזרה הראשונה שעמדה מחוץ לבניין. אשכנזי שמע את היריות וראה שאברמוביץ נפגע. הוא ניסה לשתק את האש ורץ כדי לעזור לפצוע. צדוק ניסה אף הוא לחפות ביריות מתת-המקלע שהיה בידו, אולם לפתע נפל והרגיש שאינו יכול לעמוד על שתי רגליו. הוא הבחין מיד שנפגע ברגלו, והחל מדדה על רגלו הבריאה, אף הוא אל מונית העזרה הראשונה. שני הפצועים הוכנסו למונית. אברמוביץ פנה אל הדסה טבק, שחיכתה במונית, ואמר: "אני נקוב כולי". היא ניסתה להרגיע אותו ולחבוש את פצעו. מצבו של צדוק היה קל יותר. יחד עם הפצועים נכנסו למונית אבני ושניים מחבריו (יחד מנו שמונה) והמונית מיהרה אל עבר חדר העזרה הראשונה שהוכן בעיר העתיקה. בעוברם ליד המרכז המסחרי (לפני הכניסה לעיר העתיקה), ירדו אבני וחבריו הבריאים והמונית המשיכה בדרכה, אולם ליד הקישלה נתקלה במחסום שהוקם על-ידי המשטרה. הדסה, שישבה בין שני "הערבים", כיסתה בחצאית שלה את אברמוביץ, והפוזה הזו מצאה חן בעיני השוטר הערבי שהציץ אל תוך המונית: צעירה יהודיה מתחבקת על ערבי שנראה שיכור! את המחזה ראה גם אחד היהודים שעבר במקום ומיהר לספר לאביה של הדסה. העב כעס מאוד וכשחזרה הדסה הביתה, אמר לה:
בתי, כפי שתציעי את מיטתך, כך תשני עליה.
כעבור מספר חודשים נודע לאב שהדסה חברה באצ"ל וכשהרימה את החצאית מעל "הערבי",ניסתה להציל את חיי חברה הפצוע. האב התנצל בפני בִתו על דברי התוכחה שהטיח בה.

