|
|
ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים
|
ב-29 באוקטובר 1946, בשעות הערב, הגיע יצחק אבינועם בחברת עמיחי פגלין ("גידי") לדירתו של היינריך ריינהולד ("ינאי") ברחוב רשב"א בשכונת רחביה. באותו ערב היה עוצר בירושלים, אולם מספר שכונות היו מחוץ לאזור העוצר - ביניהן שכונת רחביה. ינאי נתמנה למפקד ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים, שהיתה אמורה להתבצע למחרת היום, ומטרת הביקור היתה לעדכן אותו בכמה פרטים הקשורים לפעולה. השניים עלו לקומה השנייה, ואת הדלת פתחה בעלת הבית שבדירתה שכר ינאי חדר. אבינועם אמר כי הם באו לבקר את ריינהולד, ומה רבה היתה הפתעתם כאשר התשובה היתה כי ינאי אינו בבית. אבינועם ביקש להשאיר לו מכתב, והשניים הורשו להיכנס לחדרו. עינו הבוחנת של אבינועם הבחינה באגרטל שעמד על השולחן ובו פרחים ופתק מצורף אליהם. בפתק היה כתוב באנגלית: see you later ועל החתום היה השם: מרי. אבינועם התבונן בפתק והעיר: מרי הוא שם של אישה, אולם כתב היד נראה לי כאילו הוא של גבר - עובדה המעוררת חשד.
המחשבה הראשונה היתה שינאי נחטף על-ידי ההגנה, או אולי נאסר על-ידי הבולשת הבריטית. בכל מקרה, הוא עלול להיחקר על פעילותו ואבינועם החליט לנקוט אמצעי זהירות מחשש שמא לא יעמוד ינאי בחקירה. השניים יצאו את הדירה ואבינועם ליווה את גידי (שבא אותו יום מתל-אביב) לאחד החדרים שעמדו לרשות הארגון בשכונת קריית שמואל הסמוכה ואשר כינויו המחתרתי היה "הנביא". בהגיעם אל החדר, עצר לפתע אבינועם ואמר לגידי: "מוטב שתלון במקום אחר, כי את החדר הזה הכיר ינאי היטב". השניים פנו משם ועשו את דרכם אל חדר אחר, בשכונת בקעה, המיושבת רובה ערבים נוצרים. למחרת היום, ב-30 באוקטובר, הגיעו אבינועם וגידי אל חדר "אדיסון" בשכונת "סוכת שלום", ששימש כמקום היציאה לפעולה. החל בשעה שבע בבוקר הסתננו פנימה, בזה אחר זה, לוחמי הח"ק. הם הבינו כי יוצאים לפעולה, אולם איש מהם לא ידע את המטרה. בין הבאים היה גם אליהו לוי ("אביאל"), מבכירי המפקדים בירושלים, אשר שותף בהכנות וידע את פרטי התכנית. אבינועם מינה את אביאל כמפקד הפעולה (במקומו של ינאי), אולם החליט לעכב את היציאה ולברר תחילה מה קורה בשטח. בשעה 10 נשלח סלומון לסייר באזור תחנת-הרכבת. סלומון יצא רכוב על אופנועו, וכעבור זמן קצר חזר והודיע כי לא ראה כל דבר חשוד. אבינועם לא הסתפק בכך וביקש להמתין להתפתחויות. כעבור שעה, שלח את סלומון לסיור נוסף. סלומון חזר מן הסיור השני, ושוב הודיע לאבינועם שלא ראה כל דבר חשוד. בעוד אבינועם מתלבט כיצד לנהוג, קיבלו הבחורים הסבר מלא על הפעולה וכל אחד שינן לעצמו את תפקידו. לאחר מתן ההסברים ועם סיום השאלות והתשובות, התפלאו הלוחמים על העיכוב ביציאה לפעולה. הם היו מתוחים וחיכו בקוצר רוח לבאות. אבינועם לא שיתף אותם בהתלבטויותיו ושלח את סלומון בשלישית לסייר באזור תחנת הרכבת. כאשר חזר, פגש תחילה את אביאל, שכבר ישב עם הבחורים בתוך המונית וחיכה לאות כדי לצאת לדרך. |
"מה נשמע?", שאל אביאל.
