"הסזון הקטן"

ב-29.10.46, שנה מיום חתימת ההסכם בין שלושת ארגוני המחתרת להקמת "תנועת המרי העברי", התכנס הוועד הפועל הציוני בירושלים והחליט "להוקיע ולדחות ללא סיג את טרור הדמים. פעולות אלו מכתימות את המאבק של העם העברי, מסלפות את דמותו ומחזקות את ידיהם של צוררי ישראל". מאותה ישיבה יצאה הקריאה "לבודד את הפורשים ולמנוע מהם כל עזרה". אולם עקב האווירה האנטי-בריטית ששררה בציבור היהודי בארץ, היה ברור שאי-אפשר לקוות כי תהליך זה יתגשם תוך יום-יומיים. "יש להחזיר תחילה את אמון הציבור בממשלה וזה לא יוכל להיעשות כל זמן שהממשלה לא תיתן את חלקה לרכישת אמון זה", אמר דובר הסוכנות היהודית במסיבת עיתונאים לכתבי חוץ.
הנהלת הסוכנות היהודית הצטרפה לקריאתו של הוועד הפועל הציוני והודיעה כי תעשה כמיטב יכולתה נגד הטרור, אך הדגישה שאינה יכולה לקבל על עצמה תפקידי משטרה. אפילו המתונים בקרב חברי ההנהלה לא היו מוכנים לחזור לשיתוף-פעולה עם הבריטים.
הממשלה הבריטית ראתה בהחלטות אלו לא רק הסתייגות מהמאבק המזוין, אלא גם הבעת נכונות להילחם באצ"ל ובלח"י. בתגובה על כך, כמחווה של רצון טוב, החליט כעבור כמה ימים הקבינט הבריטי לשחרר את כל 700 עצורי "השבת השחורה" שנשארו עדיין במחנה המעצר. "השחרור נעשה בעת ובעונה אחת עם תנועה חדשה מצד הסוכנות היהודית להילחם בטרור" נאמר בהודעת הממשלה. נוסף לשחרור העצורים הורשו בן-גוריון ומשה סנה לחזור ארצה ללא חשש שייעצרו על-ידי השלטונות.
בדצמבר 1946 דנה ההנהלה הזמנית של הסוכנות היהודית בצעדים שיש לנקוט נגד האצ"ל ולח"י, אולם דובר הסוכנות סירב לגלות את פרטי התוכנית. בו בחודש התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הכ"ב (הראשון מאז מלחמת-העולם - הפעם בהשתתפות צירים רוויזיוניסטיים, לאחר שתנועתם שבה למסגרת ההסתדרות הציונית) וכל המנהיגים הציוניים היו עסוקים בדיונים שהתנהלו בו.
ערב הקונגרס, ביקשה גולדה מאירסון (מאיר) מנציגי האצל ולח"י להפסיק זמנית את ההתקפות לתקופת המושב של הקונגרס הציוני, והסבירה כי צעד זה יגביר את כוחם של האקטיביסטים ויאפשר להם לקבל החלטות שיקדמו את המשך שיתוף-הפעולה בין שלושת ארגוני המחתרת. נציגי האצל ולח"י נענו לבקשתה של גולדה, הגם שלא היתה להם כל אשליה בדבר התוצאות. ואמנם, הקונגרס הציוני הסתיים וידם של המתונים היתה על העליונה.
בינואר 1947, עם תום הקונגרס הציוני ושובם של ראשי המוסדות הלאומיים ארצה, התפנה בן-גוריון לניהול המערכה נגד ארגוני המחתרת, שהמשיכו במאבק המזוין נגד הבריטים. עכשיו החלה מערכת תעמולה חריפה, שכללה גם אזהרות ואיומים. "סבלנות היישוב הגיעה לקצה", נאמר באחד הכרוזים שהיה חתום בשם "תנועת המרי" (ההגנה המשיכה להשתמש בשם זה, אף שנטשה את המאבק המזוין וחרף פירוקה של "תנועת המרי העברי" כמסגרת משותפת לשלוש המחתרות). "היישוב העברי כולו יצטרך להסיק מסקנות מעשיות מהמשכת מעשי ההפקרות", נאמר בכרוז.