תרשים 4 - מלון המלך דוד וסביבתו 22.7.46


אהרון אשכנזי לא נכנס למונית העזרה הראשונה. הוא כיסה את אברמוביץ בעבייה שלו וצעד ברגל העירה (את האקדח השאיר במכונית). אהרון היה נתון באותה תקופה במעצר בית - היה עליו להישאר בביתו משקיעת החמה ועד הזריחה וכן היה עליו להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה. בדרכו הביתה, התעכב אהרון בתחנת המשטרה של "מחנה-יהודה", חתם את שמו ביומן ופנה לביתו.
"גדעון" עצמו יצא את הבניין ופנה לרחוב יוליאן. שם סימן לשתי בנות, שהמתינו ליד י.מ.ק.א., והללו יצאו לדרכן כדי למסור הודעה טלפונית לשלושה מוקדים, לפיה הוטמנו מטעני-נפץ במרתף מלון המלך דוד וכל האנשים הנמצאים בתוכו מצווים לפנות מיד את הבניין. סימן נוסף נמסר ל"כושי" ולאהרון סדובניק, כדי שהללו יפעילו את חסימת הכביש משני צדי המלון.
מיד לאחר מתן האות, הצית אהרון סדובניק ("אמציה) סיגריה והתכופף כדי להצית גם את הסיגריה של ה"סבל הערבי" שהחזיק בעגלה העמוסה. באותה הזדמנות - הצית אהרון גם את הפתיל שהיה מחובר למטען שבעגלה. ה"סבל" החל לפתע להשתולל, ותוך כדי כך דחף את העגלה אל מרכז הכביש והשניים הסתלקו במהירות מן המקום לכיוון שכונת ימין משה, שם פשט ה"ערבי" את תחפושתו ושניהם נסעו באוטובוס ערבי לתחנה המרכזית, ומשם לתל-אביב (הם היו שני היהודים היחידים, כל שאר הנוסעים היו ערבים). בשעה שהיו בתחנה נשמעה התפוצצות חזקה, אולם עובדה זו לא מנעה מן האוטובוס הערבי להמשיך בדרכו אל מחוץ לעיר.
בשעה שאהרון הצית את הסיגרייה שלו, גם "כושי" נתקף לפתע ברצון עז לעשן. מחזה הצתת פתיל ההשהיה חזר על עצמו וגם כאן נדחפה העגלה למרכז הכביש ו"כושי" צעד במהירות לעבר תחנת "אגד". בדרך, נכנס לבית-שימוש ציבורי, הסיר את התלבושת הערבית והגיע ל"אגד" כיהודי לכל דבר. בהמתינו בתחנה נשמעה התפוצצות גדולה ומיד אחריה נחסמה הדרך והאוטובוס לא הורשה לצאת לדרכו. "כושי" צעד לעבר היציאה מן העיר, ושם מצא למזלו אוטובוס שהגיע זה עתה מתל-אביב ולא הורשה להיכנס העירה. "כושי" עלה לאוטובוס, שהסתובב ונסע בחזרה לתל-אביב.
שני המטענים, של "כושי" ושל אהרון, התפוצצו באותו זמן והציתו את הבנזין שהיה בפחים. משני צדי מלון המלך דוד נוצרו מחסומי אש שמנעו מעבר של מכוניות וכל התנועה נעצרה.
עם הצתת הכביש, פתח שלמה גופר-שוובל באש מקלע לעבר מחנה הצבא ששכן מדרום למלון. האש ריתקה את החיילים למקומם ומנעה מהם לצאת לעבר המלון. לאחר שסיים את תפקידו, החביא את ה"ברן" בימין משה והסתלק במהירות מן המקום.
לאחר שהפצועים הוכנסו למונית העזרה הראשונה, יצא "גל" את חצר המלון ופנה אל פינת הרחוב. לפתע ראה את אחותו, שרה גולדשמיד-אגסי, שלא ידע שגם היא השתתפה בפעולה. הוא רץ אליה ובהתרגשות רבה אמר לה:
"שרה, נפצעתי" והצביע לאזור הבטן.
שרה הכניסה את ידה לתוך הסרבל הכחול שלבש אחיה, ולא מצאה כל פצע או דם. שרה לקחה מאחיה את האקדח ושתי פצצות "פטרדה" שמצאה בכיסו, באומרה כי אם ייתפס עם נשק הוא עלול לקבל פסק דין מוות, בעוד שאצל נשים הבריטים אינם נוהגים לחפש. "גל" הלך לדרכו ושרה ו"תחיה" חברתה יצאו למשימתן. תחילה החביאה שרה את ה"פטרדות" בשדה בין הסלעים (את האקדח לא החביאה, כי היה יקר מדי בעיניה) ואחר הלכו השתיים אל מקום שבו היה מותקן מכשיר טלפון. הן טילפנו אל מרכזיית מלון המלך דוד ולמערכת העיתון "פלסטיין פוסט". בשני המקרים היתה ההודעה זהה:
"הנני מדברת בשם המחתרת העברית. הנחנו חומר-נפץ במלון. עליכם לפנותו מיד - ראו הזהרנוכם".
הבנות טילפנו גם אל הקונסוליה הצרפתית, ששכנה בסמוך למלון, והודיעו כי מאחר שהונח חומר-נפץ במלון המלך דוד, הם מתבקשים לפתוח את החלונות, כדי שלא ייגרם נזק מהדף האוויר. ההודעות הטלפוניות נִיתנו כדי שהבניין יפונה ועובדי המלון לא ייִפגעו מן הפיצוץ. 17 הטלפנית של מלון המלך דוד העבירה את האזהרה אל מנהל המלון, המבורגר, אשר הפעיל את מנגנון האזעקה הפנימי, שהיה מחובר גם לתחנת המשטרה וכן מסר את הידיעה למזכירות הממשלה. הידיעה עשתה לה כנפיים, והחלה בריחה מבוהלת של אורחים ועובדים מבית המלון . המשטרה הפעילה מיד את צופרי האזעקה. כל התחבורה האזרחית נעצרה ומכוניות משטרה שעטו לעבר המלון. עם הישמע צופר האזעקה, עצרו שומרי המלון את זרם הבורחים ומנעו מהם לעזוב את המלון.
בשעה שהוצת הכביש משני עברי הבניין, הופעלה גם פצצת סרק, שגרמה לרעש חזק. מטרת ההתפוצצות היתה לסלק את העוברים-ושבים מן האזור וכן לאותת לבריטים כי האזהרות הטלפוניות הן אמיתיות ועל-כן יש לפנות מיד את בניין המלון. אל המלון הגיע כוח משטרתי משוריין ובמקום נערכה חקירה לא-יסודית. כפי הנראה התרשמו החוקרים כי הסכנה חלפה וכעבור זמן קצר נשמעה צפירת הארגעה.
רק אז הורשו אורחי המלון והעובדים לעזוב את הבניין, ומי שהצליח לעשות זאת - הציל את חייו.
בשעה 12:37, כ-25 דקות לאחר שנמסרו האזהרות הטלפוניות, הוחרדה העיר ירושלים מהתפוצצות אדירה, שהדיה נשמעו עד למרחוק. כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על שבע קומותיו, נהרס כליל.
מדו"ח של המודיעין הצבאי18 ומדו"ח הש"י של ההגנה 19 עולה כי ההודעה הטלפונית נתקבלה במלון בשעה 12:10 וכי:
מעדותו של המלצר הראשי במלון , נעים סלים ניסן, נובע שבין 12:15 - 12:10 ידעו כבר במלון על המתרחש במרתף והודיעו על-כך מיד לצבא ולמשטרה... אין כל ספק, שהמזכירות והצבא ידעו על המתרחש. האחראי על הביטחון במזכירות הראשית התקשר עם שלטונות הצבא וביקש לשלוח מומחים צבאיים לפירוק הפצצות ואלה אכן נשלחו.

