הפריצה לכלא-עכו

כשבועיים לאחר שפינשטיין וברזני פוצצו עצמם בכלא המרכזי בירושלים, ביצע האצ"ל את הפעולה הנועזת והמרשימה ביותר שביצעה המחתרת אי-פעם בארץ ואולי אף בעולם כולו - הפריצת לכלא עכו. בית-הכלא, ששכן בתוך מבצר, היה חלק מן העיר העתיקה, שהיתה אף היא מוקפת חומה ורק שני שערים הובילו לסמטאותיה. מכאן שבית-הכלא היה נתון במבצר בתוך מבצר. לזאת יש להוסיף את העובדה שעכו היתה עיר ערבית, מוקפת יישובים ערביים רבים. נוסף לכל הקשיים האובייקטיביים הללו, שמרו על בית-הסוהר מספר רב של שוטרים וחיילים בריטיים. לפיכך, כדי לתקוף את בית-הכלא היה צורך בתכנון מפורט, הכנות מדוקדקות, תיאום מלא עם אסירי המחתרת והרבה תעוזה ואומץ לב.
ביום ראשון 4 במאי 7491, יצאה את מבצר שוני שליד בנימינה שיירה "צבאית", מורכבת ממשאית ושני טנדרים צבאיים וכן טנדר אזרחי. בשיירה היו 72 לוחמי האצ"ל, לבושים בגדי חיילים בריטיים ואף מסופרים כמוהם ובטנדר האזרחי שלושה לוחמים מחופשים כערבים. בג'יפ הפיקוד, שנסע בראש השיירה, ישב מפקד הפעולה, דב כהן ("שמשון") שלבוש בגדי קצין בריטי וענד מדליות (היו אלה המדליות שקיבל עבור הצטיינותו בקרבות בעת שירותו בצבא הבריטי). השיירה עשתה דרכה לעבר העיר עכו ובשעה 01:61 הגיעה ליעדה. הכוח התפרש לפי התכנית שנקבעה מראש; המשאית ושני הטנדרים הצבאיים פנו לעבר השער הדרומי של העיר העתיקה, בעוד הטנדר האזרחי נסע צפונה כדי להפגיז במרגמה את המחנה הצבאי "סידני באראקס" (כיום מחנה בן-עמי).

האנשים מיחידת הפורצים הורידו את הסולמות מן המכונית ופרקו את מטעני חומר-הנפץ. במסווה של טכנאים בריטיים שבאו לתקן את קו הטלפון, עלו על הגגון הקשתי שהיה צמוד לחומה הדרומית של בית-הסוהר, העלו את הסולמות והניחום כך שהגיעו עד שני החלונות שבחומה. אחר-כך העלו את מטעני חומר-הנפץ והניחום על אדני החלונות. המטענים הוצמדו אל החלונות באנקולים כדי שלא יישמטו, והוצתו בפתיל-השהיה. החוליה ירדה במהירות מן הגגון ותפשה מחסה בפינת הסימטה הסמוכה. כל אותה עת לא יכלו הזקיפים שעל גג בית-הסוהר לראות את חוליית הפורצים. באותו זמן הציבה יחידה מספר 2, בפיקודו של אבשלום חביב [שהגיע מירושלים לשוני ושם הצטרף אל יתר הלוחמים שהגיעו מכל חלקי הארץ], חסימה באמצעות מטענים נגד רכב ושלטי אזהרה. 24
בשעה 16:22 נשמע פיצוץ ונוצרה פירצה בחומה הדרומית של בית-הסוהר.
בתוך בית-הסוהר הצליחו האסירים לפוצץ את מנעולי הדלתות ולפרוץ את שערי הכניסה למסדרונות (הם עשו זאת באמצעות חומר נפץ שהוברח אל תוך החומות בעוד מועד). הבורחים עשו דרכם לעבר הפירצה שנפרצה בחומת הכלא, ונתקבלו על-ידי חבריהם שחיכו להם בחוץ. כדי להקל על הבריחה, הבעירו מספר אסירים אש באמצעות נפט מעורב בשמן שנשפך אל חצר בית-הסוהר. האש חסמה את הכניסה לתאים ומנעה את התערבות השוטרים והחיילים.
לאחר שכל האסירים שנבחרו להשתחרר (41 במספר; 30 אנשי אצ"ל ו-11 חברי לח"י) יצאו את הפירצה, הם הועברו אל המכוניות וניתן אות הנסיגה. יחידת החסימה מספר 2, בפיקודו של אבשלום חביב, לא שמעה את אות הנסיגה והמשיכה בלחימה. לאחר קרב ממושך עם הצבא, נשבו אנשיה ונאסרו.
9 לוחמים נהרגו בקרב עם כוחות הצבא: 3 מן התוקפים ו-6 מן האסירים הבורחים. 8 מן הבורחים נתפסו והוחזרו לבית-הכלא, ביחד עם 5 מן התוקפים שלא הצליחו לחזור לבסיסם.
27 אסירים שוחררו והגיעו למקום מבטחים: 20 מהם חברי אצ"ל ו-7 חברי לח"י.
למרות מחיר הדמים הכבד, תוארה הפעולה על-ידי כתבי-חוץ כ"פריצת בית-הכלא הגדולה בהיסטוריה". שליחו של עיתון "הארץ" בלונדון כתב ב-5 במאי:
ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית לאחר שההוצאות-להורג ערב ישיבת האו"ם צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה. חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת-מחשבת אסטרטגית.