ואמנם, ב-20 בינואר התכנסה מליאת הוועד הלאומי לדיון באמצעים שיש לנקוט כדי להביא להפסקת ההתקפות של המחתרת העברית נגד השלטון הבריטי בארץ. שתיים מהחלטות שהתקבלו בישיבה זו ראויות לציון מיוחד. האחת - "היישוב יתגונן בכוח בפני מעשים של השתלטות וכפייה על-ידי הפחדה והטלת אימים, לשם סחיטת כספים". והאחרת - "הוועד הלאומי מדגיש את הצורך להגברת ההסברה הציבורית על הסכנה הגדולה כלפי פנים המאיימת עלינו מתוך מעשי הקבוצות הפורשות ועל הצורך באחדות בשעה גורלית זו". היה ברור, כי לאחר תשעה חודשים של שיתוף-פעולה בין שלושת הארגונים, שוב לא היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, וכל הצעה לשיתוף-פעולה אקטיבי עם השלטונות תידחה על הסף. גם אילו החליטה ההנהגה הציונית להורות על הלשנות והסגרת לוחמים לבולשת הבריטית, לא היו נמצאים מתנדבים רבים שהיו מוכנים לבצע את המעשים האלה. (למרות החלטה זו, סִיפקה ההגנה לבולשת אינפורמציה סלקטיבית על-אודות האצ"ל. כך הוסגרה, כזכור, צמרת הפיקוד של האצ"ל בירושלים ב-17 במרס 1947).
מהצהרות עברה ההגנה למעשים; ב-16פברואר 1947 נחטף בפתח-תקווה איש אצ"ל שהיה חשוד בהתרמת כספים למען הארגון, ובירושלים היה, כזכור, ניסיון לחטוף את ישראל זילברברג. מלבד מקרה זה, זכתה ירושלים לשקט יחסי, בעוד ביתר חלקי הארץ התגברו ההתנגשויות בין ההגנה לבין האצ"ל.
ההסתה של ראשי היישוב היהודי בארץ נגד האצ"ל ולח"י הלכה וגברה, ובהחלטות אספת הנבחרים (שהיתה מעין רשות מחוקקת של היישוב), שהתכנסה ב-20 במאי 1947, נאמר:
שיטת הטרור הרצחני המשתולל בארץ-ישראל מסלפת ומכשילה את המאבק היישובי ...
מעשי ההתגרות של מבצעי הטרור גוברים והולכים ולכן מחליטה אספת הנבחרים על המשכת ההתנגדות בכוח לכל ניסיון של הטרוריסטים לכפות את רצונם על כלל היישוב ועל בידודם בתוכו, על סיכול פעולות טרור ותעמולת רצח בנקודות היישוב היהודי, על מתן אזהרה על סכנת מוות לאלה שסכנת מוות צפויה להם, בידודן של חבורות הטרור, בידוד ציבורי; סתימת מקורות יניקתן בארץ ובחוץ-לארץ; הגברת פעולת ההסברה בקרב הנוער.
מלחמת זו היא מלחמת היישוב העצמאי, ברשות מוסדותיו המוסמכים, ללא שיתוף כלשהו עם שלטון הדיכוי - הספר הלבן וגירוש המעפילים - היוצר רקע להשתוללות הדמים בארץ. (ההדגשה שלי, י.ל.)

בעקבות החלטות אלה, הוצאו לחברי ההגנה הוראות פעולה נגד האצ"ל ולח"י.
"ניתנה הוראה מטעם המטכ"ל להקים בכל סניף וסניף 'יחידות מגויסות' של 16-10 איש לרשות המאבק עם הפורשים. מאמץ מיוחד נעשה לסתימת המקורות הכספיים שמהם ניזונו הפורשים". 27

מסתבר כי מספר המגויסים למלחמה באצ"ל ובלח"י הגיע למאות, וההיקף לא נפל מזה של הסזון הגדול שנערך שנתיים קודם לכן.
בחודש ספטמבר חלה הסלמה בפעולות ההגנה נגד האצ"ל. יחידות של ההגנה יצאו לרחובות כדי להוריד את כרוזי האצ"ל ובתגובה הורידו אנשי האצ"ל את כרוזי ההגנה. הורדת הכרוזים ההדדית גרמה להתכתשות בין הקבוצות השונות וחלק מן המוכים נזקקו לעזרה רפואית.