לפי הדוחות, ניתן אות האזעקה הראשון בשעה 12:20. כחמש דקות לאחר-מכן אירעה התפוצצות פצצת הסרק, ובשעה 12:31 ניתן אות הארגעה. שש דקות לאחר מכן, בשעה 12:37, אירעה ההתפוצצות העיקרית שהרסה את כל שבע הקומות של האגף הדרומי של המלון. מיד לאחר ההתפוצצות ניתן אות האזעקה בשנית ועוצר הוטל על האזור העירוני של ירושלים.
לאחר שהשתיים סיימו את סידרת שיחות הטלפון, נפרדו השתיים ושרה פנתה לעבר רחוב אגריפס, אל חנות אביה, כשבתיקה מצוי אקדח הפרבלום שלקחה מ"גל". כאשר נכנסה לחנות כבר היתה מהומה גדולה בעיר והאב שאל את בתו:
"האם שמעת משהו מיהושע?" (הוא ידע שיהושע חבר באצ"ל ודאג לשלומו).
"אבא, אין לך מה לדאוג. יהושע בסדר," ענתה שרה.
האב סגר את החנות ויצא עם בתו לעבר תחנת האוטובוס הנוסע לגבעת-שאול, מקום מגוריהם. ביציאה מן העיר, ליד מושב זקנים, הקימה המשטרה מחסום ועצרה את כל תנועת המכוניות. כאשר האוטובוס הגיע למחסום, עלו עליו חיילים בריטיים ובקשו מכל הגברים לרדת. שרה חששה שבחיפוש ימצאו את האקדח שבתיקה, וביקשה מאביה לעשות עצמו חולה. כשהגיע החייל אליהם, פנתה אליו שרה והסבירה כי אביה חולה וחש ברע; על כן ביקשה שלא להורידו מן האוטובוס ולאפשר לה לסעוד אותו. החייל היה אדיב והרשה לשניהם להישאר באוטובוס ולא חיפשו בכליהם. כאשר שרה ואביה הגיעו בשלום לביתם, היא מיהרה להחביא את האקדח במקום מחבוא שהיה בקיר החדר.
שני חדרי עזרה ראשונה הוכנו לקראת הפעולה; האחד - בעיר העתיקה והשני - ברחוב דוד ילין. המכונית עם שני הפצועים עשתה דרכה אל החדר שהוכן בעיר העתיקה, שהיה קרוב יותר. ליד ה"קישלה" עצרה המכונית ליד המחסום שהוקם על-ידי הבריטים. הדסה כיסתה את אברמוביץ בשמלתה, והפוזה הזו מצאה חן בעיני השוטר שהציץ אל תוך המכונית, צעירה יהודיה מתחבקת עם "ערבי" שנראה שיכור. המכונית עברה את המחסום בשלום ועשתה דרכה לרובע היהודי. ליד בתי-מחסה הורדו הפצועים והועברו לחדר שהוכן עבורם בישיבת פורת-יוסף. את אברמוביץ השכיבו על המיטה שהיתה בחדר, ויצחק צדוק הושכב על מזרן שהונח על הרצפה. הנשק הוצא ונזרק לתוך בור לא הרחק משם. סימה פלישהקר-הויזמן, האחראית על חדר העזרה הראשונה בעיר העתיקה, בדקה את הפצועים וראתה מיד שמצבו של אברמוביץ קשה. היא יצאה עם הדסה העירה להזעיק רופא. הבנות הגיעו לביתו של ד"ר הפנר ויחדיו מיהרו לעיר העתיקה. כשנכנסו דרך שער יפו, התברר להם שהאזור מוקף כולו צבא ומשטרה ואין כל אפשרות להגיע לרובע בדרך הראשית. סימה, שהיתה ילידת העיר העתיקה, הצליחה לעבור דרך הסמטאות וכך הגיעו אל ישיבת פורת-יוסף. ד"ר הפנר בדק את הפצועים וגילה כי אברמוביץ נפגע בבטנו על-ידי צרור כדורים. מצבו היה קשה והיה הכרח לנתחו. צדוק נפצע ברגלו ומצבו היה קל יותר. ד"ר הפנר חבש את הפצעים ומאחר שלא היו לו אמצעים לנתח את אברמוביץ, הורה להעבירו בהקדם לבית-חולים. לאחר שסיים את מלאכתו, פנה ד"ר הפנר לעיר החדשה כדי לחזור לביתו. אולם בינתיים הוטל עוצר על כל האזור ובדרכים הוקמו חסומים. אחד המשמרות עצר את ד"ר הפנר והחייל שאל למעשיו. ד"ר הפנר הציג את תעודת הרופא שלו וטען שכרופא הוא רשאי להסתובב בעיר גם בשעת עוצר. אלא שהחייל התעקש ושאל אותו מנין בא ומה היתה מטרת ביקורו. ד"ר הפנר ענה, שהוא מוכן להשיב לשאלות אך ורק אם יביאוהו אל קצין היחידה. החייל נענה לבקשתו, והקצין חזר על השאלות ששאל החייל. פנה ד"ר הפנר אל הקצין ואמר:
"אני מוכן לענות על כל שאלותיך, אולם בתור ג'נטלמן אנגלי, אני מצפה ממך שלא תספר זאת לאיש. אני אדם נשוי, אולם יש לי ידידה בעיר העתיקה ואני חוזר מביקור אצלה".
"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שלא אספר את סודך לאיש", חייך הקצין והורה לחייל ללוות את ד"ר הפנר לביתו. 20
זמן קצר לאחר שד"ר הפנר עזב את ישיבת פורת-יוסף, הקיפו חיילים בריטיים את כל האזור ומנעו בכך את האפשרות להעביר את הפצועים לבית-החולים. סימה היתה אובדת עצות ויצאה את החדר לבדוק מה ניתן לעשות. כעבור מספר שעות, בשעה שהאחיות לא היו בחדר, ראה צדוק ראש של חייל מציץ דרך החלון. צדוק החזיק בידו של אברמוביץ כדי לעודדו, כאשר לפתע הרגיש שהיד נעשתה קרה. במצב זה, כשהם אוחזים יד ביד, מצאו אותם החיילים הבריטיים שנכנסו לחדר; אברמוביץ כבר לא היה בין החיים. מצבו הלך והחמיר ולפני שניתן היה להעבירו לבית-החולים והוא מת מפצעיו.
צדוק הועבר תחילה ל"קישלה" ומשם - לחדר-החולים של בית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים. שם בדק האח את רגלו, אולם לא ניתן לו כל טיפול רפואי. רק כעבור מספר ימים הועבר צדוק לבית-החולים הממשלתי, שם נותח ושכב במשך חודש ימים, כבול בשרשרת למיטתו. לבית-החולים הגיעו גם חוקרי הבולשת כדי לחקור את צדוק, אולם הוא הכחיש כל קשר לפעולת מלון המלך דוד. כאשר הורשה לרדת ממיטתו, נתנו לו קביים והוא הובל למשרדי הבולשת להמשך החקירה. בשלב מסוים הוחלט לערוך לו מסדר זיהוי; הושיבוהו יחד עם מספר ערבים, אבל הוא שם לב כי בעוד הערבים לבושים עבייה לבנה, אותו הלבישו עבייה צהובה. צדוק מחה והודיע כי בתנאים אלה אינו מוכן להשתתף במסדר הזיהוי. הוא הוחזר לתאו ולמחרת בבוקר גילח את שפמו הגדול. שוב היו צריכים לדחות את מסדר הזיהוי עד אשר יצמח השפם מחדש. לבסוף נערך מסדר הזיהוי על פי כל הכללים, ועובדי המלון ששהו במרתף בזמן הפעולה, עברו על פני השורה והתבוננו בכל אחד מן המשתתפים במסדר הזיהוי. ביניהם היה גם חיים כהן, הנגר שפגש את צדוק במרתף המלון והכירו מעבודתם המשותפת במחנות הצבא הבריטי. כהן עבר ליד צדוק, קרץ לו והמשיך בדרכו כאילו אינו מכירו.
בהעדר הוכחות, לא הועמד יצחק צדוק למשפט. לאחר שהושלם הטיפול הרפואי שקיבל בבית-החולים הממשלתי, הוא נשלח למחנה המעצר באפריקה והוחזק במעצר אדמיניסטרטיבי עד צאת הבריטים מן הארץ. 21
מיד לאחר הפיצוץ האדיר, שהדיו נשמעו בכל חלקי העיר, הטיל הצבא עוצר על ירושלים. יוסף אבני וישראל לוי ("גדעון") עשו אותה עת את דרכם לעבר שכונת גבעת-שאול. לאחר שהסירו מעליהם את בגדי התחפושת (אבני כערבי וגדעון כסודני), התמקמו בבית-החולים לחולי נפש שבבעלות משפחת וילנר. אחד מקרובי המשפחה, משה כהנא, שימש מפקד בכיר ב"דלק", והחליט לנצל את בית-החולים כמחסה ללוחמי האצ"ל. התכנית היתה להישאר בגבעת-שאול עד יעבור זעם, ואחר כך לנסוע לתל-אביב. מאחר שהיו צפויים חיפושים יסודיים בירושלים, הוחלט לפנות מן העיר את הפיקוד וכן את משתתפי הפעולה. היו כאלה שהצליחו לעזוב את העיר עוד לפני הטלת העוצר, ואבני וגדעון חיכו לשעת כושר של הסרת העוצר, כדי שיוכלו לנסוע לתל-אביב. אבל בינתיים נעשו החיפושים אינטנסיביים יותר ויותר וכאשר נראו החיילים הבריטיים בשכונת גבעת-שאול, נתעורר החשש שמא ייכנסו גם אל בית-החולים של משפחת וילנר. משה כהנא הלביש את אבני ואת גדעון בבגדים המיוחדים לחולי המוסד, והעביר להם "קורס מזורז" כיצד עליהם להתנהג כשיבואו הבריטים. למחרת היום הוסר העוצר והשניים עזבו את ירושלים ונסעו לתל-אביב. על פי המוסכם, הם הגיעו למועדון הקליעה "טיר" אשר על שפת ימה של תל-אביב, שם חיכה להם אבינועם בכל יום בשעה 12 בצהריים. המפקדים הירושלמיים התפזרו ברחבי הארץ ורק עם פירסום הודעה בעיתון "דבר", שאמרה בין השאר "מזל טוב לתאומים", היו רשאים לחזור לירושלים.
היינריך ריינהולד ("ינאי"), שהיה סגן מפקד הפעולה, הופיע ליד מועדון "טיר" כעבור יומיים. הוא סיפר כי בשעת הנסיגה פנה לעבר העיר העתיקה, כפי שעשו גם משתתפים אחרים. ליד שער יפו נעצר על-ידי המשטרה והובל ל"קישלה". שם נחקר למעשיו, אולם תשובותיו לא סיפקו את החוקרים והם החליטו להשאירו במעצר. בצר לו, ביקש לאפשר לו לטלפן לידידו קצין המשטרה היהודי מקס שינדלר, אשר יוכל להעיד על חפותו. שינדלר הבטיח לעזור וכעבור זמן קצר שוחרר ינאי ונסע לתל-אביב. בפגישה עם אבינועם, ביקש ינאי רשות לנסוע לחיפה כדי להודות לשינדלר על עזרתו, ומבוקשו ניתן לו. 14