"הכל בסדר", ענה סלומון. |
|
היה זה לפני שסלומון הספיק לדווח לאבינועם את תוצאות הסיור. אביאל חשב לתומו כי תשובתו של סלומון היא על דעת אבינועם, והורה לנהג לנסוע. כאשר נכנס סלומון לחדר, סיפר לאבינועם כי לא ראה כל דבר חשוד וכן שפגש את אביאל ואמר לו שהכל בסדר. אבינועם וגידי נזפו בסלומון והורו לו לצאת מיד לדרך ולעצור את אביאל, אולם הוא לא הצליח להדביק אותם. הם יצאו בשתי מוניות (שהוחרמו באותו בוקר בירושלים), דרך רחוב אגריפס ומשם פנו ימינה אל רחוב המלך ג'ורג' לכיוון תחנת הרכבת. במונית הראשונה היו יוסף לוי ("כושי") ומסעוד בוטון, מחופשים לסבלים ערביים. במונית השנייה ישבה סימה פלישהקר-הויזמן לבושה שמלה חגיגית ולידה אליהו לוי לבוש חליפה ועניבה. השניים היו צריכים להיראות כזוג מאושר היוצא לירח דבש. איתם במכונית היו גם משה הורביץ, דניאל אזולאי ואריה אפשטין, ששימשו באבטחה. את המכונית נהג מאיר פיינשטין. בתא המטען היו שלוש מזוודות מלאות חומר נפץ ובהן שני מנגנוני הפעלה; המנגנון הראשון היה מיועד להפעיל את המטענים לאחר חצי שעה, והשני אמור היה למנוע את סילוק המזוודות מן המקום (כל תזוזה של המזוודה אמורה היתה לגרום לפיצוץ המטען). המונית עם ששת הלוחמים ושלוש המזוודות, הגיעה לתחנת הרכבת. שני "הסבלים" שהגיעו במונית הראשונה כבר היו בתחנה וחיכו "ללקוחות" שלהם. סימה ואביאל ירדו מן המונית, וקבוצת סבלים ערביים הציעו את שירותם, אולם אביאל בחר בכושי ובבוטון, למורת רוחם של יתר הסבלים. כושי ובוטון הוציאו את המזוודות מן המונית והניחום בחדר הקיבלה, ליד הקופה. אביאל הוציא את הניצרות מן המזוודות ועשה דרכו בחזרה למונית, בעוד סימה ניגשת לקופה לקנות כרטיסים. עד כאן הכול הלך כשורה ואיש לא חשד בזוג המאושר ובשלוש מזוודותיו. לאחר שהכרטיסים היו בידה, הוציאה סימה מתיקה שלט גדול עשוי בד והניחה אותו על המזוודות. בשלט היה כתוב בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) "סכנה מוקשים" ובצד היה מצויר סמל האצ"ל. שוטר ערבי שעמד בקרבת מקום, ניגש אל סימה, אחז בשמלתה ושאל: "מה זה?" סימה לא איבדה את עשתונותיה, הלמה בפרצופו והשתחררה ממנו. הורוביץ, שהיה בעמדת האבטחה, ראה את המתרחש וירה בשוטר הערבי בתת-המקלע שבידו (כל היתר היו מזוינים באקדחים בלבד). הלוחמים רצו לעבר המונית שחיכתה בפתח התחנה ונדחסו פנימה. אחרון הלוחמים היה כושי; הסבלים הערביים, שכעסו מאוד על ה"סבל" החדש שקיבל את העבודה למרות שלא השתייך אליהם, התנפלו עליו ורצו להכותו. כושי לא התבלבל, שלף את אקדחו וירה באחד מהם. כך השתחרר מן החבורה והספיק לקפוץ אל תוך המונית שהחלה כבר לנסוע. לפתע ניטח על המכונית מטר כדורים, שנורו מכל הכיוונים. פיינשטין, שישב ליד ההגה, נפצע קשה בידו השמאלית, אולם המשיך לנהוג בידו הימנית. סימה, שישבה לצדו, קרעה את חולצתו וחבשה את ידו הפצועה. אש התופת לא פסקה, ונוסף לפיינשטין נפצע אזולאי בבטנו וברגלו והורביץ נפצע מכדור שפגע בצווארו. פיינשטין הפצוע המשיך בנהיגה מהירה והצליח להתחמק ממשוריין בריטי שרדף אחריהם. המכונית הגיעה לוואדי ונעצרה בכניסה לשכונת ימין-משה. שם חיכו מספר בנות, שאספו את הנשק והבחורים התפזרו לכיוונים שונים. בעוד הורביץ ובוטון הלכו לכיוון