ממלחמת הכרוזים עברה ההגנה לחטיפות.
ב-31 באוגוסט חטפו אנשי ההגנה בירושלים את מנחם קאסטרו, שעסק בגיוס כספים עבור האצ"ל. הוא נחקר על-ידי שוביו, הוכה קשות ולאחר-מכן גורש מירושלים. נאמר לו כי נאסר עליו לשוב לירושלים במשך שישה חודשים.
עם היוודע דבר חטיפתו של קאסטרו, הוחלט במטה האצ"ל בעיר להשיב להגנה באותו מטבע. למטרה זו נבחר אליהו פריזנט, אשר הגיע לירושלים מן הקיבוץ וצורף ליחידה המיוחדת שלחמה ב"פורשים".
ביום שלישי 9 בספטמבר, ארבו אנשי האצ"ל לפריזנט. כשהתקרב לביתו בגבעת-שאול, אילצוהו לרדת מן האופנוע שרכב עליו, קרבו לאפו מטפחת ספוגה בכלורופורם, כבלו את ידיו והובילוהו, במכונית שחיכתה לידם, למקום סתר. בחקירתו, גילה את דרכי עבודתה של היחידה המיוחדת שהשתייך אליה וכן את שמות חבריו ומקומות המפגש שלהם.
למחרת היום נחטף מביתו חבר ההגנה אליהו אודיז בנו של קצין המשטרה חיים אודיז, ששימש מפקח בתחנת המשטרה במחנה-יהודה. בשעה תשע בערב פרצו חמישה צעירים מזוינים באקדחים לדירתו של הקצין אודיז, בבית השוטרים שברחוב הטורים בשכונת מקור-ברוך. הצעירים תקפו את הבן הבכור, אליהו אודיז, סתמו את פיו, כפתו את ידיו והובילו אותו אל מכונית שהמתינה ליד הבניין.
בתגובה לחטיפתו של אליהו אודיז, החליטה ההגנה לחטוף בן-ערובה (אליהו פריזנט, שנחטף קודם לכן, שוחרר בינתיים ממעצרו). ב-11 בספטמבר, בשעה 3 אחר-הצהריים, הגיעה לביתו של חיים חקר קבוצה בת 10 אנשי ההגנה, מזוינים באלות ואגרופנים. הם פרצו לדירה, התנפלו על חיים חקר והיכו קשה אותו ואת אביו, שניסה להגן על בנו. האח הקטן ניצל את המהומה, חמק מן הבית והזעיק את המשטרה. בינתיים, גררו החוטפים את חיים חקר למכונית שהמתינה בחוץ. לאחר שהמכונית עם החטוף יצאה לדרכה, הגיע משוריין של המשטרה. השוטרים פתחו באש לעבר מכונית הליווי, שלא הספיקה להתרחק מן המקום. מכונית הליווי נעצרה ומתוכה יצאו ארבעה צעירים, שבגדיהם מגואלים בדם. המשטרה עצרה את הארבעה וכן את נהג מכונית הליווי, אולם הם שוחררו בערבות כעבור כמה ימים.
במטה ההגנה נתקבלה ידיעה כאילו שִיחרר האצ"ל את אליהו אודיז. על-סמך ידיעה זו שיחררה ההגנה את חיים חקר, שנזקק לטיפול רפואי עקב המכות שקיבל בשעת החטיפה. דבורה שמחון, שאך זה סיימה קורס עזרה ראשונה, נפגשה עם חיים חקר מיד לאחר שחרורו והובילה אותו אל ד"ר הפנר. מספרת דבורה: 28
הרופא ביקש ממני להסיר את התחבושת מעל ראשו של חקר, בעוד הוא עצמו החל בהכנות לטיפול. התחבושת היתה דבוקה לראש, בגלל הדם הרב שזרם מן הפצע, והורדתה גרמה לחיים כאבים. בשלב מסוים הרגשתי שראשי נעשה סחרחר, וכשהתעוררתי מן העלפון, מצאתי עצמי שוכבת על הספה. ד"ר הפנר המשיך את הטיפול בפצע בעצמו, בעוד אני מתבוננת במעשיו.

