"המרכזיה"

"המרכזיה" היה הכינוי המחתרתי לבית-הסוהר המרכזי בירושלים. זהו בניין בצורת חֵית, ששימש עד מלחמת העולם-הראשונה כאכסניה לנשים, והיה חלק מתשלובת בניינים גדולה הידוע בשם "מגרש הרוסים". המבנים במגרש הרוסים, שבנייתם החלה בשנת 1860, שימשו את עולי הרגל הנוצרים שבאו מרוסיה. הם כללו כנסייה,
אכסניה לצליינים, בית-חולים ועוד. לאחר המהפכה הקומוניסטית, פסקה העלייה לרגל מרוסיה והבניינים נותרו ללא שימוש. עם כיבוש הארץ על-ידי האנגלים, שכרה ממשלת המנדט מידי המשלחת הרוסית בארץ את הבניינים והפכה את מגרש הרוסים למרכז השלטון הבריטי. במקום זה הקימו את מטה הבולשת המרכזית, המשטרה הארצית, בתי-המשפט, בית-החולים הממשלתי וכן את בית-הסוהר המרכזי. בדרך הטבע שימשו בניינים אלה כמטרה של המחתרת העברית, ועם התגברות ההתקפות על מגרש הרוסים הוקף האזור כולו גדרי תיל גבוהות והפך לאחד המקומות המבוצרים ביותר בארץ.
בשנים הראשונות, רוב האסירים היו ערבים. היהודים הראשונים שהובאו לבית-הסוהר היו עולים בלתי לגאליים וכן מספר אסירים פליליים. בשנות השלושים, בתקופת הפרעות שפרעו הערבים ביהודים ותגובות היהודים, החלו לאכלס את בית-הסוהר גם אסירים פוליטיים; הראשונים היו אנשי ברית-הבריונים (בהנהגת אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג) וכן אסירי אצ"ל שהפרו את ההבלגה והשיבו מלחמה לפורעים הערביים. בשנות הארבעים, עם פרוץ המרד נגד השלטון הבריטי בארץ, הובאו לבית-הסוהר חשודים בהשתייכות לאצ"ל וללח"י וכן חברי ההגנה שנשפטו בגלל החזקת נשק בלתי חוקי.
בבית-הסוהר היו שני סוגים של אסירים; אסירים רגילים, שהיו לבושים בבגדים חומים ולא היו להם שום פריבילגיות מיוחדות. הם ישנו על "בורשים" - סמרטוטים התפורים יחד, אשר שמשו כמזרנים - ואכלו את המזון שהוכן להם במטבח בית-הסוהר, והיה מורכב מפיתה, זיתים, לַבָּנֶה ונוזל נטול-טעם שנקרא מרק. הם שוכנו בצפיפות בתאים חסרי שירותים, ולעשיית הצרכים שימש דלי גדול, שעמד בפינת החדר ונקרא "קַארְדַאל" (עביט). לעומתם, היו אסירים שבגזר-הדין שקיבלו נאמר כי הם זכאים ליחס מיוחד. אסירים אלה שוכנו בתאים מיוחדים ויַשנו על מיטות ומזרנים, ולוותיקים היו אף סדינים. הם היו רשאים ללבוש בגדים אזרחיים, שקיבלו ממשפחותיהם וכן היו זכאים לקבל מדי יום ביומו אוכל מן החוץ.
אסירי ההגנה, שרובם זכו ליחס מיוחד, קיבלו טיפול מיוחד מן הסוכנות היהודית, ששלחה להם אוכל ובגדים. מקרב אסירי האצ"ל רק מיעוט זכה ליחס מיוחד (שבעה בלבד בשנת 1947) אולם הם התחלקו בכל מה שהיה להם עם חבריהם האסירים הרגילים.