הדי הפיצוץ
בשעת הפיצוץ, נשארו עובדי מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית בחדריהם, חלקם לא ידע כלל על המתרחש וחלקם לא הורשה לעזוב את הבניין. מכאן מספר הקורבנות הגדול שנלכדו בהריסות הבניין.
במשך 10 ימים עסקו אנשי חיל-ההנדסה הבריטי בפינוי ההריסות, וב-31 ביולי נתפרסמה הודעה רשמית, לפיה נהרגו בפיצוץ מלון המלך דוד 91 איש, ביניהם 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 אחרים.
העובדה שאנשי המחתרת העברית הצליחו לחדור ללב-ליבו של השלטון הבריטי בארץ-ישראל וכן מספר הקורבנות הרב, עוררו הדים רבים לא רק בארץ ובאנגליה, אלא ברחבי העולם. תחילה הכחישה ממשלת המנדט את דבר האזהרה הטלפונית, אולם בעדויות בפני שופט חוקר הוברר מעל לכל ספק כי אכן נִיתנה אזהרה טלפונית. יתרה מזאת, הטלפנית של "פלסטיין פוסט" העידה בשבועה בפני בא-כוח המשטרה, כי מיד לאחר שקיבלה את ההודעה הטלפונית בדבר הפצצות שהונחו במרתף הבניין, טילפנה אל הקצין התורן בתחנת המשטרה. גם אנשי הקונסוליה הצרפתית פתחו את החלונות, כפי שנתבקשו לעשות על-ידי המטלפנת האלמונית, ובכך אישרו שאמנם ניתנה אזהרה בזמן.
מקורות של הש"י דִווחו כי כאשר מזכיר הממשלה, שאו, קיבל את ההודעה הטלפונית, הוא הגיב: "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מן היהודים; אני נותן להם פקודות". ידיעה זו מסר גלילי לבגין בפגישתם לאחר הפיצוץ, אולם היא לא אושרה על-ידי מקור בריטי כלשהו.
כמעט בלתי אפשרי לשחזר את אשר קרה במזכירות הממשלה בחצי השעה שקדמה לפיצוץ, אולם מכל העדויות מתברר כי נמצאו ליקויים רבים בסידורי הביטחון שנקבעו במלון המלך דוד וכן שורה של מחדלים שקרו מרגע שהחלה הפעולה ועד לפיצוץ הגדול. הזלזול באזהרה הטלפונית והעובדה שניתנה צפירת ארגעה זמן קצר לפני הפיצוץ, מראה על ליקויים רציניים במערכת קיבלת ההחלטות ועל העדר תקשורת פנימית נאותה. מספר הקורבנות הרב נבע מן העובדה שאיש לא הודיע לעובדים לעזוב את הבניין, ואלה שרצו לעזוב - נמנע הדבר מהם. גם אם שאו לא אמר את אשר מסר המודיע של ההגנה, חלק גדול מן האחריות למספר הקורבנות הרב רבץ עליו, ואמנם כעבור כחודש ימים הוא הועבר מתפקידו ונתמנה לתפקיד אחר בטרינידאד.
ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי נתקפו בהלם. הם חששו מתגובה בריטית נגד היישוב, שתהיה אולי קשה יותר מזו של "השבת השחורה", ומיהרו לגנות את הפעולה במלים חריפות ביותר. גילוי-הדעת שפירסמו למחרת היום הביע את "רגשי זוועתם על מעשה התועבה שלא היה דוגמתו, שבוצע היום על-ידי חבר פושעים". גם דוד בן-גוריון, ששהה אותה עת בפריז, הצטרף אל המגָנים ובראיון לעיתון הצרפתי "פראנס סואר" הודיע כי האצ"ל הוא "אויב העם היהודי".
באותו יום שלח גלילי, שמִילא את מקומו של משה סנה, פתק אל מנחם בגין וזה לשונו:



למ. שלום רב !

התוצאות החמורות מפעולתכם בירושלים הביאו להתפתחות בלתי-נראית מראש. התגובה כפי שנתפרסמה בעיתונות לא התחשבה בהדרכתנו והיתה איפא בלתי נמנעת בתנאים הקיימים.
המצב עלול לגרום סבוכים טרגיים וחמורים להמשך המאבק ובכדי להימנע מכך יש הכרח שנפגש שנינו הלילה 23.7.46 בשעה 21.00. אבקשך להתאמץ ולבוא. אחכה לך במקום שנפגשנו לאחרונה. פגישתנו הערב צריכה להקדים את הפגישה של מחר.

23.7.46 י-ל [ישראל גלילי]

נוסף לזאת, ביקש גלילי מבגין לפרסם מיד הודעה כי הפעולה כולה היא מעשה ידי האצ"ל, וזאת בניגוד לבקשתו של סנה מ-1 ביולי, לפיה יש להימנע מלהודיע את זהות הארגון שביצע את הפעולה. ואמנם, ב-24 ביולי פירסם האצ"ל את ההודעה הבאה:


הארגון הצבאי הלאומי
בארץ-ישראל

ההתקפה על מפקדת הצבא ומרכז השלטון
הבריטיים במלון "המלך דוד"