ובדו"ח מתנצל ששלח הנציב העליון למשרד המושבות בלונדון, נאמר בין השאר:
שום מספר של חיילים או שוטרים כשלעצמו אינו יכול לשמש ערובה לביטחון מפני התקפה על הרבה בניינים, גשרים ומוסדות אזרחיים ... הגנה שלמה על כל המתקנים האלה נגד התקפות מאורגנות שאפשר להוציאן לפועל בכל מקום ובכל שעה ... אינה בגדר אפשרות מעשית ... יש לזכור שהפורשים בארץ-ישראל מאומנים בטכסיסי המחתרת שבהם השתמשה המחתרת באירופה בימי המלחמה האחרונים. 25

שוב גרדומים
ב-28 במאי, כשלושה שבועות לאחר פריצת כלא עכו, נערך משפטם של החמישה שנתפסו לאחר הפעולה. שלושה מן הנאשמים - אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס - נתפסו סמוך לחומת בית-הכלא, בעודם מחזיקים בנשקם. שני האחרים - מיכאלי ואוסטרוביץ - נתפסו הרחק מבית-הכלא ולגביהם גם היה סיכוי להשיג תעודות המוכיחות כי גילם פחות מ-18. לכן הוחלט לנסות להציל את חיי השניים על-ידי ניהול משפט מסודר בעזרת עורך-דין (על הנאשמים הגנו עורכי-הדין מקס קריצמן, אשר לויצקי וברוך גלעדי), בעוד חביב וחבריו לא הכירו בזכות בית-הדין לשפוט אותם והעדיפו לנצל את המשפט כדי להצהיר הצהרות מדיניות. המשפט נמשך קרוב לשלושה שבועות, למרות ששלושה מן הנאשמים לא לקחו בו חלק, והעידו בו למעלה מ-35 עדי הקטגוריה.
לאחר שהסניגורים הביאו תעודות המאשרות כי למיכאלי ואוסטרוביץ עדיין לא מלאו 81 שנה, הגיע תור ההצהרות המדיניות. ראשון הנואמים היה אבשלום חביב, אשר השווה את מלחמת המחתרת העברית עם זו של האירים ואמר, בין היתר:
כאשר יצאו נגדכם לוחמי המחתרת האירית ניסיתם להטביע בנהרי-נחלי-דם את ההתקוממות נגד העריצות. הקימותם תליות; רצחתם ברחובות; גרשתם לארץ-גזרה ... אבל טעיתם. המרד האירי הלך וגבר עד שקמה אירלנד החופשית ... תמהים אתם כיצד זה אירע שהיהודים הללו שחשבתם אותם לפחדנים, שהיו לקרבן שחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטונכם, נלחמים בצבאותיכם ובעמדם בצל המוות - בזים למוות? [...] המגע המחודש של הנוער העברי עם אדמת אבותיו, המחזיר לו את מסורת העוז של גיבורי העבר, ולקח השואה המלמד אותו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי עם על עצם קיומנו.
ב-61 ביוני ניתן גזר הדין: עונש מוות בתלייה לאבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס ומאסר עולם למיכאלי ואוסטרוביץ.
מפקדת האצ"ל נתנה הוראה ליחידות הח"ק לחטוף בני-ערובה כדי להציל את חייהם של הנידונים למוות, אולם הבריטים היו מוכנים לכך, ויצאו ממחנותיהם רק בקבוצות גדולות וחמושות היטב.