מבודד מיתר התאים, שכן תא הגרדום ובו שני תאי-צינוק משני צדי מתקן הגרדום. וכך מתאר מיכאל אשבל ביומנו את צינוק הגרדום ביומנו: 23
מכניסים אותנו [מיכאל אשבל ויוסף שמחון] לחדר קטן, 2.5 מטר אורכו ו-1.5 מטר רוחבו. בחדר היו שני "בורשים" ושלוש שמיכות לכול אחד מאתנו. בפינה קארדאל (עביט). אין כל חלון נשקף החוצה. האוויר חודר רק מבעד לדלת המסורגת. במסדרון ניצב סוהר מיוחד השומר עלינו; אף הוא סגור בתוך המסדרון ומפתחות שער המסדרון נמצאים אצל הסוהר האנגלי התורן.

הנהלת בית-הסוהר אסרה על כל מגע בין הנידונים למוות לבין יתר האסירים. אפילו הטיולים בחצר, ככול שהותרו לנידונים למוות, נעשו בנפרד מיתר האסירים. גם הביקורים עם המשפחות הופרדו מיתר הביקורים. אולם למרות הבידוד נוצר קשר רציף עם הנידונים למוות ואסירי המחתרת הצליחו להעביר אליהם לא רק מכתבים אלא אף מצרכים שונים. וזכורה העברת הרימונים לפינשטיין וברזני שפוצצו עצמם לפני הגעת התליין הבריטי.
על סדר היום בבית-הסוהר, כותב מיכאל אשבל ביומנו:
בשעה שש בבוקר צלצול ו"תאמאם" (זאת אומרת, ספירת האסירים). אחרי התאמאם, ניקוי החדר. הניקוי מוטל על האסירים הפליליים שאין להם יחס מיוחד. הם מביאים מים ב"באראמיל" (חבית בערבית) ומריקים על ה"קארדאל". כל האסירים השפוטים עובדים בבתי-המלאכה: סנדלרות, חייטות, נגרות, פחחות, מסגרות ובדפוס. יורדים לשם בשעה 7.30 ועובדים עד 11.00. בשעה 11.00 שוב "תאמאם", בשעה 12.30 שוב עבודה עד 2.45. בשעה 2.45 יוצאים לטיול ב"חכּורה". הכול יורדים אל החצר ומקבלים שתי סיגריות (רק השפוטים); את הסיגריות מותר לעשן רק בחצר. מובן שיותר מזה מעשנים בגניבה בחדרים. משעה 16.00 סגורים הכול בחדרים עד למחרת בבוקר. משעה 16.00 מתחיל לצרוח הרדיו בערבית ואנו נאלצים להאזין לכל ה"זמירות" והסלסולים. משעה 20.00 ועד 21.45 תוכנית עברית וחדשות. כן מתקבל כאן עיתון "הארץ" וכול חדר מקבל אותו לכמה שעות.

המחתרת קיימה קשר רציף עם חבריה העצורים בין-החומות. כזכור, הורשו האסירים בעלי "היחס המיוחד" לקבל מזון מן החוץ. באמצעות אספקת האוכל לבית-הסוהר, הועברו אל האסירים מכתבים ודברים אחרים, לרבות חומר נפץ. תחילה היה יוסף ויטלזון ("אפרים") אחראי על משלוח הארוחות החמות ולידו עזר נוח זבולוני. מדי יום ביומו הם היו הולכים למסעדה ההונגרית ברחוב חגי ומכניסים את האוכל לתיק-יד בעל תחתית כפולה ומוסרים אותו בשער בית-הסוהר. השוטר היה בודק את התיק ומעביר אותו פנימה, בעוד ויטלזון היה מחכה בחוץ, כדי לקבל את התיק הריק ובו "הדואר החוזר". לאחר מעצרו של ויטלזון, הועבר התפקיד לחיים רזניק ("יורם") ולידו עזר אפרים שטיינברג. בינתיים גדל מספר האסירים שקיבלו אוכל מבושל מן החוץ ותיק היד הוחלף בכלי גדול יותר. עלתה אף מחשבה להעביר את האוכל בארגז גדול ולהבריח בו החוצה את דב גרונר, שישב בתא הנידונים למוות.
