|
ביום שבו בוטל המצב הצבאי, דן בית-הדין הצבאי בירושלים את משה ברזני למוות בתלייה. משה ברזני, איש לח"י, נתפס בשכונת מקור-ברוך בירושלים (לא הרחק ממחנה "שנלר") בעיצומו של המצב הצבאי. בחיפוש שנערך בכליו נמצא רימון וכעבור שמונה ימים הועמד למשפט והואשם בנשיאת נשק ובכוונה להתנקש בבריגדיר א.פ. דייוויס, האחראי על המשטר הצבאי בעיר, שנהג לעבור באותה סביבה. ברזני הודיע כי אינו מכיר בסמכות בית-הדין לשפוט אותו ועל כן לא השתתף בדיוניו. ברזני הצהיר הצהרה פוליטית, לפיה רואה העם העברי את הבריטים כשליטים זרים במולדתו. |
במלחמה זו נפלתי בשביכם ואין לכם רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה.
|
המשפט כולו היה קצר; תשעים דקות מתחילת המשפט קרא השופט את גזר-דין המוות. ברזני קם על רגליו ושר את ה"תקווה", אולם השוטרים הפריעו לו בשירתו וסחבוהו ממקומו בכוח. הוא נכבל בידיו וברגליו והובא אל תא הנידונים למוות, שם הצטרף אל דב גרונר ושלושת חבריו - אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי, שגזר דין המוות שהוטל עליהם כבר אושר על-ידי מפקד הצבא הבריטי הארץ-שראל. כעבור שבוע ימים, התכנס שוב בית-הדין הצבאי - הפעם כדי לדון במשפטם של ארבעת לוחמי האצ"ל שנתפסו לאחר פיצוץ תחנת-הרכבת בירושלים. שניים מן הנאשמים, מסעוד בוטון ומשה הורביץ, נתפסו רחוק מתחנת הרכבת, ועל-כן הוחלט במטה האצ"ל שיכחישו כל שייכות למעשה. אמנם הורביץ נתפס כשהוא פצוע מכדור שפגע בו, אולם אחד הסוחרים מן המרכז המסחרי הסכים להעיד כי הורביץ היה בחנותו באותו זמן וכששמע את היריות יצא החוצה לראות מה קרה ואז נפצע. שני האחרים, מאיר פינשטיין ודניאל אזולאי, הודיעו כי אינם מכירים בזכותו של בית-הדין לדון אותם ועל-כן לא ישתתפו במהלך המשפט. לפני מתן גזר-הדין הצהירו השניים הצהרות פוליטיות. פתח פינשטיין ואמר: |
משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל-אור לאנושות כולה. וברשעותכם האווילית הנכם מניחים כי על-ידי משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ היתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה, בפלדה המתחשלת לאש האהבה והשנאה, האהבה למולדת ולדרור והשנאה לשיעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תיכוו.
|
בית-הדין קיבל את האליבי של הורביץ ובוטון ושיחרר אותם ללא עונש. מאיר פינשטיין ודניאל אזולאי נידונו למוות בתלייה. לאחר מתן גזר-הדין, קמו השניים וקראו: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." היו אלה מילות הפזמון החוזר בשיר שכתב המשורר יעקב כהן לאחר הפרעות בקישינב בשנת 3091 ושאומצו על-ידי ארגון "השומר" וברבות הימים על-ידי ארגון בית"ר והאצ"ל. אחר-כך הוצאו השניים מאולם בית-הדין והועברו לתא הנידונים למוות בבית-הסוהר. פינשטיין ואזולאי הצטרפו אל חמשת הנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר, קשאני וברזני. מאמצים רבים נעשו כדי להציל את הנידונים למוות מן הגרדום. דודו של דב גרונר, פראנק גרונר, הגיש ממקום מושבו בארצות-הברית ערעור על גזר הדין למועצת המלך בלונדון. ב-26 במרס החליטה המועצה לדחות את הערעור. המאמצים של אישי ציבור בארץ ובעולם למען המתקת גזר-הדין נמשכו גם לאחר דחיית הערעור. יש לציין, כי כל הפניות נעשו ללא קבלת יפוי-כוח מן הנידונים למוות, שסירבו לחתום על בקשת החנינה ואף פנו בקריאה גלויה אל מוסדות היישוב לחדול מבקשות החנינה: |
[...] האם לא תבינו שבבקשות החנינה שלכם הנכם משפילים את כבודכם ואת כבוד עם ישראל כולו? הרי זו התרפסות בפני הרשות בנוסח הגלות. אנו הננו שבויים ואנו דורשים שיתייחסו אלינו כמו אל שבויים ...
|
על המכתב חתמו "הנידונים למוות בכלא ירושלים".