ניסיון החטיפה מחנות הספרים "ירדן"
לאחר חטיפתו של מייג'ור קולינס (בינואר 1947), הכינו בירושלים חדר סתר מיוחד, שניתן יהיה לשכן בו בן ערובה. את הרעיון הגה יהושע גולדשמיד ומיד הוחל בחיפוש אחר דירה מתאימה. ישראל זילברברג ("גרא") שכר דירה גדולה בביתו של שושני בשכונת סנהדריה, ושיכן שם את הוריו עם אחיו ואחיותיו. בצמוד לחדר המגורים, שהיה נפרד מיתר חלקי הדירה, בנה אהרון סדובניק (ממפקדי הח"ק בירושלים ובנאי במקצועו) חדר סתר, שהכניסה אליו היתה מאחורי ראי גדול תלוי על הקיר. חיים רונדל ("גד"), שהיה נגר במקצועו, בנה לראי מסגרת עם שוליים מיוחדים, כך שאפשר יהיה להרים את הראי (ובכך לגלות את הפתח לחדר הסתרים) ולהוריד אותו במהירות רבה. את המסגרת המיוחדת בנה רונדל בנגריה שהיתה שייכת לאביו, (שם גם בנה שולחנות מיוחדים, בעלי דפנות כפולות, היוצרות תא סתרים). רק חמישה אנשים ידעו על קיומו של חדר הסתר ועל דרך הכניסה אליו.
באותו זמן, דיווח אהרון צימט כי אל חנות הספרים "ירדן" השייכת לאביו, נוהג לבוא בכל יום ראשון קצין בריטי לרכוש ספרים. החנות היתה ברחוב סנט יוליאן, לא הרחק ממפקדת הצבא הבריטי שבבניין מלון המלך דוד. הוחלט לשים מארב לקצין, לחטוף אותו ולהחזיקו כבן-ערובה. את הרעיון הגה יהושע גולדשמיד ("גל"), שאף היה אחראי לתכנון ולביצוע. חיים רונדל בנה ארגז גדול, שחולק לשני מדורים: החלק התחתון היה מיועד לחטוף, בעוד שבחלק העליון אמורים היו הבחורים לשים ספרים, כך שכלפי חוץ יראו את הספרים בלבד.
ביום ראשון 22 ביוני, נכנסו אל החנות יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך"), נעים עובדיה ובחור שלישי. כן נכנסה לחנות שרה חלבי. הארבעה, שנכנסו בנפרד, עשו עצמם מעיינים בספרים וחיכו בקוצר רוח לסימן המוסכם. והנה נכנס אל החנות אדם בעל חזות בריטית. אהרון צימט הפיל ספר על הריצפה (היה זה הסימן המוסכם). יהושע גורודנצ'יק, שהיה בעל גוף, ניגש אל האנגלי והפילו ארצה (היה זה ק.י.ק. פאונד, הקצין האחראי על ביקורת הגבולות במרכז המשטרה). חלבי מיהרה אל הקצין והגישה לאפו כלורופורם כדי להרדימו. מישהו אחר סגר את הווילון של חלון הראווה (כדי שלא יראו מבחוץ את המתרחש בפנים). בנוסף לזאת כפתו את אהרון צימט, כדי שלא יחשדו בו בשיתוף פעולה עם החוטפים. בשלב זה חל שיבוש, ואת אשר אירע בחנות, מספר כתב עיתון "הארץ" מיום 23.5.1947:
אל הקצין מאחוריו ניגש צעיר, שהסתובב בחנות ונראה כאילו חיפש ספר, והיכהו במכשיר קהה על ראשו. מר פאונד צעק לעזרה ובנו של בעל החנות חש אליו לראות מה קרה. אולם מיד שלף צעיר אחר אקדח לעומתו וציווה עליו לעמוד מנגד. מר פאונד המשיך לצעוק ולקול צעקותיו שנשמעו ברחוב ניגש מר יעקב גורל, סוחר אריגים הגר בקרבת מקום, לראות מה קרה וניסה להיכנס לחנות.
בפתח עצר אותו צעיר. מר גורל הזעיק לעזרה משמר חיילים בריטיים שהסתובבו בקרבת מקום, אולם עד שהללו נכנסו לחנות הצליחו המתקיפים להימלט ולהתפזר ברחוב יוליאן.
בחנות נמצאו 4 אקדחים טעונים, חבילת אגדים, כלורופורם ומכשיר הרדמה.
כעבור מספר ימים קיבל גורל מכתב תודה מהקצין פאונד, שנכתב על טופס רשמי של הבולשת (המכתב נכתב באנגלית ולהלן מובא תרגומו העברי): 26