ה ו ד ע ה

א. ביום כ"ג בתמוז תש"ו, בשעה 12.05 התקיפו חיילי הארגון הצבאי הלאומי את מרכזי השלטון הבריטי: את המזכירות הראשית של ממשלת הכיבוש ואת המפקדה הראשית של צבא הכובש.
ההתקפה בוצעה תוך כדי קרב עם משמרות הצבא והמשטרה הבריטיים.
ב. לפי התכנית שנקבעה מראש הופעל מטען חמר הנפץ רק כעבור חצי שעה אחרי הכנסתו לבניין המותקף.
ג. מיד לאחר הכנסת המטען, ניתנו אזהרות טלפוניות למרכז הטלפונים של המלון על שם המלך דוד, למערכות העיתונים, לסוכנויות טלגרפיות ולקונסוליה הצרפתית, הנמצאת בשכנות למלון. נוסף על כך הוטלה פצצת אזהרה (בלתי מזיקה) לפני רחבת המלון, כדי להזעיק את דייריו ולהרחיק את הקהל מן הסביבה.
ד. הטרגדיה, שאירעה במשרדים האזרחיים של ממשלת הכיבוש, נגרמה לא על-ידי החיילים העבריים, שמילאו את תפקידם בעוז ובהקרבה עצמית, ושמרו בקפדנות חיילית על ההוראות שניתנו להם ביחס לשהות הנדרשת לפינוי הבניין מאנשים אזרחיים; היא נגרמה על-ידי המשעבדים הבריטיים עצמם, שלא שעו לאזהרה ולא פינו את הבניין, לפי עצת "מומחיהם" הצבאיים, שקיבלו על עצמם לפנות את מנגנוני ההפצצה, אשר הנגיעה הקלה ביותר בהם היתה מוכרחה להביא לידי התפוצצות. אף נגד נגיעה זו הושמו אזהרות בשלטים גדולים בשלוש שפות.
ה. האזהרות הטלפוניות ניתנו בשעה 12.15-12.10. ואם נכונה הודעת השקרנים הבריטיים, כי ההתפוצצות הגדולה אירעה בשעה 12.37, הרי אף אז עמדו לרשותם 22 (עשרים ושתים) דקה, כדי לפנות את הבניין מדייריו ועובדיו.
לפיכך נופלת האחריות על האבידות בנפש בקרב האוכלוסייה האזרחית עליהם ורק עליהם.
ו. אין זה נכון, שהמזהירים דיברו "בשם תנועת המרי". הם לא הזכירו - לפי ההחלטה - כל שם. בעניין זה הננו נמנעים לפי שעה מלמסור הודעה נוספת. אך יתכן, כי - בקשר עם ההסתה הפרועה והפחדנית - יהיה צורך, בזמן המתאים, לפרסם הודעה שכזו.
ז. אנו מתאבלים על הקרבנות היהודיים, אף הם קרבנות טרגיים של מלחמת החופש העברית, שאין טרגית ממנה ואין נעלה ממנה.
ח. אנו קוראים לעם ולנוער לעמוד ללא חת מול מזימות האויב, שגמר אומר לשעבדנו ולהחריבנו. אמרו למסיתים, ולמתרפסים מתוך עיוורון ורעידת ברכיים, אחרי הודעות הכזב הבריטיות:
וכי לא מעשי הפשע הבריטיים הם התובעים "להתקומם"?
דם עברי נשפך כמים ברחבי תבל. את הדם הזה שופכים, במישרין ובעקיפין, המשעבדים הבריטיים. על כן מלחמה לנו בהם, מלחמה ללא ליאות, מלחמה ללא רתיעה, מלחמה לחיים או למות.

כ"ב תמוז תש"ו.

בגין מילא אחר בקשתו של גלילי ולא פירסם שההתקפה על מלון המלך דוד נעשתה במסגרת "תנועת המרי העברי". הוא לא רצה להחריף את היחסים יתר על המידה וקיווה כי שיתוף הפעולה בין האצ"ל וההגנה במלחמתם בשלטון הבריטי בארץ-ישראל יימשך למרות הכול. רק כעבור שנה פירסם האצ"ל את ההודעה הבאה:

האמת על מלון "המלך דוד"

[...] ביום ה-1 ביולי - יומיים אחרי ההתקפה הבריטית על "המוסדות הלאומיים" ועל ערינו וכפרינו - הגיענו מכתב מאת המפקדה של "תנועת המרי" ובו דרישה לבצע במהירות האפשרית את ההתקפה על מרכז השלטון אשר במלון המלך דוד ...
ביצוע ההתקפה נדחה פעמים מספר - הן בגלל סבות טכניות והן לפי בקשת "תנועת המרי". לבסוף אושר תאריך ה-22 ביולי ...
אף על פי כן שודרה כעבור ימים מספר ב"קול ישראל" הודעה, המגנה - בשם "תנועת המרי" - את ההרג הרב במלון המלך דוד שנגרם על-ידי פעולת הפורשים ...
שתקנו במשך שנה שלמה. עמדנו בפני הסתה פרועה, שכמותה לא היתה בארץ זו. עמדנו בפני הפרובוקציות האיומות ביותר - ושתקנו. עמדנו בפני חזיון של התחמקות, צביעות ופחדנות - ושתקנו.
אולם היום, לאחר ש"תנועת המרי" שבקה חיים ואין אפילו תקווה, כי תקום לחיים ... בוטלו הסיבות שבגללן שמנו אֵלֶם לפינו בעניין ההתקפה - אחת ההתקפות האדירות שבוצעו בזמן מן הזמנים על-ידי מחתרת לוחמת - על מרכז השלטון הנאצו-בריטי. עתה מותר לגלות את האמת; עתה צריך לגלות את האמת.
והעם יראה - וישפוט