משהתברר להגנה כי הידיעה בדבר שחרורו של אודיז היתה מוטעית, הוחלט לחטוף בן-ערובה נוסף, והפור נפל על אהרון סדובניק.
בשעות הבוקר ביום השבת 13 בספטמבר, נשמעו דפקו על דלת חדרו של אהרון סדובניק, בדירת הגג בבית עיסא מוסא שבשכונת רוממה. סדובניק פתח את הדלת ולחדר פרצו שישה צעירים מזוינים. הם ערכו חיפוש בחדר ומצאו מקלט רדיו. לאחר שסיימו את החיפוש, קשרו את עיניו של סדובניק, הדביקו פלסטר על פיו והורידוהו למטה, אל המכונית שהסיעה אותו למקום מעצרו. בחדרו של סדובניק נשארה יחידה של ההגנה, בפיקודו של מאיר גרוסמן, כדי לתפוס אנשי אצ"ל שיגיעו למקום.
יומיים לפני חטיפתו של סדובניק הצליחה ההגנה להשתלט על מחסן נשק של האצ"ל, ברחוב דוד ילין 39, והחרימה 2 תת-מקלעים, 6 רובים, 10 אקדחים וכן תחמושת וחומר נפץ.
בתשובה, נדרשה ההגנה להחזיר מיד את כל הנשק שהוחרם ברחוב דוד ילין, אחרת יפרוץ האצ"ל למחסני ההגנה ויחזיר את הנשק המוחרם בכוח הזרוע. בינתיים, נמסרה למפקד האצ"ל בירושלים הידיעה, כי אהרון סדובניק משמש בן-ערובה לאליהו אודיז. הוא הטיל על יהושע גולדשמיד ("גל"), מפקד הח"ק בירושלים, לבדוק את האפשרות להוציא מחדרו של סדובניק את מקלט הרדיו, ששימש גם כמשדר. בסיור שערך גל, הוא הבחין באנשי ההגנה ששמרו על חדרו של סדובניק. גל הזעיק את דבורה שמחון, וצירף אותה ליחידה שאמורה היתה לפרוץ לחדרו של סדובניק. ב-14 בספטמבר עלתה דבורה במדרגות הבית ברוממה ודפקה על דלת החדר. כאשר ראו אנשי ההגנה כי בחורה עומדת בפתח, פתחו את הדלת ושאלו לרצונה. בעוד דבורה משוחחת עם אנשי ההגנה, פרצו אנשי החוליה, בפיקודו של יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך), אל תוך החדר והשתלטו במהירות על אנשי ההגנה. בחדר נמצאו אותה שעה מאיר גרוסמן ושלושה צעירים שהיו נתונים לפקודתו. אנשי האצ"ל מצאו את מקלט הרדיו ומסרוהו לדבורה, שהעבירה אותו למקום מבטחים בסביבת מחנה-יהודה. מאיר גרוסמן נתבקש להתלוות אל אנשי האצ"ל, יתר הצעירים נצטוו על-ידי אלימלך להתפשט ובגדיהם נלקחו, כדי שלא יוכלו לצאת החוצה ולהזעיק עזרה. גרוסמן הובל לשכונת כרם, ובהגיעם לאחת הסמטאות ניסה להימלט. הוא נתפס והוזהר שאם ינסה שנית - יִיָרה. עיניו של גרוסמן נקשרו במטפחת והוא הוכנס לחדר מעצר. הוסבר לו כי הוא מוחזק כבן ערובה לאהרון סדובניק שנחטף על-ידי ההגנה. למרבה המזל התברר כי אנשי ההגנה לא מצאו כל עניין במקלט הרדיו שהיה בחדר, ודבורה שמחון העבירה אותו למקום מבטחים.
שלוש שעות לאחר מעצרו של גרוסמן, נחטף מביתו ברחוב אלפסי 29 משה כהנא, ששימש מפקד הדלק ( שרות הידיעות של האצ"ל) בירושלים.
בערב ראש-השנה שוחרר אליהו אודיז. למחרת היום שיחררה ההגנה גם את אהרון סדובניק. משה כהנא נשאר במעצר, והוחזק כבן ערובה למאיר גרוסמן.