המרכז המסחרי, ליוותה סימה את פיינשטין לשכונת ימין-משה. הם פרצו לאחת הדירות, שהתגוררו בה זוג זקנים. סימה השכיבה את הפצוע על אחת המיטות, פתחה את החבישה שעשתה לו במונית וקשרה את היד בחוסם עורקים. בעודה מטפלת בפיינשטין, נכנס לחדר נער כבן 14 ואמר לה שהמשטרה הגיעה לשכונה והשוטרים הולכים בעקבות סימני הדם. סימה ביקשה מן הילד לכסות את הדם בעפר והיא עצמה יצאה החוצה לראות במו עיניה את המתרחש. התברר כי השוטרים הספיקו להגיע עד לבית שבו שכב פיינשטין וסימה חששה שיאסרו גם אותה. היא התכופפה כאילו לשרוך את נעליה וכך הסתירה את שמלתה שנקרעה במאבק עם השוטר הערבי. היא התרחקה מן המקום בזהירות, הסתירה את האקדח שהיה ברשותה מתחת לסלע ויצאה את אזור ימין-משה. היא לא הספיקה למסור את האקדח לבנות, כפי שעשו יתר הלוחמים, כי טיפלה בפיינשטין הפצוע. סימה צעדה לעבר המרכז המסחרי, שם עלתה על אוטובוס מספר 3 ונסעה לביתה, להחליף את שמלתה. בעודה נוסעת באוטובוס נשמעה התפוצצות חזקה - שלוש המזוודות הרסו את תחנת הרכבת של ירושלים. כעבור מספר ימים חזרה לימין-משה, לקחת את האקדח שהטמינה מתחת לסלע. 4 אזולאי, שנפצע בבטנו וברגלו, נישא על כתפו של אפשטין אל אחד מבתי ימין-משה. בעוד אזולי מקיבל טיפול רפואי ראשוני, יצא אפשטין את החדר ונכנס לבית סמוך, שבו נמצאה בחורה צעירה, שהוריה לא היו בבית. היא נבהלה מבגדיו של אפשטין, שהיו מגואלים בדם ונתנה לו בגדים נקיים של אביה. כעבור מספר דקות הוקף כל האזור בכוחות מוגברים של משטרה ועוצר הוטל על השכונה כולה. כל הגברים נתבקשו לצאת את בתיהם ונקראו למסדר זיהוי. לפני עוזבו את המקום, ביקש אפשטין מן הבחורה לאשר שהוא בא לבקר אותה ומכאן שאין לו כל קשר עם ההתקפה על תחנת הרכבת. לשמחתו הרבה היא הביעה את הסכמתה ואף עמדה בדיבורה כאשר נשאלה אחר-כך בעניין זה. הגברים נלקחו למחנה הצבאי בשכונת טלביה הסמוכה והושמו במעצר. החקירה נמשכה מספר ימים, ואפשטין סיפר לחוקריו שניצל את חופשתו (הוא שירת אז כנוטר ואמנם היה בחופשה בירושלים) וביקר את חברתו שהתגוררה בימין-משה. לאחר שהאליבי שלו אושר, הוא שוחרר מן המעצר. 5 בעוד שני הפצועים מובלים לשכונת ימין-משה, צעדו הורביץ ובוטון לעבר המרכז המסחרי. בעוברם ליד בית-טנוס עצרו אותם חיילי הלגיון הערבי ופקדו עליהם להיכנס לתוך הבית שבו היתה להם עמדה. כעבור מספר דקות הגיעה למקום שריונית של המשטרה, בוטון הובל לבית-הסוהר המרכזי שבמגרש הרוסים, והורביץ הועבר לבית-החולים הממשלתי. בעוד הרופא חובש את פצעיו, הבחין הורוביץ בשני פצועים שהוכנסו לבית-החולים; היו אלה פיינשטין ואזולאי. אבינועם שהה כל אותה עת באחד מחדרי הארגון וחיכה בקוצר רוח לשובם של הבחורים. בעודו מחכה, הגיעו אליו הידיעות על המארב ששמו הבריטים ללוחמי הח"ק וכן על הפצועים והמעצרים. בעוד אבינועם עושה "הערכת מצב", הודיע לו יהושע גולדשמיד ("גל"), שהיה אחראי על מחסני הנשק, כי המשטרה תפסה מחסן נשק בגבעת-שאול ובו 12 אקדחים, תת-מקלע אחד ו-200 כדורי אקדח. אבינועם נזכר כי מחסן הנשק שנתפס בגבעת-שאול היה ידוע גם לינאי. הוא פנה אל עדינה וביקש ממנה לנסוע מיד לתל-אביב כדי להעביר פתק לחיים לנדאו ("אברהם"), ששימש ראש המטה. בפתק היו כתובות שתי מלים: |
"ינאי סרח".