תמוז תש"ז 22 ביולי 1947

ב-23 ביולי 1946, יום לאחר ההתקפה על המלון, התקיימה הפגישה בין גלילי לבגין. בפגישה התלונן בגין על הפרסומים בעיתונות נגד האצ"ל ובמיוחד חרה לו הגינוי מ"קול ישראל", תחנת השידור של תנועת המרי העברי. גלילי התנצל על הגינויים והסביר כי הדבר נובע מן העובדה שרוב המנהיגים עצורים, ואלה שנותרו בירושלים אינם יודעים על הפגישות שהיו בין סנה ובגין. באותה פגישה העביר גלילי לבגין פתק מאת יצחק שדה, לפיו היה על פגלין לבצע את הפעולה בין השעות שתים לשלוש אחר הצהרים, כאשר רוב עובדי המלון נמצאים בדרכם הביתה. בגין מחה בפני גלילי על הערתו של שדה, ואמר כי בכל הדיונים הרבים שהיו לפני הפעולה, לא הזכיר פגלין אפילו פעם אחת את הצעתו של שדה. הצעה כזו גם לא היתה עומדת בפני הביקורת, משום שבשעות אחר הצהרים מלא בית הקפה ריג'נס באנשים ועל-כן היה חשש למספר קרבנות רב.
העיתונות העברית, וכן פרסומיה של ההגנה, המשיכו בגינויים חריפים נגד האצ"ל. אליהם הצטרפה העיתונות הבריטית, שתודרכה על-ידי ממשלת המנדט בארץ. אלא שהגינויים הבריטיים הוקהו במידה רבה עקב פרסום הוראה חדשה שנכתבה על-ידי הגנרל ברקר (מפקד הצבא הבריטי בארץ) שעות מועטות לאחר פיצוץ המלון. במכתבו של ברקר אל קציני הצבא הבריטי בארץ-ישראל, שסווג "מוגבל", נאמר:
אני איתן בדעתי שהם [היהודים] ייענשו וירגישו בהרגשות הבוז והגועל שלנו להתנהגותם. בהתאם לכך החלטתי, כי מיום קיבלת מכתב זה תקבעו את כל מקומות השעשועים, בתי-הקפה, מסעדות, חנויות ובתים פרטיים של יהודים כמקומות אסורים בכניסה (מחוץ לתחום). לשום חייל בריטי לא יהיו קשרים עם יהודי. אני מבין, כי אמצעים אלה יגרמו קשיים לחיילים, אבל בטוחני, שאם יוסברו להם נימוקינו יבינו את חובתם ויענישו את היהודים בצורה שהיא שנואה על הגזע הזה יותר מאשר כל גזע אחר: בפגיעה בכיסיהם ובהפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם.
מכתבו של ברקר הגיע לידיו של ה"דלק" (שירות הידיעות של האצ"ל) ופורסם מיד בארץ ובעולם כולו. הנימה האנטישמית של המכתב הביכה מאוד את הממשלה הבריטית והסיחה את דעת הקהל מן ההתקפה על מלון המלך דוד. בפרלמנט הבריטי נשאלו שאילתות בעניין המכתב וה"דיילי הראלד" הלונדוני כתב, בין היתר, כי "אם אמנם כתב גנרל ברקר את מכתבו זה, נראה הדבר שגילה בכך מידה גדושה את אי-התאמתו לתפקידו".
הפקודה בוטלה רשמית כשבועיים לאחר הוצאתה, אולם את הנזק הרב שנגרם לשלטון הבריטי בארץ אי-אפשר היה לבטל.
יומיים לאחר פיצוץ המזכירות הראשית ומפקדת הצבא, פירסמה ממשלת בריטניה "ספר לבן" ובו הוכחות לגבי מעורבותה של הסוכנות היהודית בפעולות הצבאיות שנערכו נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. ההוכחות מתבססות על מברקים שנשלחו על-ידי ראשי הסוכנות היהודית בין ירושלים ללונדון וכן על שידורי "קול ישראל" ופרסומי האצ"ל ולח"י. 22
מסקנות "הספר הלבן" הן:
1. ההגנה והכוח הקשור אתה, הפלמ"ח - הפועלים בפיקוח הפוליטי של חברים חשובים מהסוכנות היהודית, היו מעורבים בפעולות מתוכננות בקפדנות של חבלה ואלימות בשם "תנועת המרי העברי".
2. האצ"ל וכנופיית שטרן פעלו מהסתיו האחרון בשיתוף עם המפקדה העליונה של ההגנה בפעולות מסוימות.
3. תחנת השידור "קול ישראל", הטוענת שהיא "קול תנועת המרי העברי" ושפעלה בהנהלה כללית של הסוכנות היהודית, תומכת בארגונים אלה.
להלן מובאים בפרסום תוכנם המלא של המברקים שנשלחו ממשרדי הסוכנות היהודית בירושלים למשרד בלונדון (המברקים נשלחו בצופן, שפוענח על-ידי השירותים החשאיים של הבריטים). והרי כמה דוגמאות:
ב-23 בספטמבר 1945, נשלח מברק מירושלים אל בן-גוריון (ששהה אותה עת בלונדון), בחתימת: סנה, י'וסף (דב יוסף) ושרתוק. במכתב נאמר, בין השאר:
[...] הוצע שנגרום לאינצידנט חמור אחד ... אנו נפרסם אחרי כן הכרזה שתציין, כי זוהי רק 'אזהרה' ורמז לאינצידנטים חמורים הרבה יותר, העלולים לאיים על בטחון כל האינטרסים הבריטיים בארץ, באם הממשלה תחליט נגדנו. הבריקו את השקפותיכם בהתאם לנ"ל, אבל תרמזו לחומר סטטיסטי בדבר העלייה בשנות המלחמה ...
במברק אחר, מ-1 בנובמבר 1945, ישנו דיווח על ההסדר שנעשה עם הארגונים "הפורשים":
הגענו לידי סידור של עבודה עם הארגונים הפורשים, שלפיהו אנו נקבע להם תפקידים מסוימים בפיקודנו, הם יפעלו רק בהתאם לתכניתנו. סנה, שאול מאירוב [אביגור], כנעני וברנרד י'וסף סבורים, כי הסכם כזה רצוי ביותר, אבל הוא לא הופעל הועיל והמפלגה מעכבת אותו. אחדים מהם מתנגדים לכל סוג של פעילות שהוא ובמיוחד לכל הסכם שהוא עם הפורשים ...
ובמברק מה-2 בנובמבר נאמר:
[...] קיבלנו הסכמה לסירות המשטרה ולמסילת הברזל. לפעולותינו עלול להיגרם הפסד בגלל לחץ המפלגה על ברנרד י'וסף [דב יוסף] ועל אליהו [גולומב] ...
מטרת פרסום "הספר הלבן" בסמוך להתקפה על מלון המלך דוד היתה להדגיש את היחסים ההדוקים בין ההגנה לאצ"ל, ובכך ליצור לחץ ציבורי על הסוכנות היהודית להפסיק את המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי בארץ. פרסום "הספר הלבן" היה המשך ישיר של "השבת השחורה", אשר הביאו בסופו של דבר לפירוקה של "תנועת המרי העברי".
שמונה ימים לאחר ההתקפה על מלון המלך דוד, הטיל הצבא עוצר על תל-אביב והחיפושים, שנערכו מבית לבית, נמשכו ארבעה ימים תמימים. הנימוק הרשמי לחיפושים בתל-אביב היה כי מבצעי ההתקפה על המלון באו מתל-אביב, אולם מתוך 800 האנשים שנעצרו - לא היה אף אחד ממשתתפי ההתקפה. ההצלחה היחידה שהיתה לבריטים היתה מעצרו של יצחק יזרניצקי [שמיר] מראשי לח"י. אמנם הוא גידל זקן ארוך ונראה כרב, אולם גבותיו העבותות הסגירו אותו. גם מנחם בגין היה אותה עת בתל-אביב, וקבוצת חיילים אף התמקמה בחצר ביתו, אלא שבגין התחבא במשך כל ארבעת הימים בבונקר שנבנה בעוד מועד על-ידי שרגא עליס ("חיים טויט") וכך ניצל ממעצר. סיפורו של יצחק אבינועם היה שונה במקצת. בשעת העוצר הוא התגורר בדירת אוהדים ברחוב שבזי. והנה הופיעו חיילים בריטיים וכל הגברים שהתגוררו בסביבה נתבקשו להתכנס בחצר בית-הספר תחכמוני הסמוך. הם עמדו בשורה וכל אחד ניגש בתורו אל שולחן, שמאחוריו ישבו חוקרי הבולשת. על השולחן היו רשימות ותמונות של חשודים בהשתייכות למחתרת. בהגיע תורו של אבינועם, הוא שלף תעודת עיתונאי על שם יהושע בר-יוסף (שהיה חבר מערכת העיתון "דבר"). החוקר התבונן בתעודה, השווה את התמונה אל העומד מולו, התנצל באדיבות על אי-הנעימות שנגרמה למר "בר-יוסף" ואבינועם הורשה לחזור לביתו. הסתבר כי עוד בהיות אבינועם מפקד ה"דלק" במחוז תל-אביב, הוא מצא באחת המעטפות תעודות שונות, חלקן אותנטיות וחלקן מזויפות. בין התעודות האותנטיות היתה גם תעודת עיתונאי (ללא שם) של העיתון "דבר". אבינועם לקח את התעודה הזו, ולאחר בירור שמות העיתונאים שעבדו ב"דבר", אימץ את שמו של יהושע בר-יוסף שהיה, כאמור, חבר המערכת.