ביום ד' 17 בספטמבר גילתה ההגנה את מקום מעצרו של גרוסמן. יחידה שמנתה 12 אנשי הגנה פרצה את דלת הברזל של דירת משפחת זילברברג בבית שושני, בשכונת סנהדריה. (כזכור, היה בן המשפחה, ישראל זילברברג, חבר אצ"ל, ובהשראתו נבנה חדר-סתר בבית. מטרת החדר הזה היתה, כזכור, לשמש מקום אכסון לבן-ערובה בריטי, במקרה שהשלטונות ישפטו איש אצ"ל למוות). הם השתלטו על שני שומרי האצ"ל שהיו בדירה ופירקו מעליהם את נשקם. בדירה נערך חיפוש מדוקדק, אולם לא נמצא דבר. רק כאשר הסירו את הראי הגדול ממקומו, נתגלה מבוא לחדר-סתר, בו הוחזק מאיר גרוסמן כשידיו כבולות. גרוסמן שוחרר, שומריו הוכו ורהיטי הדירה נהרסו.
לאחר שההגנה מצאה את מקום החזקתו של מאיר גרוסמן, שוחרר אחרון החטופים, משה כהנא איש אצ"ל. בכך תם מחול השדים המטורף, שמבהלכו נחטפו והוכו 7 אנשים ( 4 אנשי האצ"ל ו-3 אנשי ההגנה). ההגנה היא שהחלה את מעגל הקסמים על-ידי חטיפתו וגירושו מירושלים של איש האצ"ל מנחם קאסטרו. יתר החטיפות נעשו כתגובה, וכתגובה לתגובה.
ב-24 בספטמבר נעשה ניסיון לחטוף את מאיר דובשני, איש ההגנה, שהשתתף כ-10 ימים קודם-לכן בחטיפתו של חיים חקר, נעצר על-ידי המשטרה ושוחרר בערבות. חטיפתו אמורה היתה להיות מעשה עונשין, אולם למזלו לא היה מאיר דובשני בביתו כאשר באו לחוטפו.
במערכת החטיפות וההכאות, יש לציין מקרה אחד שנסתיים בהסגרה למשטרה; היה זה כאשר אנשי האצ"ל הגיעו לביתו של רפאל מורלי, כדי להכותו בתגובה להכאת מדביקי כרוזים מן האצ"ל. מורלי היה חבר "היחידה המיוחדת" שפעלה נגד האצ"ל והכאתו היתה אמורה לשמש כאות אזהרה להפסקת ההתנכלות למדביקי כרוזים. מאחר שרפאל מורלי לא היה בביתו, הוכו אחיו ואביו, אשר הזעיקו לעזרה שני נוטרים שהיו בקרבת מקום. הנוטרים פתחו באש והתוקפים נסוגו. אחד מאנשי האצ"ל נתפס על-ידי הנוטרים, אשר הסגירוהו למשטרת מחנה-יהודה. 29
קרבן נוסף של אותה תקופה היה יהושע גולדשמיד ("גל") עצמו. הוא נתפס באחד מחדרי הארגון בסנהדריה והוכה קשות בידי קבוצה של אנשי ההגנה. גל הצליח בסופו של דבר להתחמק מתוקפיו וחזר לביתו פצוע ומוכה. למחרת היום הועבר גל לתל-אביב.
לאחר שִחרורו של אחרון החטופים, שקטה ירושלים לכמה חודשים.
במהלך החטיפות, שלח מפקד האצ"ל במחוז ירושלים מכתב אל עמיתו, מפקד ההגנה בעיר: 30

אל: מפקד ההגנה במחוז ירושלים

א. ביום ו', י"ג אלול תש"ז, חטפתם חבר שלנו והחזקתם אותו במעצר כשלושה ימים. כפי שמסר לנו חברנו, הפעלתם כלפיו שיטות הגסטפו. עיניתם אותו עינויים קשים ובין השאר שמתם לרגליו סיגריות בוערות.