|
|
ידיעה רדפה ידיעה וכולן היו קשורות בינאי. לאבינועם נודע כי בלילה שקדם להתקפה, ביקרה המשטרה בחדר "הנביא" בקריית-שמואל שהיה מוכר לינאי ובו היה אמור ללון גידי שבא מתל-אביב. כן נתפסה מכונית המחוז, שחנתה במגרש חנייה ליד בית-הבריאות "שטראוס", עובדה שהיתה ידועה לינאי. (אבינועם אמנם הורה לגל להחליף את לוחיות הזיהוי של המכונית, אולם המשטרה הקדימה אותו). בתל-אביב פרצה המשטרה לדירה ועצרה את נחום סלונים ושמואל קרושנבסקי - שני מפקדים בכירים באצ"ל. שמוליק שימש באותה תקופה אחראי על מחסני הנשק בכל הארץ. נחום סלונים סיפר בעדותו, כי לאחר שהבריטים עצרו אותם, הם הוכנסו למכונית משטרה ואדם לבוש מסיכה על פניו אישר בהנהון ראש את זהותם. דירתו של נחום סלונים היתה מוכרת לינאי, מאז שהה בה במרס 1946 (ראה להלן). בחיפה עצרה המשטרה את אחיו של חיים רזניק וכן את יצחק פרידמן ("אליצור"), ששימש מפקד מחוז האצ"ל בחיפה ושהה במקרה בחדרו של רזניק. בהמשך הזמן התברר כי גם מעצרים אלה היו קשורים בינאי. לאחר שהשתחרר חיים רזניק ("יורם") מן הצבא הבריטי, הוא הגיע לירושלים. הוא נתמנה מזכיר המחוז ואבינועם שיכן אותו בחדר אחד עם ינאי, ברחוב שמואל הנביא (ברבות הימים עבר ינאי להתגורר ברחביה ויורם שכר חדר ברחוב ממילא). השניים שמרו על קונספירציה ולא הרבו לשוחח איש עם רעהו. אולם כעבור זמן סיפר לפתע ינאי ליורם כי הוא עומד לנסוע לשבת לבקר את משפחתו שהתגוררה בכפר-חסידים. יורם התקשה לעמוד בפני הפיתוי וביקש מינאי למסור דרישת שלום לאחיו ולאחותו, שגרו בבת-גלים בחיפה. ינאי מילא את בקשתו של יורם, ולאחר שסרח, מסר את הכתובת לבולשת הבריטית, שם עצרה המשטרה את אחיו של יורם ואת אליצור. אגב, גם בחדר ברחוב שמואל-הנביא בקרה המשטרה, אולם כל שמצאו שם היתה חליפתו של יורם. (ינאי לא ידע את כתובתו החדשה של יורם, שכאמור, עבר לגור ברחוב ממילא). הפודל שהציל אל תמיר היתה לנו כלבה קטנה, מוקי, וכלבו הגדול של שכננו דיסקין נהג לחזר אחריה. כשבאתי להזהיר את ינאי אותו ערב, הוא שם לב לכלב הגדול. לאחר ההתקפה על תחנת הרכבת, ערכה המשטרה חיפוש בבית הורי (אני לא הייתי בבית, כי אותו זמן ביליתי עם אשתי הטריה מחוץ לירושלים). השוטרים חיפשו אדם שמתאים לתאור שלי ושל כלב גדול, אולם כאשר ראו את הכלבה הקטנה, החליטו כנראה שטעו בכתובת והלכו לדרכם. תמיר מוסיף ומספר בעדותו כי ינאי פנה אליו מספר פעמים וביקשו להפגיש אותו עם האחראי בארגון על ייצור מוקשים וזאת משום שהיה לינאי מידע חשוב הקשור להכנת מוקשים. בקשה דומה היפנה ינאי גם לאבינועם וכן לממונים עליו בחיפה. למרבה המזל לא מולאה בקשתו של ינאי. |