הערות:



1. מנחם בגין, במחתרת ב, עמוד 7.
2. ראיון המחבר עם שרגא עליס.
3. ראיונות המחבר עם שרגא עליס, יוסף ויטלזון, יוסף אבני וכן: איתן לבני, המעמד, עמודים 153 ו-172.
4. מ"ז, עדות ד"ר הפנר.
5. מ"ז, עדות ישראל לוי וכן ראיונות עם יוסף אבני וישראל זילברברג.
6. מ"ז, עדות שמחה כליפא, יוסף אבני ושרגא עליס.
7. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 885.
8. עיתון "דבר" מיום 1.7.1946.
9. ועדת - x - היתה הוועדה המדינית העליונה שבפניה הובאו התכניות האופרטיביות של תנועת המרי, והביצוע היה מתקיים רק לאחר אישור הוועדה. בוועדה השתתפו שישה אנשים, שנבחרו על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית: הרב י. ל. פישמן (מימון) - יושב ראש, משה סנה, פרץ ברנשטין, לוי שקולניק (אשכול), ישראל אידלסון (בר-יהודה) ויעקב ריפתין.
10. מ"ז, כ-4 1/11/5
11. את"ה, עדות משה סנה.
12. דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, עמוד 238.
13. מ"ז, עדויות יצחק אבינועם, שרגא עליס, ישראל לוי, שרה גולדשמיט-אגסי ויוסף לוי.
14. ראיון המחבר עם יצחק אבינועם.
15. מ"ז, עדויות יוסף לוי ואהרון סדובניק.
16. מ"ז, עדויות יוסף אבני, ישראל לוי, אהרון אשנזי ויצחק צדוק.
17. מ"ז, עדויות שרה אגסי ועדנה חי.
18. את"ה, 21/19.
19. שם, 8/19.
20. ראיון עם מנחם הפנר.
21. מ"ז, עדות יצחק צדוק.
22. CO, PALESTINE, Statement of Information Related to Acts of Violence, July 1946. Cmd 6873.