ב. כתגובה למעשה החטיפה, עצרנו ביום ג', כ"ד אלול תש"ז, את חברכם אליהו פריזנט והחזקנוהו במעצר במשך 24 שעות. לא נגענו בו לרעה, על-אף העינויים שעונה חברנו, משום שחברכם הביע את צערו על המלאכה הבזויה שהוטלה עליו על-ידי אלה הרואים את עיקר מלאכתם בהבערת האש של מלחמת אחים. אולם תהיה זו אזהרה אחרונה. על חטיפות נשיב בחטיפות ועל עינויים נשיב בעינויים.
ג. חטיפתו של חברנו על-ידכם שבוצעה ביום ה', כ"ו אלול תש"ז, לא היתה איפוא תגובה על מעצר חברכם, מאחר שמעצר זה שימש כתגובה למעשה הנבלה שלכם. אתם יודעים יפה, כי אין אנו יוזמים שום מעשה איבה כלפיכם, מאחר שענייננו לחזית אחת ויחידה, חזית המלחמה במשעבד. החטיפה של חברנו היתה מעשה התגרות נוסף בנו מצדכם ואנו רושמים לפנינו את העובדה הזאת. חברנו אף הוכה מכות רצח בשעת החטיפה לה התנגד אחד כנגד עשרה. גם זאת רשמנו לפנינו.
ד. באותו יום ביצעתם פעולת התגרות נוספת נגדנו. חבריכם התפרצו למחסני לימודים שלנו ושדדו נשק לימודים שכלל, בין השאר, אקדחים, תת-מקלעים, רובים ומחסניות של טומיגן, כדורים וכן מכונת דפוס. אנו יודעים לאן הובא הנשק הזה. עליכם לדעת ששום דבר בעולם לא ימנע בעדנו מלהגן על נשקנו, שהינו קודש להדרכת הנוער למלחמת השחרור.
הריני דורש ממך לתת הוראה מיידית להחזיר לנו את נשקנו, כפי שפורט לעיל, במשך 72 שעות. תואיל להחזיר את הנשק לאחד המקומות ממנו נשדד ותודיעני על-כך בזמן המתאים.

הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל
מפקד מחוז ירושלים

יום ו', כ"ז אלול תש"ז [12.9.47] ש. 16.04

הערות:



1. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 946.
2. שם, עמוד 947.
3. מ"ז, עדויות יוסף אבני ויוסף לוי.
4. מ"ז, עדות סימה פלישהקר-הויזמן.
5. מ"ז, עדות אריה אשל-אפשטין.
6. ראיון המחבר עם יהושע אופיר ועם דבורה שוקן וכן את"ה, 112/1229.
7. מ"ז, עדות מרדכי שני.
8. את האינפורמציה קיבלתי מאחיינו של ינאי, Bernie Baumohl , שחקר את פרשת דודו והמחזיק בידו את מכתבו של Sallivan .
9. מ"ז, עדות עמיחי פאגלין.
10. עיתון "דבר" מיום 1.12.1946.
11. אלי (זאנה) שניר, פעולת השובך.
12. מ"ז, עדויות דבורה שמחון, יהושע גורודנצ'יק ונעים עובדיה.
13. מ"ז, עדויות: דב סלומון, יהושע גורודנצ'יק, נעים עובדיה ויוסף לוי.
14. יחזקאל סהר (סחרוב), סיפור חיי, עמוד 84.
15. ראיון המחבר עם ישראל זילברברג.
16. את"ה, 112/1504.
17. יעקב ("יואל") עמרמי, הדברים גדולים הם מאתנו, עמוד 101.
18. עיתון "הארץ" מיום 17.4.47.
19. ראיון המחבר עם חים רזניק.
20. גאולה כהן, התפוז שבער והצית לבבות.
21. יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, עמוד 235.
22. מעיזבונו של הרב גולדמן.
23. מיכאל אשבל, עלי בריקדות, עמוד 47.
24. איתן לבני, המעמד, עמוד 238-240.
25. ניב, מערכות האצ"ל, חלק ה, עמוד 441.
26. המכתב המקורי נמסר למחבר על-ידי גב' צימט, שקיבלה אותו ממר גורל.
27. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 954.
28. ראיון המחבר עם דבורה שמחון.
29. את"ה, 73/21.
30. את"ה, 112/1504.