CRIMINAL INVESTIGATION DEPARTMENTC
JERUSALEM
(תרגום מאנגלית)


מר גורל היקר 26.6.47

ברצוני להביע את רגשי תודתי הכנים ביותר על עזרתך ביום הראשון אחר-הצהריים, כאשר הותקפתי בחנות הספרים "ירדן". חוששני שכאשר כל הפרשה הסתיימה, לא הייתי מסוגל להעריך למי אני חב את החלצותי מהחטיפה. אך מאז נודע לי, שרק הודות לך הופעלה האזעקה לפני שתוקפַי הצליחו לבצע את זממם.
הריני שמח להודיעך שלבד מכמה חתכים קטנים וחבלות, שבגללם נצטוויתי לנוח, הרי שלא סבלתי משום תוצאות חמורות. אך אני נחרד כולי למחשבה מה עלולה היתה להיות התוצאה לולא באה עזרתך כה בזמן.
אישתי מצטרפת אלי בהבעת רגשי תודה עמוקים

שלך בכנות
ק. פאונד

גם ניסיונות אחרים שנעשו כדי לתפוס בני-ערובה עלו בתוהו והחשש לגורל הנידונים למוות הלך וגבר.
הממשלה הבריטית התעלמה מאזהרותיו של האצ"ל ואף מבקשותיהם של מנהיגי היישוב בארץ ושל אישים רבים בעולם, וב-8 ביולי אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזרי-דין המוות שניתנו שלושה שבועות קודם- לכן. כמה ימים לאחר אישור גזר-הדין, תפסה יחידה של האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטיים בשעה שיצאו מאחד מבתי-הקפה. הסרג'נטים הוכנסו למכונית שחיכתה בקרבת מקום ונלקחו למקום מחבוא שהוכן במיוחד למטרה זו.
חטיפת הסרג'נטים הכתה בתדהמה לא רק את הבריטים, אלא גם את מנהיגי הסוכנות היהודית. הם ידעו היטב שהאצ"ל יקיים את אזהרותיו, וחששו לתגובת הצבא הבריטי.
מיד בהיוודע דבר החטיפה, הוטל עוצר על נתניה וסביבתה והוחל בחיפושים מבית לבית. גם כוחות ההגנה הצטרפו לחיפושים, אולם העלו חרס בידיהם. שני הסרג'נטים הוחזקו בבונקר שנחפר בבית-חרושת ליהלומים בקצה העיר ובו מזון ומכלי חמצן, שהספיקו לתקופה ארוכה. החזקתם של בני-הערובה בידי האצ"ל לא הרתיעה את הממשלה הבריטית, ובשעות הבוקר המוקדמות של ה-92 ביולי הועלו לגרדום בכלא עכו שלושת לוחמי האצ"ל: אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. יש לציין, כי ההחלטה לבצע את גזרי-הדין נתקבלה בישיבה מיוחדת של הקבינט הבריטי בלונדון. על התנהגותם של לוחמי האצ"ל בתא הנידונים למוות לפני עלייתם לגרדום, כותב הרב נסים אוחנה מחיפה, שנתבקש להיות אתם בשעתם האחרונה:
הם לא גילו כל סימני פחד או זעזוע. הם היו אמיצים מאוד ... שהיתי עם הנידונים למוות כשעה וכשיצאתי ביקשוני לדרוש בשלום היישוב וביקשו גאולה לעם-ישראל. אני אמרתי להם: אשריכם גיבורי האומה.
הבריטים לא הותירו בפני האצ"ל כל בררה, ולמחרת היום, ב-30 ביולי, נמצאו שני הסרג'נטים תלויים בחורשה ליד נתניה. היתה זו חובתו של האצ"ל כלפי חבריו לפעול כדי להפסיק אחת ולתמיד את מחול הגרדומים המטורף שהבריטים בחרו בו. ואמנם מאז תלייתם של שני הסרג'נטים - פסו גרדומים מן הארץ.