הקשר עם דב גרונר היה הדוק במיוחד. באחד המכתבים, ביקש גרונר ספרי מתמטיקה (הוא היה בוגר פוליטכניקום) ואבשלום חביב עזר בהעברת הספרים ליעדם. לא עבר זמן רב, ואבשלום חביב ישב באותו צינוק עם גרונר.
נוסף לתחתית הכפולה בכלי האוכל, היה גם קשר מכתבים עם העצורים באמצעות שוטר שהיה קשור למחתרת. לשם כך הוכן מקל שוטרים חלול, שבחללו היה השוטר מעביר מכתבים אל בית-הסוהר ומתוכו.
גם המבקרים השונים שביקרו את האסירים העבירו להם ידיעות שונות. במיוחד יש לציין את הרב אריה לוין, רבם של האסירים, שהִרְבָּה לבקרם ומסר להם מן הנעשה בחוץ, כולל ידיעות חשובות שנתבקש להעביר.

קשרי דואר במחתרת
הקשר במחתרת היה מורכב ולא פעם קרתה אי-הבנה בגלל תקלה בקשר. יש לזכור, כי במרבית הבתים הפרטיים לא היה טלפון, שלא לדבר על כך שרוב המפקדים לא היו ידועים בשמותיהם האמיתיים ובוודאי לא בכתובותיהם. לכן נעזר הפיקוד באמצעי קשר מיוחדים.
מפקד המחוז בירושלים היה קשור אל הפיקוד הבכיר בעיר (שכלל את מפקדי הח"ק והחת"ם, האחראי על שירות הידיעות, המחסנאי הראשי ועוד). מפקד הח"ק (ובמקביל גם מפקד החת"ם) היה קשור אל מפקדי הגונדות, וכל אחד מאלה היה קשור אל מפקדי הכיתות. נקבעו בעיר מספר תחנות דואר, בהן ניתן היה לקבל ולמסור מכתבים, חלקם מוצפנים. כמו כן היה קשר יומי עם המפקדה בתל-אביב. הקשר היה אישי, ובכול יום היתה נוסעת בחורה אחרת לתל-אביב, שם היתה מוסרת את החומר לקשרית המטה (תקופה ארוכה היתה זו רחל ימיני "ירדנה") ומחכה לקבלת התשובות, אותן היתה מעבירה לירושלים.
אחת מתחנות הדואר החשובות בירושלים היתה חנות הסוכריות בבעלותו של נעים עובדיה, איש הארגון. נעים השתייך למשפחה מרובת ילדים שעלתה מעירק בשנת 1929. האווירה במשפחה היתה לאומית ושלושה אחים היו חברים באצ"ל (נעים, אליהו ואברהם עובדיה). הבן הבכור, יוסף, היה תלמיד חכם, אשר הוסמך לרבנות ושימש רב בישיבת "פורת יוסף" (לימים רב ראשי בישראל ומנהיג מפלגת ש"ס, הלוא הוא הרב עובדיה יוסף).
חנות הסוכריות היתה ברחוב דוד ילין 15, לשם היו מוסרים את הדואר שהגיע מן המטה בתל-אביב. אחת ליום היתה מגיעה למקום עדינה חי ("תחיה") - קשרית המחוז (או בחורה אחרת שהיתה באה בשליחותה של תחיה), לקבל מכתבים שנשלחו מהמפקדה הראשית בתל-אביב וכן כדי למסור מכתבים עבוד הפיקוד הבכיר בירושלים. כן נהגו לפקוד את המקום המפקדים הבכירים או הקשריות שלהם. הם היו משימים עצמם כאילו באו לקנות ממתקים, וכאשר אמרו סיסמה מיוחדת (כמו, למשל, שרק מסטיק מעניין אותם), היו מקבלים את הדואר מיוחל.