האצ"ל אף הוא לא שקט וחיפש דרכים לשחרר את הנידונים למוות. חטיפת בני-ערובה נעשתה כמעט בלתי אפשרית, כי הבריטים נמנעו מלצאת מן המחנות הצבאיים ומאזורי הביטחון; ואלה שעשו זאת, הקפידו לצאת בקבוצות מזוינות היטב. בהיעדר אופציית החטיפה, תכנן עמיחי פגלין פריצה מתוחכמת לבית-הסוהר המרכזי בירושלים כדי לשחרר את "האסירים באדום". ב-14 באפריל, הוטל על עורך-הדין קריצמן ליצור קשר עם הנידונים למוות ולהודיע להם להיות מוכנים למבצע החילוץ. באותו יום בשעות הבוקר, התכנסה באחד מפרדסי פתח-תקווה יחידה של הח"ק. בעוד הבחורים מקבלים את התדרוך על פרטי הפעולה, יצא דב כהן ("שמשון"), לבוש במדי צבא בריטים, אל הכביש המקשר את פתח-תקווה עם וילהלמה, ל"החרים" משוריין בריטי. על-פי התכנון אמור היה המשוריין להיכנס לתוך בית-הסוהר המרכזי בירושלים כדי להעביר לשם "אסיר ערבי". הובאה בחשבון האפשרות שהשומר לא יפתח את השער; במקרה כזה "החיילים הבריטיים" יצאו מהמשוריין וישתלטו על משמר השער. הפריצה כוונה לשעת אחר הצהריים, המועד שבו עושים הנידונים למוות את טיולם היומי בחצר. על-פי סימן מיוחד, אמורים היו הנידונים למוות לקפוץ על המשוריין, לתפוס בנשק ולצאת מכותלי בית-הסוהר. אולם מאמציו של שמשון למצוא משוריין באותו יום עלו בתוהו, ובלית ברירה נדחתה פעולת החילוץ ליום המחרת. ללא כל קשר עם ניסיון החילוץ, העבירו הבריטים ב-15 באפריל ארבעה מהנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני - מכלא ירושלים לכלא עכו. ההעברה נעשתה בחשאיות רבה, תוך פיזור רמיזות על-ידי השלטונות כי אין להם כל כוונה לבצע את גזר-הדין בזמן הקרוב. כאשר פנה עורך-הדין מקס קריצמן אל שלטונות בית-הסוהר בעכו וביקש הבהרות בקשר להעברה, נאמר לו כי: " ... המנהל לא קיבל כל הוראות בדבר ההכנות לביצוע גזר-דין המוות, והנוהג הוא שהנהלת בית-הכלא מקבלת הוראות כאלה ימים מספר לפני הביצוע". למחרת היום, בשעה 2:45 לפנות בוקר, הגיעו שלושה שוטרים בריטיים ושוטר ערבי אחד אל דירתה של משפחת נחמיה כתריאל מגריל, המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה בעכו. מגריל היה תלמיד חכם; הוא נהג לשמש כשליח ציבור לפני האסירים היהודיים בכלא עכו והיה עובר לפני התיבה בשבתות ובחגים. כתריאל מגריל לא הוסמך לרבנות, והיה ידוע בקרב הערבים בכינויו "חכם אבו מוסה". |
השוטרים העירו את מגריל משנתו וביקשוהו לבוא עימם לבית-הסוהר. הם סרבו לגלות לו את סיבת בקשתם והאיצו בו שימהר, באומרם כי אין להם פנאי. כששאלם מר מגריל לכמה זמן הוא דרוש להם, השיבוהו "לשעתיים בערך". אז הבין מגריל את פשר הדבר והשיב לשוטרים הבריטיים: "אני מסרב ללכת אתכם. עליכם להתקשר בעניין זה עם הרבנות הראשית בחיפה". והשוטרים חזרו כלעומת שבאו.על הוצאתם להורג של דב גרונר וחבריו נודע למר מגריל רק מקץ כמה שעות, משידור רדיו ירושלים. 18
|
בשעה ארבע לפנות בוקר העירו את דב גרונר משנתו והוא הובל אל תא הגרדום. בתא נכחו מנהל בתי-הסוהר בארץ, מנהל כלא עכו, רופא וכן שישה קצינים בריטיים. כנהוג בבריטניה ובמושבותיה, שימש מנהל בית-הכלא כתליין, אולם שלא כנהוג - לא נכח במקום רב יהודי. דב גרונר עלה לגרדום ללא וידוי וכן גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. הארבעה נתלו תוך מחצית השעה, וכל אחד מהם, בהביע בתורו, שר את "התקווה" עד שהעניבה חנקה את גרונו. אל השירה הצטרפו החברים שחיכו לתורם. כאשר שירַת המוצאים להורג נשמעה במעומעם בין כותלי בית-הכלא, קמו כל האסירים היהודיים על רגליהם ושרו בקול גדול את ההימנון הלאומי. |