באוגוסט 1947, בעקבות הלשנה של הש"י (זה היה בתקופת "הסזון הקטן"), הגיעה למקום קבוצה גדולה של שוטרים וקציני בולשת. הבריטים ערכה חיפוש יסודי בחנות, ואסרו את האח הצעיר, אברהם, ששהה בחנות. לאחר החיפוש הראשוני, הם חפרו מתחת למרצפות ואף הרסו את הקירות, אולם לא מצאו מאומה. כשנודע דבר החיפוש לנעים, הוא עזב מיד את ירושלים וחזר אליה בתחילת מלחמת העצמאות.
נוסף לחנות הסוכריות, היו עוד מספר תחנות דואר, כמו: חנות הכובעים של רוסנק ברחוב גאולה (אחד הבנים היה חבר בארגון, בעוד האח השני השתייך להגנה ובזמן מלחמת העצמאות שימש מפקד הרובע היהודי בעיר העתיקה), הקיוסק בפינת הרחובות יפו ושטראוס, סנדלריה במקור ברוך ועוד.
מקום חשוב, ששימש הן תחנת דואר והן לפגישות, היה מלון "אביב" ברחוב יפו (הכניסה למלון היתה מסמטת "קופת-עם", היום רחוב יעבץ). בעל המלון היה אוהד המחתרת והסכים להעמיד לרשות הארגון חדר צדדי. אנשי הארגון שהיו באים למלון לא עוררו חשד, מאחר שהיתה במקום תמיד תנועה של אנשים זרים.
הקשר עם תל-אביב לא הצטמצם בהעברת דואר יומי על-ידי קשריות. הסניף הירושלמי היה מקבל מהמרכז נשק וחומר נפץ, שהיו נשלחים בצורות שונות. פעם הגיעה משאית עמוסה בירקות ובתחתית הארגזים, היה מוחבא נשק. היו מקרים שבהם נשלחו חבילות באמצעות "אגד" או חברת מוניות. הכרוזים ויתר חוברות התעמולה היו נדפסים בתל-אביב ונשלחים לירושלים, בדרך-כלל באמצעות חברת מוניות. למרות זאת, רכש הארגון בית-דפוס קטן בירושלים, ששכן בחצר בית-שמחה, ברחוב יפו מול משטרת מחנה יהודה. בבית-הדפוס טיפל מרדכי רענן, שהיה בעל ניסיון בעבודות דפוס (לפני בואו לירושלים עבד בבית-הדפוס של אביו בתל-אביב) ונהגו להדפיס בו עלונים וחוברות לצרכים מקומיים. בסמוך לבית-הדפוס היתה כריכייה, בבעלות אהרון סוכצקי, שם כרכו את החוברות שהודפסו.
פעם קרה שבתל-אביב לא יכלו להדפיס את עיתון המחתרת "חרות", והועברה לירושלים בקשה להדפיס את העיתון גם עבור השפלה. ה"סְדַר" הוכן בבית-הדפוס הקטן של הארגון, אולם ההדפסה נעשתה בבית-דפוס גדול יותר במאה שערים. תוך כדי עבודה התברר כי בתל-אביב נהגו להדפיס את כותרת העיתון באותיות דקות, בעוד בירושלים הודפסה הכותרת באותיות מסוג "חיים", שהן עבות יותר כי לא היו אותיות אחרות. כאשר ראה זאת רענן, ציפה לנזיפה מן המרכז, אולם ההפתעה היתה שהדבר מצא חן בעיניהם ומתל-אביב ביקשו שישלחו להם מערכת של אותיות "חיים"; ואמנם, החל בדצמבר 1946 החלה כותרת העיתון "חרות" להופיע באותיות עבות יותר, מסוג "חיים".
קרה לא פעם שהיה צורך לעבוד בשעות הלילה כדי להספיק להדפיס את עלון המחתרת. פעם עבדו הבחורים כל הלילה ושכחו על אדן החלון את הגלופה שנשאה את סמל האצ"ל. למחרת בבוקר נמצאה הגלופה על-ידי ילדים ששיחקו בחצר והם פרצו בצעקות שמחה: "מצאנו את הסמל של האצ"ל ". אמנם המשטרה לא הגיעה למקום, אולם הפעילות בבית-הדפוס הופסקה לחלוטין.